לכבוד שבועות, ראו את החידוש הקולינרי מבית מדרשה של חסידות סאטמאר.
ה'מעדן' הזה מכונה משום מה 'תורה צוה לנו משה' – אולי בגלל שמדובר בשתי נקניקיות הוט-דוג כשרות למהדרין שנדחפו לתוך קניש (בעצם, סתם בורקס תפוחי אדמה), וכך ניתן לדמות מעין שני גלילי ספר תורה עטופים ב'פרוכת' סומסום.
מכל מקום, כך נמכרים הקנישעס הללו במעדניית בשר בקרית (אמרו: קִרְיָס) יואל שבמדינת ניו-יורק.
ב. שיא ההיגיינה
ועוד מאותו אזור חיוג חרדי-אמריקני.
בפינת הקפה הזאת יש הוראות מאוד מחמירות ביידיש:
החלב הוא טרי
ורוחרח
ב-5 במאי 2017 בשעה 10:35 לפני הצהריים
בבקשה לא לדחוף פנימה את האף
תודה לאלן נדלר.
ג. מה זה בעבע?
צילום: מנחם רוזנברג
ונעבור לתפוצה אחרת לגמרי...
בשוק מחנה יהודה מוכרים עוגות ועוגיות בלי סוכר בתוך החנות (חשבתי שה'ללא סוכר' הוא בתוך העוגות עצמן, כתב לי מנה רוזנברג שצילם).
אבל אותי עניין יותר שלט הבעבע שלמטה...
הבנתי ש'בעבע' הן עוגיות תמרים שמנמנות ממוצא עיראקי. האשה שבסרטון למטה מספרת שבעבע זה ירח (מלא כמובן) וכך קראו (בצחוק כמובן) לנערות שמנות. העוגיות האלה בטח טעימות מאוד, אבל איך בדיוק אומרים אותן ואיך אמורים לכתוב את שמן?
הצורה 'בעבע', עם שתי אותיות ע', מזכירה כתיב ביידיש שעל פיו יש לנקד ע' בסֶגול ולבטא כמו בֶּּהבֶּה (BEHBE). אבל מה לעיראקים וליידיש? הקשבתי לכל מיני מתכונים שנמצאים ביוטיוב וככל שאוזני האשכנזית הערלה הצליחה לקלוט הם אומרים 'בָּהְבָּה' או 'בָּאבָּא'.
אז ילמדונו חכמי הלשון הקוראים את הבלוג איך כותבים בעברית את הדבר הזה?
הנה ליתר ביטחון המתכון המקורי (הסוכר כבר בפנים).
ד. פוקפורן בסייעתא דשמיא
ולסיום ד"ש מל"ג בעומר שעבר. בהילולה האחרונה במירון, אפילו הפופקורן השתגע.
'קהילת עמק חפר' עורכת פעם בחודש טקס קבלת שבת קהילתי ב'פארק איטליה'.
אירועים צנועים, מקומיים ומקוריים אלה שודרגו בשבוע שעבר למשהו בקנה מידה היסטורי וקוסמי. תחיית המתים כמעט והתרחשה על גדות נחל אלכסנדר, ואתם בכלל לא ידעתם.
במקומון 'ידיעות חדרה', שאוצר בתוכו מידע רב-ערך על אירועים בסביבה, לקחו את קבלת שבת צעד אחד קדימה, ונפלו בתהום העמרצות. הם הקימו לתחייה את הרב המקובל שלמה הלוי אלקבץ, מחבר הפיוט המופלא 'לכה דודי', שעמו מקבלים בכל קהילות ישראל את פני שבת מאז נכתב בצפת במאה ה-16.
'ומי לא בא? הרב אלקבץ' – כך דיווחה לי בצער הרַבָּה לילה וסיד מקיבוץ המעפיל, שהיא אחת ממובילות הטקסים. אבל כיוון שאנשי העיתון גם טעו בתאריך וכתבו 26.6, שזה בכלל יום שני, אז מי יודע? אולי הוא עוד יגיע...
'יַד זוֹרֵעַ וְחוֹרֵשׁ' (כרזת קרן היסוד, 1934; עיצוב: אוֹטֶה וָלִיש)
התוכן
א. משהו על מתתיהו שֶׁלֶם ועל בית אביו
ב. על השיר 'שִׂמְחוּ נָא' ומועד כתיבתו
ג. מי הם 'פורקי העול'?
ד. הלחן והריקוד
ה. 'מעשה בִּגְדָיִים': הרקע לכתיבת השיר
ו. משיריו האהובים והיפים של מתתיהו שלם
חג שבועות הממשמש ובא נזכר בתורה כחג חקלאי מובהק – 'וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים' (שמות, לד 22) – ויום הבאת הביכורים לבית המקדש. המסורת הקובעת את שבועות גם כיום מתן תורה היא מאוחרת ומופיעה לראשונה רק בתלמוד. ההתיישבות החלוצית החדשה בארץ ישראל, שהייתה הביטוי המגשים המובהק ביותר של הציונות, ביקשה לחדש ולהאדיר את הצדדים החקלאיים והארציים של חגי ישראל, שהשתכחו במאות שנות הגלות, לאורכן הודגשו דווקא הצדדים הרוחניים והמיסטיים של החגים. למפעל התחדשות קצר-ימים וחילוני זה היו ביטויים רבים, ובהם גם בזמר העברי. בעשרות השנים האחרונות ירדה קרנה של החקלאות ועבודת האדמה, ועמה משתכחים גם השירים היפים, ריקודי העם והטקסים המקוריים שחוברו לכבודם. לא נכתבים עוד שירים על אדמה ועל מים, על עדרי צאן, על ביכורי קציר חיטים ועל גינת אגוז, לא על שדות פורחים, לא על תלמים חרושים ולא על ממטרות המפזרות פניני אורה. בינתיים גם אין תחליף ראוי – איש לא כותב שירים על תעשיית ההייטק או יוצר ריקודי עם לכבוד אפליקציות חדשות ('הורה ווייז'? 'דֶּבְּקָת מובילאיי'?). מה כן נשאר? נשארו הגעגועים לימי התום.
מתתיהו שלם (1975-1904)
א. משהו על מתתיהו שֶׁלֶם ועל בית אביו
אחד השירים היפים המזוהים עם הווי הקיבוצים ועם מפעל ההתיישבות החלוצי הוא 'שִׂמְחוּ נָא'. המחבר והמלחין של השיר – שיעמוד במרכזה של רשימה זו – היה מתתיהו שֶׁלֶם (לשעבר וַיינֶר), שיחד עם בני דורו, דוד זהבי (נען) ויהודה שרת (יגור), זוהה עם שירת ההתיישבות העובדת ועם הניסיון ליצור תרבות חגים ישראלית חילונית ומתחדשת. שירים שחיברו והלחינו אישים אלה הפכו מזמן לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית כולה. לפני שש שנים הקדשתי לשלם רשימה מיוחדת ('שיבולת בשדה – מסע בעקבות מתתיהו שֶׁלֶם וחג העומר'), ועתה
נשוב ונפסע בעקבות שיר נוסף שלו.
מתתיהו שלם, יליד 1904, עלה לארץ בשנת 1922 והוא בן שמונה- עשרה. בשנת 1926, לאחר תחנות שונות בארץ, הצטרף לקיבוץ בית אלפא שבקצהו המזרחי של עמק יזרעאל. בשנת 1940 חל פילוג
בקיבוץ בין אנשי 'השומר הצעיר' לבין אנשי מפא"י, ובעקבותיו החליט שלם, שהיה בוגר תנועת 'החלוץ' בפולין, לעבור לקיבוץ רמת יוחנן ובו חי עד מותו בשנת 1975.
חברי בית אלפא, 1926 בצילום של אברהם סוסקין. מתתיהו שלם יושב שני מימין (נדב מן, ארכיון ביתמונה, Alfa-213)
מתתיהו נולד בעיירה הְרוּבִּייֶשׁוּב שבדרום-מזרח פולין (אז עדיין חלק מהאימפריה הרוסית) למשפחה מסורתית וציונית, שהערבוב בין ישן לחדש עיצב את חייה. סבו, טוביה ויינר, עוד היה חסיד שהקפיד על קלה כחמורה – 'סבי היה לומד תורה יומם ולילה בקלויז של הרבי', כתב שלם; 'אבי למד בישיבה, אך בהיותו בן 16 התמרד'. ואכן, שלום ויינר, ש'הציץ ונפגע', היה אדם חילוני ששילב בהלכות חייו מסורתיות, השכלה וציונות.
בשנת 1907 פתחו שלום ואחיו הצעיר אברהם-דוב בעיירה 'חדר מתוקן' לבנים ('חדר מסוכן' קראו החרדים למוסד כזה), ששפת ההוראה בו הייתה עברית. שנה לאחר מכן, ב-1908, הוזמן שלום לנהל את בית הספר העברי 'קדימה' בעיר הסמוכה זמושץ' (כשבעים ק"מ מהרוביישוב). הוא עבר לשם עם בני משפחתו והיה לדמות חינוכית וציונית בולטת בעיר היפה שהתגאתה בבניה המפורסמים: הסופר הנערץ י"ל פרץ מכאן והמהפכנית הפמיניסטית רוזה לוקסמבורג מכאן. מתתיהו למד בבית הספר שניהל אביו ומגיל צעיר נמשך לפעילות ציונית בתנועת 'החלוץ'.
מתתיהו שלם (מימין) וחניכיו בתנועת הנוער, זמושץ 1921 (אוסף ד"ר ישראל שק)
ב-1934 עלה שלום ויינר לארץ ישראל בעקבות בנו. הוא התגורר בתל אביב אך לא מצא בה את מקומו והתפרנס בדוחק כמורה פרטי. בחנוכה תש"ג (1943) נדרס על ידי אופנוע, נהוג בידי שוטר או חייל בריטי; הוא מת כתוצאה מן התאונה ונטמן בבית הקברות נחלת יצחק. לזכרו שינה מתתיהו את שם משפחתו לשֶׁלֶם.
כך תיאר מתתיהו את בית הוריו:
מתתיהו שלם, שירים אחרים, רמת יוחנן, תשל"ו, עמ' 9
שלם היה מחובר אפוא מילדותו, ובנימים רבים, לעולם היהודי המסורתי. על זיקתו המפתיעה לעולם החסידות דווקא כתב לאחרונה יהורם לשם רשימה מעניינת ('סיפור פגישתו של הרועה מרמת יוחנן עם הרועה מקאליב', בלוג הספרנים, גיליון לח), ובה גם סיפר על ארכיון 'אגודת הנוקדים' ועל ארכיון 'המכון להווי ומועד' שייסד שלם בקיבוץ רמת יוחנן. חייו הוקדשו אפוא לרענון 'הישן' ולשילובו בתוך התרבות הישראלית החדשה, שהוא וחבריו חלמו לבסס ברוח אמרתו של הרב אברהם יצחק קוק: 'הישן יתחדש, והחדש יתקדש'. תרומתו לעיצוב המחודש והמחולן של חגי ישראל ושל טקסים יהודיים אכן אינה מוטלת בספק.
ב. על השיר 'שִׂמְחוּ נָא' ומועד כתיבתו
בטעות מקובל לחשוב כי השיר 'שמחו נא' נכתב בשנת 1937, לציון חמש-עשרה שנים לעלייה על הקרקע של קיבוץ בית אלפא (1922). תאריך זה מצוטט במקורות רבים והוא מתבסס על דברי שלם עצמו, שבשנת 1963 סיפר לציפי פליישר כי חיבר את השיר, 'כנראה', בראשית 1937. הוא גם זכר כי השיר חובר בהקשר של 'הצגה על השנים הראשונות של בית אלפא'.
אך זיכרונו של שלם בגד בו. כפי שנראה בהמשך, השיר נכתב, ואף נדפס, שנתיים קודם לכן (מאי 1935), ובלי שום קשר לחג העלייה לקרקע, אלא כחלק ממחזה תמים לילדים. עם זאת, אין בידינו מידע מתי בדיוק הלחין שלם את השיר, וייתכן שהשיר הולחן ואף בוצע רק שנתיים לאחר פרסומו ולכבוד חגיגת 'יום ההולדת' החמישה-עשר של הקיבוץ.
אלו הן המילים המקוריות של השיר כפי שנדפסו בחוברת שירים לערבי שבתות בבית ברנר, שראתה אור בשנת תרצ"ח (1938-1937) עבור ערבי השירה בציבור שנערכו ב'בית ברנר' (מקום משכנה של מועצת פועלי תל-אביב), בהדרכתו של המלחין דניאל סמבורסקי:
הבה נשמע תחילה את השיר בביצוע הגבעטרון:
וכאן תיאודור ביקֶל בהקלטה משנת 1961 (באותה שנה, אגב, כבר התאזרח ביקל בארצות הברית):
המילים המושרות בביצועים אלה אינן מדויקות ויש שינויי נוסח קטנים שסוטים מן המקור; כך למשל זמרי הגבעטרון שרים: 'יום לנו של שמחה' או 'מים שפע כי יֻתַּן'; ביקל שר 'חג לנו ואורה',או 'מים שפע רב נִיתַּן', אך אלה הם פכים קטנים.
ג. מי הם פורקי העול?
השיר 'שמחו נא' הוא דוגמה נהדרת לאחד ההישגים הגדולים של המהפכה הציונית – חִילוּן השפה העברית המודרנית. על נושא זה נשתברו קולמוסים רבים ולא לנו לעסוק בו כאן. ספר מצוין בשני כרכים עבים, שעוסק בהיבטים השונים של החילון בתרבות היהודית, ראה אור בשנת 2013 בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
שלם, כמובן, לא היה הראשון שרתם את עצמו למהפכת החילון. את מֵיזָם חילון השפה – הפיכתה של העברית משפת קודש ריטואלית לשפה 'חילונית' וגמישה, שניתן לכתוב בה בכל תחום, גם ללא 'כובד הירושה' הדתית, וניתן לדבר בה כמו כל שפה אירופית מודרנית – החלו כבר משכילים במאה ה-19, מש"י אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים) ואילך. אחד משיאיו של מהלך זה הוא השיר המניפסטי 'הקיצה עמי' של יל"ג (1866), שכולו בנוי מצירופים מקראיים שהוטענו במשמעות המנוגדת למובנם המקורי. הלהט החילוני של החלוציות המגשימה בארץ ישראל, מימי העלייה השנייה ואילך, התבטא באופן ייחודי גם בשירי הזמר, שבהם קיבלו צירופים דתיים מקודשים משמעות חדשה, ולא פעם מנוגדת ואף מתריסה. השיר המפורסם ביותר בהקשר זה הוא 'אנו נושאים לפידים' של אהרן זאב (ובלחנו של מרדכי זעירא), שנכתב בראשית שנות השלושים: נֵס לֹא קָרָה לָנוּ – פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם – וַיְּהִי אוֹר! שיר זה מושר כבר עשרות שנים דרך קבע בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות, אך החילון הבוטה שבו הרגיז ומרגיז את דוברי הדת בישראל (ראו למשל כאן– גישה חרדית; וכאן– גישה דתית-לאומית). היו שנים שבשל לחץ פוליטי אף צונזר השיר מן הטקס והוחלף בשיר 'כשר' יותר, עד שחזר והפך להיות חלק בלתי נפרד מחווית יום העצמאות.
וכמובן שמיותר להדגיש כי 'חילון' אין פירושו ניתוק מוחלט מן המסורת; זהו תהליך מורכב של שילוב המסורת בעולם מודרני, שמשתרע על מנעד רחב מאוד של 'מסורתיות', שמקרי הקיצוֹן שלו – ובפירוש לא הזרם העיקרי – הם האפיקורסות או האתאיזם.
מתתיהו שֶׁלֶם
ודווקא על רקע זה בולט שבעתיים הצירוף הטעון 'וּפִרְקוּ הָעֹל' שבו בחר שלם לפתוח את השיר.
המשמעות של 'פריקת עול' במקרא פירושה הסרת משא כבד. עול הוא צמד המוטות המונחים על עורף הבהמה ואליהם מחוברים כלי עבודה חקלאיים, ולכן מדברת חוקת התורה על פרה אדומה 'אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל' (במדבר, יט 2), יצחק מאחל לעשו בנו, כי ביום מן הימים, לכשיפסיק לחיות על חרבו, הוא ימרוד באחיו: 'וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ' (בראשית, כז 40), ובמגילת איכה ממליצים באופן כללי על חיים שיש בהם משמעת וסדר: 'טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו' (איכה, ג 27). בספרות חז"ל קיבל ביטוי זה משמעות נוספת: האמונה בבורא העולם וקיום תורה ומצוות הם עול שיש לקבלו ברצון:
אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה [פרשת] 'שמע'ל[פרשת] 'והיה אם שמוע'? אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות (ברכות, ב, ב).
ובמשתמע, מי שפורק עול זה הרי הוא כופר וראוי לעונש, כפי שהבהיר היטב התנא רבי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנֶה:
ובסדר הווידוי של יום כיפור מבקשים המתפללים מחילה גם 'על חטא שחטאנו לפניך בפריקת עוֹל'.
פריקת עול נתפסה אפוא במסורת היהודית הדתית כמרד בסמכות האל; דבר שלילי לחלוטין ובוודאי לא סיבה לשמחה. מתתיהו שלם בוודאי ידע זאת. אלא שמנקודת מבטם של חלוצי העמק, אנשי 'השומר הצעיר', שהשאירו מאחוריהם את הטלית והתפילין ויצאו לדרך מרוממת חדשה, ל'פריקת העול' הייתה משמעות שונה, וביטוי זה עצמו עבר חילוּן. לא אנרכיזם או הסרת כל רסן מוסרי כדי לחיות חיי תענוגות והפקר, אלא ביטוי לחילוּן המסורת הדתית כולה בדרך של חיי הגשמה ויצירה של אידאלים לאומיים חדשים. 'פריקת העול' היא המשך של 'חג לנו ושמחה', וגם כאן אי אפשר שלא לשים לב לחילוּן הפסוקים 'ושמחת בחגיך ... והיית אך שמח' (דברים טז, 15-14) – החג שיש לשמוח בו אינו חג דתי-פולחני שבמרכזו תפילה לאל, אלא חג ציוני-חילוני שבמרכזו מימוש ערכי החלוציות ועבודת האדמה.
זאת ועוד, החיבור של 'שִׂמְחוּ נָא, שִׂמְחוּ נָא' עם 'וּפִרְקוּ הָעֹל', מתכתב עם פיוט ידוע לשמחת תורה, שחובר על ידי ר' יוסף בן חיים מבגדד ('בן איש חי') ונפתח בדיוק באותן מילים, אבל קצת אחרת: 'שמחו נא שמחו נא, בשמחת התורה'. השמחה של שלם וחבריו איננה שמחת התורה, אלא שמחת הקמתו של יישוב חדש בארץ ישראל, מעשה ידי בשר ודם, ידיהם של יהודים שפרקו עול תורה ומצוות.
אם לא די בכך, שלם גם 'מעניק' לחלוצי העמק לא פחות מאשר את כוחותיו של בורא העולם, שכידוע יצר אותו יש מאין: 'מֵאַיִן יָצַרְנוּ יֵשׁ' הוא מעשה ידיהם של החלוצים ולא כוחו הפלאי של אלוהים. ועל כך אפשר עוד להוסיף את הוצאת המים מהסלע – 'סֶלַע וְצוּר אֵיתָן / מַיִם שֶׁפַע רַב נָתַן' – שאינה מעשה נס שחולל משה כאשר היכה במדבר סיני על הסלע ויצאו ממנו מים, אלא של פועלם הפיזי של החלוצים.
'מאין יצרנו יש' –- בגן הירק של בית אלפא, 1927. שנייה משמאל טובה שלם, רעייתו של מתתיהו. (נדב מן, ארכיון ביתמונה, Alfa-0192)
גם לצירוף עז-המבע 'עֹז, עָצְמָה וָכוֹחַ' יש הקשר מקראי מחלן. כאן התכתב שלם עם פסוקי הנחמה של ישעיהו (מ 31-28):
מקור הכח והעצמה של החוגגים בעמק יזרעאל אינו מתת אלוהים, זה שלעולם אינו מתעייף, אלא פרי 'דת העבודה' החילונית והעמל האנושי. וגם אם הם מתעייפים, כדרך הטבע, אין הם אומרים נואש ועובדים אף יותר מהנדרש ('מִשְׁנֶה עֲבֹד וַעֲמֹל, עֹז רוּחֵנוּ בַּל יִפֹּל'). ולבסוף, הסיום המלהיב 'עוּרָה, עוּרָה, עוּרָה, עוּר' הוא חילון של כמה מפסוקי תהלים. שילוש פועל העֵרוּת מוכר מספר תהלים: 'עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר' (נז 9), וכן 'עוּרָה, לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי? הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח' (מד 24). בעל המזמורים פונה לאלוהים ומבקש להעירו, ואילו שלם ממריץ את חבריו-שותפיו ליצירה להתעודד ולהתעורר לקראת הבאות.
'עורו ישנים מתרדמתכם', מודעה הקוראת לחרדים להצביע בבחירות; 'בעל האבי-עזרי' הוא הרב אליעזר ש"ך (הספריה הלאומית, אוסף הפשקווילים)
הדימוי של עם ישראל כנרדם שיש להקיצו הוא מוטיב שכיח גם בספרות המסורתית וגם בספרות התחיה, ושלם לא היה, כמובן, הראשון שביקש להעיר ולעורר. בין כותבי שירי הזמר בארץ ישראל הקדים אותו בשני עשורים לוין קיפניס, בשירו 'עורה, עורה ישראל', שנכתב בשנת 1919, עם התגברות התקוות הציוניות בעקבות כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים והצהרת בלפור. 'עוּרָה, עוּרָה, עוּרָה, עוּרָה, / עוּרָה, עוּרָה, יִשְׂרָאֵל! / עוּרָה, עוּרָה, עוּר עַם סְגֻלָּה!' – כתב קיפניס, ושירו זה, שהותאם למנגינה עממית, היה פופולרי מאוד, הושר במקהלות ובטקסים וגם נרקד כ'הורה'. ד. הלחן והריקוד כמתבקש ממילות השיר ('תּוֹךְ מַעְגָּל גּוֹעֵשׁ') הלחין שלם את שירו כשיר ריקוד ובקצב מהיר, שמזכיר את ניגוני השמחה במוזיקת הכליזמרים ('פֿריילעכס') – ואכן השיר הפך לריקוד עם נפוץ; אך יש ב'שמחו נא' גם צד קלאסי-אמנותי, שמתאים לשירת מקהלות (ומעניין שהשיר התחבב על מקהלות יהודיות בבתי כנסת רבים בארצות הברית). 'שמחו נא' גם זכה לעיבודים מוזיקליים מגוונים: יהויכין סטוצ'בסקי, צבי אבני ושמעון כהן, ובשנת 1954 אף עיבד אותו ליאונרד ברנשטיין, המלחין היהודי-האמריקני הנודע.
הנה ביצוע מקהלתי של מקהלת האוניברסיטה הסינית של הונג קונג (!), שרים על פי העיבוד של ליאונרד ברנשטיין:
השיר, כמתבקש, גם נרקד. בכנס מחולות העם השלישי, שנערך בקיבוץ בדליה ב-1951, עטו על עצמם חברי קיבוץ רמת מנשה לבוש 'מסורתי' וצולמו כשהם מרקדים את 'שמחו נא'. זו על כל פנים הכותרת שניתנה לצילום בעיתון דבר, אך אני חושד שנפלה כאן טעות והכוונה היא לשיר 'חג הַגֵּז' של מתתיהו שלם ('שִׂישׂוּ שִׂישׂוּ, שִׂמְחוּ נָא / חַג הַגֵּז הִנֵּה בָּא'), שגם הוא היה לריקוד שיצרה הכוריאוגרפית לאה ברגשטיין, חברתו של שלם מבית אלפא ורמת יוחנן.
דבר השבוע, 31 באוגוסט 1951, עמ' 9-8
הריקוד הגועש של 'שמחו נא' נוצר כנראה רק בראשית שנות השישים, והגיע גם לחו"ל. הנה חבורת פורקי עול יפנים...
ה. 'מעשה בִּגְדָיִים': הרקע לכתיבת השיר
מתתיהו שלם הצעיר מאכיל ברווזים בבית אלפא (מתוך ספרו 'שירים אחרים')
מה היה הרקע לכתיבת השיר והאם אכן כתב אותו מתתיהו שלם ליום העלייה על הקרקע של בית אלפא?
ובכן, השיר המקורי כלל לא קשור לחג עליית הקרקע של הקיבוץ, והוסב אליה כנראה רק בדיעבד. הוא פורסם לראשונה במוסף לילדים שצורף לעיתון דבר ביום י"ד באייר תרצ"ה (17 במאי 1935), כאקורד סיום של מחזה קצר שחיבר שלם ונקרא 'מעשה בִּגְדָיִים'. עולמם של הגדיים לא היה זר לשלם, שהיה בעצמו רועה צאן במשך עשרות שנים, בבית אלפא וברמת יוחנן. הוא חיבר על הווי זה לא רק שירי זמר אלא גם שירים ליריים רבים (שמקצתם נאספו בספרו רוֹעִים בַּגִּלְבֹּעַ, הוצאת 'הנוקד', תש"י).
עלילת המחזה, בן שלוש המערכות הקצרות, מתרחשת למרגלות הגלבוע, ואין ספק ששלם שרטט בו את הנוף שנשקף משדות קיבוצו בית אלפא ואת חוויותיו שלו כרועה. הוא מספר על שני גדיים המחליטים להימלט מן העדר ולצאת לחופשי, אך אבוי – להקת שועלים יורדת מן ההרים ומאיימת לטרוף אותם. הגדיים נמלטים מפניהם; ובינתיים ילדי הקיבוץ, ובראשם אורי, בונים תנורים וצולים עליהם תפוחי אדמה. אחר כך מתחפשים הילדים לגמדים ולקריאת העזרה של אמנון הרועה ('הו-הו-הו'), שחיפש את הגדיים האבודים, נחלצים הילדים. מתברר כי הגדיים נמלטו למחסן שבו שמרו הילדים את תפוחי האדמה והתירס והחלו לזלול מהם. אמנון מזהה מיד שהקלחים נלעסו על ידי הגדיים ועם שני ילדים הוא ממשיך בחיפוש אחרי האבודים. לבסוף מתחפשים הילדים לעזים, פועים 'מֶה-מֶה', ומבלבלים את הגדיים החושבים שאלו הן אמותיהן. הגדיים נתפסים סוף סוף ואז כל הילדים עולים על הבמה, 'שרים ורוקדים במעגל' את 'שמחו נא'.
לא מחזה גדול; אלא ניסיון דידקטי אופייני לקרב את ילדי הקיבוץ, ואת קוראי המוסף לילדים, לעולמם החקלאי של הרועים והקוצרים. הנה המחזה – לחיצה על האיור תגדיל אותו.
בשנת 1936 או 1937 כבר יצא השיר המולחן מגבולות בית אלפא. הוא הושר לראשונה על ידי זמרת הסופרן הירושלמית שושנה (רוזה) קרונגולד (תודה לאליהו הכהן על מידע זה). בשנת 1938 נדפס 'שמחו נא' בשירון 'בית ברנר' שהוזכר לעיל, בעריכתו של דניאל סמבורסקי, וכן הופץ על גבי גלוית דואר בסדרה 'משירי המולדת' בעריכת מנשה רבינוביץ (הוא המלחין והמשורר מנשה רבינא), שהפיקה הקרן הקיימת בשנים 1938-1937. מכאן כבר הייתה קצרה הדרך והשיר התפשט בכל רחבי הארץ.
המילים והתווים על גבי גלוית 'משירי המולדת' של הקרן הקיימת לישראל, ירושלים [1938-1937] (הספרייה הלאומית)
לצד שירים כמו 'מלאו אסמינו בָּר' של פנחס אלעד (לנדר) ודוד זהבי (1932), שיר העמק ('באה מנוחה ליגע') של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי (1934), או 'שורו הביטו וראו' של זלמן חן (1936), היה 'שמחו נא', שראשיתו כשיר ילדים, לאחד משיריה המוכרים של ההתיישבות החלוצית בארץ בימי העלייה החמישית.
ו. משיריו היפים והאהובים של מתתיהו שלם לסיום, ולהנאתכם, הנה מחרוזת של עשרה משיריו של שלם (השירים כונסו בשנת 2000 בתקליטור שיבולת בשדה – משירי מתתיהו שֶׁלֶם, בהפקת שיר עד – העמותה למורשת הזמר העברי). בשנת 2013 הפיקה חבורת שהם, בניהולו המוזיקלי של מוטקה שלף, תקליטור המוקדש כולו לשירי שלם. מידע על התקליטור והדרך לרכוש אותו נמצא כאן.
טעם חגיגי ומשכר. דרישת שלום מארץ ישראל של פעם – פורחת ויוצרת, בוטחת בעצמה, גאה במורשתה אך לא מתנצלת או מתחנפת, שואפת לחברה מתוקנת ושוויונית ומקווה לטוב.
חג שמח!
שבת בכפר
שרה רונית אופיר
הבו לנו יין
שרה חבורת רננים
ודוד יפה עיניים
שרה גאולה גיל
פנה הגשם
שרה שלישית שריד
שיבולת בשדה
שרים רן ונמה (רן אלירן ונחמה הנדל)
שה וגדי
שרה אסתר עופרים
יוחנן וגבריאל
שרה נחמה הנדל
רועה ורועה
שרה שושנה דמארי
שיר הבוצרים
שר יעקב רענני (מתוך סרטון שהפיק נתן גרוס בשנת 1953)
סביבוני ירוץ בגיל
שרה מרים אביגל
כפי שהעיר אליהו הכהן (ראו ב'תגובות') את מילות השיר הזה כתב משה אביגל ולא מתתיהו שלם (שהלחין).
היום 'יום ירושלים', והנה צרור קוריוזים לכבוד יום חגה של עירי האהובה ורבת הקסם, שלא אחליפנה גם אם אשאר קורא 'הארץ' האחרון שגר בה.
א. דברים שלא ידעתם על ירושלים
חברת השכרת המכוניות 'אלדן' אינה מסתפקת בהשכרת רכב. היא שואפת להקנות ידע והשכלה לבאים בשעריה. זאב קינן הפנה אותי לדף האינטרנט של סניף החברה בגבעת שאול:
בדקתי את מקצת העובדות. אל תרגישו רע שלא ידעתם אותן, הן ממילא לא נכונות.
1. אלדן: 'ירושלים היא העיר המוזכרת ביותר בכתבי הקודש של היהדות (659 פעמים בתנ"ך ואלפי פעמים במקרא)'.
בנוסף לבּוּרוּת של כותבי הטקסט, שאינם מבחינים בין תנ"ך למקרא (וגם אם נלמד עליהם סנגוריה ונאמר שב'מקרא' אולי התכוונו לחמישה חומשי תורה – לְמָה בדיוק התכוונו כשכתבו 'תנ"ך'?), הרי גם עובדתית אין זה נכון.
למען האמת, המילה 'ירושלים', בכתיב המקובל בידינו היום, לא רק שאינה מופיעה בתורה כלל (אלא אם אתם סבורים ש'מלכיצדק מלך שלם', היה מלכה של ירושלים שלנו), אלא נזכרת חמש פעמים בלבד בספרי הנביאים והכתובים (ירמיהו, כו 18; אסתר, ב 6; דברי הימים א, ג 5; דברי הימים ב, כה 1; שם, לב 9). מה שכן יש, והרבה, היא המילה 'יְרוּשָּׁלַםִ' (החיריק, כך לימדני הבלשן פרופ' חיים כהן, אינו תחת האות מ' אלא בין האותיות ל ו-מ והוא מכוון לאות י' שאינה כתובה. זו הערת כתיב וקרי – כתיב: ירושלם', ואין אנו יודעים לאיזו קריאה הוא מכוון; וקרי: ירושליִם), או 'יְרוּשְׁלֶם' בכתיב חסר.
נכון שהרבה כינויים אחרים נרשמו בתנ"ך, כגון 'יבוס', 'ציון' (או 'הר ציון' או 'מצודת ציון'), 'עיר דוד', אבל גם אם נאסוף את כולם יחד לא נגיע ל'אלפי פעמים'. מה רע בסתם 'כמה מאות'?
3. אלדן: 'אורך הכותל המערבי הוא 28 מטרים וגובהו 18 מטרים'.
הייתכן? ואת ה-28 מטרים הללו עוד צריכים לחלק בין גברים ונשים... ברור שזהו נתון לא הגיוני!
ובכן, על פי האתר הרשמי של הקרן למורשת הכותל המערבי אורכו הכולל של הכותל הוא כ-488 מטרים, מתוכם תופסת רחבת התפילה כ-57 מטרים. גובהו של הכותל ברחבת התפילה הוא כ-32 מטרים.
4. אלדן: הכותל הוא 'המקום הנמוך ביותר בעיר העתיקה'.
האומנם? כמאתיים מטר מן הכותל, בחומה הדרומית של העיר העתיקה, נמצא שער האשפות, הנמוך ממנו בהרבה.
הכותל –מרחב מוגן (צילום אריה הניג)
ב. הנהלת השוק
הידעתם? אלברטל רפאל מחברת א. רפי מונה לתפקיד מנהל שוק מחנה יהודה.
שוק מחנה יהודה, רחוב האשכול (צילום: דוד אסף)
ג. ואנחנו לא מגזימים בכלל...
'כיכר החתולות', שבפתח שכונת נחלת שבעה וליד בית אגרון (לשעבר), הייתה בעבר מקום קינון ידוע של סטלנים, שבבניקים ומוכרי מזכרות. לאחרונה היא קיבלה שם חדש – 'כיכר המוזיקה'.
השלט העליז, שמפרסם את הכיכר בתור 'המקום היחיד בעולם' וכו'... איך נאמר זאת בעדינות? קצת עף על עצמו.
רחוב הלל פינת רחוב סלומון (צילום: דוד אסף; ותודה לניר אורטל)
ד. שירותי שופטים
עידו וינטר שלח לי את הצילום הזה מבית המשפט לשלום בירושלים (מגרש הרוסים) ואִתְגֵר אותי: 'התדע מה מסמל השלט?'
'סיכוייך קלושים', הוא ציין.
'עמדת החתלה', 'עצור! דלפק לפניך', ניסיתי. אולי 'הכניסה לשופטים קטועי יד בלבד'?
'לא ולא', השיב עידו ושלח את התשובה הנכונה.
'שירותים במובן של בית שימוש', שיער עידו, 'ולא במובן של שירותי משרד'. הא ראיה, שהשירותים הללו סמוכים ל'שירותי סגל' עם השילוט המקובל.
כיצד התגלגל סמל משונה זה כדי לייצג בית שימוש? התשובה נמצאת בצדו השני של השלט, שם נקבע אותו סמל ועליו כתוב אל-נכון 'פקיד עזר'. והמסקנה היא כמובן ישראלית אופיינית: חיפוף. לוקחים שלט קיים, מכסים את הכיתוב הקודם ומדביקים טקסט חדש שלא קשור כלל לציור.
אגב, כדאי לשים לב לכיתוב 'שופטים תורניים'. פליטת קולמוס או חזון עתידי?
לא השיר, אלא הבניינים המקוריים של האוניברסיטה העברית לפני 1948.
'המכון ללימודי הכימיה על שם חיים וייצמן' – היכן הוא היום?
יוני המנחם מבקש את עזרת הקוראים בכלל ואנשי האוניברסיטה העברית בפרט. 'את
המקום הזה על הר הצופים', כתב לי יוני, 'אף אחד לא יודע למצוא. בשנים 1947-1946 הייתה אמי, תמר שטרקמן-המנחם, לבורנטית במכון לכימיה. אחרי מלחמת ששת הימים הייתי שם איתה פעם אחת. ומאז, כבר
הרבה שנים שאני מנסה לאתר את המקום על ההר ובלי הצלחה. נכנסתי
למשרדים שונים ושאלתי את כל מי שרק יכולתי, אבל איש לא זכר שהיה דבר כזה והיכן הוא היום. האם יש
מישהו מן הותיקים ביותר, אולי אנשי המחלקה לכימיה, שיודע?'
תמונה קבוצתית במעבדה. תמר שטרקמן-המנחם עומדת משמאל ומאחור, גבוה, מציץ ראשו של פרופסור אדולף רייפנברג.
בעלי התוספות
בנוסף לתגובתו של ד"ר אסף זלצר (בתגובות למטה), שלח לי יהונתן עומר, שלומד ועובד בהר הצופים, את התמונות האלה, והוסיף:
שיערתי איפה הבניין אמור
היה להיות: מול הבניין הישן של מתמטיקה. הבניין הנוכחי דומה מעט לבניין
שבתמונה, ולפי השילוט זה אולי הבניין, שמאז מועד הצילום המקורי שופץ והורחב.
ב. חידה למביני עניין: מה זה שוש"מ?
אריה מארק שלח לי את הצילום (שצולם על ידי גיסו באחד מבתי הכנסת הקטנים שבמדרחוב בירושלים) ושאל: מה הם ראשי התיבות הללו?
אסור להוציא שום ספר חוץ לבית הכנסת בלתי ידיעת השמש והמוציא נקרא שוש"מ
התשובה
התשובה ניתנה על ידי שני המגיבים הראשונים: 'שואל שלא מדעת', שעל פי דין הגמרא הוא גזלן.
ג. הגופן המסתורי
בירושלים – ושמא גם בערים אחרות בארץ – כבר הורגלנו לשועלים קטנים המחבלים בכרמים, שמוחקים את הכיתוב בערבית מעל גבי שלטים. זהו ונדליזם לשמו, שמקורו בלאומנות מטופשת (נעלים את הערבית, אז אולי גם הערבים ייעלמו), ועל כך חבל להכביר מילים.
אבל לאחרונה שמתי לב לתופעה מוזרה (ותודה לרחלי רוגל שהפנתה את תשומת לבי). בחלקים שונים של העיר, ללא כל קשר ביניהם, הודבקו על שלטי הרחובות גופנים מוזרים ומכוערים. ככל שבדקתי מקרוב, מדובר באותיות שהודבקו על גבי השלט הקיים, ועם הזמן הן גם מתקלפות. אני בספק אם עיריית ירושלים אחראית לכך, ואם כן – אופתע מאוד. מי עושה את זה ולמה עושים את זה? מישהו יודע?
הנה כמה דוגמאות.
רחוב טרומפלדור, מרכז העיר (כל הצילומים כאן ובהמשך: דוד אסף)
לפני שלושים יום, בליל יום ו', 21 באפריל 2017, הלכה
לעולמה נחמה ליפשיץ (2017-1927) והיא כבת תשעים. נחמה הייתה זמרת אגדית וגיבורת תרבות יידיש של המחצית השנייה של המאה ה-20, ובעיניהם של מאות אלפי יהודים מעבר למסך הברזל וברחבי העולם הייתה סמל לתחייה המפתיעה של 'יהדות הדממה'. שורות אלה מוקדשות ליצירתה של מי שנקראה בפי מעריציה 'הזמיר היהודי', שהעזה לשיר ביידיש בברית המועצות שנים ספורות בלבד לאחר גלי האנטישמיות הרצחניים, שהגיעו לשיאם עם 'משפט הרופאים' ורצח גדולי היוצרים והמשוררים של ספרות יידיש ותרבותה (1952). כבר בשנות השלושים לחייה הגדירה נחמה ליפשיץ את עצמה כמי שהפכה
ל'מצבה על קבר שלא קיים'. אולם זו לא
הייתה הסיבה היחידה לכך, שאלפי מעריציה – כמחציתם צעירים שכלל לא ידעו יידיש – חטפו
כרטיסים להופעותיה בכל רחבי ברית המועצות ומילאו את האולמות ואת הרחובות
שהובילו אליהם, בניסיון לראותה מקרוב ואולי אף לגעת בשולי מעילה. אישה צנומה ונמוכת קומה הייתה, אך בעלת קול גבוה וצלול. היא שאפה להחיות – בעזרת המוסיקה –
תרבות שהמשטר הסובייטי ביקש לחסל, והצליחה במשימתה. לא לחינם כינה אותה אלי
ויזל, לאחר ביקורו הראשון בברית המועצות בשנת 1965, 'מלכת יהדות ברית
המועצות'. אכן, יצירתה מתייחדת באצילות: רק 'מלכה' ידעה לשלוט כמותה בשתי השפות, עברית ויידיש, גם בג'סטות הקטנות, המהווֹת חלק מן השפה ומן המורשת, וגם
ברזי מקצוע השירה הקלאסית. היא סיימה את לימודיה באקדמיה למוסיקה בווילנה ולאחר שכבר הופיעה
כסולנית אופרה בתפקידים מובילים, ויתרה מרצונה על קריירה אופראית בטוחה ומוכרת, וזאת, כדבריה, 'כדי לא לבזבז זמן במה יקר על אַרִיָה מהאופרה לַקְמֶה'. היא הצליחה לבנות רפרטואר אישי מלא, מבלי שעמדו לרשותה ספריות תווים או הקלטות, ובזכות סיוע של קומץ ידידים מוכשרים, וביניהם המלחינים שאול (סמואיל) סנדריי, שזה לא מכבר השתחרר משנות ממאסר ארוכות במחנות סיביר, לב פולבֶר ולב קוֹגַַן.
הבה נקשיב לנחמה ליפשיץ שרה את שיר-העם הקצר והמפורסם 'לאָמיר זיך איבערבעטן' (הבה נתפייס) בעיבודו של לב
קוֹגַן.
קוגן, תלמידם של מיכאל גנסין וארם חצ'טוריאן, התכתב כאן עם מסורות 'האסכולה הסנקט-פטרבורגית' מן העשורים הראשונים של המאה ה-20. המקצביות המיוחדת של 'שלום-טאַנץ' (מחול ההשלמה) הכליזמרי, שקוגן הצליח לשמר באמצעות תזמור רב-גוני, מזמינה ג'סטות ריקודיות מסורתיות, שרק אלה שנולדו לתוך תרבות יידיש מסוגלים לגלמן. ג'סטות מן הסוג הזה, לפי העדויות, היו חלק בלתי נפרד מהקונצרטים של ליפשיץ והלהיבו את הקהל, עד כדי כך שלא פעם, בהפסקות, חלק מן הנוכחים החלו לרקוד הורה. למרבה הצער לא נשתמרו הקלטות וידאו המתעדות את מאות ההופעות שערכה ליפשיץ ברחבי ברית המועצות, אולם גם בשמיעה בלבד ניתן לזהות את הגיוון העדין, את החיוכים, את ההאטות וההאצות הזעירות, שבעזרתן יצרה האמנית דימוי אצילי של חגיגה יהודית.
את האצילות הזו ואת הכישרון האמנותי ירשה נחמה מהוריה, במיוחד מאביה יהודה הירש ליפשיץ (1980-1900). האב למד בנעוריו בישיבת 'תורה ומדע', שייסד הרב יצחק יעקב ריינס בְּלִידָה, ולימים היה מחנך ומנהל בית ספר עברי בקובנה ורופא ילדים. בצעירותו למד נגינה בכינור אצל תלמידתו של לאופולד אַאוּאֶר המהולל, וכך הוריש לבתו את אהבת התרבות היהודית המשולבת באהבת המוזיקה. ליפשיץ סיפרה כי המתנה הראשונה שקיבלה אימה מאביה הייתה ארגז ספרים ביידיש, בעברית, ברוסית ובגרמנית. פרשנות מוזיקלית אצילית – כזו המהדהדת את הלכי הרוח של האינטליגנציה הליטאית מן העידן הטרום-סובייטי, שאפיינו את סביבתה של נחמה בעיר מולדתה קובנה – מובילה לעתים קרובות אל פשטות מכוּונת, אל בחירה מודעת בפלטת צבעים מאופקת. פשטות כזו מאפיינת את הביצוע שלה לשיר הערש הידוע 'יאַנקעלע' ('שלאָף זשע מיר שוין, יאַנקעלע מײַןשיינער') מאת מרדכי גֶּבִּירְטִיג. הנה הוא בעיבודו של לב קוגן, ובליווי
הפסנתרן מארק פייגין. השירה הצנועה, בקול גבוה ובהיר, בשילוב קורֶט סלסולים
מזרח-אשכנזיים מסורתיים ובליווי הצלילים הגבוהים של פסנתר, בלי כל פזילה למתיקות
יתר, יוצרים תמונה מהפנטת של טוהר ורכות.
ליטוש סגנוני ובחירה קפדנית באמצעי הביטוי הפכו את קולה של ליפשיץ
לכלי אמנותי שבאמצעותו יכלה לעצב זהות לאומית. החלטותיה האמנותיות,
כמו גם התבטאויותיה ומהלכיה המעשיים, התאפיינו בתעוזה מרשימה. בשנת 1958 היא
החליטה, על דעת עצמה ומבלי להתייעץ עם איש, לגשת לתחרות זמר כלל-ארצית שנערכה בברית המועצות עם רפרטואר ביידיש. 'ניגשתי לתחרות במטרה אחת ויחידה: לקבל אישור רשמי כלשהו שאני שרה ביידיש, ועם פתק כזה לקדם את תוכניתי', כך סיפרה בריאיון שנערך אתה שנת 2015. חרף הרוח האנטישמית ששרתה אז על הממסד הסובייטי, הבלתי יאומן
קרה והיא זכתה במקום הראשון – 'על האומנותיות הבימתית שלה ועל
מקצוענותה כזמרת', כלשון נימוקי השופטים. בהמשך היא גילתה משנה-אומץ בהחלטתה לשיר
בעברית. לשאלותיהם של הפקידים האמורים לאשר תכניות קונצרטים מראש: 'באיזו שפה
את שרה?', השיבה: 'בארמית'... היא ידעה שבבורותם לא יצליחו פקידים אלה לקשר בין השפה המזרחית האקזוטית לבין המורשת היהודית.
דבר לא עצר את הזמרת הצעירה ובהופעתה הראשונה בקייב – שאושרה על ידי השלטון המקומי לאחר סירוב ממושך – היא ביצעה את 'שיר הערש' ביידיש של שִׁיקֶה דְּרִיז וריבָה בּוֹיאַרְסקי, על אם יהודייה
המחפשת את בנה ב'באבי יאר'. היא עשתה זאת באותן שנים שבהן שימש גיא ההריגה אתר
לאיסוף פסולת תעשייה והשואה הייתה בגדר טאבו שלא מדברים עליו. הקהל באולם קפא
במקומו והדמעות זלגו מעצמן, עד שנשמעה קריאה מהקהל: 'אנשים! מדוע אתם
יושבים? קומו!'. את הקונצרט הזה זכרה ליפשיץ כאירוע מכונן ולימים תיארה אותו כך:
שרתי בקייב את שיר הערש לבאבי יאר, והמאזינים באולם קמו ממקומותיהם. איש לא מחא כף. צמרמורת קרה עברה בגבי. תפסתי מה מצפה ממני הקהל שלי ומה צריכה אני לשיר בשבילו – לשיר או לשתוק. זה לא היה קהל ככל קהל המתכנס בקונצרט – לפניי
עמד עמי לְמוּד-הניסיון ('איך נשיר', עמ' 213).
בעקבות אירוע זה נאסר על
ליפשיץ להופיע עם רפרטואר יהודי-לאומי: שר התרבות של הרפובליקה האוקראינית דיווח
לכלל רשויות ברית המועצות כי שיריה משפיעים לרעה על אזרחים סובייטיים, בשל הציונות, הלאומנות והנוסטלגיה שטמונות בהם. נחמה נדרשה אפוא להסביר לפקידים שונים מדוע איננה מהללת בשיריה את הישגי האומה הסובייטית ומבטה מופנה אל
העבר ולא אל העתיד הטוב יותר. על טענות אלה היא נהגה להשיב, שגם פושקין וטולסטוי
אינם מזוהים עם התהוות מעמד הפועלים, ולמרות זאת יצירותיהם מותרות לביצוע, אם כך מדוע ייאסר עליה לשיר טקסטים של איציק מאנגר? בלי קשר נציין כי האינטליגנציה היהודית, אשר
הייתה מיומנת בקריאה בין השורות, אף פעם לא תפסה את אמנותה של ליפשיץ כנוסטלגית. המשורר יוסף קרלר סיפר ליעקב רואי: 'נחמה
העלתה משהו חדש. היהודים הסובייטיים, במיוחד הצעירים, שלא ידעו כלום על היהדות,שלא
לדבר על ציונות, התחילו לחשוב ולחפש ... בשיריה היה קול קורא, וזה מה שהבדיל
בינה לבין האחרים'.
נחמה הכירה את טיבו של
קהל זה וידעה ליצור אתו קשר מעל ראשיהם של הצנזורים. אפילו המראה החיצוני שלה שידר זאת, כאשר העזה לצאת אל הבמה לבושה בשמלה שחורה, עוטה
צעיף לבן ארוך ומפוספס. לכאורה רק צעיף, ובשום אופן לא ניתן היה להאשים את הצעירה החצופה בשימוש
בחפצים ריטואליים; אבל 'המבינים' ידעו לפרש זאת כייצוג סמלי של טלית. כך הסבירה נחמה ליפשיץ את דרך ההתבטאות יוצאת הדופן שבה בחרה להביע את השקפתה:
גמרתי בלבי להיעזר
בג'סטה, ברמזים. טרחתי זמן רב וחיפשתי את הרמיזה המפורסמת היהודית, ג'סטה
מקופלת-תמציתית המדגישה וכוללת יותר משמסוגלת להביע המילה המדוברת – רמיזה, שהיא
אולי היסוד החשוב ביותר בשיר, האלמנט החושף את עיקר-עיקרו הצפון של הטקסט.
והודות
לרמיזה הגעתי לידי כך, שהקהל הבין אותי. הבין את המרומז, כי רובם הגדול של המאזינים
לא שמעו יידיש, ועברית לא כל שכן ... צורה נוחה ביותר להביע 'מחשבות פסולות' הייתה
לשיר 'שירים בלי מילים', שבהם אמרה הג'סטה, המחווה, יותר משאמרו מילים;
וכן גם שירי-עם, 'שנולדו ברוסיה הצארית' [אזכור זה היה הכרחי כדי להכשיר ביצוע של שירת הבורגנות הזעירה היהודית
בעידן הסובייטי. ההקשר 'הצארי' התפרש כהדגמה לדיכוי שממנו סבלו יהודים לפני מהפכת אוקטובר – מ.ל.].
אין כמובן ספק, כי נעזרתי בכך, שרבים בקרב הקהל
'תפסו את הפרינציפ' חיש-מהר. שאם לא כן, הייתי ודאי יכולה רק לנפנף ידיים, אבל
צריכה הייתי לחזור על כל 'חוֹכמה' שלי שלוש פעמים. האווירה הייתה מתלהטת
יותר ויותר, כי הקהל חש הכול כמוני, ומשנה לשנה העמיקה ההבנה יותר ויותר ...
הקהל
ציפה לכל סימן וקלט מיד כל תנועה של גבות עיניים, כל זיז וג'סטה, כל הפסקה קצרה
בשטף השיר – כל תנועת נפש זעירה ביותר. נוצר מגע מסתורי-קסום עם הקהל ('איך נשיר', עמ' 214).
דוגמה מצוינת לדיאלוג לא-מילולי עם
הקהל, דיאלוג של ג'סטות, שאותו קשה להסביר אך אפשר להאזין לו ולנסות להבין, הוא השיר 'רייזעלע' מאת מרדכי גבירטיג (בתזמורו של לב קוגן, ובליווי להקת א'
קפצן).
וכאן, בסרטון נדיר, שהוקלט במסגרת של קונצרט 'קלעז-קעמפּ' בסנקט פטרבורג, כנראה בשנת 1996, אפשר לא רק לשמוע אלא גם לראות כיצד שרה נחמה ליפשיץ 'עם הידיים'. סרטון זה נשמר באוסף הפרטי של ד"ר יבגניה חזדן והוא דוגמה לשירים שכונו 'אויף צו להכעיס לידער' (שירים להכעיס). נחמה סיפרה כי את השירים הללו נהגו צעירים יהודיים בברית המועצות לשיר בחיק הטבע, ביערות, הרחק מאוזניים לא רצויות שתמיד היו בכותל. שם, ביער, לא היה צריך להיזהר מצנזורה...
בשנת 1969 הצליחה ליפשיץ להגשים את חלומה וקיבלה במפתיע אשרת יציאה לישראל. שני
התקליטים שהקליטה בשנים 1961-1960 נמצאו אז בבתים רבים של בני האינטליגנציה היהודית בברית המועצות שאהדו את מדינת ישראל. תקליטים אלה הפכו בעצמם לחפץ סמלי ונוסטלגי שמבטא את השאיפה הכמוסה לחופש: הנה, האמנית ששרה כאן, על גבי תקליט ישן שאין עליו אף לא אות עברית אחת, הצליחה בניגוד לכל הסיכויים לעלות לארץ, ושם, בארצות החוֹם,
היא שרה את שיריה ללא מגבלה. אם היא הצליחה, כל אחד
יכול. אני נזכר שסבתי המנוחה שמרה את תקליטיה של נחמה ליפשיץ בשלושה עותקים – אם
עותק אחד ייפגע, חס ושלום, יישארו עוד שניים... האוצר הזה נשמר בארון המצעים, ליד
סידור תפילה 'שירת ישראל' ישן – גם זאת ליתר בטחון. אם 'מישהו' ירצה לבוא ולחפש, כך הסבירה לי סבתי, 'הם' לא יחפשו שם. כשהחלטנו לעלות לארץ – ואני בטוח שהחלטה זאת התגבשה, גם אם לא במודע,
בהשפעתה של נחמה ליפשיץ – לא לקחנו את התקליטים. היה ברור לנו כי תקליטים אלה נמכרים בישראל בכל חנות...
ליפשיץ אכן התקבלה בישראל בזרועות פתוחות – ראש הממשלה גולדה מאיר קיבלה את פניה ביום נחיתתה (20 במארס 1969); בהופעת הבכורה בארץ, בערב יום השואה בהיכל
התרבות בתל-אביב, נכחו אישי ציבור רבים ובהם שר הביטחון משה דיין; היא הופיעה באולמות שהיו מלאים עד אפס מקום, בארץ וברחבי העולם.
גולדה מאיר ונחמה ליפשיץ לאחר הופעה בלינקולן סנטר בניו-יורק, אוקטובר 1969 (צילום: משה מילנר; אוסף התצלומים הלאומי)
עוד לפני
עלייתה התכתבה ליפשיץ עם נעמי שמר (מכתבים אלה שמורים בארכיונה של נעמי שמר בספרייה
הלאומית), ולאחר עלייתה הצליחה לרקום קשרים עם יוצרים מקומיים רבים. הבולט בהם
היה מנצח תזמורת צה"ל האגדי, יצחק (זיקו) גרציאני, לימים שותף נאמן להופעות וידיד קרוב. הנה שיר שהקליטה יחד עם תזמורת בניצוחו של גרציאני, 'פֿרייען
זיך איז גוט!' (טוב לשמוח!), שאת מילותיו ולחנו כתב זליג ברדיצ'בר. זו הקלטה מהופעתה הראשונה בישראל והיא שמורה באוספי מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית:
בשלב מסוים הרגישה האמנית כי היא 'כמו פרטיזן בלי מלחמה'. הפאתוס, הכאב, התקווה, 'השמחה חרף הקשיים' – כל אלה הפכו פחות רלוונטיים במחוזות החופש והדרור. המוּדעוּת העצמית, חוש ההומור וחוכמת האמנות הנדירה שניחנה בהן התקוממו כנגד תפקיד 'דון קישוט' מכאן או 'סמל' מכאן שייעדו לה אוהדיה. באומץ לב שאינו מובן מאליו החליטה הזמרת המהוללת לשנות את מסלול חייה. לאחר השלמת לימודי ספרנות באוניברסיטת בר-אילן התחילה
לעבוד בספרייה העירונית למוזיקה בתל-אביב, ולימים גם ניהלה אותה. גם כארכיונאית המשיכה ליפשיץ
להעז ולא להיכנע לשגרת העבודה: היא טיפלה, בין השאר, בסידור הארכיון של המלחין והצ'לן יהויכין סטוצ'בסקי; יזמה סדנה לזמרים צעירים המבקשים ללמוד שירה אמנותית ביידיש וניהלה
אותה ביד רמה, במרץ ובמסירות אופייניים. בשנת 1978 זכתה בפרס על שם איציק מאנגר ובשנת 2004
הוכתרה כיקירת עיר מגוריה, תל אביב-יפו.
כותרתה של המסה האוטוביוגרפית משנת 1980, שכבר ציטטנו ממנה, היא 'איך נשיר ומה נשיר?' – כותר שעדיין מאתגר את אוהבי המוזיקה בישראל, לא פחות
ממה שהיה בשעת הופעותיה של ליפשיץ שם, בגלות. את דבריה סיימה הזמרת בשורה של שאלות
נוקבות (עמ' 217-216):
הרשות שיש לנו להתבטא
כרצוננו, בלי צנזורה, רשות זו לא עשתה אותנו בני חורין – סיבות שונות, שכמובן לא
ניכנס כאן בבירורן, כובלות את ידינו בעשרות תסביכים ומפריעות לנו להיות בני חורין.
לעתים קרובות למדי שרויים אנו במבוכה מבויישת המונעת מאתנו להיות מה שהננו –
יהודים.
אנו שרים שירים בעברית, אבל אלה אינם שירים יהודיים. נמנעים אנו מלשיר
שירים כאלה, ויש בינינו, שאין זה לפי טעמם אף רק להתעניין בשירים שלנו... שפת העם רק לפשוטי עם.
מפטמים אנו את ראשי ילדינו, ממש למן החיתולים, בצלילים זרים, בריתמוסים
זרים ... ואם כן, איך עלינו להגיע אל המון הנוער היהודי, כדי לאפשר לו להכיר את היופי ואת
העמקות שבדברים יהודיים, שביצירה יהודית?
... לי קל לא לשיר, שכן
אין לי אפשרות להרכיב תכנית כזאת, שתכיל שאלות אלו, או אף רק חלק מהן. אבל הרי
חייבים אנו למצוא את התשובות עליהן. הכרח ליצור את האווירה, את הקרקע.היאך להגיע
אל השרשים? איך לנשום ולגדול? איך אפשר לעמוד בפני המציאות מסביב בלי אוויר ובלי
שרשים?
הנה תשובתה הסמלית לשאלות אלה, בערב חגיגי שנערך בשנת 1994 לציון 25 שנים לעלייתה ארצה. נחמה שרה את 'אני מאמין' של שאול טשרניחובסקי, מלווה בתזמורת צה"ל בניצוחו של יצחק גרציאני.
ומה נשיב אנו? יהי זכרה ברוך, כּבֿוד איר אָנדענק!
_______________________________________
מיכאל לוקין הוא אוצֵר במרכז לחקר המוסיקה היהודית באוניברסיטה העברית בירושלים (JMRC) ומתמחה בפולקלור מוזיקלי ביידיש. גרסה שונה של רשימה זו התפרסמה באתר המרכז לחקר המוסיקה היהודית.
לקריאה נוספת
נחמה ליפשיץ, 'איך נשיר ומה נשיר?...', האינטליגנציה היהודית בברית המועצות, 4 (תש"ם), עמ' 211–217.
