פה ושם בארץ ישראל: כפר תבור, ראש הנקרה, נהריה, הירדן והרב שך

א. כך נראה הטבור של מסחה

מה כל כך מסובך בשם כפר תבור, הלא היא 'מסחה' הוותיקה? אבל אצלנו, היכן שאפשר לקלקל – מקלקלים.

וכך, בסוּפֶּר 'נתיב החסד' ברחובות הפך כפר תבור ל'כפר טבור' החינני, ובסניף הרחובותי של 'יינות ביתן' ל'כפר תנור' החביב...

צילום: ערן כהן

ב. בעיות בהבנת הנקרא

בחול המועד פסח נקרתה בפני עם ישראל הזדמנות בלתי חוזרת לבקר באתר חדש בארץ: 'ראש הנקרא'...



ואם לא די בכך הרי שהטיול ב'ראש הנקרא' כולל גם ביקור ב'מערות הנקרות' – אתר שלא היה ולא נברא. נִקְרָה היא שקע, נקיק בסלע או בהר, וזה בדיוק מה שיש בראש הנקרה. 'נקרות' ולא 'מערות הנקרות'.

בספר ישעיהו, ב 21 נכתב: 'לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים', ומכאן גם שוררה נעמי שמר ב'שבחי מעוז': 'אָבוֹא בַּמִּנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת / וּבְנִקְרוֹת צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר'. 

צבי פיש צילם מתוך חומר פרסומי 'מידע בתנופה', בית וגן, 1138 (ט' ניסן תשע"ט).

ג. נהרייה?

אתר עיריית נהריה

עשרות שנים כותבים נהריה עם י' אחת, ופתאום החליט מישהו שעד כה חיינו בטעות.

ולפי שיש סכנה שאנו ובנינו ובני-בנינו כבר לא נדע להגות כראוי את השם 'נהריה', יש להוסיף לה עוד י' – מה שלא עלה על דעתם של מייסדיה ותושביה.

צילום: יהושע לביא

השלט המופרך הזה מוצב בצומת כברי, ואולי הדבר קשור בהמלצתה, לא מכבר, של האקדמיה ללשון עברית לשנות כמה מכללי התעתיק של מקומות בארץ. כך נולדו פיגועי לשון (פיגו"ל) כמו 'הרצלייה' או 'נהרייה', ובקרוב נקבל מן הסתם גם את 'ירושליים'.

והנה, פיגוע מוליד פיגוע: אם יש שני י' למה שלא יהיו שני Y? וכך נוצר תעתיק לטיני מוזר.

ד. עוד חמישה קילוגרם, מעלש, יא חבלן

במסלול הרַפְטינג של נהר הירדן המציאו האחראים יחידת אורך חדשה שהעולם כנראה עוד לא בשל לקבל אותה – ק"ג...

צילום: דויד ארנפלד

ה. מרכז קניות על שם הרב שך

את גדולי ישראל נהוג להנציח בשמות יישובים, בכבישים חוצי ישראל, בשדות תעופה, בבתי חולים, באוניברסיטאות או בבתי ספר. על הצדיקים נאמר בתלמוד הירושלמי: 'דבריהם הם הם זיכרונם', אבל את הרב אליעזר מנחם שך, ממנהיגיה של היהדות החרדית, אחרון ה'גדויילים', מנציחים בעיר החרדית ביתר עילית... במרכז קניות.

צילום: נדב נחלון

האומנם?

מתברר שאין זה שמו של מרכז הקניות, אלא שם הרחוב בו ממוקם הסוּפֶּר 'חסד לאלפים'. בכל זאת, חוסר טעם...

קולות מן העבר: קומוניזם מהו?

היו ימים... הפגנת אחד במאי בכיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין) בתל אביב, 1980 (צילום: יעקב סער; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת ניתאי שנאן

לפני כמה חודשים הגיע לספרייה הלאומית ספר שכותרתו היא קומוניזם מהו? הספר ראה אור בשנת 1976, בהוצאת 'עיון', שהייתה קשורה למפלגה הקומוניסטית הישראלית, היא רק"ח, שלימים שינתה את שמה לחד"ש. בשער הפנימי נזכרים שני פרסומים באנגלית שעליהם התבסס הספר. ספרים אלה ראו אור במוסקבה בשנת 1975 בשפה הרוסית ותורגמו לאנגלית, מן הסתם לצורך הפצת תעמולה קומוניסטית פרו-סובייטית בעולם המערבי. העורך (או העורכת) של 'הנוסח העברי' עשה שימוש בשם העט ת. גת ואינו ניתן לזיהוי ודאי, אף כי השערות יש ויש (ראו בנספח). בקטלוג המאוחד של הספריות האקדמיות בישראל רשום הספר רק בספריית מוסד אחד נוסף, מכללת אל-קאסמי בבאקה אל-גרבייה. משום כך נראה שמחוץ לחוגים הקשורים למפלגה הקומוניסטית הישראלית תפוצתו של ספר זה הייתה מוגבלת והוא אינו מצוי.

יותר משמעיד הספר על מחברו, הוא מעיד על האידיאולוגיה ועל דרך המחשבה של חברי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהיו קהל היעד של הספר: נאמנות בלתי מסויגת לאידיאולוגיה של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. לפיכך מדובר במסמך היסטורי חשוב, שיכול לסייע למי שמחפש חומר עברי תמציתי על המחשבה הקומוניסטית הדוגמטית, זו המכונה מרקסיסטית-לניניסטית, כעשור לפני השינויים שמוטטו עולם זה עד היסוד. 

מחבר הספר מצדיק את הוצאתו בצורך לפנות אל הקורא הישראלי, ש'נתון לשטיפת מוח מתמדת מצד אמצעי התקשורת ההמוניים, ובכלל זה מצד הפרסומים בכתב', ולהסביר לו מה טיבו של הקומוניזם. שטיפת מוח זו מסוכנת ביותר, כיוון שהיא נוטעת 'גישה פסימית להתפתחות ההיסטורית בכלל, ולהתפתחות בתקופתנו בפרט'. היא אף עשויה לנתק את הקוראים 'מהתהליכים המהפכניים הכבירים, המשנים את פני העולם בן-זמננו'. הקוראים שוחרי הדעת אינם מבינים מהו באמת הקומוניזם ואינם מוּדעים לאופי התפתחותה של החברה האנושית, שמחייב באופן בלתי נמנע את הגשמתו של הרעיון הקומוניסטי. בשל כך הספר מבוסס על 'גישה מדעית-היסטורית', שתסביר את הקומוניזם כ'השקפת עולם'. ככזה ישמש הספר מכשיר 'לניתוח המציאות וכדרך לבניית חברה חדשה, החברה הסוציאליסטית'. מדובר אם כך בטקסט תעמולתי מובהק שנועד לשכנע את קוראיו בצדקתו ולגייסם לתמיכה בקומוניזם ולעמידה בצד הנכון של ההיסטוריה.

הספר מיועד לקוראי העברית בישראל, ולכן מעניינת העובדה כי כאשר נדרש המחבר לנמעניו הישראלים הוא מזכיר ארבעה סוגי קוראים: פועלים, סטודנטים, מורים ותלמידים. נראה שמוטמעת כאן סברה כי רק קבוצות אלו – ולא הקפיטליסטים או הזעיר-בורגנים, וגם לא החקלאים עובדי האדמה (האידאולוגיה הסובייטית העדיפה בדרך כלל עובדי תעשייה עירוניים על פני עובדי אדמה כפריים) – תוכלנה להשתכנע מן הנאמר בו.

הספר מחולק לשלושה: החלקים הראשון והשני הם בעיקר תאורטיים ועוסקים בהסברת תאוריות כלכליות מרקסיסטיות. לאחר מכן מוסברת ההתפתחות ההיסטורית הבלתי נמנעת שתביא את המהפכה הקומוניסטית לרחבי העולם. החלק השלישי עוסק באפולוגיה על המשטרים הסוציאליסטיים, בעיקר בברית המועצות. הספר מסתיים בהצגת החזון האוטופי שישרור בעולם כאשר ישלוט הקומוניזם. זהו החלק המעניין ביותר בספר.

בתחילת הספר מתוארת התפתחות ההיסטוריה האנושית על פי הגישה המרקסיסטית הקלאסית: ההיסטוריה מתפתחת בהתאם ליחסי הייצור ולקשרים שמתהווים בין היצרנים, אמצעי הייצור ובעלי אמצעי היצור. יחסים אלה, שמבוססים על ניצול, הם שמאפשרים את התפתחותה הכלכלית והחברתית של האנושות. בימי הביניים, כאשר השיטה הפיאודלית עיצבה את הכלכלה, הורכבו המעמדות היצרניים מצמיתים, שחרותם נשללה מהם, ובעלי אמצעי היצור היו האצילים, שהאדמות והתשתיות היו בבעלותם. לאחר קריסת השיטה הפאודלית התפתח משטר חדש – הקפיטליזם – שבמסגרתו היו הפועלים (הפרולטריון) לכוחות היצרניים, ובעלי אמצעי הייצור היו בעלי בתי החרושת ורבי הממון. המהלך 'הנכון' של ההיסטוריה יוביל לכך שברבות הימים ייטול הפרולטריון את השלטון לידיו, ילאים את אמצעי הייצור וכך תיווצר חברת העתיד הקומוניסטית העולמית, המבוססת על שוויון.

המחבר מודע כמובן לכך שבמקומות רבים בעולם המערבי עדיין לא שורר הקומוניזם, אולם הוא חדור אופטימיות כי הקפיטליזם גוסס ואילו הקומוניזם עתיד לשלוט גם בארצות אלו. המשברים הכלכליים, השביתות בארצות מערב אירופה בשנות השבעים, ואף 'עליית הנוער' (אולי רמז למהפכת הסטודנטים בפריס בשנת 1968), הם סימנים המעידים על החלשותו של הקפיטליזם. במצב זה מתפכחים רבים מקרב האינטליגנציה ומעמד הפועלים ומבינים, כי 'התורות הרפורמיסטיות' של מנהיגי הסוציאל-דמוקרטיה אינן יכולות לשנות את השיטה הכלכלית הקפיטליסטית שמאפשרת ניצול. יש אפוא לתלות תקווה  ב'כוחות השמאליים של הסוציאל-דמוקרטיה', ש'מנסים למצוא אופקים חדשים' במאבק האנטי-אימפריאליסטי. על מנת שהמפלגות הסוציאל-דמוקרטיות תוכלנה לקדם את ההמונים בדרך אל הקומוניזם המיוחל, עליהן לחדול משיתוף פעולה עם הבורגנות ולנקוט 'עמדה ברורה של מאבק תקיף למען השלום, הדמוקרטיה והסוציאליזם', ובמילים אחרות: לקבל על עצמן את האידיאולוגיה הקומוניסטית. היות ורק אחדות הפרולטריון תבטיח את נצחונו, על המפלגות הקומוניסטיות להתגבר על 'תנודותיה וחוסר עקביותה' של הסוציאל-דמוקרטיה. כמובן שרק המפלגות המרקסיסטיות-לניניסטיות, שמפתחות את תורת 'הסוציאליזם המדעי' (כלומר, המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות), מבינות מהי הדרך הראויה להגשמת הקומוניזם, והן מעבדות, בכל שלב היסטורי, את האסטרטגיה והטקטיקה של הקומוניזם העולמי. 

כרזת בחירות של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, בערך 1955

תהליך הדה-קולוניזציה, אשר מחליש את המעצמות האימפריאליסטיות (הזהות לדעת המחבר עם המעצמות הקפיטליסטיות), מסייע להתגשמות המהפכה הקומוניסטית. אמנם תהליך זה לא מביא בהכרח למהפכה סוציאליסטית, אך הוא מעורר את הכוחות ה'מתקדמים' באותן מדינות לפעול לטובת הגשמתו. במיוחד משבח המחבר את ניצחונם של עמי וייטנאם, קמבודיה ולאוס על 'האימפריאליזם האמריקני ובעלי בריתו המקומיים', ורומז לנסיגה האמריקנית מדרום וייטנאם בשנת 1975 ואיחוד הדרום עם הצפון בכוח כידוני צבא צפון וייטנאם הקומוניסטית. מאורע זה, שקלע את ארצות הברית למשבר ערכים קשה, הפיח כנראה רוח אופטימית על מחבר הספר. בראייה לאחור אפשר לקבוע כי שנה זו אכן ראויה להירשם בהיסטוריה כשנה האופטימית ביותר של הקומוניזם.

מובן שהגשמת הסוציאליזם אינו מהלך פשוט והמפלגה הקומוניסטית מוקפת באויבים שונים בהם יש צורך להילחם. אויבים אלו הם 'הרוויזיוניסטים והדוגמטיקנים ... [ו]האופורטוניסטים "השמאליים" והימניים'. מי הם אותם 'אופורטוניסטים' מסוכנים? המחבר אינו מפרט, אבל סביר להניח שהכוונה היא לכל מי שהמפלגה הקומונסטית תסמן כאויביה, בין אם מדובר באנרכיסטים או במנשבקים, שפעלו בניגוד לעמדתו של לנין בימי ביסוסה של המהפכה, בין כל מתנגד אחר שדרך מחשבתו אינה עולה בקנה אחד עם האידאולוגיה הרשמית ויש להתמודד עמו ו'לטפל' בו.

'דמוקרטיה אמיתית', טוען המחבר ללא שמץ של הסתייגות, קיימת רק בארצות סוציאליסטיות: 'בתולדות האנושות קיימת רק חברה אחת, בה השלטון אכן נמצא בידי העם ואשר בה קיימת דמוקרטיה אמיתית, זוהי החברה הסוציאליסטית'. לעומתה, החברות הדמוקרטיות המערביות הן 'ענין מעמדי', משום שאינן מסוגלות לשנות את יחסי הייצור בתוכן ומעניקות את כוח השלטון לבעלי אמצעי הייצור, ולפיכך השלטון במדינות הללו אינו יכול להיות בידי העם. דווקא כאן, הביקורת על החברה המערבית לא איבדה מתוקפה ויש בה מן האמת. הרי אין להכחיש כי דמוקרטיות מערביות מעניקות כוח בלתי סביר ל'טייקונים' בעלי ממון, ואלה מצדם מתערבים בפוליטיקה וכוחם עולה בהרבה על זה של אזרחים מן השורה.

The Peoples Cube

המחבר דוחה בתוקף את הטענות בדבר העדר חופש ביטוי בברית המועצות ובגרורותיה ('בארצות סוציאליסטיות אחרות'). חופש הביטוי בדמוקרטיות סוציאליסטיות אמור להתנהל, לדעתו, רק במסגרת התמיכה ברעיון הקומוניסטי. ברית המועצות לא מעניקה 'אפשרות לנהל תעמולה למען הרעיונות העוינים את האינטרסים של העם העובד'. בכלל, המשטר בברית המועצות מוצג כמופתי בשל הישגיו הטכנולוגיים והתעשייתיים ובשל יצירת טיפוס אנושי חדש: 'האדם הסובייטי' (Homo Sovieticus). מובן ששום מילה אינה נאמרת על סטלין ופשעיו, על טיהור ועל גולאגים. המחבר התעלם מכול העובדות שיכולות היו להעמיד בספק את צדקת הדרך הסוציאליסטית.

החלק המעניין בספר נמצא בסופו, ובו מתוארת האוטופיה הקומוניסטית – חזון אחרית הימים שבו יחיו בני תבל בחברה שוויונית ללא מעמדות. זה יקרה כמובן רק אחרי שאמצעי היצור יעברו לבעלות הכלל, או אז תוכל החברה הקומוניסטית ליישם את העיקרון 'מכל אחד לפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו', ועל הדרך תבטיח גם את שוויונה של האישה. האנשים בחברה העתידית לא רק שייהנו משפע חומרי, שיושג הודות לארגונה מחדש של העבודה ולפריונה הגבוה, אלא גם יחיו חיים ארוכים שימשכו עד מאתיים שנה (!). ביטול ההבדלים החברתיים יביא בתורו להגברת רגשות האחווה ולעלייה בשיתוף הפעולה בין בני האדם בכל מקום. אפילו המילה 'מלחמה' תתבטל והיא תישמר בשפה רק 'כדי לתאר בעזרתה מושגים הומניים כגון מלחמה במחלות, או בזיקנה, מלחמה בבצורת או ביבולים דלים, מלחמה בפגעי הטבע'. ניצול האנרגיה התרמו-גרעינית יאפשר לספק אנרגיה בלתי נדלית ול'שים קץ למצב של יבולים דלים'. אף ההנדסה הגנטית תפרח ותסייע לשיפור רמת החיים הודות '[ל]ייצור מלאכותי של חלבון ושל חומרים רבים, שהטבע לא הטריח את עצמו להכין עבורנו'. 

בעוד העושר אכן מובטח באוטופיה הקומוניסטית, נראה שדווקא את האושר צריך לחפש. שלא כמו באוטופיה הדתית, שמבטיחה לצדיקים אושר תמידי כאשר ישבו בגן עדן 'ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה' (ברכות, יז ע"א), מודה המחבר כי בעולם הזה אפילו ביטול העוני אינו מבטיח אושר. כדבריו: 'מובן שאיש אינו יכול להוציא תעודת אחריות לאושר. גורל האנשים מעוצב בצורות שונות. כנראה, שלא יעלה בידי האנושות לסלק מן החיים סיבות נושנות של יסורים והתנגשויות כמו אי-שביעות רצון בתחום היצירה ותקווה שנכזבה, קנאה ואהבה שאינה זוכה למענה'. אולם, 'כל עוד האנושות צועדת קדימה, היא תמיד נפרדת עם צחוק על שפתיה מחסרונותיה'. אפשר שזהו אחד המשפטים היחידים בספר שיש בו נימה אירונית, שנעדרת לגמרי מהספר שכתוב בצורה חמורה ורצינית.

המחבר לא ויתר על עיסוק במדע הבדיוני כדי לסנוט בקפיטליזם ובאימפריאליזם על אופיו האלים. ראיה לכך הם ספרי המדע הבדיוני שיצאו ויוצאים לאור במערב הקפיטליסטי ועוסקים בשעבוד ובהשמדת עמים. כזה הוא ספרו המפורסם של הרברט ג'ורג' וֵלס, מלחמת העולמות (1898), שמתאר את פלישתם של אנשי המאדים לכדור הארץ ואת ההרס הנורא שהם גורמים עד עצירתם והשמדתם באמצעות חיידקים. לעומתם, ספרי המדע הבדיוני הסובייטי שונים בתכלית. כך למשל באחד מספריו של איוון יפרומוב, הובלט דווקא שיתוף הפעולה בין העולמות, שמטרתו 'ברית של יצורים חושבים, שיתוף פעולה בכיבוש הטבע ובהאדרת שמם של התבונה והעמל', כלומר להגשמת אידאלים קומוניסטיים אינטרנציונליים. המחבר אינו נוקב בשם הספר, ואפשר שהכוונה לרומן הערפילית אנדרומדה (1957; ספר שמעולם לא תורגם לעברית), שזכה לתמיכת השלטונות משום שהוצגה בו התגשמות האוטופיה הקומוניסטית. יתרונות הקומוניזם על הקפיטליזם משתקפים אפוא גם בספרות הבדיונית, והקורא תוהה, באיזו מידה, אם בכלל, יכלו אזרחי ברית המועצות לקרוא את אותה ספרות 'אימפריאליסטית' שממילא נחשבה אסורה.

הספר קומוניזם מהו? אינו קל לקריאה לקורא בן-ימינו. שפתו והסבריו קשים להבנה, מה גם שהמוציאים לאור ויתרו על איורים שיכולים היו למשוך את לבו של הקורא. אף על פי כן, זהו ספר חשוב למי שרוצה להבין את הקומוניזם, כפי שהבינוהו תומכיה המושבעים של מוסקבה במדינת ישראל, כעשר שנים בלבד לפני שהחלום הגדול התפוגג וקרס. 
_______________________________

ד"ר ניתאי שנאן עובד בספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית

נספח: מי את ת. גת?

מאת דוד אסף

כאמור, בספר צוין כי מחבר הנוסח העברי הוא ת. גת. השערה רווחת היא כי מדובר בחברת הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי [גת = ראשי תיבות גוז'נסקי תמר], ואישור לכך קיבלתי גם מעמיתה, חבר הכנסת לשעבר דב חנין. מכתב בירור שהפנה אליה ד"ר ניתאי שנאן ב-22 בפברואר 2019 נענה בזעף יומים אחר כך:

אני מבקשת להעמיד דברים על דיוקם. בפסקה הראשונה של טיוטת המאמר ששלחת אלי כתוב שאני מחברת החוברת 'קומוניזם מהו?', ושהביבליוגרפיה שלי כוללת שני ספרים. אך 'קומוניזם מהו?' אינו חיבור שלי, אלא עיבוד תמציתי בעברית של שני הספרים שצוינו בעמוד השני של השער הפנימי. לכן כתוב באופן ברור בשער הפנימי: 'נוסח עברי: ת. גת' ובעמוד שלאחריו, באנגלית: 'Hebrew version: T. Gat'.  

מעולם לא פרסמתי ספר שלי בשם בדוי. מאחר שאיני רואה עצמי מחברת הפרסום הזה, הוא גם אינו נכלל ברשימת הספרים שכתבתי. דעתך לגבי התוכן של החוברת והרקע לכתיבתה היא עניינך. 

תמר

ממכתבה עולה הכחשה נמרצת שהיא זו שכתבה את הספר, אך אין היא מאשרת או מכחישה את הטענה שהיא העורכת, המתרגמת או המעבדת. בתגובה הפניתי אליה גם אני מכתב בירור ובו שאלתי: 'הספר הוא לא שלך, אבל שם העט ת. גת הוא שלך, הלא כן?' מכתבי זה לא נענה.

תמר גוז'נסקי נואמת בכנסת, דצמבר 2000 (צילום: עמוס בן גרשום; אוסף התצלומים הלאומי)

האם לתמר גוז'נסקי יש קשר לספר זה? 

'אקדח מעשן' אין לנו, אך נוכל לציין כי בקול העם, עיתון המפלגה הקומוניסטית הישראלית, התפרסמה סדרה של ארבע רשימות קצרות שכותרתן 'התדע קומוניזם מהו?' (15, 22 בדצמבר 1961; 12, 19 בינואר 1962). על הרשימות חתומה 'תמר', ואפשר להניח שאין מדובר בסגניתו של ירון זהבי מפקד חסמב"ה, אלא בתמר גוז'נסקי, שבשנת 1961 הצטרפה לתנועה הקומוניסטית ונשלחה מטעמה ללימודים בברית המועצות (אך ראו את הכחשתה במדור ה'תגובות' למטה).

קול העם, 15 בדצמבר 1961, עמ' 6

ארבעת הרשימות פורסמו בחלק העיתון שנועד לילדים ונקרא 'הפינה לילד', בעוד קומוניזם מהו? נועד למבוגרים. רשימותיה של תמר נכתבו בתגובה לוועידה ה-22 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, שהתכנסה באוקטובר 1961 והבטיחה בהחלטותיה לסיים את בניית הקומוניזם תוך עשרים שנה. נראה שהחלטה זו הלהיבה את המחברת ועל כן החליטה לשתף את ילדיהם של חברי המפלגה וקוראי העיתון בעתיד המזהיר הצפוי לברית המועצות.

עיון בארבעת המאמרים מצביע על קשר רעיוני מסוים בינם לבין קומוניזם מהו? של ת. גת. כך למשל, נושאים המובאים בקצרה ברשימות לילדים, כגון הסבר התיאוריה של מרקס ואנגלס, אופי האדם הסובייטי, ברית המועצות כמבטיחה שלום בעולם ואופי גן העדן הסוציאליסטי העתידי, נידונים באריכות גם בספר.

ניתן אף למצוא ניסוחים דומים. לדוגמה, במאמר הראשון הזהירה המחברת את קוראיה מפני התקשורת העוינת: 'הרדיו ורוב העתונים פירסמו דברי השמצה, סיפרו שקרים, העלימו את העיקר. לנו חשוב לדעת את האמת הגדולה'. אזהרה מעין זו מופיעה גם ב'דבר לקורא' של ספרנו: 'הקורא הישראלי ... נתון לשטיפת מוח מתמדת מצד אמצעי התיקשורת ההמוניים'. בסוף הרשימה האחרונה בסדרה, שכותרתה 'הקומוניזם בברית המועצות וילדי העולם',  הבטיחה תמר לקוראיה כי 'תוך עשרים השנים הקרובות תוסיף ברית המועצות כוח רב ועצום. כוח זה יבטיח שלום בעולם לכל העמים ולא תהיינה עוד מלחמות!'. בעמוד 124 בספרנו נרשמה הבטחה דומה: 'הקומוניזם בברית המועצות מבטיח לכם שלא תהיינה עוד מלחמות, ששלום אמת ישרור בעולם'.

הוצאת 'עיון', שבמסגרתה ראה אור הספר, לא הרבתה לפרסם ספרים. לצד קומוניזם מהו? איתרתי עוד שלושה ספרים בלבד: בשנת 1969 הופיע הספר עצמאות כלכלית – כיצד?, שמחברתו היא... תמר גוז'נסקי; בשנת 1980 ראה אור החלק השני מספרו של ויקטור אפנסיב, יסודות הפילוסופיה המרקסיסטית, שעל הנוסח העברי שלו הופקד/ה ... ת. גת; ובאותה שנה ראה אור גם ספרו של וולף ארליך, כוחו של הרעיון, אך בו לא נזכרים לא תמר גוז'נסקי ולא ת. גת.

ארץ הקודש: קדושת הקופסה, סגולה לילדים ותמורה לצדיקים, אין להישען, דבר המלך

א. קדושת הקופסה

חסידי חב"ד ברחבי הארץ חילקו לפני החג מצות שמורות בתוך קופסת קרטון מהודרת. בתמורה הם ביקשו לשמור על קדושת הקופסה... איך בדיוק שומרים על קדושת הקופסה, ולמה בכלל צריך לשמור על קדושתה? חידה היא ותהי לחידה.

צילום: זאב ערבות

ב. סגולה לעם סגולה

את הסגולה הזו – שממוסגרת על קיר באחד ממסדרונות משרד הכלכלה בירושלים ומבטיחה שינה ללא פחד, בעיקר לילדים – כדאי להעביר לילדים ביישובי עוטף עזה שמתקשים להירדם בלילה. אולי זה מה שיעבוד...

צילום: שמוליק שדה

ג. צדיק וטוב לו

עסקת המאה לצדיקים: הנחת תפילין תזכה אותך בקפה או בפחית קולה.

בחנות הבגטים בשדרות נשיאי ישראל שבכרמיאל מקיימים את הפסוק 'עַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ' (ישעיהו, ס 21).

צילום: שמוליק שדה

ד. אין להישען על הזכוכית

כולם מכירים את הדִבְקִית הפופולרית 'אין לנו על מי לסמוך (או להישען) אלא על אבינו שבשמים', שמודבקת על קירות, על חלונות מכוניות וגם בבתי עסק רבים.

מקור האימרה הוא במשנה (סוטה, פרק ט, טו), בתיאור הימים הקטסטרופליים שיגיעו קודם ביאת המשיח:

בעקבות משיחא חוצפא יסגא [ירבה], ויוקר יאמיר. הגפן תיתן פריה והיין ביוקר, והמלכות תהפך למינות, ואין תוכחה.

בית ועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן [הגולן] ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת.

נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים. בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו. פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו.

ועל מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמים.

במרכול היפר-מור, בשכונת הדר גנים שבפתח תקוה, לקחו את הביטוי הזה צעד הומוריסטי אחד קדימה...

צילום: יהושע לביא

ה. דבר המלך

חסידי חב"ד אינם נלאים מלהפיץ את תורותיו של הרבי האחרון מליובאוויץ'. הם קוראים לזה 'דבר מלכות'. שיהיה...

המפרסמים אינם בוחלים גם בפרסום על דפנות אוטובוסים, וכך למשל נצפה אוטובוס 'דן' עושה את דרכו ברחוב דיזנגוף בתל אביב ו'דבר מלכות' ביזארי למדי מודבק לאחוריו.

כמה הולכי רגל, או נהגים שנוסעים אחרי האוטובוס הזה, יכולים להבין את 'כתב החידה', ומה הרבי שליט"א-זצוק"ל מורה להם לעשות?

צילום: איתמר לויתן

סיבוב בדרך שלמה / סלמה

רחוב ארוך יש בדרום תל אביב ושמו דרך שלמה, אך שם זה מעולם לא התנחל בלבבות וכמעט כל אחד קורא לו רחוב סָלָמֶה. לא אין מדובר בשְׁלֹמֹה המלך, אלא בשַׁלְמָה ושמא בשַׂלְמָה (בבחינת 'עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה' – תהלים, קד 2), והכוונה היא לשמו של יישוב בשם זה שמוזכר בספר מקבים א.

ספק אם העוברים ושבים ברחוב מודעים לקדמות היישוב היהודי באזור. זיכרונו של הכפר הערבי סָלָמֶה, ששכן באזור זה עד תש"ח, גבר על השם העברי והוא חלק מהשיח היומיומי (ממש כפי שבירושלים נדחו שמות עבריים זקופי קומה כמו 'קוממיות', 'גונן' או 'גאולים', מפני השמות הוותיקים טלביה, קטמון ובקעה). על מקומו ההיסטורי של הכפר סלמה נמצאת היום שכונת כפר שלם, שגם היא משמרת בשמה את זכר היישוב הקודם.

אין פלא ששלטי הרחוב מציגים בלבול.

איתמר לויתן פסע לאורך הרחוב והביא משם כמה תמונות מהחיים עצמם.

א. חכמת הרחוב

ב. חכמת המוסך: נא לא לעמוד על הנשמה ולא לתת עצות

ג. סלמת'ק: מחווה לשם הרחוב או ללהקת גזוז?

סלאמתק, אה או, אה או, סלאמתק, 
סלאמתק, חביבי, מה שלומו? 
לפני שנה במילואים, 
שירתנו יחד בקווים. 
סלאמתק, סלאמתק, אה או. 

(דני סנדרסון, 'קפה בתחתית')

ד. ציורי קיר ודלת

ה. קהילת שווים

ו. פרנסות: עיטוף רכבים

זמר זמר לך: אבני דרך בהתפתחות השירה בציבור

שמעון שדמי מנצח על שירה בציבור בכנס ותיקי העמק בקיבוץ עין חרוד איחוד, 1963 (צילום: אליעזר סקלרץ; ביתמונה)

מאת אליהו הכהן 

זה קרה לפני כשבעים שנה. שהיתי אז במחנה קיץ באחד הקיבוצים בעמק. בחדר האוכל סיימו החברים את ארוחת הערב, ועוד לפני שפינו את הכלים מן השולחנות החלו כולם לשיר בהתלהבות שירים שלא הכרתי. אני זוכר ששעה ארוכה קלחו השירים בזה אחר זה, ללא כל יד מכוונת, כאילו נבעו מתוך באר צלילים ארטזית. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התוודעתי למושג 'שירה בציבור'. 

שיר אחד שהושר באותו מעמד לא אוכל לשכוח. זה היה שיר מלהיב, מדליק ונשכח, שהושר תמיד בשקיקה ומתוך הזדהות מלאה, ובתקופת היישוב פתח כמעט כל ערב שירה בציבור: 'לא נותקה עוד השלשלת', שחיבר יצחק למדן על בסיס לחן חסידי.

לֹא נֻתְּקָה עוֹד הַשַּׁלְשֶׁלֶת / עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת / מִנִּי אָבוֹת אֵלֵי בָּנִים / עַד הַיּוֹם הַזֶּה

 

לאורך השנים פעלו (ועדיין פועלים) בארץ מאות ואלפי חוגי זמר. אנשים רבים השתתפו (ומשתתפים) מדי שבוע בערבי שירה בציבור שנערכו באולמות או בבתים פרטיים. מלאה הארץ שירים ושרות, שירת רבים ושירת רבות. אך האם השירה בציבור היא תופעה ישראלית, או שהובאה אלינו מחוץ לארץ? 

והרי לאמריקנים יש מסורת של sing along, לאירים יש מועדוני זמר בפאבים, היוונים שרים בציבור בטבֶרנוֹת, האנגלים אוהבים לשיר במשחקי כדורגל, הגרמנים מתהוללים בשירת רבים נלהבת במרתפי הבירה, ואפילו הדפיסו קבצי שירים, שבכריכתם הותקנו מסמרי ברזל, מן הסוג שהיו תוקעים בסוליות של מה שכּונו פעם 'נעליים מסומרות'. כך יכלו הסטודנטים העליזים להניח את השירונים על השולחנות, שהיו רטובים מן הבירה שנמזגה, וכך לא התרטבה הכריכה. כזה הוא למשל השירון הגרמני העבה ורב התפוצהKommersbuch , שיצא בעשרות מהדורות ויועד לשירה בציבור.

Kommersbuch ממוסמר (אוסף אליהו הכהן)

גם במסורת היהודית התקיימו מאז ומתמיד התכנסויות של קהל רב או מועט – למשל בחצרות רבנים ואדמו"רים – בין לשירה נוגה של כיסופים בזמן הסעודה השלישית של שבת, בין לשירת התעוררות בניצוחו של הרבי. הנה למשל, הרבי מליובאוויץ, מנחם מנדל שניאורסון, מלהיב את חסידיו לשיר עמו את אחד השירים האהובים על חסידי חב"ד, 'ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה':

ובכל זאת, יש כנראה לאופנת השירה בציבור הישראלית תו-היכר משל עצמה: העובדה שאנשים מוכנים גם לשלם מכספם ולרכוש כרטיס כדי לשבת ערב שלם ולשיר – זו בלי ספק איננה תופעה נפוצה בעולם. 

מתי אפוא החלה השירה בציבור בארץ? 

האיש שזוהה במשך עשרות שנים עם קידום השירה בציבור בארץ הוא המלחין החיפני אֶפִי נצר, אך לצדו ובזמנו פעלו גם זמרים ומוזיקאים כמו אמיתי נאמן, דרורה חבקין, גבי ברלין או נחומי הרציון, שהובילו חבורות זמר עממיות בעיר, בקיבוץ ובכפר. חבורת זמר ייחודית פעלה בהשראתו ובהנהגתו של הגאוגרף מנשה הראל (2014-1917), איש הפלמ"ח, אבי תחום הסיירוּת בארץ ואיש 'חבורת האש' הנודעת. במשך למעלה מיובל שנים ארגן מנש'קה כינוסי שירה בציבור שהיו לשם דבר ובהם שולבו סיפורי הווי מתולדות הארץ. בחג הסוכות התארחו רבים בסוכת ביתו שבמוצא, וביום  העצמאות – בחורשה בהרי ירושלים ליד קיבוץ מעלה החמישה. במפגשי זמר אלה השתתפו יוצאי פלמ"ח, אנשי רוח (ובהם הנשיא יצחק נבון, השופט אליהו נאווי, אמן הסיפורים והכזבים, המשורר חיים גורי והסופר בנימין גלאי) וחברים מכל שכבות העם.

הנה אפי נצר מדריך את קהלו בשירת 'רב הלילה' שחיבר יעקב אורלנד לצלילי ניגון חסידי:

מארגני השירה בציבור הכינו שקופיות משל עצמם, ורבים אחרים השתמשו בשקופיות המיתולוגיות של משה בנציון. 

שקופית לשירה בציבור שיצר משה בנציון

משהחל עידן הטלוויזיה והאינטרנט נודעו בציבור גם שמותיהם של שרה'לה שרון מקיבוץ אשדות יעקב (איחוד) ובשנים האחרונות התפרסמו עינת שרוף ומשה להב ו'הטיש הגדול', ויש כמובן עשרות אחרים ואחרות שלא אוכל להזכירם בשמם. אך אם נצעד אחורה במנהרת הזמן, נראה כי הרבה לפני כן ניהלו מוזיקאים כמו עמנואל זמיר, מאיר הרניק וגיל אלדמע ערבי שירה בציבור, ועוד לפניהם ערכו המלחינים מרדכי זעירא ודוד זהבי סיבובים ביישובי הארץ, לימדו את שיריהם וארגנו שירה בציבור. 

קשה לסמן אירוע מכונן בתולדות השירה בציבור בארץ, אך אחת מאבני הדרך החשובות הונחה ב-4 ביולי 1944, במחנה קיץ של הנוער העובד. כאלף נערים ונערות התיישבו אז על אחד ממדרונות הכרמל, ודוד זהבי, איש קיבוץ נען, לימד אותם את 'שיר המחנה', שהלחין זמן קצר קודם לכן למילותיו של אברהם לוינסון, וניצח על השירה בציבור. אחד האנשים שזכו להשתתף במעמד הבלתי נשכח הזה היה שמעון פרסקי, אז מזכיר הנוער העובד ולימים נשיא המדינה שמעון פרס. 

שוו זאת בדמיונכם: מאות רבות של בני נוער, לבושי חולצות כחולות, שרים בעוז ובהתלהבות בשיפולי ההרים שליד זכרון יעקב את 'מסבלות גורל פרוע', בביצוע הבכורה הפומבי שלו. 

עוד לפני כן, בשנות השלושים המאוחרות, ארגן המוזיקולוג משה גורלי (בְּרוֹנזַפט) ערבי שירה בציבור בירושלים, ובחדרה ובקריות הצליח המנצח הנשכח ש' קרונברג לכנס כל שלושה שבועות כאלף איש לשירה בציבור.

שירון לשירה בציבור בחדרה בהדרכת ש' קרונברג, 1938 (אוסף אליהו הכהן)

ועוד לפניהם הנהיג המלחין דניאל סמבורסקי את המסורת של שירה בציבור כל ליל שבת בבית ברנר בתל אביב. הוא החל במפעל הזה בשנת 1935 והתמיד בו ברציפות מדי שבוע בשבוע עד שנת 1950. את השירים שלימד כינס בשירון כיס שהופץ באלפי עותקים. זו הייתה אבן דרך חשובה מאין כמוה בהתפתחות השירה בציבור, וסמבורסקי, לדעתי, ראוי להיחשב כאבי ערבי-השירה בציבור הממוסדים בארץ.

שער שירון לערבי שבתות בבית ברנר שהכין סמבורסקי, תרצ"ח (אוסף אליהו הכהן)

בסרט 'לחיים חדשים', שהפיקה מרגוט קלאוזנר בשנת 1934 עבור 'קרן היסוד', הונצחה פנינת זמר נדירה. רואים בה את המלחין דניאל סמבורסקי – אז בן 25 בסך הכל – מלמד את חברי קיבוץ גבעת ברנר את 'שיר העמק' של נתן אלתרמן, שאותו הלחין במיוחד עבור סרט זה.

האם סמבורסקי היה זה שסימן את ראשיתה של השירה בציבור בארץ? התשובה היא לא, וגם כאן כבר קדמוהו רבים וטובים. 

בעשור שלפני כן, בשנות העשרים, אירגן המלחין מנשה רבינא (רבינוביץ) שירה בציבור במפגשי 'עונג שבת' בבית 'אהל שם', שאותם יזם חיים נחמן ביאליק ובהם גם השתתף (ביאליק ורבינא השתקעו בתל אביב בשנת 1924). רבינא הדפיס את השירים שהושרו באגד גלויות בשם 'זמירות לעם', ואף הוציא חוברת משירי 'עונג שבת'. רבינא היה זה שהביא לארץ את לחן 'מי ימלל גבורות ישראל', התאים לו את המילים ולימד אותן לראשונה באותן מסיבות שירה שנמשכו לאורך שנות השלושים. 

גלויות 'זמירות לעם' בעריכת מנשה רבינא, הוצאת 'מזמור', 1930 (אוסף אליהו הכהן)

'משירי מסיבות עונג שבת באוהל שם', 1934 (אוסף אליהו הכהן)

האם מנשה רבינא הוא האב המייסד של מסורת השירה בציבור בארץ? האם אפשר בכלל להצביע על אדם מסוים אחד שהיה החלוץ שעבר לפני מחנה זה? ובכלל, האם שירה בציבור, מתוקף הגדרתה, חייבת להיות מאורגנת ומנוהלת על ידי מנחה? גם כאן התשובה היא שלילית. שירה בציבור היא לא שירת מקהלה, שבה כולם חייבים להתחיל לשיר כאיש אחד בצו מנצח ולסיים על פי תנועת ידו. שירת הרבים בארץ הייתה תמיד שירה ספונטנית שפרצה מאליה, אחד התחיל ולאט-לאט הצטרפו אליו אחרים.

חובבי הזמר שהשתתפו בערבי שירה בבתי העם בארץ בתקופת היישוב לא שרו כשלפניהם מסך שעליו מוקרנות המילים עם ציורים משעשעים, אלא שרו והסתכלו זה על זה. רובם ידעו את המילים בעל-פה, והם אף התחרו זה עם זה מי יודע יותר בתים מכל שיר. 

שירה ספונטנית כזאת, זכורה מן המופע 'היה היו זמנים', שנערך בשנת 1960 בהיכל התרבות בתל אביב. בין הופעות הזמרים והמקהלות, תוכנן אז קטע ביניים שבו הקהל אמור היה להאזין לעיבוד תזמורתי של 'שיר העמק'. בפועל, לאחר שהתזמורת השמיעה את הצלילים הראשונים, הופתע המנצח יצחק גרציאני לשמוע שהקהל מאחוריו מתחיל באופן ספונטני לשיר, תחילה בהיסוס ובלחישה ואחר כך בקול מלא. אווירה מחשמלת התפשטה באולם. זו הייתה שירת רבים כפי שהייתה נהוגה בארץ לפני עידן ההנחייה. הנה ההקלטה של אירוע זה:

 

אם כן, מיהו זה שחנך את שירת הרבים בארץ, ומתי?

התשובה אינה קשה: שירת הרבים הייתה כאן תמיד (אגב אורחא, למיטב ידיעתי את המונח 'שירת רבים' המציאה נעמי שמר). היא הייתה בערים ובמושבות, בקיבוצים ובמושבים, בתנועות הנוער ובאסיפות עם. עוד לפני שהתחילו להופיע על בימות הארץ סולנים וסולניות, צמדים ושלישיות, כבר הייתה כאן שירת רבים. מאז השנה הראשונה לעלייה הראשונה, לא היה עשור אחד בתולדות היישוב שלא הייתה בו שירת רבים. אלא שבמרוצת השנים היא פשטה צורה ולבשה צורה, ואת צורותיה הראשוניות נסקור כאן בחטף. 

באביב 1883 הוזמנו כעשרים אנשי ביל"ו לחוג את סדר הפסח הראשון שלהם בארץ בביתו של אליעזר בן יהודה בירושלים. בתום סעודת החג לימד אותם יחיאל מיכל פינס את השיר החדש 'חושו אחים חושו', שחיבר לכבודם על פי מנגינה שהכירו עוד ברוסיה, כדי שיהיה להם מה לשיר בעברית. רק סיימו בני החבורה ללמוד את השיר, פרצו כולם בשירה סוערת בדרכם מביתו של בן יהודה בעיר העתיקה ולאורך רחוב יפו, כשהם סוחפים אחריהם תושבים מן השכונה ועוברים ושבים שהצטרפו אליהם לשירה בציבור. המעמד היה מרגש כל כך, עד שאחד הביל"ויים, בורוכוביץ', נכנס לאקסטזה:

ויתרגשו הלבבות ותתחממנה הנפשות, ויתלהב אחד מן חמומי המוח וישליך את כובעו ארצה כדרוויש אמיתי ויצעק: 'ארץ! ארץ! ארץ! קרוב לשנות אלפיים לא שמעה אוזנך לשון עברית, והרי שבנו אלייך, והחייה נחייך ונחבק עפרך!'. והשליך עצמו ארצה וליחך את העפר ויזעק: 'ארץ! ארץ! ארץ!' (דוד יודילוביץ, 'ביל"ו שבירושלים', דֹאר היום, 15 ביולי 1932).

זה היה כנראה שיר הזמר הארץ-ישראלי הראשון שבוצע בשירת רבים. זה קרה בחוצות ירושלים החדשה, בערב פסח לפני 136 שנה בדיוק (על אירוע זה ראו ברשימתי, 'צעדיה הראשונים של זמרת הארץ: "חושו, אחים, חושו!" (א)', בלוג עונג שבת, 17 במרס 2017). 

חיזיון דומה חזר כעבור שנים בתל אביב הקטנה. כל יום שישי היה נערך מצעד זמר של מקהלת הגימנסיה 'הרצליה' מבניין הגימנסיה (אז עדיין ברחוב הרצל) ועד פסי הרכבת, הלוך וחזור. המטרה הייתה לעודד את הציבור להצטרף לשירת רבים פומבית של שירים עבריים חדשים. תושבי תל אביב הצטופפו אז משני צדי הרחוב, מחאו כפיים ושרו יחד עם המקהלה. למצעד השבועי הגיעו באופן קבוע גם ערבים מיפו, והיו ביניהם שצעקו: 'בּוֹ בֶּרֶס, בּוֹ בֶּרֶס', ובמילים אחרות: הם רצו לשמוע את 'פֹּה בְּאֶרֶץ'... 

תזמורת גימנסיה 'הרצליה', 1911. במרכז השורה הראשונה יושב המורה והמלחין חנינא קרצ'בסקי; ראשון מימין בשורה הראשונה: משה שרתוק (שרת); בשורה העליונה עומד ראשון משמאל: המורה לציור אברהם אלדמע, ולידו המורה להתעמלות צבי נשרי; רביעי משמאל: זרובבל חביב (צילום אברהם סוסקין; אוסף אליהו הכהן)

בימי העלייה הראשונה הייתה ראשון לציון מרכז הזמר בארץ. עוד בשנות השמונים של המאה ה-19 נערכו ערבי שירה בציבור באולם של צבי לֶבוֹנְטִין, ובבתיהם של דב חביב-לובמן וראובן יודלביץ. במיוחד התפרסמו ערבי השירה שנערכו בביתה של הרפתנית-הפסנתרנית ברטה פיינברג (אלה גם תוארו במחזה 'הפסנתר של ברטה' של מוטי אברבוך, שהוצג בארץ בתיאטרון באר שבע בשנת 1996). נוסף על כך, כל מוצאי שבת ניגנה האורקסטרה בפני התושבים בחזית 'בית העם', וכשסיימו לנגן את שירי הלכת (המארשים שבהם התפרסמו) ועברו לשירי הזמר הצטרף קהל המאזינים בשירה. 

האורקסטרה של ראשון צועדת, רחובות 1912 (ויקיפדיה)

צורה נוספת של שירת רבים שרווחה בארץ היא השירה מסביב למדורה. בפולקלור הישראלי זוהתה שירה זו עם תקופת הפלמ"ח ומלחמת העצמאות, אולם הווי המדורה לא נולד שם אלא יובל שנים לפני כן במושבה רחובות.

פלמ"חניקים מסביב למדורה, 1944 (ויקיפדיה)

כבר משנת 1898 הגיע לידינו תיאור נפלא של שירת העובדים בכרמים מסביב למדורה לאחר יום העבודה. ליד ה'שוֹמֵרָה', היא סוכת השומרים, הייתה רחבה שבה נהגו צעירי המושבות להתכנס, להבעיר מדורה, לשבת מסביבה ולשיר עד חצות הליל. העיד על כך אחד המשתתפים, המורה שמחה וילקומיץ: 'לנוגה אש מדורת זמורות וענפים לילה ... ויש אשר כל בני החברה, גברים ונשים, יתנו קולם בשיר, והקול ישמע למרחוק. והשירים, שירי ציון, אשר יושרו פה כבר התיישנו וכבר פג טעמם מרוב ימים ומרוב השימוש בהם' (המליץ, 19 ביולי 1898). 'התיישנו', רוצה לומר: נשחקו בגרונות מרוב שירה...

זכות הראשונים על ערבי שירה אלה מגיעה כנראה לצעיר הרחובותי אליעזר מרגולין, הלא הוא 'הקולונל מרגולין' שכעבור עשרים שנה התמנה למפקד הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה (על אפיזודה זו ראו במאמרי, 'ציון תמתי, ציון חמדתי: שירי הזמר של מנחם מנדל דוליצקי [א]', בלוג עונג שבת, 4 בינואר 2019). 

בשנת 1904, עם בוא ראשוני העלייה השנייה, התגברה בארץ שירת הרבים. באסיפות ביפו שרו המשתתפים שירי פועלים ביידיש ובעברית, וּבוועידות 'הפועל הצעיר' הראשונות גאתה השירה בציבור. אז גם הושר בפעם הראשונה בארץ השיר 'תחזקנה' שכתב ח"נ ביאליק ב-1894 (בכותרת 'ברכת עם'). תוך זמן קצר הפך שיר זה להמנון תנועות הפועלים, עד כדי כך שהתחרה ב'התקווה' על כתר ההמנון הלאומי. 

וכאן אנו מגיעים אל הפסטיבלים הראשונים שנערכו בארץ בימי העלייה השנייה ונקראו 'החגיגות הלאומיות'. הם התקיימו ברחובות אחת לשנה, בחול המועד פסח, ונהרו אליהם המונים מכל רחבי הארץ ואף אורחים מחוץ לארץ. שבע שנים התקיימו החגיגות, משנת 1908 ועד 1914, עת פרצה מלחמת העולם הראשונה. בכל חגיגה כזאת, שנמשכה כמה ימים, התקיימו תחרויות ספורט, מרוצי סוסים, תצוגות של תוצרת הארץ בביתנים מיוחדים ומופעי שירה וריקודים. לאור ירח מלא ולריחה המשכר של פריחת ההדרים התכנסו בערבים צעירי המושבות מעגלים-מעגלים סביב מדורות ושרו. לערבי זמר אלה הגיעו גם תלמידי גימנסיה הרצליה מתל אביב. הם באו לא רק לשיר, אלא גם לפגוש את הבחורות ההן עם הקוקו והסרפן, ובמיוחד עבורם תרגם אז המחנך והמשורר ישראל דושמן את השיר הרוסי 'סתיו מאפיל', שהושר אז שוב ושוב. 

הנה אופירה גלוסקא ורוחמה רז, בהקלטה משנת 1976 בתכנית 'על הדשא' שהנחיתי בקיבוץ מגל:

לא נוכל, כמובן, לפסוח על ריקודי ההורה של אנשי העלייה השנייה בקיבוצים הראשונים כנרת ודגניה. זו הייתה צורה נוספת של שירה בציבור, שכן על פי עדויות החלוצים בדרך כלל הם לא התחילו מיד בריקודים אלא קודם לכן 'התחממו' שעות אחדות בשירה בציבור. 

בשנת 1914, כשניטשה ביישוב 'מלחמת השפות', שהסתיימה בנצחונה של השפה העברית, חוברו שירים לכבוד המאורע והם הושרו בגימנסיה הרצליה, שהפכה למרכז השירה בציבור של תושבי אחוזת בית. כעבור זמן, כשהוקם הגדוד העברי, אירגנו החיילים שירה בציבור במחנות הגדוד ברפיח ובסרפנד, הקימו מקהלה ואף הוציאו שירון מיוחד של שירי הגדוד. 

שירי הגדוד העברי, מנצ'סטר 1918

נדלג אל ימי העלייה השלישית. בשנת 1921 ייסדו חברי גדוד העבודה את קיבוץ עין חרוד, שנחשב למעוז השירה והזמר בהתיישבות החדשה. עוד לפני שהוקם בו הצריף הראשון, והחברים התגוררו עדיין באוהלים לבנים, כבר פרחה בקיבוץ החדש שירת הרבים. מדי ערב התכנסו החברים אל מול נוף הגלבוע לשירה בצוותא שנמשכה עד אשמורת שלישית. המשורר אברהם שלונסקי, שהיה חבר עין חרוד באותם ימים, תיאר בשירו 'לילה בגלבוע' את אש התמיד שבערה בערבי הזמר האלה:

הֵם זוֹכְרִים אֶת לֹבֶן אֹהָלֵינוּ,שֶׁפָּשְׁטוּ בָּעֵמֶק כְּיוֹנִים. 

הֵם זוֹכְרִים אֶת מִזְבְּחוֹת לֵילֵינוּ, שֶׁעָלוּ בְּאֵשׁ הַנִּגּוּנִים.

אש הניגונים הזאת, שלימים הולחנה בשני לחנים שונים, של נחום נרדי ושל מרק לברי, הייתה השירה בציבור של חברי עין חרוד, שאליה ערג שלונסקי כל ימיו. הנה גרסתו של נרדי בהקלטה מאוחרת של שושנה דמארי (דמארי שרה שיר זה בתוכנית הראשונה של תיאטרון לי-לה-לו, נובמבר 1944):

באותם ימים, כשגדוד העבודה הוקם בעמק יזרעאל והחל לסלול כבישים ברחבי הארץ, הסתובב החלוץ יוסף אוקסנברג ממחנה עבודה אחד למשנהו ואירגן בערבים שירה בציבור. הפועלים היו עייפים, אבל שמחו לשיר את שיריו ובהם הלהיט הגדול שתרגם מיידיש 'היה זה בשדה על יד המחנה'. 

הנה אורי זוהר (בגלגולו הקודם) מלהיב את הקהל לשיר יחד אתו במופע 'היה היו זמנים' (1960):

 

בשנת 1924 הגיע לארץ המלחין יואל אנגל. כשהוקם תיאטרון 'אהל' יצא אנגל עם חברי הלהקה לסיבוב הופעות בהתיישבות העובדת. בכל מקום שאליו הגיע ארגן שירה בציבור ולימד את השירים החדשים והמלהיבים שהלחין, ובהם 'עגבניה' של יהודה קרני ו'הי הי נעליים' של אביגדור המאירי.

הנה 'הי נעליים', בפי המקהלה במופע 'היה היו זמנים':

השירה בציבור בתקופת היישוב הייתה שונה מזו הנהוגה כיום בהבדל עיקרי אחד: לא היה לה אופי נוסטלגי של התרפקות על האתמול. אנשים לא התגעגעו אז לעבר. להיפך, כל השירים הטיפו לנטוש את העבר והאתמול ולקדש את העתיד והמחר. נתן אלתרמן כתב ב'שיר בוקר' ('בהרים כבר השמש מלהטת') – 'הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ, אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר', ואלכסנדר פן הצהיר בשירו 'הבוּ לְבֵנִים': 'בִּמְקוֹם אֶתְמוֹל יֵשׁ לָנוּ מָחָר'. בהמנון הפועלים, 'האינטרנציונל', בנוסח העברי של אברהם שלונסקי, שרו כולם  בלהט: 'לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל, מָחָר – הַכֹּל'. 

ואכן, השירה בציבור באותם ימים התרפקה כולה על המחר, טיפחה את הציפיות ממנו והרבתה לדבר בלשון עתיד: 'פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות, פה נחייה ופה ניצור', 'ניטע עצים על הסלעים', 'נעבור אותך במחרשות, אנו עוד ניטע לך ונבנה לך, אנו נייפה אותך מאוד'. כולם שרו אז בהתלהבות ובהזדהות את 'שיר המחר' של יחזקאל סַן ויצחק אֶדֶל. שיר זה, המוכר יותר בשם 'גלגלי העולם', מסתיים במילים הכמעט בולשביקיות:

‏דִּינָמִיט מְיַשֵּׁר גַּבְנוּנֵי הֶהָרִים ‏וְהַתְּמוֹל נֶהֱרָס תּוֹךְ שִׁירָה. 

וְשִׁירַת הֶעָתִיד מִשְׁתַּלֶּטֶת בַּכֹּל, וְהוֹלֵךְ וְנִשְׁכָּח הַיָּשָׁן. 

וְצוֹעֵד דּוֹר צָעִיר וְסוֹלֵל הַמִּשְׁעוֹל, לְעוֹלָם שֶׁל בֵּטוֹן מְשֻׁרְיָן.

הראשונים שהניעו את גלגלי השירה בציבור ברחבי הארץ עד אמצע שנות העשרים, הם היום דמויות נשכחות שלא זכו לתהילה שהם ראויים לה, ונותרו כאלמונים בצל: שמואל שכטר, שארגן ערבי זמר בחאן של סג'רה; יעקב ברנשטיין-כהן, שהנהיג ערבי שירה ביבנאל; שמואליק שפירא עשה זאת בכנרת, בדגניה ובעין חרוד; אריה פרידמן-לבוב, גיסו של בן-גוריון, בחיפה; שמחה וילקומיץ בראש פינה, ומשולם הלוי בנהלל. הם ורבים אחרים הניחו את התשתית לתרבות של שירת רבים עממית, שמטבעה איננה מפקידה את ביצוע השירים בידי כוכבי במה זוהרים. זו הייתה מלאכת קודש שנעשתה כולה בהתנדבות. מבין כל חלוצי השירה בציבור זכור במיוחד אברהם הרצפלד, שליווה טקסי עלייה על הקרקע של יישובים רבים והלהיב את הנוכחים בשירה ספונטנית של 'שורו הביטו וראו'...

רק אחרי כן החלו מוזיקאים מקצועיים לקדם את שירת הרבים בארץ: רבינא, ובעיקר סמבורסקי, ואחריהם זעירא, זהבי ואחרים שמקצת שבחם סיפרנו כאן. זו השרשרת של מטפחי השירה בציבור בארץ בתקופת היישוב, שירה שהייתה בגדר חוויה מרוממת ומלהיבה, שריגשה והסעירה לבבות בימי שמחה והביאה עידוד ונחמה בימי משבר. 

בשנתיים האחרונות התחדשה בארץ מסורת שירת הרבים באירועים מקסימים ושובי לב המכונים 'קולולם'. מאות אנשים, לפעמים אלפים, מתכנסים במקומות שונים בארץ לאירוע חד-פעמי שבו שרים יחד שיר שאותו למדו כמה שעות קודם לכן. על האירוע המלהיב הזה, שגם מוקלט ומועלה מיד לרשתות החברתיות, מנצח בן יפת האנרגטי. 

הנה לסיום כ-12,000 איש, ובתוכם נשיא המדינה רובי ריבלין, שרים ביום העצמאות השבעים של מדינת ישראל את 'על כל אלה' של נעמי שמר, בהובלת הזמר שלומי שבת.

חג חרות שמח לקוראי בלוג עונג שבת! 

_________________________________________

גרסה ערוכה ומורחבת של הרצאה שנישאה בכנס 'מי אני? שיר ישראלי!', באוניברסיטת בר אילן, 10 ביוני 2013; גרסה קצרה פורסמה בחדשות בן עזר, 848, 17 ביוני 2013.