מורה המורים: חיים אריה זוטא ויומן בית הספר העממי בבית הכרם (א)

מאת רמה זוטא

חיים אריה זוטא, 1912 (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

כתבים הרבה כתב המחנך והסופר חיים אריה זוטא (1939-1868). חלק הארי שבהם ראה אור בחייו רבי המעש, אך נותרו עוד דפים לרוב בכתב ידו; מהם הערות והארות לאירועים שהזמן גרמם, למאמריו בעיתונות התקופה ולסיפוריו, מהם טיוטות לספריו (בעיקר ספרי לימוד שנלמדו בבתי הספר בארץ בתקופת המנדט), וכמובן התכתבויות שונות. מה שנותר הוא קומץ ממה שהיה, שכן שיטפון, שפקד את עליית ביתו בשכונת בית הכרם באמצע שנות הארבעים (הבית הושכר לאחר מותו), גרף עמו לעולמים חומרים רבי ערך. אך גם בקומץ ששרד בבתי צאצאיו מצויות עדויות מרתקות על דמותו רבת הפנים של חלוץ ויוצר בשדה החינוך והלשון ועל תקופתו.

זוטא נולד בקובנה שבליטא למשפחה מסורתית, אך כצעירים רבים אחרים בני דורו נמשך גם הוא להשכלה ולציונות. בשנות התשעים של המאה ה-19 החל לעסוק בהוראה בעברית ובסוף שנת 1903 עלה ארצה. תחילה קבע מושבו ביפו ואחר כך, ועד סוף ימיו, גר בירושלים.

בין שרידי עיזבונו בלטו לעין כמה מחברות כרוכות, שבהן יומנים שרשם בתקופות עבודתו כמחנך ובעת בניית ביתו. בן שישים ושש היה כאשר כתב את 'יומן בית הספר העממי בבית הכרם', מוסד שאותו ניהל בשנית בשנת תרצ"ד (1934). בחלק השני של רשימתנו נעסוק ביומן זה. 

תרצ"ד הייתה שנת ההוראה האחרונה של זוטא ובסופה יצא לגמלאות. כמי שההוראה והחינוך העברי היו נשמת אפו, הוא המשיך גם לאחר פרישתו ללמד תנ"ך ועברית בבית הספר העממי בבית הכרם ובגימנסיה העברית ברחביה. דורות של תלמידים חבו לו את יסודות חינוכם, ובזיכרונותיהם ביטאו את הערצתם למורה העומד על ראש גבעה נישאה בענתות וקורא באוזניהם מספר ירמיהו. כך למשל כתב הסופר והמחנך אליעזר שׂמֹאלי על חוויות לימודיו בסמינר למורים בשנות העשרים:

אליעזר שמאלי, זהב בירושלים, זמורה ביתן מודן, תשמ"א, עמ' 152

בקרב אוהבי ספר וחוקרי חינוך התפרסם שמו של זוטא בזכות קונטרס נועז (במושגי אותה תקופה), שפרסם בשנת 1909 ואותו ייעד ל'נערי ישראל הבריאים בגופם והטהורים בנפשם'. זהו הזרע למינהו, הספר הראשון לחינוך מיני שנכתב בשפה העברית. הספר, שנקרא היום כאגדה תמימה לטף, הוחרם בשעתו בידי הסתדרות המורים, כל עותקיו הועלמו ורק זכרו נותר. 'לאן נעלם הספרון?', שאל בשעתו חוקר ספרות הילדים אריאל אופק ("הזרע" שנשחת, מעריב, 26 באוקטובר 1984, עמ' 27), אך זמן מה קודם לכן הצליחה פרופ' תמר הורוביץ, נכדתו של זוטא, למצוא עותק אחד ויחיד של הספר באוסף יעקב שיף שבספריית הקונגרס האמריקני בוושינגטון ולהביא את תצלומו ארצה. מאז שב הספר למקום הדפסתו פורסמו עליו מאמרים רבים, פרי עטם של נורית גוברין, אליהו הכהן ואחרים. והנה, זה לא מכבר התגלגל לאוסף אדלשטיין שבספרייה הלאומית סוף סוף עותק אמתי של הספר, ולא רק תצלומו, ובעקבותיו כתב לאחרונה חן מלול פוסט נחמד בבלוג הספריה הלאומית.

מתוך 'הזרע למינהו'

כבר בשנת 1905, שנה לאחר בואו ארצה, הוציא זוטא לאור, עם עמיתו דוד ילין, אוסף שירים לילדים, ובו נדפסו חרוזיהם של זלמן שניאור, ש' בן-ציון, שאול טשרניחובסקי ומשוררים אחרים, לצד משלים ופתגמים. חוברת דקה זו סרוקה בשלמותה במאגר הספרייה הלאומית. 

לבני הדור ההוא זכור זוטא גם כמי שגרם ל'שערוריה בינלאומית' זוטא. הוא הוביל בשלהי 1919 קבוצת סמינריסטים בטיפוס מייגע לפסגת החרמון ותקע שם את הדגל הציוני, כל זאת טרם הוכרע גורל ההר בין המעצמות צרפת ובריטניה (סיפר על כך יהודה זיו במאמרו 'כבשנו את החרמון! אל ראש החרמון בשלהי תרע"ט [1919]', מורשת ישראל, 4, תשס"ח, עמ' 161-124). 

שנה אחר כך, ב-1920, פרסם זוטא, עם תלמידו-חברו הארכאולוג אליעזר ליפא סוּקֶניק, את הספר ארצנו: ספר מורה דרך בא"י ובארצות הגובלות בה, חלק א: ירושלים וסביבותיה. הספר, מלווה במפות ובאיורים, נדפס בתל אביב בהוצאת 'ועד הצירים' והיה למדריך המודרני העברי הראשון לירושלים (נדפס שוב בשנת 2001 בהוצאת 'אריאל' של אלי שילר תחת הכותרת מדריך לירושלים וסביבותיה, 1920).

קצר המצע מלמנות את תלמידיו הרבים שיישמו את דרך החינוך שלו, טיילו עמו בהר ובמדבר ולימים הפכו בעצמם למחנכים ולסופרים נודעים, לאנשי לשון ומילון, למורי דרך וידיעת הארץ. די אם  נוסיף על אליעזר שמאלי את הסופר יהודה בורלא, המשוררים שמואל בס ומשה דפנא, המילונאים ראובן אלקלעי ואברהם אבן שׁוֹשן, ואנשי ידיעת הארץ דוד בנבנשתי, נתן שלם וזאב וילנאי. את ביתו פתח זוטא לפני תלמידיו, ולא מעטים מהם, כבנבנשתי ושלם בבואם מסלוניקי, אף התגוררו אצלו. במאמריו ובספריו, בכתיבתו הספרותית והפובליציסטית, קנה לו זוטא שם כמי שהצליח למזג חינוך מודרני עם מסורות העם והלשון. בשנותיו האחרונות כתב טור פופולרי מאוד בעיתון דבר ושמו 'זכור ימות עולם', שבו השיב לשאלות בעניינים הנוגעים להיסטוריה ותרבות יהודית (לקט מטוריו כונס בשנת 1945 בספר בשם זה, שראה אור בהוצאת בית הספר לבנות למל בירושלים).

נחזור לפרקי בחרותו.

הנער חיים אריה, שכּוּנה גם חיים לייב, גדל בבית דתי והחל את תלמודו בישיבת סלובודקה הידועה, ששכנה בקובנה עיר הולדתו; כבר שם בלט בכישרונותיו וראש הישיבה הועיד אותו לרבנות. אולם, כדבריו בספר זיכרונותיו –

בשנה השבע עשרה לימי חיי הקיץ עלי המשבר הנפשי הראשון. בבוקר עכור אחד התעוררתי והנה – נפשי ריקה... הפתוס הדתי, שמלא את חדרי לבי מאז ילדותי, גז ועבר, ועמו גם קסם המצוות המעשיות, שחבבתין כל כך וקיימתין בסילודים; נתאכזבתי מן התקוות ל'סמיכה' ולרבנות, שהיו משוש חיי ושאיפתי ב'ישיבה'. לימוד התלמוד ונושאי כליו היה לי למשא כבד ... מתוך יאוש גמור נוכחתי כי כחות נעורי עברו לבטלה... (דרכו של מורה, ראובן מס, תרצ"ח, עמ' יט). 

גם כשעזב את עולם המצוות, המשיך זוטא כל חייו להאמין בחשיבות המסורת, התרבות היהודית והלשון העברית כערכים בני קיימא בחינוך החילוני של 'דור התחייה', כפי שכינה את דורו. לאחר שהות של שנתיים בברלין, שהסתיימה במפח נפש על שלא הצליח להתקבל לאוניברסיטה, בעיקר בשל חוקי ה'נומרוס קלאוזוס', שב לקובנה עיר הולדתו. בצקלונו היו עתה 'חכמות הגויים', ספרות רוסית וגרמנית, היסטוריה ורעיונות בתחום החינוך המודרני. הוא מצא את פרנסתו כ'מלמד' רגיל, אך עיניו היו נשואות למעמד חינוכי אחר: להיות מורה. וכך היה. ההקפדה על דרך ההוראה ושיטותיה החדישות, ארגון וסדר בשילוב להט ציוני והשימוש בעברית כשפה חיה, הם שסללו את דרכו מראשית עד אחרית.

בקיץ תרס"ג (1903), כשנשמע זוטא לקריאתו של מנחם אוסישקין לעלות לארץ ישראל כדי להיות מורה ללימודי עברית בבית הספר לבנות ביפו, כבר היו מאחוריו אחת-עשרה שנות ניסיון בהוראה ב'חדרים מתוקנים' ברחבי תחום המושב הרוסי: בחרקוב, בפולטבה וביקטרינוסלב. בחדר המתוקן (שמתנגדיו החרדים כינוהו בהלצה 'חדר מסוכן') לימדו 'עברית בעברית', שיטה שהקנתה את הלשון העברית באמצעות ההוראה בשפה זו, ולא כנהוג בחדר המסורתי הישן, שבו קראו פסוק מהחומש והסבירוהו ביידיש. ההוראה בעברית ולא ביידיש הייתה פרי הרוח הציונית והאמונה בתחייתה של הלשון העברית, אבל תחילה נדרש זוטא ללמד את עצמו לדבר בעברית. הוא שינן את הדקדוק העברי, את ההגייה הנכונה של מלעיל ומלרע, בניינים ותנועות, ולא הוציא מפיו מילה ברוסית או ביידיש.

עוד בקובנה התפרסם זוטא כמי שמטייל עם תלמידיו מחוץ לעיר ומלמד בחיק הטבע את סיפורי המקרא, כמו גם את שירי יל"ג. המלמדים הוותיקים נאבקו בו והסתייעו ברב, שקרא לו ונזף בו. אך זוטא לא שמע בקולו והמשיך בשלו, תוך שהוא מטיף נגד המלמדים 'הבוערים בעם' (דרכו של מורה, עמ' לז-לח). בעיניו, 'המורה העברי העממי השלם' הצטייר בדמותו של מחנך עברי מוסרי-רוחני, שמשלב בשיטות ההוראה 'הסתכלות' בטבע שמסביב ובעצמים השונים, כדי לעורר את כל חושי הילד ולהעמיקם. וכך הוא השתמש באביזרים ובתמונות כדי להמחיש את המסופר במקורות, 'מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר', כדי שלא יהיה צורך בתרגום ליידיש. לאחר ארבעה חודשים ידעו כבר התלמידים לקרוא עברית ובסוף השנה דיברו עברית רהוטה. אל המורה הם פנו בגוף שני – חידוש גמור באותה תקופה. 

ציון מועדי לוח השנה, אירועים לאומיים והיסטוריים והדגש החינוכי המיוחד שניתן להם בארץ ישראל, ראשיתם ב'חדר המתוקן': ברוסיה 'חגונו חגיגות בלי הרף למטרות חינוכיות': ראשי חודשים, חנוכה, ט"ו בשבט, פורים; התלמידים היו משתעשעים בשירים ובחידות, 'ולבסוף היינו גומרים בשירת התקווה'. בל"ג בעומר נהגו להכין קלעים וחניתות עץ ויצאו לחורשות וליערות (דרכו של מורה, עמ' צו). זוטא למד עוד בגולה את מנהג נטיעת העצים שהיה מקובל על תלמידי בתי הספר הרוסים באחד במאי; או אז –

נדרתי נדר, כי כאשר אזכה לעלות לארץ מולדתי אשתדל להנהיג את המנהג הזה בארץ. ואמנם בט"ו בשבט תרס"ד, בחורף הראשון לבואי ארצה, פרסמתי מאמר ב'השקפה' על ערך היום הזה, ראש השנה לאילנות, כיום של נטיעות. ובט"ו בשבט תרע"ג זכיתי, כראש הסניף הירושלמי של הסתדרות המורים בירושלים, להקדיש יום נטיעת עצים ב'מוצא' לכל תלמידי בתי הספר ות"ת בירושלים, שבהם השתתפו למעלה מ-4,000 ילד וילדה (דרכו של מורה, עמ' פז). 

קטע ממאמרו של זוטא, 'חמשה עשר בשבט', השקפה, 5 בפברואר 1904, עמ' 145

אולם עם בואו של זוטא ליפו, בחג הסוכות 1904, קיבלה את פניו מציאות עגומה. הוא מצא את העברית בארץ במעמד של 'שפחה חרופה'. זמן לא רב קודם לכן פרסם אחד העם את החלק השני של מאמרו הנודע 'אמת מארץ ישראל', ובו התריע על רמת החינוך ביפו ובמושבות ועל המחסור בספרי לימוד: 'איך יגמגמו בלשונם המורים והתלמידים יחד, מחסרון מלים ומבטאים ... באין לנו עוד ספרי לימוד טובים ... יוצאים הילדים מבית הספר בידיעות צנומות ומקוטעות'. אחד העם אף יעץ לזוטא לא לקבל את משרת המורה בבית הספר לבנות, 'אם חפץ אתה לשמור כבודך ואהבתך לציון' (דרכו של מורה, עמ' קטו).

המורה הציוני, שהגיע לארץ ישראל עם משפחתו (אשתו צילה ובניו יצחק, אליהו ונתן; בארץ נולדה בת-ציון ולאחריה יונה), היה כנדהם: מנהלי בית הספר דיברו רק רוסית וצרפתית, צוות המורים חסר ידיעות יסודיות באיזשהו מקצוע לימודי ורובם ככולם לא ידעו עברית כלל, חסרו מכשירי לימוד ותכניות לימוד מסודרות, לשון הדיבור של התלמידים הייתה משובשת וכללה מילים רבות ביידיש, כזו שדיברו בה גם במושבות. גם בירושלים השפעתו של בן-יהודה על בתי הספר 'הייתה כאין' – בכי"ח דיברו צרפתית ובבית הספר למל בגרמנית. בכ"ח בחשון תרס"ד חיבר זוטא מאמר על כך ופרסמו בעיתון השקפה (27 בנובמבר 1903). לאחר שגם שלח דין וחשבון חריף לוועד חובבי ציון באודסה – פוטר ממשרתו. כה רבה הייתה אכזבתו שאף חשב לרגע לחזור לגולה, ל'חדרים המתוקנים' שם, שרמתם החינוכית והעברית שנלמדה בהם עלתה עשרת מונים על זו של בתי הספר בארץ. בפחי נפש עזב את 'קומונת המורים' בנווה צדק ועלה לירושלים.

בשנת 1905, עם בואו לירושלים, התמנה זוטא מורה ראשי למקצועות העבריים בבית הספר למל ובסמינר שלידו, שהיו בבעלות חברת 'עזרה' הגרמנית. סגן המנהל היה דוד ילין, ומני אז צעדו השניים יד ביד בדרכי החינוך. באותה שנה התמנה זוטא גם למזכיר 'ועד הלשון' (לימים האקדמיה ללשון העברית) ובתפקידו זה פעל עד שנת 1922. נשיאיו הראשונים של הוועד היו אליעזר בן-יהודה ודוד ילין. במחלוקות הרבות שאפיינו את עבודת הוועד ובודדו את אב"י מסביבתו, שמר לו זוטא נאמנות עמוקה. במשפחה סופר כי כאשר שמע זוטא על מותו של אב"י (1922), קרע קריעה וזעק, כאלישע בשעתו: 'אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו'. בצוואתו ביקש זוטא כי את קברו יכרו בהר הזיתים ליד קברו של אב"י. 

בזכרון משה – השכונה שבה התגוררו אז רבים מבני האינטליגנציה הירושלמית, ובה פעלו מוסדות ציבור כמו בית העם, בית הספר למל, בית הספרים הלאומי והגימנסיה העברית – התחוללה אז במלוא עוזה 'מלחמת השפות' (1914-1912). בתום 'מלחמה' זו הקימו מצדדי העברית את 'בית המדרש למורים העברי', בראשותו של דוד ילין, שגם הוא שכן תחילה בזכרון משה. זוטא, שעזב עם המורים העברים את בית הספר למל, הצטרף לצוות המורים של בית המדרש למורים, שבו ריכז ילין מורים מעולים כמו שלמה שילר, א"מ ברכיהו, אהרן מאיר מזי"א, נח חכם, נחום סלוּשְׁץ וחיים יהושע קוסובסקי. זוטא קבע בשכונה את ביתו הראשון והבית המה פרחי הוראה שבאו לשמוע את פסק דינו על 'שיעורי ההוראה' שהגישו לו בכתב.

ח"א זוטא (מימין) ובני משפחתו בפתח ביתו בשכונת זכרון משה. ירושלים, אמצע שנות העשרים.

כאו נולד גם בית הספר היסודי בבית הכרם, שנועד לשמש לסמינריסטים סדנה בהוראה מעשית. כחמש שנים נמשכו התכנון וגיוס הכספים להקמת בניין הקבע לבית המדרש העברי ולבית הספר שאמור היה לקום לידו. המנהל ילין, איש אשכולות ואיש ציבור ידוע, הוזמן ב-1925 לסדרת הרצאות בארצות הברית והצליח לגייס שם כספים לבניית בית הספר. 

בית הספר היסודי, בן שמונה כיתות, הוקם לפי הצעתו של זוטא בפני אספת 'בוני בית' – שמה הזמני של שכונת בית הכרם, שזוטא נמנה על מייסדיה. מרביתם היו חילונים, מקצתם בוגרי בית המדרש למורים בירושלים, וכן מורים שהיו גם סופרים, משוררים וחוקרים (אהרן אברהם קַבָּק, ר' בנימין, ברכיהו, סלושץ, אלכסנדר כרמון, קדיש סילמן, מרדכי טמקין), אישי ציבור ופקידי מוסדות, וליצני הדור הדביקו להם את הכינוי 'מופ"ס' – מורים, פקידים, סופרים. כמה עקרונות שאפיינו את בני היישוב החדש, נקבעו גם בבית הכרם בשורת תקנות, כמו עבודה עברית, עבודה עצמית, קניית תוצרת עברית בלבד. כמו כן נקבע, שרכישת הקרקע ובניית הבתים יהיו על חשבון החברים בלבד. 

וכך, בין ניירותיו של זוטא מצוי גם מכתבו לד"ר שמריהו לוין, חבר הוועד הפועל הציוני, ובו בקשה להלוואה על מנת שיוכל להשלים את בניית ביתו:

הכתוב אומר: בבוקר זרע את זרעך –,  

והנני גומר: ובערב בנה לך ביתך...  

ותקף עלי יצרי לבנות לי בית בירושלם, בשכונת 'בית הכרם' על דרך עין כרם, דרומה. אך חסרים לי עוד כשלוש מאות–חמש מאות דולרים, שהם בערך 70-60 לימ"צ [לירות מצריות], והחלטתי לפנות אליך, ידידי הישן, ידידי ואיש מיטיבי מימי נעורינו בברלין, שתשתדל להשיג מאת מכיריך העשירים הסכום הזה, להלוות למורה זקן, שבחורף הזה 'חגג' את שנת השלושים להוראתו. וע"פ פקודתך אשלם את הסכום הזה לתלמידי הסמינר – במשך 8-5 שנים, – ובזה תעשה שתי 'טובות', גם למורה זקן וגם לתלמידים צעירים.  

ובשובך, ידידי היקר, לירושלם בירתנו – ומצאת בית קטן חדש, שיש לך חלק בו.  

הנני מקווה כי יכול תוכל וגם עשה תעשה ... 

שלך באהבה ישנה ובתודה חדשה.

מכתבו של זוטא לשמריהו לוין, פורים תרפ"ג (1923)

לא ידוע לנו אם לוין אכן נחלץ לעזרת ידידו מימי ברלין. במחברת החשבונות של בניין הבית נמצאת רק עדות להלוואה ממנחם אוסישקין, יו"ר הקרן הקיימת לישראל, ומן הבנק...

כ'שכונות הגנים' האחרות בירושלים, תוכננה גם בית הכרם בידי האדריכל ריכרד קאופמן: שכונה מרווחת וירוקה, בתים בני קומה אחת וסביבם גן ועצים. באוגוסט 1922 הונחה אבן הפינה לשכונה. הגם ששררה בה רוח חילונית תושביה כיבדו את המסורת ואת מאמיניה. בוויכוח שניטש על הקמת בית כנסת בשכונה, זוטא החילוני תמך בהקמתו ואילו אחד המתנגדים היה הסופר והמורה א"א קבק, שבערוב ימיו הפך לשומר מצוות... 

שכונת בית הכרם, בערך 1925 (ויקיפדיה)

עד יוני 1924 כבר היו בשכונה החדשה שבעים משפחות עם שישים וחמישה ילדים, שנאלצו ללכת ברגל לבית הספר במרכז העיר, מרחק של כשלושה ק"מ. דוד בנבנשתי, מתלמידיו של זוטא ולימים מורה ומנהל של בית הספר העממי בבית הכרם, סיפר כי בעת בניית השכונה התעוררה במלוא עוזה שאלת החינוך: האם ימשיכו הילדים ללמוד בעיר? 'ואז נשמע קולו של מחנך דגול מבוני השכונה, ח"ל זוטא, על ערכם הפדגוגי-החינוכי של בתי הספר במקום המולדת' (בית הכרם בת הארבעים, תרפ"ב-תשכ"ג, עורך שרגא קדרי, תשכ"ו, עמ' 187). בית הספר החל אפוא לפעול במבנים זמניים ועל המורים מן השורה נוספו בשנים הראשונות מורים-הורים מתנדבים. הילדים השתתפו עם הוריהם בפינוי הסלעים, בעידור ובהשקאה. בית הספר, לדברי בנבנשתי, הושתת על ערכיה של השכונה – חלוציות, גאולת השממה, תורה וידע ושמירה על מבואות ירושלים והגנתה.

עוד קודם לכן, כאשר שב דוד ילין ממסעו ובידיו כסף למימון בניית הסמינר, נדונה השאלה היכן ייבנה. תושבי בית הכרם הקצו לשם כך חלקת אדמה באזור הגבוה של השכונה והוסכם על בניית אגף מיוחד עבור בית הספר שיועד לילדי השכונה. להחלטה זו היה הבט כלכלי ותרבותי: המורים וצוות העובדים של הסמינר ובית הספר יעדיפו לגור בשכונה; תלמידי בית המדרש ישכרו חדרים בשכונה והבניין עצמו ישמש מוקד תרבותי וחברתי. את הבניין תכננו האדריכלים אליעזר ילין (בנו של דוד ילין) ושותפו וילהלם הֶקֶר והוא עומד עד היום על מכונו.

'בית המדרש למורים העברי' נקרא היום 'המכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין' (ויקיפדיה)

ביום י' באב תרפ"ז (8 באוגוסט 1927) נערך ברוב פאר טקס הנחת אבן הפינה לבניין הקבע של בית המדרש למורים, בנוכחות הנציב העליון הלורד פלומר, ראש עיריית ירושלים רג'יב נששיבי, נציגי המוסדות הציוניים, חברי הסתדרות המורים, מנהלי בתי ספר עבריים מכל הארץ, נציגי השכונה ובוגרי בית המדרש. בן-ציון דינבורג (לימים דינור, שר החינוך), שהורה תולדות ישראל וספרות עברית בבית המדרש מיד לאחר עלייתו ארצה (1921), התמנה להנהלת המוסד בשנת 1924 ולאחר מכן הפך למנהלו. בשלהי שנת תרפ"ח (1928) עבר בית המדרש למורים ממקומו הקודם בשכונת זכרון משה לבניין החדש בבית הכרם, ולידו נוסד, כאמור, בית הספר היסודי.

דאר היום, 10 באוגוסט 1927

החלק השני של הרשימה יעסוק ביומן בית הספר העממי בבית הכרם, בקשריו של זוטא עם ביאליק ובצוואתו.
 _______________________________

רמה זוטא היא עורכת ותיקה של חומר ספרותי והיסטורי. היא רעייתו של דוד ('דּוֹדוֹ') זוטא, נכדו של נְשׂוּא הרשימה.