 |
| מנחם ברינקר (2016-1935) |
ביום שישי האחרון (12 באוגוסט) נטמנה גופתו של פרופסור מנחם ברינקר באדמת בית הקברות של קיבוץ קרית ענבים. ברינקר ביקש שלא יספידוהו או ישרטטו 'קווים לדמותו', אלא יקראו שירים על קברו, וכך היה. מקצת חבריו הטובים ובני משפחתו קראו שירים וקטעי פרוזה אשר בחרו, ועמם נפרדו מאדם מיוחד במינו, אבן מאבני קיומנו כאן. עם לכתו שוב נתערערו ונסדקו קירות הבית הצנוע והרעוע שהקימו כאן בעמל וביזע אלה שמכונים היום בבוז 'האליטות הישנות', שוחרי הספרות העברית הקלאסית והציונות ההומניסטית. מיעוט היינו ומיעוט כנראה נישאר.
פרופסור אבנר הולצמן שחזר עבורי את רשימת הדוברים והשירים:
- א"ב יהושע: 'רגע אחד שקט בבקשה' של נתן זך
- חיים גורי: שירים מספרו האחרון 'אף שרציתי עוד קצת עוד' (מתוך מחזור שירים שהוקדש לברינקר)
- חיים באר: 'מחר אני אמות' ו'אין לָךְ זכות חנינה בעולם' של לאה גולדברג ('אֵין לָךְ זְכוּת חֲנִינָה בָּעוֹלָם. / הַכֹּל הָכְרַע. / חֲלוֹמוֹתַיִךְ טוֹבְעִים בַּיָּם / וְאַתְּ אוֹמֶרֶת שִירָה.)
- עמוס עוז: קטע מספרו 'אותו הים'
- נילי כהן: 'קֵץ הָאָב' של נתן אלתרמן
- משה הלברטל: צוואתו של 'אובד עצות', גיבור 'מכאן ומכאן' של י"ח ברנר
- חגית ברינקר: 'מות אבי' של יהודה עמיחי ו'תרי"ג מצוות ואחת' ('והאיש המת שב אל ביתו') של דליה רביקוביץ (לדבריה קיבלה את אישורו של אביה לבחירתה בהם)
- אליאב כהן: שיר שכתב מנחם ברינקר על אביו
- ירון לונדון: 'היום פָּנָה' של לאה גולדברג
- נסים קלדרון: 'הספרים' של נתן אלתרמן (מתוך 'עיר היונה')
- ניבה לניר: שיר של אבא קובנר מתוך הפואמה 'סְלוֹן קֶטֶרִינג'
מנחם ברינקר, איש ירושלים בלידתו ובמותו, חתן פרס ישראל לספרות עברית וכללית (2004) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, היה מגדולי אנשי הרוח שחיו עמנו. חוקר מחונן ואנין טעם של ספרות ופילוסופיה, מורה כריזמטי ונערץ שלא הסתגר במגדלי השן אלא גם היה מבקר ועורך, אידאולוג ואיכפתניק. הוא היה ממתווי דרכו של השמאל הישראלי הסוציאליסטי והציוני, הפגין ונאם. ובעיקר היה ברינקר איש רב קסם, שופע הומור, חכמה יהודית ואנושית ואהבת אדם. בן למשפחה ירושלמית 'של פעם' (אמא דתייה ואבא חצי מסורתי וחצי קומוניסט), שמוריו הרוחניים היו מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ויוסף חיים ברנר, ש'האפיקורסות היהודית' שלהם היא ששבתה את לבו והוליכה אותו בעקבותיהם, במחקר ובחיים.
מי שרוצה להיזכר בברינקר הצעיר והרענן ובימי התום של שנות השמונים, כשעוד חשבנו שאפשר לשנות כאן משהו, מוזמן להתבונן בסרט התיעודי 'ישעיהו ליבוביץ במעלות', שביים יגאל בורשטיין בשנת 1981. בסרט מתועד ביקורם של ישעיהו ליבוביץ, ישראל אלדד (שייב) וברינקר בעיירה הגלילית מעלות, בדצמבר 1980, והשתתפותם ברב-שיח 'משבר בציונות או משבר במדינה'. אין עוד אנשים כאלה, אין יותר רמה כזו...
ברינקר חלה לפני כשנה באותה מחלה ממארת שאין לה רפואה, אך עד ימיו האחרונים כמעט שלא נס ליחו ולא כהתה עינו. ב-5 ביולי, חמישה שבועות לפני מותו, רואיין ברינקר על ידי פרופסור אבנר הולצמן כחלק ממיזם של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים לתיעוד חבריה הוותיקים (לצדו של הולצמן יושבים הפרופסורים אבישי מרגלית ומנחם יערי, חבריו של ברינקר). אותות המחלה ניכרים בו, אך הדבר לא הפריע לו להעלות בחיוניות ובהומור זיכרונות מרתקים, וגם הרבה 'רכילויות', על חייו האישיים, על מוריו ועמיתיו ועל הקריירה האקדמית העשירה שלו. אני מצאתי בדבריו עניין רב.
בראשית השיחה הזכיר הולצמן את 'ברנר', שיר ביכורים שפרסם ברינקר בשנת 1954 בכתב העת 'מבפנים' של התנועה הקיבוצית. ברינקר, שהיה אז בן תשע-עשרה בסך הכול, חתם על השיר בשם 'ב. מנחם'. זהו שיר לא מוכר לרבים, והנה הוא לזכרו של איש דגול זה (השיר פורסם מחדש בלווית דברי הסבר בספרה של נורית גוברין, צריבה: שירת התמיד לברנר, משרד הביטחון, 1995, עמ' 243):
וכך פירשה נורית גוברין את השיר (עמ' 87-85):
ב-6 באוקטובר 2012 פרסמתי בבלוג עונג שבת את הפוסט 'תשורה קטנה ליום הכיפורים: "ענף אבות" לכבוד מנחם ברינקר', ובו הבאתי את ההקדמה היפה שצירף הסופר חיים באר לספר היובל לכבודו של ברינקר, 'הספרות והחיים' (הוצאת כרמל, תשע"א, עמ' 18-15). הנה הם שוב דבריו של באר:
יהי זכרו ברוך.
בעלי התוספות
פרופ' אביעד הכהן פרסם הספד יפה על ברינקר בעיתון 'ישראל היום'. הנה הוא (ותודה לאבי נבון שהעביר):
יהי זכרו ברוך
השבמחקאיש נדיר, משכמו ומעלה. מנחם זכור לי כנער מביקורים בבית הוריו; אביו, שלום, היה ידיד-נפש לאבי (אף שימש כעֵד בחתונה של הוריי ב-1935). מאוחר יותר, כמדריך בתנועת הנוער שהתווה לרבים את הדרך, וברבות השנים חוקר מעמיק ורחב-יריעה. ובראש ובראשונה -- "מענטש". הולך ופוחת הדור...
השבמחקותודה מקרב לב לדוד על הרשימה היפה והמרגשת -- ללא שמץ של רגשנות -- על מנחם שאיננו עוד.
השבמחקדבריו של חיים באר מענים ומרגשים, והכתבה כולה - זיכרון ראוי לאיש ראוי.
השבמחקדברים מרגשים על אדם יקר. שלום לעפרך מנחם היקר.
השבמחקדויד, כתבת בראשית הדברים כי: "עם לכתו שוב נתערערו ונסדקו קירות הבית הצנוע והרעוע שהקימו כאן בעמל וביזע אלה שמכונים היום בבוז 'האליטות הישנות', שוחרי הספרות העברית הקלאסית והציונות ההומניסטית. מיעוט היינו ומיעוט כנראה נישאר." הייתי בהלווייה בקריית ענבים ןחשבתי כל העת על הקשר בין מקום קבורתם של לוחמי חטיבת הראל שנפלו בקרבות על הדרך לירושלים למקום מנוחתו האחרונה של מנחם ברינקר. אכן, לא קלה דרכם של נושאות ונושאי התרבות העברית החדשה. אתה (דויד)ואני נמנים על על חבורה זו. לי נראה שהיא עדיין גדולה וחזקה דייה, למרות אווירת הנכאים המתאימה (למרבה הצער והכאב) לטקס אשכבה של אדם גדול וידיד יקר. מה לך כי אימצת את שיח שונאי הציונות ומחריבי מפעל התחייה העברי? הרי איננו "אחרונים על החומה", אלא חיל של מאות אלפים, אם לא מיליונים, שהבלותם של שונאי ציון ונכלוליהם של פקידיהם, יח"צניהם נוגעת להם, כמאמר אמי ז"ל בלשון האמהות,"אזוי ווי די לינקע פאה". נמשיך אנו במפעלנו, ימשיכו אלה בשטותם ובהבלותם. אך מדוע להיתפס לאווירת נכאים המשרתת את אויבי מפעל התרבות הציונ? כל עוד אנו מדברים עברית, קוראים וכותבים ספרות ושירה, חוקרים, מפרסמים, מרצים ומלמדים אנחנו הרוב! "הבית איננו צנוע ואיננו רעוע" - זהו סיפור הצלחה כביר, שהתקשורת האנטי-ציונית העויינת והעיתונות מטעם הרשויות האנטי-לאומיות עמלה לערער. אך מה לנו ולסמרטוטי העיתון החינמוניים שבהם מטמטמים שונאי תרבות ישראל ומורשת הדורות את ציבור קוראיהם? ישראל ברטל
בראיון עם מנחם ברינקר מוזכר מאמרו של י.ח. ברנר "על עסקי טרמינולוגיה" שפורסם בשנת 1918. כל החרדים למחנה המיעוט, שיש כיום ושכנראה ישאר בעתיד הרחוק, חייבים לקרוא את המאמר הזה עד לבקיאות בו. המאמר עונה בבהירות אין דומה לה לשאלת השאלות של המיעוט הזה, למעלה ממאה שנים לאחר שפורסם – למה 'מיעוּט'? השאיפה של מחנה זה לטהורות התפשטה לטהרנות ולבוז משפיל של כל מי שאינו נמנה על שורותיו. והרי מחנה של מיעוט יכול להפוך לְרוב בדרך אחת בלבד והיא – זליגה של רבים ממחנות אחרים אל תוך המחנה הזה. הציפייה לאחדות המחשבות, אף על פי שהמכנה המשותף הגדול ביותר שהוא חיים של יהודים בארץ-ישראל, מונעת התרחבות של מיעוּט. העיקשות על סמנטיקה וטרמינולוגיה מעוררת אך ורק מדנים. ככלות הכל, אין הבדל של ממש בין המשתטחים על קברו של רבי כלשהו לבין עלייה לקיברו של יאסר ערפאת.
מחקלנוחות הקורא(ת), הנה קישור למאמר:
https://yhbrener.wordpress.com/2011/12/09/%D7%A2%D7%9C-%D7%A2%D7%A1%D7%A7%D7%99-%D7%98%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94/
רגע של קסם
השבמחק1971,
יום רביעי באוניברסית תל-אביב,
מסדרונות קומה א' של בנין "גילמן" גדושים
במאוכזבים
שלא הצליחו להכנס לאולם מס' 144
שם מנחם ברינקר
מרצה
על "אידיוט" של דוסטוייבסקי.
כשיצאנו
אמרה לי חברתי לספסל
"איך הוא עושה את זה כל כך..
פשוט?".
תודה לך מנחם ברינק
מטבע שכנותנו במושבה הגרמנית וידידותנו ארוכת השנים, נמניתי אף אני על הבאים ללוייתו של מנחם ברינקר בקריית ענבים.
השבמחקהצער על פטירתו, כמו גם קהל המלווים הרב והשפע המרגש של הידידים והמכרים – מהם, שלא פגשתי מזה שנים – גרמו לי לשכוח שם את תחביבי העיקרי, אשר הפך לאחרונה לעיסוקי הבלעדי: 'הסיפורים שמאחורי השמות'. על-כן, לא נתתי כלל את דעתי על הקשר בין תאריך לוייתו של מנחם (ערב תשעה באב) לבין שמו: מן הרשימה לזכרו ב'עונ"ש' למדתי, כי נקרא ע"ש סבו – הר' מנחם-נוטע אויערבאך – ואילו אני, לפי תומי, בדקתי ומצאתי שהשם מנחם היה כרוך, כמסתבר, אף במועד הולדתו: הוא נולד ב-20 בספטמבר 1935, היא שנת תרצ"ה - שנה מעוברת, שבה חל תאריך לועזי זה במהלך חודש 'מנחם אב' (כינויו המקובל בפינו, כעין משאלת-ניגוד לזכר חורבן הבית)... מעניין, שאיש מן הדוברים לזכרו לא נתן דעתו על-כך ולא הזכיר את הקשר המדהים בין מנחם לבין משמעות שמו.
דוד, תודה על הפוסט היפה.
השבמחקשם שירה של דליה רביקוביץ', שפותח במילים: "והאיש המת שב אל ביתו" הוא: "תרי"ג מצוות ואחת".
תודה, חגית. תיקנתי.
מחקתודה ענקית על הפוסט הזה..
השבמחקאהבתי את פרופ. ברינקר אהבת נפש.
הייתי תלמידו והיה לנו קשר מיוחד מאד.
ברנר היה אהבת חיי והרפרט אודותיו שהיה אמור להסתכם בכעשרים דקות נמשך שלושה שיעורים שלמים כשפרופ. ברינקר ואני מרוגשים עד דמעות ומצטטים עוד ועוד מתוך "הערכת עצמינו בשלושה כרכים" ,נדמים כנערים מאוהבים,ולא שמים לב שהסטודנטים בכיתה לא מבינים כלל מה קורה..
מאד הייתי רוצה לדבר עם חגית על אביה.. תוכל לתת לי את מספר הטלפון שלה?
תודה ושבת שלום,
דן