יוזמה והחמצה: סיפורו של אוסף שַׂשׂוּן

עמוד מתוך 'כתר ששון' (צילום: ארדון בר חמא, ויקימדיה)

מאת דותן גורן

ב-5 בנובמבר 1975 הריץ חבר הכנסת עדי (אביעד) יפה, איש מפלגת 'המערך' ומי שהיה המזכיר המדיני וראש הלשכה של לוי אשכול וגולדה מאיר, מברק בהול מציריך שבשווייץ אל משרד החוץ בירושלים:

רכשנו בסכום 1,139,000 דולר 7, חוזר 7 הפריטים שרצינו, כולל חומש דמשק, פירוש הרמב"ם, התנ"ך השומרוני וההגדה הספרדית [...] מזל טוב וברכות לכולנו (ארכיון המדינה, גל-18080/3)

מה עמד מאחורי המברק הבהול, על אלו פריטים מדובר ומה היה מקורם? 

ארבעה ימים אחרי כן, ב-9 בנובמבר, עדכן פרופ' ראובן ירון, אז מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (כיום הספרייה הלאומית), את ראש הממשלה יצחק רבין, כי 'העיקריים בכתבי היד של אוסף שַׂשׂוּן, שעמדו למכירה פומבית בציריך, נמצאים בירושלים'. הוא הודה לראש הממשלה ולשריו, בייחוד לשר החינוך אהרן ידלין ולשר האוצר יהושע רבינוביץ, על הסיוע ברכישת הפריטים, והביע תקווה כי כל הגורמים המעורבים יירתמו 'לסיים בהצלחה את מפעל הגאולה של האוסף כולו. הדבר אפשרי, ואף איננו קשה יותר מדי – אם אך נרצה' (ארכיון המדינה, א-7334/24).

נציג אפוא בקצרה את סיפורו של האוסף הייחודי, המכונה על שם בעליו 'אוסף שַׂשׂוּן', ואת הרוח החיה מאחוריו. אין זה רק סיפור של חזון ויוזמה אלא גם סיפור של החמצה. מדינת ישראל החמיצה את השעה הנכונה לרכישת האוסף השלם, וגם מוזיאון ישראל איבד הזדמנות לרכישת כתר ששון, העותק הקדום והשלם ביותר של התנ"ך העברי. 

באוסף ששון נשמרו כתבי יד עתיקים רבים שהיו בבעלותו של דוד סלימאן ששון (1942-1880), בנה של אשת העסקים והנדבנית פרחה (פלורה) ששון (1936-1859), בת למשפחת שַׂשׂוּן (Sasson) מבגדאד. הרשתות המסחריות והפיננסיות של משפחה זו חלשו על המסחר בין האימפריה הבריטית להודו ולמזרח הרחוק בשיא התקופה האימפריאלית של בריטניה, ובשל כך קיבלו בני המשפחה את הכינוי 'הרוטשילדים של המזרח'. על פי השערה אחת, מוצאה של המשפחה הוא ממשפחת בן שושן, שהיו ממגורשי ספרד. על פי השערה אחרת, מקור השם הוא בשמו הפרטי של ששון בן צלאח (1750–1830), האב המייסד של השושלת. הוא היה בנקאי ידוע ושימש ממונה על ענייני האוצר בבגדאד העות'מנית ונשיא הקהילה היהודית. למן שנת 1817 החל בנו דוד ששון (1864-1792) לשמש במשרת האוצֵר הכללי של בגדאד, אך כעבור עשור עזב את תפקידו בשל  הצקות אנטי-יהודיות וגלה לפרס. 

דוד ששון (ויקימדיה)

בראשית שנות השלושים של המאה ה-19 השתקעה המשפחה בבומביי. עיר זו הציעה הזדמנויות כלכליות חדשות למהגרים בזכות ההשקעה הגדולה של האימפריה הבריטית במסחר הבין-לאומי מהודו, שהייתה אף היא בשליטה בריטית. עד מהרה ניהלו דוד ששון ובניו פעילות כלכלית נרחבת בענפי הטקסטיל, הכותנה והאופיום (אכן, גם זה היה ענף כלכלי חשוב), ובהמשך סחרו גם בפנינים ובאבנים יקרות, במשי, בברזל ובמתכות יקרות. במפעלים השונים שהיו בבעלות המשפחה הועסקו אלפי פועלים. מהענף של משפחת ששון בהודו, עברו מקצת מבני המשפחה להתגורר בבריטניה, שם הגיעו לתפקידים בכירים בחיים הציבוריים והחברתיים וזכו לתוארי אצולה ולמדליות כבוד. מקצתם נישאו ללא-יהודים, בעוד אחרים הקפידו על שמירת זהותם היהודית המסורתית.

ביתם של שלמה דוד ופלורה ששון בבומביי (סותבי'ס)

דוד סלימאן ששון (ויקימדיה)

דוד סלימאן ששון נולד בהודו והתחנך על ברכי המסורת היהודית באמצעות רבנים ומורים פרטיים שהוזמנו מבגדאד. מלבד השכלתו התורנית, שלט בהינדוסטנית ובפרסית ולמד כינור ונגינה. מגיל צעיר פיתח אהבה לספרים עבריים, והיא שהניעה אותו לאיסוף שקדני של כתבי יד יהודיים נדירים מרחבי העולם. לימים כלל האוסף פריטים מאוצר התרבות היהודית לדורותיה: עותקים ייחודיים של התנ"ך, כתבי יד שומרוניים, כתבי יד מ'תור הזהב' של יהודי ספרד ומכל תפוצות היהודים באירופה, באסיה ובצפון אפריקה. זה היה כנראה האוסף הפרטי הגדול והמגוון ביותר בעולם של כתבי יד יהודיים.

בשנת 1910 עברו דוד, אמו ושתי אחיותיו ללונדון, שהייתה מאז ואילך כתובת מגוריו ומשכנה של ספרייתו הגדולה. ביתו הפך מקום עלייה לרגל לגדולי החוקרים של מדעי היהדות כמו גרשם שלום, ולחובבי ספר כמו ח"נ ביאליק, שהתעניין בכתבי היד של משוררי ספרד מימי הביניים. 

בשנת 1932 הוציא ששון לאור קטלוג מלא של האוסף, ובו תיאור ומידע רב על כל פריט. הקטלוג נדפס בשני כרכים גדולים תחת השם 'אהל דוד' בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. הספר נחשב תרומה גדולה למחקר מדעי היהדות, והוא סרוק ונגיש באתר Hebrew Books. כך תיאר אותו חוקר תולדות יהודי המזרח יצחק יחזקאל יהודה:

בעודנו נער, ניכר בחיבתו ומסירותו לקנין עמנו, עם הספר [...] אז בהיותו ילד, החליף צעצוע שעשועים בספר אשר היה לחברו בן גילו, ילד כמוהו [...] ככל אשר גדל, כן גדלה תשוקתו לרכוש ספרים – ספרי דפוס וכתבי יד, וכיום הוא בעל ספרייה כבירה אשר טיפח וריבה בקנאה ובשקידה, כאשר יעיד עליו חיבורו זה אשר הופיע בשם 'אהל דוד', שני כרכים גדולים בו מתוארים אלף ומאה וחמשים ושלושה כתבי יד ממבחר הספרות העתיקה, עברים ושמרונים, יקרי המציאות ורבי הערך. כתבי יד אלה נכתבו בארצות שונות, בקצווי תבל, מארץ הסינים במזרח עד מרוקו אשר בקצה מערב, במשך דורות של אלף ומאה שנים בערך [...] ר' דוד ששון [...] שכלל רשימת ספרי כתב היד באופן מדעי ואומנותי גם יחד – רשימה המרבה את העושר אשר תכיל ספרית ששון המפוארה [...] בסבלנות רבה ובדיקנות נפלאה יתאר כל ספר וספר, לכל פרטיו, היינו: שמו, שם מחברו, עניינו, תוכנו, ערך כתיבתו, זמנו, מספר דפיו, מידתו, שם סופרו ועוד ('אהל דוד', דאר היום, 25 באוגוסט 1933, עמ' 6-5).

עמוד השער של הקטלוג אהל דוד, לונדון 1932 (Hebrew Books)

בשנת 1959 צילם הרב סלימאן דוד ששון (1985-1905) את האוסף של אביו המנוח, שכלל אז 1,250 כתבי יד, שמרביתם נזכרו באהל דוד, ובקיץ של אותה שנה נשלחו סרטי הצילום למכון לכתבי יד במשרד החינוך והתרבות בירושלים. בה בעת הרב ששון התנה את תרומתו 'בהבטחה, כי תצלומי אוספו יעמדו לרשות חוקרים ותלמידי חכמים בעולם כולו' ('אוסף כתבי יד נדירים מאנגליה – נשלח לישראל', חרות, 11 באוגוסט 1959, עמ' 4). בזכות התרומה ניתן היה לראשונה לעיין בכל כתבי היד של האוסף, גם אם באמצעות תצלומים בלבד.

ב-25 במאי 1970 עדכן הראשון לציון הרב יצחק נסים (1981-1895) את נשיא המדינה זלמן שזר, כי שמע מבנו ד"ר מאיר בניהו, מנהל מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, על הצורך 'בעניין הצלת ספריית הרה"צ [הרב הצדיק] ששון זצ"ל'. בה בעת עדכן הרב נסים את הרב הראשי של בריטניה, ד"ר עמנואל יעקובוביץ (1999-1921), כי עליו להודיע לרב סלימאן ששון את 'חומר האיסור' למכור את האוסף בחו"ל, וביקשו להניאו מלעשות כן. 

חודש לאחר מכן שלח נשיא המדינה שזר מכתב לסלימאן ששון ובו הביע את חרדתו 'וחרדת כל שוחרי הספר בירושלים לסכנה האורבת, כי הספרייה המהוללה שעמל עליה אביו המנוח [...] עומדת חלילה להתפורר ולצאת מרשות יהודית ומרשות מדינת ישראל'. בניסיון למצוא פתרון הציע  שזר, כי לעת עתה 'לא יפסיד כבודו מדמי הרבית שהוא עשוי לקבל מתמורת הספרייה, עד שירווח לנו מאויבנו סביבנו ונוכל להתחרות עם קונים זרים'. בתוך כך הביע הנשיא את תקוותו, כי 'כבודו לא יהיה אץ לעשות מעשה שלא נוכל לתקנו'. שזר אף מסר כי יפעיל את השפעתו על מנת שאוסף ששון לא יישמט מידי ישראל (ארכיון המדינה, נ-121/55).

מכתבו של זלמן שזר לרב סלימאן ששון, 22 ביוני 1970

בתשובתו מיולי 1970 ביקש ששון להניח את דעתו של שזר וטען כי טרם החליט בנושא. 'אם אי פעם בעתיד ארגיש צורך למכור את אוסף כתבי היד', כתב, 'בוודאי שאקח בחשבון את ההצעה, המושכת מאד, למוכרה למדינת ישראל'. הוא טען כי מוטלת עליו אחריות גדולה כלפי משפחתו, משפחות אחרות ומוסדות התלויים בו. לדבריו הומצאו עליו סיפורים 'בנוגע לירושות גדולות שירשתי', ולאור זאת יצטרך 'לקחת בחשבון את כל האפשרויות למכירה אולי לרבות מכירה פומבית'. לסיום הבטיח ששון כי יבדוק וישקול היטב את כל האפשרויות בטרם יקבל החלטה על עתידו של האוסף.

נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים אברהם הרמן היה גם הוא מעורב בעניין זה, וב-12 ביוני 1970 דיווח לסגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות יגאל אלון על האפשרות לרכישת אוסף ששון הכולל '1281 כתבי יד'. לדבריו, ניתן לממש את הרכישה באמצעות בית הספרים הלאומי בסכום של 2.75 מיליון ליש"ט, אך לשם כך צריך לנהל משא ומתן עם בני משפחת ששון. 

ב-30 ביוני 1970 העמידה המשפחה למכירה פומבית בחברת סותבי'ס דברי דפוס – בהם ספרים שאינם נמצאים בספרייה הלאומית – וההערכה הייתה כי ניתן לרכוש אותם בסכום של כמאה אלף דולר. בימים הבאים פעל יגאל אלון מול שר האוצר פנחס ספיר ואברהם הרמן ומצא 'פתרון זמני וחלקי' (ארכיון המדינה, גל-18080/3). לא ברור מה נעשה בפועל לרכישת האוסף בעת ההיא, אך כעבור חמש שנים חזרה המשפחה והעמידה חלקים ממנו למכירה פומבית.

ב-30 באוקטובר 1975 כתבה בתיה מנדלסון, תושבת גבעתיים, אל שר החינוך והתרבות אז אהרן ידלין, בבקשה לפעול להצלת הפריטים מאוסף ששון, שהועמדו למכירה פומבית בשווייץ שתתקיים ב-5 בנובמבר 1975:

מכירת אוסף נדיר זה מסעירה לאחרונה את העולם היהודי. כשר חינוך ותרבות במדינת ישראל, אשר בוודאי יש לו גם קשרים עם יהודי התפוצות, מהי פעילותך בנדון? היישוב בארץ צריך להרתם לפעולת התנדבות, כתמיד. אך מדוע לא שמענו על פנייה מצידך אל יהודים עתירי ממון, כמו הברון רוטשילד, סר אייזיק וולפסון, או אותה משפחת ששון העשירה היושבת בלונדון? האין זה מעניינו של שר החינוך והתרבות? אם לא תהיה פעילות נמרצת, נאחר חלילה את המועד.

פניות רבות מעין זו, מאנשים פרטיים ואנשי ציבור, התקבלו בלשכת השר והובילו לפרסום קול קורא לציבור לאיסוף תרומות, 'תן יד להצלת כתבי היד':

אנו קוראים, ברגע האחרון ממש, למאמץ נמרץ להצלתם של אוצרות אלה. אנו פונים אל הציבור, שכירים כעצמאיים. אנו פונים אל איגודים, חברות ובנקים: קחו חלק במעשה זה, כל אחד לפי יכולתו. גם תרומות קטנות רבות מצטרפות לסכומים גדולים [...] היקף ההתנדבות יקבע את היקף ההצלה [...] כתבי היד יירכשו ע"י בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ויישארו לעד נחלת העם.

תן יד להצלת כתבי היד

לא ברור כיצד פורסמה והופצה קריאה זו ואם בכלל נדפסה, אך מודעות שנדפסו בעיתונות הזמן מספרות על שישה חשבונות בנק שנפתחו ל'גיוס המונים' ועל היענות עממית גבוהה:

מעריב, 26 באוקטובר 1975

מעריב, 27 באוקטובר 1975

לקראת המכירה הפומבית של 1975 פנו אל נשיא המדינה הרביעי פרופ' אפרים קציר, בנימים צדקה ויפת בן-רצון צדקה עורכי העיתון א.ב. – חדשות השומרונים, שראה אור בחולון, מרכזה של הקהילה השומרונית בישראל. במכתבם ביקשו השניים לפעול לרכישת אוסף ששון, שבו, לדבריהם, 67 כתבי יד שומרוניים עתיקים, ברובם מהמאות ה-13 עד ה-15 (ברבות השנים מקצת כתבי היד הללו נמכרו לאספנים ולמוסדות מחקר בחו"ל). בראש מעייניהם עמד ספר תורה שומרוני, שהועתק בשנת 1215 בידי סעדיה בן אברהם. לדבריהם, הקהילה השומרונית נאלצה למכור את כתבי היד העתיקים כשבניה סבלו חרפת רעב בין המאה ה-17 למאה ה-19, אך ייתכן גם שהם נשדדו מקהילות שומרוניות שהושמדו לאורך הדורות (ארכיון המדינה, נ-233/12). בסופו של דבר הצליחה מדינת ישראל לרכוש את ספר התורה השומרוני 'ארהותא קדישתא', באותה מכירה פומבית. כתב היד, המתוארך לשנים 1216-1215, נמצא כיום בספרייה הלאומית.

נשיא המדינה קציר נקרא לדגל גם כדי לסייע בגיוס כספים לרכישת 'הגדת ששון', ולצורך כך קיבל סקירה על אודותיה מהאוצֵר הראשי של 'בצלאל' מרטין וייל. לאחר שנרכשה ההגדה, הודות לתורם אלמוני, מיהר וייל לעדכן את קציר במברק: 'יישר כוחך ותודתנו העמוקה על המאמצים ועל שזוכינו בהגדה הספרדית המפורסמת לתצוגה לקהל הרחב ולהנאת הרבים'. 'הגדת ששון', המתוארכת לשנת 1320 לערך ומוצאה מאזור ספרד או דרום צרפת, נמצאת כיום ברשות מוזיאון ישראל, וכך היא מתוארת:

אחד הטקסטים היהודיים המאוירים ביותר מאז ימי הביניים והגדה חשובה זו מן המאה ה-14 היא עדות לעושרה התרבותי של יהדות ספרד לפני הגירוש. היא מלווה באיורים צבעוניים מגוונים – יש שהם מתארים את תוכן ההגדה ואת מנהגי החג, יש שהם רומזים בהומור לתכנים בה – כך למשל הבעל המצביע על אשתו להמחשת 'מרור' – ואחרים שנראים בהם בעלי חיים או יצורי כלאיים דמיוניים וגרוטסקיים. 

'הא לחמא עניא' מתוך הגדת ששון (ויקימדיה)

בקיץ 1978 עלתה על הפרק שוב מכירה נוספת של חלקים מאוסף ששון לאוניברסיטה העברית ולספרייה הלאומית, הפעם בתיווכו של נשיא המדינה החמישי יצחק נבון. את משפחת ששון ייצג עו"ד שלמה תוסייה-כהן, שהציע לנשיא כי הנדבן היהודי האמריקאי יוסף מייזר (על שמו נקרא בשעתו בניין הפקולטה למדעי הרוח בקמפוס גבעת רם) ירכוש את האוסף ויתרום אותו לאוניברסיטה העברית. אולם, לדבריו 'אנשי האוניברסיטה העברית לא הראו התלהבות מיוחדת בקבלת התרומה'. שבועיים לאחר מכן (15 בספטמבר 1978) הועבר ללשכת הנשיא נבון תזכיר מטעם אנשי הספרייה, שמגולל את פרשת הניסיונות השונים לרכישת האוסף. בתזכיר, שכתב ד"ר מרדכי נדב (ראו בנספח), נטען כי בהיעדר תוכנית מימון רצינית הקפיאה הספרייה את עניינה ברכישת האוסף. לאור התפתחויות אלה נאלצו בני משפחת ששון להעמיד חלק נוסף מהאוסף למכירה פומבית, וזו התקיימה בנובמבר 1978 (ארכיון המדינה, נ-290/8).

גולת הכותרת של אוסף ששון היא כתב היד המוכר כיום בשם 'כתר ששון' או 'קודקס ששון'. זהו העותק הקדום והשלם ביותר של התנ"ך העברי, שמתוארך לסוף המאה התשיעית או לתחילת המאה העשירית. נכס מפעים זה מכיל 792 עמודים ושוקל כ-12 ק"ג. הוא נרכש בשנת 1929 בתמורה לסכום המגוחך של 350 ליש"ט ועוד 'הספיק' להיכנס לקטלוג 'אהל דוד' כפריט האחרון (מספר 1053).

כיובל שנים אחר כך, בשנת 1978, העמידו צאצאיו של האספן ששון את 'הכתר' למכירה פומבית, והוא נרכש על ידי קרן הפנסיה של עובדי הרכבת הבריטית בסך 320,000 דולר. למרבית ההפתעה, באותה מכירה פומבית רכש מוזיאון ישראל מאוסף ששון את חומש דה-קאסטרו משנת 1344 ושילם עליו 430,000 דולר. טדי קולק, ראש עיריית ירושלים אז, הוא שגייס בתוך זמן קצר את הכסף לבקשת אנשי המוזיאון, ואף הביע את שמחתו על ש'השגנו את החומש הכי מפורסם מאוסף ששון' (דבר, 22 בנובמבר 1978, עמ' 2). במבט לאחור אפשר לתהות מדוע ניתנה קדימות לרכישת חומש דה-קאסטרו על פני כתר ששון, שחשוב ממנו לאין ערוך.

עשור נוסף חלף ובשנת 1989 נמכר 'כתר ששון' במחיר הדמיוני של 3.19 מיליון דולר למשפחת ספרא היהודית בשווייץ. במארס 2023 הוצג הכתר ב'אנו – מוזיאון העם היהודי' (לשעבר בית התפוצות) בתל אביב, וזאת בטרם הוצא למכירה פומבית נוספת בבית המכירות סותבי'ס בניו יורק.

תנ"ך ששון מוצג במוזיאון 'אנו', מארס 2023 (צילום: דותן גורן)

ב-17 במאי של אותה שנה נקנה התנ"ך תמורת 38.1 מיליון דולר, בידי אלפרד מוזס, נציג ארגון הידידים של מוזיאון אנו. מאז עבר כתב היד השלם תהליך דיגיטציה והוא נגיש דרך אתר הספרייה הלאומית.

ערב שמחת תורה תשפ"ד, 5 באוקטובר 2023, שב התנ"ך לישראל וזכה לקבלת פנים מיוחדת בנמל התעופה בן-גוריון, בנוכחות משתתפים רבים. הטקס החגיגי של חשיפתו לציבור תוכנן ל-8 באוקטובר...

מאז החלה מלחמת חרבות ברזל (טבח שבעה באוקטובר) נשמר העותק המקורי במחסן מאובטח של מוזיאון 'אנו' ובמקומו הוצגה למבקרים רפליקה מדויקת. בסוף מאי 2025 עלה ה'כתר' לתצוגת הקבע, אך הספיק לשהות בה רק כשבועיים, ובעקבות המלחמה עם איראן הורד שוב למקום מבטחים ובמקומו הוצגה הרפליקה. לדברי אורית שחם גובר, האוצרת הראשית של המוזיאון, הוא יוצג שוב רק כשנהיה בטוחים לגמרי שכל המלחמות מאחורינו. נקווה שבמהרה בימינו...

להשלמת התמונה נציין כי בראשית המאה ה-21 העבירה משפחת ששון לספרייה הלאומית (אז עדיין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי) את מה שנותר מ'אוסף ששון', ונחתם הסכם הקובע את אחריותה של הספרייה לקטלג ולשמר את הספרים. כעשרים שנה אחר כך נמלכו בדעתם שניים מבני המשפחה, שטענו כי הספרייה הפרה את התחייבויותיה ודרשו לקבל לידיהם את האוסף בחזרה. הספרייה ניהלה מאבק משפטי, שהגיע עד לבית המשפט העליון. בדצמבר 2022 נדחתה העתירה והשופטים יצחק עמית (היום נשיא בית המשפט העליון), ענת ברון ורות רונן קבעו כי האוסף יישאר לצמיתות בידי הספרייה הלאומית (ראו דיווח מפורט כאן). 

נספח: 'תזכיר בעניין אוסף ששון'

תזכיר זה, ששלח ראובן ירון לנשיא יצחק נבון ב-15 בספטמבר 1978 ומפרט את גלגוליו ותכולתו של אוסף ששון, נכתב בידי ד"ר מרדכי נדב, מנהל המחלקה לכתבי יד וארכיונים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. הקלקה על הדפים תגדיל אותם לקריאה נוחה.

___________________________________________

ד"ר דותן גורן עוסק במחקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה.  do50@inter.net.il

סיפורי חמין

מסעדת חמין בירושלים (צילום: טובה הרצל)

מאת דותן גורן

א. חמין על שום מה? 

המילה חַמִּין אינה נזכרת במקרא. בלשון חז"ל משמעותה היא ריבוי של המילה 'חם', ובמקורות קדומים 'מים חמים'. רק מאוחר יותר התייחדה משמעות מילה זו למזון המבושל במים חמים. במקורות רבניים שונים נכתב כי מקור אכילת חמין בשבת, נמצא בתקנה שכוונה נגד קבוצות פורשות, כמו הצדוקים או הקראים, שהתנגדו לחימום מזון בשבת אפילו בדרך של הנחתו על מקור אש שהודלק עוד טרם כניסתה של השבת. לפיכך, על מנת 'להראות להם', או בלשוננו 'לעשות דווקא', תיקנו חכמינו לאכול דווקא מאכל חם בשבת. כך נוצר הקשר בין חמין לבין שבת.

להנאתכם ליקטתי קצת סיפורי חמין משעשעים, מעט מהרבה, המשקפים את מקומו המרכזי של התבשיל לשבת במטבח היהודי.

צלחת חמין במסעדת 'מוכן ומזומן' בבני ברק (צילום: דותן גורן)

ב. ביצים של שבת

אפשר להביא דוגמאות רבות, ממזרח ומערב, מכל התקופות ומכל עדות ישראל, ואנו נסתפק באחת מדברי הרב יוסף חיים (1909-1835), ששילב בדבריו מעשה עממי מעירו בגדאד:  

תַּבְלִין אֶחָד יֵשׁ לָנוּ, וְ'שַׁבָּת' שְׁמוֹ. לא דבר שקר חס וחלילה, אלא התבלין הוא ההארה של קדושת שבת הנמשכת בשבת על התבשיל גם כן על אשר נתבשל לכבוד שבת ... ולכן הארת השבת השורה על התבשיל נרגשת [מורגשת] בריח, שיהיה ריחו נודף. ונמצא מן התבשיל של שבת אשר ריחו נודף אצל ישראל שומרי שבת דוקא, יש הוכחה שהשבת לנו הוא ולא לזרים. ועל כן תמצא זה הרמז באותיות תַּבְשִׁיל שהם נקראים למפרע לִי שַׁבָּת, רצונו לומר מן התבשיל מוכח שהשבת הוא לי ולא לזרים. 

ושמעתי מעשה שהיה בדורות הקדמונים: פה עירנו בגד"ד יע"א [יגן עליה אלוהים], יהודי אחד המיר דתו לדת ישמעאלים אצל הממשלה, וכפי דתם לא תתקיים המרתו אלא עד שיבוא חכם היהודים שבעיר וידבר עמו בינו לבינו באיזה דברים שירָצֵהוּ לחזור בו, וכאשר זה ישמע דברי הרִצויים של החכם ויסרב ולא יקבל דברי החכם, אלא רק להמיר, אז תהיה המרה שלו חזקה שאינה תלויה בשום אונס וסיבה, אלא נמצא שהוא אוהב דתם מלב ונפש. 

ואותו היהודי בא אצלו החכם שבעיר וידבר עמו כמה דברים יקרים וטובים למשוך לבו לדת ישראל ולא יכול, אלא זה עודנו עומד במרדו להמיר. וקודם שנסתלק החכם בא יהודי אחד שהיה חבר של זה, והוא יודע בו שמקטנותו עֲרֵבִים לו הביצים של שבת אשר מניחים אותם על חמין של קדירה, ואוהב לאכול בכל שבת שבעה ושמונה ביצים מחמת שערבים לו הרבה. ויגש אליו ויאמר לו: אם תמיר מה תעשה בשביל הביצים של שבת? כי זה העַרְבוּת של הביצים לא תמצא אלא אצל היהודים שומרי שבת! ודבריו של זה תיכף עשו פירות בלב זה האדם וחזר בו מן ההמרה בשביל הביצים של שבת (בן יהוידע, א, ירושלים תרנ"ח, פרק טז, לח, על מסכת שבת, קיט ע"א).

סיר נחושת לחמין, מזרח אירופה, המאה ה-18 (מוזיאון ישיבה יוניברסיטי, ויקימדיה)

סיפור נאה זה יש לו גם מקבילה מזרח-אירופית משעשעת שהובאה בספר הבדיחה והחדוד של אלתר דרויאנוב:

ספר הבדיחה והחדוד, א, מס' 820

ג. מעשה בנוכרי ששבת

סיפורנו התרחש בירושלים לפני שנות דור ודור. באחד מימי החורף של שנת 1910 התאווה ערבי-נוצרי אחד לאכול 'חמין טמונים, כמו שאוכלים היהודים בשבת'. הלך וקנה בשר חזיר ומיני קטניות, ובהגיע יום שישי שמם בסיר ושלחוֹ על ידי נער ספרדי 'לתנור יהודי' באחת השכונות. למחרת שלח את הנער להביא לו את התבשיל מהתנור ואכל בתאבון גדול את אשר חשקה נפשו. הוא הרבה לאכול ובטנו החלה לכאוב. לשיכוך מכאובו לקח ספירט והחל משפשף את בטנו. אולם מבלי משים הסיגריה בידו נגעה בבטנו. ותאחז האש בבשרו, האיש חלה ומת. 

נשמע כמו צ'יזבט אך הסיפור דווח בעיתונות העברית כמעשה שהיה. החטא ועונשו:

מוריה, 29 בנובמבר 1910, עמ' 2

וגם כאן נחלץ אלתר דרויאנוב לעזרתנו ומסביר לנו שאין מדובר במקרה יחיד:

ספר הבדיחה והחדוד, ג, מס' 1735

ד. סדר השכבה לחמין

בדורות האחרונים יש יהודים שהחשש העיקרי שמדריך אותם הוא מה יעלה בגורלו של החמין לשבת? האם טעמו יהיה כטעם גן עדן או שמא הסיר יישרף על תכולתו? 

חן מלול פרסם לפני כמה שנים בבלוג הספרנים, מגזין הספרייה הלאומית, כתב יד של חיבור סאטירי לא מתוארך, 'השכבה לחמין', ובו הספד קורע לב לסיר חמין שנשרף...

כתב היד 'השכבה לחמין' (הספרייה הלאומית)

ה. שריפה אחים 

אך היו גם מקרים, לא עלינו, שלא רק החמין נשרף אלא הבית כולו. כך למשל, יהודי ירושלמי זקן עזב בערב שבת את סיר החמין בחדרו בלי השגחה וגרם לשריפה. על כך הוא נדון בבית המשפט לקנס בסך 1.100 לירות ארץ-ישראליות.

הארץ, 26 בפברואר 1930

12 שנים אחר כך הוזעקו כבאי תל אביב בשבת בבוקר לבית משפחת קירשנבלום ברחוב יפו 17. הדירה הייתה סגורה, שכן 'בעל-הבית ואשתו נמצאו בבית הכנסת. הם חדרו לתוך הדירה דרך החלון שבקומה ב' וכיבו את האש. הדליקה נגרמה בגלל התלקחות של סמרטוטים שכיסו את הפתיליה עם "טשולנט" (חמין)'. 

המשקיף, 27 בדצמבר 1942

לשמירה מעין הרע ומפני אסונות במטבח רווחת כידוע אמונה עממית במלאך השומר. זה אותו מלאך הממונה על התקיעות בשופר בימים הנוראים, שבשאר ימות השנה 'משגיח הוא בכל שבת על ה'טשולנט' בתנוריהם של היהודים, שיהא עולה יפה'. זו גם הסיבה, כך פירשו ליצני הדור, מדוע אין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת: 'מפני שהמלאך טרוד אז בשמירה על הטשולנט'...

'מבדיחות העם לראש השנה', דבר, 7 בספטמבר 1934, תוספת ערב, עמ' 2

ו. גזירת החמין

נפליג אל מעבר לים, אל פולין, אל העיר קוּזְמִיר (הכוונה כנראה לקז'ימייז' דוֹלְנִי שעל גדות הוויסלה, ולא לשכונה היהודית קוזמיר שבקרקוב). השנה היא 1929 וכרעם ביום בהיר, מפקד המשטרה בעיר אסר על היהודים 'להעמיד חמין (צ'ולנט)'. ומדוע? 'דעתו היא כי העמדת תבשילים בתנור העשוי לאפיית לחם מתנגד לחוקי ההיגיינה. מלבד זה, תבשילים שהחזיקום בתנור 24 שעות מזיקים גם הם לבריאות'. כל שנותר למרכז 'אגודת ישראל' לעשות הוא לפנות להנהלת המחוז בבקשה להעביר את רוע הגזירה. 

דבר, 21 במאי 1929

במהלך השנים דעתו הקולינרית של אותו מפקד המשטרה הגיעה גם לעיר הבירה ורשה. בראשית אפריל 1936 החליט מי שהחליט להטיל 'גזירה חדשה לקפוח פרנסתם של האופים היהודים'. עד מהרה הסתבר כי לא הייתה זו בדיחה של האחד באפריל, ושלטונות הבריאות אכן אסרו על מאפיות יהודיות להטמין חמין לשבת. הנימוק הרשמי היה 'שטמינת חמין על ידי משפחות יהודיות בתנורי האופים היא בניגוד לחוקי הבריאות'. 

הארץ, 5 באפריל 1936

ז. מלחמות היהודים

מפעם לפעם מתנהלות בערי הקודש ירושלים ובני ברק מחאות בעקבות מכירת החמין ב'צ'ונטיות', שהפכו את בילוי אכילת הצ'ולנט ב'ליל שישי' – כלומר בימי חמישי בערב – עד השעות הקטנות של הלילה, 'לאטרקציה מקומית ותיירותית במרכזים החרדים, ויש מי שלא רואה זאת בעין יפה'. אנו למדים על כך מפשקוויל שפורסם ב-2021 ועליו חתמו כביכול 'תושבי השכונות החרדיות': 

מזללות הצ'ולנט ברחובותינו ללא שום הכשר ופיקוח, הינו (כך!) מפגע רוחני וגשמי, מכשול כשרותי חמור, מחדיר את תרבות הבילוי באזורנו, לא אחת נראים שם חילונים מובהקים וחילונים למחצה, צעירים פוחזים וריקים, שאינן (כך!) מתאימים כלל לאורח חיינו ... התעוררו לבער נגע זה מתוכנו (ערוץ 7, 9 באוגוסט 2021) 

עד מהרה נדרשו גם 'גדולי הדור' לתת את דעתם לתופעה המסוכנת, כפי שהתבטא הרב גרשון אדלשטיין המנוח, ראש ישיבת פוניבז', על צעירי הישיבות הנוהגים לאכול צ'ולנט בלילות שישי: 'זו תאווה, תאווה, צריך להשפיע שלא ילכו לשם, בכלל, כל הצ'ולנט זה תאווה, כל הטשולנט זה תאווה, זה גיהינום, זה גיהינום' (צוטט במאמרו של משה ויסברג, 'תרבות האוכל היהודי', בחדרי חרדים, 9 באפריל 2023).

סיר חמין צמחוני בקיוסק של שלוימלה בבני ברק (צילום: ניצן כהן, ויקימדיה)

בקיץ 2024 הגיעה המחאה לשיאה. עשרות חרדים קיצוניים ניסו לפרוץ למסעדת 'צ'ולנט עולמי' בירושלים, שמוכרת את תבשיליה אחרי השעה 23:00. 'הם קראו קריאות במשך זמן ארוך, ואף השליכו חפצים לעבר המסעדה, בזמן שבתוכה ישבו הסועדים. באחד התיעודים נראים הקיצוניים מנסים לפרוץ לבית העסק. חבריהם של מנהלי המסעדה חצצו בין המפגינים לבינם' (שילה פריד, 'חרדים קיצוניים ניסו לפרוץ למסעדה בירושלים', 21 ביוני 2024, ynet). בד בבד, חרדים קיצוניים התנכלו גם למטיילים בסיורי אוכל מודרכים בבני ברק ופיזרו עלונים הקוראים 'בני ברק אינה עיר תיירותית! הופעתכם בעירינו נוגדת את אורח חיינו ופוגעת קשות ברגשותינו. אנא ונא שימרו על רצונינו –  השאירו את בני ברק נקיה' (יעל צ'כנובר, 'הסיורים הקולינריים בבני ברק שנגמרים בחילוץ', 20 ביולי 2024, ynet).

צ'ולנט עולמי בירושלים (צילום: טובה הרצל)

רגע של נחת וקירוב לבבות סיפק הצ'ולנט כאשר התנהלו צעדות מחאה בבני ברק ובהן קראו המפגינים החילוניים ברובם לגיוס חרדים. יוזמי חלוקת הצ'ולנט למפגינים אמרו אחר כך בסיפוק:

מפגינים רבים הגיעו לבני ברק חבושים בקסדות מחשש שיזרקו לעברם אבנים וביצים, אך במקום אבנים וביצים קיבלו מנות טשולנט ועוגות, אשר הותירו את כל התחזיות הקודרות של התקשורת המפלגת ללא כל כיסוי. גם קיבלנו קידוש השם גדול וגם קירבנו יהודים לבוראם על ידי כך שנאותו לברך לפני שטעמו מהמטעמים המיוחדים (משה ויסברג, 'לא תאמינו מי עומד מאחורי חלוקת הטשולנט בהפגנת השמאל בב"ב', בחדרי חרדים, 1 באפריל 2023).

תושבים מבני ברק מציעים צ'ולנט למפגינים, מארס 2023 (צילום: ניצן כהן, ויקימדיה)

ולסיום נהנה משירו של אודי דמארי 'מי שמאמין אוכל חמין', ששודר בפורים תשע"א (2011). זו גרסה שנונה ומצחיקה ללהיט המוכר של יוסי גיספאן ועדי ליאון (בביצועו של אייל גולן)' מי שמאמין', שהושר לראשונה שנה קודם לכן (2010).

ח. החמין המושלם 

ריח החמין כבר עולה באפכם? נהייתם רעבים? הנה המתכון המושלם של חן מזרחי:

   

עוד סיפורי חמין שהתפרסמו בבלוג עונג שבת:

איל דודסון, חוטאים וחטאים בירושלים: מי היו גנבי הפשטידות?

דנצ'ו ארנון, רק בירושלים: התנור שמאחורי הדלת הירוקה

צ'ולנט על הגג וצ'ולנט עולמי 

הצ'ולנט של לייביש והצ'ולנט על האש

הצ'ולנט התימני המקורי

צ'ולנט לאספנים

צ'ולנט VIP

צ'ולנט ובירה על הים

פרנסות של יהודים: רפי הספר מחלק צ'ולנט

_____________________________________

ד"ר דותן גורן עוסק במחקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה.  do50@inter.net.il

היו ימים: כשהביטלס (כמעט) הגיעו לישראל

אם לא נותנים לנו להופיע בתל אביב נסתפק בניו יורק...
הביטלס בשדה התעופה ג'ון פ' קנדי בניו יורק, 7 בפברואר 1964 (UPI, ויקיפדיה)

מאת דותן גורן  

א. על הניסיון להביא את הביטלס לארץ

הביטלס – רביעיית הבנים הבריטית ששינתה את פני עולם המוזיקה ונודעה בישראל בשמה המוזר 'חיפושיות הקצב' – אמורים היו להגיע לישראל בקיץ 1964 – לפני שישים שנה בדיוק – לסיבוב הופעות. על הניסיון הכושל להבאתם נכתב בעבר רבות (למשל, אלון גן, 'אנטומיה של החמצה היסטורית', הארץ, 18 בספטמבר 2008; מאיה פולק, 'אין כניסה: האגו שמנע את הגעת הביטלס לארץ', מקור ראשון, 22 בינואר 2020). ננסה לסכם את הפרשה ולהביא כמה חידושים.

ב-19 בדצמבר 1963 נוסח הסכם בין מנהל הלהקה בריאן אפשטיין לבין האמרגנים אברהם בוגטיר ושותפו יעקב אורי (ליכט), ועל פיו תתקיימנה בישראל עשר הופעות של 'החיפושיות' במהלך ספטמבר 1964. בארכיון המדינה (גל-1427/3) השתמר עותק בעברית מן ההסכם הזה (כתב היד בעברית הוא תרגום מאנגלית) וממנו עולה כי הביטלס אמורים היו להגיע כמה ימים לאחר ראש השנה תשכ"ה, ובערב יום כיפור, סוכות ושבת תוכנן להם חופש.

ארכיון המדינה, תיק גל-1427/3

בשבועות הבאים דווח בעיתונות הישראלית על המשא ומתן שהתנהל על הגעת הלהקה 'לסיבוב עשרת ימים בעריה הגדולות של ישראל מ-12 בספטמבר עד 21 בו'.

מעריב, 22 בינואר 1964, עמ' 12

לאישור ההופעה בארץ הגיש משרד האמרגנים בוגטיר – אורי בקשה ל'וועדה הבין-משרדית להבאת אמנים מחו"ל', אך זו דחתה אותה (28 בינואר 1964) מחשש שלהופעות 'עלולה להיות השפעה שלילית על הנוער'. שני האמרגנים ערערו על ההחלטה ובישיבת הוועדה הבאה (17 בפברואר) נקבע כי יש לקבל מידע נוסף על הלהקה מעיתונות הארץ ומחו"ל (ארכיון המדינה, גל-1427/12). 

העיתונאי שלמה גינוסר פרסם ב'דבר' את עמדתו של סגן מנכ"ל משרד החינוך אבנר ישראלי, אשר שימש יו"ר הוועדה. לדברי ישראלי רוב חברי הוועדה התנגדו להבאת הלהקה לארץ, 'במיוחד נוכח הידיעות על השתוללות הקהל באולמות שבהם הופיעה'. עם זאת, החברים ביקשו לבחון דיווחים של גורמים ישראליים בחו"ל על הופעות הלהקה, במיוחד באנגליה ובארה"ב, וכן דיווחים על מספר מדינות במערב אירופה שגם בהן נאסרה הופעת הביטלס ('נטיה לא לאשר הבאת להקת 'חיפושיות הקצב', דבר, 21 בפברואר 1964, עמ' 14). מרוח הדברים נראה כי הם היו מן השפה ולחוץ; חברי הוועדה היו כנראה עדיין בהלם מתגובת הקהל במהלך הופעתו של קליף ריצ'ארד בתל אביב בספטמבר 1963 (תלמה ארד, 'ההיסטריה סביב קליף ריצ'ארד', מעריב, 1 באוקטובר 1963, עמ' 8).  

פרסומת בעיתונות לקראת בואו של קליף ריצ'ארד

מתברר כי באיסוף 'החומר המרשיע' על הביטלס היה מעורב גם משרד החוץ, וליתר דיוק שגרירות ישראל בבריטניה. ואמנם, בישיבת הוועדה שהתכנסה במארס 1964 הוחלט סופית כי 'אין להתיר' את הבאת הביטלס לישראל. בנימוקי הוועדה נכתב כי ללהקה אין כל ערך אמנותי, ואף נטען כי הופעותיה מביאות להיסטריה ולהשתוללות של בני נוער. 

סיכום החלטות הוועדה לאישור הבאת אמנים מחו"ל, ועל פיהן ללהקות הביטלס והמחפשים 'אין כל ערך אמנותי'

בעת ההיא שהתה שרת החוץ גולדה מאיר בלונדון והתראיינה גם לעיתונות האנגלית. 'רק על שאלה אחת, שנשאלה במפתיע, לא היה בפיה מענה ממשי: מדוע פוסלת ישראל את ה"ביטלס" (החיפושיות) שלנו, שעה שכל העולם רוצה לראות אותה?' (דבר, 20 במארס 1964, עמ' 3). לימים העיד דיפלומט ישראלי, כי בהיותה בלונדון ישבה מאיר ערב שלם מול הטלוויזיה ו'צפתה מוקסמת בחיפושיות, אך כששאלוה אם תסכים להביאם לארץ, אמרה: לא' (מעריב, 20 בפברואר 1970, ימים ולילות, עמ' 3).

בעקבות החלטת הוועדה ניסו האמרגנים בוגטיר ואורי להלך אימים על הוועדה והעבירו את הטיפול בסוגיה למשרדו של עו"ד שלמה תוסייה-כהן בירושלים, בכוונה להגיש נגד הוועדה תביעה משפטית. במקביל פנה ב-7 באפריל 1964 האמרגן ברוך גילאון, יו"ר האימְפְּרֵסָרים בישראל, אל אבנר ישראלי יו"ר הוועדה, וטען כי ההחלטה כלל איננה נמצאת בסמכותה: 

במכתבי הסרוב של הועדה ... אין הועדה טוענת כי הנמוק לסרובה נובע מטעמי בטחון ו\או  מוסר. הועדה קובעת בפשטות, כי, לדעתה, אין ערך אמנותי ללהקה וכי היא גורמת להיסטריה ... אין אנו חושבים, כי בסמכות הועדה לקבוע מסמרות בנידון הערך האמנותי של להקה זו או אחרת ... אשר ל'היסטריה' – זה עניין לפסיכיאטרים ובמקרים של התפתחות בלתי רצויה בתוככי ההופעה – למשטרה. הועדה תכביד על עצמה במאד-מאד, אם תיכנס לתחומים לא לה, והארגון חושב, כי במקרה סרוב זה לגבי להקה של 'ביטלס', שיצאו לה מוניטין בתבל כולה, ולו לגבי הנוער, שהו[א] בנינו ועתידנו, אמנם חרגה הועדה הנכבדה מסמכותה (ארכיון המדינה, גל-1427/12).

באוגוסט 1964, כמה חודשים לאחר ההחלטה, האמרגנים בוגטיר ואורי פנו לאבנר ישראלי בניסיון ליישר את ההדורים. מצד אחד הם עמדו על זכויותיהם המשפטיות, 'כפי שאתם רואים, לא התחלנו בינתיים בשום פעולות רשמיות נגד החלטתכם', אך מצד שני טענו כי בהחלטת הוועדה הופלו לרעה: 'אנו מתפלאים ומשתוממים איך בכל זאת בכל מיני מועדונים ואמרגנים מביאים להקות מסוג זה, פחות מפורסמות או יותר מפורסמות, ואולי עוד יותר "משוגעות" מאלה' (ארכיון המדינה, גל-1426/7).

ב. לילה של יום מפרך

בקשת האמרגנים נדחתה, ובכל זאת הגיעו חברי הביטלס לישראל בקיץ 1964, אך עשו זאת על האקרנים בסרטם  A Hard Day's Night (לילה של יום מפרך), שנקרא בארץ בשם העברי 'ארבעת המופלאים'. זו קומדיה מוזיקלית ובה תואר יום טיפוסי לכאורה בחיי הלהקה (בריחה ממעריצים, חזרות לקראת הופעה, ריאיונות לעיתונות והופעות מול קהל). שמו של הסרט נלקח מאמירה של המתופף רינגו סטאר שתיאר כך ליל הקלטות ארוך. זה גם היה שמו של אחד מאלבומי הלהקה ובו פסקול הסרט.

כרזת הסרט המקורי (ויקיפדיה)

גם להקרנת הסרט נדרש רישיון, הפעם מטעם 'המועצה לביקורת סרטים ומחזות' לה הוגשה הבקשה ביוני 1964 מטעם חברת ההפצה 'יונייטד ארטיסטס אוף ישראל' (ארכיון המדינה, ג-5210/77). כחודש לאחר מכן (6 ביולי) התקיימה בבריטניה הקרנת הבכורה של הסרט בחסות בית המלוכה. להפגת חששותיהם של חברי המועצה ובכדי להניח את דעתם, העבירה חברת ההפצה ידיעה עדכנית שעל פיה הנסיך פיליפ (דוכס אדינבורו) יצא להגנת הלהקה. 'לדעתו מצליחים אמנים אלה לסייע לאדם להתבדר, ומוטב, לדעתו, להתבדר, מאשר לצאת לתגרת ידים'. בנוסף דווח ברשימה הקצרה על מחקר סוציולוגי שבמסקנותיו נטען כי הביטלס 'השפיעו לטובה על פרחחי הרובעים העממיים של ליברפול. הללו חדלו להתפרע ולשחק בסכינים, והם מעדיפים את הסאכסופון, הגיטארה, הזמרה והמחול' (רו"ן, 'החיוב שבחיפושיות', הארץ, 22 ביולי 1964, עמ' 2). 

ב-26 ביולי התקבל מהמועצה הרישיון המיוחל, ומראשיתו של חודש אוגוסט התפרסמו בעיתונות מודעות המבשרות על הקרנת הסרט בבתי קולנוע ברחבי הארץ. 

מעריב, 4 באוגוסט 1964, עמ' 4

במוצאי שבת, 8 באוגוסט, נערכה הקרנת הבכורה הארצית בבתי הקולנוע 'ירון' בתל אביב ו'אורה' בחיפה. הביקורות היו חלוקות. כבר למחרת הקרנת הבכורה פרסם מבקר הקולנוע משה שקרשי, שלדבריו נכח בה עם מאות צעירים, ביקורת קטלנית על הסרט ועל יכולות המשחק של חברי הלהקה: 

מסתבר שה'חיפושיות' הן אלרגיות לבד (הקולנוע) ואין אלה סתם סיפורי בדים. המדובר בכשלון אמיתי בעל שלושה ממדים של שטויות, כאב ראש והרבה הרבה רעש ... כוחות משטרה מוגברים שמרו על הסדר שהיה חשש רציני להפרתו. אך במקום להשתולל מרוב הנאה השתעממו הנערים עד קצות אזניהם וצעקו בשלבים מסוימים 'א-ת ה-כ-ס-ף' כשחלק אחר של הקהל הצעיר מלווה אותם בשירה רמה של 'התקווה'... ('חי-חי-חי-פושיות: כשלון חרוץ ל"חיפושיות" על בד הקולנוע', הבוקר, 9 באוגוסט 1964, עמ' 3).

לעומתו, הבמאי ומבקר הקולנוע דוד גרינברג פרסם דווקא דברי שבח והלל. תחילה תיאר את הכנות המשטרה לרגל האירוע:

הכל היה מוכן ומזומן. כמו לקראת מבצע צבאי מלא. מכוניות משטרה עמוסות שוטרים ציפו בדריכות להתפרעויות, פקחים מיוחדים שוטטו בשטח כדי למנוע ספסרות בכרטיסים, להקות עיתונאים שוטטו בסביבה, כדי להיות הראשונים שיסקרו את ההתפרעויות הגדולות של הנוער הישראלי ... אבל הציפייה הייתה לשווא. התפרעויות לא אירעו, והקופות ממשיכות למכור בשקט כרטיסים לכל דורש, במחיר המסומן על הכרטיס.

לדעתו, הסיבה לכך היא שפשוט מדובר בסרט מעולה, שבו ארבעת חברי הלהקה מלגלגים על קהל מעריציהם האווילי. זאת ועוד,

במקום ה'שמאלץ' המקובל בסוג זה של סרטים, הופקדה הפעם המלאכה בידי אנשים צעירים, שהחליטו שזוהי הזדמנות להוכיח כי גם לאנגלים יש 'גל חדש' משלהם. הסרט 'ארבעת המופלאים' הוא אחד הסרטים האוואנגארדים ביותר שיצאו מאנגליה, והישגיו הפילמאיים הם תרומה מעודדת מאד לאמנות הקולנוע של ארץ זו ... זוהי תערובת מוזרה של הומור סוריאליסטי ... עם הרבה אהבה לקולנוע והרבה לגלוג על בנות הטיפש-עשרה.

החיסרון היחיד של הסרט, טען גרינברג, הוא אורכו, שכן בפועל 'יש בו חומר טוב לארבעים וחמש דקות בלבד' ('ארבעת המופלאים', למרחב, 14 באוגוסט 1964, עמ' 7).

המפגש עם הלהקה באולמות הקולנוע הוריד את מפלס הפחד בדבר פוטנציאל ההשפעה השלילית שיש לה על בני הנוער. כך כתב מבקר הקולנוע דן פיינרו:

מסתבר שהשד אינו נורא כפי שהוא נדמה. ייתכן מאד שהמוסיקה של הארבעה אינה דוגמה לאנינות טעם, אולם אין ספק שאישיותם הכובשת בפשטותה החביבה, היוותה גורם חשוב בהצלחתם לא פחות מהמוסיקה ... כל מה שנותר לנו לומר הוא שאם מוכרח הנוער לסבול משגעון כלשהו (וההיסטוריה מוכיחה כי אכן כך המצב) מוטב שיהיו אלה ה'חיפושיות' שיהוו נושא להערצה, ולא אידיאלים אחרים שגררו את האנושות במאה שלנו לאמבטיות של דמים ('השד אינו נורא', הארץ, 14 באוגוסט 1964, מוסף, עמ' 30).

 

ג. השפעות נוספות, 1965 

במקביל להקרנת הבכורה של 'ארבעת המופלאים', יצא לאקרנים באוגוסט 1964 סרט קומי ישראלי חדש  בבימויו של מנחם גולן – 'דליה והמלחים'. שלישיית גשר הירקון, שחבריה השתתפו בסרט, ליוותה גם את הפסקול שלו. השיר 'שייק', פרודיה על הביטלס, בוצע כשחברי השלישייה עוטים פיאות נוכריות ושרים בסגנון 'החיפושיות'. היה זה גם השיר הראשון של השלישייה שנכנס למצעד הפזמונים של גלי צה"ל. השיר נכתב על ידי רות בת-דור והולחן על ידי יצחק גרציאני.

 

סצינה מהסרט. מימין לשמאל: יוסף (בומבה) צור, בני אמדורסקי, אריק איינשטיין, יהורם גאון (אידיבי)

כמה חודשים עברו ובסוף ינואר 1965 דווח בעמוד הראשון של על המשמר על בואה המסתמן של להקת הביטלס להופעה בירושלים, וזאת למרות התנגדות הוועדה הבין-משרדית להבאת אמנים מחו"ל. ואולם אליה וקוץ בה: לא מדובר בירושלים הישראלית אלא בעיר העתיקה שבצד הירדני... 

לא ברור מהיכן צצה ידיעה זו ומה הייתה מידת אמינותה, שכן ככל הידוע ביקור כזה מעולם לא עמד על הפרק, בוודאי לא בירדן שהתנגדה בגלוי לתופעת הביטלמאניה. מכל מקום, העיתון עמד על המשמר: 'יש להניח, כמובן, כי יינקטו אמצעים נאותים, כדי למנוע הסתננות בנות טיפש-עשרה מישראל אל הופעת אליליהן...'. 

על המשמר, 26 בינואר 1965, עמ' 1

עוד ביטוי מוקדם להשפעת החיפושיות על המוזיקה הישראלית יש בתקליטון 'החיפושיות' שיצא בקיץ 1965 בהוצאת הד ארצי ובו שרים אלברט כהן (לימים שחקן תיאטרון נודע) ולהקתו שיר פרודי שכתב יוסי גמזו ל'לילה של יום מפרך'. הייתה זאת הסנונית הראשונה לגרסאות כיסוי הומוריסטיות ולשירים מתורגמים של הביטלס שנוצרו בארץ בשנים הבאות.

 

בערך על הביטלס בוויקיפדיה העברית יש סעיף מיוחד 'הביטלס וישראל', ובו גם הובאה טבלה של כל שירי הביטלס שתורגמו או עובדו לעברית.

ד. ירמי אקספרס 

ולסיום, סיפור עצוב המקשר עבר והווה. זהו סיפורו של ירמיהו (ירמי) שפיר, שנרצח ב-7 באוקטובר בקיבוץ ניר עוז והוא בן 75. ב-1964, והוא אז נער בן 17 שגר ברמת גן, שלח ירמי מכתב למערכת עיתון מעריב ובו התבטא נגד הבאת הביטלס לארץ וטען שיש להסתפק בזמרים ולהקות תוצרת הארץ.

מעריב, 22 במארס 1964, עמ' 15

הסתקרנתי וניסיתי לגלות מיהו אותו ירמיהו שפיר. לדאבוני מלאכת האיתור הייתה קלה. הנה קיצור תולדות חייו:

ירמיהו (ירמי), בנם של יהודית ונחמיה (הנק) שפיר, נולד בקיבוץ עין המפרץ ביום י"ט בכסלו תש"ח. בהיותו בן ארבע עזבה משפחתו לרמת גן, ולמרות המעבר לעיר, הוריו המשיכו להיות קיבוצניקים בנפשם ואנשי מפ"ם מסורים. בהגיעו לכיתה ד' בבית הספר היסודי 'תל גנים' הצטרף לתנועת השומר הצעיר והיה פעיל בה.

יחד עם חבריו לגרעין התגייס לנח"ל ולאחר השחרור קבע את מושבו בקיבוץ ניר עוז. בקיבוץ שימש במשך כחמישים שנים מזכיר טכני ואיש הדואר, ובשל מקצועיותו ומסירותו הרבה כונה 'ירמי אקספרס'. היה לו כובע מצחייה אדום שעליו נרקם כינויו, וירמי חבש את הכובע בגאווה רבה.

אהבתו הגדולה הייתה נתונה למוזיקה, ובדירתו ריכז אוסף ענק של תקליטים, קלטות ודיסקים, ובהם הקלטות נדירות. בני משפחתו סיפרו כי נהג לפתור חידונים במצעדי הפזמונים והיה בקשר עם שדרנים ומגישי תכניות רדיו. תקופה מסוימת אף גר ב'ספינת השלום' של אייבי נתן ושידר מאולפן 'קול השלום' שירים ומוזיקה ששיקפו את אהבתו למוזיקה עם אמונתו בהיתכנות השלום בין העמים.

ירמי שפיר (יישובניקנט)

ירמי לא התחתן וחי בגפו, אך היה מסור לאחיו ולאחותו ולבני משפחתו המורחבת. אחד מהם הגדיר זאת כ'תמיד האחר לפני האני'.

ב-7 באוקטובר 2023, כשהחלה מתקפת החמאס, ירמי שהה בביתו בניר עוז. בשיחת טלפון עם גיסו אברהם, בשעה 7:30 בבוקר, הוא סיפר על יריות בקיבוץ והבטיח להיכנס לממ"ד. מאוחר יותר כבר לא ענה וככל הנראה נרצח כבר בשעות הראשונות על ידי מחבלים שחדרו לביתו. הוא זוהה בזכות כובע המצחייה האדום שהיה מונח חבוט ומפויח, אך שלם, ליד גופתו. הוא הובא למנוחות בקיבוץ כפר מסריק ונטמן לצד הוריו. יהי זכרו ברוך.

הכובע המפוייח של ירמי אקספרס (יישובניקנט)

לעיון נוסף

עודד היילברונר, 'התקבלות הביטלס בקרב בני נוער בישראל הצעירה', קריאות ישראליות, 4 (יוני 2023), עמ' 196-171.

_____________________________________

ד"ר דותן גורן עוסק במחקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה.  do50@inter.net.il