בעקבות כרזה אחת: נשף שמחת תורה של שארית הפליטה

מאת רמי נוידרפר

א. נשף שמחת תורה, מינכן 1949

בשנת 1949 נערך נשף (מסיבה בלשון ימינו) מיוחד במינו לכבוד חג שמחת תורה. עדות לאירוע זה יש בכרזה שלפנינו. אך באיזו שפה נכתבה הכרזה ולמה בצורה משונה כל כך? היכן התקיים הנשף, מי היו מארגניו ומי היו האמנים שהופיעו בו?

את הכרזה הזו מצאתי באוסף דיגיטלי של כרזות ('פוסטרים') ממחנות העקורים, באתר של המרכז להיסטוריה יהודית (CJH) שמרכזו בניו-יורק. עיון קצר בכרזה, ששמורה בארכיון ייוו"א, יבהיר כי היא כתובה ביידיש, אולם באותיות לטיניות. וזה תרגומה:

קרן קיימת לישראל  

ביום ראשון, 16 באוקטובר שנה זו, בשעה 8:30 בערב יתקיים הנשף המסורתי הגדול של שמחת תורה  

באולמות המפוארים של הקפה-תיאטרון הגרמני 

שוואנטאלר שטראסה 13, להגיע דרך זנדלינגר טוֹר או שטאכוּס.  

תוכנית אמנותית עשירה בהשתתפות טובי האמנים היהודים והבינלאומיים  

שלוש תזמורות ג'אז מפורסמות 

דאגמארה (רקדנית) / רחל אנטוּפיצקה (מיט) / נחמה שולמן (מיט)

שמאי רוזנבלום (אמן ההקראה) / מקס מיקסֶר (רקדן בלט)

רחי ברמן (מיט) / דוד רוגוב (מיט)

הילה מילאני (זמרת לה-סקאלה) / האני שטיינור (כנרת)
פרד ופרדי (צמד רקדני סטפס נודעים)

בתכנית: מערכונים / הומור / סאטירה / שירה / מוזיקה וריקודים

מזנון טעים וזול – שלושה פרסים למלכות היופי

אטרקציות והפתעות – ריקודים עד עלות השחר

השנה בה נערך הנשף אינה מצויינת, אולם קל לברר שהתאריך הוא 16 באוקטובר 1949, כ"ג בתשרי תש"י, מוצאי שמחת תורה. שנה וחמישה חודשים אחרי הקמת מדינת ישראל. גם מיקום הנשף ברור – בניין התיאטרון הגרמני (Deutsches Theater) במינכן. נקודות ההגעה שמצוינות בכרזה – Sendlinger Tor, הלא הוא 'שער זנדלינגר', ו-Stachus, שמה העממי של כיכר קארלספלאץ – הם מקומות מרכזיים בעיר.

ב. למי נועד הנשף?

אחרי מלחמת העולם השנייה נמצאו בשטחי הרייך המשוחררים בין עשרה לעשרים מיליון עקורים. בין העקורים הללו היו עובדי כפיה ששועבדו בגרמניה, מגורשים, שבוי מלחמה ששוחררו, וכמובן ניצולי שואה יהודים. רוב הפליטים והעקורים חזרו מרצונם לארצות מוצאם או שהוחזרו אליהן בכפייה, אולם כ-850,000 שסירבו, או שלא יכלו לחזור לבתיהם מסיבות שונות, שוכנו במחנות עקורים שכּוּנו Displaced Persons (DP) Camps. מחנות אלה, שמקצתם נבנו על תשתית של מחנות ריכוז לשעבר שעתה הוסבו למחנות פליטים, הופעלו בחסות אונרר"א (סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות) ובתמיכה מסיבית של הג'וינט האמריקני שהשקיע משאבים רבים בשיקום הניצולים.

ג'וזף שלייפשטיין, ניצול השואה הצעיר ביותר (בן ארבע), יושב על משאית של אונרר"א זמן קצר לאחר שחרור המחנה (ויקיפדיה)

בין רבבות העקורים נמצאו כ-250,000 יהודים. כ-80,000 מהם היו ניצולי שואה, ששרדו ממחנות הריכוז ומצעדות המוות, אך רובם היו יהודים יוצאי פולין ששרדו בתקופת השואה בברית המועצות והצליחו לחצות את מסך הברזל ולפלס את דרכם אל מחנות העקורים. היהודים הללו לא רצו, ובמקרים רבים גם לא יכלו, לחזור למקומות מגוריהם שלפני המלחמה. כ-185,000 מהם נמצאו במחנות שהוקמו על אדמת גרמניה, כ-45,000 באוסטריה וכ-20,000 באיטליה. לאחר השואה אימצו רוב העקורים תודעה ציונית ושאפו לעלות לארץ ישראל, אולם זו הייתה סגורה בפניהם עקב מדיניות המכסות והרשיונות של שלטונות המנדט ('הספר הלבן'). היו בתוכם גם רבים אחרים ששאפו להגר לארצות הברית ולמדינות אחרות אולם גם שעריהן של מדינות אלה לא היו פתוחים. מאות אלפי יהודים ששרדו בשואה נאלצו אפוא להמשיך ולחיות במחנות.

יושביהם היהודים של מחנות אלה, שכינו את עצמם בשם 'שארית הפליטה', היו ברובם אנשים צעירים ששאפו לשקם את חייהם במהירות. במחנות התפתחו חיים חברתיים ותרבותיים עשירים. עד מהרה הוקמו במחנות הללו ועדים ייצוגיים של קבוצות וקהילות, מוסדות חינוך ותרבות, עיתונים ואף בתי משפט שדנו משתפי פעולה עם הנאצים שמצאו את דרכם למחנות. רבים מהניצולים, רווקים אך גם כאלה שאיבדו את משפחתם המקורית, הצליחו למצוא בן או בת זוג, להינשא ולהוליד ילדים במחנות ושיעור הילודה היה עצום.

מיקום המחנות העיקריים של שארית הפליטה (Holocaust Encyclopedia)

היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל התגייס באופן מרשים לסיוע לשארית הפליטה. מאות שליחים ושליחות מכל התנועות הציוניות נשלחו למחנות וסייעו לניצולים לבנות מחדש את חייהם, להעשיר את חיי התרבות וכמובן גם לאמץ את התודעה הפוליטית הנכונה, בהתאם להשתייכותו התנועתית של השליח. עשרות רבות של מחנות הכשרה וקיבוצים הוקמו במחנות או בסמוך להם כדי להכשיר את הניצולים לחיי הגשמה חלוצית בארץ.

נשף שמחת תורה שמוזכר במודעה נועד אפוא לבני שארית הפליטה שהיו מרוכזים אז בעיר מינכן שבגרמניה ובסביבתה.

ג. מארגני הנשף

אחד הגופים העיקריים שפעלו במחנות היה 'הקרן הקיימת לישראל'. הקק"ל נוסדה כבר בשנת 1901 כדי לסייע למאמץ הציוני ביישובה של ארץ ישראל. אנשיה עסקו בגיוס כספים שנועדו לרכישת אדמות עבור התיישבות חקלאית חדשה וגם בייעור שטחים פתוחים. סמלה המפורסם ביותר של הקק"ל היה קופת ההתרמה, בצבעי כחול ולבן, שלצד מטרתה העיקרית – גיוס כסף המוני, הפכה למוקד הזדהות רגשי עם הרעיון הציוני.

לאחר השואה לקחה על עצמה הקק"ל משימה נוספת: סיוע לחינוך הציוני במחנות שארית הפליטה. את זאת עשתה על ידי ארגון הרצאות, נשפים, הפגנות, ואף התרמות סמליות למען היישוב. מטה הקרן הקיימת שכן במינכן, בלב האיזור האמריקני של גרמניה הכבושה.

מודעה על 'נשף כחול-לבן', דצמבר 1947, באחד ממחנות העקורים. כל ההכנסות קודש לקרן הקיימת לישראל 

ד. המיקום

כאמור, הנשף התקיים במינכן, בירת בוואריה, שסביבה נמצאו אז רבים ממחנות העקורים. ההקשר הסמלי בוודאי לא נעלם מעיניהם של המארגנים: סמוך למקום שבו ביצע היטלר בשנת 1923 את הפוטש הכושל נגד שלטונות גרמניה מתקיים עתה נשף של יהודים. מדינת ישראל הוקמה לפני שנה וחצי בעוד הגרמנים נמצאים תחת כיבוש זר. לא זו אף זו, הנשף התקיים במקום בעל חשיבות היסטורית – Deutsches Theater.

יהודים ממחנה העקורים פריימן מפגינים במינכן נגד מדיניות ממשלת המנדט בארץ ישראל, 1947 (ארכיון בית לוחמי הגיטאות)

'התיאטרון הגרמני' של מינכן היה, ועודנו, מוסד תרבותי חשוב בחייה של העיר והוא מפורסם בכל גרמניה. הוא נפתח בספטמבר 1896 וקיים עד היום. על במתו הועלו מופעים של מחזות זמר וריקוד, אופרטות וקונצרטים של אמנים ולהקות מקומיות ובינלאומיות. מדי שנה הופך התיאטרון לאולם הנשפים הגדול בעיר והוא מושכר לחברות ולארגונים. עם כ-1,500 מושבים וכשלוש מאות הצגות בשנה, האולם הוא השני בגודלו במינכן אחרי בניין האופרה. בניין התיאטרון לא תוכנן כאולם הצגות רגיל אלא יותר כקברט ענק ובו שולחנות לידם יכלו הצופים לאכול ולשתות בזמן המופע.

אולם התיאטרון הגרמני, 1910 (ויקיפדיה)

ב-9 במרץ 1943 הופצץ הבניין על ידי האמריקנים ונהרס כמעט לחלוטין. רק 'אולם הכסף', הניאו-ברוקי, נותר שלם ועד היום הוא החדר היחידי שנותר מהאולם המקורי. בין השנים 1951-1949 נבנה התיאטרון מחדש. היכן אפוא התקיים הנשף בשנת 1949? האם ב'אולם הכסף, או אולי בבית קפה שהיה במקום? לפי שעה אין בידי תשובה.

התיאטרון הגרמני במינכן היום

ה. השפה

רוב היהודים שחיו במחנות העקורים נעשו ציונים והכשירו את עצמם לעלות לארץ ישראל, אך רובם לא ידעו לדבר בעברית והיידיש הייתה שפתם המשותפת. יהודים שנולדו ברוסיה או בפולין, בהונגריה או ברומניה, ואפילו בגרמניה או בהולנד, יכלו לתקשר ביניהם רק ביידיש. בבתי הספר שהוקמו במחנות למדו בעיקר ביידיש, בתיאטרונים הוצגו מחזות ביידיש, בהפגנות נישאו כרזות ביידיש. הספרות הענפה והעיתונים הרבים שראו אור במחנות היו גם הם ברובם ביידיש.

במחנות הללו החל למעשה גם מחקר מקצועי של השואה. כתב העת הראשון שהוקדש לחקר השואה, פֿון לעצטן חורבן (מן החורבן האחרון), ראה אור במינכן כבר בשנת 1946, בעריכתו של ישראל קפלן וביוזמת הוועדה ההיסטורית של יהודי מחנות העקורים באזור הכיבוש האמריקני.

ויחד עם זאת, רבים מתושבי מחנות העקורים כלל לא ידעו לקרוא או לכתוב ביידיש. לא כל היהודים שגרו בין שתי המלחמות בברית המועצות, בליטא ובפולין למדו בבתי ספר עבריים או יידישיסטים. יהודים אלה ידעו, בדרך כלל, לדבר יידיש במידה זו או אחרת, אך לא ידעו לקרוא את אותיות האלף-בית העברי. זו כנראה הסיבה לכך שכרזת נשף שמחת תורה כתובה ביידיש אבל באותיות לטיניות.

ו. האמנים

התוכנית הבטיחה את 'טובי האמנים היהודיים והבינלאומיים'. האמנם הם היו כאלה? ברור שבנשף לא השתתפו אמנים בינלאומיים מוכרים, אולם בין אלה ששמם נרשם אכן היו כמה מטובי האמנים שניצלו מהשואה ונותרו באירופה. במחנות העקורים הוקמו תזמורות ולהקות רבות של אמנים ושחקני תיאטרון. על תזמורת שארית הפליטה, בניצוחו של מיכאל הופמקלר, אכתוב ברשימה אחרת, ואילו כאן אתרכז בלהקת התיאטרון MIT שאליה השתייכו רוב האמנים הנזכרים בכרזה.

בכרזה צוין מתחת שמו של כל משתתף ה'שיוך' שלו, ותחת שמם של מספר שחקנים כתוב MIT. 'מיט' היה קיצור שמו של התיאטרון ביידיש של מינכן – מינכנער ייִדישעס טעאַטער / Münchner Jüdisches Theater  – להקת התיאטרון הגדולה ביותר שפעלה במחנות העקורים. תיאטרון זה החל להעלות הצגות כבר בשנת 1946 ופעל עד 1949, אז עלו רוב השחקנים למדינת ישראל. בין ראשי התיאטרון נציין את ישראל בקר (2003-1917), לימים שחקן בולט בתיאטרון 'הבימה', ואת אלכסנדר בָּרְדיני (1995-1913), יליד פולין שהתגלגל לאחר השואה למינכן ובשנת 1948 ירד לקנדה.

כרטיס החבר של אלכסנדר ברדיני באיגוד שחקני התיאטרון של שארית הפליטה (ארכיון בית לוחמי הגיטאות)

שחקני ה-MIT הופיעו בשנות קיומו של התיאטרון מאות פעמים, לפני קהל של כ-400,000 צופים.

רחי ברמן וסֶוֶורין צוורלינג בהצגה 'שלמה מולכו'; מינכן, 1947 (מוזיאון השואה בוושינגטון)

נתבונן בשתי כרזות נוספות של הופעות בהשתתפות שחקנים שהופיעו גם בנשף שמחת תורה במינכן:

בכרזה לא מתוארכת זו, המבשרת על הצגת הבכורה של 'שני קוני למל', המחזה הנודע של אברהם גולדפאדן, השתתפו לא פחות מארבעה שחקנים ששמם נזכר גם בנשף שמחת תורה: רחל אנטופיצקי, רחי ברמן, הרקדן מקס מיקסר והבמאי והשחקן דוד רוגוב.

והנה כרזה נוספת, מ-9 במרץ 1948, המפרסמת 'ערב בַּלֶט' בכיכובו של מאקס מיקסר, המתואר כ'רקדן היהודי הטוב ביותר בבתי האופרה של ורשה ומוסקבה', שמופיע עם 'שותפתו דָגְמָרָה, כוכבת "הקזינו" של לונדון'. אין ספק שהשניים היו ידועים לקהל, אך לא הצלחתי למצוא פרטים נוספים עליהם.

שניים מן המשתתפים בנשף שמחת תורה – שמאי רוזנבלום ודוד רוגוב – ראויים לתשומת לב מיוחדת, שכן במידה מסוימת חייהם משקפים את גורלם של אמנים ניצולי השואה.

שמאי רוזנבלום (1978-1914), שמוצג בכרזת שמחת תורה כאמן המילה, כלומר ההקראה האמנותית, נולד למשפחה חסידית בפולין. הוא למד בישיבת סוכצ'וב בלודז', אך נמשך לציונות ולמשחק תיאטרון. הוא שיחק בגטו לודז' ולאחר חיסולו של הגטו נשלח לאושוויץ אך ניצל. הוא המשיך לשחק גם במחנות העקורים, עלה לארץ והתיישב בתל אביב. הוא שיחק בערבי הקראה ביידיש והפיק תקליטים ביידיש, בהם גם אוסף של שירי שואה.

שמאי רוזנבלום מופיע במחנה העקורים 'פוקינג' בפתיחת אירוע של הקק"ל (מוזיאון השואה בוושינגטון)

ערב חגיגי לכבוד שמאי רוזנבלום, תל אביב 1968 (אוסף האפמרה; הספריה הלאומית)

בסרטון הבא יכולים שומעי יידיש להאזין לקריאה אמנותית של רוזנבלום. זוהי דרמת רדיו שהוקלטה בארץ ועוסקת בשואה:

דוד רוגוב (2007-1915), שהיה מן השחקנים הבולטים של 'מיט', נולד בווילנה הפולנית והחל את דרכו כבובנאי בתיאטרון. לאחר כיבוש פולין נמלט לברית המועצות ובתחילת שנות הארבעים שיחק בתיאטרון היידיש הממלכתי של מינסק.

שחקני ה'מיט' על ספסל בפארק במינכן. שלישי משמאל: דוד רוגוב (מוזיאון השואה)

רוגוב בחר כיוון אחר בחייו. בשנת 1950 היגר לניו יורק והצטרף לסצינת התרבות והבידור ביידיש שעדיין תססה בעיר הגדולה. הוא הופיע בתיאטרון 'פֿאָלקסבינע' הידוע, וגם השתתף במופעי תיאטרון שנדדו באירופה. תפקידיו הידועים ביותר היו החייט שימעלע סורוקר ב'זכיה הגדולה' של שלום עליכם, והשרברב אלימלך ברזובסקי ב'כתובה' של אפרים קישון. רוגוב היה שותף בצוות הכתיבה של המילון הגדול של יידיש (שהגיע עד האות אלף...), ובשנת 1972 הצטרף למכון המחקר ייוו"א שבניו יורק, שם ניהל את כתב העת ייווא בלעטער. 

ושוב, מי ששולט ביידיש יוכל להאזין בסרטון זה לדוד רוגוב הקורא קטע מסיפורי הרכבת של שלום עליכם:

גם לשחקני מחנות העקורים היה חשוב לציין את חג שמחת תורה, אך לא בבית הכנסת ולא בהקפות עם ספרי תורה. גם להם הייתה 'מסורת' - נשף מסורתי, שכלל תכנית אמנותית עשירה, ריקודים, מערכונים, הומור, תחרות 'מלכת יופי' ומזנון.

שישו ושמחו בשמחת תורה!

אשמח לקבל מקוראי הבלוג הערות, תוספות, הבהרות והשלמות, תמונות והקלטות, ככל שעולה בידם.

___________________________

רמי נוידרפר כותב עבודת דוקטורט באוניברסיטת תל אביב על החיים הפנימיים של הקהילה היהודית בגטו קובנה. גרסה קצרה של רשימה זו נדפסה ביידיש, 'אַ שׂימחת-תּורה באַל אין "די-פּי"-לאַַגער, 1949', בעיתון פֿאָרווערטס, 8 באוקטובר 2017.