משחקים בארגז החול

ילדים משחקים בארגז חול בגן ילדים בבת ים, 1970 (צילום: משה מילנר, אוסף תצלומים לאומי)

מאת יעקב שביט

הסופר והמחנך הגרמני יוהאן פאול פרידריך ריכטר, המוכר בשם העט שלו ז'אן פול (1825-1763), כתב במאמר משנת 1807: 'איני מכיר צעצוע המתאים לילדים בשנותיהם הראשונות יותר מאשר חול. לעיתים קרובות צפיתי במשך שעות בילדים שאינם נמשכים אחר משחקים, שמשתמשים בחול כאבני בנייה, מפל, קמח וכדומה'. ארגז חול הוא אפוא המקום המתאים לפעוֹטוֹת: הוא זול, קל להפעלה ועמיד, ומאפשר למשחקים בו להפעיל את דמיונם ולברוא מהחול עולם ומלואו. ולכן, 'פילוסופים! אל תזרו חול בעיני ילדיכם אלא לפניהם'...

דיוקן של ז'אן פול (ויקימדיה)

למקרא הדברים האלה עלה בדעתי שאולי ז'אן פול הוא אבי הרעיון של ארגז החול בגני הילדים והשעשועים, וכי המחנך הגרמני פרידריך וילהלם אוגוסט פְרֶבֶּל (Fröbel), שייסד את גן הילדים הראשון בשנת 1837 והיה הראשון שהזכיר בכתביו את המונח Sandkasten, קיבל את הרעיון ממנו. ואולם, פרבל הציע להכין לילדי הגן מערכת 'מתנות', כלומר צעצועים, כדורים, קוביות, ציור, פלסטלינה, וכיוצא באלה, אבל לא ארגז חול. ארגז חול צריך היה להביא לגן ממרחק וגם צריך להחליף את החול מדי פעם.

מתי שהוא באמצע המאה ה-19 הופיעו לראשונה 'גני חול' Sand gardens)) בפארקים ציבוריים, אבל עדיין לא בגני ילדים. לפי מקור אחד הם הגיעו לגני הילדים רק בשנות השישים של אותה מאה, כחלק מהמגמה להפוך את גני הילדים למרחב חופשי. אפשר אפוא לומר כי לארגז החול, כמו להרבה כלים וחפצים, אין 'ממציא', ובטח לא ממציא אחד.

ארגז חול בגן ילדים באייזנהוטנשטט שבגרמניה המזרחית, 1954 (ויקימדיה)

מהיכן הגיעו ארגזי חול לגני הילדים הציבוריים בתל אביב, ומשם לכל הארץ? 

ספק אם טובה חסקינה (1948-1893), מחלוצות מקצוע הגננוֹת בארץ ישראל, הכירה את ז'אן פול, אבל אין ספק שאימצה את הרעיון ממקור כלשהו. חסקינה (לימים נקראה בשם העברי חזקי נא) הקימה ב-1921 את גן הילדים העירוני הראשון בתל אביב ויזמה הקמת מגרשי משחק בעיר. 

טובה חסקינה, 1923 (ויקימדיה)

בקיץ 1926 היא הגישה לעירייה דו"ח מפורט על מצב מגרשי המשחקים לילדים בעיר, ותיארה את 'משחקי חול': 'הקטנים שחקו על פי רוב במכשירי חול שונים, צעצועי עץ וברזל קלים, מעדרי עץ, כפות וכו'. הגדולים בנו מהחול גם בניינים שונים'. בשנת 1947 כתבה בביטאון הד הגן מאמר בשם 'חול הים מכשיר טבעי רב-ערך', שבו שיבחה את ארגז החול ברוחו של ז'אן פול. היא תיארה את ארגז החול כ'מכשיר חצר' שמכניס חיים לעולמם של ילדי הגן. מדובר בחול ים נקי – כמותו היה בתל אביב בשפע – שמפוזר בתוך ארגז גדול ועמוק, שמשמש גם ספסל לילדים לשבת עליו וגם אצטבה לשים עליה את כלי המשחק שבתוכו. אפשר לבנות בתוכו אוניות, סוכות או בתים, וכשהחול רטוב אפשר ללוש ממנו עוגות ולבנות בנינים: 'ורבה וגדולה השמחה בו ביום שהעגלון מביא בעגלתו את החול ומורידו על יד השער מבחוץ או בפנים החצר'. החול, לדבריה, מציע אפשרויות רבות וההתעסקות בו מפתחת את גופו של הילד, את מחשבתו ואת דמיונו.

טובה חזקי נא: חייה ופועלה, תוספת ל'הד הגן', תשכ"ג

ארגזי חול אכן החלו להופיע בתל אביב, בקיבוצים ובמקומות אחרים ודומה שמאמר זה נתן השראה לגננות אחרות שהלכו בעקבותיה. לא רק בארץ, כמובן. הסופר האמריקאי רוברט פולגום  פרסם ב-1988 ספר שהיה לרב-מכר ושמו All I Really Need to Know I Learned in Kindergarten. הספר תורגם לעשרות שפות (גם לעברית) ובו כתב פולגום כי כל מה שצריך היה לדעת בחיים הוא למד בגן הילדים ובארגז החול... 

למרות חשיבותו של ארגז החול – כפי שיעידו כל ילד וילדה שגדלו בארץ – לא מצאתי אזכור לתפקידה של טובה חסקינה בהבאת הרעיון לארצנו. ובהזדמנות זו, העובדה שאין בתל אביב רחוב על שמה של חלוצה זו הוא מחדל היסטורי של ממש.  

ילדות משחקות בארגז חול בתל אביב, 1970 (צילום: משה מילנר, אוסף תצלומים לאומי)

ארגז החול, שהופיע לראשונה במאמר של סופר ומחנך גרמני, מצא מקום בגני ילדים בפיקוח משרד החינוך, שאף דואג לשלוח הנחיות לטיפול בארגזים אלה. במנשר 'תקן ארגז חול בגני ילדים' משנת 2024 נכתב, בין היתר, כי ארגז החול מלמד את ילדי הגן לחקור את העולם ולהשתמש בדמיון וביצירתיות. לא ז'אן פול ולא טובה חסקינה זכו לאזכור על חלקם ב'המצאת' ארגז החול, זה שמהתעסקות בו ובתוכו זכינו כולנו, וזוכים גם ילדינו ונכדינו, לתכונות מופלאות.

________________________________

פרופ' יעקב שביט הוא פרופסור (אמריטוס) בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב  shavit.yaacov44@gmail.com

ארץ הקודש: בית כנסת בלדי, ספר תורה, תפילין ופשקווילים

א. תפילה בסגנון בלדי

צילום: איתמר לויתן (תודה לנדב בירן)

בית הכנסת 'מגן אברהם' לעולי תימן נמצא ברחוב יהושע בן נון בתל אביב.

מהו נוסח בלאדי? מתברר שיש שני נוסחי תפילה תימניים: בלדי ושאמי.

מסביר ד"ר מנשה ענזי, מומחה לתולדות יהודי תימן:

מימי הביניים ואילך יהודי תימן התפללו על פי נוסח הרמב"ם (יש ויכוח אם הרמב"ם שאב את נוסחו מהנוסח הקדום של יהודי תימן, או שהתימנים שאבו ממנו) וגם פסקו הלכה על פי דרכו ומשנתו ההלכתית.

במאות ה-16 וה-17, בעקבות מהפכת הדפוס וכוחה העולה של הקבלה, הגיעו לתימן סידורים ספרדיים מודפסים ובהם תוספות קבליות (כמו הפיוט 'לכה דודי'). הסידורים המודפסים, וכן ספרי שולחן ערוך וספרי קבלה, התפשטו במהירות בתימן, בגלל מחירם הזול והעיצוב הנאה והנוח שלהם.

היו חכמים שהתנגדו לכך, ובמאה ה-18 הוויכוח הפך לקרע בין ה'בלדים' (האוחזים במנהג המקומי), שמתפללים על פי הנוסח העתיק בתימן (כמובן עם תוספות שכבר הצליחו להתנחל בלבבות, כמו קצת קבלה ופיוטים חדשים) לבין ה'שאמים', שהתפללו בסידור הספרדי שהגיע מארץ ישראל ומסוריה (ארצות א-שאם).

בגדול ניתן לחלק את הנוסחים באופן כזה: בדרום תימן התפללו בנוסח השאמי, במרכז תימן היו כאלו והיו כאלו, ובצפון נהגו להתפלל בימי חול על פי הנוסח השאמי ובשבת ובחג על פי הנוסח הבלדי.

מעניין אם גם לחות'ים יש עמדה בנושא... 

במקרה (או שלא במקרה) הגיע לשולחן המערכת הצילום הבא, היישר ממרכז בני ברק:

צילום: יוחנן פלוטקין

ב. כתיבת ספר תורה: כמה זה עולה לנו?

כתיבת ספר תורה, בידי סופר סת"ם מומחה, היא, כידוע, סיפור יקר מאוד. 

מי כותב בימינו ספרי תורה? בעלי ממון הרוצים להקדיש את הספר לזיכרו או לכבודו של אדם מסוים ומממנים את הכתיבה מכיסם, או שהכסף נאסף בדרכים אחרות (תרומות, עזרה ממשלתית ועירונית). מימון המונים הוא דרך ראויה לכתיבת ספר חדש, בטח לשם מטרה כמו 'הצלחת העם והצלחת החיילים'.

בשלט העברי-צרפתי הזה, מטעם ארגון בשם 'אמונה שלמה' (צולם בירושלים), נחשף גם המחירון:

צילום: טובה הרצל

על פי הערך 'מספר אותיות התורה' בוויקיפדיה יש בנוסח המסורה 304,805 אותיות (בניגוד למסורת הקבלית של שישים ריבוא אותיות, שהן 600,000). את חשבון ההוצאות (או הרווחים) תעשו בעצמכם...

ג. תפילין מחשמלים

צילום: אבי בלדי

בתחנת הרכבת של מזכרת בתיה נמצאת עמדה להנחת תפילין, אבל השילוב בין תפילין לחדר חשמול עשוי להרתיע גם את המאמינים הגדולים ביותר.

ד. פינת הפשקווילים (לחובבי הז'אנר)

הנה מבחר קטן ואקטואלי. תודו שהתגעגעתם.

א. החוק הנורא ביותר בהיסטוריה

מהו החוק הנורא בהיסטוריה? כמובן חוק ההשתמטות. 

שימו לב לחידוש גדול בעולם הפשקווילים: צבע אדום!

ב. דבר המלך במועצתו: עד מתי?

כמדי שנה בשנה כן גם השנה, לקראת יום העצמאות הציוני מוציאים אנשי נטורי קרתא את כתב הפלסתר שלהם, מלא בשנאה וגדוש בחירופים וגידופים. מיועד לחובבי קללות בשפת הקודש.

ג. חלחלה! גנבו את עצמות רבנו חיים ויטאל  

לא תאמינו מה קורה בדמשק.

אלמונים, 'ככל הנראה קבליסטים מטורפים', פרצו את החומות וגנבו את עצמותיו של המקובל הצפתי רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י, הקבור שם! 

האם באמת קבור ויטאל בדמשק? ראו כאן.

על הפרשה החדשה ראו כאן.

ד. יחד מחוללים את המהפכה השקטה!

מי תיאר לעצמו שהמהפכה נמשכת, יחד אבל בשקט...

'נשים פנימה' זה ה'נשים מאחורה' החדש.

צילומים: טובה הרצל

ה. נתב"ג מרכז המעצרים

מה נאמר ומה נגיד, אפילו לנסוע לחו"ל לא נותנים להם, למשתמטים. אלעק, 'מקום הפשע'...

ו. הופקר דמנו?!

מסע רדיפות אכזרי ביהדות החרדית מנהלת המשטרה בשליחות שלטון הרשע. והכל התחיל כששוטרים שהתחפשו לעובדי תברואה ערבים ניסו לעצור חרדי על לא עוול בכפו (נניח) ועוברי אורח שחשבו כי מדובר בפיגוע חילצוהו מידם.

בתגובה החלה המשטרה לנקום בחרדים על ימין ועל שמאל (אפשר לחשוב שמדובר במפגינים בקפלן!). הצילונו!

צילומים: יחזקאל לביא

אַלטע זאַכן (ד): מי יבנה בית?

כפר כנא בתחילת המאה העשרים. גלויה על פי צילום של הצלמת הערבייה-נוצרית כרימה עבוד

רשימות קודמות בסדרת 'אַלטע זאַכן'

א. חוּטֶפָה, תַּנָאגָ'ה, אִבְּרִיק, ווײַסן קעסלאַך

ב. ויהי אור

ג. מה אכלו ומה שתו?

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

למשה רבנו היה בצלאל בן אורי, ליוליוס קיסר היה ויטרוביוס, לסולטן סולימן המפואר היה סינאן. כשאנשי מעלה רצו לבנות בית, היכל, מקדש או ארמון, היה להם תמיד אדריכל שיתכנן אותו. לאדם הפשוט לא היה אדריכל פרטי. אם הוא רצה לבנות לעצמו בית הוא נאלץ ליישר את השטח במו ידיו ולסמן על האדמה ברגליו את מקום הקירות והפתחים. אדריכלות רֶגֶל.

זה מזכיר לי אגדה על אלכסנדר מוקדון. בימיו, כאשר רצו להקים עיר חדשה, נהגו לסמן על האדמה את תוואי החומות, השערים והרחובות באבקת גיר. כשביקשו אנשיו של אלכסנדר להקים עיר חדשה בצפון מצרים, זו שלימים תיקרא אלכסנדריה, לא היה גיר בסביבה. הם סימנו את התוואי בקמח ולמחרת התברר שהעורבים אכלו להם את העיר...

לאחר שנפתרה בעיית הסימון ניצב האדם הפשוט לפני בעיה אחרת: מאיזה חומר לבנות את הבית? בימי קדם רק עשירים ומלכים בנו ארמונות מאבן. גם מקדשים וביצורים נבנו לרוב מאבן. אבל בתיהם של סתם אנשים, שהיו מאז ומעולם רוב מניינו של המין האנושי, נבנו בדרך כלל מלבני טיט. רק מאוחר יותר החלו תושבי הערים לבנות גם הם את בתיהם מאבן, ואילו תושבי הכפרים המשיכו לבנות בעיקר מלבני טיט מיובשות בשמש. לקחו אדמת חרסית, כזאת שמשמשת גם להכנת כלי חרס, ערבבו עם קש קצוץ וזבל בהמות, עיצבו לבנים בעזרת שבלונה מעץ וייבשו בשמש. כדי לייצר לבנים 'שרופות', שהן משובחות יותר, היו זקוקים לכבשנים, ואלו לא היו מצויים בכל מקום.

אפילו בני ישראל במצרים ונוגשיהם ידעו את החכמה הזאת, כפי שמסופר בספר שמות, ה 8-7:

וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן. וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי נִרְפִּים הֵם.

 הכנת לבני טיט. צילמתי ב-1992 בנאות מדבר במדבר המערבי של מצרים

הארכאולוגים נוהגים לחפור בתילים עתיקים. תל כזה, כמוהו כעוגת שכבות, גם הוא עשוי שכבה על גבי שכבה של יישוב על גבי יישוב. כיצד נוצרת שכבה כזאת? בתי היישוב היו עשויים כאמור מלבני טיט. כשנהרס היישוב, אם על ידי אויב ואם על ידי רעידת אדמה או שריפה, התפוררו בתי הטין ונוצרה שכבה נוספת על גבי התל. וכך, במרוצת הדורות, הלך התל וגבה. יש תילים שבהם נספרו יותר מתריסר שכבות יישוב. חקלאים, שאדמתם הייתה קלה ודלה, נהגו בעבר לחפור באדמת התילים, כלומר בחרסית שמקורה בלבנים, ולקחו ממנה כדי לטייב את אדמתם.

בתנ"ך ובספרי ההיסטוריה מסופר על שריפת ערים (כמו לונדון שנשרפה במאה ה-17). איך אפשר לשרוף עיר אם היא לא בנויה מעץ? התשובה היא שהבתים אכן נבנו מטיט, אבל הקירוּי היה מעץ. הגג הורכב מקורות עץ או גזעי עץ שעליהם הניחו ענפים דקים צפופים ועליהם שפכו אדמת חרסית. הגגות האלה נדלקים בקלות, וכשלבית אין גג – הגשמים והרוחות משלימים את ההרס. את אדמת החרסית שעל הגג היו מהדקים במעגילה ומדי פעם היו צריכים לחזור ולהדק אותה כדי למנוע חדירת מי גשמים. חוני המעגל כונה כך לא בגלל מעגל ההתעקשות שלו, אלא כי הייתה לו מעגילה כזאת ובהידוק גגות האדמה מצא את פרנסתו. אני זוכר את בתי הטיט של הכפרים הערביים שחרבו ב-1948. ברבים מהם נמצאו מעגילות כאלה, שרובן נעשו מחוליות עמודי אבן עתיקים שסיתתו בקצותיהם שקעים כדי לחבר להם ידיות.

מעגילה שמצאתי בחורבות כפר ערבי. בשקעים שמשני צידי גליל האבן חוברה לו הידית

אחרי שסימן האדם הפשוט את גבולות הבית היה עליו להחליט: האם הוא בונה בית שמתאים לקיץ או לחורף? בית עם חלונות גדולים מתאים לקיץ אבל בחורף ישרור בו קור כלבים. לפיכך, רוב האנשים העדיפו בית נטול חלונות עם כניסה קטנה ונמוכה. בחורף היו מדליקים במרכז החדר מנגל (כך קראו לכלי שבו דלקו הפחמים. בלשון חז"ל – כּוּפָּח) וכל בני הבית הצטופפו וישנו סביבו. כדי שהעשן ייצא ובני הבית לא ייחנקו פתח הבנאי סמוך לתקרה אשנב זעיר, טַקַה בערבית, שישמש ארובה. לימים, כשהגיעו זגוגיות מאירופה ואפשר היה לפתוח חלונות בקיץ ולסגור אותם בחורף, נותר האשנב הזה כאלמנט דקורטיבי שאפשר לראות בבתים ערביים ישנים שגרו בהם אמידים.

בית אמידים ביפו עם טקה מעל לחלונות המקושתים

אז מה עושים בקיץ, כשבחדר חם ומחניק? ישנים על הגג. כדי למנוע מן השכנים להציץ בבנות הבית בנו על הגג מעקה העשוי מצינורות חרס. כך תיאר את המעקים האלו אברהם משה לונץ המפורסם, חוקר ארץ ישראל שחי בירושלים בסוף המאה ה-19, בספרו נתיבות ציון וירושלים (תרל"ו): 

הכתלים החלולים האלה פי שניים בתועלתם: א. למען דרכם יבוא בעלות הבוקר רוח צח שפיים להשיב נפש, ב. למנוע מבטי אנשים בלתי קרואים מהביט אל הגג והחצר פנימה.

  צינורות חרס ששימשו מעקה לגגות העיר כדי לשמור על הפרטיות

לאחר שסימן האדם הפשוט את גבולות ביתו היה עליו להתמודד עם מגבלה נוספת. קירות אפשר להקים בכל מידה שרוצים, אבל הבעיה הייתה בקירוּי: את הברזל-בטון המציאו רק בשנות העשרים של המאה הקודמת ולא ניתן היה לצקת גג רחב ידיים. זו הסיבה שבבתי החומר שבכפר גודל החדר הוגבל למידת האורך של קורות העץ המצויות (בעיקר מעצי שקמה או אשל). בעיר, בבנייה מאבן, פתרון הקירוי היה בבניית כיפה. כיפה גדולה אפשר היה לבנות רק בבתי מידות. בבית עירוני רגיל מידות הכיפה היו מוגבלות ואם רצו לבנות קומה שנייה, או לישון על הגג בלילות הקיץ, היו צריכים לישר את קימור הגג בעפר. דבר זה גרם לעומס רב על הקירות וחייב בנייה של קירות עבים מאוד (כפי שניתן לראות בבתי השכונות הראשונות של ירושלים). במאה ה-19 המציאו מין כדי חרס קוניים למילוי הכיפה כדי להקל את העומס.

את כדי חרס האלה, שנועדו לשמש מילוי לכיפת הבית, מצאתי בבית ישן ביפו שעבר שיפוץ

במחצית השנייה של המאה ה-19 התחיל יצוא התפוזים. אוניות הביאו את ארגזי התפוזים למרסיי שבצרפת, וכיוון שאונייה לא יכולה להפליג ריקה – היא חייבת בנֵטֶל (Ballast) – הטעינו עליה בדרכה חזרה לארץ את 'רעפי מרסיי' המפורסמים. רעפים אלה, שהיו סמל לאיכות, הביאו מהפכה בקירוי הגגות ואפשרו לבנות בתי מידות. בימינו, כאשר הורסים בית בן למעלה ממאה שנים, מוכרים את רעפי מרסיי לשימוש משני. הלב שהוטבע על כל רעף היה סמל בית החרושת שייצר אותו, מה שנקרא 'מכל הלב', ובחורי תל אביב הקטנה חתכו אותו מהרעף ונתנוהו שי לאהובותיהם.

רעף מרסיי ישן עם לב ששוכן לבטח על גג ביתי

עד לעת החדשה ביתם של רוב בני האדם היה בן חדר אחד קטן, אפל ומחניק. בכפר חלקו אותו עם חיות המשק והבהמות (ועם הפרעושים שלהן). מטבח לא היה בדרך כלל. לתושבי העיר היה תנור שכונתי ולאנשי הכפר – טאבון במבנה טיט קטן בחצר. גם שירותים לא היו. התרחצו (אם בכלל) בחמאם או בבית המרחץ ואת הצרכים עשו אנשי הכפר בשדה, ואנשי העיר בסיר לילה שאת תכולתו רוקנו לסמטה. גם פינוי אשפה לא היה ובסמטאות היו ההולכים טובעים עמוק בזוהמה. עם תנאים סניטריים כאלה לא פלא שלא האריכו ימים ומגפות, שפרצו מדי שלוש-ארבע שנים, חיסלו לפעמים שליש ממספר התושבים.

כשאתם רואים ציורים פסטורליים של החיים בימי הביניים, כדאי שתחשבו לא רק על הנוף הקסום אלא גם על הריח שרוב בני אנוש נאלצו להריח כל חייהם. חִשבו על ביוב הזורם ברחובות, על מקורות מים מזוהמים, על חולדות ועכברים השורצים בכל מקום, וכמובן על חיים בלי תרופות, בלי אקמול ובלי אנטיביוטיקה. בקיצור, ראו עד כמה השתפרו חיינו. מי שמתלונן על תנאי חייו, כדאי שיחשוב על התנאים שבהם חיו אבות-אבותיו.

רחוב בפאריס בימי הביניים (עינים, 2015, גיליון 'לכלוך'; איור: נעם נדב)

________________________________________ 

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

ברחובות חיפה: ציון, טרומפלדור, שני כהנים, סאדאת, עודה וכבירים

א. ציון הלא תשאלי!

צילום: איתמר לויתן

ברחוב ציון בחיפה יש שלט הסבר המפרש את השם שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו וחלק מהמנוננו: 'עין לציון צופיה ... ארץ ציון וירושלים'.

'כלל אצבע' ידוע של עורכים, מתקינים ומביאים לדפוס: יש לבדוק מחדש כל ציטוט או מראה מקום מהתנ"ך שמאן דהוא, חשוב ומוערך ככל שיהיה, מוסר לידיך. גם כאן הכלל מצדיק את עצמו ואינו מכזיב. הפסוק המצוטט בשלט שגוי בניקודו ושגוי במראה מקומו. 

הנכון הוא: 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה' (האות פ' במילה תִּפָּדֶה צריכה להיות מנוקדת בקמץ ולא בפתח, האות ד' בסֶגול ולא בצֵירֵי, וכמובן צריך דגש באות ת'); הפסוק הוא כז ולא כו.

ב. טרמבלדור גיבור

צילום: רן בן יהושע

רן בן יהושע, שצילם ברחוב טרומפלדור בנוה שאנן, מלמד סנגוריה על השלט ומשער שמדובר ביוזמה פרטית של דיירי הבית, אולי עולים חדשים או ערבים...

ג. כיכר אחת ושני כהנים

בחיפה נמצאת כיכר מרכזית הקרויה על שמו של דוד הכהן. החיפאים קוראים לכיכר זו 'כיכר ספר' לפי שהיא סמוכה לרחוב קרית ספר, אבל השם הנכון הוא כיכר דוד הכהן.

צילומים: רון מנדל

דוד הכהן (1984-1898) היה איש חשוב, בארץ בכלל ובחיפה בפרט. הוא היה בין מייסדי סולל בונה, חבר מועצת עיריית חיפה, חבר כנסת ושגריר. משפחתו המסועפת הייתה מחוברת, מחותנת ומקושרת עם כל האליטות הישנות, מה שקראנו פעם 'מנהיגי היישוב'.

חבר הכנסת דוד הכהן, 1969 (אוסף דן הדני, ויקימדיה)

לאחרונה התקינה העירייה שלט חדש במקום שלט שניזוק. כנראה חיפשו במחסן השלטים ומצאו איזה 'דוד כהן'. אבל זהו אדם אחר לגמרי שהיה מזכיר מועצת פועלי חיפה ועל שמו רחוב בקריית חיים. 

היכה כהן את הכהן.

צילום: רון מנדל

ד. למה מי זה בכלל סאדאת?

צילום: יעקב קירשנבוים

בשכונת רמת בגין בחיפה שעל הר הכרמל יש צומת דרכים: צבי בן יעקב, שהיה מצנחני היישוב בימי מלחמת העולם השנייה ונרצח במחנה הריכוז מטהאוזן, וכיכר אנואר אל-סאדאת שנחנכה ב-2009.

בעוד שמו של בן יעקב מוסבר היטב, הנה אנואר אל-סאדאת הוא סתם ערבי מאן דהוא שזכה בכיכר על שמו. מיהו סאדאת זה? יתהה העובר ושב. אולי נכבד ערבי שגר פעם בחיפה, אולי בעל מסעדת חומוס אהובה?

עד שייזכר הזקן שבחבורה כי זהו נשיא מצרים לשעבר, זה שיזם נגדנו את מלחמת יום הכיפורים (1973), ובעקבותיה פתח במשא ומתן לשלום עם ישראל. הוא ביקר בארץ ב-1977, ולאחר כשנתיים חתם במארס 1979 על הסכם שלום היסטורי, שכבר מחזיק מעמד כמעט חמישים שנה. זה האיש שזכה (יחד עם שותפו לחתימת ההסכם מנחם בגין) בפרס נובל לשלום (1978), וזה האיש ששלוש שנים אחר כך (אוקטובר 1981) אף שילם בחייו על מדיניותו ונרצח בידי טרוריסטים בני עמו חברי הג'יהאד האיסלמי.

מסיבת עיתונאים משותפת של סאדאת ושל ראש הממשלה מנחם בגין, אלכסנדריה, יולי 1979
(צילום: משה מילנר, אוסף התצלומים הלאומי)

לאיש כמו סאדאת, שהשפעתו על תולדות מדינת ישראל ועל הסכסוך הישראלי-ערבי היא אדירה, מגיע קצת יותר מכיכר נטולת נשמה, ולכל הפחות כמה מילות הסבר למען צעירי ישראל. 

מצד אחר, צריך להוקיר את עיריית חיפה שבכלל מצאה לנכון לכבד את זכרו של סאדאת. מפתיע ואף מאכזב שבישראל, שבה יש כל כך הרבה ערים מעורבות שגרים בהן יהודים וערבים זה ליד זה, המקום היחיד שיש בו רחוב על שמו של סאדאת הוא בלוד (שם הוא נפגש ברחוב הקרוי על שם המלך הירדני חוסין). 

ה. מי אתה עודה?

איימן עודה (חד"ש, פייסבוק)

איימן עודה הוא פוליטיקאי ותיק וחבר כנסת מטעם רשימת חד"ש-תע"ל, ועדיין רבים אינם יודעים לבטא נכון את שמו: עוּדָה, עוֹדָה, עוּדֶה - ובכן לא ולא ולא, והנכון הוא עוֹדֶה (Odeh).

עוֹדֶה היא משפחה ערבית מסועפת, שמרכזה בשכונת כבאביר בחיפה, ואיימן שייך לאחת משלוחותיה. למעשה, בני משפחת עודה הם שייסדו את כבאביר באמצע המאה ה-19 ככפר אחמדי (פלג איסלמי ייחודי המטיף לשלום ונאורות). מאז גדלה כבאביר והתפתחה. היום היא שכונה במערב חיפה, הנקראת גם כבירים. שם זה נקבע בשעתו כתחליף עברי לכבאביר. זה היה בתקופה שבה 'גיירו' שמות ערביים על פי תרגום בסיסי או התאמה צלילית. 

'הכונה' במקום 'השכונה' (צילומים: רון מנדל)

רחוב עודה נדא הוא רחוב קטן בכבאביר, אך בשני קצותיו שלטים עם תעתיקים שונים והסברים שונים.

אז נדא או נדה? Audeh או Udeh? מה קודם למה, שם המשפחה או השם הפרטי? ובכלל, מדובר בגבר ('אבי משפחת עודה')  או באישה ('דודתו של מייסד הכפר')?

אגב, חבר הכנסת איימן עודה הוא אומנם בן לאותה משפחה, אך הוריו הם מוסלמים סונים ואילו הוא מגדיר את עצמו ישראלי-פלסטיני חילוני.

מִשׁוּט בארץ: אנו אנו הפלמ"ח, גבעת חלפון, בור השתקה, הפרסום בעונ"ש עובד

א. ממטולה עד הנגב

התמונה הזו, שצולמה ליד מצדה, היא בעיניי תמונת השנה. עכשיו נותר רק להשתעשע במציאת הכותרת ההולמת.

צילום: צבי פיש

בפלמ"ח הייתה כידוע 'מחלקה ערבית'. יכול להיות שהיא מעולם לא פורקה...

המחלקה הערבית של הפלמ"ח, 1948 (ויקימדיה)

דותן גורן חיפש ומצא כי מדובר בחברת הסעות הממוקמת ברחוב הפלמ"ח בערד והוקמה בסך הכול לפני כשלושה חודשים.

מפתח התקציב

ב. מעבר גבעת חלפון

צילום: יאיר פז

במעבר המנהרות שמחבר בין צור הדסה ויישובי גוש עציון לירושלים יש תמיד מסלול אחד סגור, אולי בשל חוסר בחיילים אולי מסיבות אחרות. במדינות מסודרות היו שמים שילוט ברור לנתיב הסגור, אולי גדרות או קונוסים. אבל אצלנו, במדינת האלתורים, מספיק לשים כסא פלסטיק...

ג. בור השתקה

צילום: איתמר לויתן

על 'גמל מים' כבר כתבנו כאו בבלוג, אבל מה זה 'בור השתקה'? אולי זה כמו 'חצר המטרה', המקום שאליו יובלו מנהיגי המחאה נגד המשטר?

ד. מלחמת יום העצמאות

הפרסום בעונ"ש עובד! 

לפני חודשיים פרסמנו כאן בבלוג את השלט המביך שצילם טל סגל באתר ההנצחה לעוצבת אגרוף ורומח ובו נכתב 'מלחמת יום העצמאות'

לא נכון ומביך

טל לא ויתר, כתב למי שכתב, ולקראת יום הזיכרון ויום העצמאות השתא הוחלף השלט השגוי בשלט נכון. מתברר שלא כל כך מסובך לתקן טעויות. 

תודה לעמית קפאח, ראש החטיבה לאנדרטאות במשרד הביטחון.

נכון, כמו שצריך (צילומים: טל סגל)

מענייני דיומא: יום העצמאות, כיכר הסביח ותפילת הכבאי, גינת החטופים

א. כל הארץ דגלים דגלים

'יצאתי היום בבוקר מהבית', כתב לי גדעון פליישמן, 'וממש ממול ראיתי את דגל ישראל. מה שעבר במחשבתי הוא, שזו השתקפות מצבה של המדינה היום'.

ובכל זאת, עצובה ועצבנית, מרוטה ושחוקה, קרועה וזועמת. זו המדינה היחידה וזהו הדגל היחיד שיש לנו...

בשנה הבאה יהיה יותר שמח.

צילום: גדעון פליישמן

ב. כיכר הסביח

אי שם ברמת גן, סמוך לגבול הבינלאומי עם גבעתיים, נמצאת 'כיכר הסביח'.

אין ספק שבכלל אתרי המורשת בישראל הכיכר הזו תופסת מקום ברשימת האתרים הביזאריים ביותר, אבל מי יודע אולי דווקא היא מייצגת את השאיפה לנורמליות, להיות 'ככל העמים'?

כיכר הסביח ברמת גן (צילומים: איתמר לויתן)

על הגרסאות השונות למקורו של השם 'סביח' ותולדות המצאתו ומכירתו בארץ הקודש תוכלו לקרוא בקיצור כאן.

ב. תפילת הכבאי

לא הרחק מכיכר הסביח נמצאת תחנת 'כיבוי והצלה לישראל – גבעתיים', או בקיצור 'הַמְכַבֵּי אש' של גבעתיים.

כשדמיינו לעצמם אנשי כבאות והצלה את יום העצמאות תשפ"ה, הם לא העלו בדעתם 'חגיגות' כאלה. הם הזמינו את הציבור לחגוג עמם בתחנות השונות ברחבי הארץ.

כבאות והצלה לישראל

למרבית המזל, השריפה האיומה שהתפשטה בארץ ביום העצמאות לא הגיעה לגבעתיים. אני בטוח שגם הכבאים והכבאיות של תחנות ארצות המישור והשפלה בארצנו התגייסו למאמץ הכיבוי המטורף בהרי יהודה, והם ראויים לכל הכבוד וההערכה של כולנו. בעיקר ראויים שירותי הכיבוי וההצלה לתקציב הולם, שכפי שנודע אתמול נגזל מהם ביד רמה ובזרוע נטויה בקיצוצים מופרעים שגזרה הממשלה, על מנת למלא את כיסיהם התפוחים ממילא של בעלי עניין וכוח אחרים המקורבים לצלחת. 

בין כך ובין כך, מה שתפס את תשומת לבי היה השלט הייחודי שהוצב בפתח הכניסה לתחנה, וכמותו לא ראיתי בשום מקום 'תפילה לכבאי ואיש כוחות ההצלה'.

צילומים: איתמר לויתן

אינני יודע מי חיבר את התפילה הזו, שאומנם רוח של יראת שמים שורה עליה אך בלשונה היא פשוטה ועממית ואיננה פיוטית ונשגבת כשאר התפילות (אם מישהו מהקוראים יוכל להוסיף על כך, אשמח).

<בינתיים נפתרה החידה, ואבי צוקר (בתגובות) לימדני על תפילת הכבאי שמקורה בכלל באנגלית: The fireman's Prayer. על התפילה ומקורותיה ראו למשל כאן.>

'זה היה כנראה בימים שבהם התפללנו שמכבי האש יעזרו להוריד חתול שנלכד על ראש העץ', כתב לי איתמר לויתן שצילם, 'ולא קברנו מאות הרוגים'...

האם זו יוזמה פרטית או חלק מ'תקן' של כל תחנות הכיבוי וכמותה חקוקות תפילות כאלה גם בשערי תחנות הכיבוי האחרות ברחבי הארץ, בכל אופן ביום העצמאות השתא קיבלה תפילה זו משמעות אקטואלית במיוחד.

נקווה שלא נצטרך עוד לתפילה זו (אבל יש לי הרגשה שאני טועה).

ג. גינת השבים והשבות

באוניברסיטת בר-אילן קבעו חלקת נוי מיוחדת להוקרת החטופים, שזיכרונם לא ימוש מלבנו עד שחרורם. בינתיים הם עוד לא שבו ו-59 מהם, ואין אות אם חיים הם או אם ירויים, עדיין נמצאים במנהרות החמאס.

איך זה שהם עוד שם?

צילומים: טל סגל