משחקים של יהודים: פוקר ומונופול

דוש, עטיפת 'לא נורא', 1957 (מקור: דוש)

א. הפוקר היהודי

במרפסת של קסוקר

משחקים עד אור הפוקר
השעות חולפות ביוקר
במזרח יורד הבוקר

(ע. הלל, 'מרפסות')

שבוע לאחר פורים ישבתי בבית הקפה ונזכרתי בפיליטון הקלאסי של אפרים קישון 'הפּוֹקֶר', שהתפרסם בעיתון מעריב ב-21 בינואר 1955 (ושנתיים לאחר מכן גם בספרו לא נורא: הומורסקות, תל אביב: נ' טברסקי, תשי"ז, עמ' 83).

קישון וידידו הבדוי מן הלב ארבינקא, הבטלן התל-אביבי שמסתדר תמיד, יושבים בבית קפה 'ליד קפה שחור מטוש' (מה זה?), חושבים על הזמן החולף ומשחקים ב'פוקר יהודי', כלומר פוקר בלי קלפים. 'במוח הצלול בלבד, כיאות לעם הספר'...

זה מצחיק היום, כפי שזה הצחיק את הקוראים בשנות החמישים (והשישים, והשבעים, והשמונים, והתשעים וכו').

והנה טוביה צפיר משחק את 'פוקר יהודי' בתכנית 'חיים שכאלה' עם אפרים קישון, ששודרה בערוץ הראשון בשנת 1989:



ב. המונופול היהודי

ולמה נזכרתי בפוקר היהודי? בתי היקרה נטע הסבה את תשומת לבי למשחק 'עסקה טובה', שמתואר על ידי מפיציו בתור 'הגרסה היהודית למשחק הקלאסי המוכר והאהוב', הלא הוא מונופול. למי שכבר מתכונן לפסח – זוהי מתנה נפלאה לחג עבור ילדים בעלי חזון עסקי, כאלה שלא שוכחים לרגע שהם גם יהודים שומרי מצוות, ורצוי גם חרדים.

במשחק הזה – 'המשלב מצוות וערכים יהודים' ('אמרת תפילת הדרך קבל 100 שקלים') – מרכזי העסקים של ישראל לא נמצאים בתל אביב, בהרצליה או ברמת החייל, אלא בבני ברק, בבית שמש ובצפת.



בדף הפייסבוק של חברת 'ישראטוֹיס' נרשמו דברי ההסבר האלה:

נכנסתי לדף הפייסבוק של חברת ישראטוֹיס, ואכן מצאתי שם שלל משחקים יהודיים.

הנה למשל משחקי מרן (בקרוב יוכן משחק לכבוד אריה דרעי, שייקרא 'שאגת אריה II'):

וכמובן, סדרת המשחקים, האקטואלית תמיד,  'איחוד הצלה', שנישאת על כנפי גאוות היחידה של החרדים רוכבי האופנועים, שמגיעים ראשונים לזירות הפיגועים.

סיפורי רחובות: שניאור זלמן שניאור; הרבי מרוזי'ן; שואה שלנו

א. שניאור זלמן או זלמן שניאור?

צירוף השמות הפרטיים 'שניאור זלמן' מתקשר אצלנו בראש ובראשונה למייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מליאדי. מאז נפטר האדמו"ר 'הזקן' ב-1812 מתגלגל שמו הפרטי בקרב משפחות רבות של חסידי חב"ד, וידועים במיוחד אישים כמו חוקר הגניזה שניאור זלמן שכטר; נשיא מדינת ישראל השלישי שניאור זלמן רובשוב, שלימים הפך להיות זלמן שזר (ראשי תיבות שמו המקורי); שופט בית המשפט העליון שניאור זלמן חשין, ועוד.

זלמן שניאור הוא מישהו אחר לגמרי. זהו הסופר והמשורר הנודע, חתן פרס ישראל לספרות יפה (1955), מחבר 'אנשי שקלוב', 'פנדרי הגיבור' ועוד ועוד, ואף בבלוג עונ"ש עסקנו בו פעם.

זלמן שניאור, 1949 (צילום: הנס פין; מקור: אוסף התצלומים הלאומי)

דוד שי שם לב כי ברמת השרון החליטו להחזיק במקל בשני קצותיו. 'לאיזה שניאור זלמן הכוונה?', הוא תהה. 'כיוון שיש "שניאור זלמן" רבים שראויים שייקרא רחוב על שמם, ייתכן שהרחוב קרוי על שם כולם יחד...'

התשובה ניתנת בהמשך הרחוב, שבו השלט אומר 'זלמן שניאור'.



ב. רחוב מרוז'ין

כנראה שאין סוף לבּוּרוּת. כבר כתבנו כאן על רחוב (יהודה) מֵרַגוּזָה ביפו, כמו גם על רחובות (בנימין) מִטּוּדֶלָה ו(מנחם מנדל) מִשְּׁקְלוֹב בירושלים, שיש הסבורים שאלה הם שמות משפחה, למרות שמדובר במ' השימוש, והכוונה היא מן העיר רגוזה (דוברובניק), מן העיר טודלה שבספרד ומן העיר שקלוב שברוסיה הלבנה.

עכשיו נוסף על שונאינו רחוב שיקר ללבי באופן אישי: רחוב מֵרוּזִי'ן ברמת גן.

אין כזה דבר 'מרוז'ין'. יש 'רבי ישראל מרוז'ין', משום שהוא בא מעיירה נידחת ושמה רוז'ין, שנמצאת היום באוקראינה.

ג. פינת רחוב הסלקציה?

לא יפה לצחוק על השואה, אבל לנו – בני הדור השני – מותר.

בחדרה יש רחובות הנושאים שמות עצים, אבל הבה נאמר שיש מספיק עצים ביער ולא חייבים לבחור דווקא באֲקַצְיָה, השם הלטיני של עץ השיטה (Acacia), ועל הדרך עוד לשבש אותו כהוגן בכתיב לועזי שאיש לא שמע עליו.

אני תוהה איך תושבי הרחוב, הדוורים ושליחי הפיצה קוראים לרחוב הזה.

לכל הפחות אפשר היה לבקש מפרנסי העיר חדרה שידאגו לנקד את שם הרחוב.

צילום: מאיר בולקה

שיטת הנגב (מקור: ויקיפדיה)

חידון עונ"ש פורימי למביני עניין

'פורים שמח' – ציור של ולנטין גובארב, מינסק (מקור: phorum.armavir)

לכבוד פורים הנה חידון בשני חלקים: החלק הראשון – היסטורי-ספרותי; השני – כמתבקש מרוח היום – היתולי.

כמנהגנו, התשובות המלאות (אם לא תימצאנה קודם לכן) תינתנה בתחתית הפוסט, לאחר שייכלה היין מן הכוס ונשוב להבחין בין ברוך מרדכי לארור המן.

הפתרונות כבר כאן (למטה).

א. מי האיש? 

מיהו השיכור שעליו מדובר כאן, מתי קרה הדבר ומניין לקוח הציטוט?

קשה? רוצים רמז? אל תאבדו את התקווה!

ב. מי האנשים?

ומניין לקוח הקטע הבא – שאמנם נראה אקטואלי, אך הוא ממש לא – ומי הם האנשים שמדובר בהם?

ג.  של מי הזיכרון הזה?

המֶמוּאָר הזה ראה את אור הדפוס ממש לאחרונה. מי כתב והיכן זה מתרחש?

ד. ונהפוך הוא...

החלק השני של החידון לא ממש קשה. הוא מבוסס על מצגת משעשעת, שהוצגה – לשמחת כל הנוכחים – ביום העיון לרגל פרישתו לגימלאות של פרופסור ירחמיאל (ריצ'י) כהן (17 בדצמבר 2015). המציג (ובעל הרעיון הנלוז) היה ההיסטוריון פרופסור יוסף קפלן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, והמבצעת היא הגרפיקאית הירושלמית לנקה קוזניצוב.

אז מי הם השקאָצים – שבע תועבות בלבם – שהתחפשו לרבנים, ובגלימתם של אלו קדושים התעטפו?

1. הנשר הגדול

2. חסידא ופרישא

3. וגר ספרדי עם ליטאי

4. במחיצתם של גדולי הדור האמיתיים 

5. הרב כאייקון

הפתרונים

א. הקטע הספרותי הראשון אכן נלקח מזיכרונותיה של איטה יֶלין (1943-1868), לצאצאי, חלק ב, ירושלים: ראובן מס, תש"א, עמ' 40-39. ילין, בתו של יחיאל מיכל פינס, סיפרה על נפתלי הרץ אימבר, שהתארח בבית הוריה בירושלים בשנת 1884.

למרות מאמציו, את המערה של בנות לוט הוא לא מצא...

ב. הקטע השני נלקח כמובן מהרומן הגדול 'תמול שלשום' של ש"י עגנון (עמ' 110), שנדפס לראשונה בשנת 1945. עגנון השתמש בשמות אמתיים: 'סילמן' הוא המורה והמשורר קדיש יהודה סילמן ('פז כולה, רז כולה', 'שם שועלים יש' ועוד הרבה), שחיבר מחזות התוליים ועלונים סאטיריים לפורים, כמו 'אסתר המלך', שנדפס בתל אביב תר"ץ.

'אהרונוביץ' הרציני הוא איש העלייה השנייה יוסף אהרונוביץ (1937-1877), שהיה עורך 'הפועל הצעיר' (ובעלה של הסופרת דבורה בארון) ולימים מנהל בנק הפועלים.

ג. הקטע השלישי, שאיש לא זיהה אותו, נלקח מספרו של חוקר המקרא פרופסור יאיר זקוביץ, ילדוּת בגינת עדן (תש"ה-תשי"א), שראה אור בהוצאת כרמל, תשע"ו. הספר כולל את זיכרונותיו של המחבר משש השנים הראשונות לחייו בעיר ילדותו חיפה... הקטע שהובא כאן נדפס בעמ' 98-97.

ד. הפרופסורים להיסטוריה יהודית שהתחפשו לרבנים הם:

1. באדרתו של הרמב"ם התעטף נשיא האוניברסיטה העברית מנחם בן ששון.

2. בבגדיהם של רבי שניאור זלמן מליאדי והאדמו"ר מנחם מנדל מליובאוויץ' התלבש הוד קדושת עמנואל אטקס.

צילום: דוד אסף

3. הרבנים עובדיה יוסף ואליעזר ש"ך אינם אלא חתן פרס ישראל יוסף קפלן.

4. גדול הדור האמיתי שהתחפש לרב יוסף שלום אלישיב הוא ישראל ברטל.

צילום: דוד אסף

5. הרב הצפתי יוסף קארו והרב הצרפתי דוד זינצהיים הצטרפו לדמותו של ירחמיאל (ריצ'י) כהן.

מקור: דעת המקום

משלוח מנות: פורים תשע"ו

כרזת קק"ל לפורים. עיצוב: ש' כרמי, תאריך לא ידוע (מקור: Dan Wyman Books)

א. איזה דיכאון: זכרון יעקב, 1904

גליה ירדני, דיליז'אנס לשנים ראשונות, ירושלים 1965, עמ' 86; איור יוסי שטרן

ב. משבר הנדל"ן, 1949

כמעט שבעים שנה ולא הרבה השתנה...

ערב פורים תש"ט התמלאו קוראי עיתון 'מעריב' בתקווה כאשר קראו את הידיעה הזו על 'דירות מפוארות לכל', שחיבר 'סופרנו המיוחד'.

מעריב, 15 במארס 1949

האמת המרה התבררה רק בסוף הרשימה:

ואתה הקורא, שהאמנת והתרשמת ולבך נתמלא תקווה, כי אולי גם אתה בעצמך, כמוני, זקוק לדירה – אתך הסליחה. הבן תבין לרוחו של ריפורטר בחג הפורים, לאחר שנה של כתיבה על האמת האפורה...

ג. איראן זה כאן

ברחוב הרב יצחק אריאלי בביתר עילית מתכוננים לפורים. מכל סמלי החג כאן בחרו לשחזר דווקא את תלייתם של המן ועשרת בניו (הקלקה על התמונה תגדיל אותה).

עניין של טעם...

צילומים: יחיאל חרז

ואם מדברים על תלייה ועל חרדים, ראו את מי תולים בחוצות מאה שערים בפורים תשע"ו...

כן, כן. חייל חרדי שהעז להתגייס לצה"ל!

ד. פרנסות של פורים: חרוזים למשלוח מנות

זו לא בדיחה אלא מודעת פרסום אמתית. לא התעניינתי במחיר, אבל החרוזים לא משהו.

ה. חניון לפורים

האם יש קשר לממוכן מן המגילה?

וַיֹּאמֶר מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (אסתר, א 16)

צילום : בועז גוטהלף

על דעת המקום: 'תג המחיר' של אבימלך

דברי גדעון על קיר בית הספר לקצינים של צה"ל (מקור: דובר צה"ל)

מאת יהודה זיו

בנובמבר 2015 הודח חניך קורס קצינים בצה"ל, אשר העז להצדיק את רצח יצחק רבין – ויפה עשו! על מגרש המסדרים של בית הספר לקצינים של צה"ל (בה"ד 1) נשקפת כתובת שמלווה את כל מחזורי הצוערים: 'מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ' (שופטים, ז 17), 'זעקת הקרב' אשר השמיע גדעון באוזני שלוש מאות 'המלקקים', כדי לדרבנם לפני ההסתערות על מחנה מִדְיָן. עד היום מרמזת קריאתו זו, בדרך קולעת כל-כך, אל מידת הדוגמה האישית, הנדרשת מכל מפקד ומפקדת בצה"ל.

מדליה רשמית של בה"ד 1, 2009. עיצוב: מאיר אשל (מקור: החברה הישראלית למדליות ולמטבעות)

גם אבימלך, בנו של גדעון, אשר ביקש לשוות לעצמו את הילת הגבורה של אביו, ניסה לימים לשוב ולהשמיע 'זעקת קרב' דומה; אך במקום הנוסח הקצר והקולע של אביו, הוא אמר זאת בנוסח מסורבל: 'מָה רְאִיתֶם עָשִׂיתִי מַהֲרוּ עֲשׂוּ כָמוֹנִי' (שופטים, ט 48). היה זה שעה שהוליך את אנשיו אל אחד ממעשי הרצח הנבזיים ביותר שתוארו בתנ"ך, ואולי הפעם הראשונה (אף כי לא האחרונה) בה מתוארת שיטת הנקמה המכונה בימינו 'תג מחיר'.

ומעשה שהיה כך היה (שופטים, ט 5-1): 

וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבַּעַל שְׁכֶמָה אֶל אֲחֵי אִמּוֹ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וְאֶל כָּל מִשְׁפַּחַת בֵּית אֲבִי אִמּוֹ לֵאמֹר: דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי כָל בַּעֲלֵי שְׁכֶם, מַה טּוֹב לָכֶם הַמְשֹׁל בָּכֶם שִׁבְעִים אִישׁ, כֹּל בְּנֵי יְרֻבַּעַל, אִם מְשֹׁל בָּכֶם אִישׁ אֶחָד? וּזְכַרְתֶּם כִּי עַצְמֵכֶם וּבְשַׂרְכֶם אָנִי. וַיְדַבְּרוּ אֲחֵי אִמּוֹ עָלָיו בְּאָזְנֵי כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּט לִבָּם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ, כִּי אָמְרוּ אָחִינוּ הוּא. וַיִּתְּנוּ לוֹ שִׁבְעִים כֶּסֶף מִבֵּית בַּעַל בְּרִית, וַיִּשְׂכֹּר בָּהֶם אֲבִימֶלֶךְ אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו. וַיָּבֹא בֵית אָבִיו עָפְרָתָה וַיַּהֲרֹג אֶת אֶחָיו בְּנֵי יְרֻבַּעַל שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת וַיִּוָּתֵר יוֹתָם בֶּן יְרֻבַּעַל הַקָּטֹן כִּי נֶחְבָּא. 

תחילה שכר אפוא אבימלך 'אנשים ריקים ופוחזים', שרצחו יחד אתו את כל בני משפחתו, למעט יותם שהצליח להסתתר. מעשה הרצח הנורא, שהיה בעפרה שבנחלת שבט מנשה, עיר הולדתו וקבורתו של גדעון, סימן את עלייתו של אבימלך לשלטון. 

קווין רולי, אבימלך עולה לשלטון, 2013 (מקור: Pearwood)

לימים הסתכסך אבימלך גם עם 'בעלי מגדל שכם', אלה הם מנהיגי העיר. הוא עלה עם אנשיו אל ראש הר צַלְמוֹן (על זיהויו ראו להלן), כרת שם 'שׂוֹכַת עצים' (ענף מסועף), ולפקודתו עשו כן גם כל אנשיו. את הַשׂוֹכוֹת הבוערות השליכו על מגדל העיר ('הצריח'), וכך נשרפו למוות כאלף איש ואשה.

כך מסופר בהמשך הפרק (49-48):

וַיַּעַל אֲבִימֶלֶךְ הַר צַלְמוֹן הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ. וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ אֶת הַקַּרְדֻּמּוֹת בְּיָדוֹ וַיִּכְרֹת שׂוֹכַת עֵצִים וַיִּשָּׂאֶהָ וַיָּשֶׂם עַל שִׁכְמוֹ, וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ: מָה רְאִיתֶם עָשִׂיתִי מַהֲרוּ עֲשׂוּ כָמוֹנִי. וַיִּכְרְתוּ גַם כָּל הָעָם אִישׁ שׂוֹכֹה וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיָּשִׂימוּ עַל הַצְּרִיחַ וַיַּצִּיתוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַצְּרִיחַ בָּאֵשׁ וַיָּמֻתוּ גַּם כָּל אַנְשֵׁי מִגְדַּל שְׁכֶם כְּאֶלֶף אִישׁ וְאִשָּׁה.

נראה, כי אבימלך התכוון להפוך את 'תג המחיר' לשיטה, שהרי שב וניסה לעשות כך אף בעיר תֵּבֵץ, אשר הכפר טוּבַּאס יושב היום על מקומה. אלא שהפעם, בבואו אל 'מגדל העוֹז' אשר בתוך העיר כדי 'לשָׂרְפוֹ באש', השליכה אישה אחת, בעלת תושיה, ממרומי המגדל 'פֶּלַח-רֶכֶב' (שבר של אבן ריחיים עליונה) על ראשו 'וַתָּרָץ את גֻּלְגָּלְתּוֹ' (שם, 56-50):

וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ אֶל תֵּבֵץ וַיִּחַן בְּתֵבֵץ וַיִּלְכְּדָהּ. וּמִגְדַּל עֹז הָיָה בְתוֹךְ הָעִיר וַיָּנֻסוּ שָׁמָּה כָּל הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְכֹל בַּעֲלֵי הָעִיר וַיִּסְגְּרוּ בַּעֲדָם וַיַּעֲלוּ עַל גַּג הַמִּגְדָּל. וַיָּבֹא אֲבִימֶלֶךְ עַד הַמִּגְדָּל וַיִּלָּחֶם בּוֹ וַיִּגַּשׁ עַד פֶּתַח הַמִּגְדָּל לְשָׂרְפוֹ בָאֵשׁ. וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ וַתָּרִץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ. וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת. וַיִּרְאוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵת אֲבִימֶלֶךְ וַיֵּלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ. וַיָּשֶׁב אֱלֹהִים אֵת רָעַת אֲבִימֶלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה לְאָבִיו לַהֲרֹג אֶת שִׁבְעִים אֶחָיו.

כך הקיץ הקץ על אבימלך, אך לא על שיטת 'תג מחיר', אשר לזוועתנו ונוכח עינינו לא פסה מן העולם.

מתיאוס מריאן, מות אבימלך, 1626 (מקור: PESSCA)

יותם, צעיר בניו של גדעון והיחיד שנותר בחיים מן הטבח, עלה אל ראש הר גריזים ושם נשא את משלו הנודע, שנפתח במילים 'הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ' (שם, ט 21-7). לימים הוליד סיפור זה מסורת 'מַקָאם' (מקום מקודש) בפי ערביי הסביבה, שמצביעה על קברו של ה'מֻאָדִ'ן' (מוּאָזִין; הקורא לתפילה) של מוחמד. איש זה, שהיה בן אתיופיה, נודע בקולו הצלול ונשא לפיכך את הכינוי שייח' בִּלָּאל (בעל הַבְּלִיל, שנועד לריכוך מיתרי הקול, מעין זה המוכר ליוצאי מזרח אירופה בשם 'גוֹגְל-מוֹגְל'). אולם, אותו שייח' אינו קבור בראשו של ההר המזוהה על ידי השומרונים כהר גריזים, ומתנשא בדרום-מזרחה של שכם, אלא בראש הר כַּבִּיר (גַ'בַּל כַּבִּיר), שנמצא כתשעה ק"מ מצפון-מזרח להר גריזים המסורתי, בצד התנחלות אֵלּוֹן מוֹרֶה. ברשימתי הקודמת בבלוג ('אנו הולכים ברגל'), שהוקדשה לזכרו של הארכאולוג אדם זֶרְטָל, הראיתי כי מסורת זו על קברו של שייח' בִּלָּאל, הבאה להעיד על קדושתו של ההר, מחזקת את הצעתו לראות בהר כביר את הר גריזים המקורי.

שייח' בלאל (צילום: יהונתן קלרמן)

והיכן היה הר צלמון? מקובל לזהותו בדרום-מערבה של שכם, אף הוא בעקבות מסורת ערבים מקומית, המצביעה שם על קברו של נַבִּי סַלְמָאן (נ"ג 810+; נ"צ 17221751). 'נביא' זה הוא סַלְמָאן אֶל-פָארִסִי, אשר כמו שייח' בִּלָּאל נמנה עם ה'צַחָאבָּה' (חבר מרעיו של הנביא מוחמד). סלמאן, שכפי שמוֹרה שמו, היה פרסי, מעולם לא היה בארץ ישראל, ובכל זאת דמותו הפלאית הותירה אחריה כמה וכמה מסורות קבורה מקומיות: בראש הר הזיתים, ואף בצלעו של תל אשדוד. אפשר לשער, כי באזור שכם נולדה המסורת על קברו המקודש בעקבות דמיון צלצול השמות 'צַלְמוֹן' ו'סַלְמָאן'.

הקבר המיוחס לסלמאן אל-פארסי בראש ג'בל סלמאן (צילום: צביקה צוק; יהודה זיו, ילקוט גב, כתר, 1991, עמ' 322)

חורשת עצי אלון סביב הקבר המיוחס לסלמאן אל-פארסי (צילום: עמית מנדלסון; מקור: iNature.info)

שרידי מסגד סלמאן אל-פארסי על גבעה מדרום לאשדוד, על חורבות הכפר הערבי איסדוד
(צילום: אפי אליאן; מקור: Hסטוריה על המפה)

בצד אותו קבר מקודש שבשומרון הוקמה לימים היאחזות הנח"ל יִצְהָר, אשר ועדת השמות הממשלתית קראה לה כך (בהחלטה מיום 22 במאי 1983) בעקבות המוניטין שיצאו לאזור זה בזכות גידול כרמי זית וייצור יצהר (שמן משובח) וסבון, כעדות שמם של הכפרים הסמוכים: עַצִירָה (מקום עצירת השמן) אֶל-קִבְּלִיָה (הדרומית) ועצירה אֶ-שִּׁמָאלִיָה (מצפון לשכם).

מקור: עמוד ענן

ברשימה שפרסמתי כאן כבר לפני שנתיים ('שימו שמן, שמן זית') הצבעתי על האירוניה האקטואלית שנוספה לצערנו לשם 'יצהר', שמוכר לכל תלמיד חכם בראשי התיבות 'יצר הרע'. כמימים ימימה שבוּ הר צלמון וסביבתו לשמש מקורן של כמה וכמה 'שׂוֹכוֹת', אשר זרעו הרס והציתו אש, כמעשהו של אבימלך דאז וכמעשה 'דַּע-אֵשׁ' דהיום.

*

אמר העורך בעל העונ"ש: 

היום, י"א באדר תשע"ו, למניין שאנו מונים פה בעיר ירושלים, חוגג יהודה זיו את יום הולדתו התשעים. 

בשמם של כל הקוראים והמעריצים, בלוג עונ"ש שולח ליהודה – איש תש"ח, שראשו לא שח – ברכת חזק. 

עליך, יהודה, נאמר: 'צַדִּי"ק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה'. לאורך ימים ושנים, בבריאות הגוף והנפש, ובהמשך כתיבה טובה, להנאת כולנו. 

הנה תמונה של יהודה זיו, צדי"ק הדור הבלתי נלאה, ב'סיור יום הולדת' משפחתי על ראש תל עזקה.