'יהודים אל תתייאשו': ערב פסח עם חסידי ברסלב בוורשה

לפני שבועיים איתר ידידי, חסיד ברסלב, שמואל תפילינסקי את הרשימה המובאת להלן, 'פסח עם חסידי בראצלאב', שנדפסה בעיתון הצֹפה, בי"ג בניסן תש"ג (19 באפריל 1943), ערב פסח לפני שבעים וחמש שנה.

התרגשתי ונרעשתי.

התרגשתי, כי המחבר, משה קְרוֹנֶה (1993-1913), הוא אבא שלי, ואת הרשימה הזו לא הכרתי (ולכן גם לא הכנסתי אותה לספרי ברסלב: ביבליוגרפיה מוערת, שראה אור בשנת 2000). נרעשתי, כי הרשימה התפרסמה בתאריך מיוחד במינו בהיסטוריה היהודית: ערב פסח תש"ג, הוא יום פרוץ מרד גטו ורשה.

אבי – שבערב חג שבועות השנה ימלאו 25 שנה למותו – לא היה אז בוורשה אלא בארץ ישראל, ובמאמרו, שהוכן לכבוד חג הפסח, העלה זיכרונות מביקורו בשטיבל של חסידֵי ברסלב בערב פסח. השנה אינה נזכרת, אבל ככל הנראה מדובר בשנת 1939, הפעם האחרונה שבה זכו יהודי ורשה לחגוג את חג החרות.

אבי הגיע לארץ ישראל לראשונה בפורים תרצ"ו (1936), והוא בן 23. או אז גמלה בלבו ההחלטה לעלות לארץ חלומותיו מוקדם ככל האפשר. הוא חזר לוורשה לסדר את ענייניו ולאחר כמה חודשים עלה ארצה כחלוץ. הוא הצטרף ל'קבוצת רודגס', קיבוץ של חלוצים דתיים, ששכן אז בכפר אברהם (ליד פתח תקווה). שנתיים אחר כך שב אבא לביקור בוורשה, וביום ז' באדר תרצ"ט (26 בפברואר 1939) נישא לאמי, רחל לבית בלומברג, חברתו משנות הילדות.

משה ורחל קרונה, ורשה 1939

אבא שהה בפולין עד אחרי פסח – אני מניח שבערב פסח של אותה שנה התפלל בשטיבל של חסידי ברסלב שברחוב נובוליפיה (Ulica Nowolipie), אשר בשכונת מוראנוב (Muranów), לא הרחק ממקום מגורי משפחתו ברחוב גֶּנְשָׁה ובלב-לבו של מה שיהיה בתוך כמה חודשים הגטו היהודי. לאחר חג הפסח עשה אבא עוד כמה ימים בפולין בענייני השומר הדתי, שהוא היה אחד ממנהיגיו (כך למשל מעיד הכרוז דלהלן על השתתפותו בכ"ז בניסן תרצ"ט באירוע ציוני של חברי השומר הדתי בלודז'), ואחר כך שב ארצה.

אמא נותרה לפי שעה בוורשה, ממתינה לסֶרטיפיקט שיביא אותה ארצה במכסת 'איחוד משפחות'. הסרטיפיקט המיוחל הגיע אחרי כמה חודשים שנראו נצח ובסוף אוגוסט 1939, ממש ערב פלישת הנאצים לפולין, היא יצאה ברכבת מוורשה לנמל קוֹנְסְטָנְצָה שברומניה, בדרכה לארץ ישראל. אמי, שיצאה מפולין ברגע האחרון, פשוטו כמשמעו, התאחדה עם אבי בקבוצת רודגס. באותה עת כבר השלימו הנאצים את כיבושה של פולין ושלטו בוורשה.

בשנת 1943, כשפורסמה רשימתו בעיתון הצופה, היה אבי בן שלושים. הוא ואמי היו חברים בקבוצת יבנה, הקיבוץ הדתי הראשון בארץ, שנוסד שנתיים קודם לכן בשפלת החוף על ידי יוצאי 'רודגס'. בני משפחתו הענפה, כמו גם בני משפחת אמי, נותרו כמעט כולם בוורשה, עיר הולדתם, ונרצחו בידי הנאצים.

אבי לא היה חסיד ברסלב, אלא חלוץ ציוני-דתי מסור ונלהב. בוורשה – העיר היהודית ביותר בעולם באותה עת – היה אבא בן-בית. קודם עלייתו אהב ללכת בערבי שבתות וחגים לבתי כנסת שונים בעיר, בכל פעם למקום אחר. בעיקר אהב להתפלל בשטיבל של חסידי ברסלב; הוא גם כתב על כך בכמה הזדמנויות.

האווירה הדתית המיוחדת בשטיבל הברסלבי הייתה שונה מאוד מהאווירה ששררה בבתי תפילה חסידיים אחרים בעיר, ובוודאי שהטיפוסים שאכלסו את השטיבל היו שונים מאוד מחסידי ברסלב כפי שהם מוכרים לנו היום. היו אלה אנשי עמל פשוטים וצנועים, נלבבים ומיושבים בדעתם, לא בטלנים וקנאים אחוזי טירוף משיחי. רובם היו עניים מרודים, אך הם ניחנו במידת הביטחון והשמחה בחלקם. אין פלא שתפילתם משכה גם מתבוננים מבחוץ, ובמיוחד אנשי רוח, סופרים ומשוררים, כמו חברו של אבא, הסופר והעיתונאי יהודה יפת (1942-1905; שם העט של דוד שפירא) או המשורר ביידיש ישראל שטרן (1942-1894), ששמותיהם הוזכרו ברשימה – שניהם נספו בשואה, ובעת פרסום המאמר כבר לא היו בין החיים. העסקן הציוני והמשורר לייב יפה (1948-1876), שכבר גר אז בארץ ישראל, נזכר גם הוא, ובוודאי מדובר באחד מביקוריו בוורשה. לצדם השתתפו בתפילות החג גם שליחי תנועות 'החלוץ', שהגיעו מארץ ישראל, חלוצים שהכשירו את עצמם לעלייה ארצה, וכן 'נשמות ערטילאיות, קרועות ושסועות, שבאו להתחמם לאורם של חסידים'.

תופעה דומה הייתה גם בירושלים בימי העלייה השנייה והשלישית, ואנשי רוח וספר, כמו ש"י עגנון, יהודה יערי, גרשם שלום ואחרים, נמשכו אף הם אל אותם חסידים 'ברי לבב', כפי שכינה אותם עגנון.

באותה עת, ערב פסח תש"ג, לא היה לאבא ולוּ מושג קלוש על גורלם האיום של בני משפחתו בפרט ושל יהודי פולין בכלל. את רשימתו היפה הוא סיים במילים הללו:

כאן בוורשה, במרכזה של הגלות החשוכה, התנגן מאליו שיר האור והזוהר המקווה, שיר הגאולה. כאן זעקו אבנים מקיר: 'אין שום יאוש בעולם כלל'.

והנה, ביומניו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום (1944-1900), מייסד ארכיון 'עונג שבת', שתיעד את חיי היום יום בגטו ורשה, נשמר רישום מצמרר שנכתב ביום 19 בפברואר 1941:

אצל 'החסידים המתים' [כינוים של חסידי ברסלב בפי מתנגדיהם] ב[רחוב] נובוליפיה מתנוססת כתובת גדולה: 'יהודים, אל תתיאשו' [געוואַלט ייִדן, זײַט זיך נישט מיאש]. היהודים רוקדים שם כמו לפני המלחמה. אדם שבתו מתה עליו יום קודם, רקד למחרת אחרי התפילה. 

(עמנואל רינגלבלום, יומן ורשימות מתקופת המלחמה, א, יד ושם, תשנ"ג, עמ' 235)

רחוב נובוליפיה עולה בלהבות לאחר דיכוי מרד גטו ורשה (wyborcza)

היכונו לפסח: הספירה לאחור, מכונת זמן, מרור, מסעדה כשרה, מלפפון

א. החלה הספירה לאחור

בית הלחם בתל אביב מציע חלופה חילונית לספירת העומר או לטבלת היאוש...

צילום: איתמר לויתן

ב. מכונת הזמן של מאפיית דוידוביץ

במאפיית דוידוביץ כבר הספיקו לאפות לחם מקמח שנטחן לאחר פסח תשע"ח!

ג. משקל המרור

ראש הממשלה, הידוע ביחסו החם למסורת ישראל, הודיע בדף הפייסבוק שלו כי את חג הפסח יחגוג עם 'אפס מרור':

ובכן, יידע הקורא בנימין נתניהו כי מי שלא טעם לפחות 19 גרם מרור, לא יצא ידי חובתו! כך משתמע על כל פנים מכרזות מטעם חב"ד הפזורות ברחבי ארצנו וקוראות לציבור לחגוג את הפסח כהלכתו.

ומי שבאמת מקפיד יידע כי יש לאכול לפחות 15 גרם מצה ('כזית') וכל כוס מארבע הכוסות צריכה להכיל לפחות 86 סמ"ק!

צילומים: איתמר לויתן

ד. בשורות משמחות

אין כמו בשורות משמחות, ובמיוחד אם הבשורה היא על מסעדה נוספת שהפכה כשרה למהדרין, ומה גם שהיא כשרה לפסח.

צילום: רון חרמוני-להט

איך קוראים למסעדה ואיפה היא נמצאת? את זה לא מספרים לנו לפי שעה. אבל אנו – בלשים בני בלשים – יודעים לפרש רמזים, ולפי לוח קווי הנסיעה של המונית אפשר לשער שמדובר בעיר הקודש אשדוד. את שמה של המסעדה לא הצלחנו לגלות, ונמתין אפוא במתח עד שישתחרר מידע נוסף.

בין כך ובין כך, נראה שהמפרסם לא כל כך בקי בענייני פרסום 'מהדרין'. הציבור שאליו פונים אינו רוצה, בדרך כלל, לראות נשים ב'פרונט'...

ה. מעשה נורא במלפפון של פסח

ונסיים בדבר תורה, הלקוח מהספר לקט שפתי קודש: פסח, בו נלקטו ונאספו דברי חכמתם של אדמו"רי בֶּלז (כרך ב, אשדוד תש"ע, עמ' קסט). בעל ההערות מברר את הסיבות לכך שהרבי ישכר דב רוקח מבלז (1926-1854) סירב לקחת מלפפון שהביא לו אחד מחסידיו לצורך אכילת כרפס.

מדוע דחה הרבי את המתנה המיוחדת?

ובכן, הכל חוזר לימים ההם בגליציה ולפריץ הגוי ולרבי שרואה למרחוק. הרבי טען כי 'מאכלים חדשים', כגון מלפפון, שלא היו קיימים בימי 'אבותינו ורבותינו' ועל כן הם לא התפללו עליהם שלא ניכשל בהם במשהו חמץ, עדיף לא לאוכלם ולהיזהר בהם. והא ראיה, שלימים התברר שהפריץ הנ"ל אכן השקה את גינת הירק במי חמץ. ועל זה נאמר: ולמזהיר ולנזהר שלומים תן כמי נהר.

עניין המלפפון עוד ממשיך ומתגלגל גם בעמודים הבאים, ואנו לא באנו אלא להציע את עיקרו של דבר, ודפח"ח.

ארץ הקודש: אמורא הונגרי, בחירות, קבלה היא בריאות, איזהו שוטה

א. חידוש היסטורי: אמורא בן המאה התשע-עשרה

ציון קברו של הרב עמרם רוזנבוים בצפת (דעת - לחובבי מדע וחכמה)
תאריך הפטירה המצוין על המצבה, חשון תק"ד (1743), הוא שגוי וצריך להיות תק"ץ (1829)

חובבי קברי צדיקים יוכלו למצוא עונג מיוחד בגלישה במדור 'קברי צדיקים' שבאתר 'לחופש', המוגדר כ'אתר התיירות המוביל לציבור החרדי והדתי'.

עשרות רבות של קברים רשומים באתר זה. תוכלו למצוא שם פרטים על הקברים המופרכים ביותר שתעלו בדעתכם: מקברו של שת בן אדם הראשון (ליד המושב ארבל), השפחה זלפה אשת יעקב (טבריה) ואפילו עדינו העצני, מגיבורי דוד (בצפת), עבור בקברו של שבואל בן גרשם, נכדו של משה רבינו (ליד מעין הבניאס), או של רחל, אשת רבי עקיבא (בטבריה), וכלה בקבריהם של המשוררים רבי יהודה הלוי או אברהם אבן עזרא (שניהם בכפר כבול).

רב עמרם חסידא היה אמורא שחי בבבל במאה השלישית, ורק מעט שבמעט ידוע עליו. אין שום רמז שעלה לארץ ישראל או שנקבר בה.

לעומתו, רב הונגרי ושמו עמרם רוזנבוים (1829-1790), שכונה גם הוא בשם 'עמרם חסידא', אכן עלה לארץ בשנת 1826 ומת בצפת שלוש שנים אחר כך.

באתר 'לחופש' חיברו את השניים, וכך נולד לו יצור כלאיים: רבי עמרם חסידא, מאמוראי בבל שחיו במאה ה-19...

ב. אני בוחר בקב"ה

בחנות הזו, בדרום תל אביב, הבחירות כבר החלו והתוצאות ידועות מראש גם בלי קולות הימאים.

צילומים: איתמר לויתן

ג. קבלה לעם

הנה לכם ממבו-ג'מבו של הניו-אייג' במיטבו: 'קבלה היא בריאות, היא דרך חשיבה, היא קוד התנהלות יישומי לשפע ולאיכות חיים'...

ועל זה יאמרו המתנגדים: אם קבלה היא בריאות, למה שלא ייתנו אותה לחולים?

צילום: איתמר לויתן

ד. נמצאו שני מיליון ש"ח

הנה דרכו המקורית של 'מכון פאר' למשוך תשומת לב (הקלקה על התמונה תגדיל אותה).

צילום: אלי גורפינקל

בין ניו יורק לווילנה: יהואָש כמשורר לילדים

מאת עדינה בר-אל

(אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

בשנת 1926 שלח שלמה בַּסטוֹמסקי, עורך עיתון הילדים ביידיש גרינינקע ביימעלעך (עצים קטנים ירקרקים), שראה אור בווילנה שבפולין, מכתב למשורר יהואָש – כינויו הספרותי של שלמה בְּלוּמְגָרְטֶן (1927-1871), שבאותם ימים כבר חי באמריקה. הוא ביקש ממנו שישלח לעיתונו יצירות פרי עטו. התשובה לא איחרה לבוא. יהואָש שלח שיר ובמכתב המצורף הודיע לבסטומסקי כי הוא רואה בו אחראי אישית להדפסה מדויקת של הטקסט. 'אם תחטא כלפיי', הזהיר יהואָש, 'לא תקבל ממני יותר. ואם לא, יש לך תקווה לקבל עוד. שלח אלי את כתב העת שלך' (כאן ולהלן, התרגומים מיידיש הם שלי). שנה לאחר מכן הלך יהואָש לעולמו. מכתבים אלה, כמו גם כמה שירים פרי עטו, פורסמו בחוברת זיכרון מיוחדת של גרינינקע ביימעלעך, שנדפסה ב-1 בפברואר 1927 והוקדשה ליהואָש שנפטר כמה שבועות קודם לכן בניו יורק.

'יהואש מת'; שלמה בסטומסקי מספר לילדים על מות הסופר (גרינינקע ביימעלעך, 1 בפברואר 1927)

יהואָש התפרסם בעיקר בתרגום התנ"ך ליידיש אך רשימה זו תעסוק בצד פחות מוכר של יצירתו: שירי הילדים שחיבר, שהתפרסמו בעיתוני ילדים ביידיש שראו אור בפולין.

א. שלמה בסטומסקי והעיתון 'גרינינקע ביימעלעך'

שלמה בסטומסקי (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

תחילה, משהו על העיתונים שבהם פרסם יהואָש את שיריו.

ספרות הילדים ביידיש פרחה במחצית הראשונה של המאה העשרים במזרח אירופה ובצפון אמריקה. היא כוללת יצירות במגוון סוגות: החל משירי משחק שנועדו לפעוטות, דרך סיפורים על בעלי חיים, חברים והווי בית הספר שנועדו
לילדים ועד סיפורי עַם ורשמי מסע שנועדו לבני נוער. גורם מרכזי בהתפתחותה של ספרות זו היה היווסדותם של גני ילדים ובתי ספר שלימדו ביידיש (בעיקר במסגרת רשת החינוך ביידיש ציש"אָ, שפעלה בפולין החל משנת 1921), וצרכו חומרי קריאה ולמידה.

שלמה בַּסטוֹמסקי (1941-1891), מורה, סופר, אספן פולקלור, עורך עיתונים ומו"ל, בלט במיוחד בתרומתו לתחום זה. הוא נולד בווילנה וחי בה רוב ימיו. הוא לימד בבית ספר לבנים 'מפיצי השכלה', שהיה בין בתי הספר הראשונים בווילנה ששפת ההוראה בו היתה יידיש. בנוסף לטיפוח ספרות הילדים ועיתונות הילדים ביידיש, היה בַּסטוֹמסקי פעיל באיסוף חומר פולקלוריסטי: ביטויים, סיפורים (בעיקר על בדחנים), סיפורי עם יהודיים, משחקים ושירים. מקור חשוב לאיסוף החומר היו תלמידיו בבית הספר, שהביאו סיפורים ששמעו מפי הורים, סבים וסבתות. מאוחר יותר הוציא בסטומסקי לאור קבצים של חומר פולקלוריסטי זה. 

כבר בשנת 1910 פרסם בסטומסקי בעיתון ווילנער וואָכנבלאַט (השבועון הווילנאי) רשימה קצרה תחת הכותרת 'צו דער פֿראַגע וועגן דער ייִדישער קינדער-ליטעראַטור' (לשאלת ספרות הילדים ביידיש), ובה עמד על הצורך הדחוף ביצירת ספרות ילדים ביידיש ועיתון ילדים ביידיש, כחלופה לספרות הילדים ברוסית. ואכן, יחד עם רעייתו המורה מלכה חיימסון (1941-1888) ועם יוצרים נוספים, שהבולט בהם היה זלמן רייזן (1887–1940?), הוא הגשים את משאלתו. בווילנה עירו – שבין שתי מלחמות העולם הייתה חלק מפולין – פרסם בסטומסקי מקראות, ספרי לימוד וסדרות ספרים, ובמשך שנים רבות ערך את עיתוני הילדים גרינינקע ביימעלעך ודער חבֿר.

גרינינקע ביימעלעך היה עיתון הילדים הראשון ביידיש שהופיע בקביעות במשך שנים ארוכות אחת לשבועיים. גיליונו הראשון ראה אור בפברואר 1914 ומכאן ואילך העיתון ראה אור ברציפות, עם שתי הפסקות גדולות באמצע, עד קיץ 1939. העיתון סרוק באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' של הספרייה הלאומית וניתן לעיין בכל גיליונותיו. כותרת העיתון נלקחה משירו המפורסם של ח"נ ביאליק, וכך גם המוטו, שנדפס בשער כל גיליון, שתרגומו המוכר לעברית (בידי אהרן אשמן) הוא: 'בֵּין הָעֵצִים הַיְּרַקְרַקִּים / מוֹישֶׁ'לִים שְׁלוֹימֶ'לִים מְשַׂחֲקִים'.

שער העיתון 'גרינינקע ביימעלעך', מרס 1914

גרינינקע ביימעלעך היה דומה לעיתוני ילדים אחרים ברחבי העולם. כמעט כל גיליון כלל בתוכו פניה מאת העורך או המערכת לקוראים, דברי ספרות ושירה, מדורי ידיעות ומאמרים להשכלה כללית, מכתבי קוראים וחיבוריהם, וכמובן מדור פנאי ושעשועים ובו חידות ומשחקי מחשבה. לצד כל אלו טופח גם ההיבט הגרפי: צילומים, ציורים ואותיות דפוס בגופנים שונים. אבל החלק החשוב בעיתון היה בלי ספק החלק הספרותי.

כדי למלא את החלק הזה פעל בסטומסקי בכמה מישורים: הוא לקח 'בהשאלה' יצירות מעיתונים וספרים אחרים, דוגמת כתב העת לילדים קינדער-זשורנאַל שראה אור בניו יורק, מבלי שהקפיד לציין את המקור (ואכן, על כך הוא ננזף לא פעם). בתי הספר ביידיש היו מקור לא אכזב לעיתון. פורסמו בו חומרים שנוצרו בבתי ספר אלה, בעיקר מחזות שעובדו על ידי מורים, וכן חיבורים שכתבו תלמידים. היו כמובן גם כאלה ששלחו למערכת ביזמתם את פרי עטם, לעיתים עם הקדשה מיוחדת לעיתון ולקוראיו. בסטומסקי לא שקט על שמריו, הוא פנה ליוצרים רבים, 'חיזר' אחריהם, ביקשם לשלוח חומר לעיתוניו וגם רשות לפרסם עיבודים לילדים של יצירותיהם למבוגרים.

אמריקה, ביתם החדש של מאות אלפי דוברי יידיש שהיגרו ממזרח אירופה, הייתה כמובן יעד טבעי לפניותיו. המשורר זישע ווײַנפּער, למשל, שגר בניו יורק וגם אליו פנה בסטומסקי, ענה לו בלבביות: 

איזו מין שאלה היא זו, אם אני מוכן לשתף פעולה? בוודאי אשתף! בשביל משורר יהודי, שרוצה שיקראוהו, עיתון ילדים הוא המקום האידאלי להדפיס בו ... קח והדפס כל מה שאתה חושב שהוא טוב עבור ילדים יהודים (גרינינקע ביימעלעך, 1 באפריל 1927). 

מתשובתו ניתן ללמוד על גישתם האוהדת של סופרים ומשוררים שראו גם בעיתוני ילדים במה ראויה לפרסום יצירתם והזדמנות להתפרסם כסופר לילדים. 

גם אל הסופר שלום אַש שיגר בסטומסקי בקשה כזו, אך הוא ענה שאין לו זמן לכך וכי קשה לו יותר לכתוב לילדים. יחד עם זאת, הוא הרשה להדפיס מדי פעם דברים מתאימים משלו ולתמצת קטעים מיצירותיו. לעומתו, המשורר אברהם רייזן נענה בשמחה. הוא שלח מיד שירים וסיפור, ובמכתב ידידותי, שאליו צירף תמונה משפחתית שלו ושל רעייתו ובתו, אף התנצל על האיחור במשלוח יצירותיו (גרינינקע ביימעלעך, 30 ביוני 1928, עמ' 620-619, 638-637).

ב. משהו על יהואָש

שלמה בלומגרטן, הוא יהואָש, נולד בעיירה הליטאית הקטנה וירבאליס בשנת 1871. אביו היה משכיל ומראשוני חובבי ציון. כמו כל ילדי ישראל גם שלמה החל בגיל ארבע ללמוד בחדר, ואחר כך למד תנ"ך, גמרא ועברית עם אביו ועם מלמדים פרטיים. לאחר גיל הבר-מצווה נשלח לישיבת וולוז'ין, אך שהה בה זמן קצר בלבד. הוא חזר הביתה ובהשפעת אחותו הבכורה החל ללמוד שפות זרות וספרויותיהן. לפרנסתו שימש מורה לעברית בבתי עשירים, ואז גם החל לכתוב שירים בעברית. בשנת 1889 הגיע לוורשה, 'עלה לרגל' ל'חצרו' של י"ל פרץ והראה לו את שיריו הראשונים. פרץ ניבא לו עתיד גדול בספרות. 

בשנת 1890 היגר יהואָש לאמריקה. הוא המשיך שם בעבודתו כמורה לעברית ובניגוד לנבואתו של פרץ לא הצליח לעשות לעצמו שם כמשורר. הוא זנח אפוא את ההוראה ואת הכתיבה בעברית, החל בעבודות מזדמנות וכך היה לשותף בחנות חייטים, פקיד בבית חרושת לזכוכית, ועוד כאלה. בשנת 1900 חלה בשחפת ונסע להירפא בסנטוריום בדנוור שבמדינת קולורדו ורק אז שב לכתיבה. ב-1908, לאחר שנרפא, יצא יהואָש למסע ברחבי ארה"ב והתוודע לאנשיה, לנופיה ולבעלי החיים אשר בה. בין השנים 1909–1913 התגורר בניו יורק ושם גם הצטרף לאיגוד הפועלים היהודי הלאומי 'פועלי ציון'. בינואר 1914 נסע עם רעייתו לארץ ישראל וסייר בה לאורכה ולרוחבה. בני הזוג התגוררו במושבה רחובות ואז התוודע יהואָש לשפה הערבית ועיין בקוראן. כמה חודשים חי גם במצרים. בקיץ 1915 שב לניו יורק ובה חי עד סוף ימיו. הוא מת בשנת 1927 בביתו שברובע ברונקס.

כאמור, בתחילת דרכו הספרותית כתב יהואָש שירים עבריים ורק באמריקה עבר לכתיבה ביידיש. הוא פרסם בעיתונים ובכתבי עת מאמרים ורשימות, משלים, אגדות, וכן סיפורי עמים שונים, שאת מקצתם עיבד ותרגם משפות זרות. מפעלו הגדול הוא תרגום התנ"ך ליידיש, שעליו שקד למעלה מעשרים שנה, ובו באה לידי ביטוי בקיאותו בתרגומי התנ"ך הישנים ובפרשנות המקרא לדורותיה. תרגומו נחשב עד היום מדויק וברור.

גלויה בהוצאת 'התחייה', ראשית המאה העשרים (אוסף שבדרון; הספריה הלאומית)

ג. יצירתו של יהואָש לילדים

יהואָש כתב גם לילדים, אולם פן זה היה פחות מוכר ביצירתו. בכל עשרת הכרכים של כתביו, שראו אור בין השנים 1910–1917, אין אפילו שיר ילדים אחד. חלק מיצירותיו נדפסו בעיתון הילדים האמריקני קינדער-זשורנאַל. למשל, 'דאָס ליד פֿון דער פֿראָש' (שיר הצפרדע), שהתפרסם בהמשכים, בליווי איורים, החל ביולי 1920, או הסיפור 'דער קיניגס מלבוש' (בגדיו של המלך), שנדפס באוקטובר 1920. יהואָש פרסם גם בעיתון הארץ-ישראלי עולם הילדים, שהופיע בשנים 1927–1928. ספרו, חומש פֿאַַר קינדער [חומש לילדים], ראה אור בפילדלפיה ב-1940, זמן רב לאחר פטירתו. 

יהואָש שלח מאמריקה שני שירים במיוחד ('ספּעציאַל') לעיתונו של בסטומסקי: 'ציפי-צי-ציף' (1 בדצמבר 1926, עמ' 92-91), שהוא שיר על ציפורים הכתוב במצלול עשיר שמתאים לילדים קטנים; 'יונגשניי' (1 בפברואר 1927, עמ' 154-153) שהוא שיר טבע על שלג טרי ורך. שני השירים עוסקים במראות ובבעלי חיים שלהם שותפים המשורר הרחוק שבאמריקה וקוראיו שבמזרח אירופה.

לאחר מותו נדפסו בעיתון הווילנאי עוד שירים פרי עטו, וסביר להניח שבסטומסקי לקחם ממקומות פרסומם באמריקה. בין השירים הללו נזכיר את 'ניט געשלאָפֿן, נאָר געוואַכט' (לילה בלי שינה), שיר זמר, עם פזמון חוזר, שהולחן על ידי נ"ל זסלבסקי והודפס עם התווים; 'דאָס ליד פֿון אויערהאָן' (שיר תרנגול הבר), שאליו צורפה ההקדשה 'די קינדער פֿון די ייִדישע שולן אַ מתּנה' (מתנה לילדי בתי-הספר ביידיש); 'דאָס טײַכל' (הנחל), שיר זמר שהולחן על ידי ברוך זשיסלין (15 במאי 1928, עמ' 558); 'דער גאַסט' (האורחת), שעוסק בחסידה נודדת; 'דער צויבערמאַן' (המכשף) הוא שיר הומוריסטי שנועד לילדים גדולים יותר. מתואר בו מכשף טוב, שעמד בשוק והציע למלא משאלות, אך שומעיו מתלבטים זמן רב ולבסוף הוא נעלם. בעקבות פרסום השיר נשאלו הקוראים הצעירים מה הם היו מבקשים ממכשף שכזה, ותשובותיהם נשלחו למערכת. גם בעיתון דער חבֿר, שנועד לבני נוער, הדפיס בסטומסקי יצירות של יהואָש, ובמלאת אחת-עשרה שנים למותו פרסם שם את השיר 'דער פֿידלער' (הַכַּנָּר). השירים הללו ותרגומיהם לעברית מובאים להלן.

סופר הילדים הרוסי הנודע קורניי צ'וקובסקי (1969-1882) ניסח בספרו משתיים עד חמש: ההתפתחות הלשונית של ילדים (תרגום דוידה קרול, ספרית פועלים תשמ"ו) שלושה עשר עיקרים להגדרתו של שיר ילדים טוב. לדבריו, השיר צריך להיות ציורי, כי חשיבתם של ילדים קטנים היא קונקרטית; צריכה להיות בו פעילות רבה, כי ילדים הם פעלתניים מטבעם; צריכות להיות בו תמונות מתחלפות ואירועים שרודפים זה אחרי זה; צריכים להיות בו מקצב, ריקודי ממש, עם צליליות עשירה ונעימה לאוזן. זאת ועוד, רצוי שיהיה בשיר אלמנט של משחק, גם במשחקי מילים וגם בתוכן, כגון התחפשות או האנשה. השיר גם צריך להיות בעל ערך וללמד את הילד דבר של ממש. צ'וקובסקי המליץ על סוגת השיר הסיפורי, שבו יש שילוב בין פרוזה לשירה. ולבסוף, מהו הקריטריון החשוב להערכת שיר ילדים טוב? הוא גורם הנאה גם למבוגרים. 

ספרו של צ'וקובסקי ראה אור לראשונה ב-1933, אחרי מותו של יהואָש, אך עיון בשיריו של יהואָש לילדים מראה כי הוא הבין עקרונות אלה בעצמו. יש בשיריו פעילות רבה, מגוון תמונות מתחלפות, עם דמיון ואלמנט משחקי של האנשת בעלי חיים. הצליליות העשירה בשיריו והמקצבים יש בהם כדי להפיק הנאה מרובה, לילדים ולמבוגרים כאחד.

ד. השירים

הנה דוגמאות של שירי הילדים שחיבר יהואָש; תחילה המקור ביידיש ואחריו תרגום חופשי שלי לעברית. 

א. ציפי-צי ציף
(גרינינקע ביימעלעך, 1 בדצמבר 1926, עמ' 92-91)

סנונית קטנה על גג עומדת,

נוצצות נוצותיה בעלות השחר;

במזרח בוקע שביל אור,

ובכוורת מתעוררות הדבורים.

השחר מגיע מקושט בפנינים,

קוראים התרנגולים וצוחקים:

השחר החדש הוא כה יפה,

והיום יהיה יפה אף יותר.

'ציפי-ציף, ציפי-צי-ציף,
תודה רבה!'

מנערת את הטל הסנונית הקטנה.

הלוך ושוב נעה נדה לה;

בין חושך לאור ובמין עצלות,

ציף-ציף-ציף, סנונית קטנה.

'ציפי-צי-ציף, ציפי-צי-ציף,

היום היפה הוא שלי.

השמים הגבוהים והאדמה הנמוכה,

גם הם יהיו שלי.
ציפי-צי-ציף, ציפי-צי-ציפי-צי-ציף,
גם הם יהיו שלי'.

ב. ניט געשלאפֿן, נאָר געוואַכט / לילה בלי שינה

(גרינינקע ביימעלעך, 1 בפברואר 1927, עמ' 156-155)

ציפורים קטנות עֵרות,

על גג, על ארובה.

בעיניים הן קורצות,

אור מן הלבָנה שותות.

כך במשך כל הלַיִל,

הן עֵרוֹת, ללא שינה,

עד אדמו שמי-שמיים,

כמו כרבולת אדומה.

העצים בצד הדרך

מדברים בלאט.

נעים ברוח הקלה

ולוחשים: הגשם בא.

כך במשך כל הלַיִל וכו'

צרצרים מגונדרים

מנהלים שיחה ערה,

בתוך העשב משתהים,

ומנסרים ומנסרים.

כך במשך כל הלַיִל וכו'

היכן שהוא הצפרדעים,

לא עוצמות עיניים,

כוכב נופל בולעות,

ויחד מזמרות.

כך במשך כל הלַיִל וכו'

ג. דער צויבערמאַן / המכשף

(גרינינקע ביימעלעך, 1 בפברואר 1927, עמ' 157)

בְּכִרכרה נאה מוזהבת,

רתומה לשני סוסים,

הגיע פעם מכשף

שחור-עיניים וטוב-לב...

הוא עצר באמצע שוק

וקרא בקול גדול:

'יש לי מתנות לכול,

נא קרבו ובחרו...'

הזדמנות כה נדירה

מהומה בעיירה.

כולם מיהרו אל המציאה,

גם תינוקות בַּעֲריסה.

צחק המכשף ואמר בקול:

'הבאתי לכם ממש הכול.

לכל אחד אגשים משאלה,

רק אחת ויחידה.

יש לכם זמן להביע אותה – 
רבע שעה ולא יותר,

ואז אסתלק ולא אשאר!'

רק משאלה אחת, לא יותר –

מה כדאי להחליט?

מה קשה זו המשימה.

חושבים, דנים, עצות שומעים:

מה טוב יותר – זה או זה?

צורחים כולם כמו אווזים,

מתייעצים ומתווכחים,

ואף אחד אינו יודע,

מה בעצם לבקש.

כולם במבוכה, כולם במצוקה,

שואלים את זה, שואלים את ההוא:

מה אתה לוקח? ומה הם לקחו?

ולפתע – טרו–טרו–טרו!

חצוצרת זהב מריעה.

המכשף טוב-הלב עלה לכרכרה,

זו עם רתמת הזהב,
והופ... נעלם ולא שב.

ד. דאָס ליד פֿון אויערהאָן / שיר החרטומן

(גרינינקע ביימעלעך, 15 במרץ 1928, עמ' 438-435)

ריקוד מעגל, שי לתלמידי בתי-הספר ביידיש

חַרְטוֹמָן-חרטומני,

חרטומן מהיר וקל,

לאן זה התעופפת,

והיכן היית?

 בארץ רחוקה, / בארץ יפה, 

עברתי אלפי הרים ויערות, / ובאתי לארץ פלאות.  

אכן יערות מאוד פראיים, / וגם פלאות בארצות נדודים.

חרטומן-חרטומני,

חרטומן יפה-כנפיים,

מה הוא לבושך הנאֶה?

ואיזה קישוט לך יפֶה?

כרבולת פז לי על הראש, / טבעות יהלומים על הרגליים, 

קטיפה אדומה על הכנפיים / ומחרוזות אדומות על צוואר. 

אכן טבעות-טבעותיים  / לצִפּוֹר צִפּוֹרותיים.

חרטומן- חרטומני,

חרטומן יקר שלי,

איך זה עפת

בדד ולבד?

שמש היתה לי חברה, / והרוח אותי שֵרתה. 

עננים לבנים משמאלי, / עננים לבנים מימיני. 

שדות ירוקים ושמים כחולים – / אלו חברו לי כל הימים.   

אכן ארצות-ארצותיים  / וגם עננים בשמים.

חרטומן-חרטומני,

חרטומן אהוב שלי,

מה אכלת בדרכך?

מה שתית במעופך?

שתיתי טל / מעָלֶה כסוּף, /  

אכלתי גרגר / משיבולת זהובה, 

ומחיתי את פי עם / פרח משיי.  

אכן גרגרי חיטה זהובים, / וגם פירורים כסופים.

חרטומן-חרטומני,

מה עשית 
כל היום?

היכן לנת
כל הליל?

שרתי שירים /  מבוקר עד ערב. 

בלילה ישנתי / על קרן-כוכב 

ושָמוֹעַ שמעתי / זמזום של זבובים.

חרטומן-חרטומני,

חרטומן נבון שלי,

מה ראית

בארץ היפה,

במה הבחנת
בארץ הפלאות?

בתים עשויים מים, / ותנורים מקרח. 

עצים קוראים בקול, / ודגים צדים עכברים, 

גמלים ללא ראש, / תרנגולים מדברים, 

ואווזים עם צמות.   

אכן אווז-אווזיים / וגם גמל-גמליים.

חרטומן- חרטומני,

חרטומן קמצן שלי,

בכל הארצות היית,

ולילדים כלום לא הבאת?

הרי פלאות ראית

וילדים רימית?

בכל הארצות הייתי, / פלאי פלאות אכן ראיתי. 

שי הבאתי, מאוד נאה – / מרחוק נשאתי שיר יפה.

אכן שיר-שיריים, שיר-שיריים

וגם זמר זימרותיים.

ילדים וציפורים,

שירו שיר
יפה יפה 
וזמרו זמר נאה.

ה. דער גאַסט / האורחת
(גרינינקע ביימעלעך, 15 באפריל 1929, עמ' 336-335)

על גג עומדת חסידה.

אחרי מסע ארוך-ארוך.

הנה היא שבה זה עתה

אל קן ישן וטוב.

צקצוק בלשון היא התחילה

לעבר שדות וגם יער,

ואף לילדים מסביב כך אמרה:

'שימו לב, קונדסים, הגעתי עתה!'

מרחוק צפרדעים שומעות,

מה קורה הן היטב מבינות.

על הקרקע הן קופצות,

וימים שלמים בוכות.

ו. דער פֿידלער / הכנר
(דער חבֿר, גיליון 81, 1 בינואר 1938, עמ' 4-3)

הוֹלֵךְ לוֹ כַּנָּר בִּכְפָרִים, בֶּעָרִים

וּמְכַנֵּר עֲבוּר לֶחֶם וְיַיִן.

מְנַגֵּן הוּא וְשָר עַל יָמִים מוּאָרִים,

וּמְחַיֵּך לְעַצְמוֹ מִתּוֹךְ יִסּוּרִים,

וּמְחַיֵּך לְעַצְמוֹ מִתּוֹךְ יִסּוּרִים.

רְחוֹבוֹת, סִמְטָאוֹת מִתְמַלְּאִים בִּילָדִים,

לְקוֹל שִׁירָתוֹ הֵם רוֹקְדִים. 

פִידְל-דִי-דִידְל! רִקּוּד כֹּה נָאֶה,

אַךְ לִבּוֹ כֹה כָבֵד וְּּלֵאֶה,

אַךְ לִבּוֹ כֹה כָבֵד וְּּלֵאֶה.

פִידְל-דִי-דִידְל! בִּדְרָכִים, מִשְעוֹלִים,

בְּמַעֲגְלֵי-מַעֲגָלִים רוֹקְדִים יְלָדִים;
     – !פִידְל-דִי-דִידְל! עֲבוּר לֶחֶם וְיַיִן
,זֶה שִירוֹ הַיָּחִיד הַמְּשַֹמֵּחַ רַבִּים

זֶה שִירוֹ הַיָּחִיד הַמְּשַֹמֵּחַ רַבִּים.

_____________________________________

ד"ר עדינה בר-אל היא חוקרת ספרות ילדים ביידיש. היא חיברה את הספר בין העצים הירקרקים: עיתוני ילדים ביידיש ובעברית בפולין, 1939-1918, הספרייה הציונית והאוניברסיטה העברית, 2006.

בתי שימוש היסטוריים?

צילומים: איתמר לויתן

זה אולי לא הרואי כל כך כמו הפצצת כור גרעיני (שמעסיקה הבוקר את התקשורת בישראל), ובכל זאת זה קשור למשהו שגם ראש הממשלה וגם טייסים נועזים עושים כמה פעמים ביום.

במרכז תל אביב פזורים שלטי פח רבים – בעבר הלא רחוק היו מאות כאלה – שמודבקים על קירות בנינים. שימושם ותפקודם של שלטים אלה, שנקבעו, כנראה, בשנות החמישים, אינו ברור. הסברה הרווחת בקרב סוחרי המתכות ב'שוק הפשפשים' היא, שמדובר בשלטי הכוונה לשירותים ציבוריים (בית שימוש) עירוניים, שהוקמו בקומות כניסה של בתי עמודים ('קומת פָּארטֶר') ובאותם ימים היו פתוחים בפני עוברים ושבים.

רחוב יהושע בן-נון

מעונות עובדים ז' (רחובות ריינס פינת בן-גוריון)

רחוב פרוג

שלט חריג וישן מאוד, עשוי אמאיל איכותי וללא הלוגו של עיריית תל אביב, נמצא ברחוב ביאליק ברמת גן. אולי הייתה זו יזמה פרטית של דיירי הבית?

רחוב ביאליק, רמת גן

הליכה בעקבות כמה מן השלטים מובילה אל חדר סגור ונעול, ומצביעה על סבירותה של הסברה שמדובר בבית שימוש.

האמנם? מישהו יודע משהו?

רחוב מצדה, תל אביב