יום חמישי, 31 במאי 2012

גלגוליו של מכתב (ה): 'שנינו מחכים' ומשהו על השם אורי

לאה גולדברג עם חיים גורי, תל אביב 1949

רשימות נוספות בסדרה

מאת דן אלמגור ודוד אסף

א. 'שנינו מחכים'

מסעותינו בעקבות המכתב ששולחת האם לבנה ותשובת הבן לאמו הביאונו גם אל שירה היפה, המרגש והכמעט לא מוכר של לאה גולדברג, שכותרתו היא 'שנינו מחכים'.

השיר, שנדפס לראשונה בשנת 1946 ונכתב זמן מה קודם לכן, מספר על אם ובנה הפעוט אורי, שמחכים בקוצר רוח למכתב, לדרישת השלום, מאת האבא שבחזית. אבל האגרת אינה מגיעה והאם מיישנת את בנה ומשְׁבִּיעה את הזיכרונות של הבן, של האב ושלה:

זְכֹר אֶת אַבָּא, זְכֹר אוֹתוֹ, יַלְדּוֹן.
הוּא בוַדַּאי עַכְשָׁו בְּטִלְטוּלֵי הַדֶּרֶךְ,
הוּא, אוּלַי, עַכְשָׁו עָצוּב, וּלְבַדּוֹ
אַךְ יוֹדֵעַ הוּא אוֹתוֹ אֲנִי זוֹכֶרֶת,

אַךְ יֵדַע – זוֹכֵר אוֹתוֹ יַלְדּוֹ.


השיר נכתב עבור להקת 'מעין זה', הלהקה העברית הצבאית של הצבא הבריטי שכבר עסקנו בה ברשימה קודמת, והולחן על ידי מרדכי זעירא שהיה חבר בלהקה. לאה סיטין, סולנית הלהקה, היא ששרה אותו לראשונה. הנה הוא כאן בביצוע בתה, נורית גלרון, באותו כנס מפורסם לכבוד חמישים שנות התנדבות היישוב במלחמת העולם השנייה, שהתקיים בתל אביב בשנת 1993.



אלה המילים של השיר:


באתר זמרשת אפשר לשמוע ביצועים יפים נוספים של שיר זה:
גדעון טיקוצקי, חוקר שירת לאה גולדברג, סייע לנו לשפוך מעט אור על השיר הקסום הזה, ותודה לו מקרב לב.

ככל הנראה, השיר נדפס לראשונה ב'אשדות', כתב העת של קיבוץ אשדות יעקב, ומשם התגלגל ל'דבר' ונדפס בעילום שם ב-8 במאי 1946, תחת הכותרת 'הוא יבוא'. בראש השיר נכתב כך:
הגיע לידינו שיר שנמצא בידי החי"ל אי-שם באירופה. מפאת הביטוי החזק שניתן בשיר זה על חוויות האם והילד  שנשארו בבית  הננו מפרסמים אותו.
החי"ל - חיִיל יהודי לוחם - היה שמה של הבריגדה היהודית, שנוסדה ב-1944.


נוסח השיר ב'דבר' שונה מן השיר שהובא למעלה על פי מה שנדפס באוסף שיריו של המלחין מרדכי זעירא (מרדכי זעירא: 111 שירים, מרכז לתרבות ולחינוך, 1960, עמ' 140). בעיקר נוסף בו בית שלם:
השנים חולפות, הבן גדל בינתים,
גידלתיו לשנינו, לשמחת עתיד,
– לו ראית: יש לילד זוג עיניים
האומרות לי: 'את חכי תמיד'
'את חכי ביום, את חכי בערב
באישון הליל, המתיני לשובו.
הוא יבוא עייף מטלטולי הדרך,
אבל אין ספק שהוא יבוא'.
בעזבונה של לאה גולדברג במכון 'גנזים' שמורה טיוטה של השיר בכתב יד (כ-7463), שבוודאות אינו כתב ידה, וזהו נוסח שלישי של השיר. באדיבות מכון 'גנזים' ועו"ד יאיר לנדאו, הממונה על עזבונה של לאה גולדברג, אנו מביאים סריקה של כתב היד:


איך הגיע שירה של לאה גולדברג לביטאון של קיבוץ אשדות יעקב אין אנו יודעים, אך ניתן לשער שמתנדב בבריגדה, חבר הקיבוץ, הוא ששיתף את משפחתו בארץ בשיר האהוב עליו ועל חבריו לנשק, ומישהו מבני משפחתו מיהר לשתף את שאר חברי המשק בשיר שהיה אז אקטואלי מאוד.

לאה גולדברג לא כינסה את השיר בספרי שירתה. כמו אלתרמן, אף היא הפרידה בקפדנות בין כתיבתה 'הקלה' (הפזמונים שאותם כתבה לתיאטראות 'המטאטא', 'כל הרוחות', ועוד) לבין שירתה הלירית. גם לאחר מותה לא נכלל השיר באוספי שירתה (אף שבחלקם ניתן מקום לפזמוניה; למשל בספר שערך דודו ברק, 'את תלכי בשדה', ספרית פועלים, 1989) – אולי משום שהמהדירים פקפקו בייחוסו של השיר אליה, שכן בפרסום ב'דבר' נכתב כי השיר 'נמצא בידי החי"ל אי שם באירופה'.

עד כמה הצליח שיר זה לנגוע בנימים עדינים ובמציאות של אותם ימים יכולנו להיווכח לאחרונה מסיפורו של  אורי שמריה מקיבוץ אפק. אביו של אורי, שמריהו ויינשטיין, היה מתנדב ארץ ישראלי ששירת בקומנדו 51 הבריטי, נפל כגיבור בקרב בשנת 1941 ונקבר באריתריאה. סיפורו של אורי – שרק לפני שנה, בגיל 76, עלה לקברו של אביו בפעם הראשונה – מזכיר מאוד את החוויה שצוירה בשיר 'שנינו מחכים'. אורי ויינשטיין האמיתי היה אז ילד בן שש בתל אביב ואת אביו כלל לא הכיר...

את סיפורו הנוגע ללב אפשר לקרוא ברשימה של ארנון לפיד או לשמוע בריאיונות לרדיו:

כאן בריאיון לרדיו ללא הפסקה FM103

כאן בריאיון לליאת רגב ברשת ב' (23 בספטמבר 2011). בסוף הריאיון (בערך בדקה 09:00) ניצל ארז, בנו של אורי, את ההזדמנות וקרא את השיר 'שנינו מחכים'...

אורי שמריה אף בחר לחתום את הספר שכתב לזכר אביו (יצא לאור לאחרונה בהוצאת המשפחה) בשיר זה של לאה גולדברג. מתבקש כמובן לזהות את אורי שמריה עם 'אורי' של השיר, אך ככל הנראה אין לכך בסיס ואין כל סיבה להניח שלאה גולדברג בכלל ידעה על סיפורה של משפחה זו. גדעון טיקוצקי שוחח עם אורי שמריה, שאישר כי אין קשר בין סיפורו לבין שירה של גולדברג ורק מקרה הוא ששני הילדים  האמיתי והבדוי  נקראים אורי. אך גם אם הוא אינו קשור, הרי יכול היה להיות קשור, והלא זו גדולתה של ספרות יפה ושל שירה יפה.

שמריהו ויינשטיין במדי הצבא הבריטי (מתוך אלבום המשפחה)

בעיתון 'דבר' (7 באפריל 1941) דווח על נפילתו ההרואית בקרב של שמריהו ויינשטיין. משאלתו האחרונה, כפי שכתבו חבריו לאחִיו שבקיבוץ רמת רחל  'רצונו היה שתגיד אחריו "קדיש" וגם תשתדל שאורי ילמד ויגיד "קדיש"' מזכירה את השיר המקורי ביידיש 'מכתב לאמא', שבו עסקנו כאן. ואילו הרצון הבוער לנקמה  'נוסיף ללחום וננקום על אף הסכנה' –  מזכיר את השיר 'מכתב מאבא' של ש' פרידמן ושלמה דרורי, שגם בו עסקנו ברשימה קודמת.


ב. משהו על השם אורי

מדוע בחרה לאה גולדברג דווקא בשם אורי?

התשובה המתבקשת היא כמובן השפעת שירה הידוע של רחל 'עֲקָרָה' (אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי! / רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר), שנכתב בשנת 1928. אכן, השם 'אורי' חביב היה על לאה גולדברג, כמו גם על רבים מבני היישוב בשנות השלושים והארבעים, שראו בו שם טיפוסי לצבר, ובעיקר לדמות המדריך והמפקד (ראו: עוז אלמוג, הצבר  דיוקן, 1998, עמ' 149).

לאה גולדברג העניקה שם זה לדמויות ילדים רבות ביצירתה. החל באורי מהבית הכחול בספר 'ידידי מרחוב ארנון' (1943), עבור באורי כדורי, הגיבור הלא-יוצלח של רצועות הקומיקס שפרסמה ב'דבר לילדים' בשנים ההן עם הצייר אריה נבון, וכלה בגיבור קומיקס אחר שלה ושל נבון  אורי מורי (על אריה נבון ועל אורי מורי ואורי כדורי כתב באריכות אלי אשד).


על השם אורי ותפוצתו בשנות השלושים והארבעים כתב דן אלמגור בשנה שעברה בכתב העת האי-מיילי חדשות בן עזר, מס' 513 ('שני בנים לו היו לי – אורי ודן', 28 בינואר 2011), הנה קטע מתוכו בתיקונים קלים:

בשנת תרפ"ח (1928) – שהפזמונאי קדיש-יהודה סילמן העדיף לכנותה גם בראשי התיבות תפר"ח – כתבה המשוררת רחל, בת ה-39, את שירה הידוע 'עקרה' ('בן לוּ היה לי'), שהופיע בספר שיריה השני. השיר מוכר גם כיום,  במידה רבה בזכות הלחנים שחיברו לו יהודה שרת, איש יגור, הזמרת אחינועם ניני (יחד עם גיל דור), המלחין יוסי מוסטקי ואחרים.

'בן לו היה לי,' כתבה המשוררת הבודדה והערירית, 'אורי אקרא לו, אורי שלי.' ונראה כי השיר הקצר הזה אחראי לכך שהשם הפרטי אורי הפך מיד לאחד משני השמות הפרטיים לבנים הפופולריים ביותר בעשור שבא בעקבות פרסום השיר.

בשנת 1931, שנת מותה של רחל, טבע העתונאי אורי קיסרי (הוא שמואל קייזרמן, בוגר גימנסיה 'הרצליה') בעיתון 'דואר היום' של איתמר בן אב"י את המושג 'צברים', ברשימתו 'אנו, עלי הצבר'. הרשימה קבלה על כך שילידי הארץ (50 שנה אחרי תחילת העלייה הראשונה!) מקופחים. המושג 'צברים' תפש מיד, ותוך שנה-שנתיים נכתבו כמה שירים על הצברים, והופק אפילו סרט עלילתי בשם 'צבר', שביים היהודי-הפולני אלכסנדר פורד (ושיחקה בו חנה רובינא, במכנסי חלוצה קצרים).

השם אורי היה אמנם קיים כבר בעברית ('בצלאל בן אורי', מעצב הכלי למשכן, שעל שמו נקרא ביה"ס 'בצלאל'), אוריאל ד'אקוסטא, הצדיק החסידי אורי מסטרליסק ועוד. גם בסביבתה הקרובה של רחל היו כמה גברים בשם זה: י"ח ברנר קרא לבכורו אורי, על שמו של חברו הטוב, הסופר אורי ניסן גנסין, וכן כינה ברומנים האוטוביוגרפיים שלו – 'מסביב לנקודה' ו'בחורף' – את מדריכו הכריזמטי, שהתאבד, בשם 'אוריאל דוידובסקי'. אוריאל הלפרין היה שמו האמיתי של המשורר יונתן רטוש, יליד ורשה 1909, בנו של ה'גנן' העברי יחיאל הלפרין, שכתב לגני הילדים שלו שירים כ'נומי נומי, ילדתי' ו'גשם גשם משמיים'. ובין הגברים ששמם הוזכר בין אוהביה-אהוביה של רחל היה אורי צבי גרינברג וברל כצנלסון (שבין כינוייו, בצד 'בארי', היה גם הכינוי 'אורי').

אך אין ספק שהשיר 'עקרה' הוא שגרם לכך, שהשם 'אורי' הפך לאחד השמות האופייניים ביותר לדור הצברים הראשון (בעצם, דור לוחמי תש"ח). אורי מילשטיין, בן אחותה של רחל, שושנה, והביוגרף שלה, הוא יליד 1935. גיבורי העמוד האחרון של ה'קומיקס' המחורזים שהופיעו אז מדי שבוע ב'דבר לילדים' (לחרוזי לאה גולדברג ואיורי אריה נבון) היו 'אורי מורי' ו'אורי כדורי'. לא במקרה העניק משה שמיר לגיבור הרומאן התש"חי שלו, 'הוא הלך בשדות' (שהוקדש לאחיו, אלי, שנפל במלחמה) את השם 'אורי' ('אורי נולד מן הים'. ושם חברתו, ניצולת השואה: 'מיקה'). בין שירי הזיכרון של תש"ח היה השיר של רפאל קלצ'קין 'עוד נזכורה, אורי, תכלת השמיים'. שני האחים מאשדות יעקב שנפלו במלחמת השחרור ועל שמם נקרא בית התרבות שם היו רמי ואורי נחושתן. אחד מלוחמי 'שועלי שמשון', מחבר המלים לשירה על יחידת הג'יפים ('ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר', לחן: מרדכי זעירא) היה צעיר יליד גרמניה, שהגיע ארצה לפני מלחמת העולם השנייה והחליף את שמו מהלמוט לא לדן, אלא ל'אורי' – העיתונאי והעורך אורי אבנרי, שקנה בתחילת שנות החמישים את העיתון 'העולם הזה' מידי העתונאי והעורך אורי שמואל קיסרי-קייזרמן. בין העיתונאים הצעירים שהחלו דרכם אצלו במחצית שנות החמישים היה עתונאי, ששילב את שני השמות: אורי דן.

גם הבמאי אורי זוהר היה יליד 1935. ואזכיר גם את כפר אוריה (שנכבש במלחמת השחרור), הפסיכולוג אוריאל עקביא (יליד שנות העשרים), חוקר התנ"ך פרופ' אוריאל סימון, המלחין אוריה בוסקוביץ (מלחין 'דודו'), סופר הילדים וחוקר ספרות הילדים אוריאל אופק ועוד.

רחל, עקרה (1928). בכתב היד המקורי נקרא השיר בשם 'אִמָהִי' (ארכיון מפלגת העבודה)

לסיום, הנה כמה ביצועים יפים של השיר 'עקרה'.

נתחיל בדורית ראובני, מלווה בגיטרה של חנן יובל, שרה בלחנו של יהודה שרת (מתוך 'שרתי לך ארצי'):



כאן חוה אלברשטיין שרה בלחנה של דרורה חבקין:



וכאן אחינועם ניני שרה בלחן שהיא עצמה חיברה:



יום רביעי, 30 במאי 2012

בעיטה אחישנה: מונופול לרווקות דתיות


'ספירת העומר' הסתיימה ועונת החתונות בעיצומה. ד"ר ניתאי שנאן שלח לי צילומים מהלהיט האחרון של עולם הדייטים במגזר הדתי-לאומי: 'בעיטה אחישנה: מארז ייחודי לכלה שבדרך'. המחברת י.ב. רוזנבליט, שאיננה אלא יהודית רוזנבליט, רווקה בשנות השלושים לחייה, החליטה למנף את ניסיונה העגום בשוק השידוכים ('סרוגים' כבר אמרנו?) ולשווקו לציבור המאמינות, שתעשינה הכל כדי להגיע לחופה ולמעשים טובים.

המארז, המוגדר 'חייכני ואופטימי', כולל גם משחק מונופול לרווקות המכונה 'מוֹנוֹחוּפּה לכלה שבדרך'. הרמה הילדותית וחוסר התחכום  גורס שנאן  מרמזים אולי על כך שתרבות הדייטים ותחושת הרווקות החונקת מתחילה בחוגים מסוימים כבר בכתה ד'.


הנה כמה תחנות מעניינות בדרך:
  • האם נתקלת בשדכן שרלטן? ספרי עליו והזהירי את חברותייך! 
  • סגולה לחתונה - חשבי על המצאת סגולה מקורית לחתונה ('המצאת סגולה'...) 
  • ספרי חוויות ביזאריות מהפגישה הראשונה 
  • מי הכיר לך את הבחור? המנעי כמובן מלשון הרע... 
  • בכמה קברי צדיקים ביקרת עד היום? סיפרי וספרי! 
  • איזו סגולה הזויה ביצעת על מנת להגיע לחופה? 
  • על אילו קריטריונים בסופו של דבר הסכמת להתפשר? 
  • איזו סגולה, ברכה או תפילה סייעה לך להגיע אל המטרה הנכספת?


משחק קוביה אחר שנכלל במארז הוא מעין 'סולמות וחבלים', ועיון מדוקדק בו יגלה גם כאן סולמות ערכים מעניינים.
 

  •  הגעת לגיל שאפשר לצאת לדייטים (הידד! סולם!) 
  • קבעת פגישה עם בחור (סולם!) 
  • הבחור קובע עתים לתורה (סולם!!!) 
  • מחפש בחורה עם מידות, הכוונה 60-90-60, לא בשבילך (חֶבֶל! אגב, המידות 'הנכונות' הן 90-60-90...) 
  • הבחור מוכן לבוא הביתה להכיר את משפחתך (סולם!!!)
  • הבחור מפחד לקחת סיכונים (חֶבֶל).

בסוף זה יסתיים כמובן בחופה ('מזל טוב יש חתונה!'), אבל עד אז הנשמה תצא...

מי הכיר לך את הבחור? המנעי כמובן מלשון הרע... (איור: דניאלה פונד)


  

יום שלישי, 29 במאי 2012

הכינור שחזר: ברוניסלב הוברמן, ילד הפלא מצ'נסטוכובה


גלעד גבריהו הפנה את תשומת לבי לסרטו התעודי של חיים הכט, ששודר בערוץ 2 לפני כחודש ועתה הוא זמין לצפייה במרשתת (באדיבות האתר החופשי של בני קרית חיים).

עם כל חסרונותיו  ויש גם כאלה  זהו סרט חשוב, מרגש ומרתק, שעיקרו מספר על הכנר היהודי ברוניסלב הוברמן. הוברמן היה יליד צ'נסטוכובה שבפולין (העיר הקדושה לקתולים בפולין ומקום משכנה של 'המדונה השחורה'), וכילד פלא בן תשע הדהים את ברהמס הישיש כאשר ניגן את הקונצ'רטו לכינור שלו. בשנות השלושים, לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, הצליח הוברמן לקבץ, במהלך מרחיק ראוּת, נגנים יהודיים מוכשרים מכל רחבי אירופה, כדי להקים בפלשתינה תזמורת סימפונית שלימים תהיה התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

הסרט מפגיש סיפורים רבים שקשה להאמין שהם מתחברים, אבל זו עובדה: הוברמן וכינור הסטראדיווריוס שלו שנגנב ולאחר חמישים שנה נמצא; ג'ושוע בל, כנר יהודי מחונן וכריזמטי, שקנה את אותו כינור ועתה חוזר אתו לצ'נסטוכובה לנגן את הקונצ'רטו לכינור של ברהמס באולם קונצרטים  פולני שהוקם על חורבותיו של בית הכנסת של צ'נסטוחובה שנשרף בידי הגרמנים; סיפורו האישי של זיגמונט רולט, נער יהודי מצ'נסטוכובה ששרד את השואה, הפך לאיש עסקים אמריקני אמיד, ועתה שותף לנסיונות של החיאת התרבות היהודית בפולין; סיפורה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית; וסיפורו הפרטי של הכט, שאמו, ניצולת השואה, גם היא בת צ'נסטוכובה.

לא צריך לחכות ליום השואה. פנו לעצמכם שעה  זה שווה!

הנה הסרט:



יום שני, 28 במאי 2012

ארון הבגדים היהודי

מודעה זו צולמה על ידי ברוך גיאן ליד קברותיהם של שני אדמו"רי גור, ברחוב יהוסף שוורץ 10, בשכונת מקור ברוך שבירושלים. זהו כתב חידה של ממש ולקח לי זמן רב לפענח חלק ממסתריו, וגם זה בעזרת כמה מומחים מן המגזר.


בס"ד [בסיעתא דשמיא] לקראת פסח הבעל"ט [הבא עלינו לטובה]

לאנ"ש [לאנשי שלומנו]

ניתן להשיג

שלופרוקעס קלאסיק לשבת וגם ליום חול  מארה"ב

'שלופרוקעס', העיד המומחה שלי, הוא חלוק בד שחור שנראה כמו חליפה, אבל 'שמאטע'. החסידים שנאלצים ללבוש חליפה גם בשעת הלימוד, בוחרים בו על פי רוב משום שהוא קליל ומאוורר יותר, ויש כאלו שכבר הולכים עמו אפילו ברחוב. פירוש השם 'שלופרוק' הוא חלוק שינה, 'שלוף' = שינה, 'רוק' – כמו 'רעקל', חליפה. והסיבה שנקרא כך משום שחסידים ואנשי מעשה, שהחמירו לישון אפילו עם חליפה (כמדומני שבגור נוהגים כך עד ימינו), יָשְׁנוּ עם 'שלופרוק', שאינו חליפה אלא בעצם חולצה ארוכה בצבע שחור, ואינו מכביד. פירוש המילה 'קלאסיק' הוא כמובן שם של פירמה, או של ליין מסוים.

ציציות  טליתות  טלית קטן
טלית קטן עם ציציות
שלקעס  כיפות  גרטלעך

שלײַקעס הן כתפיות ארוכות המחזיקות את מכנסי הגברים; גאַרטל הוא אבנט, שחסידים נוהגים לחגור שעת התפילה.
באתר חב"ד שופ, למשל, אפשר להשיג  גארטל לחתנים במחיר מציאה:


גרביים אנגליות  וולסי וכן טרנדי וסטרטצ'

כנראה שאנגליה מזוהה עם גרביים איכותיים. סטרץ'  גרבי ניילון שנמתחים לאורך הרגל עד הירך. גרבי סטרץ' מיועדים בדרך כלל לנשים, אבל כאן זה נועד דווקא לגברים. ומי יודע מה זה 'וולסי' ו'טרנדי'? כנראה שמות של מותגים.

וולסי או טרנדי?
גומיות להויזן זאקן  ברזל וסקוטש

מנהג החסידים  ובעיקר חסידי גור וחסידים 'ירושלמים'  להכניס את שולי המכנסיים (הויזן) לתוך הגרביים (זאָקן). בסלנג העממי זה נקרא 'גרבי קוזאקים'. אפשר לדמות את זה  להבדיל  לדרך שבה נוהגים החיילים להצמיד את המכנסיים לגרביים באמצעות גומייה. אלא שכאן מוצעים אביזרי חיזוק נוספים מאגף הסאדו: חוט ברזל (?!) וסרטי דבק סְקוֹטש.

חסיד 'תולדות אהרן' בירושלים: גאַרטל + שיך-וייסע זאָקן

לבנים  100% כותנה

נעלי בית סגורות  מעור, שטעק שיך
שטעקשיך  נעלי בית. ברור  אומר המומחה  שה'שטעק שיך' אינם ה'פאַנטאָפיל' הקלאסיים. כל סוגי הנעליים הניתנים בבית המרחץ, כגון כפכפים או 'קרוקס' (ראו בהמשך) יכולים להיות 'שטעק שיך', אבל בשום אופן לא 'פאַנטאָפיל'!

ספריי לזיעה הידוע מארה"ב  קרואקס
ספריי לזיעה הוא כמובן דיאודורנט, שנחוץ מאוד למי שמסתובב בקיץ עם בגדים שחורים ארוכים ובעיקר לאלה שנמצאים בסביבתו. אבל מהו הספריי 'הידוע' מארה"ב? לא אדע.

[קרו] אקס  אולי זה הספריי 'הידוע' מארה"ב?

אם המגיב מלמטה צודק  'קרואקס' זה סוג של ספריי מאוד ידוע. אבל צריך לקחת בחשבון גם את האפשרות שמדובר בנעלי  הפלסטיק המפורסמות 'קְרוֹקְס', שאהובות מאוד במגזר החרדי.

בעלי התוספות

המגיב אלי פישר פתר את החידה. אין מדובר בספריי לזיעה וגם לא בסנדלי קרוקס, אלא בספריי פודרה נגד שפשפת הקרוי Cruex

נמשיך הלאה.

חולצות  ברכסוני וקונקורד מארה"ב
'ברכסוני'? אולי הכוונה לרוכסנים. אבל מה זה 'קונקורד'? כנראה סוג של חולצה זולה ושמות של הפירמות.

היכל הנגינה  1200 ניגונים ב-4 דיסקים
המיטב  טנצלעך ופאלים נבחרים

כאן המכירה עוברת לתחום המוסיקה. 'היכל הנגינה' היא עמותה להפצת מוסיקה חסידית, אבל איך 1200 ניגונים יכולים להיכנס על 4 דיסקים?  לפי חשבון גס, כל טנצעל נמשך בערך ארבע שניות וחצי.

'המיטב' הוא כנראה אוסף של ריקודים [טענץ], או 'ריקודונים' [טענצעלך], נבחרים. אבל מה זה 'פאלים'?

'פאל' הסביר לי ידידי  פירושו קטע מתוך ניגון. כנראה ש'המיטב' הוא מיקס שמערב חלקי ניגונים, 'טענצלאך' אלו ניגוני ריקוד, ו'פאלים' אלו חלקי ניגוני נשמה.


אני מניח שבמספר הטלפון של ורדיגר אפשר לברר את כל הסוגיות שנותרו פתוחות, אבל לא נעים לי להטריח אותו על פכים קטנים. מה גם שפסח כבר עבר והמכירה הסתיימה מזמן.

צילום: ברוך גיאן

יום ראשון, 27 במאי 2012

שלטים מקומיים / החזון של מס הכנסה

צילם וכתב איתמר וכסלר

מס ביטחון. רחוב פרץ 5, תל אביב. מאי 2012

למשרדי פקיד השומה שלי, שברחוב פרץ 5 בתל אביב, מגיעים דרך החצר. הכניסה אינה מבטיחה לנישומים שום דבר טוב. מן הרחוב עוברים בעד שער ברזל חלוד לשביל שחוק מרוב הליכה, שבקצהו ממתינים שני מאבטחים דרוכים, מוכנים ומזומנים לערוך בך בדיקה בטחונית מדוקדקת. זה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, עליך להמתין עד שהמאבטחים ישובו מן הסריקה. כיוון שלא מצאתי בבניין שום דבר שראוי לסריקה, נראה לי שזה פשוט שם כיסוי לכך שהמאבטחים צריכים מדי פעם לבקר בשירותים או להכין קפה, כי אחרי הכל 'מאבטח' ו'סריקה' הן מילים המצטמדות זו לזו ביתר טבעיות מאשר 'מאבטח' ו'בית שימוש'. מה שברור מקבלת הפנים הזו הוא שחיים קלים לא מצפים לנו כאן.

דווקא משום כך הופתעתי מאוד לקבל בדואר מכתב ידידותי שעליו חתום מנהל רשות המסים בכבודו ובעצמו. במקום דרישה לתשלום קנס פיגורים ואיום לעקל את רכושי, ביקש המנהל להציג את עצמו בפניי בדרך של פנייה אישית ובהזדמנות זו גם לשתף אותי בחזונו החדש (כנראה היה להם שם גם חזון ישן). 'החזון החדש שגיבשה הרשות', כך כתב, 'כולל מספר עקרונות יסוד: מתן שירות יעיל, איכותי והוגן, אכיפת גביית מסים, העצמת ההון האנושי ותשלום מס אמת'. עוד הוסיף וכתב המנהל כי הוא מתעתד לצמצם את הביורוקרטיה, לשפר את הטכנולוגיה ואפילו ליצור קוד אתי, וכל הפעולות הללו 'יסייעו ויקלו עליכם לשלם מס אמת'. ואני לתומי חשבתי שכדי לרצות לשלם מס אמת, כל מה שנדרש הוא להיות אדם ישר.

אחד מידידי, שעוקב מזה שנים אחר חזונות של גופים ציבוריים, הסביר לי שזהו המבנה הסטנדרטי של טקסט חזוני. לדבריו, חזונות מסוג זה  שאותם הוא מכנה 'חזונות ממוקדים'  נפוצים מאוד בעשורים האחרונים. הם נכנסו לשימוש, ככל הנראה, כאשר כמה מפקדי חטיבות בצה"ל החלו להפיץ את חזונותיהם בין החיילים, כדי לחזק את גאוות היחידה. מן החטיבות חלחלו החזונות ליחידות המשנה (חזון המג"ד, חזון הרס"ר וכדומה) ומשם גם אל מחוץ לצבא. הכלל הוא פשוט: ככל שפעילותו של גוף מסוים מעוררת סימני שאלה בקרב הציבור, כך הוא להוט יותר לאמץ לעצמו חזון ממוקד. נוסף על חברת החשמל, רשות הנמלים ונוחי דנקנר, מנה ידידי גם את כל גופי האכיפה במדינה, כולל בתי סוהר, תחנות משטרה ומחלקות גבייה ברשויות המקומיות.

מה שמפליא אותי הוא שאדם במעמדו של החוזה מרשות המסים נכשל בהבנת הקשר בין החזון לבין קהל היעד שלו. מכל הגופים שהזכרתי לעיל, יוצא הדופן הבולט הוא כמובן הצבא, שתפקידו לשכנע נערים בני שמונה-עשרה להפוך לחיילים. יתר הגופים מנסחים את מטרותיהם לצרכים פנימיים בלבד, ובעיקר כדי לשפר את הדימוי העצמי שלהם (הגופים הפילנטרופיים שמסתמכים על תרומות ומנסים לשכנע אותנו שגם להם יש חזון, שווים דיון נפרד). חזונה של רשות המסים הוא בהחלט מקורי, כי היומרה להפוך מעלים הכנסות, או אפילו נישום שאינו שש להסתבך עם הרשויות, למשלם מסים נלהב, דומה לנסיון להפוך פרוצה לנערת מקהלה.

כיוון שיש לי נסיון ארוך ולא חיובי עם רשויות המס, אני כמובן לא מאמין לאף מילה מן החזון. חוששני שאם המנהל הזה באמת מתכוון למה שכתב, הוא לא יחזיק במשרתו זמן רב והפקידים שלו יראו לו כבר מה זה חזון. פעם איימו עלי אותם פקידים שיפסלו לי את ה'ספרים' (כולה מחברת עלובה בצבע ירקרק) כי כתבתי משהו בטור הימני במקום השמאלי, ופעם אחרת הם ניסו להוכיח שאני מלבין כספים שחורים שמעולם לא היו לי. הייתי מרמה את מס הכנסה ברצון, רק כדי להתנקם, אבל לצערי אין לי שום הזדמנות לעשות זאת.

ובכל זאת הייתה לי גם התנסות חיובית אחת. לפני כמה שנים כתבתי מכתב לרשויות המס ובו בקשה צנועה: 'אודה לכם מאוד', כתבתי, 'אם תוכלו לתקן את איות שם המשפחה שלי. אתם כותבים "וקסלר" בקוף, ואני מאיית אותו בכף  וכסלר". אנא שנו את השם לוכסלר'. אחרי חודש קיבלתי מהם מכתב ובו נכתב: 'לכבוד לוכסלר איתמר, חישבתי את המס המגיע ממך על פי הכנסתך המוצהרת...'

אין מה להגיד. בפעם ההיא הם בהחלט הלכו לקראתי.


יום שבת, 26 במאי 2012

מתי חי מרדכי זעירא ואיך כותבים משה וילנסקי בערבית?

יוסף (יוסקה) רום, פלמ"חניק לשעבר (המחלקה הערבית!) וקורא מסור של עונ"ש בהווה, גר בדיור המוגן 'אחוזת צהלה'  שב'שכונת המשתלה', ובאופן כללי מרוצה מהחיים. אבל כשהוא יוצא החוצה ומטייל ברחובות שכונתו שמחתו נעכרת.

עיריית תל אביב-יפו ראויה לכל שבח על שוועדת השמות שלה החליטה לקרוא את רחובות השכונה על שם יוצרים, משוררים ומלחינים ישראלים  מלוין קיפניס ועד אלכסנדר ארגוב  אך אבוי, הגימור קצת מביך ואין כמעט שלט שאין בו שיבוש.

יוסקה לא התעצל, צילם את השלטים ושלח אותם בליווי מכתב לעירייה. 'יוסף' מהעירייה הבטיח להעביר למי שצריך, ושהכל יתוקן, אך עד היום  כך כתב לי יוסקה השבוע  שום דבר לא קרה ועולם כמנהגו נוהג.

כך למשל נראה השלט בכניסה לרחוב מרדכי זעירא:


לפי התאריך העברי שנות חייו של זעירא הן: תרכ"זתשמ"ז, דהיינו 1987-1867, כלומר מאה ועשרים שנות חיים. הלוואי על כולנו.

אבל התאריך הלועזי מציג חיים אלטרנטיביים, שבמקרה זה הם גם הנכונים: 1968-1905.

אין ספק  זעירא נפטר בשנת 1968 (מעריב, 2 באוגוסט 1968)

הפלא הגדול הוא שהשלט ברחוב זעירא 1, דווקא יודע את האמת!


השלט המואר ברחוב הנושא את שמו של משה וילנסקי אינו נכנס לפרטים קטנים כמו שנות חיים. די לו בשם הרחוב בעברית, באנגלית ובערבית; הבעיה היא שמה שכתוב בערבית הוא... 'משה לוינסקי'.




בשלט על שם האלוף מיכאל בן-גל, שהיה מפקד חטיבת קרייתי במלחמת העצמאות, כתוב בערבית מיג'אאיל, ובאנגלית: Alouf, כאילו היה זה השם הפרטי שלו.

ממש ליד, ציין יוסקה, היה עד לפני זמן מה שלט 'עורי נרקיס', אבל את זה כבר תיקנו ל'עוזי'.


שאלתי את פרופ' עמי אילון, עמיתי מאוניברסיטת תל אביב, לדעתו על שיבושי הערבית, והוא ענה לי כך:
בתעתיק 'לוינסקי' – משתמשים באות שאולה מפרסית הנקראת כמו V (נראית כמו פ' בערבית אבל עם שלוש נקודות). 'משה וילנסקי' הפך בערבית ל'משה לוינסקי'. לגבי השלט השני, מה שכתוב הוא 'מיג'אאיל'. גם כאן יש שגיאה של החלפת ח' ב-ג'. קצת מסורבל לכתוב את השם הזה בערבית אך שאר חלקי השם מתועתקים באופן סביר. שיבושים מהסוגים האלה ממלאים את ערינו ורחובותינו כפטריות אחרי הגשם. אין כאן גזענות חלילה: בורות שכזאת משתקפת תכופות גם בחלקים הלועזיים (אותיות לטיניות) של השלטים ולחרפתנו גם בכיתובים העבריים. אבל בערבית זה כמדומני יותר שכיח.

יוסקה, מכל מקום, התחיל לנדנד לעירייה כבר בנובמבר 2011. ב-31 בינואר 2012 הוא קיבל תשובה מסגן מנהל השירות לפניות הציבור והממונה על חופש המידע בעירייה, שמודיע 'כי הטיפול יועבר לאגף לשיפור פני העיר אשר יישם את התיקון בשטח על גבי השילוט'. ועם זאת לא שכח אותו ממונה לציין 'כי העירייה פועלת על פי תכניות עבודה מסודרות ומתוכננות מראש... וסדרי העדיפויות נקבעים על פי רמת דחיפות כוללת אל מול אילוצי התקציב'.

כאמור, עד היום לא נעשה מאומה ולא תוקן כלום. כנראה אילוצי תקציב...

יום שישי, 25 במאי 2012

ברוך הבא: הקוצרים ברינה

כתב וצילם ברוך גיאן

וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים (שמות לד, 22).

בשבוע שעבר נסעתי בכביש ירושלים-תל אביב ובעמק אילון, ליד לטרון, צדה עיני קבוצת קאובויס לובשי לבן. במבט מקרוב התברר שמדובר בקבוצת חרדים שיצאה לקצור חיטים או שעורים, לא ממש פעילות אופיינית...

הם קצרו במגל, הכניסו את התבואה לשקים, העמיסו על האוטו והפליגו אל השקיעה.

את החרדים אינני מחבר לרוב לעבודת האדמה, אבל יפה היה לראות את החברים הללו קוצרים ידנית, מזיעים וממלאים שקי חיטה לתוך הטרנזיט. לצערי הגעתי רק בשלב ההעמסה.





אמר העורך: המבט בתמונות הללו הזכיר לי קטע נחמד מזיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, שאותם הוצאתי לאור לפני שנים. קוטיק סיפר שם על משפחתו ועל ילדותו בעיירה קאמניץ-ליטבסק (פלך גרודנה) במחצית השנייה של המאה ה-19. בין השאר הוא תיאר את אחד מעשירי העיירה ושמו שמחה-לייזר, שבכל קיץ קיבץ חבורת למדנים מבית המדרש המקומי ויחד אתם יצא לקצור חיטה כדי שתשמש להכנת מצה שמורה לפסח הבא:



מה שראיתי... זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, [א], מהדורה מתורגמת ומבוארת בידי דוד אסף, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ט, עמ' 121-120.



יום חמישי, 24 במאי 2012

תשורה קטנה לשבועות: מגילת רות המצולמת

לפני כמה שבועות הפנה אבי כצמן את תשומת לבי לאתר Israel's History: A Picture a Day ומאז הוא מופיע בקביעות בצד שמאל של הבלוג, בפינת 'מומלצי עונ"ש'. אתר ייחודי זה מוקדש לצילומים ישנים של ארץ ישראל והוא מלא וגדוש להתפקע בצילומים מפתיעים ולא מוכרים, שנלקחו בעיקר מהאוספים העצומים של ספריית הקונגרס האמריקני בוושינגטון. אוהבי הנוסטלגיה וההיסטוריה של ארץ ישראל ימצאו שם את כל מה שאיוו לו.

השבוע הפנה אתר זה את תשומת הלב לאוסף מרתק של צילומים על מגילת רות, פרי מאמציהם של אנשי מחלקת הצילום של המושבה האמריקנית בירושלים לביים ולשחזר את נופי התנ"ך. זמן הצילומים אינו ידוע אבל אפשר לשער שמדובר בשנות השלושים של המאה העשרים. המחלקה לצילום של בני הקולוניה האמריקנית (מרכזה היה במקום שבו נמצא היום בית המלון 'אמריקן קולוני' במזרח ירושלים) הוקמה בשנת 1898, ושיא פעילותה היה בימיו של הצלם אריק מטסון (Eric Matson), שסדרה זו נמצאת באוספיו. אוסף צילומי מטסון נתרם לספריית הקונגרס.

הנה טעימה קטנה מהאוצרות הללו. תמונות נוספות בסדרת 'רות המואבייה' אפשר למצוא כאן.

 את הכותרות לצילומים בחרתי מתוך פסוקי מגילת רות, פרקים א-ב.

חג שמח!

וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.

וַתָּשָׁב נָעֳמִי, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה, מִשְּׂדֵי מוֹאָב; וְהֵמָּה, בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים.

וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים.

וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים; וַיִּקֶר מִקְרֶהָ--חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ.

וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים: לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?

וַיַּעַן, הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב. וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה--זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט.

וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל-רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל-תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, מִזֶּה; וְכֹה תִדְבָּקִין, עִם-נַעֲרֹתָי. עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן.

וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי--וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה? וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר לָהּ--הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ, בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב, מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.

וַתָּקָם, לְלַקֵּט; וַיְצַו בֹּעַז אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט--וְלֹא תַכְלִימוּהָ.

וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, עַד-הָעָרֶב; וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים.

וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה; וַתּוֹצֵא, וַתִּתֶּן-לָהּ, אֵת אֲשֶׁר-הוֹתִרָה, מִשָּׂבְעָהּ.

וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם, וְאָנָה עָשִׂית--יְהִי מַכִּירֵךְ, בָּרוּךְ.

וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז, לְלַקֵּט--עַד-כְּלוֹת קְצִיר-הַשְּׂעֹרִים, וּקְצִיר הַחִטִּים.