'אסור לנו לתת כבוד לנשיא': זלמן שזר וחסידי ברסלב

זלמן שזר (נואם) ולצדו יו"ר הכנסת קדיש לוז, בביקור בכפר חב"ד, 1963 (מקור: ויקיפדיה)

בשבוע הבא, ב-1 בינואר 2017, ייפתח במכון ון-ליר בירושלים כנס מדעי בן ארבעה ימים המוקדש לחסידות ברסלב, מורשתה והשפעתה (כנס ברסלב: מחקר, יצירה וחברה). אינני משתתף פעיל בכנס הזה ותרומתי הצנועה לכבודו מוגשת כאן.

*

זלמן שזר (1974-1889), הנשיא השלישי של מדינת ישראל (בין השנים 1973-1963), נודע ברבים ביחסו החם לחסידים ולחסידוּת. הוא עצמו היה בן למשפחה של חסידי חב"ד, וגם מששינה את טעמו המשיך לשמור על קשרים חמים עם אדמו"רי חב"ד ורבניה, כיבד אותם והם כיבדו אותו. אבל לא רק לחסידי חב"ד רחש שזר הערכה וכבוד, אלא גם לחסידי ברסלב.

כמו אנשי רוח אחרים, אנשי תנועת העבודה ובני העלייה השנייה והשלישית (ובהם ש"י עגנון, יהודה יערי וגרשם שלום), ראה בהם שזר את מה שהיה בהם באותם ימים רחוקים ואחרים לא ראו: אנשים צנועים ולבביים, אנשי עמל וספר ובעלי נפש יפה ורומנטית. הקנאים נחשבו אז למיעוט קטן וכפוי טובה גם בקרב החרדים. מאז השתנו אצלנו דברים רבים: החסידים אינם עוד אותם חסידים, וגם המנהיגים הפוליטיים אינם עוד אותם מנהיגים...

יחס מיוחד גילה שזר כלפי ישראל דב אודסר (1994-1886), חסיד ברסלב יליד טבריה, שלימים יוכה בשיגעון, יטען כי ברשותו פתק ששלח לו רבי נחמן מן השמים, ויוביל אחריו כת אנשים הקרויים (בפי מתנגדיהם) 'נַחְנָחִים', שמאמינים בקדושת 'הפתק' ובמנהיגותו של 'הסבא ישראל'.

בשנות השישים היה אודסר חסיד תמים וצנוע, שלא הילך בגדולות ופיתח יחסי חברות עם שזר, עוד קודם לבחירתו כנשיא המדינה. אודסר שלח לשזר עשרות רבות של מכתבים חגיגיים רוויי רגש ואמונה. לא ידוע עד כמה הייתה ההתכתבות אינטנסיבית גם מצדו של שזר, שכן מכתבי שזר אליו לא התפרסמו עד היום.

זלמן שזר וישראל דב אודסר (צילום משנות השישים)

שזר התפעל מסגנונו המיוחד של אודסר. אפשר להניח שהוא גם ראה בו מין חסיד 'ציוני', שכן אודסר לא היסס לשלוח לו מכתב ברכה לבבי ביום העצמאות העשירי של מדינת ישראל:

אב"י הנחל, תשי"ח, עמ' 10

שזר כינס אפוא מיזמתו שלושים מכתבים והוציאם לאור בספר שנקרא אִבֵּ"י הנחל ('אבי' רומז לפסוק ידוע משיר השירים, ו 11, אך גם לראשי תיבות אודסר בער ישראל; 'נחל' מזוהה עם תורתו של רבי נחמן מברסלב, שהיא נחל נובע מקור חכמה [על פי משלי, יח 4]). הספר יצא לראשונה בשנת תשכ"ט (הוצאת קרית ספר), בעילום שמו של שזר, שהסתפק במבוא קצר בחתימת 'המלבה"ד' (המביא לבית הדפוס) ובצנזור שמו של ה'ידיד'.

במהדורות מאוחרות יותר של אב"י הנחל נוספו עוד עשרות מכתבים ששלח לשזר. כך למשל, מהדורת תשמ"ט כוללת 129 מכתבים, מהדורת תשנ"ג (חלק ב') כבר כוללת 315 מכתבים, ובמהדורת תשס"ז הובאו 152 מכתבים ועוד 443 סימנים, שהם ערבוב של אגרות, טיוטות והעתקות שונות מכתב ידו של אודסר. מתברר כי הקשר בין השניים היה חם ומסועף. שזר גם נהג להעביר לאודסר 'מתן בסתר' וזה הקפיד להודות לו על כך. שזר אף תרם מכיסו לבניית בית הכנסת של חסידי ברסלב בקצה רחוב מאה שערים (ה'שׁוּל').

אודסר, שאהב את שזר בכל מאודו, משך אותו לבוא ולהתפלל בליל ראש השנה במחיצתם של החסידים ושזר נעתר לו. למן שלהי שנות החמישים נהג שזר ללכת בערב ראש השנה ברגל, מביתו שברחביה ועד למאה שערים – מרחק של כארבעים דקות הליכה! – וכמובן גם שב לביתו ברגל. מטבע העניין, לאחר שהושבע כנשיא ליוו אותו בדרכו גם אנשי ביטחון (משכן הנשיא באותם ימים היה ב'צריף', ששימש קודם לכן את הנשיא יצחק בן-צבי; משכן הנשיא הנוכחי נחנך בשנת 1971).

בית המדרש של חסידי ברסלב ברחוב מאה שערים, 2012 (מקור: ויקיפדיה)

הנה דיווח שהתפרסם בעיתון מעריב על תפילתו של הנשיא שזר במחיצת הברסלבים בראש השנה תשכ"ד (1963). 'ר' ישראל בר', שנזכר בכתבה, הוא כמובן ישראל דב אודסר:

מעריב, 22 בספטמבר 1963 (תודה לפרופ' יונתן מאיר)

לימים פסק שזר ממנהגו זה. השמועה הייתה שנמנע מכך בשל כתב פלסתר מרושע (פשקוויל), שהופץ נגדו על ידי כמה חסידים קנאים, וגרם למהומה רבתי. הכרוז עצמו, שחולל את הסערה, נעלם מן העין ורק לאחרונה התגלה מחדש באוסף פרטי של אחד מבני משפחתו של יוזם הכרוז.

כתב לי ידידי, חסיד ברסלב שמואל אברהם תפילינסקי, שאיתר את הכרוז:

פשקוויל זה נמסר לנשיא מדינת ישראל מר זלמן שזר בליל ראש השנה, לפני סוף התפילה, בבית הכנסת דחסידי ברסלב על ידי הבחור יעקב פרנק ב"ר נחום יצחק פרנק. הנשיא היה משתתף בקיבוץ אנ"ש במשך כמה ראשי שנים בעידודו של ר' ישראל דב אודסר, שהכין לכבודו שטנדר יפה עם מפה, והדבר היה לצנינים בעיני קנאי אנ"ש, שנשיא מדינת ישראל, קרי 'ממשלת הזדון והכפירה', יקבל כבוד בקיבוץ הקדוש של רבי נחמן מברסלב. 

הלכו הקנאים ושאלו את פיו של רב נכבד מהעדה החרדית (ר' דוד יונגרייז או ר' ישראל יצחק רייזמן) כדת מה לעשות? והתשובה ניתנה, שאם הוא מגיע ככל שאר האנשים בתוך הקיבוץ אזי אין לדחות אותו, אולם אם הוא מקבל כבוד מיוחד אזי צריך לדחותו. ותשובה זו סללה את הדרך לפשקוויל שלפנינו... למותר לספר שמאז לא דרכה כף רגלו של הנשיא בבית הכנסת דחסידי ברסלב, לשמחתם של הקנאים ולמורת רוחו של ידיד הנשיא, ר' ישראל דוב אודסר. 

יוזמי הפשקוויל היו שני אחים קנאים וחמומי מוח: האחד שמו יעקב פרנק (עם שם כזה, כל מיני דברים יכולים לקרות!) והשני יהודה לייב פרנק. שניהם כבר נפטרו מן העולם.

הכרוז עצמו אינו מתוארך. עם זאת, אפשר לשער בביטחון שמדובר בראש השנה תשכ"ה (1964) – כלומר, בפעם השנייה שבא כנשיא המדינה להתפלל בבית הכנסת של ברסלב  – שכן בשולי מכתב ששלח אודסר לשזר בכ"ד באייר תשכ"ה נוספו השורות הללו:

אב"י הנחל, תשמ"ט, עמ' 104

הרב לוי יצחק בנדר (1989-1897), שעבר לפני התיבה בראש השנה, היה אחד המנהיגים החשובים והנערצים של חסידי ברסלב בירושלים. מהדירי הספר – שלא הביאו את מכתבו – ציינו כי זהו מכתב התנצלות על הבזיונות שנעשו לנשיא, ומן הסתם הכוונה לאותו פשקוויל.

ר' לוי יצחק בנדר בכותל המערבי (מקור: פורום ברסלב ישראל)

אחד הנוכחים באירוע, חסיד ברסלב שחפץ בעילום שמו, סיכם עבורי את האירוע כפי שזכור לו:

אכן שזר הלך מרחק של כארבעים דקות מרחביה עד מאה שערים, בליווי שוטר שהמשיך לשמור עליו ליד הכסא והשטנדר ב'שוּל', שהועמדו לרשות שזר ליד עמוד החזן, עם הפנים אל העם.  

 אני זוכר את התקרית ... היו מי שניסו אז להכות את י"פ שנחפז לברוח. הספקתי לראות שמישהו מנחית מכה על הכובע שלו (הוא היה נמוך), אבל עד מהרה הוא נעלם. י"פ כבר אינו בין החיים. גם אחיו יל"פ, שבהשראתו עשה את מעשה הקנאות הזה, כבר אינו בין החיים. שניהם היו בעלי שיעור קומה רוחני גבוה מאוד, תלמידי חכמים מובהקים ויראי ה' מרבים, אבל הם היו אז צעירים, ואפשר לראות במעשה שלהם משובת נעורים, שכן בברסלב לא הרחיקו איש מעולם. גם אם רבים לא היו מרוצים מנוכחותו של הנשיא בלילי ראש השנה, איש לא העז לבזות את האיש שגילה יחס אוהד לברסלב ואף עזר בהדפסת ספרי ברסלב ולאנ"ש בכלל.  

בראש השנה תשכ"ב שאל שזר את ר' אברהם אנשין, היכן אביו, ר' שמואל מאיר, שאותו הכיר מעסקי הספרים [מאיר אנשין היה מדפיס ספרים ברסלבי, שעמד בקשר קרוב עם אישים כמו גרשם שלום, א"מ הברמן וש"י עגנון, שאף כתב עליו בסיפורו 'השיר אשר הושר', וכינה אותו 'האיש המתוק' – ד"א], וכשאמר לו שאביו נפטר בכ"ב סיון תשכ"א, שאל, מדוע לא הודיעו לו, שכן רצה להשתתף בהלוויה. אנשין אמר לו, ששכחו... אך אליבא דאמת היה מי שהציע להזמין את הנשיא, אך אחד הבנים של ר' שמואל מאיר (כנראה, הבכור ר' ישראל נחמן) אמר: 'מי צריך אותו?!'...

זלמן שזר צועד לטקס השבעתו בכנסת (אז ב'בית פרומין', ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים), מאי 1963
(צילום: פריץ כהן; אוסף התצלומים הלאומי)

ועוד בענייני שזר וברסלב.

פרופסור יונתן מאיר מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב העביר לי צילום של הקדשה, שכתב החסיד הברסלבי והמו"ל שמואל הורביץ (1972-1905) לזלמן שזר. ההקדשה נרשמה בתוך ספר לקוטי הלכות, חשן משפט, שחיבר רבי נתן שטרנהרץ מנמירוב, תלמידו המובהק של רבי נחמן. הספר, שנדפס בירושלים תשט"ז, שמור בספרייה הלאומית בירושלים.

אמנם הספר נדפס בשנת 1957, אבל ברור שניתן במתנה אחר כך, כאשר שזר כבר היה נשיא, וכנראה לקראת חג פורים ('דורון משלוח מנות'). מן ההקדשה עולה בבירור יחס הכבוד של הורוויץ אל שזר האיש ואל התפקיד הרם שהוא נושא – נשיא המדינה.

ב"ה
דורון משלוח מנות לנשיאנו הנעלה והנשגב
אין גומרין עליו את ההלל
יה"ר [יהי רצון] שנזכה לשמוח יחד בביאת משיח צדקינו
ובבנין ציון וירושלים אכי"ר [אמן כן יהי רצון]
מאתי הדו"ש [הדורש שלומו] בכל לב ונפש ומאחלו כל טוב סלה
שמואל הלוי הורוויץ ברסלבר

בעלי התוספות

דני הקר מספריית מכון שוקן למחקר היהדות בירושלים הודיעני כי הכרוז המקורי נמצא ברשותם, והנה צילומו (הקלקה על הצילום תגדיל אותו):

שמואל תפילינסקי העביר לי עותק ממכתב מעניין בן שלושה עמודים ששלח לשזר מרדכי נתן יגלניק (1990-1907), מוותיקי חסידי ברסלב, לאחר ראש השנה תשכ"ה (1964), ובו כתב בין השאר:

ואל לכ'[בודו] להצטער שנמצא אחד ממש שדעתו נתבלבלה מדעות משובשות שלא כדעת הצדיק אמיתי [ר' נחמן] שרוצה לרחקו ח"ו. כי אדרבה כל אנ"של [אנשי שלומנו] ממש רוצים בהתקרבותו [של הנשיא]. כי היות שכ' הוא ראש מדינת ישראל ונכנעים תחתיו הרבה מנשמות ישראל, ואם הוא נותן כבוד להצדיק האמת ונכנע תחתיו ממילא נכנעים כל הנשמות שהם תחתיו ... והסטרא אחרא בלבוש של ירא וחרד רוצה לרחקו בכדי שלא יגיע הרהורי תשובה לכל אלה נשמות שהם תחתיו.

ד"ר דותן גורן מוסיף על פי מקורות שנדפסו בעיתונות (6 בספטמבר 2020):

חשוב לציין כי זלמן שזר החל לכהן כנשיא מדינת ישראל בתאריך כ"ז באייר תשכ"ג (21 במאי 1963). לאור זאת, בראש השנה תשכ"ד הוא הגיע בפעם הראשונה להתפלל בבית המדרש של חסידי ברסלב באופן רשמי בתפקידו הממלכתי. לקראת הביקור התגלעה מחלוקת בקרב חסידי ברסלב 'הזקנים אמרו: יש לקבל את הנשיא בכל הדרת הכבוד. אולם הצעירים, חמי המזג, שללו את הביקור. דעתם המיושבת של הזקנים הכריעה' (מעריב, 22 בספטמבר 1963). בסוכות זכה שזר לביקור גומלין של נכבדי חסידי ברסלב בסוכתו (דבר, 9 באוקטובר 1963).    

בראש השנה תשכ"ה הגיע שוב שזר ברגל משכונת רחביה כדי להתפלל בבית הכנסת של חסידי ברסלב, אך הפעם זכה לקבלת פנים צוננת: 'בהגיעו לבית-הכנסת, קיבלוהו צעירים חרדים בקריאות ובכרוזים המציינים, כי הנשיא, כביכול, אינו דתי, וגם לא בחירם'. נכבדי החסידות נזפו בצעירים והושיבו את הנשיא 'במקום-כבוד בבית הכנסת' (הבוקר, 9 בספטמבר 1964). מעניין כי במרבית  העיתונים האחרים הפרשה לא זכתה לאזכור. למעשה הייתה זו הפעם האחרונה ששזר הגיע להתפלל בבית הכנסת של ברסלב.   

בשנה שלאחר מכן דווח במעריב, כי בראש השנה תשכ"ו 'חרג הנשיא ממנהגו ולא הלך עוד לבית-מדרשם של חסידי ברסלאב, גרמה לכך, בלי ספק, המהומה שאירעה שם בעת בואו לתפילת ראש-השנה בשנה שעברה כאשר קנאי "נטורי-קרתא" חילקו בבית הכנסת כרוזים שנוסחו בלשון חריפה נגד ה"פרזידנט" של ה"ציוניסטן" וגרמו בכך לסערת רוחות גדולה. הפעם החליט הנשיא, כי מוטב להדיר את רגליו משם' (מעריב, 30 בספטמבר 1965). לקראת יום הכיפורים פירסם הצופה, כי הנשיא שזר 'הנוהג כל שנה להתפלל בליל "כל נדרי" בבית המדרש של חסידי ברסלב ב"'מאה שערים", ישנה הפעם ממנהגו. בגלל מצב בריאותו קשה לו ללכת ברגל מרחק כה גדול והוא יתפלל בבתי הכנסת הסמוכים' (הצופה, 5 באוקטובר 1965). ייתכן כי פרסום ידיעה זו נועד בכדי לגונן על הנשיא מפני גורמים קיצוניים ולא מן הנמנע שנעשתה בתיאום עם לשכתו בכדי לתרץ את אי-הגעתו.

שזר, עגנון וברסלב

ראובן ירון (בנו של מרדכי ירוסלבסקי, מוכר הספרים הירושלמי בעל החנות 'קודש' במאה שערים ונכדו של המו"ל הברסלבי והנדבן משה ירוסלבסקי) העביר לי את המכתב הבא (המכתב שמור בארכיון עגנון בספרייה הלאומית והעתקו הועבר על ידי פרופסור צבי מרק). 

המכתב נשלח בכ"א בחשוון תשכ"א (1960), ובו מבקש אליהו חיים רוזין, מראשי קהילת ברסלב בירושלים, מהסופר ש"י עגנון שיסייע בעדם, יחד עם זלמן שזר, לערוך כינוס של 'מעריצי רוח החסידות הברסלבאית', כדי לגייס כסף לבניית בית כנסת חדש (לימים 'השול').באותה עת שזר עדיין לא היה נשיא המדינה.

מספר הטלפון של 'מר ירוסלבסקי' היה בחנות הספרים שלו, וכנראה זה היה מכשיר הטלפון היחיד שעמד לרשותם של חסידי ברסלב באותה עת.

 

גלגולו של ניגון: מי היא הצעירה שהייתה בכנרת?

אבא פניכל, רישום לשירה של רחל 'כנרת' (שירת רחל, הוצאת 'דבר', תשל"ח, עמ' סד)

פנחס שדה, החיים כמשל, שוקן, 2010, עמ' 42

'הייתה צעירה בכנרת' הוא משירי תנועות הנוער הידועים ביותר שהודבקו לימה הקטנה והאהובה שלנו. הוא שוכן בפנתיאון מפואר ורב קומות של שירי כנרת רבים מִסְפוֹר: 'קסם על ים כנרת', 'על שפת ים כנרת', 'שם הרי גולן', 'ואולי', 'יש לי כנרת', 'כנרת כנרת אלייך נמשכת', ועוד ועוד.

איש לא יודע מי כתב את המילים של 'הייתה צעירה' (ששרים במלעיל, כמובן), אבל זה לא ממש חשוב, שהרי המילים, בינינו, די טיפשיות, וגם החריזה לא משהו (גליל / גיל). אבל היה לשיר יופי וקסם מדבק, שמוסבר בהיותו שיר 'מעגלי', שזנבו מתחבר לראשו, ואפשר לחזור עליו כמה פעמים בלי להתבלבל או להשתעמם. ואכן, כך שרנו, וכך שרו אבותינו ואמותינו, עד שאיכשהו כבר לא היה כוח והשיר נפח את נשמתו ונמוג לתוך עצמו.

דוגמאות מוכרות נוספות לשירים מעגליים הן הפזמון החוזר ל'שיר העבודה' ('כחול ים המים') של נתן אלתרמן ונחום נרדי ('שִׁיר, שִׁיר, עֲלֵה נָא / בַּפַּטִּישִׁים נַגֵּן, נַגֵּנָה / בַּמַּחְרֵשׁוֹת רַנֵּנָה / הַשִּׁיר לֹא תַּם, / הוּא רַק מַתְחִיל', וחוזר חלילה), או בשיר העבדים האמריקני 'Pick a Bale of Cotton', שההתגלגל אצלנו ל'בים לבן קבוצת שחורים קוטפת / בשדה כותנה קוטפת כל היום / הו, הו, הו, החמה יוקדת / הו, הו, הו, יוקדת כל היום' (וחוזר חלילה, בשלושה קולות).

וכמובן השירים הילדותיים וה'גסים':

זלמן יש לו מכנסיים / מגיעות עד הברכיים / אם ייפלו המכנסיים  /יראו לו את הז... זלמן יש לו וכו'

קומו, קומו, ילדים / הזקנה בבית חולים / היא נפלה מאוטובוס / ושברה לה את ה... קומו, קומו וכו'

כך אן כך, ה'צעירה' מהכנרת כבר לבטח הזדקנה, וזו הזדמנות לבקרה ולדרוש בשלומה.

אז קודם כל, הנה המילים לדוֹר אשר לא ידע:

שקופית לשירה בציבור (יוצר: משה בנציון; ציור: נורית יובל)

מילים פשוטות, אבל תמיד היו כאלה ששיבשו אותן, בתמימות או בזדון, ושרו: 'התצא העירה לכנרת', או 'כל היום הייתה שרה שיר חדוה רגיל'... 

מטבע הדברים שיר זה לא זכה להקלטות רבות, ובכל זאת מצאתי במרשתת שלושה ביצועים ישנים נושנים שטעמם כיין המשומר לצדיקים.

הביצוע המוקדם ביותר הוא של פיטר הפצ'ר, שהוקלט בגרמניה בשנות השלושים (תודה לטושי):



וכאן ריקה זראי בהקלטה משנת 1955:

והנה מרים אביגל וניסן כהן הב-רון:



ב. מתי הגיע השיר לארץ ישראל? 

כאמור, איש אינו יודע מי כתב את מילות השיר. אך מה באשר ללחן? כפי שנראה בהמשך, מקורו החד-משמעי הוא אוקראיני, ואם כך השאלה המעניינת היא: מתי הגיע השיר לארץ ומתי התחילו לשיר אותו כאן?

המקור המודפס המוקדם ביותר של השיר הארץ-ישראלי, שעליו ידוע לי, הוא ספר תווים בעריכת תלמה גולדפרב, שמכל המקומות בעולם נדפס דווקא בגולת ברוקלין שבניו-יורק בשנת תרפ"ט (1929). הספר נקרא Echoes of Palestine, ובעברית 'הֵדֵי הארץ'.

גם הפולקלוריסט יעקב צדקוני, שעלה לארץ ב-1924, רשם את מילות השיר בפנקסו (הנ"ל, 'מה שרו בארץ בראשית העליה השלישית?', ידע-עם, יז-יח, תשט"ז, עמ' 151). עורכי ידע-עם העירו שם, כי זו פרודיה המבוססת על שיר עם רוסי ושמו У попа была собака (הייתה לכומר כלבלבת). השיר היה שגור מאוד בפי הנוער החלוצי שעלה מרוסיה ו'במסיבות עליזות היו ממשיכים שיר זה עד בלי סוף'. 

אפשר אפוא להניח שלפחות מראשית שנות העשרים של המאה הקודמת שרו בארץ ישראל את 'הייתה צעירה בכנרת'.

ג. חוות העלמות

מה היתה קרקע המציאות שממנה נולד וצמח שיר זה? אין לכך תשובה של ממש, אבל שערי ההשערות לא ננעלו ואציע אפוא אחת משלי.

אחד הסיפורים הידועים של תולדות ההתיישבות החלוצית בעמק הירדן קשור ב'חוות הפועלות' (שכונתה גם 'חוות העלמות' או 'חוות הצעירות'), שייסדה האגרונומית חנה מייזל-שוחט בשנת 1911 בחצר כנרת. חווה זו, שבה הוכשרו נערות צעירות (ביניהן גם המשוררת רחל) לעבודה חקלאית, פעלה כשש וחצי שנים עד שנסגרה באוגוסט 1917. זה היה מיזם פמיניסטי מרהיב, עוד אחד מחידושיהם פורצי הדרך של אנשי ונשות העלייה השנייה, ועל אף הקשיים הרבים בניהול החווה ובחיי היומיום של הפועלות הצעירות, שמה התפרסם בכל היישוב.

צעירות כנרת, 1912. עומדות מימין: חנה ציז'יק, שרה שטורמן, עטרה קרול, שושנה בלובשטיין (אחותה של רחל). שורה מרכזית: ציפורה דרוקר, לאה מרון-כצנלסון, חנה מייזל-שוחט (המנהלת), שרה לייקין, שרה מלכין. שורה תחתונה: רחל רוזנפלד, ציפורה אברמסון, יהודית קרביצקי.

על תולדות החווה כתבה פרופ' מרגלית שילה מאמר מסכם ('חוות-הפועלות בכנרת, 1917-1911, כפתרון לבעיית הפועלת בעלייה השניה', קתדרה, 14, 1980, עמ' 112-81). הנה קטע מתוכו (עמ' 99) ובו נדונה השפעת הקרבה לים כנרת על החיים בחווה:

סיפור חוות העלמות שבה גם את דמיונה של הסופרת שולמית לפיד, שבשנת 2006 פרסמה בהוצאת 'כתר' רומן בשם זה:

האם יהיה זה מופרך לשער, שבשיר 'הייתה צעירה בכנרת' מהדהד זיכרונן של אותן צעירות בבגדי לבן, שגם אם לא שרו כל היום שירי חדוה וגיל, עוררו את דמיונם ואת מעיינות יצירתם של בני התקופה?

מעין זכר לדבר השתמר אולי בגרסה ששר פרץ צבי הכהן גרוס (נפטר 1988) כשביקש להרדים את ילדיו: 'עַלְמָה הָיְתָה לָנוּ בַּכִּנֶּרֶת אֲשֶׁר בַּגָּלִיל' (במלעיל!), כך סיפרה לי בתו נילי בן ארי, חברת קיבוץ טירת צבי.

צעירה מבערת עשבים שוטים במושבה כנרת, 1912 (מקור: ספריית אוניברסיטת חיפה)

הנה כך תיאר זלמן רובשוב (לימים זלמן שזר, נשיא המדינה השלישי) את החוויה הרוחנית המרעישה שעבר באותו יום קיץ לוהט של חודש אב תרע"א (1911), כשהגיע  לביקור בחוות העלמות וראה לראשונה את רחל. מאמרו הנוגע ללב, 'אורה הזרוע', נדפס בעיתון דבר, ב-30 באפריל 1946, ביום השנה החמש-עשרה למותה של רחל:

ד. ילדה, גברת, ואולי בכלל סבא?

יהיה אשר יהיה הרקע ההיסטורי להולדת השיר, היו לשיר גם נוסחים חלופיים. כך למשל, 'הייתה גברת בכנרת' (שברור כי אינו הנוסח המוקדם אלא ניסיון לשפרו בחריזה מתבקשת של 'גברת-כנרת'), או 'הייתה ילדה בכנרת'.

נוסח ה'ילדה' נרשם ב'חוברת שירים' של בית החנוך בצפון [תל אביב], שנכתבה בתמוז תרצ"ה (1935):

מקור: אוסף מאיר נוי בספריה הלאומית

בעמוד 9, תחת הכותרת 'מַה' (ומתברר כי מילה זו הייתה פעם חלק מן השיר), נכתב כך:

על המצאת נוסח מאוחר – 'היה סבא בכפר סבא' – סיפר נחומי הרציון באתר 'זמרשת':

ביוני 1959, בטיול סיום י"ב לפני הגיוס, ישבו חברי גרעין 'יעל' על שפת הכנרת ושרו, וכמובן ששרו גם 'הייתה צעירה בכנרת'. במהלך השירה, התחיל מישהו מחברי הגרעין: 'היה סבא בכפר סבא' – ומישהו אחר הוסיף: 'אשר בשרון' (גרעין 'יעל' היה מיועד להשלמת קיבוץ ניר אליהו). מיד המשכתי בשורה שנייה: 'כל היום היה שר שיר חדוה ורון' ושוב, מישהו מהחבר'ה, המהם: 'כל היום היה הוא שר', ואז השלמתי את השורה הרביעית: 'שיר אחד הוא רק זכר ש...'.

את מילות השיר, מסרתי לחוקר הזמר העברי והיידי, מאיר נוי, וכך מצוי השיר בארכיון מאיר נוי לזמר עברי בספריה הלאומית. במשך השנים השיר יצא ממסגרת של 'שיר מקומי' והושר במסגרות רחבות יותר.

רמז לשיר 'הייתה צעירה בכנרת' התגלגל לימים גם לשיר 'כנרת אחרת', שחיבר יעקב שרת והלחין משה וילנסקי עבור להקת פיקוד צפון. השיר בוצע לראשונה בתכנית 'שמח בצפון', שעלתה בשנת 1967, עוד לפני מלחמת ששת הימים:



בבית הראשון נכתב כך:

כשהיינו צעירים מאוד מאוד,
טהורים, זכים, תמימים, יפים ועוד, 
אז גם שרנו לך הרבה הרבה שִׁירוֹת
ולשמך קשרנו קשר אגדות.

צעירה יפה הייתה לך בגליל, 
שידעה לשיר רק בחדווה וגיל,
על שפתך אז נער חמד פעם גר 
ותורה למד מפי נביא נסתר.

שני שירים נרמזו כאן, על 'צעירה' ועל 'נער'. הצעירה היפה היא כמובן 'הייתה צעירה בכנרת', ואילו נער החמד הושאל משירם המפורסם של יעקב פיכמן וחנינא קרצ'בסקי, 'אגדה' ('על שפת ים כנרת'), ובו השורות: 'מִי גָּר שָׁם? רַק נַעַר / כָּעוֹף בִּדְמִי יַעַר! / לוֹמֵד שָׁם תּוֹרָה הוּא / מִפִּי הַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ'.

ה. 'זורם לו הפלג': הגרסה האוקראינית

המציאות הארץ ישראלית לא תאמה תמיד את הדימוי הרומנטי שטיפחו אנשי העליות הראשונות בהשפעת התנ"ך. נהר הירדן, שזרם לכנרת ועל גדותיו התרחשו כמה מאירועי המפתח של העם היהודי הקדמון, לא היה דומה כלל וכלל לדנייפר או לבוג הדרומי, נהרותיה האדירים של אוקראינה שזורמים בשצף-קצף לים השחור. וכאשר נפתלי הרץ אימבר, משורר 'התקווה', כתב על הירדן: 'הָלְאָה יַרְדֵּן, הָלְאָה זֹל! יֶהֱמוּ גַּלֶּיךָ / עֲלֵי גְדוֹתֶיךָ שְׁטֹף וְגֹל / חֶלְאַת אַרְצֶךָ', לא יכול היה לשער שמדובר בנחל כמעט ללא גלים, שזורם 'כמי השילוח ההולכים לאט' ולכל היותר יכול להזכיר פלג נחל זעיר מארץ הולדתו.

והנה, דווקא כאן נקשרה הכנרת של 'הייתה צעירה' עם פלגי מים אוקראינים.

כפי שכבר נכתב לעיל, הלחן המקורי של השיר אינו משלנו אלא נובע מהאב הקדמון, שהוא השיר המעגלי ברוסית 'או פאפא בילא סובקה' (לכומר הייתה כלבלבת). מן הרוסית התגלגל השיר לאוצר הזמר העממי האוקראיני וכפי שלמדתי מהמידע שהובא ב'זמרשת' זהו שיר-עם ושמו Тече річка невеличка, שפירושו 'זורם לו הפלג'. 

הנה שש צעירות אוקראיניות נאוות פורטות עלי בנדורה:



כאן זמרת העם האוקראינית-אמריקנית קויטקה סיסיק (Kvitka Cisyk):

ולסיום, זמרת העם האוקראינית דיאנה פטריננקו (ילידת 1930):

ו.  הנוסח ביידיש

שלמה שביט שלח לי את נוסח הגרסה ביידיש כפי שהתפרסמה בספר אונדזער געזאַנג (השיר שלנו), שערכה בינה שטיינברג (בהוצאת י"ל פרץ, 1984, עמ' 94):

שקופית לשירה בציבור (יוצר: שלמה שביט)

ז. בעלי התוספות

כתמיד, עונג הוא לי לפרסם את השלמותיו והוספותיו של אליהו הכהן. הנה מה שכתב לי על ראשיתו של השיר, ובעיקר על הנוסח המקורי 'הייתה צעירה בת כינרת', שעם השנים נדבקו שתי המילים האחרונות זו לזו והאות ת' נשמטה:

זכות הבכורה לתרגום השיר הזה מגיעה לסופר הירושלמי ח"ד שוורץ (לימים שחר). הוא תרגם את השיר המקורי הזה בירושלים כבר בשנת 1916, בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה. השיר נדפס בחוברת ב' של 'מזמורים לילדים', שיצאה ביפו בשנת תרע"ז, בהוצאת צמד המורים יש"י אדלר וש,ח בֶּרְכּוּז. 

וזה לשון השיר:

כך שרו בתחילה ילדיהם של אנשי העלייה השנייה. 

לנוסח החדש, המאוחר יותר, של הצעירה בכנרת, אין כמובן קשר לטקסט המקורי, אך גם כאן חלה סטייה מהמקור. הניסוח המקורי של השיר היה 'היתה צעירה בת כינרת', אלא שתוך כדי שירה נבלעה סיומת הת' של המילה 'בת', והב' נצמדה ל'כינרת'... 

כך העידו בפניי אחדים מאנשי העלייה השנייה, וגם הסופר יהודה בורלא שהיה יליד הארץ והכיר את הגרסה המקורית. 

בכתב העת 'תצליל' (בעריכת משה גורלי), ח (1968), עמ' 48-39, נדפסה רשימה של רות רובין על השפעות סלאביות על השיר היהודי העממי. בין היתר מזכירה רובין בעמ' 40 את המקור הרוסי, ואת שלל הגרסאות ביידיש שנכתבו בהשפעתו – על רבי שהייתה לו חתולה, ועל אשת הרבי שהיה לה תיש ועוד, ורק את 'הייתה צעירה בכינרת' היא לא מזכירה... 

ומוסיף גם דן אלמגור:

ובעקבות הכלבלבת של הכומר, שהזכיר צדקוני, שרו בחיפה בשנות השלושים והארבעים למנגינת הצעירה מהכנרת:  

לאבי היה כלב / והוא אהב אותו. / פעם אכל חתיכת בשר (שלוש המלים האחרונות במלעיל) / והוא הרג אותו. / הוא הרג, והוא קבר/  ועל המצבה כתב (חרת / רשם): / ש... לאבי היה כלב... 

אורי סלע, בספרו 'ילדות קלה', כלל (בעמ' 47-46) גם את 'היתה צעירה בכנרת', ו'בא הכלב המטבחה': 

 ושם גם: 'זלמן יש לו מכנסיים' (עמ' 70); ו'טוסו, טוסו ילדים', 'קומו, קומו ילדים', 'טרללה, ילדים / הזקנה בבית חולים' (עמ' 73-72). 

'מסעי להלוויית קנדי': הנשיא זלמן שזר מספר על הלוויתו של ג'ון קנדי

ג'ון קנדי, רעייתו ז'קלין ומושל טקסס בלימוזינה הפתוחה הנוסעת ברחובות דאלאס, דקות לפני הרצח (ויקיפדיה)

מאת בני עורי

ישנם תאריכים ואירועים שגם לאחר עשרות שנים אתה זוכר היכן בדיוק היית ומה עשית כאשר שמעת על כך לראשונה. בדרך כלל האירועים האלה דרמטיים, לפעמים טראומטיים, ואולי זו הסיבה שנצרבו כה חזק בזיכרוננו הפרטי והציבורי. כך הוא מוצאי שבת, 4 בנובמבר 1995, בין עשר לאחת עשרה בלילה, השעה בה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. כך גם, מן הסתם, עבור אזרחי ארצות הברית, התאריך 22 בנובמבר 1963, היום בו נרצח הנשיא ג'ון פיצ'גרלד קנדי, השבוע לפני חמישים שנה. 

גם לישראל הרחוקה הגיעה הידיעה. זה היה ליל שבת, יום שישי בצהריים בדאלאס, טקסס, ובזיכרוני שמורה עדיין תמונה ובה אחי ואני רוכנים על מכשיר הרדיו החדש, דגם 'פיליפס' שידע לקלוט שידורים בגלים קצרים. כשנעצרה החוגה על שידורי BBC מלונדון, והקריין הודיע על הרצח ועל מותו של קנדי הוכינו בהלם, למרות שלא ידענו הרבה על קנדי אלא רק את האגדות שנקשרו בו.

מאז נרצח קנדי נכתבו אלפי מאמרים, ספרים וכתבות שניסו לפצח את חידת הרצח מכל הזוויות האפשריות: מציאותיות ודמיוניות ככל שיהיו. הרצח חלחל גם לשירה, לספרות היפה ולסרטי קולנוע רבים, ועתה, בשנת היובל, שב הרצח לסדר היום האמריקני וספרים וסרטים חדשים צצים חדשים לבקרים. גם ארכיון המדינה שלנו פרסם בשבוע שעבר מבחר תעודות שמציגות את הקשר של מדינת ישראל לאותו אירוע.  

הזווית הישראלית של אירוע זה הייתה כמובן שולית, ואף אני הגעתי אליה באקראי. לפני כמה שנים, אגב חיפוש בארכיון המדינה בנושא אחר לגמרי, התגלגל לידי תיק של משרד ממשלתי (כנראה משרד החוץ) ובו 21 עמודים מודפסים במכונת כתיבה, שלא נראו שייכים לתיק. המסמך לא היה חתום ועל העמוד הראשון, שנעדר סמליל של מדינת ישראל או של משרד ממשלתי כלשהו, נדפסה הכותרת: 'מסעי להלוית קנדי בושינגטון מ-24 עד 27 בנובמבר 1963 (ראשי פרקים לתזכורת)'. 

העמוד הראשון של הדו"ח (ארכיון המדינה)

כפי שהתברר מעיון קצר, הכותב היה לא אחר מאשר זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל, שתיעד את חוויותיו משליחותו כנציג המדינה בהלוויית קנדי שנערכה בוושינגטון הבירה. זהו מסמך מרתק, כתוב בגוף ראשון, שמציג את שזר באור קצת שונה ממה שהכרנו.

ניסיתי לברר מדוע החליטה הממשלה לשלוח את הנשיא ולא את ראש הממשלה החדש לוי אשכול. אשכול נכנס לתפקידו רק כמה חודשים קודם לכן ויכול היה לנצל את שהותו בוושינגטון לפגישות מדיניות עם הנשיא החדש לינדון ג'ונסון ועם ראשי מדינות אחרים שהגיעו לטקס ההלוויה. ההסבר קשור, כנראה, באווירת המשבר ששררה בין ארצות הברית לישראל בחודשים שקדמו לרצח, על רקע דרישתו החד-משמעית והעקבית של קנדי לאפשר לנציגי ארצו לבקר בכור הגרעיני בדימונה. בספר 'לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1969-1895)' (ארכיון המדינה, תשס"ב), פורטו המהלכים העיקריים של האמריקנים בנושא הזה, ומהם מתברר שדרישה זו החלה עוד בשלהי כהונתו של הנשיא אייזנהאואר, וביתר שאת לאורך כהונתו של קנדי. תשובתו של ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, שישראל תסכים לביקורים מעין אלה רק לאחר שהכור יתחיל לפעול ובתנאי שארה"ב תערוב לבטחונה של ישראל, גרמה למשבר חריף בין שתי המדינות.

התפטרותו של בן-גוריון מראשות הממשלה בחודש יוני 1963 הקלה מעט את הלחץ האמריקני, אבל כבר באיגרת הברכה ששלח קנדי לאשכול, לרגל כניסתו לתפקיד ראש הממשלה, הוא העלה את נושא הכור בדימונה, ודרש שוב, לאפשר למדענים אמריקנים לבקר בכור, ולא – ישפיע הדבר לרעה על יחסי שתי המדינות. אשכול אמנם הצליח להרגיע מעט את החזית האמריקנית, ואף על פי כן החליט כי טוב יותר שיישאר בארץ ואת מדינת ישראל ייצג בהלוויה הנשיא שזר.

שרת החוץ, גולדה מאיר, שהתה ביום הרצח בארצות הברית. היא עצמה כבר פגשה את קנדי ואת פגישות איתו תיארה בספרה האוטוביוגרפי חַיָּי (מעריב, 1975, עמ' 227-226):

את קנדי פגשתי פעמיים. בפעם הראשונה מיד אחרי מערכת סיני, כשהוא היה סינאטור ממסצ'וסטס. הציונים של בוסטון אירגנו הפגנה אדירה וסעודת-גאלה למען ישראל, בהשתתפות כל הסגל הקונסולרי, שני הסינאטורים של אותה מדינה – ושרת החוץ של ישראל. הושיבו אותי על יד קנדי, שהיה אחד הנואמים, וזכור לי שהוא עשה עלי רושם כביר, ומאד התרשמתי מצעירוּתוֹ ומנאומו, אף כי בעצם לא קל היה לדבר אליו. היתה לי הרגשה שהוא ביישן מאד, ורק מלים ספורות החלפנו בינינו. בפעם השניה פגשתי אותו זמן קצר לפני הירצחו. ירדתי לפלורידה, מקום שהוא בילה חופשה, ודיברנו זמן רב מאד – ובצורה בלתי פורמאלית מאד. ישבנו על המרפסת של הבית הגדול שבו התגורר, ועדיין אני רואה אותו לפני, בכיסא הנוע שלו, בלי עניבה, בשרוולים מופשלים, מקשיב רוב-קשב בעוד אני מנסה להסביר לו מדוע יש לנו צורך נואש כל כך בנשק מארצות הברית. הוא נראה כה יפה תואר ועדיין נערי כל כך עד שקשה היה לי לזכור שאני מדברת אל הנשיא של ארצות הברית – אף על פי שאני מניחה שגם הוא לא חשב שאני דומה ביותר לשר חוץ! על כל פנים, זה היה רקע מוזר לשיחה כל כך חשובה. היו איתנו עוד שנים או שלושה אנשים, ובהם 'מייק' פלדמן, אחד מאנשי יד ימינו של קנדי, אבל הם לא השתתפו בשיחה ... כשסיימתי, התכופף אלי קנדי, הוא אחז בידי, הביט לתוך עיני ואמר בכובד ראש רב, 'אני מבין, גברת מאיר, אל תדאגי, שום דבר לא יקרה לישראל'. ואני חושבת שהוא הבין באמת. שוב פגשתי את קנדי בקבלת פנים רשמית באו"ם שבה קידם בברכה את ראשי המשלחות, אבל אז רק אמרנו שלום זה לזו, ומעולם לא ראיתיו שוב.  

אבל אני הלכתי להלוויתו ואחר כך – עם כל שאר ראשי המשלחות – ניגשתי ללחוץ את ידה של מרת קנדי. גם אותה לא ראיתי שוב מעולם, אבל אינני יכולה לשכוח איך עמדה לה, חיורת ודמעות בעיניה, ועם זאת מצאה לומר משהו מיוחד לכל אחד מאיתנו. בהלוויתו של קנדי – או, ביתר דיוק, בסעודה הממלכתית שערך אותו ערב הנשיא החדש – פגשתי גם במר לינדון ב. ג'ונסון ... [הוא] חיבק אותי בזרועו, השהה אותה רגע קט, ואמר: 'אני יודע שאבד לכם ידיד, אבל אני מקווה שאת מבינה שגם אני ידיד', ואין ספק שהוא הוכיח כי אמנם כן היה.  

גולדה מאיר בפגישה עם הנשיא קנדי, דצמבר 1962 (פיקיוויקי)

עוד קודם נסיעתו הספיק שזר לשלוח מברק ניחומים, בעברית ובאנגלית, לנשיא החדש לינדון ג'ונסון:

טיוטת מברק הניחומים בעברית (ארכיון המדינה)

ביום ראשון, 24 בנובמבר, יצא שזר לארצות הברית, מלווה בשומר ראשו ובמזכירתו הנאמנה שולמית נרדי (2002-1909), ששימשה יועצת לענייני התפוצות בלשכתו וכתבה את נאומיו באנגלית. לאחר שבע עשרה (!) שעות טיסה – עם נחיתת ביניים בפריס – הגיעה הפמליה לוושינגטון בשלוש לפנות בוקר, שם המתינו שרת החוץ גולדה מאיר והשגריר אברהם הרמן (לימים נשיא האוניברסיטה העברית). בהמשך הגיעו גם דין ראסק, מזכיר המדינה האמריקני, ועוזרו ויליאם פיליפס טלבוט.

מיד עם הגיעו הוצמד לשזר מה שכּונה באותם ימים 'שליש צבאי'. זה היה אל"מ רם רון (רולניצקי), ששימש אז נספח צה"ל בארה"ב. רון (2004-1925) היה מפקד הגדנ"ע, מח"ט וקודם מינויו כנספח כיהן מפקד פיקוד ההדרכה (1961-1959). הוא גם זה שיזם את 'צעדת ארבעת הימים', ולימים, אחרי שחרורו מצה"ל, היה המנהל הראשון של חברת הפחם הלאומית ופעיל פוליטי בר"ץ ובד"ש. 

הרצלה ורם רון בימי השליחות בארה"ב

למחרת הגיעוֹ לארצות הברית השתתף שזר בהלוויה, וכך הוא תיאר את סדרת האירועים (הרמן הוא השגריר אברהם הרמן; ג.מ. היא גולדה מאיר).

מיקויאן הוא המנהיג הארמני-הסובייטי אנסטס מיקויאן, שהיה אז סגן ראש ממשלת ברית המועצות; היינריך ליבקה היה הנשיא של גרמניה המערבית, לודוויג ארהארד היה הקנצלר (שנבחר לתפקידו חודש קודם לכן). אחותו של נהרו, ראש ממשלת הודו, ששמו של שזר לא עשה עליה רושם, הייתה ויג'איה לקשמי פַּנְדיט. שזר לא זכר כנראה את שמות כל המנהיגים שפגש ולכן הסתפק בציון שם המדינה ('ליבריה הציג אותי בפני רבים', 'מכסיקו, יפן נכנסו בשיחות אתי'). 

'הושיטה יד קרה' לשזר – ויג'איה לקשמי פנדיט, 1965 (ויקיפדיה)

ממשיך שזר:



בתמונה הבאה אכן אפשר לראות את המנהיגים ששזר ציין, אך בניגוד לדבריו הוא לא עמד בשורה הראשונה אלא בשלישית (שלישי משמאל). בשורה הראשונה עמדו (מימין לשמאל): היילה סילאסי קיסר חבש, בודואן מלך בלגיה, פרדריקה מלכת יוון ושארל דה-גול נשיא צרפת.

(Philippine Diplomatic visits)

אנקדוטה מעניינת קשורה לסוס המיותם שצבט את לבו של שזר. זה היה 'בְּלֶק ג'ק', סוס אמריקני נודע לתהילה שהשתתף בטקסים צבאיים רבים ואולף לצעוד ולעצור בפקודות קול בלבד. זמן קצר לאחר ששזר התרשם כל כך החל הסוס להתפרע ולא נשמע להוראות שניתנו לו...

הסוס 'בלק ג'ק' סוטה מן המסלול בהלווית קנדי (Horse of the Week) 

טקס ההלוויה העצוב הזכיר לשזר בעל הנפש הפיוטית שורות שאותן ייחס לביאליק (שיר זה אינו מוכר בין שירי היידיש של ביאליק). בהמשך, בטקס האשכבה שנערך בכנסיית סנט מתיו הקתולית, חרג שזר מכללי הטקס וכיסה את ראשו בכיפה. 'התפייסתי עם הכיפה', כתב שזר, 'והודיתי לה כי היא יֶשְׁנָהּ'. לשזר הייתה זו הפעם הראשונה שבה נכח במיסה קתולית, והחוויה הרעישה את לבו. הוא לא כרע ולא השתחווה כאשר שאר הנוכחים עשו כן: 'לא הוסחה אף רגע מדעתי ההכרה כי אני – ישראל'.

תם הטקס בקתדרלה.

גולדה והשגריר הרמן המליצו לשזר לשוב מיד לישראל, מה גם שז'וזף קסא וובו (שאז נקרא 'קסבובו'), נשיאה הראשון של קונגו, התעתד להגיע לארץ ולפי כללי הפרוטוקול על נשיא המדינה לקבל את פניו. שזר הסכים.

מן הכנסייה נסעו מנהיגי העולם לבית הקברות ומשם לטקס שנערך בבית הלבן ובו קיבלה האלמנה ז'קלין את פני המנחמים. 

             
בחדר האוכל פגש שזר שוב במיקויאן הרוסי, שתהה על הרוסית המשובחת שלו (מפטרבורג, מימי הצאר – הסביר שזר). שזר הזמינו לבקר בישראל והציג בפניו את גולדה מאיר.

אנסטס מיקויאן (1978-1895) – נתן לגולדה צעיף בערב קר (ויקיפדיה)

תמו טקסי ההלוויה, ושזר התפנה לפרק המדיני. הוא נפגש עם הנשיא החדש לינדון ג'ונסון, אחר כך שוב עם שגרירים ומנהיגים מכל העולם, ושמח לגלות עד כמה גולדה מאיר פופולרית ואהובה...

השגריר אברהם הרמן, 1966 (ebay)

שזר, גולדה והרמן הוזמנו עתה לפגישה עם הנשיא ג'ונסון:

מהבית הלבן נסע הנשיא שזר לטקס אבל שנערך בבית הכנסת הרפורמי ובו השתתפו גם רבנים אורתודוקסים וקונסרבטיבים. בבית הכנסת פגש בשופט העליון היהודי-האמריקני ארתור גולדברג, שתואר על ידיו 'יהודי יקר ורב עתידות'.

למחרת, 26 בנובמבר, נאם שזר בפני אנשי השגרירות בוושינגטון, ואחר כך נפגש עם שני עיתונאים ישראלים: יערי [?] ואליהו סלפטר (כתב 'הארץ' בוושינגטון) ונזף בהם 'על אשר הם מתעלמים מהציבוריות היהודית באמריקה, ואם כותבים – מקטרגים, אך אינם מספרים כלום על הנעשה'. שני הכתבים הצטדקו וטענו שמערכות העיתונים בארץ אינן מעוניינות בדיווחים על יהדות ארה"ב. בהמשך שוחח שזר עם אישים יהודים שבאו לפגשו, ובניו יורק נפגש ל'שיחה ארוכה ומפורטת עם האדמו"ר מליובביץ' על ענייני כפר חב"ד, על עליית חסידים שלו מניו יורק, על נקודת התיישבות בגליל, ע"ד [על דבר] יער הבעש"ט ובעיקר על המצב בארץ'.

לאחר יום עמוס בפגישות נסעה הפמליה לנמל התעופה ומשם, בטיסת חצות, חזר שזר לישראל. הדו"ח שחיבר מסתיים כך:

בישיבת הממשלה, שנערכה ב-1 בדצמבר 1963, דיווחה שרת החוץ גולדה מאיר על האירועים בוושינגטון. היא ציינה כי יהודי ארצות הברית 'נשמו לרווחה' כשנודע להם שהמתנקש אינו יהודי, אך מדאיגה העובדה שג'ק רובי, שרצח את לי אוסוואלד, הוא יהודי (ובלשונה: 'אוי ואבוי שבתוך זה יש יהודי'). בין היתר דיווחה גם על השתתפותו של שזר:

פרוטוקול ישיבת הממשלה, ט"ו בכסלו תשכ"ד (ארכיון המדינה)

  __________________________________________________________

בני עורי הוא במאי ועורך בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית.