יום שישי, 4 בינואר 2019

צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי: שירי הזמר של מנחם מנדל דוליצקי (א)

'אויב איר ווילט, איז דאָס [נישט] קיין לעגענדע' (אם תרצו אין זו אגדה) – הרצל צופה על חומות ירושלים
איור מספר לימוד עברית (אוסף אליהו הכהן)

מאת אליהו הכהן

א. וְצִיּוּן, אַתְּ צִיּוֹן, תְּהִי עֲלֵי קִבְרִי
כשתגיע שעתי לפרוש מן העולם, אני מבקשת שהשיר 'ציון תמתי', ילווני בדרכי האחרונה, לצד 'השושנה' [של צונזר] ו'הֲיֵדְעוּ הדמעות' [של רבי יהודה הלוי בלחנו של חנינא קרצ'בסקי].
זו הייתה משאלתה האחרונה של עדה ברודסקי (2011-1924), עורכת, מתרגמת ואחת המוזיקאיות המחוננות והמוערכות ביותר בארץ, שכיהנה במשך שנים רבות בתפקידים בכירים ב'קול המוזיקה' של רשות השידור. ברודסקי הכירה אלפי שירי זמר עבריים, תרגמה מאות שירי 'ליד' גרמניים, והייתה בקיאה ביצירות מעולם המוזיקה העממית והאמנותית של כל הדורות. ובכל זאת, היא ביקשה שבדרכה האחרונה יְלַווּהָ בשלושה שירי זמר מראשית ימי היישוב, ובראשם 'ציון תמתי' (שמו המקורי של השיר היה 'אם אשכחך', אך אנו ניצמד לשמו המוכר בציבור). ואכן, בטקס הלוויה, בהר המנוחות בירושלים, שרה מקהלה בניצוחה של סמדר כרמי-גיברמן את השירים הללו. בחירה זו מעידה על המעמד המיוחד של 'ציון תמתי' בין שירי הראשונים, ועל המטען הרגשי שהותיר בלב רבים, גם אלה שלא נימנו עם בני התקופה שבה נולד השיר.

שיר ישן נושן זה בא לעולם בראשית תקופת התחייה, עם תחילת לבלובו של הזמר העברי המתחדש, ועוד לפני שהנצו שיריהם הראשונים של ביאליק וטשרניחובסקי. גם בחלוף הדורות ובשינויי הטעמים והסגנונות, צליליו לא דהו ולחו לא נס. הוא עודנו מוכר ואהוב, מושר בערבי זמר ואף מבליח מפעם לפעם בתכניות רדיו.

'ציון תמתי' חובר על ידי אחד הידועים שבין משוררי חיבת ציון, מנחם מנדל דוליצקי (1931-1856), שאליו ואל גלגולי חייו נגיע בהמשך. דוליצקי חיבר ארבעה בתים, אך במרוצת השנים חלו בשיר שינויים עד שהתכווץ לנוסחו הרווח בן שני בתים בלבד.

צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי                                 לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי!
לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה.                                אַתְּ כָּל עוֹד אֱחִי, תּוֹחַלְתִּי וְשִׂבְרִי.
תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יָפָתִי,                       וְעֵת הַכֹּל אֶשְׁכָּחָה אַתְּ שְׁאֵרִית נִשְׁמָתִי
עַד תֶּאֱטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ.                        וְצִיּוּן, אַתְּ צִיּוֹן, תִּהְיִי עֲלֵי קִבְרִי.

את הלחן חיבר היימַן קאָהן (הוגים כמו כהן, וכך נכנה אותו בהמשך), יהודי אמריקני שהיה מורה למוזיקה בפילדלפיה ונפטר ב-1918. ידוע לנו כי השיר, בלחנו של כהן, הושר בארץ ישראל כבר בראשית המאה העשרים. הבה ניזכר בו, בשיר זה, בביצועו היפה והצלול של עוזי מאירי:


אך לחנו של כהן לא היה הראשון. קדם לו לחן פרי עטו של המלחין היהודי-הרוסי דוד קבונובסקי, שהושר בארץ כבר בשנות התשעים של המאה ה-19. בהמשך נגאל את הניגון היפה הזה מן השכחה ונספר על דמותו המיוחדת במינה של המלחין.

ב. שפ"ר והמאסף 'כנסת ישראל'

השמועות על הקמתן של מושבות ראשונות בארץ הפיחו רוח חדשה במשוררי חיבת ציון. בכתבי העת, בקבצים ובמאספים מאותה תקופה, החלו להתפרסם בהדרגה יותר ויותר שירים שטיפחו את הרוח הלאומית ועוררו את הגעגועים לארץ חמדת אבות. בין כל אלה בלט כמגדלור המאסף כנסת ישראל: ספר שנתי לתורה ולתעודה, שערך שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר), מראשוני 'החובבים' ומי שיתפרסם לימים בתרגום לעברית של כרכי דברי ימי ישראל של היינריך גרץ. 

שאול פנחס רבינוביץ על גלויה בהוצאת התחייה, סטניסלבוב תחילת המאה העשרים
(אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

שלושה כרכים של מאסף זה ראו אור בוורשה בשנים 1888-1886, ובכל אחד מהם הופיעו שירי ציון חדשים. שירים אלה זכו עד מהרה למנגינות ובכך העשירו את אוצר הזמר העברי הדל, שבאותם ימים היה בשלבי התהוותו הראשונים. 

דף השער של הכרך השלישי של השנתון 'כנסת ישראל', 1888

לא נגזים אם נאמר שעם הופעת הכרך הראשון של כנסת ישראל, שראה אור בשלהי שנת תרמ"ו, נפערו עיניהם של קוראי העברית במזרח אירופה בהשתאות אל מול תוכנו וממדיו של מאסף חלוצי זה. הכרך ריכז בתוכו מאמרים בכל ענפי התרבות היהודית: ספרות, שירה ציונית וכללית, היסטוריה, יהדות, מדע, אמנות, אדריכלות, סטטיסטיקה, רפואה, לשון, וכן דיווחים עדכניים על הנעשה במושבות החדשות שקמו בארץ. עם הופעתו של קובץ רב-תחומי זה התגדר ארון הספרים העברי באחד התוצרים המרשימים ביותר של המו"לות העברית עד לאותה עת. נוסף על עושר תכניו ועל הגיוון הרב של המאסף, גם היקפו היה חסר תקדים. כרכי כנסת ישראל, שנדפסו בפורמט פוליו, כללו כ-1,400 עמודות, ולוו בתחריטים. את השנתונים פיאר שער מצויר, עתיר עיטורים מסוגננים, שצייר המשורר הצעיר מרדכי צבי מאנה (המצי"ר), בשנת חייו האחרונה (1886). 

השער המעוטר של 'כנסת ישראל', ספר שלישי (תרמ"ח), מעשה ידי מרדכי צבי מאנה

בכל אחד משלושת הכרכים של השנתון  שאגב, נסרקו על ידי הספרייה הלאומית והם זמינים לצפייה כאן – יוחד מדור לשירה, שכלל גם שירי געגועים לציון. שירים חדשים אלה, שנתנו ביטוי להלכי הרוח של תנועת חיבת ציון בראשית לבלובה, היו אבן שואבת למלחיני התקופה. הללו בחרו להלחין שירים אחדים מכל כרך, או להתאים להם מנגינות עממיות, כך נפוצו עד מהרה שירי זמר חדשים בפזורה היהודית, שמילאו תפקיד חשוב בקידום ההתעוררות הלאומית עוד לפני הופעת הרצל.

סקירה, ולו חלקית, של שירי זמר אלה תבהיר את הכוונה: בכרך הראשון, שכאמור ראה אור בשנת 1886, נכללו לפחות שלושה שירים שהותאמו להם מנגינות: 'משאת נפשי' ('שמש אביב נטה ימה') מאת מרדכי צבי מאנה; 'ארץ הצבי' ('הידעתם הארץ שם רימון פורח') מאת אהרון אליהו פומפיאנסקי מריגה; ו'קדימה', הנוסח העברי הראשון לשירו של שמעון שמואל פרוג 'מנגינה עברית', שתורגם בידי 'אבנר', הוא הסופר והמורה אהרון רוזנפלדבכרך השני, שראה אור בשנת 1887, הופיעו השירים 'ציון!' ('אַל טַל וְאַל מָטָר') מאת שרה שפירא, שעוד נקדיש לו מאמר נפרד; 'על חורבות ציון' (שבו נעסוק בסוף רשימה זו) ו'אִוִּיתִיךְ...' מאת דוליצקי; בכרך השלישי, משנת 1888, נדפסו השירים 'אם אשכחך' מאת דוליצקי (הוא 'ציון תמתי' שבו אנו עוסקים), ו'עַם עולם' מאת מאנה. כל השירים הללו, שזכו למנגינות בעקבות פרסומם בשנתון זה, הובאו לארץ ישראל בידי אנשי העלייה הראשונה והפכו לשירי זמר נפוצים.

על חשיבותו של מפעל זה, גם מנקודת המבט של שירי הזמר, עמד העיתונאי והחוקר שמואל לייב ציטרון:
ב'כנסת ישראל' נשמעו הצלצולים הראשונים של שירי ציון, שנתמלטו ממיתרי כינורותיהם של המשוררים דוליצקי ומאנה. אחדים מן השירים האלה, כמו 'אִוִּיתִיךְ', 'עם עולם' ועוד, נעשו במרוצת הזמן לשירי-עם, שנתחברו להם מנגינות מיוחדות על ידי מנגנים מפורסמים (תולדות חבת ציון, א, אודסה תרע"ד, עמ' 322).
הנה אפוא הנוסח המקורי של השיר 'ציון תמתי' כפי שהתפרסם לראשונה בשנת 1888:

כנסת ישראל, ג (1888), עמ' 400

המאסף כנסת ישראל נחשב ככתב עת ציוני לא רק משום שפרסם שירי ציון, אלא גם מפני שנדפסו בו כתבות על המתרחש במושבות הארץ ברוח אוהדת ומעודדת. שורות אחדות, שכתב העורך שפ"ר בהקדמתו לכרך הראשון, מלמדות על האופטימיות שגילה לגבי עתידו של היישוב ועל התקוות שתלה בהתפתחותו הרוחנית וההתיישבותית (כולל רמז למושבה היהודית בני יהודה שברמת הגולן, שנוסדה באותה שנה):
חמש עשרה מאות הנפשות העודרות בלי לב ולב על אדמת הקודש, הוא דור אחד אשר יביא גאולה לעולם היהדות. וכבר ראינו שנחה הרוח גם על בני יהודה, המה יושבי ארץ הקודש מאז ומקדם, למאוס לחם העצבים, לחם החלוקה. בכספיהם קנו אדמה בקרן בן שמן, בגולן, בבשן אשר בעבר הירדן, ובידיהם הם עובדים את האדמה הזאת. ודור יבוא יראה ביהודה וכל עריו איכרים ונוסעים בעדר. על ידי התנועה הכללית באו ונתיישבו בארץ הצבי אנשים שהם מן היישוב, וכבר הם מכינים בתי מלאכה ונוטעים כרמים וזיתים ... בשלושת שנים האחרונות הייתה ארץ הקודש למרכז רוחני ומציון תצא עתה תורה ודעת שפת עבר (כנסת ישראל, א, 1886, עמ' XLI). 
מושבות העלייה הראשונה. ציור (על פי צילומים) של מאיר רוזין, מתוך אלבום המושבות, 1899

שפ"ר נרתם להוצאת שנתוני כנסת ישראל בעקבות ועידת קטוביץ, הכינוס הראשון של נציגי אגודות חיבת ציון מארצות שונות שנערך בשנת 1884, במלאת מאה שנים להולדתו של משה מונטיפיורי. הוועידה נועדה על מנת לקדם את הפעילות הציונית באירופה ואת ההתיישבות החדשה בארץ ישראל. בוועידה השתתף לצד שפ"ר גם ד"ר יוסף חזנוביץ מביאליסטוק, מי שהיה לימים מייסד הספרייה הלאומית בירושלים, ונקשרו ביניהם יחסי רעות. כעבור שנה וחצי שלח שפ"ר לחזנוביץ את הכרך הראשון של המאסף החדש שבעריכתו, ובפתחו רשם הקדשה בכתב יד:
לאוהבִי ואוהב עמנו וארצנו, חובבי שפתנו, ספרותנו ואדמתנו, איש יהודי ושמו הוא תהלתו, 
רבי יוסף ד[ו]קטור חאזאנאוויץ 
מֻגש לאות אהבה כבוד ויקר מאת המו"ל.
הקדשת שפ"ר לחזנוביץ (אוסף אליהו הכהן)

ג. משהו על מנחם מנדל דוליצקי

דוליצקי בעיר הולדתו ביאליסטוק, בערך 1880 (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

דוליצקי נולד בביאליסטוק בשנת 1856 למשפחה מסורתית; אביו היה שוחט והוא עצמו למד ב'חדר' וקיבל חינוך אופייני לילדי ישראל. אך לבו נטה להשכלה. הוא התפרנס כמורה לעברית ופרסם מדי פעם בעיתונים העבריים דיווחים על המתרחש בעירו. הוא חלה ורופאיו ציוו עליו לנסוע לעיר המרפא מֶרָאנוֹ בדרום טירול. בדרכו לשם עבר בווינה ופגש בפרץ סמולנסקין, מושא הערצתו. גם סמולנסקין נכבש בקסמיו של המשורר הצעיר. הוא החל לפרסם את שיריו בעיתון הנחשב השחר ועמד עמו בקשרי מכתבים.

בשנת 1880 עזב דוליצקי את עירו. תחילה גר בקייב ומשם עבר למוסקבה. זמן מה עבד כפקיד בבית המסחר לתה של קלונימוס זאב ויסוצקי, ובד בבד המשיך ללמד עברית, לכתוב שירים ולפרסמם בכתבי העת של זמנו. כפרנסה צדדית חיבר דוליצקי כיתובים מחורזים למצבות. אגב, הוא לא היה יחיד מסוגו. משכילים וסופרים נוספים, כמו יהודה לייב גורדון (יל"ג), התפרנסו גם הם ממקצוע זה. עיסוקו של דוליצקי במתים ובקברים נרמז גם בשירו 'ציון תמתי': 'עַד תֶּאֱטַר [תכסה] בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ', וכן 'וְצִיּוּן, אַתְּ צִיּוֹן, תְּהִי עֲלֵי קִבְרִי!'.

'נוסחאות לציוני קבר מצבות אבן'. מודעה שפרסם דוליצקי בעיתונים (המליץ, 4 במרץ 1890)
קייב, בערך 1887 (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

דוליצקי נחשב למשורר מבטיח. כבר בראשית צעדיו זכה לדברי הערכה ועידוד מפרץ סמולנסקין, שכאמור גם פרסם משיריו, ומיל"ג, גדול משוררי התקופה, שאף כיבד את דוליצקי בשיר פרידה שאותו כתב ביולי 1892, חמישה חודשים קודם מותו-שלו. יל"ג כינה אותו 'חֲבֵרִי בְּהֵיכַל שִׁירָתֵנוּ וּשְׁכֵנִי בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ', והכתירו כיורשו: 'הֵא לְךָ עֵטִי, עֲלֵה רֵשׁ מְקוֹמִי'. לא פחות!

שלוש שנים אחר כך פרסם דוליצקי את שירו זה של יל"ג בראש אסופת שיריו (כל שירי מנחם מענדל דאָליצקי, א, ניו יורק תרנ"ה). התנשאות זו הכעיסה רבים. כך למשל, המבקר השנון דוד פרישמן, שלא נמנה עם מעריציו של דוליצקי, ציין כי עטו של יל"ג נקבר עם מותו (דוד פרישמן, 'המשורר ושלושת העטים', לוח אחיאסף, ב, תרנ"ד, עמ' 120-117; וראו תשובת דוליצקי, 'המשורר ועטו האחד', המליץ, 14 בפברואר 1895). גם יוסף חיים ברנר תמה על 'הכתרה' משונה זו, וקבע כי המשורר שירש את יל"ג היה חיים נחמן ביאליק, שבאופן סמלי, פרסם את שירו הראשון בדפוס, 'אל הצפור', בשנת 1892, היא שנת מותו של יל"ג ('הנאמן: לדמות דיוקנו של ביאליק', תרע"ו). דוליצקי נאלץ להסכים אתם...

בשנים 1892-1891 גורשו כ-30,000 יהודים ממוסקבה בצו השלטונות, במה שנודע לימים בשם 'גלות מוסקבה'. דוליצקי ארז את מטלטליו ובקיץ 1892 היגר לאמריקה עם רעייתו וששת ילדיו. מדוע בחר לצאת דווקא ל'עולם החדש' ולא עלה לארץ ישראל הישנה, מחוז געגועיו וכיסופיו? הן רק ארבע שנים חלפו מאז חיבר את 'ציון תמתי', אחד המרגשים בשירי חיבת ציון, שבו לא חסך בביטויי התרפקות על אדמת המולדת, עד כי נראה היה שהוא רק מחכה להזדמנות הראשונה לעלות לארץ שאליה נכסף כל כך.

אפשר לשער כי דוליצקי נהג כך בהשפעת מורו ורבו יל"ג, שהעריך, בטעות, כי מרכז היצירה העברית עתיד לנדוד מרוסיה לאמריקהאת התלהבותו של יל"ג מאמריקה, הכירו בני הזמן מ'אחותי רֻחָמָה', שנכתב עשר שנים קודם (1882) בעקבות הייאוש שעוררו הפרעות שכונו 'סופות בנגב' במושבות היהודים. בשיר זה הטיף יל"ג ליהודי רוסיה לעבור לאמריקה, ארץ החופש, 'עד יחמול עלינו אבינו':
קוּמִי נֵלֵכָה! בִּמְקוֹם אוֹר הַחֹפֶשׁ / יִזְרַח עַל כָּל בָּשָׂר יָאִיר כָּל נֶפֶשׁ,
בִּמְקוֹם חָבִיב כָּל הַנִּבְרָא בַּצֶּלֶם,/ עַל עַמּוֹ וֵאלֹהָיו אִיש לֹא יִכָּלֶם –
שָׁם לֹא יַעַשְׁקוּךְ זֵדִים; שָׁם נִכְלָמָה / לֹא תִּהְיִי גַּם אַתְּ, אֲחוֹתִי רֻחָמָה.

בן 36 היה דוליצקי כשהגיע לחופי ניו יורק. דברי העידוד של יל"ג, כי שם, 'בִּמְקוֹם אוֹר הַחֹפֶשׁ', יוכל לבצר את מעמדו הספרותי והכלכלי, הפיחו בו תקוות גדולות. סבור היה כי יוכל להגיע למעמדם של אברהם גולדפדן ואליקום צונזר, יוצרי הזמר הגדולים והאהובים שהקדימוהו ועברו לניו יורק כמה שנים קודם לכן. בתמימותו ציפה לגדולות ונצורות מציבור המהגרים היהודי הגדל והולך באמריקה, לאחר שמאות אלפי יהודים ממזרח אירופה הגיעו אל חופיה גלים-גלים באניות. בדמיונו חזה כי הם יהיו לבטח קהל הקונים של ספרי שיריו. 

ההתפכחות לא אחרה לבוא. עד מהרה נוכח לדעת שאותם מהגרים היו שקועים עד צוואר בחבלי קליטה ובשאלות קיום. הם חיפשו את סדנאות החייטים ובתי החרושת שמהם יוכלו להוציא את פרנסתם בזיעת אפם. תרבות עברית ושירי ציון לא היו בראש מעייניהם. המשורר, שאך שנים אחדות לפני כן התפרנס כמזכיר בביתו של הגביר קלונימוס זאב ויסוצקי במוסקבה, מצא את עצמו רעב לפת לחם כבר בשנתו הראשונה באמריקה. כדי להושיט לו חבל הצלה, התאגדה בשנת 1893 חבורת סופרים ומשכילים וערכה לכבודו נשף שכל הכנסותיו יוקדשו לרווחתו. בכספים שנאספו בערב זה רכשו עבורו מזנון שאִפשר לו להתפרנס בדוחק. שנתיים אחר כך, ב-1895, סייעו לו חברים אלה לפרסם את ספר שיריו הראשון. בדף השער נדפס כי הספר יוצא לאור 'על ידי חברת אנשים אוהבי שפת עבר בנויארק'.


משורר 'לא אשכחך ציון תמתי', מצא את עצמו עומד מאחורי דלפק מזנון בניו יורק ומציע ללקוחותיו נקניקיות ובשר מעושן. מאיגרא רמא ירד דוליצקי לבירא עמיקתא, וכדי ביזיון וקצף. 

אלא שגם המזנון לא הבטיח לו הכנסה מספקת לפרנסת משפחתו. הוא החל לעבוד כפועל בבית חרושת, אך המלאכה התישה את כוחותיו והוא חזר למלאכת נעוריו והיה שוב למלמד דרדקים. לאחר שגם מכך התייאש, פתח בית קפה, הפעם הציע משקאות ומגוון כריכים. גם כאן לא מצא את תיקונו ועל כן שב למקצוע ההוראה. ברוב יאושו כתב שירי אכזבה מארצו החדשה ומן האפשרות להתקיים בה מספרות עברית. 'הנח לאמריקה מחכמה ומדעים, / פה אור חכמתנו לא יִגַּהּ, לא יָהֵל!', כתב דוליצקי בשנת 1894 לנחמיה שמואל ליבוביץ, שערך בניו יורק מאסף לחכמת ישראל בשם אוצר החכמה והמדע וביקשוֹ לתרום מפרי עטו:

כל שירי דוליצקי, עמ' 40

ולאורך כל התקופה הקשה הזאת לא העלה דוליצקי על דעתו לבחון, ולוּ כמוצא מקשייו ומייאושו, עלייה לציון חמדת לבו. ככלות הכל, להתייאש יכול היה גם בארץ אבותיו... מסתבר כי ציון כמחוז געגועים הייתה הרבה יותר מושכת מציון כמקום מגורים. 

בדומה לנפתלי הרץ אימבר, משורר חיבת ציון שהתיישב אף הוא באמריקה, החל דוליצקי לנדוד ממקום למקום. את נדודיו ומרוצו הנואש אחר פרנסה לבני ביתו שיקע גם בשיריו:
בַּאֲשֶׁר אָלִין לֵיל זֶה, שָׁם מָחָר לֹא תִּרְאֵנִי 
 אֲנִי רָץ בְּחִפָּזוֹן וְעֹרְקַי לֹא יִשְׁכָּבוּ,  
בִּגְלַל אֵיפַת רָזוֹן לְבָנַי כִּי יִרְעָבוּ ... 
בִּשְׁנֵי יְרָחִים שִׁשִּׁים עִיר מַדּוֹתִי בְּשָׁעֳלִי 
(שירי מנחם, ניו יורק תר"ס, עמ' 116-115)
דוליצקי בארה"ב (סנט לואיס), ראשית המאה העשרים (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

מחוסר ברירה, וכדי לשרוד, נפרד דוליצקי מהשירה העברית ועבר לכתוב ביידיש, 'שפת בבל השדודה' בלשונו. הוא החל לפרסם רומנים עבי כרס בסוגה המכונה 'שׁוּנְד'  ספרות זולה ונחותה בעלת תכנים סנסציוניים  ועד סוף ימיו חיבר כמה ספרים כאלה. מקצתם ראו אור כחוברות בהמשכים ושמותיהם יעידו על תכניהם: שטאַַרקער פון אייזען: אַ ראָמאַן פון אידישען לעבען (חזק מברזל: רומן מחיי היהודים), שנדפס לראשונה ב-1894 (בשנת 1920 נדפסה מהדורה שנייה בשני כרכים); דער געבילדעטער מערדער (הרוצח המחונך), שנדפס בשיקגו בשנת 1897, גם כן בהמשכים, והוגדר בכותרת המשנה 'אַ קרימינאַל ראָמאַן' (רומן פשע); די פינסטערע הערשאַפט ביז מיניסטער מירסקי (שלטון החושך עד השר מירסקי), שנדפס בברוקלין בשנת 1905, ועוד. כמנהג סופרי ה'שונד' באותם ימים הוא פרסם גם רומנים בהמשכים בעיתון דער מאָרגען זשורנאַל, תחת שם העט מ"מ וואָלפאָוויטש ('דער אידישער גראָס-וויזיר'; 'שפרה די עגונה', 1912-1911). כבוד גדול אולי לא היה בכתיבה כזו, אך זו הייתה פרנסה שאפשרה לו ולבני ביתו קיום סביר. 


על המעבר המתסכל הזה, מיצירה בעברית, למעטים אניני טעם, אל יצירה ביידיש שנועדה להמונים, סיפר דוליצקי בשירו 'הִנֵּנִי':   
חלפה עת הזהב, עברו ימי מזמורִי, / ולהינצל מחרפת רעב ניפצתי את כינורי ...  
מה כינור בת יהודה ליהודים מזויפים? / בשפת בבל השדודה סַפֵּר להם מעשי כשפים,  
מעשה בְּשׁוֹר מֵטִיל ביצים, בפרה בעלת אֵבֶר, / ושמעו אליך העצים, ויכבדוך בני עַם עֵבֶר! 

השיר הסתיים בתשובה ישירה לידיד ששאלוֹ 'אַיֵּכָּה דוליצקי?'
הִנֵּנִי! הִנֵּנִי! / אך בְּסִפְרַת ישראל אל תבקשני!

על שקיעתו הנוגה, של מי שנחשב לארי שבחבורה, העיד המשורר היהודי האמריקני אפרים ליסיצקי (1962-1885). הוא פגש את דוליצקי בנשף שנערך לכבודו בבוסטון ונדהם ממראה עיניו: 

אפרים ליסיצקי, אלה תולדות אדם, מוסד ביאליק, 1949, עמ' 171

כשלקה בבריאותו בערוב ימיו, ביקש דוליצקי להתאשפז בבית החולים היהודי בלוס אנג'לס, אך נדחה. עייף, כבוי, חולה ומיואש נדד מבית חולים אחד למשנהו וכך עברו עליו ימיו האחרונים. הוא הלך לעולמו ב-22 בפברואר 1931. כעשרים איש בלבד הלכו אחרי ארונו של המשורר שיל"ג הוריש לו את עטו...

קריקטורה של דוליצקי בשבועון הסאטירי האמריקני ביידיש 'דער גרויסער קונדס': חבריו אומרים שקיבל בהתרגשות מיל"ג
את עט הסופרים; שונאיו אומרים שהוא לא מסוגל להשתמש בעט זה שכן העט גדול ממנו; האמת היא שהוא משתמש בו
ככף [כדי להתפרנס]

ד. גלגולי נוסח, ביקורת והשפעה

מאז פורסם השיר 'ציון תמתי' לראשונה בשנת 1888 חלו בו שינויים אחדים. את השינוי הראשון ערך המחבר עצמו, שעה שכינס ב-1895 את כל שיריו לספר. את שתי השורות האחרונות שנדפסו במקור, 'וְעֵת הַכֹּל אֶשְׁכָּחָה, אַתְּ שְׁאֵרִית נִשְׁמָתִי / וְצִיּוּן, אַתְּ צִיּוֹן, תִּהְיִי עֲלֵי קִבְרִי', החליף דוליצקי במשפט: 'וְעֵת כִּי אָמוּתָה, בָּך תָּמִיד, יָפָתִי, / תִּהְיֶינָה שִׂפְתוֹתַי דֹּבְבוֹת בְּקִבְרִי'. כן שינה את המשפט 'אִם תִּיבַשׁ עַל שִׁבְרֵךְ', בבית השני, ל'אִם תִּיבַשׁ עַל עָנְיֵךְ'. שינויים אלה נותרו רק בטקסט המודפס של השיר ולא עברו אל הנוסחים המולחנים שלו. 

כל שירי דוליצקי, תרנ"ה, עמ' 7

השיר כולו אינו אלא וריאציה בת ארבעה בתים על שבועת האמונים הנצחית לירושלים: 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי' (תהלים, קלז 5). דוליצקי ציטט בשירו מילים מתוך פרק זה והביע את כמיהתו לארץ ציון וירושלים בנוסח המזכיר את שירי רבי יהודה הלוי. הוא נשבע לזכור אותה תמיד, ומנה את האסונות האיומים שצפויים לו אם יחדל מכך: 'תִּדְבַּק עַד מוֹתִי לְחִכִּי לְשׁוֹנִי ... יִיבַש לְבָבִי מֵחֳלִי, מֵעֹנִי ... יֵהָרֵס בֵּית חָמְרִי, תְּהִי נַפְשִׁי לִכְלִימָּה ... יְהִי גְרוֹנִי כַמָּק, אֲכוּל עָשׁ וְרִמָּה', אללי. 

את המשפט המפורסם 'עַד תֶּאֱטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ
' כתב, מן הסתם, בעקבות עיסוקו בכתיבת 'נוסחאות' למצבות, ובהשפעת פסוק מהשיר 'תל אביב' של מורו ורבו יל"ג, שבו נכתב: 'גַּם עָלַי לֹא תֶאְטַר בּוֹר תַּחְתִּית פִּיהָ'. שניהם הסתמכו על הפסוק: 'אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ' (תהלים, סט 16). 'תאטר' הוא לשון כיסוי. 

בניגוד לרבים משירי העלייה הראשונה, שהטיפו במפורש למהר ולהתיישב בארץ אבותינו ('חושו, אחים, חושו', 'שאו ציונה נס ודגל'), אין ב'ציון תמתי' אפילו רמז של עידוד לעלייה. דוליצקי הסתפק בהתרפקות מליצית וסנטימנטלית על ציון התנ"כית העזובה והשוממה, ללא כל התייחסות אל פרט כלשהו מנופיה. אין בו זכר לערי הארץ, להריה ולעמקיה, למקומות הקדושים או לקברי האבות. לא נזכרים בו הירדן, הכרמל והרי יהודה, גם לא חומות ירושלים והר הבית. 'ציון' מבחינתו היא מחוז כיסופים רוחני, ארץ ישראל מדומיינת, 'ציון של מעלה' ולא זו הממשית. מה פלא אפוא שדוליצקי לא זכה לראות בחייו את ארץ חלומותיו ולא חונן את עפרה. הוא חלם על ציון, נכסף אליה ושורר עליה, אך מעולם לא ביקר בה. בכך לא נבדל מרוב משוררי חיבת ציון, שערגו בשיריהם לארץ חמדת אבות, מבלי שדרכו אי פעם על אדמתה (ודוגמה לכך הוא אליקום צונזר, שבו עסקנו רבות, שגם הוא העדיף את ניו יורק על פני מושבות הארץ). 

סופרי אודסה הציונים המעיטו בחשיבותה של שירת חיבת ציון. הם ראו בה שירה פשטנית, רומנטית, מלודרמטית ועתירת מליצות, שנכתבה בידי משוררים חובבנים ורגשנים. גם דוד פרישמן, שהתנגד לרעיונותיה של חיבת ציון, לעג לשירי דוליצקי עתירי 'המליצות הנפוחות' ולמאמריו הנמלצים השופעים בסימני קריאה ושאלה (כל כתבי דוד פרישמן, ד: תוהו ובוהו, תר"ץ, עמ' מו). ביאליק אף הוא לגלג על שירים אלה. הוא חיקה את סגנונו של דוליצקי, בלי לציין את שמו, ותיאר את שיריו כ'געגועי שוא מופרזים ומוגזמים על ציון, "אהובתי, חיי רוחי, אור עיני ומשאת נפשי" ' (אגרות ביאליק, א, עמ' עב). במכתב אחר, ששלח בשנת 1895 לידידו יהושע חנא רבניצקי, כתב ביאליק כך:
מה דעתך על החרזנות אשר פרצה וגברה בעת הזאת בשירה העברית? אין כשרון ואין רעיון חדש, אין ידיעת הלשון ואין ניצוץ אלהי, אבל יש כאן אחיזת עינים ושרלטניזם ... מלבד [ובנוסף לכך] השקר והרמיה הבולטת בכל שיריהם, כי יבכו לשבר עמם הגדול כים. ואם על ציון יתגעגעו  בלב ולב ידברו. לא אנחת העם וגעגועיו נשמעים בשיריהם, כי אם המון דברים נשמע... 'ציון משאת נפשי; בחלומי ראיתיך'; 'אהובתי, משושי...', וכל המילים היפות האלה זיופן ניכר מתוכן ולכן – כבר קצה הנפש היפה בהן (שם, עמ' סט).
דוגמה לשירים כאלה, שהשפעתו של דוליצקי ניכרה בהם, היו שיריו של מנחם מנדל הורוויץ מליובאוויץ, 'משאת נפש' ו'ציון', שפורסמו שנה קודם לכן (1894) בקובץ הספרותי ממזרח וממערב, בעריכתו של ראובן בריינין. השיר 'ציון' הוא חיקוי מביך של שירו של דוליצקי.

ממזרח וממערב, א (תרנ"ד), עמ' 55-54 (לחיצה על הצילום תגדיל אותו)

כפי שהעיר אבנר הולצמן, ביאליק הכיר היטב שירים אלה, שכן, באופן אירוני, שיר פרי עטו ('שירת ישראל') התפרסם בעמוד שלאחריהם. מה שביאליק לא ידע הוא, שאותו 'משורר', מ"מ הורוויץ, אינו אלא נער בן 13... ('עלייתו ושקיעתו של המשורר הלאומי', עד הלום: תחנות בספרות העברית, כרמל, תשע"ו, עמ' 256).

הביקורת של ביאליק ושל אחרים על האופי ה'תעשייתי' של שירי חיבת ציון, מזכירה את התייחסותו הסרקסטית של נתן אלתרמן אל שירי ירושלים מן הנוסח הישן: 
לְכָל מְשׁוֹרֵר יְדוּעָה הַתִּרְכֹּבֶת  / שְׁלִיש תְּפִלָּה, / שְׁלִיש דִּמְעָה, / רֶבַע נוֹף, / חֲתִימָה. / שִׁיר מוּכָן.../ כְּתֹב מִלְמַעְלָה: יְרוּשָׁלַיִם! 
(נתן אלתרמן, רגעים, א, הקיבוץ המאוחד, תשל"ד, עמ' 172) 

כיצד אפוא עלינו להתייחס אל שירי חיבת ציון בכלל ואל שירי דוליצקי בפרט? דומני שיש להבחין בין הביקורת שהושמעה על רדידותם הספרותית של שירים אלה לבין תפקידם ההיסטורי כשירי זמר. הלחנת שירים אלה הגביהה את קומתם, שינתה את מעמדם והצמיחה להם כנפיים. המנגינות שדרגו את השירים והאהיבו אותם על כל שדרות העם, וכשירי זמר הם מילאו תפקיד חשוב בטיפוח ההתעוררות הלאומית.

ואכן, היו גם כאלה שנתנו דעתם על היבט זה. כך למשל אליעזר רפאל מלאכי, מן המצוינים שבחוקרי תולדות היישוב, כינה את דוליצקי 'רומנטיקן מלא כיסופי נפש לציון ... ושיריו המלאים רוך ועדנה זעזעו בנימיהם הליריים את לב העם, ויהיו לשירים לאומיים, שחוברו להם מנגינות והושרו בכל בית בישראל' ('אגרות סופרים', התקופה, לד-לה, תש"י, עמ' 758). גם משה אונגרפלד, מנהלו המיתולוגי של 'בית ביאליק', ראה בשירי דוליצקי את 'הסנונית הראשונה שבישרה את האביב הלאומי בבית ישראל. ובשיריו רוויי הכיסופים ושקויי דמעות געגועים וכמיהות לתפארת הארץ הבחירה, התנגנו במתיקות עד כלות הנפש, צליליה הענוגים של אהבה עזה, שתוכה רצוף התרפקות על מולדת רחוקה וקדושה' (הוגים ומשוררים: מבחר מסות, 1974, עמ' 190). דוליצקי עצמו גם הוא לא הצטנע בהערכת תרומתו לזמר העברי. בדצמבר 1926 כתב למנחם ריבולוב, עורך הדואר: 'רוב שירַי הציוניים היו לשירי-עם ועוררו את העם לתחייה' (ידיעות גנזים, 52-51, תשכ"ז, עמ' 129). 

מי שיצא להגנת שמו הטוב של דוליצקי היה המבקר והעורך רב-ההשפעה יוסף קלוזנר. במאמר מקיף, שהקדיש לו במלאת 25 שנה לעבודתו הספרותית, טען כי משוררי חיבת ציון הפריזו בשיריהם לא משום שהיו שקרנים, אלא מתוך שנהגו כמאהב מסונוור שמפריז בשבחי אהבתו הראשונה. זו הייתה שירה של חולמים נאיביים, תמימים, אופטימיסטים, שבעיניהם ארץ ישראל חפה מחסרונות. כוח השיפוט יבוא, כרגיל, רק מאוחר יותר, באמצעות סופר או נביא (קלוזנר התכוון לאחד העם), אך אילולא נכתבו שירים כמו 'ציון תמתי' ודומיו, 'הייתה הציונות נעשית יבֵשה כלולב'.
חובבי ציון הראשונים שלפני שנת תרמ"ט ... היו מתייחסים לרעיון הציוני כ'אוהבים' גמורים לכל מעלותיהם וחסרונותיהם ... אנשים שלא ראו את ציון מימיהם, שלא קראו אפילו ספר אחד על המצב המדיני והכלכלי של ארץ ישראל, הִלְלוּ ושִׁבְּחוּ את ציון בשבחים מופרזים ומוגזמים. אבל מה בכך? כלום האוהב רואה את אהובתו באמת? ... כלום אין היא נראית אחרת לגמרי לעיניים בלתי אוהבות?... 'מליצות', פרזֵיאולוגיה אנו קוראים היום להשתפכות הנפש הציונית ממין זה. אבל ל'המשתפכים' הללו לא היו אלו מליצות כלל. את נפשם שיקעו בתוך השירות והתשבחות, שאנו עוברים עתה עליהן בצחוק קל על שפתינו ... 
דוליצקי היה הסנונית הראשונה שבישרה את האביב הלאומי. שיריו הם לחש האהבה הראשון  ומה יש לדרוש מפטפוט ילדותי זה חוץ מתום ואמונה? ושני אלה אנו מוצאים בשיריו הציוניים של דוליצקי ... די להשוות את השירים: 'על הררי ציון', 'על חורבות ציון', 'אִוִּיתִיךְ', 'חנוני' ו'אם אשכחך' אל שירי ציון ששרו אז גוטלובר בלשון עברית או אליקום צונזר בז'רגונית [יידיש]. פה, בשיריו של דוליצקי, אנו מוצאים את תמימות ההרגשה, את חזקת הגעגועים, את עצמת האמונה ואת העצבות החולמת, ושם, בשיריהם של גוטלובר וצונזר, אנו מוצאים רק מילים, מילים ומילים... 
... 'ציון תמתי', 'ציון חמדתי', 'תשכח ימיני אם אשכחך, יפתי' – מה ישן הוא לנו כל זה עתה, ומה חדש היה כל זה בשנות השמונים! מה קשה לאדם, שכבר חדל לאהוב, לקרוא את מכתבי האהבה הלוהטים, שכתב כשהיה בן י"ח! ואף על פי כן, כמה גדולים הגעגועים שבהם זוכר האדם את ימי הנעורים שלו. 
 (איש עברי [יוסף קלוזנר], 'מנחם מ' דוליצקי', לוח אחיאסף, יא, תרס"ד, עמ' 266-264; הנ"ל, יוצרים ובונים, א, תרפ"ה, עמ' 257-247)

ה. השיר 'ציון תמתי' מגיע לרחובות
צבי קליינר בזקנתו (האתר לתולדות  רחובות)

כאמור, השיר 'ציון תמתי', נכתב בשנת 1888, כשדוליצקי גר במוסקבה, נדפס באותה שנה בוורשה וכעבור שנים ספורות כבר הושר בארץ ישראל. מי שסייע להתפשטותו של השיר היה צבי הירש קליינר (1949-1864), מראשוני המוזיקאים בארץ, שעלה לארץ מאוקראינה בשנת 1890. 

קליינר, איש עמל, שהיה כורם ומודד קרקעות, ניצל את 
שעות הפנאי כדי להקים את המקהלה הראשונה של רחובות, חלוצת המקהלות של מושבות העלייה הראשונה. הסולן המפורסם של מקהלה זו היה אליעזר מרגולין (1944-1875), צעיר בן 17 בעל קול בס מרשים, שלימים יתפרסם בכינוי 'קולונל מרגולין', אחד ממפקדי הגדודים העבריים. ב'מלונת הכרם' של מרגולין, שעבד אז כשומר בכרמים, נהגו צעירי המושבה להתאסף ולשיר. אלה היו ערבי זמר רוויי רומנטיקה לנוגה אור הירח, שהולידו כעבור עשר שנים את שירי ההווי של שומרי הכרמים, כמו 'שם שועלים יש' ו'ערב, רוח צח יפוּח'. 
                      
בין יתר עיסוקיו ניהל קליינר את מטבח הפועלים במושבה. על פי עדותו של הסופר משה סמילנסקי, בעצמו איש העלייה הראשונה, נהג קליינר לקום בסעודות הערב ולהנעים בקול הטנור הערב שניחן בו את סעודתם של הפועלים. הוא שר פרקי חזנות, קטעים מאופֵּרות וכמובן גם שירי זמר כמו 'ציון תמתי' או 'חושו אחים חושו'. 'כל נפשו אמרה שירה' (משפחת האדמה, ג, עם עובד, תשי"ד, עמ' 60). 

שני מובילי זמר אלה, שהיו בין הראשונים שהפיצו את 'ציון תמתי' בארץ ישראל, לא האריכו ימים במושבה. המוזיקאי הנשכח קליינר (לעיתים נכתב שמו 'קליינרט'), שהלחין שירים, ארגן הצגות ברחובות ובנווה צדק וניצח על מקהלות ברחובות ובראשון לציון, עזב את הארץ בתחילת המאה העשרים, הוא קבע את מקומו בניו יורק ובה עסק בחזנות והתפרנס אך בקושי. 

זמן רב אחרי שעזבו קליינר וחברי המקהלה את רחובות  סיפר סמילנסקי  'היה נדמה, כשעברו את "גבעת האהבה" [אתר במושבה שם נהגו חברי המקהלה לערוך חזרות], ששומעים את קולו של קליינר מתגלגל בין שיחי האזוב ובין בקיעי הגבעה' (שם, עמ' 61). גם לאזאר מרגולין, הראשון שערך ערבי זמר 'מסביב למדורה', יובל שנים לפני מדורות הפלמ"ח, נטש את רחובות בשנת 1902 וחיפש את מזלו באוסטרליה. הוא חזר לפקוד זמנית את נופי הארץ רק כשהוצב לימים כמפקדו של הגדוד העברי השני בימי מלחמת העולם הראשונה.

עומד, שני מימין: אליעזר מרגולין (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

אך באיזו מנגינה שרו קליינר ומרגולין את 'ציון תמתי'? על כך, על הלחנים הנוספים של השיר, על שירו האבוד של דוליצקי 'על חורבות ציון' ועל מקום קבורתו ומצבתו  בחלק הבא של הרשימה.

9 תגובות:

  1. מרתק ומחכים. ובעיקר עצוב שכלום (כמעט) לא השתנה ביחס והקשר בין ציון לציונות.

    השבמחק
  2. אני מרגיש צורך להסב את תשומת הלב של אוהבי הזמר העברי לשירים מחודשים של "חבורת שהם" שמזה למעלה מ-20 שנות שירה משותפת מנציחים שירים בקצב של תקליטור לכל שנה חולפת - בדיוק לפני עשור שנים הקדישו את התקליטור לשירים מהעליה הראשונה תחת השם "ציון חמדתי" ובו מוקלטים 27 שירים שניצלו מן השיכחה. מאחורי המפעל הברוך של "חבורת שהם" (ראשי התיבות של "שירים היוצאים מהלב" שיעל שהם ודודו אלהרר יזמו לאחר פטירתו של חיים שהם ב-1995 ובביתו מתכנסת חבורת שהם תחת שרביטו של מוטקה שלף ויחד הם מוציאים בהתנדבות את היצירות המופלאות שהם מצילים רגע לפני שהשיכחה משתלטת. הנה חלק מן העבודה ההתנדבותית העצומה של החבורה הזאת :שירי החי"ל/"מהשולחן היהודי"/שירי מתתיהו שלם/שירי הפלמ"ח/שירי שובבות/שירים מתוחכמים מאידיש/שירי ים/שירי חג/שירי תנועות הנוער/שירי תיאטרון/חומה ומגדל ועוד ועוד--- אסופה נהדרת עם חשיבות היסטורית ונוסטאלגית כאחד. לחבורה ולשירים שהצילה (ועוד היד נטויה)--- ברכת "כל הכבוד" ובאתר "זמרשת" ניתן למצוא עוד ועוד שירים בביצוע חבורת שהם

    השבמחק
  3. אחרי כל הדברים הנפלאים שכתב אליהו הכהן - אני ממתין בדריכות ובסקרנות לאוסף הביצועים לשיר הנפלא הזה. ובהמשך להערתו כאן של עלי כהן אני מרשה לעצמי להציע גם להקשיב לביצוע השיר ע"י חבורת שהם בהדרכתי בה שר דודו אלהרר את השיר כשהוא מלווה את עצמו בשירת רקע של הקולות מתוך עיבודיו הנפלאים של גיל אלדמע ובליווי ייחודי של נגינת צ'לו. השיר עלה ליו-טיוב בקליפ נפלא של לאה רוס- השרה בחבורת שהם ויכולותיה בעיצוב הקליפים משירי החבורה הם נפלאים ומעניינים
    ולמעוניינים לצפות בביצוע - זה הלינק https://www.youtube.com/watch?v=R8gZ1_s0lFg&t=38s

    השבמחק
  4. מתנצל. בלינק שרשמתי בתגובתי יש בסוף הקליפ רק בית אחד ששר דודו אלהרר. קליפ של כל השיר - טרם עלה ליו טיוב.

    השבמחק
  5. מרתק לקרוא את ההיסטוריה המוקדמת של שיבת ציון. נראה לי שתקופה זו לא נחשפת לכולנו וכאשר למדנו היסטוריה בבית הספר ההסטוריה נגמרה קודם ובמקרה הטוב דילגה לשנת 1948
    פשוט נהניתי לקרוא כל שורה

    השבמחק
  6. והשבוע, בבית העלמין בחולדה, שרנו עלי קברו הטרי של עמוס עוז את "צִיּוֹן תַּמָּתִי".‏
    לא שירת מקהלה מהוקצעת; שירת-עם אמיתית, מפי המוני הנפרדות והנפרדים בלב שבור ‏מאהובם‎.‎
    מקרוב, בין כרמים, שדות ויישוב עברי, קל הרבה יותר לשיר "לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה..."‏
    הוי, כמה רחקה מאיתנו אותה ציוֹן משׂאת-נפש..‏
    שעות ספורות אחר כך, במפגש חזג (חוג זמר גורדון) בת"א, שרנו לכבוד עמוס את "הֲיֵדְעוּ ‏הַדְּמָעוֹת", של ריה"ל וקרצ'בסקי:‏
    הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת מִי שְׁפָכָם
    וְיֵדְעוּ הַלְּבָבוֹת מִי הֲפָכָם ‏‎–‎
    הֲפָכָם בּוֹא מְאוֹרָם תּוֹךְ רְגָבִים
    וְלֹא יֵדְעוּ רְגָבִים מַה בְּתוֹכָם.‏
    אכן, מאור גדול בא אל תוך הרגבים. אטרה בור קברו עליו פיה.‏
    שלא כדוליצקי, אשר נטמן באדמת נכר ורגלו לא דרכה על אדמת יָפָתו חֶמדתו – עמוס הקפיד ‏לשוב ולומר על ישראל המדינה "אני אוהב אותה גם כשאני לא יכול לסבול אותה". מעין ‏‏"תוחלתי ושִׁבְרִי" (בשין ימנית, לא כדוליצקי המכפיל את התקוה: אַתְּ, כל עוד אֶחי – תוחלתי ‏ושִֹברי).‏
    אפשר לנבּא כי קברו של עמוס עוז יהפוך ל"צִיּוּן", מקום אותו יפקדו קוראיו, אוהביו ‏והמאמינים בדרכו ובחזונו.

    השבמחק
  7. רדידות זה עניין יחסי.
    ביחס לכתבים עמוקים או שירים נוקבים, יתכן ששירים אלו קסומים משהו ופשוטים. ביחס להמוני שירים אחרים, ולא לומר ביחס לשירים היום אין הם רדודים, והקסם בשירה מאפיל על המליצות.
    .
    וכמו במקרים אחרים, לא לחכמים לחם, לא למשוררים אוכל.
    ונוח להם לחם דל ועט לשיר
    ממנעמיו של איש עשיר.

    השבמחק
  8. לאותה התפעמות והמיית-לב שעורר השיר "ציון תמתי, ציון חמדתי" מאז ועד עדה ברודסקי והמלווים את ‏עמוס עוז, זכרם לברכה, הוא זכה, כנראה, בעיקר בזכות הלחן המשתפך ברגש, ולא על מילותיו הדלות. ‏ה"סנגוריה" שלימד יוסף קלאוזנר על השיר, שהמשורר דוליצקי דומה למאהב רומנטי, שאינו רואה את ‏אהובתו כפי שהיא במציאות, היא עלובה. גם יהודה הלוי לא דיבר על ארץ-ישראל הממשית, אבל התייחס ‏לציורי ציון המיתית, של המקרא והאגדה. אצלו היא חרבה אבל עדיין מלכותית – "את בית מלוכה ואת כיסא ‏ה' ויוצרך / פתח מול שערי שחק שערייך" – יש שערים, ויש הגבולות המיתיים – קברים, הרים, "צוף ‏נהרייך" וכו' וכו'. גם ביאליק בשירו הראשון איננו רואה את ארץ-ישראל הממשית (איך יכול?), אבל יש בו ‏סיפור והוויה פיוטית: ציפור חוזרת באביב "מארצות החום" אל חלונו של המשורר. היא ראתה את ארץ-‏ישראל הממשית, היא שרה, והוא שומע אותה שרה "על ארץ / האביב בה ינווה עולמים". היא ראתה את ‏‏"אחיו העובדים, הזורעים בדמעה" וממנה הוא שואל "הקצרו ברינה העומר" והוא מקנא בה על מסעה – "מי ‏יתן לי אבר ועפתי אל ארץ / בה ינץ השקד, התומר" – אולי בעקבות מיכאיל לרמונטוב, שענף (בעצם – ‏לולב!) שהובא מפלסטינה, על ידי מי שחזר ממסע צליינות ב"מקומות הקדושים", מביא את המשורר לשאול ‏את הענף על המקומות הללו, ועל האור המופלא באותה ארץ קדושה, ועל הירדן וכו'. עיקר שירו של ‏דוליצקי - שיר-השירים ו, ט ותהלים קלז, ואין בו הוויה פיוטית. דווקא אין לתמוה על דוליצקי שלא נסע ל"ציון ‏תמתו, ציון חמדתו" אלא לאמריקה. באותם ימים יכלו לנסוע לארץ-ישראל רק אמידים וסטודנטים בני ‏אמידים, כגון הביל"ויים, ולא אביונים המבקשים להביא טרף לביתם, כמו מנחם מנדל דוליצקי. אותם הזמינה ‏ארצות-הברית של אמריקה, כמילותיה של אמה לזרוס, החרותות על פסל החירות ("הבי לי את בנייך ‏היגעים, העניים... את פליטת חופייך האומללה. שלחי אותם אליי – את חסרי הבית האומללים...").‏
    אפילו בשיר "בשדמות בית-לחם, בדרך אפרתה" של אבא קונסטנטין שפירא יש יותר מבשיר "ציון תמתי", ‏וגם הלחן מרגש. אבל "הכול צריכין למזל, אפילו ספר תורה שבהיכל", ויש שירים שהיה להם מזל. קח את ‏‏"התקווה" של נפתלי הרץ אימבר – איך זכה? איך ממשיך להיות ההמנון של מדינה, שאף לא עין כל ‏אזרחיה היהודים הייתה "צופיה לפאתי מזרח קדימה", מכל-שכן אזרחיה שאין בקרבם "נפש יהודי", אבל ‏הרצל ומגילת העצמאות הבטיחה להם...‏

    השבמחק
  9. גורל מורכב ועצוב של משורר בעל אספירציות כה גבוהות וחלומות כה רחוקים ממציאות חייו הקשה..
    כתבה מרתקת ועשירה .קנאת סופרים, לגלוג עוקצני גלגולי הגיבורים כמיטב המסורת היהודית הנודדת.
    תודה רבה

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.