יום שני, 30 בדצמבר 2019

בורא מיני מזונות: סנדק וחותנת, פק"ל קפה ושיבת הדגים

א. הכניסה להפרעות אכילה

נאמר זאת כך: השלט הזה, בבית החולים תל השומר, לא ממש עושה לך חשק לאכול פיתה עם שווארמה נוטפת שומן וטחינה...

צילום: שמואל גביש

ב. תפילת הסנדק

לא מכבר עסקנו כאן בשם המיוחד של פיצריה 'הסנדק', ברחוב יפו בירושלים, מול שוק מחנה יהודה. הסתפקנו אז בביקורת השם, המרמז על משפחת פשע איטלקית, אך לא נכנסנו פנימה.

זאב קינן התעלם מכל האזהרות וסעד שם את לבו. הוא הופתע לגלות בפנים מראות לא שגרתיים כמו למשל, פמוטי באבא סאלי ודגם מוקטן של אחוזת הקבר הקדוש בנתיבות:


גם פסוקי תחינה רוחנית כלשהי צויירו על הקיר:

צילומים: זאב קינן

ג. וגם החותנת מנה תקבל...

כשתצאו מ'הסנדק' ותחצו את הכביש תוכלו להיכנס לשוק מחנה יהודה פנימה. אם חשקה נפשכם במתנה לחותנת, תוכלו לקנות לה מהתבלין הזה:

צילום: יעל חבר

ד. פק"ל קפה

מיקומה המקורי של עגלת הקפה המיטלטלת הזו ('בית קפה על גלגלים') הוא בכניסה לקיבוץ משמר דוד, אבל היא מגיעה גם למקומות נידחים כמו תל אביב.

'למי יש חשק לשתות קפה שמחזיר אותו לטירונות ומזכיר לו מילואים?', שואל רטורית בני עורי, שצילם.

צילום: בני עורי

ה. ושבו דגים לגבולם

חנות דגים שנפתחה מחדש בשכונת בורו פארק שבברוקלין, ניו יורק, מתהדרת בכותרת שנונה במיוחד:

צילום: נחמיה שטיינברגר

ואם כבר בדגים עסקינן.

לא בטוח שחובבי פרי הים מעוניינים בכל כך הרבה מידע...

צילום: איתמר לויתן

יום שישי, 27 בדצמבר 2019

סיפור על אהבה ומפקד אוכלוסין

שכונת כרם אברהם בירושלים בהיבנותה, 1935 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

מאת שמריה גרשוני

א. כרטיסיות מפקד התושבים, 1947

גם מסמכים מצהיבים ומשמימים מאי-אז, יכולים לספר סיפור מרתק. כאלה הם כמה מסמכים הטמונים בכרטיסיות מפקד התושבים היהודים, שנערך בירושלים בשנת תש"ז (1947) ביוזמת 'כנסת ישראל: ועד הקהילה העברית ירושלים' (הנהגת יהודי ירושלים קודם להקמת המדינה). כרטיסיות אלה, הסרוקות בארכיון המדינה וניתן לצפות בהן בקלות, לוקחות אותנו היישר לספרו של עמוס עוז סיפור על אהבה וחושך (ירושלים 2002 ומהדורות רבות אחר כך) ויש בהן להאיר פינות קטנות בו. 

המסמך הראשון נלקח מכרטיסיית מרשם האוכלוסין שנערך בשכונות כרם אברהם וגאולה (עמ' 69), ובו נרשמה משפחת קלוּזנר (כך!) מרחוב עמוס 18 שבשכונת כרם אברהם. בדירה בת שני החדרים, כך צוין, מתגוררים 'ראש המשפחה' יהודה אריה בן אלקסנדר (כך!) קלוּזנר, 'אישתו' רבקה בת נפתלי, והילד עמוס בן השמונה.

הקליקו על האיורים לקריאה נוחה יותר

יודעי קורותיו של עמוס עוז ודאי יופתעו ששמה של האם הוא 'רבקה' והלא שמה היה פניה! אך על תמיהה זו ענה עוז עצמו כאשר ציין בספרו 'אינני יודע איך ומתי והיכן פגש אריה קלוזנר את פניָה מוסמן שנרשמה כאן [באוניברסיטה העברית] בשמה העברי, רבקה' (עמ' 163).

ועוד צוין בכרטיס שֵׁם בית הספר שאליו הלך עמוס. בעמוּדה 'באיזה בי"ס לומד כעת', נרשם 'בית הילד'. נדמה שאנו מכירים את בית הספר הזה היטב, שכן הוא מתואר בהרחבה בפרק לז בספר. אך מתברר שעוז המבוגר לא דייק פורתא ובספרו קרא לבית ספר מאולתר זה בשם 'מולדת הילד' (עמ' 320, ושוב בעמ' 342, 351). אז 'בית' או 'מולדת'?

קשה להאמין שיהודה אריה קלוזנר, אביו הדייקן של עוז, ישכח את שמו הנכון של בית הספר אליו שלח את בנו יחידו, ונראה שממרחק השנים נשכח השם הנכון. עוז כתב בספרו כי ב'בית הילד' פעלו רק שתי כיתות. בכיתה א' לימדה איזבלה נחליאלי, 'בעלת בית הספר', שהייתה גם 'מנהלת, מחסנאית, גזברית, רכזת תכניות לימוד, רס"ר משמעת, אחות בית הספר, שרתת, שוטפת רצפות, מחנכת של כיתה א' ומורתנו לכל המקצועות' (עמ' 320), ובכיתה ב' – השנה שבה נרשם המסמך – הייתה זו 'מורה-זלדה', מי שנודעה לימים כמשוררת 'זלדה', ולה הקדיש עוז את פרקים לח-לט בספר. 

'מורה-זלדה', 1938 (ויקיפדיה)

דמות אחרת שעליה כתב עוז בהרחבה בלגלוג קל ובאהבה מסותרה היא פרופסור יוסף קלוזנר, דודו של אביו 'המתאבק בעפר רגליו של הדוד יוסף' (עמ' 295). בפרקים ט-יא תיאר עוז את 'הדוד יוסף' הנערץ ואת הדודה ציפורה אשתו, אשר דאגה לו במסירות. 

ציפורה ויוסף קלוזנר, 1940 (אישי רחוב)

במסמך נוסף של מפקד תש"ז, שנערך בשכונות זכרון יוסף, שבת צדק, תלפיות וארנונה נרשם קלוזנר (ושוב עם הניקוד קלוּזנר) 'אלמן', שכן כשנתיים קודם לכן, בסיון תש"ה, נפטרה רעייתו ציפורה לבית ווירניק. לבני הזוג לא היו צאצאים, והם גם לא נקברו זה לצד זו, מפני ש'הר הזיתים, שבמדרונו עתידה הדודה ציפורה להיקבר ובמדרונו ביקש גם הוא [הדוד יוסף] להיקבר אך לא זכה מפני שהעיר המזרחית הייתה בעת מותו בידי ממלכת ירדן' (עמ' 85).

יוסף קלוזנר לא גר לבדו. בכרטסת (עמ' 80) נרשמו שני דיירים נוספים בביתו שבתלפיות:  חיה אליצדק (נשואה) ובנה אריאל, שלמד באותה עת בגימנסיה העברית בירושלים. 


חיה אליצדק (1993-1900) הייתה רעיית אחיו הצעיר של קלוזנר, העיתונאי הרוויזיוניסט בצלאל אליצדק (1973-1884). לאחר מות ציפורה הוחלט שחיה 'תעבור בהסכמת בעלה להתגורר עם הדוד יוסף ("מפני שהוא הלוא ילך לאיבוד, הוא אינו מסוגל אפילו למזוג לעצמו בכוחות עצמו כוס חלב, או להתיר את עניבתו בערב")' (עמ' 68; על רפיונו זה של קלוזנר ראו גם בעמ' 75-74). 

ייתכן שצירופו של אריאל בן ה-17 למגורים בבית קלוזנר נועד למנוע רכילות ולזות שפתיים באשר למניעיה של אמו. השערה מרחיקת לכת יותר תסביר זאת ברצון למנוע 'ייחוד' – איסור התייחדות של גבר עם אשה שאינה אשתו. אף שקלוזנר היה רחוק מאדיקות ('אצל הפרופסור קלוזנר אסור היה לעשן לפני צאת השבת, אף כי השבת לא תמיד מנעה מן הדוד יוסף לשקוד על מאמריו'  עמ' 63), יתכן שדרישה זו הגיעה מצד חיה אליצדק (אחותו של לוין קיפניס), שגדלה בבית דתי, או מצד בעלה-אחיו.

חיה אליצדק (זיכרונותיה של סבתא חיה, ירון גולן, תשס"ו; תודה לציונה קיפניס)

במפקד (עמ' 46) נרשם גם שכנו המפורסם של קלוזנר ובעל דבבו, הלא הוא הסופר ש"י עגנון. 'צינת נימוסין ארקטית נשבה לרגע בסמטה אם אירע ונפגשו שניהם, הפרופסור קלוזנר והאדון עגנון, מגביהים מעט את מגבעותיהם, מחווים זה לזה קידה קלה, ודאי מעומק לבם היו מאחלים זה לזה בלחש שִׁכחת עולם בקרקעית תהום הנשייה' (עמ' 48). 

ביתו המבודד של עגנון לא היה עדיין ברחוב שנשא שֵׁם  – וכמובן שהשם 'רחוב קלוזנר' ניתן שנים רבות אחר כך – ולכן סומן כ'בית עגנון שמואל יוסף':


נחזור לקלוזנר.

אחרי פטירתו בשנת תשי"ט (1958), קיבלה חיה אליצדק את ההכנסות מהקרן שהקים בחייו, 'מאחר והיא טיפלה במנוח במשך שנים, ביחוד לאחר פטירת אשתו' ('קוימה צוואת פרופ' קלוזנר ז"ל', חרות, 1 ביולי 1959, עמ' 4). לאחר תקופה ארוכה של מגורים משותפים הספידה אליצדק את קלוזנר ברשימה מרתקת, שהקדימה את תיאוריו של עמוס עוז בשנים רבות ('הפרופסור קלוזנר כאיש שיחה', חרות, 27 בנובמבר 1959, עמ' 3). 

מצבתו של יוסף קלוזנר בהר המנוחות (צילום: דוד אסף)

זמן קצר לאחר מרשם האוכולוסין, נאלצו קלוזנר וחיה אליצדק לעזוב את הבית שבשכונת תלפיות. מיד לאחר ההצבעה באו"ם על תוכנית 'החלוקה', בכ"ט בנובמבר 1947, פתחו הערבים במתקפה כללית על היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. 'הדוד יוסף בכבודו ובעצמו  הפרופסור קלוזנר  ועמו גיסתו אשת אחיו חיה אליצדק: שניהם הצליחו להימלט כמעט ברגע האחרון משכונת תלפיות המנותקת והמותקפת ... ואילו בנה היחיד של חיה אליצדק, אריאל, התגייס ונלחם על הגנת שכונת תלפיות' (עמ' 408). אריאל היה בנם היחיד של חיה ובצלאל אליצדק. כיאה לצאצא של משפחה ספרותית משך גם הוא בעט סופרים וכבר בגיל 16 החל לפרסם סיפורים בעיתונות (סיפורו הראשון, 'בחזרה מן החזית', התפרסם בהעולם, 8 בנובמבר 1945, עמ' 86-85). לימים פרסם רומן המתבסס על חוויותיו במלחמת העצמאות (חרב כי תצמא: ספור מימי מלחמת ירושלים, אחיאסף, 1953; בעמ' 408 בסיפור על אהבה וחושך שגה עוז ברישום שנת ההדפסה).

בפרק זיכרונות שפרסמה חיה אליצדק לאחר מותו של קלוזנר ('אהבתו הגדולה של הפרופסור קלוזנר לירושלים', חרות, 6 בנובמבר 1959) סיפרה על המקלט הזמני שנמצא להם בימי המלחמה ברחוב עמוס שבשכונת גאולה, בבית האחיין יהודה אריה ורעייתו, 'המארחת הנחמדה הגברת רבקה (כך!) ז"ל'. 'הגבר הצעיר במשפחה', הלא הוא אביו של עמוס עוז, שהיה אז בן 38, העיד על עצמו בהומור כי הגיע לדרגת 'חוטב עצים ושואב מים מומחה':


לאחר הקמת המדינה קיבלו קלוזנר ואליצדק דירה זמנית לגור בה עד שיוכלו לחזור לבית בתלפיות, שכן השכונה עדיין הופגזה תדירות על ידי הליגיון הירדני. אליצדק סיפרה על דאגתו הרבה של קלוזנר לספרים שהשאיר בביתו הנטוש:
הדירה, בת שני חדרים עם מטבח משותף שקיבלנו אותה לדיור, הייתה אחת מהדירות שפונתה על ידי החיילים האנגלים בעזבם את הארץ. לא היו בה שום רהיטים ... החלטתי ויהי מה, שאני מוכרחה להביא מתלפיות כמה רהיטים וקצת כלים הנחוצים ביותר ... כשבא האוטו לקחתני, קם הפרופסור ואמר: 'לא תועיל התנגדותך, יקירה, גם אני נוסע הביתה, כי אני מוכרח להביא כמה ספרים' ... משהגענו הביתה נפסקה למזלנו ההפגזה לשעה שלמה. באותה שעה עבדנו כולנו בקדחתנות בהעמסת רהיטים וחפצים על האוטו. הפרופסור עמד ומילא במהירות מפליאה ארגז אחרי ארגז בספרים. ורק אחרי הפצרותיהם של הסבלים למהר ולחזור, הפסיק  את האריזה ועלינו לאוטו... ותיכף בבואו התחיל להוציא את הספרים מן הארגזים ולסדרם במזנון שהצלחנו להביא עמנו.
עם תום מלחמת השחרור חזרו החיים למסלולם. אריאל אליצדק שב מהמלחמה ואף חזר להתגורר עם אמו ודודו. כך משתמע ממכתבו של העיתונאי נח זבולוני לאב"א אחימאיר (ז' בחשוון תש"ט; 9 בנובמבר 1948): 'נודע לי שהפרופ' כותב סריה מאמרים עבור חרות ... כך מסר ב"א [בן אחיו] אריאל אליצדק ... כנראה המאמר הראשון יהיה ליום הששי'. ואכן, שלושה ימים מאוחר יותר, בגיליון יום שישי של חרות (12 בנובמבר 1948) פורסם מאמרו של קלוזנר 'ירושלים מחולקת  סכנה לארץ ישראל'.

לגישתו הלוחמנית של קלוזנר היה שותף גם אריאל אליצדק הצעיר, כפי שתיאר זאת עוז: 
והדוד יוסף עם גיסתו חיה אליצדק שבו לבית קלוזנר בשכונת תלפיות, הבית שמעל לדלתו נכתבו באותיות נחושת המילים 'יהדות ואנושיות'. היה  עליהם לשפץ את הבית שניזוק במלחמה ... גם הבן האובד אריאל אליצדק נמצא בריא ושלם לאחר המלחמה, ורק מתווכח היה כל הימים ומבַזה במילים קשות את בן-גוריון עלוב הנפש שיכול היה לשחרר את העיר העתיקה והר הבית ולא שחרר (עמ' 434).
לא מן הנמנע שקלוזנר הערירי ראה באחייניו המעטים את הבנים שלא היו לו. בספר שהקדיש לאביו של עוז כתב: 'ליהודה אריה האהוב, בן-אחי היקר כבן לי' (עמ' 153). אך קלוזנר ראה גם בספריו תחליף לילדים: 'הלוא אני הולך ערירי', ציטט אותו עוז. 'הלוא ספרַי הם ילדַי ... ואחרי מותי הם ורק הם יישאו את רוחי ואת חלומותי אל הדורות הבאים' (עמ' 74). בין כך ובין כך, לאחר פטירתו של קלוזנר בשנת 1958 עבר אריאל אליצדק להתגורר בבית שבתלפיות.

ב. משהו על ביתו של קלוזנר ועל ספרייתו

הרחוב בו גר קלוזנר נושא עתה את שמו; תאריך מותו על השלט שגוי וצריך להיות תשי"ט (צילום: דוד אסף)

ביתו של יוסף קלוזנר תואר בהרחבה בפרק ט' כבית נרחב שהעמיד בפני עמוס הנער 'מין חידת מבוך לא פתורה', והוא מוצא את עצמו 'מתאמץ שוב ושוב לרדת לפשר תבנית הבית' (עמ' 63). בסיכומו של הפרק כתב עוז המבוגר: 'כיום אני יודע שביתם של הדוד יוסף והדודה ציפורה היה בית בינוני ... היו בו שני חדרים גדולים, הלא הם הספרייה וחדר האורחים, והיה חדר שינה בינוני ועוד שני חדרונים קטנים ומטבח ושירותים וקיטון ומחסן' (עמ' 64). גם את התיאור הממעיט הזה סיכם הפוקד מטעם ועד הקהילה בעמודה שיוחדה לרישום מספר החדרים: '4'. הא ותו לא...

לעומת פנים הבית ותכולתו, ספריית הענק של קלוזנר תוארה בהרחבה (עמ' 61-58). עוז גם תיאר את גורל הספרים לאחר בריחתם החפוזה של קלוזנר וגיסתו מן הבית: 'הדוד יוסף היה פוצח ומַתֶנה בקולו הדק, הבכייני קצת, את גורל ספרייתו וכתבי היד יקרי הערך שלו שנותרו מאחוריו בתלפיות ומי יודע אם עוד ישוב לראותם' (עמ' 408). וכן: 'במשך שבועות רבים קונן הפרופסור הזקן בקול נכאים על אלפי ספריו שנעקרו מן המדפים והושלכו על הרצפה או שימשו כמתרסים וכמחסה מפני כדורים בחלונות בית קלוזנר שהפכו לעמדות ירי' (עמ' 434).

ביתו של קלוזנר בתלפיות אחרי מאורעות תרפ"ט. השלט מעל הכניסה, 'יהדות ואנושיות', הוא שם אחד מספריו של בעל הבית 

במאמר שפרסם בעיתון חרות תיאר אריאל אליצדק את הנזק שנגרם לספרייה בצורה שונה: קלוזנר הספיק להוציא את רוב ספריו ורק מספר קטן של ספרים נשדד בידי חיילינו. אליצדק לא הסתיר את כעסו על ביזת בתי יהודים וערבים כאחד, שבה שלחו ידם חיילים יהודים 'למרבית הבושה':

תושבי תלפיות וארנונה  קרבנות ההפגזה, השוד הערבי והיהודי', חרות, 4 בינואר 1949 עמ' ג 
ביתו של קלוזנר נהרס ועל מקומו, ברחוב קלוזנר פינת לייב יפה, הוקם בניין חדש (צילום: דוד אסף)

בהמשך רשימתו זו תיאר אליצדק את הנזק שנגרם לספרייתו של חוקר המקרא והבלשנות השֵׁמית הרב פרופסור משה צבי סגל (1968-1876) בביתו שבשכונת ארנונה: שלא כקלוזנר, סגל לא הספיק להעביר את ספרייתו בזמן, 'ועתה מתגוללים הספרים על הרצפה הרטובה ואין דואג. רבים מן הספרים נגנבו':  


ג. בת כמה הייתה סבתא שלומית? 

פיסת מידע נוספת מתגלה לנו במסמך צהבהב הטמון בכרטיסיות המפקד שנערך ברחוב צ'נסלור, המוכר היום כרחוב שטראוס. הכרטיס (עמ' 50) מתייחס לאלכסנדר קלויזנר  סבו של עוז מצד אביו ואחיהם השלישי של יוסף קלוזנר ובצלאל אליצדק  ולרעייתו שלומית (לבית לוין). 


הרישום הוא של אלכסנדר בן יהודה לייב קלויזנר (כך!). שמו של הסבא-רבה של עוז, יהודה לייב, ידוע לנו מהספר (עמ' 107), אך שם אביה של סבתא שלומית, 'האיומה בנדגלות' – דוד זלמן  מתגלה כאן לראשונה. משמות ההורים נוכל לשער כי בנם הגדול, דודו של עמוס עוז, נקרא דויד על שם אבי-אמו (עמ' 117), ואילו בנם הצעיר, יהודה אריה – אביו של עוז – נקרא על שם אבי-אביו ('ירושת שמות' בפי עוז, עמ' 107). עוז הרחיב בתיאורם (פרקים יג-יח), ובתחילת סיפור היכרותם כזוג אף ציין שסבתו הייתה מבוגרת בשמונה או בתשע שנים מבעלה (עמ' 113). והנה, במסמך שלפנינו נרשם כי דווקא אלכסנדר הוא שמבוגר משלומית בשלוש שנים! האם ייתכן שבמפקד האוכלוסין נרשמה שלומית קלויזנר צעירה בעשור מגילה האמיתי? אם עוז דייק בגילה – ואין סיבה להניח שלא ידע ששלומית הייתה מבוגרת מאישהּ – הרי שלפנינו הוכחה נוספת שאי אפשר לתת אמון מוחלט בתעודות רשמיות, בוודאי לא במסמכי מִפקדים שמהם יש נטייה טבעית לחמוק ואף לשקר. עוד זאת, לסבתא זו, כפי שציין עוז, תמיד היה עניין להשאיר באפלולית את גילה: 'לקנות איזו מתנה קטנה ... לסבתא שלומית, ליום הולדתה שמספרו נשמר תמיד בסוד' (עמ' 584). 
עוד נקודה מעניינת העולה מכרטיס הרישום היא שנות מגוריהם בירושלים: אלכסנדר חי בירושלים 14 שנים, ואילו שלומית  15. עוז סיפר שהם הגיעו יחד לירושלים בשנת 1933 (עמ' 110, 129), ייתכן שמדובר על עיגול מחצית השנה למעלה או למטה, אך הדבר מוזר כשהמספרים השונים נרשמו בצמוד. האם גם כאן לא דייק רושם הכרטיס, או שמא הייתה סיבה נסתרת לכך ששלומית הגיעה לירושלים שנה קודם בעלה?
ספר שיריו של אלכסנדר קלוזנר נדפס ב-1961
 (מקור: נוֹשָׁנוֹת)



ולסיום, שם הרחוב בו גרים השניים הוא 'טשנסול סטריט', כלומר, רחוב צ'נסלור, הנקרא בימינו שטראוס. עוז ציין שסבו וסבתו גרו בדירה קטנה בסמטת פראג (עמ' 133, 568). סמטה זו, שבאופן קוריוזי נקראה כך על שם יצחק פראג אופלטקה, סב-סבתו של הסופר א.ב. יהושע, אכן יוצאת מרחוב שטראוס. גם סימון שני החדרים שבדירה תואם לתיאורו 'הקבינט של סבא אלכסנדר' (עמ' 103-101) וחדרה של הסבתא (עמ' 135-133).

אריח רחוב מתקופת המנדט הנושא את שמו של הנציב העליון ג'ון צ'נסלור (צילום: תמר הירדני; ויקיפדיה)
___________________________

הרב שמריה גרשוני הוא מחנך וחוקר תנ"ך

בעלי התוספות

מר מיכה כרמון העיר לנו כי הוא עצמו למד בבית הספר שבו למד עמוס קלוזנר והוא זוכר ששם בית הספר היה 'חברת הילד', לא 'מולדת הילד' ולא 'בית הילד'. לצד מקורות נוספים עליהם הסתמך הוא גם מביא את עדותה של ד"ר פנינה מייזליש בספרה האוטוביוגרפי אלמוגים ושקדים: מקרקוב לירושלים (2005), שגם היא למדה באותו בית ספר ובשם זה היא זוכרת אותו. הוא גם מציין ששמה האמיתי של מנהלת בית הספר, שקרויה בפי עוז 'איזבלה נחליאלי', הוא יונינה קרל-דוידוביץ. היא ובעלה המהנדס שלמה דוידוביץ היו בני אותו גיל, ולא היה בינהם הפרש גילים גדול כפי שתיאר עוז.

יום רביעי, 25 בדצמבר 2019

פרנסות של יהודים: קטצוץ וקצוציק, נבחרת הצדיקים, 8200, סיפורי בדים

א. מסתפרים קטצוץ

איזה שם יפה למספרת ילדים! גם 'קט', גם 'קצוץ' וגם טיפוגרפיה נחמדה של האות ץ בצורת מספריים.

המספרה נמצאת ברחוב ברזני, ברמת אביב

צילום: מנחם רוזנברג

ברחוב הנביאים בחיפה יש מספרת 'קצוץ', בלי התחכמויות:

צילום: מנחם רוזנברג

וברחוב הבנים 6 בהוד השרון נמצאת מספרת קצוציק, שהיא משחק מילים נחמד על 'קצוץ' ועל 'צוציק':

צילום: אבנר הולצמן

ועוד מכון יופי תל אביבי (בדיזנגוף סנטר) עם שם נאה: 'מסודרות' (מרמז כמובן גם לסדרת הטלוויזיה הישראלית 'מסודרים'):

צילום: איתמר לויתן

ב. יצאת צדיק

לא צדיק אחד, לא שניים – נבחרת! צולם ברחובות תל אביב.

צילום: איתמר לויתן

ג. בוגרת 8200

מתברר שלא כל בוגרי יחידת העילית 8200 עושים אקזיט בעמק הסיליקון. יש כאלה שמסתפקים בשיעורים פרטיים במתמטיקה.

צילום: איתמר לויתן

ד. סיפורי בדים

בעקבות חנות הבדים 'רגעים מכובדים' מרחוב נחלת בנימין בתל אביב – מעצמת הבדים, החוטים והטקסטיל של מדינת ישראל מאז ומתמיד – הופיעה עוד חנות מרחוב זה ושמה 'ערוץ הבדים'.

צילום: מנחם רוזנברג

לא זו אף זו. מנחם רוזנברג שלח לי צרור תמונות של חנויות בדים ירושלמיות, עם שמות יצירתיים לא פחות מאשר המתחרים בנחלת בבנימין.

בסמטאות שכונת אחוה יש ריכוז לא סביר של חנויות כאלה: תפר רץ (משחק על מטר רץ), גוד-בד (אולי משחק על גוד-ביי?), ו'חייט תפר' (אולי רומז לחיית פרא?).


המהלך ברחוב המלך ג'ורג' יצטרך להרים את ראשו כדי לראות את השם הקולע 'בד בבד'...

צילומים: מנחם רוזנברג

את חיפה מייצגת לריסה, ששם המתפרה שלה הוא פשוט ונחמד: 'תפור עליך':

צילום: מרים ברוק-כהן

יום שני, 23 בדצמבר 2019

חדש על המדף: חנוכיה מקסאם ונרות ביידיש, פוך מכבש, גלדיאטור ומגב פלא

א. חנוכיית קסאם

בשדרות העמידו חנוכייה עשוייה משלדי קסאמים. בימים ההם, בזמן הזה...

תודה לאיתמר לויתן

ב. חנוכה ביידיש

סביבון מיוחד לחנוכה. להשיג בחנויות המובחרות בתחנה המרכזית בירושלים.

צילום: מיקי מלכה

ג. פוך מכבש

לימדונו רבותינו: כר או שמיכת פּוּךְ עשויים מנוצות פלומה של אווז (או ברווז או בעלי כנף אחרים). אבל במרכולי 'מגה' מציעים חידוש עולמי: שמיכת פוך מכבש! בהמשך אולי יהיה להם כרית מצמר אווזים...

בכל מקרה, אפשר להשתמש בשמיכה הזו גם כתכריכים, אם אתם בעניין של 'חֶלְקָהּ זוגית'.

צילום: איתן טל

ד. שיבת הגלדיאטורים

לקראת החורף חוזרים הגלדיאטורים ובגדול. משפחת גרינטל הזמינה רדיאטור וקיבלה גלדיאטור...

צילום: דורון גרינטל

ה. מגב הפלא

אכן פלאי פלאים. ביקום שבו 'מגב הפלא' מיוצר לא מסתפקים ב-360 מעלות אלא הולכים על 630!

צילום: רחלי רוגל

יום שישי, 20 בדצמבר 2019

גם במעלליו יתנכר נער: ביכורי יצירותיו של עמוס עוז, 1951-1949

תמונה נדירה של הילד עמוס קלוזנר בירושלים (באדיבות נילי עוז)

לקראת יום השנה הראשון למותו של עמוס עוז, 28 בדצמבר 2018

א. כתבי יַלְדוּת של עמוס עוז

עד זה לא מכבר היה מקובל לחשוב כי רשימתו הנדפסת הראשונה של עמוס עוז (2018-1939) הייתה בעיתון הנוער הארץ שלנו, כאשר היה נער בן שלוש עשרה וחצי (4 במארס 1953). כך גם כתב פרופסור אבנר הולצמן בפוסט שפורסם בבלוג זה לפני כחצי שנה ('גג, סבתא ופצע: על כמה יצירות לא מֻכָּרות של עמוס עוז', בלוג עונג שבת, 10 במאי 2019).

והנה מתברר שאין הדבר כן ואת ביכורי כתיבתו של עוז יש להקדים בארבע שנים. רק מובן שרשימות אלה לא סומנו בביבליוגרפיה של כתבי עוז שהכין יוסף ירושלמי (עם עובד, 1984).

לא מכבר הציג ד"ר דרור גרינבלום שלוש רשימות קצרות ולא מוכרות שחיבר הילד עמוס קלוזנר. רשימות אלה נדפסו בירחון ושמו חֲבֵרֵנוּ, שנערך ונדפס על ידי תלמידי בית הספר הירושלמי 'תחכמוני' שבו למד עמוס ('מי יודע? אולי הניחה אותו אמו לנפשו: כתבות של עמוס עוז [קלוזנר] ב"חברנו", בטאון בית הספר תחכמוני', הארץ, תרבות וספרות, 16 באוגוסט 2019).

גרינבלום ציין כי 'בהחלט אפשר שיש עוד'. ואכן יש עוד...



אין מדובר ביצירות גדולות אלא ברשימות בוסר של נער, אבל מעריצי עוז המבוגר, חוקרי יצירתו וחובבי מורשתו בוודאי ימצאו אותן בעלות ערך ועניין.

הנה אפוא ביכורי עטו של מי שיהיה לימים הסופר הגדול עמוס עוז. תחילה שלוש הרשימות שהוזכרו על ידי דרור גרינבלום, בתוספת צילומי המקור (שלא הובאו בפרסום הקודם), ואחריהן שלוש יצירות נוספות שלא נזכרו כלל במאמרו.

1. 'ילד עזוב' (1949)

זו ככל הנראה הרשימה הראשונה של עוז שהתפרסמה בדפוס (אני מודה לדרור שהעביר לי סריקה של הגיליון). עמוס היה אז בן עשר, תלמיד בכיתה ד'...

חברנו, אייר-תמוז תש"ט (1949), גיליון ג-ה, עמ' ה

2. 'עתונים' (1950)

עמוס כבר בכיתה ה'. זו רשימה משעשעת על ניסיונותיו להוציא עיתוני ילדים בעריכתו ושמם 'משהו' ו'דבר פעוט'. האם באמת הוציא עיתונים כאלה או שרק דִּמְיֵן אותם? אם גיליונותיהם יימצאו אי-פעם זו בהחלט תהיה חדשה מרעישה.

חברנו, אייר-סיון תש"י (1950), גיליון ג-ד, עמ' ו

3. 'ספרינו החדשים' (1951)

עמוס עולה לכיתה ו'.

זו רשימת ביקורת שחיבר על ספרו הידוע של הסופר היהודי-
אמריקני הווארד פאסט, אחַי גבורי התהילה, שמספר על מרד החשמונאים מנקודת מבטו של האח שמעון, 'השורד האחרון' מבין חמשת האחים.

הספר, שראה אור לראשונה באנגלית ב-1948 ותורגם לעברית בשנת 1950 על ידי רות לבנית (הוצאת ספרית פועלים), זכה להצלחה רבה ויצא מאז ב-13 מהדורות.
חברנו, אייר-סיון תשי"א (1951), גיליון ה-ו, עמ' ט

ב. אבל יש עוד...

לרשימות שנדפסו בחברנו הגעתי עוד לפני פרסום רשימתו של דרור גרינבלום. נילי עוז, רעייתו של הסופר, פנתה אליי ביום 21 ביולי 2019 וביקשה את סיועי:
הובא לידיעתי שבבית הספר תחכמוני היה עיתון בשם 'חברנו'. עמוס כתב שם רשימה קטנה בשם 'אריה מספר'. כנראה ב-1953-1952. אני יודעת שעמוס קיבל פרס על הרשימה הזאת והיה לו כרטיס כניסה חינם לגן החיות בירושלים. אילו הייתה לך איזושהי דרך להשיג את הרשימה הזאת זה היה יכול להיות נהדר.
נרתמתי לעניין, ואכן סיפור מעניין זה נדפס שם. אגב כך נתגלו עוד שתי רשימות לא ידועות פרי עטו – שיר ורפורטאז'ה קצרה (תודה לידידי ירון סחיש, איש הספרייה הלאומית, שסייע לי).

4. אריה מספר (1950)

על פי ההערה שצירף עמוס ונדפסה בתחתית הסיפור ('אמר המחבר'), הוא קיבל את השראתו מרשימה שקרא בביטאון גן החיות התנ"כי בירושלים. סופר שם על קבוצת חיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי, צדו אריה ומסרוהו במתנה לגן החיות בירושלים. סיפור זה, המובא מנקודת מבטו של אותו אריה ירושלמי, שהשתתף שלא בטובתו במלחמת השחרור, הוא המעניין ביותר, שכן ניכר בו חוש הומור ודמיון שופע שיאפיינו את כתיבתו של עוז המבוגר. עמוס הילד היה אז בכיתה ו'.

חברנו, כסלו-טבת תשי"א (1950), גיליון א-ב, עמ' ד

חיפשתי את מקור ההשראה לסיפור ומצאתי את עתון גן-החיות ירושלים, מחודש כסלו תש"י (דצמבר 1949).


ושם בעמ' 2 אכן הופיע דיווח שממנו עולה כי האריה ניצוד בחבש בשנת 1943 והועבר לירושלים. הוא כבר חי שש שנים בירושלים ובימי המצור נפצע מכדור תועה. גן החיות התנ"כי, בניהול מייסדו פרופסור אהרון שׁוּלוֹב, שכן בימי מלחמת העצמאות בשכונת שמואל הנביא; לאחר המלחמה עבר הגן לחורשת שנלר (תל ארזה), וזה המקום שבו מתרחש הסיפור. כיוון שאריה אוכל רק בשר התקשו מפעילי גן החיות להאכילו באותם ימי מחסור...

הציור הוא של האדריכל אברהם צ'רניאק

5. הסביבון (1951)

לא עבר זמן רב ועמוס עלה לכיתה ז'. לכבוד חג החנוכה תרם עמוס שיר לעלון בית הספר ושמו 'הסביבון'. זהו שיר לאומני ופשטני, כפי שרק ילד בכיתה ז' יכול לכתוב, אך יש לזכור כי הוא נדפס שנתיים וחצי בסך הכול לאחר הקמת המדינה ('מדינה לנו מאילת עד דן', הוא כותב בהתפעמות), ואחרי מלחמה שבה נפלו אלפי קרבנות, בהם כמה שעמוס ובני משפחתו הכירו מקרוב ('בדם גיבורים רכשנו ארץ'). השיר נכתב במסורת שירי חנוכה לילדים, ובראשם שירי ביאליק ('מורי הביא כִּרְכָּר לי') ולוין קיפניס ('סוב נא, סוב כה וכה'), שהיו מן הסתם מוכרים לו היטב.

חברנו, כסלו-טבת תשי"ב (1951), גיליון א-ב, עמ' ב

6. בהקיץ ובחלום (1951)

באותו גיליון בו התפרסם 'הסביבון' פרסם עמוס רשימה קצרה נוספת שעליה חתם בשם העט 'עמוס בן אריה' (אביו הוא יהודה אריה קלוזנר). הסיבה לשם העט קשורה אולי לכך שעורכי העיתון לא רצו לפרסם באותו גיליון שני דברים של אותו תלמיד.


ברשימה עצמה דיווח עמוס על שני ביקורים – פעם אחת עם אביו ופעם נוספת עם אמו – בישיבה של הקונגרס הציוני העולמי הכ"ג שהתכנס בירושלים בחודש אוגוסט 1951. זה היה הקונגרס הציוני הראשון שנערך במדינת ישראל והוא עורר התרגשות מסוימת, מה גם שבניית בנייני האומה – מקום כינוס הקונגרס – טרם הושלמה.

כרזה שנתלתה על בניין בירושלים לקראת פתיחת הקונגרס הציוני הכ"ג, 1951 (צילום: סימור קטקוף)

הנער עמוס התבונן סביבו ודמיין את עצמו יושב באולם הקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל ב-1897 בנוכחות הרצל, 'איש גבה קומה' {הרצל היה דווקא נמוך מאוד – ד"א}, בעל זקן שחור, אשר הוד מלכות לו ... ומעיניו היפות נשקף חלום גדול'.

חברנו, כסלו-טבת תשי"ב (1951), גיליון א-ב, עמ' ה-ו
ישיבת הפתיחה של הקונגרס הכ"ג בירושלים. גלוית דואר (Bidspirit)

ג. משהו על מרדכי מיכאלי

ולסיום, בין הכותבים בגיליון חנוכה תשי"ב של חברנו הופתעתי לגלות לצדו של עמוס קלוזנר את שמו של אליהו שלייפר, שפרסם סיפור ושמו 'חג החנוכה שחל בכ"ד בחשון (מספורי אמי)'. אליהו שלייפר הוא פרופסור למוזיקולוגיה, שעמד בראש בית הספר להכשרת חזנים בהיברו יוניון קולג' בירושלים, וגם קורא ותיק של הבלוג. פניתי אליו ושאלתיו: האמנם אתה האיש?

וזה מה שענה לי:
שלום רב לך, ר' דוד, 
אכן אני הוא. עד כמה שזכור לי כתבתי שני סיפורים עבור חברנו. אחד 'מסיפורי אמי' והשני 'מסיפורי אבי'. הגיליונות עדיין שמורים אתי באיזה מקום ואצטרך לחפש אותם.  
מרדכי מיכאלי (1957-1894)
המורה שעודד אותי לכתוב היה מרדכי מיכאלי, שערך את הירחון הפנימי הזה של בית הספר 'תחכמוני'. למדתי שם מכיתה ה' ועד ח' (לפני כן למדתי בחדר בישיבת 'עץ חיים') ומיכאלי גילה שיש לי כישרון לספר סיפורים. האמת היא שהוא עודד תלמידים לכתוב, אבל גם ערך את הכתוב ביד חזקה ובזרוע נטויה. מיכאלי עודד כמובן גם את עמוס קלוזנר. ועמוס, ששאף בכל נפשו להיות עיתונאי, כתב מיני רפורטאז'ות, או מאמרים על נושאים לאומיים. על נסיונותיו ליצור בתחום העיתונות באותה תקופה, אולי אכתוב לך בפעם אחרת או שנשוחח על כך. פעם אחת ויחידה הוא כתב שיר עבור חברנו. הייתה זאת קינה לזכרה של אמו שהתאבדה, שיר שריגש אותי מאוד {לא מצאתי שיר כזה  ד"א}.
אני חייב לציין שהתרעמתי על עמוס עוז בעקבות הרומן סיפור על אהבה וחושך, בין היתר כיוון שלדעתי הוא לא עשה צדק עם בית הספר 'תחכמוני', ובמיוחד לא עם מרדכי מיכאלי. בספר הוא מזכיר אותי בשם 'שלייפר' בתוך רשימה של כמה מתלמידי הכיתה {עמ' 440}. הופתעתי למצוא שם את שמי ... כשעמוס עבר לגימנסיה רחביה נותק הקשר בינינו ולצערי לא התחדש עוד. אני מודה לך על התזכורת הנחמדה לחטאי ילדותי. 
מרדכי מיכאלי, המורה האהוב שעמד מאחורי חברנו ומן הסתם גם השפיע על כתיבתו של הנער עמוס, דווקא נזכר בחיבה רבה על ידי עוז בסיפור על אהבה וחושך:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 442

מיכאלי מת בי"ט באדר ב' תשי"ז. בקטלוג הספרייה הלאומית רשומים מעל עשרים ספרי ילדים, אגדות ומעשיות שחיבר ופרסם.

חברנו, ניסן תשי"ז, גיליון ג

בין הכותבים בעיתון חברנו במשך השנים שמחתי למצוא גם את שמותיהם של קוראי עונ"ש נוספים, ובהם חתן פרס ישראל פרופסור יוסף דן ואיש הספרייה הלאומית לשעבר ציון שורר.