יוזמה והחמצה: סיפורו של אוסף שַׂשׂוּן

עמוד מתוך 'כתר ששון' (צילום: ארדון בר חמא, ויקימדיה)

מאת דותן גורן

ב-5 בנובמבר 1975 הריץ חבר הכנסת עדי (אביעד) יפה, איש מפלגת 'המערך' ומי שהיה המזכיר המדיני וראש הלשכה של לוי אשכול וגולדה מאיר, מברק בהול מציריך שבשווייץ אל משרד החוץ בירושלים:

רכשנו בסכום 1,139,000 דולר 7, חוזר 7 הפריטים שרצינו, כולל חומש דמשק, פירוש הרמב"ם, התנ"ך השומרוני וההגדה הספרדית [...] מזל טוב וברכות לכולנו (ארכיון המדינה, גל-18080/3)

מה עמד מאחורי המברק הבהול, על אלו פריטים מדובר ומה היה מקורם? 

ארבעה ימים אחרי כן, ב-9 בנובמבר, עדכן פרופ' ראובן ירון, אז מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (כיום הספרייה הלאומית), את ראש הממשלה יצחק רבין, כי 'העיקריים בכתבי היד של אוסף שַׂשׂוּן, שעמדו למכירה פומבית בציריך, נמצאים בירושלים'. הוא הודה לראש הממשלה ולשריו, בייחוד לשר החינוך אהרן ידלין ולשר האוצר יהושע רבינוביץ, על הסיוע ברכישת הפריטים, והביע תקווה כי כל הגורמים המעורבים יירתמו 'לסיים בהצלחה את מפעל הגאולה של האוסף כולו. הדבר אפשרי, ואף איננו קשה יותר מדי – אם אך נרצה' (ארכיון המדינה, א-7334/24).

נציג אפוא בקצרה את סיפורו של האוסף הייחודי, המכונה על שם בעליו 'אוסף שַׂשׂוּן', ואת הרוח החיה מאחוריו. אין זה רק סיפור של חזון ויוזמה אלא גם סיפור של החמצה. מדינת ישראל החמיצה את השעה הנכונה לרכישת האוסף השלם, וגם מוזיאון ישראל איבד הזדמנות לרכישת כתר ששון, העותק הקדום והשלם ביותר של התנ"ך העברי. 

באוסף ששון נשמרו כתבי יד עתיקים רבים שהיו בבעלותו של דוד סלימאן ששון (1942-1880), בנה של אשת העסקים והנדבנית פרחה (פלורה) ששון (1936-1859), בת למשפחת שַׂשׂוּן (Sasson) מבגדאד. הרשתות המסחריות והפיננסיות של משפחה זו חלשו על המסחר בין האימפריה הבריטית להודו ולמזרח הרחוק בשיא התקופה האימפריאלית של בריטניה, ובשל כך קיבלו בני המשפחה את הכינוי 'הרוטשילדים של המזרח'. על פי השערה אחת, מוצאה של המשפחה הוא ממשפחת בן שושן, שהיו ממגורשי ספרד. על פי השערה אחרת, מקור השם הוא בשמו הפרטי של ששון בן צלאח (1750–1830), האב המייסד של השושלת. הוא היה בנקאי ידוע ושימש ממונה על ענייני האוצר בבגדאד העות'מנית ונשיא הקהילה היהודית. למן שנת 1817 החל בנו דוד ששון (1864-1792) לשמש במשרת האוצֵר הכללי של בגדאד, אך כעבור עשור עזב את תפקידו בשל  הצקות אנטי-יהודיות וגלה לפרס. 

דוד ששון (ויקימדיה)

בראשית שנות השלושים של המאה ה-19 השתקעה המשפחה בבומביי. עיר זו הציעה הזדמנויות כלכליות חדשות למהגרים בזכות ההשקעה הגדולה של האימפריה הבריטית במסחר הבין-לאומי מהודו, שהייתה אף היא בשליטה בריטית. עד מהרה ניהלו דוד ששון ובניו פעילות כלכלית נרחבת בענפי הטקסטיל, הכותנה והאופיום (אכן, גם זה היה ענף כלכלי חשוב), ובהמשך סחרו גם בפנינים ובאבנים יקרות, במשי, בברזל ובמתכות יקרות. במפעלים השונים שהיו בבעלות המשפחה הועסקו אלפי פועלים. מהענף של משפחת ששון בהודו, עברו מקצת מבני המשפחה להתגורר בבריטניה, שם הגיעו לתפקידים בכירים בחיים הציבוריים והחברתיים וזכו לתוארי אצולה ולמדליות כבוד. מקצתם נישאו ללא-יהודים, בעוד אחרים הקפידו על שמירת זהותם היהודית המסורתית.

ביתם של שלמה דוד ופלורה ששון בבומביי (סותבי'ס)

דוד סלימאן ששון (ויקימדיה)

דוד סלימאן ששון נולד בהודו והתחנך על ברכי המסורת היהודית באמצעות רבנים ומורים פרטיים שהוזמנו מבגדאד. מלבד השכלתו התורנית, שלט בהינדוסטנית ובפרסית ולמד כינור ונגינה. מגיל צעיר פיתח אהבה לספרים עבריים, והיא שהניעה אותו לאיסוף שקדני של כתבי יד יהודיים נדירים מרחבי העולם. לימים כלל האוסף פריטים מאוצר התרבות היהודית לדורותיה: עותקים ייחודיים של התנ"ך, כתבי יד שומרוניים, כתבי יד מ'תור הזהב' של יהודי ספרד ומכל תפוצות היהודים באירופה, באסיה ובצפון אפריקה. זה היה כנראה האוסף הפרטי הגדול והמגוון ביותר בעולם של כתבי יד יהודיים.

בשנת 1910 עברו דוד, אמו ושתי אחיותיו ללונדון, שהייתה מאז ואילך כתובת מגוריו ומשכנה של ספרייתו הגדולה. ביתו הפך מקום עלייה לרגל לגדולי החוקרים של מדעי היהדות כמו גרשם שלום, ולחובבי ספר כמו ח"נ ביאליק, שהתעניין בכתבי היד של משוררי ספרד מימי הביניים. 

בשנת 1932 הוציא ששון לאור קטלוג מלא של האוסף, ובו תיאור ומידע רב על כל פריט. הקטלוג נדפס בשני כרכים גדולים תחת השם 'אהל דוד' בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. הספר נחשב תרומה גדולה למחקר מדעי היהדות, והוא סרוק ונגיש באתר Hebrew Books. כך תיאר אותו חוקר תולדות יהודי המזרח יצחק יחזקאל יהודה:

בעודנו נער, ניכר בחיבתו ומסירותו לקנין עמנו, עם הספר [...] אז בהיותו ילד, החליף צעצוע שעשועים בספר אשר היה לחברו בן גילו, ילד כמוהו [...] ככל אשר גדל, כן גדלה תשוקתו לרכוש ספרים – ספרי דפוס וכתבי יד, וכיום הוא בעל ספרייה כבירה אשר טיפח וריבה בקנאה ובשקידה, כאשר יעיד עליו חיבורו זה אשר הופיע בשם 'אהל דוד', שני כרכים גדולים בו מתוארים אלף ומאה וחמשים ושלושה כתבי יד ממבחר הספרות העתיקה, עברים ושמרונים, יקרי המציאות ורבי הערך. כתבי יד אלה נכתבו בארצות שונות, בקצווי תבל, מארץ הסינים במזרח עד מרוקו אשר בקצה מערב, במשך דורות של אלף ומאה שנים בערך [...] ר' דוד ששון [...] שכלל רשימת ספרי כתב היד באופן מדעי ואומנותי גם יחד – רשימה המרבה את העושר אשר תכיל ספרית ששון המפוארה [...] בסבלנות רבה ובדיקנות נפלאה יתאר כל ספר וספר, לכל פרטיו, היינו: שמו, שם מחברו, עניינו, תוכנו, ערך כתיבתו, זמנו, מספר דפיו, מידתו, שם סופרו ועוד ('אהל דוד', דאר היום, 25 באוגוסט 1933, עמ' 6-5).

עמוד השער של הקטלוג אהל דוד, לונדון 1932 (Hebrew Books)

בשנת 1959 צילם הרב סלימאן דוד ששון (1985-1905) את האוסף של אביו המנוח, שכלל אז 1,250 כתבי יד, שמרביתם נזכרו באהל דוד, ובקיץ של אותה שנה נשלחו סרטי הצילום למכון לכתבי יד במשרד החינוך והתרבות בירושלים. בה בעת הרב ששון התנה את תרומתו 'בהבטחה, כי תצלומי אוספו יעמדו לרשות חוקרים ותלמידי חכמים בעולם כולו' ('אוסף כתבי יד נדירים מאנגליה – נשלח לישראל', חרות, 11 באוגוסט 1959, עמ' 4). בזכות התרומה ניתן היה לראשונה לעיין בכל כתבי היד של האוסף, גם אם באמצעות תצלומים בלבד.

ב-25 במאי 1970 עדכן הראשון לציון הרב יצחק נסים (1981-1895) את נשיא המדינה זלמן שזר, כי שמע מבנו ד"ר מאיר בניהו, מנהל מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, על הצורך 'בעניין הצלת ספריית הרה"צ [הרב הצדיק] ששון זצ"ל'. בה בעת עדכן הרב נסים את הרב הראשי של בריטניה, ד"ר עמנואל יעקובוביץ (1999-1921), כי עליו להודיע לרב סלימאן ששון את 'חומר האיסור' למכור את האוסף בחו"ל, וביקשו להניאו מלעשות כן. 

חודש לאחר מכן שלח נשיא המדינה שזר מכתב לסלימאן ששון ובו הביע את חרדתו 'וחרדת כל שוחרי הספר בירושלים לסכנה האורבת, כי הספרייה המהוללה שעמל עליה אביו המנוח [...] עומדת חלילה להתפורר ולצאת מרשות יהודית ומרשות מדינת ישראל'. בניסיון למצוא פתרון הציע  שזר, כי לעת עתה 'לא יפסיד כבודו מדמי הרבית שהוא עשוי לקבל מתמורת הספרייה, עד שירווח לנו מאויבנו סביבנו ונוכל להתחרות עם קונים זרים'. בתוך כך הביע הנשיא את תקוותו, כי 'כבודו לא יהיה אץ לעשות מעשה שלא נוכל לתקנו'. שזר אף מסר כי יפעיל את השפעתו על מנת שאוסף ששון לא יישמט מידי ישראל (ארכיון המדינה, נ-121/55).

מכתבו של זלמן שזר לרב סלימאן ששון, 22 ביוני 1970

בתשובתו מיולי 1970 ביקש ששון להניח את דעתו של שזר וטען כי טרם החליט בנושא. 'אם אי פעם בעתיד ארגיש צורך למכור את אוסף כתבי היד', כתב, 'בוודאי שאקח בחשבון את ההצעה, המושכת מאד, למוכרה למדינת ישראל'. הוא טען כי מוטלת עליו אחריות גדולה כלפי משפחתו, משפחות אחרות ומוסדות התלויים בו. לדבריו הומצאו עליו סיפורים 'בנוגע לירושות גדולות שירשתי', ולאור זאת יצטרך 'לקחת בחשבון את כל האפשרויות למכירה אולי לרבות מכירה פומבית'. לסיום הבטיח ששון כי יבדוק וישקול היטב את כל האפשרויות בטרם יקבל החלטה על עתידו של האוסף.

נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים אברהם הרמן היה גם הוא מעורב בעניין זה, וב-12 ביוני 1970 דיווח לסגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות יגאל אלון על האפשרות לרכישת אוסף ששון הכולל '1281 כתבי יד'. לדבריו, ניתן לממש את הרכישה באמצעות בית הספרים הלאומי בסכום של 2.75 מיליון ליש"ט, אך לשם כך צריך לנהל משא ומתן עם בני משפחת ששון. 

ב-30 ביוני 1970 העמידה המשפחה למכירה פומבית בחברת סותבי'ס דברי דפוס – בהם ספרים שאינם נמצאים בספרייה הלאומית – וההערכה הייתה כי ניתן לרכוש אותם בסכום של כמאה אלף דולר. בימים הבאים פעל יגאל אלון מול שר האוצר פנחס ספיר ואברהם הרמן ומצא 'פתרון זמני וחלקי' (ארכיון המדינה, גל-18080/3). לא ברור מה נעשה בפועל לרכישת האוסף בעת ההיא, אך כעבור חמש שנים חזרה המשפחה והעמידה חלקים ממנו למכירה פומבית.

ב-30 באוקטובר 1975 כתבה בתיה מנדלסון, תושבת גבעתיים, אל שר החינוך והתרבות אז אהרן ידלין, בבקשה לפעול להצלת הפריטים מאוסף ששון, שהועמדו למכירה פומבית בשווייץ שתתקיים ב-5 בנובמבר 1975:

מכירת אוסף נדיר זה מסעירה לאחרונה את העולם היהודי. כשר חינוך ותרבות במדינת ישראל, אשר בוודאי יש לו גם קשרים עם יהודי התפוצות, מהי פעילותך בנדון? היישוב בארץ צריך להרתם לפעולת התנדבות, כתמיד. אך מדוע לא שמענו על פנייה מצידך אל יהודים עתירי ממון, כמו הברון רוטשילד, סר אייזיק וולפסון, או אותה משפחת ששון העשירה היושבת בלונדון? האין זה מעניינו של שר החינוך והתרבות? אם לא תהיה פעילות נמרצת, נאחר חלילה את המועד.

פניות רבות מעין זו, מאנשים פרטיים ואנשי ציבור, התקבלו בלשכת השר והובילו לפרסום קול קורא לציבור לאיסוף תרומות, 'תן יד להצלת כתבי היד':

אנו קוראים, ברגע האחרון ממש, למאמץ נמרץ להצלתם של אוצרות אלה. אנו פונים אל הציבור, שכירים כעצמאיים. אנו פונים אל איגודים, חברות ובנקים: קחו חלק במעשה זה, כל אחד לפי יכולתו. גם תרומות קטנות רבות מצטרפות לסכומים גדולים [...] היקף ההתנדבות יקבע את היקף ההצלה [...] כתבי היד יירכשו ע"י בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ויישארו לעד נחלת העם.

תן יד להצלת כתבי היד

לא ברור כיצד פורסמה והופצה קריאה זו ואם בכלל נדפסה, אך מודעות שנדפסו בעיתונות הזמן מספרות על שישה חשבונות בנק שנפתחו ל'גיוס המונים' ועל היענות עממית גבוהה:

מעריב, 26 באוקטובר 1975

מעריב, 27 באוקטובר 1975

לקראת המכירה הפומבית של 1975 פנו אל נשיא המדינה הרביעי פרופ' אפרים קציר, בנימים צדקה ויפת בן-רצון צדקה עורכי העיתון א.ב. – חדשות השומרונים, שראה אור בחולון, מרכזה של הקהילה השומרונית בישראל. במכתבם ביקשו השניים לפעול לרכישת אוסף ששון, שבו, לדבריהם, 67 כתבי יד שומרוניים עתיקים, ברובם מהמאות ה-13 עד ה-15 (ברבות השנים מקצת כתבי היד הללו נמכרו לאספנים ולמוסדות מחקר בחו"ל). בראש מעייניהם עמד ספר תורה שומרוני, שהועתק בשנת 1215 בידי סעדיה בן אברהם. לדבריהם, הקהילה השומרונית נאלצה למכור את כתבי היד העתיקים כשבניה סבלו חרפת רעב בין המאה ה-17 למאה ה-19, אך ייתכן גם שהם נשדדו מקהילות שומרוניות שהושמדו לאורך הדורות (ארכיון המדינה, נ-233/12). בסופו של דבר הצליחה מדינת ישראל לרכוש את ספר התורה השומרוני 'ארהותא קדישתא', באותה מכירה פומבית. כתב היד, המתוארך לשנים 1216-1215, נמצא כיום בספרייה הלאומית.

נשיא המדינה קציר נקרא לדגל גם כדי לסייע בגיוס כספים לרכישת 'הגדת ששון', ולצורך כך קיבל סקירה על אודותיה מהאוצֵר הראשי של 'בצלאל' מרטין וייל. לאחר שנרכשה ההגדה, הודות לתורם אלמוני, מיהר וייל לעדכן את קציר במברק: 'יישר כוחך ותודתנו העמוקה על המאמצים ועל שזוכינו בהגדה הספרדית המפורסמת לתצוגה לקהל הרחב ולהנאת הרבים'. 'הגדת ששון', המתוארכת לשנת 1320 לערך ומוצאה מאזור ספרד או דרום צרפת, נמצאת כיום ברשות מוזיאון ישראל, וכך היא מתוארת:

אחד הטקסטים היהודיים המאוירים ביותר מאז ימי הביניים והגדה חשובה זו מן המאה ה-14 היא עדות לעושרה התרבותי של יהדות ספרד לפני הגירוש. היא מלווה באיורים צבעוניים מגוונים – יש שהם מתארים את תוכן ההגדה ואת מנהגי החג, יש שהם רומזים בהומור לתכנים בה – כך למשל הבעל המצביע על אשתו להמחשת 'מרור' – ואחרים שנראים בהם בעלי חיים או יצורי כלאיים דמיוניים וגרוטסקיים. 

'הא לחמא עניא' מתוך הגדת ששון (ויקימדיה)

בקיץ 1978 עלתה על הפרק שוב מכירה נוספת של חלקים מאוסף ששון לאוניברסיטה העברית ולספרייה הלאומית, הפעם בתיווכו של נשיא המדינה החמישי יצחק נבון. את משפחת ששון ייצג עו"ד שלמה תוסייה-כהן, שהציע לנשיא כי הנדבן היהודי האמריקאי יוסף מייזר (על שמו נקרא בשעתו בניין הפקולטה למדעי הרוח בקמפוס גבעת רם) ירכוש את האוסף ויתרום אותו לאוניברסיטה העברית. אולם, לדבריו 'אנשי האוניברסיטה העברית לא הראו התלהבות מיוחדת בקבלת התרומה'. שבועיים לאחר מכן (15 בספטמבר 1978) הועבר ללשכת הנשיא נבון תזכיר מטעם אנשי הספרייה, שמגולל את פרשת הניסיונות השונים לרכישת האוסף. בתזכיר, שכתב ד"ר מרדכי נדב (ראו בנספח), נטען כי בהיעדר תוכנית מימון רצינית הקפיאה הספרייה את עניינה ברכישת האוסף. לאור התפתחויות אלה נאלצו בני משפחת ששון להעמיד חלק נוסף מהאוסף למכירה פומבית, וזו התקיימה בנובמבר 1978 (ארכיון המדינה, נ-290/8).

גולת הכותרת של אוסף ששון היא כתב היד המוכר כיום בשם 'כתר ששון' או 'קודקס ששון'. זהו העותק הקדום והשלם ביותר של התנ"ך העברי, שמתוארך לסוף המאה התשיעית או לתחילת המאה העשירית. נכס מפעים זה מכיל 792 עמודים ושוקל כ-12 ק"ג. הוא נרכש בשנת 1929 בתמורה לסכום המגוחך של 350 ליש"ט ועוד 'הספיק' להיכנס לקטלוג 'אהל דוד' כפריט האחרון (מספר 1053).

כיובל שנים אחר כך, בשנת 1978, העמידו צאצאיו של האספן ששון את 'הכתר' למכירה פומבית, והוא נרכש על ידי קרן הפנסיה של עובדי הרכבת הבריטית בסך 320,000 דולר. למרבית ההפתעה, באותה מכירה פומבית רכש מוזיאון ישראל מאוסף ששון את חומש דה-קאסטרו משנת 1344 ושילם עליו 430,000 דולר. טדי קולק, ראש עיריית ירושלים אז, הוא שגייס בתוך זמן קצר את הכסף לבקשת אנשי המוזיאון, ואף הביע את שמחתו על ש'השגנו את החומש הכי מפורסם מאוסף ששון' (דבר, 22 בנובמבר 1978, עמ' 2). במבט לאחור אפשר לתהות מדוע ניתנה קדימות לרכישת חומש דה-קאסטרו על פני כתר ששון, שחשוב ממנו לאין ערוך.

עשור נוסף חלף ובשנת 1989 נמכר 'כתר ששון' במחיר הדמיוני של 3.19 מיליון דולר למשפחת ספרא היהודית בשווייץ. במארס 2023 הוצג הכתר ב'אנו – מוזיאון העם היהודי' (לשעבר בית התפוצות) בתל אביב, וזאת בטרם הוצא למכירה פומבית נוספת בבית המכירות סותבי'ס בניו יורק.

תנ"ך ששון מוצג במוזיאון 'אנו', מארס 2023 (צילום: דותן גורן)

ב-17 במאי של אותה שנה נקנה התנ"ך תמורת 38.1 מיליון דולר, בידי אלפרד מוזס, נציג ארגון הידידים של מוזיאון אנו. מאז עבר כתב היד השלם תהליך דיגיטציה והוא נגיש דרך אתר הספרייה הלאומית.

ערב שמחת תורה תשפ"ד, 5 באוקטובר 2023, שב התנ"ך לישראל וזכה לקבלת פנים מיוחדת בנמל התעופה בן-גוריון, בנוכחות משתתפים רבים. הטקס החגיגי של חשיפתו לציבור תוכנן ל-8 באוקטובר...

מאז החלה מלחמת חרבות ברזל (טבח שבעה באוקטובר) נשמר העותק המקורי במחסן מאובטח של מוזיאון 'אנו' ובמקומו הוצגה למבקרים רפליקה מדויקת. בסוף מאי 2025 עלה ה'כתר' לתצוגת הקבע, אך הספיק לשהות בה רק כשבועיים, ובעקבות המלחמה עם איראן הורד שוב למקום מבטחים ובמקומו הוצגה הרפליקה. לדברי אורית שחם גובר, האוצרת הראשית של המוזיאון, הוא יוצג שוב רק כשנהיה בטוחים לגמרי שכל המלחמות מאחורינו. נקווה שבמהרה בימינו...

להשלמת התמונה נציין כי בראשית המאה ה-21 העבירה משפחת ששון לספרייה הלאומית (אז עדיין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי) את מה שנותר מ'אוסף ששון', ונחתם הסכם הקובע את אחריותה של הספרייה לקטלג ולשמר את הספרים. כעשרים שנה אחר כך נמלכו בדעתם שניים מבני המשפחה, שטענו כי הספרייה הפרה את התחייבויותיה ודרשו לקבל לידיהם את האוסף בחזרה. הספרייה ניהלה מאבק משפטי, שהגיע עד לבית המשפט העליון. בדצמבר 2022 נדחתה העתירה והשופטים יצחק עמית (היום נשיא בית המשפט העליון), ענת ברון ורות רונן קבעו כי האוסף יישאר לצמיתות בידי הספרייה הלאומית (ראו דיווח מפורט כאן). 

נספח: 'תזכיר בעניין אוסף ששון'

תזכיר זה, ששלח ראובן ירון לנשיא יצחק נבון ב-15 בספטמבר 1978 ומפרט את גלגוליו ותכולתו של אוסף ששון, נכתב בידי ד"ר מרדכי נדב, מנהל המחלקה לכתבי יד וארכיונים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. הקלקה על הדפים תגדיל אותם לקריאה נוחה.

___________________________________________

ד"ר דותן גורן עוסק במחקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה.  do50@inter.net.il

יומן קריאה: זלמן שזר בין העולמות

צבי יקותיאל, בשני עולמות – זלמן שזר: ביוגרפיה, הוצאת מאגנס, תשפ"ה

מאת עמנואל אטקס

ספרו החדש של צבי יקותיאל מגולל את פרשת חייו של זלמן שזר על תחנותיה השונות והמגוונות, מאז לידתו בעיירה מיר שבתחום המושב הרוסי ב-24 בנובמבר 1889 (בדיוק לפני 136 שנה) ועד לפטירתו בירושלים בשנת 1974, והוא בן 85. המתחים בין העולם הדתי-החסידי לבין העולם החילוני- הסוציאליסטי, שעוצב בהשפעת ערכי תנועת העבודה, בין התשוקה ללימודים באקדמיה ולמחקר היסטורי לבין השליחות בצו התנועה והמחוייבות לפעילות הפוליטית – כל אלה טבעו את חותמם על מהלך חייו של שזר, איש רב פעלים, שבערוב ימיו זכה לכהן כנשיאה השלישי של מדינת ישראל. המחבר – המוכר לרבים מקוראי הבלוג בשם החיבה 'קותי' – הקדיש פרק ארוך מחייו להקמתו ולביסוסו של מרכז זלמן שזר לחקר ההיסטוריה של עם ישראל. אחרי שבפעלתנותו הבלתי נלאית במרכז שזר דאג קותי להוציא לאור מאות ספרי היסטוריה של חוקרים אחרים (ובהם של עורך הבלוג ושל כותב שורות אלה) – עתה התפנה להוציא את ספרו המחקרי הראשון. ספר זה, שלא במפתיע, הוקדש לדמות שמלווה אותו כבר עשרות שנים. יש בכך מעין פריעת חוב וסגירת מעגל אישית וסמלית.

בפרקי הספר הראשונים עוקב המחבר אחר ילדותו של שזר (אז רובשוב) במשפחה שהייתה קשורה לחסידות חב"ד, לימודיו ב'חדר' המסורתי, היחשפותו להשכלה כללית באמצעות מורים פרטיים ולימודים בגימנסיה פולנית, ואגב כך גם ראשית פעילותו הציונית ב'פועלי ציון'. שזר מצטייר בשלב זה של חייו כצעיר סקרן, בעל נטייה מובהקת למדעי הרוח. תחנה חשובה בהתפתחותו האינטלקטואלית היא שנות הלימודים באקדמיה ללימודי היהדות שייסד הברון דוד גינצבורג בסנקט פטרבורג. בתקופה זו החל שזר לפתח עניין עמוק במחקר היסטורי, ומקור השראה שימש לו מורו שמעון דובנוב. באקדמיה גם פגש בפעם הראשונה ברחל כצנלסון, שעתידה להיות רעייתו, והתאהב בה. אך בשלב זה היא עדיין היססה ולא נענתה לחיזוריו. הם נישאו בירושלים בשנת 1920, רק אחרי ששניהם כבר עלו לארץ (היא ב-1912, הוא עלה סופית רק ב-1924).

בהשפעת מוריו פנה שזר להמשך לימודים אקדמיים באוניברסיטאות בפרייבורג, בשטרסבורג ובברלין, ובהן התחיל לשקוד על מחקריו בתולדות השבתאות והפרנקיזם. בד בבד המשיך והעמיק את פעילותו בתנועת 'פועלי ציון' העולמית. בשנות מלחמת העולם הראשונה 'נתקע' בברלין ועד מהרה הפך בקרב צעירים יהודים מרצה אהוב בנושאים שהיו על סדר היום היהודי.

רבים מפרקי הספר מוקדשים לפעילותו הציבורית והמפלגתית ולתפקידים השונים שמילא. בזכות השכלתו הרחבה, כישרונותיו הרטוריים ושליטתו בלשונות, הוא נשלח פעם אחר פעם לארצות אירופה ולארצות הברית, אם כנציג התנועה אם לשם גיוס תרומות. במהלך ביקוריו אלה פיתח שזר קשרים אמיצים עם מנהיגי קהילות יהודיות ועם סופרים ואנשי רוח. תפקידים נוספים שמילא לאחר עלייתו ארצה היו השתתפות בעריכת העיתון דבר, ניהול הוצאת הספרים 'עם עובד', ניהול מחלקת ההסברה והמחלקה לחינוך בגולה של הסוכנות היהודית, יושב ראש בפועל של הנהלת הסוכנות היהודית, שר החינוך הראשון של מדינת ישראל, והתפקיד הרם מכולם – הנשיא השלישי. 

במלאו את התפקידים האלה, מצא את עצמו שזר ניצב בכמה מן הצמתים החשובים ביותר בתולדות היישוב ובתולדות מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. ואלה כמה מהם: הוא היה חבר בצוות הארץ-ישראלי בוועדת אונסקו"פ בשנת 1947, זו שבעקבותיה התקבלה באומות המאוחדות ההחלטה על תוכנית החלוקה; כשר החינוך הראשון קיבל החלטות הקשורות בחינוך ילדי העולים מארצות האסלאם, ובמסגרת תפקידו בהנהלת הסוכנות התמודד עם אתגרי העלייה ההמונית ושאלת העלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה; בכל תפקידיו גילה רגישות מיוחדת למצבם של יהודי ברית המועצות ופעל ככל יכולתו כדי לאפשר את יציאתם. כנשיא קיבל את ההתפטרות השנייה של דוד בן-גוריון מראשות הממשלה, הטיל את הרכבת הממשלה החדשה על לוי אשכול ונאלץ, שלא לרצונו, לנקוט עמדה נוכח העימות החריף בין בן-גוריון לאשכול בעניין 'הפרשה'.

דוד בן-גוריון מוביל את שזר ואבא אבן לחדר האוכל בקיבוץ שדה בוקר, 1963 (צילום: פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי)

פעם אחר פעם התגלה שזר כחריג במפלגתו. כך, למשל, בעקבות מות זאב ז'בוטינסקי (1940) פרסם הספד המכיר בתרומתו של מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית לציונות. המאמר עורר מורת רוח בקרב חבריו במפא"י, שראו אז בז'בוטינסקי את גדול אויביהם. כשר החינוך תמך בהמשך קיום הזרמים בחינוך, ובזכותו של כל הורה לשלוח את ילדיו לזרם המתאים לו, ובה בעת התקומם נגד שליחי מפא"י במחנות העולים, שניסו לכפות חינוך חילוני על ילדי עולים ממשפחות דתיות. כדי להתגבר על המשבר הפוליטי בעניין החינוך לילדי העולים הגיע לפשרות עם נציגי המפלגות הדתיות, ואולם חבריו למפלגה סיכלו אותן. מעלותיו של שזר כאיש רוח מלומד לא היה בהן כדי לטשטש את חולשתו הפוליטית בהנהגת המפלגה. הוא אולץ להתפטר מתפקידו כשר החינוך, לאחר כשנה וחצי בסך הכול, ואחר כך הודח גם מהנהלת הסוכנות כדי לפנות את מקומו למשה שרת. למרות זאת שזר תרם רבות בתפקידיו השונים, ולזכותו יש לזקוף הישגים רבים. גולת הכותרת של פועלו הייתה חוק חינוך חובה חינם, שאותו יזם ועליו טרח כשכיהן בתפקיד שר החינוך.  

שר החינוך שזר בביקור בקורס להוראת מורים בערבית, נצרת 1949 (אוסף התצלומים הלאומי)

'צדק פואטי' נעשה עמו כאשר נבחר לתפקיד נשיא המדינה. לא זו בלבד שהיה בכך משום פיצוי על דחיקתו מתפקידים קודמים, אלא שדווקא בתפקיד זה באו לידי ביטוי כישוריו ומעלותיו. כישרונו הרטורי, השכלתו הרחבה, היותו איש רוח, חוקר, סופר ומשורר, הקשרים שטיפח במשך עשורים עם מנהיגי קהילות יהודיות ברחבי העולם – כל אלה הפכו אותו לדמות ייצוגית מרשימה ומוערכת.

לאורך הספר המחבר מצביע על המתחים הפנימיים שאפיינו את שזר ואת קורות חייו. כך למשל מוקדש דיון רחב לפעילותו המחקרית של שזר, שלא במסגרת האקדמית הממוסדת, ולהיותו פורץ דרך בחקר השבתאות. בכתיבתו ביטא השקפה חדשה, שראתה בשבתאות תנועת תשובה עממית ורחבה ששאפה וחתרה לגאולה, ובפרנקיסטים 'ילדים אובדים' שיש להחזירם לחיק המשפחה שבה מרדו. ואולם, פעם אחר פעם נאלץ שזר לוותר על נטייתו למחקר כדי להיענות לצו התנועה ולקבל עליו תפקיד זה או אחר. כך גם הסתיים ניסיונו האחרון, שלא צלח, לכתוב עבודת דוקטור באוניברסיטת קולומביה בהדרכתו של ההיסטוריון הנודע שלום (סאלו) בארון.

מספרי זלמן שזר

מתח אחר שבלט בחייו של שזר נוצר בין זיקתו הרגשית העמוקה לחסידות חב"ד לבין היותו בעל אורח חיים חילוני והשתייכותו לצמרת תנועת העבודה. בילדותו ובנעוריו הושפע שזר עמוקות מסבו, שעמד בקשר קרוב עם האדמו"ר שלום דובער שניאורסון (הרש"ב), שנודע בהתנגדותו הפעילה לציונות. שזר מרד בסבו, היה לציוני וזנח את שמירת המצוות. ואולם בעמקי נפשו עדיין היה קשור לעולמה של חב"ד, והקשר איתה התחדש כאשר נפגש בניו יורק ב-1947 עם האדמו"ר יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ). מאז הפך שזר מעין פטרון של חסידי חב"ד בארץ ישראל, ובין השאר יזם את הקמת כפר חב"ד וסייע להתפתחותו.

הקשר החב"די התהדק עוד יותר בתקופת 'נשיאותו' של האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון, 'הרבי מלובאוויץ'. בביקוריו בניו יורק התמיד שזר להיפגש עם הרבי, והחלטתו לבקר בחצרו, כשכבר היה נשיא מדינת ישראל, עוררה ביקורת ציבורית. בשנים האחרונות לחייו קיבל הקשר של שזר עם הרבי אופי של חסיד הקשור לרבו, והנוסח והתוכן של מכתביו אל הרבי מעידים על תלות נפשית. שזר ביקש את ברכתו של הרבי ועצתו הן בענייני בריאות הן בנושאים הקשורים למילוי תפקידו. הוא התייחס אל עצותיו כהוראה מחייבת וחזר והביע כלפיו את הערצתו ואהבתו. ועם כל זאת, בכל פעם שנשאל בתקשורת הישראלית על יחסו לחב"ד, הוא ניסה להמעיט בערכו של קשר זה ולמעשה הסתיר את אופיו האמיתי.

שזר (לימינו קדיש לוז) בהתוועדות חסידית בכפר חב"ד, כנראה 1963 (צילום: מיכאל אלמגור, ויקימדיה)

מתח אחר שטבע את חותמו על מהלך חייו היה בתחום חיי המשפחה. רחל כצנלסון נעתרה לחיזוריו רק לאחר שנואשה מן הסיכוי למסד קשר זוגי עם ברל כצנלסון, שאיתו ניהלה פרשת אהבים ממושכת. הנישואים המאוחרים של זלמן ורחל לא היו מאושרים. בתם היחידה סבלה מתסמונת דאון, ושזר, שהתקשה להשלים עם מצבה, הטיל את עול הטיפול בה על רעייתו ונמנע במשך שנים לקחת חלק פעיל בגידולה. את החסר בחיי הנישואין מילא שזר בפרשיות אהבים עם נשים אחרות. פרק מיוחד הקדיש המחבר ליחסיו של שזר עם רחל בלובשטיין, היא רחל המשוררת. שזר התאהב בה ולמעשה הוא שהביא לפרסומה ולהתקבלותה בציבור על ידי פרסום שיריה בדבר, הוצאת קובץ שיריה לאור ולימים גם תרגום מבחר שיריה ליידיש. יקותיאל התקשה לקבוע אם קשר זה נותר בתחום הידידות וההערכה ההדדית או שהגיע גם ליחסים אינטימיים. ואולם בפרק המוקדש ליחסיו של שזר עם גולדה מאיר מתוארת פרשת אהבים ממושכת שאין כל ספק לגבי טיבה. על חיי המשפחה של שזר העיבו גם הנסיעות התכופות והשהות הממושכת מחוץ לישראל. רק בשנותיו האחרונות שב והתהדק הקשר עם רעייתו רחל והוא הצליח להתגבר על הקושי הנפשי ולהתמסר לטיפול בבתו החולה.      

שזר מפקיד בידי גולדה מאיר את הקמת הממשלה, 1969 (צילום: פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי)

             

לשם חיבור הביוגרפיה המקיפה על שזר הסתמך יקותיאל על שפע של מקורות מסוגים שונים: כתבי שזר, מכתבים, יומנים, פרוטוקולים של מוסדות המדינה, 'דברי הכנסת' ועוד. חלק ניכר מן המקורות האלה גנוזים בארכיונים והשימוש בהם כאן הוא ראשוני. כך הצליח המחבר לצייר תמונה עשירה ורבת גוונים של מי שמילא תפקיד מרכזי בתנועה העבודה הציונית ובמדינת ישראל, ואגב כך להזכיר לקורא בן ימינו פרשיות מרכזיות בתולדות היישוב ובתולדות מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה.

 ________________________________

פרופסור (אמריטוס) עמנואל אטקס לימד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. etkes@mail.huji.ac.il

'אסור לנו לתת כבוד לנשיא': זלמן שזר וחסידי ברסלב

זלמן שזר (נואם) ולצדו יו"ר הכנסת קדיש לוז, בביקור בכפר חב"ד, 1963 (מקור: ויקיפדיה)

בשבוע הבא, ב-1 בינואר 2017, ייפתח במכון ון-ליר בירושלים כנס מדעי בן ארבעה ימים המוקדש לחסידות ברסלב, מורשתה והשפעתה (כנס ברסלב: מחקר, יצירה וחברה). אינני משתתף פעיל בכנס הזה ותרומתי הצנועה לכבודו מוגשת כאן.

*

זלמן שזר (1974-1889), הנשיא השלישי של מדינת ישראל (בין השנים 1973-1963), נודע ברבים ביחסו החם לחסידים ולחסידוּת. הוא עצמו היה בן למשפחה של חסידי חב"ד, וגם מששינה את טעמו המשיך לשמור על קשרים חמים עם אדמו"רי חב"ד ורבניה, כיבד אותם והם כיבדו אותו. אבל לא רק לחסידי חב"ד רחש שזר הערכה וכבוד, אלא גם לחסידי ברסלב.

כמו אנשי רוח אחרים, אנשי תנועת העבודה ובני העלייה השנייה והשלישית (ובהם ש"י עגנון, יהודה יערי וגרשם שלום), ראה בהם שזר את מה שהיה בהם באותם ימים רחוקים ואחרים לא ראו: אנשים צנועים ולבביים, אנשי עמל וספר ובעלי נפש יפה ורומנטית. הקנאים נחשבו אז למיעוט קטן וכפוי טובה גם בקרב החרדים. מאז השתנו אצלנו דברים רבים: החסידים אינם עוד אותם חסידים, וגם המנהיגים הפוליטיים אינם עוד אותם מנהיגים...

יחס מיוחד גילה שזר כלפי ישראל דב אודסר (1994-1886), חסיד ברסלב יליד טבריה, שלימים יוכה בשיגעון, יטען כי ברשותו פתק ששלח לו רבי נחמן מן השמים, ויוביל אחריו כת אנשים הקרויים (בפי מתנגדיהם) 'נַחְנָחִים', שמאמינים בקדושת 'הפתק' ובמנהיגותו של 'הסבא ישראל'.

בשנות השישים היה אודסר חסיד תמים וצנוע, שלא הילך בגדולות ופיתח יחסי חברות עם שזר, עוד קודם לבחירתו כנשיא המדינה. אודסר שלח לשזר עשרות רבות של מכתבים חגיגיים רוויי רגש ואמונה. לא ידוע עד כמה הייתה ההתכתבות אינטנסיבית גם מצדו של שזר, שכן מכתבי שזר אליו לא התפרסמו עד היום.

זלמן שזר וישראל דב אודסר (צילום משנות השישים)

שזר התפעל מסגנונו המיוחד של אודסר. אפשר להניח שהוא גם ראה בו מין חסיד 'ציוני', שכן אודסר לא היסס לשלוח לו מכתב ברכה לבבי ביום העצמאות העשירי של מדינת ישראל:

אב"י הנחל, תשי"ח, עמ' 10

שזר כינס אפוא מיזמתו שלושים מכתבים והוציאם לאור בספר שנקרא אִבֵּ"י הנחל ('אבי' רומז לפסוק ידוע משיר השירים, ו 11, אך גם לראשי תיבות אודסר בער ישראל; 'נחל' מזוהה עם תורתו של רבי נחמן מברסלב, שהיא נחל נובע מקור חכמה [על פי משלי, יח 4]). הספר יצא לראשונה בשנת תשכ"ט (הוצאת קרית ספר), בעילום שמו של שזר, שהסתפק במבוא קצר בחתימת 'המלבה"ד' (המביא לבית הדפוס) ובצנזור שמו של ה'ידיד'.

במהדורות מאוחרות יותר של אב"י הנחל נוספו עוד עשרות מכתבים ששלח לשזר. כך למשל, מהדורת תשמ"ט כוללת 129 מכתבים, מהדורת תשנ"ג (חלק ב') כבר כוללת 315 מכתבים, ובמהדורת תשס"ז הובאו 152 מכתבים ועוד 443 סימנים, שהם ערבוב של אגרות, טיוטות והעתקות שונות מכתב ידו של אודסר. מתברר כי הקשר בין השניים היה חם ומסועף. שזר גם נהג להעביר לאודסר 'מתן בסתר' וזה הקפיד להודות לו על כך. שזר אף תרם מכיסו לבניית בית הכנסת של חסידי ברסלב בקצה רחוב מאה שערים (ה'שׁוּל').

אודסר, שאהב את שזר בכל מאודו, משך אותו לבוא ולהתפלל בליל ראש השנה במחיצתם של החסידים ושזר נעתר לו. למן שלהי שנות החמישים נהג שזר ללכת בערב ראש השנה ברגל, מביתו שברחביה ועד למאה שערים – מרחק של כארבעים דקות הליכה! – וכמובן גם שב לביתו ברגל. מטבע העניין, לאחר שהושבע כנשיא ליוו אותו בדרכו גם אנשי ביטחון (משכן הנשיא באותם ימים היה ב'צריף', ששימש קודם לכן את הנשיא יצחק בן-צבי; משכן הנשיא הנוכחי נחנך בשנת 1971).

בית המדרש של חסידי ברסלב ברחוב מאה שערים, 2012 (מקור: ויקיפדיה)

הנה דיווח שהתפרסם בעיתון מעריב על תפילתו של הנשיא שזר במחיצת הברסלבים בראש השנה תשכ"ד (1963). 'ר' ישראל בר', שנזכר בכתבה, הוא כמובן ישראל דב אודסר:

מעריב, 22 בספטמבר 1963 (תודה לפרופ' יונתן מאיר)

לימים פסק שזר ממנהגו זה. השמועה הייתה שנמנע מכך בשל כתב פלסתר מרושע (פשקוויל), שהופץ נגדו על ידי כמה חסידים קנאים, וגרם למהומה רבתי. הכרוז עצמו, שחולל את הסערה, נעלם מן העין ורק לאחרונה התגלה מחדש באוסף פרטי של אחד מבני משפחתו של יוזם הכרוז.

כתב לי ידידי, חסיד ברסלב שמואל אברהם תפילינסקי, שאיתר את הכרוז:

פשקוויל זה נמסר לנשיא מדינת ישראל מר זלמן שזר בליל ראש השנה, לפני סוף התפילה, בבית הכנסת דחסידי ברסלב על ידי הבחור יעקב פרנק ב"ר נחום יצחק פרנק. הנשיא היה משתתף בקיבוץ אנ"ש במשך כמה ראשי שנים בעידודו של ר' ישראל דב אודסר, שהכין לכבודו שטנדר יפה עם מפה, והדבר היה לצנינים בעיני קנאי אנ"ש, שנשיא מדינת ישראל, קרי 'ממשלת הזדון והכפירה', יקבל כבוד בקיבוץ הקדוש של רבי נחמן מברסלב. 

הלכו הקנאים ושאלו את פיו של רב נכבד מהעדה החרדית (ר' דוד יונגרייז או ר' ישראל יצחק רייזמן) כדת מה לעשות? והתשובה ניתנה, שאם הוא מגיע ככל שאר האנשים בתוך הקיבוץ אזי אין לדחות אותו, אולם אם הוא מקבל כבוד מיוחד אזי צריך לדחותו. ותשובה זו סללה את הדרך לפשקוויל שלפנינו... למותר לספר שמאז לא דרכה כף רגלו של הנשיא בבית הכנסת דחסידי ברסלב, לשמחתם של הקנאים ולמורת רוחו של ידיד הנשיא, ר' ישראל דוב אודסר. 

יוזמי הפשקוויל היו שני אחים קנאים וחמומי מוח: האחד שמו יעקב פרנק (עם שם כזה, כל מיני דברים יכולים לקרות!) והשני יהודה לייב פרנק. שניהם כבר נפטרו מן העולם.

הכרוז עצמו אינו מתוארך. עם זאת, אפשר לשער בביטחון שמדובר בראש השנה תשכ"ה (1964) – כלומר, בפעם השנייה שבא כנשיא המדינה להתפלל בבית הכנסת של ברסלב  – שכן בשולי מכתב ששלח אודסר לשזר בכ"ד באייר תשכ"ה נוספו השורות הללו:

אב"י הנחל, תשמ"ט, עמ' 104

הרב לוי יצחק בנדר (1989-1897), שעבר לפני התיבה בראש השנה, היה אחד המנהיגים החשובים והנערצים של חסידי ברסלב בירושלים. מהדירי הספר – שלא הביאו את מכתבו – ציינו כי זהו מכתב התנצלות על הבזיונות שנעשו לנשיא, ומן הסתם הכוונה לאותו פשקוויל.

ר' לוי יצחק בנדר בכותל המערבי (מקור: פורום ברסלב ישראל)

אחד הנוכחים באירוע, חסיד ברסלב שחפץ בעילום שמו, סיכם עבורי את האירוע כפי שזכור לו:

אכן שזר הלך מרחק של כארבעים דקות מרחביה עד מאה שערים, בליווי שוטר שהמשיך לשמור עליו ליד הכסא והשטנדר ב'שוּל', שהועמדו לרשות שזר ליד עמוד החזן, עם הפנים אל העם.  

 אני זוכר את התקרית ... היו מי שניסו אז להכות את י"פ שנחפז לברוח. הספקתי לראות שמישהו מנחית מכה על הכובע שלו (הוא היה נמוך), אבל עד מהרה הוא נעלם. י"פ כבר אינו בין החיים. גם אחיו יל"פ, שבהשראתו עשה את מעשה הקנאות הזה, כבר אינו בין החיים. שניהם היו בעלי שיעור קומה רוחני גבוה מאוד, תלמידי חכמים מובהקים ויראי ה' מרבים, אבל הם היו אז צעירים, ואפשר לראות במעשה שלהם משובת נעורים, שכן בברסלב לא הרחיקו איש מעולם. גם אם רבים לא היו מרוצים מנוכחותו של הנשיא בלילי ראש השנה, איש לא העז לבזות את האיש שגילה יחס אוהד לברסלב ואף עזר בהדפסת ספרי ברסלב ולאנ"ש בכלל.  

בראש השנה תשכ"ב שאל שזר את ר' אברהם אנשין, היכן אביו, ר' שמואל מאיר, שאותו הכיר מעסקי הספרים [מאיר אנשין היה מדפיס ספרים ברסלבי, שעמד בקשר קרוב עם אישים כמו גרשם שלום, א"מ הברמן וש"י עגנון, שאף כתב עליו בסיפורו 'השיר אשר הושר', וכינה אותו 'האיש המתוק' – ד"א], וכשאמר לו שאביו נפטר בכ"ב סיון תשכ"א, שאל, מדוע לא הודיעו לו, שכן רצה להשתתף בהלוויה. אנשין אמר לו, ששכחו... אך אליבא דאמת היה מי שהציע להזמין את הנשיא, אך אחד הבנים של ר' שמואל מאיר (כנראה, הבכור ר' ישראל נחמן) אמר: 'מי צריך אותו?!'...

זלמן שזר צועד לטקס השבעתו בכנסת (אז ב'בית פרומין', ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים), מאי 1963
(צילום: פריץ כהן; אוסף התצלומים הלאומי)

ועוד בענייני שזר וברסלב.

פרופסור יונתן מאיר מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב העביר לי צילום של הקדשה, שכתב החסיד הברסלבי והמו"ל שמואל הורביץ (1972-1905) לזלמן שזר. ההקדשה נרשמה בתוך ספר לקוטי הלכות, חשן משפט, שחיבר רבי נתן שטרנהרץ מנמירוב, תלמידו המובהק של רבי נחמן. הספר, שנדפס בירושלים תשט"ז, שמור בספרייה הלאומית בירושלים.

אמנם הספר נדפס בשנת 1957, אבל ברור שניתן במתנה אחר כך, כאשר שזר כבר היה נשיא, וכנראה לקראת חג פורים ('דורון משלוח מנות'). מן ההקדשה עולה בבירור יחס הכבוד של הורוויץ אל שזר האיש ואל התפקיד הרם שהוא נושא – נשיא המדינה.

ב"ה
דורון משלוח מנות לנשיאנו הנעלה והנשגב
אין גומרין עליו את ההלל
יה"ר [יהי רצון] שנזכה לשמוח יחד בביאת משיח צדקינו
ובבנין ציון וירושלים אכי"ר [אמן כן יהי רצון]
מאתי הדו"ש [הדורש שלומו] בכל לב ונפש ומאחלו כל טוב סלה
שמואל הלוי הורוויץ ברסלבר

בעלי התוספות

דני הקר מספריית מכון שוקן למחקר היהדות בירושלים הודיעני כי הכרוז המקורי נמצא ברשותם, והנה צילומו (הקלקה על הצילום תגדיל אותו):

שמואל תפילינסקי העביר לי עותק ממכתב מעניין בן שלושה עמודים ששלח לשזר מרדכי נתן יגלניק (1990-1907), מוותיקי חסידי ברסלב, לאחר ראש השנה תשכ"ה (1964), ובו כתב בין השאר:

ואל לכ'[בודו] להצטער שנמצא אחד ממש שדעתו נתבלבלה מדעות משובשות שלא כדעת הצדיק אמיתי [ר' נחמן] שרוצה לרחקו ח"ו. כי אדרבה כל אנ"של [אנשי שלומנו] ממש רוצים בהתקרבותו [של הנשיא]. כי היות שכ' הוא ראש מדינת ישראל ונכנעים תחתיו הרבה מנשמות ישראל, ואם הוא נותן כבוד להצדיק האמת ונכנע תחתיו ממילא נכנעים כל הנשמות שהם תחתיו ... והסטרא אחרא בלבוש של ירא וחרד רוצה לרחקו בכדי שלא יגיע הרהורי תשובה לכל אלה נשמות שהם תחתיו.

ד"ר דותן גורן מוסיף על פי מקורות שנדפסו בעיתונות (6 בספטמבר 2020):

חשוב לציין כי זלמן שזר החל לכהן כנשיא מדינת ישראל בתאריך כ"ז באייר תשכ"ג (21 במאי 1963). לאור זאת, בראש השנה תשכ"ד הוא הגיע בפעם הראשונה להתפלל בבית המדרש של חסידי ברסלב באופן רשמי בתפקידו הממלכתי. לקראת הביקור התגלעה מחלוקת בקרב חסידי ברסלב 'הזקנים אמרו: יש לקבל את הנשיא בכל הדרת הכבוד. אולם הצעירים, חמי המזג, שללו את הביקור. דעתם המיושבת של הזקנים הכריעה' (מעריב, 22 בספטמבר 1963). בסוכות זכה שזר לביקור גומלין של נכבדי חסידי ברסלב בסוכתו (דבר, 9 באוקטובר 1963).    

בראש השנה תשכ"ה הגיע שוב שזר ברגל משכונת רחביה כדי להתפלל בבית הכנסת של חסידי ברסלב, אך הפעם זכה לקבלת פנים צוננת: 'בהגיעו לבית-הכנסת, קיבלוהו צעירים חרדים בקריאות ובכרוזים המציינים, כי הנשיא, כביכול, אינו דתי, וגם לא בחירם'. נכבדי החסידות נזפו בצעירים והושיבו את הנשיא 'במקום-כבוד בבית הכנסת' (הבוקר, 9 בספטמבר 1964). מעניין כי במרבית  העיתונים האחרים הפרשה לא זכתה לאזכור. למעשה הייתה זו הפעם האחרונה ששזר הגיע להתפלל בבית הכנסת של ברסלב.   

בשנה שלאחר מכן דווח במעריב, כי בראש השנה תשכ"ו 'חרג הנשיא ממנהגו ולא הלך עוד לבית-מדרשם של חסידי ברסלאב, גרמה לכך, בלי ספק, המהומה שאירעה שם בעת בואו לתפילת ראש-השנה בשנה שעברה כאשר קנאי "נטורי-קרתא" חילקו בבית הכנסת כרוזים שנוסחו בלשון חריפה נגד ה"פרזידנט" של ה"ציוניסטן" וגרמו בכך לסערת רוחות גדולה. הפעם החליט הנשיא, כי מוטב להדיר את רגליו משם' (מעריב, 30 בספטמבר 1965). לקראת יום הכיפורים פירסם הצופה, כי הנשיא שזר 'הנוהג כל שנה להתפלל בליל "כל נדרי" בבית המדרש של חסידי ברסלב ב"'מאה שערים", ישנה הפעם ממנהגו. בגלל מצב בריאותו קשה לו ללכת ברגל מרחק כה גדול והוא יתפלל בבתי הכנסת הסמוכים' (הצופה, 5 באוקטובר 1965). ייתכן כי פרסום ידיעה זו נועד בכדי לגונן על הנשיא מפני גורמים קיצוניים ולא מן הנמנע שנעשתה בתיאום עם לשכתו בכדי לתרץ את אי-הגעתו.

שזר, עגנון וברסלב

ראובן ירון (בנו של מרדכי ירוסלבסקי, מוכר הספרים הירושלמי בעל החנות 'קודש' במאה שערים ונכדו של המו"ל הברסלבי והנדבן משה ירוסלבסקי) העביר לי את המכתב הבא (המכתב שמור בארכיון עגנון בספרייה הלאומית והעתקו הועבר על ידי פרופסור צבי מרק). 

המכתב נשלח בכ"א בחשוון תשכ"א (1960), ובו מבקש אליהו חיים רוזין, מראשי קהילת ברסלב בירושלים, מהסופר ש"י עגנון שיסייע בעדם, יחד עם זלמן שזר, לערוך כינוס של 'מעריצי רוח החסידות הברסלבאית', כדי לגייס כסף לבניית בית כנסת חדש (לימים 'השול').באותה עת שזר עדיין לא היה נשיא המדינה.

מספר הטלפון של 'מר ירוסלבסקי' היה בחנות הספרים שלו, וכנראה זה היה מכשיר הטלפון היחיד שעמד לרשותם של חסידי ברסלב באותה עת.