סיפורי רחובות: עמק אילון, נגלה ונסתר, מנחם מיידל ויהודה פקיעין

א. שגיאות בעמק אילון

'אילון' הוא שם מפורסם וחשוב בארצנו. הוא גם עמק, גם נחל וגם 'נתיבי', אבל איך כותבים אותו? עם י' אחת או עם שתיים?

בספר יהושע כתוב בכתיב חסר: 'שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן', אבל זה בהחלט לגיטימי לכתוב בכתיב מלא ולא מנוקד בשני יודין. ברחוב אילון בחיפה הולכים על בטוח ורשמו באותו שלט את השם בשתי צורות שונות, כאשר דווקא את הציטוט מהתנ"ך בחרו לשבש.

ומה שגרוע אף יותר הוא לשבש את מראה המקום! ובכן, הפסוק המפורסם על עמק אילון נמצא בפרק י' ולא בפרק ו'...

צילום: רון מנדל

אגב, בתל אביב בחרו לכתוב בלטינית את אילון עם Y אחת בלבד, וגם זו סוגיה שמישהו צריך להידרש לה.

צילום: איתמר לויתן

ב. סופר סתם

בשכונת גבעת מרדכי בירושלים הוקדש רחוב – מה אני אומר רחוב? 'מעלה' (אני מניח שבסולם החשיבות זה קצת פחות יוקרתי) – לכבודו של איש דגול, שאני מודה ומתוודה כי מעולם לא שמעתי עליו קודם לכן. אולי באמת בגלל שהיה גם קצת 'נסתר'.

חיפשתי אודותיו ומצאתי: חכם שלמה בן פתחיה הלוי (1942-1880), היה מראשוני העולים מפרס לארץ ישראל, הוא גר כל ימיו בשכונת הבוכרים. למדתי גם שבנו, טוראי אליהו לוי, נפל במלחמת העצמאות, ביום ד' באייר תש"ח, ערב הקמת המדינה.

נדמה לי שזה הרחוב היחיד שניתן לכבודו של סופר סת"ם (דהיינו, מי שאומנותו היא בכתיבת יד של ספרי תורה, תפילין ומזוזות), אך ההתפייטות שבתיאור חייו ופועלו – 'סופר סת"ם בנגלה ובנסתר מברכותיו הושיע' – אינה ראויה לעיר מודרנית, שהשילוט של אלפי רחובותיה אמור להיעשות באופן מקצועי, מאופק ומכובד ועל פי הגדרות לשוניות אחידות ושוויוניות.

מה זה בכלל 'סופר סת"ם בנגלה ובנסתר', ממתי תשועה מברכות היא קנה מידה אובייקטיבי, ומה הם ראשי התיבות החדשים 'בש'כ הבוכרים'?

צילום: איל דודסון

ג. מנחם מיידל מקאמניץ

בשכונת ארנונה בירושלים יש רחוב לכבודו של מנחם מנדל מקמיניץ (1873-1800), מחבר ספר חשוב ומעניין בשם קורות העתים לישורון בארץ ישראל, שבו סיפר על עלייתו ארצה (1833) ועל חייו בצפת בזמן מרד הפלאחים (1834) ורעידת האדמה הגדולה (1837). ספר זה, שראה אור לראשונה בשנת ת"ר (וילנה 1839), ושנתיים אחר כך גם במהדורת יידיש (ורשה 1841), היה מעין מורה דרך, ראשון מסוגו, למבקשים לעלות לארץ, ואף כלל בתוכו מילון קצר למילים שימושיות בערבית.

שם משפחתו של מנחם מנדל לא היה קמיניץ אלא בוים; הוא בסך הכול בא מהעיירה קמיניץ (קמינייץ-ליטובסק בבלרוס של ימינו), ומן הסתם נקרא בפי מכריו בשם קאַמיניצער, כלומר זה שבא מקמיניץ. לימים, כשפתח מנחם מנדל מלון אורחים בירושלים וכינה אותו 'הוטל קאמיניץ' דבק בצאצאיו שם זה והיה לשם משפחתם. אגב, הבניין עצמו, שהיה פעם מפואר וגדולי ישראל לנו בו (מהרצל ועד רוטשילד), עומד מוזנח עד היום בלבו של חניון אוטובוסים, בין רחוב הנביאים 65 לרחוב יפו (עוד על המלון ראו בבלוג של יואב אבניאון).

כמה חבל שהתעתיק הלטיני של השם 'מנדל' יצא כל כך מחופף והפך להיות MEDEL...

צילום: דב פאוסט

ד. יהודה פקיעין

בכניסה לחדרה מכביש 4 נמצא השלט הזה המכוון לרחוב יהודי פקיעין. אני מניח שהוא ניתן לכבוד בני היישוב היהודי בפקיעין לדורותיהם, ובאופן ספציפי משפחת זינאתי, שמיתוס היסטורי מושרש, בתוספת מסורת משפחתית, מייחס להם שהות רציפה בארץ ישראל מאז חורבן בית המקדש השני ועד היום. ניחא. אבל שימו לב לתעתיק הלטיני...

צילום: אבישי טל