גלגוליו של מכתב (ג): מכתב מבן לאמא

כרזה לעידוד ההתנדבות לחיל הנשים הבריטי (עיצוב האחים שמיר, 1942)

רשימות נוספות בסדרה

א. על 'מכתב מאמא' של אלתרמן ומשהו על המלחין שמואל פרשקו

ב. 'מכתב לאמא', וגם לאבא ולאלוהים

ד. 'מאבא קבלו נא אגרת'

ה. 'שנינו מחכים' ומשהו על השם אורי

ו. אביך מת, אמך חולה...

ז. החייל הגידם כותב לאמא

ח. תהבהב לה האש בכירה

ט. מכתבים מצה"ל

י. הדור הבא

מאת דן אלמגור ודוד אסף

בשתי הרשימות הקודמות עסקנו באריכות בגלגולי השיר 'מכתב מאמא'. התחלנו בשירם המוכר של אלתרמן ופרשקו, שנכתב בשנת 1941 עבור להקת 'המטאטא', והמשכנו בהיכרות עם המקור ביידיש, שנכתב בראשית המאה העשרים על רקע ההגירה הגדולה לאמריקה.

עתה נחזור לשנות הארבעים ולהדים שהותיר שירו של אלתרמן, שכן השיר בגלגולו העברי זכה להצלחה רבה, ועד מהרה צצו גם חיקויים וציטוטים. את הרשימה הזו, וגם את הרשימות הבאות, נקדיש לפזמוני ההמשך: תחילה מכתב מן הבן לאמא. ובפעמים הבאות: מכתב מהאבא-החייל לאשה ולבן שנותרו בעורף, מכתב מהבת לאמא, מכתב מן הנכדה לסבתא, ועוד ועוד.

התגובה המיידית לשירם של אלתרמן ופרשקו היתה ממש בת-הזמן, פרי עטו של חייל ארץ-ישראלי ושמו אמציה עמרמי. אמציה, שנולד ברמת גן בשנת 1922, התנדב לחיל התובלה של הצבא הבריטי ושירת במדבר המערבי של לוב כמוביל מיכליות מים (WT, דהיינו Water Tanks). יחידת הנהגים הארץ ישראלים כונתה בשם יע"ל (יחידה עברית להובלה), ואחד הנהגים היה לא אחר מאשר המשורר לימים אמיר גלבוע (פרטים על שירותו ביחידת התובלה הובאו במבוא שכתבה חגית הלפרין לספר שערכה: אמיר גלבֹּע, הנה ימים באים, שירים: 1946-1942, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ז; תודה לגדעון טיקוצקי על ההפניה).

אמציה גם היה כנראה חבר בצוות הבידור של יע"ל וחיבר שירים פרודיים למנגינות ידועות. במחברתו (ראו בהמשך) מצאנו שיר פרודי ושמו 'המנון צחצוח הכפתורים (במחנה אמונים אי-שם בארץ)', המבוסס על 'זמר הפלוגות' של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי (1937). השיר, שנכתב כנראה בזמן שהיחידה של אמציה ישבה בבסיס בארץ ועסקה בצחצוח כפתורי הנחושת ב'בראסו', טרם שירדו מצרימה, נפתח כך:

את שיר הכפתורים נשירה למזכרת, / ידעו דורות באים איך מתאמן צבא. / ישבה פלוגה על ישבניה לתפארת, / ישבה וצחצחה בעוז ואהבה...

אמציה חיבר כנראה גם המנון ליחידה, ואף הוא נרשם במחברתו בכתב ידו. השיר נקרא 'היה היתה', והוא נפתח כך: 

היה היתה פלוגונת הובלה בישראל / והיא היתה נחמודת כה ושמה היה יעל...

וברוח זו כתב אמציה גם את 'מכתב מבן לאמא' על בסיס המנגינה של פרשקו. השיר פורסם לראשונה בשנת 1944 בעיתון 'לחייל – עתון יומי לחיילים עברים ביבשת אירופה', אך לצערנו לא הצלחנו למצוא את מראה המקום המדויק של הפרסום.

עם סיום המלחמה חזר עמרמי לארץ, שירת כמ"מ ב'הגנה' ובמלחמת השחרור לחם במסגרת חטיבת אלכסנדרוני. הוא היה בין חיילי החטיבה שתבעו לדין את תדי כ"ץ, שבשנת 1998 חיבר עבודת מוסמך באוניברסיטת חיפה ובה העליל על חיילי אלכסנדרוני כי ביצעו טבח בערביי הכפר טנטורה. הלוחמים זכו בתביעה ואוניברסיטת חיפה פסלה את עבודתו של כ"ץ. אמציה עמרמי נפטר בשנת 2009, ואנו מודים לרעייתו בתיה עמרמי על עזרתה.

מילות שירו של עמרמי נדפסו בכמה מקומות, אך עם שיבושים רבים (כולל בכותרת השיר). בתיה העמידה לרשותנו את המחברת שבה רשם אמציה בכתב ידו את המילים המקוריות של השיר, וכך גם הצלחנו לא רק להחזיר עטרה ליושנה אלא גם לפתור כמה חידות טקסטואליות שנבעו מן ההדפסות המשובשות.

הנה כך נדפס השיר בספרה של נתיבה בן יהודה, אוטוביוגרפיה בשיר וזמר (הוצאת כתר, 1990, עמ' 146), שאפילו לא ידעה מיהו מחבר המילים, וכן באתר 'זמרשת' (שם כבר נכתב שמו של עמרמי):

מימין: טוראי אמציה עמרמי ('חייל פשוט בלי סרט'), עם חבר בדרגת קורפורל

והנה כתב ידו הרהוט והיפה של אמציה עמרמי:

אמציה עם הוריו חיה ודב עמרמי

במחברת נרשמו רק שני הבתים הראשונים של השיר, ואילו שני הבתים האחרונים, שבהם מספר החייל על המשך מאמציו הרומנטיים, אינם נמצאים במחברת. ייתכן שאמציה הוסיף אותן רק מאוחר יותר, לקראת פרסומן בדפוס.

מחברת השירים של אמציה עמרמי
המחברת נקנתה כנראה במצריים או בלוב (בראש המדבקה כתובת בערבית: 'משרד החינוך הכללי')

כדי להבין את תשובת הבן לאשורה נדרשים כאן כמה פירושי מילים והערות:

• בנדלך – סרטים (ביידיש: בענדעלך). מתכתב כמובן עם השיר של אלתרמן, שבו האמא שולחת סרטים לדרגת הקורפורל של בנה.

• עושה 'פַטִיג' (במקור 'פטיך') – הכוונה ל-fatigues, שהם בגדי עבודה שלובשים חיילים בעת ביצוע עבודות שירות שאינן צבאיות. בצבא הבריטי זה היה כינוי למטלה שניתנה לחיילים ששוחררו מהאימונים בשל עייפות או עבירות משמעת. החייל שלנו נרדם בשמירה ונתפס, ולכן הורד בדרגה ונענש. 

• סי. בי. –  ראשי התיבות: Confined to Barracks, כלומר ריתוק למחנה.

• הג"א – ראשי התיבות: התגוננות אזרחית. ועדות הג"א הוקמו בכל היישובים העירוניים הגדולים, עוד לפני הקמת המדינה, ושירתו בהן, בדרך כלל, מבוגרים או כאלה שמסיבות שונות לא יכלו לצאת לשדה הקרב 'האמתי'. 

• בוליביף (במקור: בולביף) – Bulli Beef. פחיות של בשר משומר (לא כשר). זהו האב הקדמון של ה'לוף' הצה"לי. כתבה לנו חברת הכנסת לשעבר אסתר הרליץ, שהיתה מתנדבת: 'במסגרת העזרה האמריקנית לבריטים (בטרם הצטרפה ארה"ב למלחמה) שלחו מאמריקה מצרכים ותחמושת במסגרת שנקראה Land Lease. בין היתר היו קופסאות בשר עם ירקות, וגם מה שנקרא Spam. אכלנו הרבה מזה, וזמן רב. שומרי הכשרות קיבלו סרדינים, הרבה סרדינים'...

• הפחית לסולוג שימי נא – מה זה סולוג? על החידה הזו שברנו את הראש זמן רב והטרחנו אנשים רבים שלא הבינו מה אנחנו רוצים מהם. לבסוף מצאנו את הפתרון במחברת של אמציה, שם כתוב ומנוקד: סַלְוֶץ', שפירושו: Salvage, פח למיחזור חפצים.
  
  
• אֵיי. טִי. אֵס. – ATS ראשי תיבות: Auxiliary Territorial Service. זהו כמובן חיל העזר הבריטי שהורכב על טהרת המין הנשי, ובו שירתו אלפי מתנדבות מן היישוב הארץ ישראלי. על פי הערכות, מתוך כ-30,000 מתנדבים בני היישוב ששירתו בימי מלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי, כ-3,500 היו נשים.
  
  
• את ה'שניר' שלך – שנור ביידיש היא כַּלָּה (אשת הבן).
  
  
• אינספקשן – inspection; ביקורת חדרים (מסדר מיטות, ניקיון, לבוש וכדומה).
  
  
• פרפקשן – perfection; מושלם.
  
  
• סטופ-פי – stop pay; קנס כספי, כלומר המשכורת תעוכב או לא תשולם.
  
  
• 'אתמול זוג הולסטם חדשים קרעתי' – ניסינו לברר מה פירושה של השורה המוזרה הזו, אבל אף אחד לא ידע מה זה 'הולסטם'. עד שנפל האסימון: מדובר כנראה בגרבי צמר צבאיות (וול; Wool). איך הגיע לכאן ה'סטם' – או אולי 'סתם' – אנחנו עדיין לא יודעים...

'זוג הולסטם' – גרביים (לא קרועים) של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה

כרה לעידוד ההתנדבות לאי. טי. אס.

משירו של עמרמי לא נותרה הקלטה, ולא ברור אם השיר בוצע אי פעם באופן 'רשמי'. אבל כאן יש לנו הפתעה נוספת.

ככל הנראה ביצוע הבכורה העולמי של השיר היה בכנס שנערך בהיכל התרבות בשנת 1993, לכבוד חמישים שנה להתנדבות היישוב לצבא הבריטי והקמת הבריגדה ואותו הנחה דן אלמגור. התכנית המקורית היתה להשמיע, בזה אחר זה, את 'מכתב מאמא' של אלתרמן, ואת 'תשובת הבן' של עמרמי. 

את ה'מכתב מאמא' אמורה היתה לשיר נורית גלרון, שאימה, לאה סיטין, שירתה ב'להקה הצבאית העברית מעין זה' (חידוד לשון, שכן הלהקה פעלה במסגרת חיל החינוך הבריטי, שנודע בראשי התיבות ENSA).

בין חבריה של להקה זו, שנוסדה ב-1944, היו חנה מאירצ'ק (לימים: מרון), יוסף סוקניק (לימים: ידין), יצחק יצחק (לימים: יצחק בן-ישראל, שחיבר את רוב השירים), המלחין מרדכי זעירא, המשורר והמלחין צבי בן-יוסף, שהיה המנהל המוסיקלי של הלהקה, ושלמה דויטשר (לימים: דרורי), שהיה סולן הלהקה. מפקד הלהקה היה אליהו גולדנברג, אביו של דודו טופז. ובין הלהיטים הגדולים שלהם היו 'כל הדרכים מובילות לרומא', 'הורה נהלל', 'את חכי לי ואחזור' ועוד.

קצת על תולדותיה של להקת 'מעין זה', ראו בספרו של שמואליק טסלר, שירים במדים, יד יצחק בן צבי, 2007, עמ' 22-16.

'הפלסטינאים' – כרזה לתכנית השלישית של להקת 'מעין זה'

להקת 'מעין זה' – מימין לשמאל: חנה מרון, יוסי ידין, שלמה דרורי (הנמוך), במרכז: אליהו גולדנברג (לוחץ יד לקצין), לאה סיטין (החיילת הנמוכה)

נחזור להיכל התרבות 1993. את תשובת הבן אמור היה לשיר הזמר יואל לרנר. אלא שקרה מה שקרה, וממש ברגע האחרון איבד לרנר את קולו ולא יכול היה לעלות על הבמה. באלתור ובאומץ לב קיבל על עצמו דן אלמגור את גזר דינה של נורית גלרון, שהוא יהיה זה שישיר את ה'תשובה'.

השניים ערכו חזרה קצרצרה. עזריה רפפורט – השחקן, העיתונאי והקריין הזכור לטוב בקולו העמוק, שבעצמו היה מתנדב לצבא הבריטי – חבש על ראשו של דן כובע סירה מגוחך, שהיה כנראה כובע אותנטי שחבשו סמלים או קצינים בצבא הבריטי, והזמר המפתיע פצח ברינה, לראשונה בחייו על הבמה, מול אולם ובו כ-3,000 מתנדבים ובני משפחותיהם.

הנה הקלטה נדירה מהכנס המדובר (ותודה לאיתמר ארגוב על עזרתו), ובו שרה נורית גלרון ועונה לה – דן אלמגור, שכבש את לב ההמונים. ליד הפסנתר: חגי אלקיים.

השירון שהופק לכבוד כנס המתנדבים

לפני ההופעה, באותו ערב הוקרה, סיפרה חנה מרון את הסיפור המשעשע הבא:

חנה, שהיתה אז בת שמונה-עשרה ותלמידת בית הספר למשחק של 'הבימה', שניהל צבי פרידלנד, התנדבה כמו רבים מחברותיה, לחיל העזר של הצבא הבריטי, ה-ATS. חלומה היה להיות נהגת ג'יפ... היא התנדבה בלי לספר מאומה לאמה, שאתה גרה עד אז, משום שהיתה בטוחה שהאם תאסור עליה להתגייס. סיבה נוספת היתה לה: היא חשבה שזו תהיה דרך נוחה להתרחק מן הבית ולהשתחרר קצת מלחציה של האמא השאפתנית שלה, שדחפה אותה – עוד בברלין – להופיע כ'ילדת פלא' על הבמה ובקולנוע (כילדה בת חמש הופיעה חנה בסרטו הידוע של פריץ לאנג M, שבו גילם פיטר לורה דמות של רוצח ילדים סדרתי).

'עזבתי את הבית בלי לגלות לאמי שהתנדבתי', סיפרה חנה מרון, 'כדי שלא תאסור עליי להתגייס. הגענו למחנה סרפנד (צריפין של היום), ושם מצאתי את עצמי בצריף גדול עם המון בנות אחרות. עוד אני מסדרת את המיטה הצבאית ומקפלת את השמיכה, שמעתי לפתע מקצה הצריף קול מוכר מאוד... זאת היתה האמא שלי, שגם היא התנדבה לחיל הנשים בלי לגלות לי, וכך שתינו מצאנו את עצמנו באותו צריף עצמו'.

כנראה שמחיבוקה של אמא יהודייה קשה להשתחרר... אבל לשמחתה של חנה, האם לא החזיקה מעמד ולאחר שבועיים התחרטה ושבה לביתה בתל אביב.

הסיפור הזה היה מוכר כנראה למתנדבים שישבו באולם, משום שכאשר דיברה חנה באותו ערב וסיפרה על כך רק ברמז, פרצו רבים מן הנוכחים בצחוק גדול.

מאלבומה של המתנדבת חנה מאירצ'ק. בתמונה למעלה – להקת 'מעין זה' (משמאל לימין: חנה מאירצ'ק-מרון, יוסי סוקניק-ידין, אליהו גולדנברג, לא מזוהה, לאה סיטין)

חנה מרון לא מימשה את חלומה לנהוג עם מונטגומרי בג'יפ. היא שירתה במשך שנה וחצי כפקידה ('חשוב מאוד אבל משעמם עד מוות'), ואחר כך הועברה לקהיר ('קיירו' בלשון התקופה) וגם שם עסקה בתפקיד פקידותי ביחידת הניקוב (סוג של מחשבים קדמוניים בגודל קיר), עד שב-1944 נזכרו בכישוריה והיא הצטרפה ללהקת 'מעין זה'.

הנה ההקלטה מאותו כנס מתנדבים. חנה מרון מספרת מעט זיכרונות ואחר כך קוראת את הפיליטון שכתבה השחקנית מרים ברנשטיין-כהן, 'האיי.טי. אס. צועד'.

ביום עיון על 'הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה', שנערך במאי 2009 במשכנות שאננים בירושלים, חזרה חנה מרון וסיפרה את זיכרונותיה מתקופה זו.