יומן קריאה: מורה דרך לוורשה היהודית, 1938

בני מר, מורה דרך: ורשה היהודית 1938, בית שלום עליכם והוצאת מאגנס, ירושלים תשפ"ו/2025, 305 עמ'.

איזה ספר מקורי ונהדר לפנינו! מורה דרך לוורשה היהודית, שחיבר החוקר, הסופר, העורך והמתרגם המצוין בני מֶר. את ורשה היהודית מכיר מר כאת כף ידו, לא רק מהספרים אלא גם משוטטויות רבות ברחובותיה. חובבי מורשתם של יהודי מזרח אירופה בכלל ופולין בפרט חבים לו לא רק את תרגומי השירה והפרוזה שיצאו מתחת ידו (שלום עליכם, אברהם סוצקבר ועוד), אלא גם את ספרו רב הקסם סְמוֹצֶ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה (מאגנס, 2018) ואת תרגום ספרו של משה זונשיין, ורשה היהודית (כרמל, 2022). בחשק רב נטלתי לידי את ספרו החדש, וכבר בהתחלה אומר כי נהניתי מאוד מקריאתו. ועם זאת, לאורך הדרך (תרתי משמע) צצו ועלו בדמיוני מחשבות ושאלות על הספר, על טיבו ועל מניעי כתיבתו, ובעיקר תהיתי למען מי נכתב? מהו דיוקנם של הקוראים שאותם ראה מר מול עיניו ושאליהם כיוון?

א. על מדריכים בכלל ועל 'מורה דרך' בפרט  

לכאורה מדובר במדריך למסייר בוורשה היהודית, שנכתב ביידיש בשנת 1938 ותורגם לעברית מודרנית ב-2026. מין מדריך תיירים בסגנון המדריכים הידועים של Lonely Planet לארצות ולערים בעולם, שהיום, בעידן הדיגיטלי והבינה המלאכותית, כבר כמעט שאין להם דורש. 'מורה הדרך' אינו רק מדריך תיירים מודפס, אלא גם פרסונה כפולת פנים. מצד אחד, זו אישיות נטולת שם, מדריך הסיור הצועד לפני קבוצת המטיילים ומסביר לה את הנגלה והנסתר באתרים שנקרים בדרך; מצד שני, ובו בזמן, זהו בעצם המתרגם כביכול של המדריך, המחבר בני מר. כפל הפנים של 'המדריך' (הספר והפרסונה) הוא תעלול ספרותי המענג את הקורא ובאמצעותו מצליח מר לספק את המידע הרב שמובא בספרו.

מדריכי טיולים מודפסים הם סוגה ספרותית מובחנת בכל השפות, שראשיתה במאה ה-19, אז כנראה הומצא גם הטיול המאורגן והמודרך. המפות והמידע הרב שנאצרו במדריכים הבין-לאומיים הידועים של בֶּדֶקֶר (Baedeker), שהחלו לראות אור בגרמניה למן שנת 1835, שימשו לא רק תיירים, אלא היו מקור מוסמך גם להיסטוריונים, לדיפלומטים, למפקדי צבא ולסוכני ריגול. פרט מעניין, בשנת 1943 – חמש שנים בלבד לאחר 'כתיבתו' של המדריך שלפנינו – הדפיסו אנשי בדקר את המדריך לשטחי הגנרלגוברנמן, כלומר שטחי פולין שנכבשו בידי הגרמנים, מדריך שכלל כמובן גם את ורשה! 

מפת ורשה מתוך מדריך בדקר לשטחי הגֵּנֵרָלגוּבֶרְנֶמַן, לייפציג 1943 (.K)

גם בארצנו היו 'מורי דרך' כאלה, שתיארו את אתרי הארץ הקדושה ואת הארצות שסביבה. הראשון שבהם היה ספרו של אברהם משה לונץ, מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, שנדפס בירושלים ב-1890, כחיקוי עברי של מדריכי בדקר. אחריו באו מדריכים מקצועיים ומעודכנים יותר: מורה דרך בארץ ישראל: למשוטט, למורה ולתיָּר – ספר בן שני כרכים שחיברו פנחס כהן ודוד בנבנשתי ב-1937, ובו עשו שימוש גם סיירי הפלמ"ח; וכמובן, הסדרה המצליחה 'מדריך ארץ ישראל', שחיבר זאב וילנאי למן שנת 1941, ובה תיאר בשיטתיות את חלקיה השונים של הארץ והציע מסלולי טיולים לאורכה ולרוחבה (ראו אליהו הכהן ואלי שילר [עורכים], 'מדריכי ארץ ישראל הראשונים', אריאל, 213, 2016).

זקנים שבינינו עדיין זוכרים בחיבה את מדריך לפיד לאירופה, סדרת ספרי ההדרכה רבי המכר שחיבר העיתונאי יוסף לפיד בשנות השבעים. מדריך לפיד וממשיכיו (כמו 'שיחור' או 'פספורט') נועדו לתייר הישראלי שהחל אז 'לגלוֹת את אירופה': כמה זה עולה, איך מגיעים ושורדים, מה עושים ורואים, וכמובן היכן לנים, מה אוכלים ושותים ומה קונים. מדריכים אלה סיפקו גם מידע היסטורי חיוני על הארץ ועל האתרים שאותם המליצו לבקר, תוך דגש על ההיבטים היהודיים, שמדרך הטבע עניינו את התייר הישראלי.

מבחינה זו, בני מר חיבר מדריך תיירים לכל דבר ועניין, שעונה על כל דרישות הז'אנר. אך מדריך זה לא נכתב באמת ב-1938 אלא 84 שנים אחרי כתיבתו הבדויה. יתר על כן, הוא מזמין את הקורא בו לסיור בשנה ובמקום ש'הקפיא' עבורנו, כיוון שלא רק שאי אפשר לחזור אחורה בזמן, אלא שהמקום כבר לא קיים. היה ואיננו.

תחת הכסות הכפולה של האני-הדובר, מדריך תיירים מקומי נטול שם, שמספר לקוראים על עירו, מסתתר בלי מסיכה המחבר המאוחר, שב-1938 עדיין לא נולד. המדריך (האיש, לא הספר) מציג לקורא את עירו האהובה על כל פרטיה ודקדוקיה. חיבתו ל'ורשה שלנו' והזדהותו איתה מבצבצות בכל דפי הספר. הוא מצביע על נקודות האור והגאווה של תושביה היהודים, כמו גם על חסרונותיהם וחולשותיהם. זו עיר של סופרים ומשוררים, עיתונאים, מנהיגי ציבור ופעילים חברתיים, רבנים וצדיקים, אך גם של עניים מרודים, גנבים, זונות ואנשי העולם התחתון. בעיקר זו עיר של ההמון היהודי, יהודים של כל ימות השנה. לא עניים ולא עשירים, 'עמך'. 

המדריך הבדוי-האמיתי נוטל אותך כביכול בידו ומוליכך בצעדים בטוחים ברחובותיה ובסמטאותיה של העיר. ועוד איזה עיר! ב-1938 גרו בוורשה כ-370,000 יהודים (כשליש מכלל התושבים). זו הייתה העיר היהודית הגדולה ביותר בפולין, ושנייה לה הייתה לודז' שבה חיו באותה שנה כ-220,000 יהודים. צאו וראו, בשתי הערים הפולניות הללו חיו אז יותר יהודים מאשר בארץ ישראל המנדטורית כולה (כ-430,000 יהודים)!

המדריך שכתב מר אינו מתיימר להחליף את מאות המאמרים, ספרי המחקר והיזכור, האלבומים והתעודות על ורשה היהודית שנכתבו בכל הלשונות. רק לפני שנתיים ומשהו ראה אור ספרה של אירית צ'רניאבסקי, ורשה שאיננה: ורשה היהודית לפני השואה (הוצאת כרמל, 2023), ועוד קודם לכן ראה אור בתרגום לאנגלית ספרם החשוב ועב הכרס של החוקרים הפולנים ברברה אֶנְגֶלקִינג ויָאצֶק לֵאוֹצְיָק, The Warsaw Ghetto: A Guide to the Perished City (Yale University Press, 2009), שממפה בקפדנות את ורשה היהודית (בפועל ורשה שבתוך גבולות הגטו) בארבע שנות השואה (ראו כאן לדוגמה). ספרים אלה מוכרים היטב למחבר ורשומים כמובן בביבליוגרפיה (אומנם, ספרם של אנגלקינג ולאוציק נרשם רק במהדורתו הפולנית המקורית). 

מה שייחודי ל'מדריך' של מר הוא השימוש המסיבי בעיתונות היהודית בת הזמן, בעברית ובעיקר ביידיש. כמעט בכל עיתון ורשאי נדפס מדור יומי בנוסח 'וואָס הערט זיך אין וואַרשא?' (מה נשמע בוורשה), או 'דאָס לעבן אין וואַרשא' (החיים בוורשה), ונראה שבני מר קרא את כולם...

מה נשמע בוורשה? (הײַנט, 4 במארס 1938)

בייחוד מרשים השימוש היעיל והמתוחכם באלפי המודעות והפרסומות המסחריות שנדפסו בעיתונות הוורשאית, ושוב לפנינו דוגמה לספר שלא יכול היה להיכתב לולא האתר הצומח עיתונות יהודית היסטורית (Jpress) של הספרייה הלאומית, שמאפשר גלישה נוחה בכל עיתוני התקופה. גם ספרי טלפון של ורשה, מעין 'דפי זהב', עמדו לרשותו. אני לא מכיר ספר דומה שידע לנצל ביעילות כזו את מה שנחשב בדרך כלל חסר ערך, ולכל היותר 'טוב לזמנו'.

עמוד מודעות אופייני בעיתון דער מאָמענט, 6 באוקטובר 1938

כדרך ספרי ההדרכה לתיירים זרים, חלקו הראשון של המדריך מוקדש להיסטוריה תמציתית של ורשה, בירתה של פולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם (מובן שבזמן 'כתיבת' המדריך, איש אינו יודע שבתוך פחות משנה יתהפך עולמם של תושבי העיר). הוא מספר בצורה חסכונית אך מדויקת על אוכלוסיית העיר (בכל זאת היו בה גם קצת גויים), והיבטים של דת, כלכלה, תרבות וספורט, אדריכלות, חי וצומח ועוד. אחר כך המדריך מספק מידע שימושי (מתי לבוא, איפה לישון, ממה להיזהר, מה לאכול ולשתות, וכמובן מידע על בריאות ומחלות, תחבורה לסוגיה, בנקים, שירותי חירום ועוד ועוד). חלקו השני והעיקרי של המדריך הוא שישה מסלולי סיור מפורטים בוורשה היהודית, ומסלול נוסף, שביעי, אל מחוצה לה – אל עיירות קיט קטנות שבסביבתה: מְיֶידְזֶ'שִׁין (שם שכן סנטוריום הילדים על שם מֵדֶם, מוסד חינוכי נודע שנוסד בידי פעילי הבּוּנְד), פָלֵנִיצֶה ואוֹטְווֹצְק. 

הקריאה בספר היא חוויה משונה. הקורא הרי יודע שזוהי פיקציה ספרותית, ולפיכך בעצם הקריאה וההיענות ל'פיתוייו' של המדריך הוא 'משתף פעולה' עם סוג של מהתלה. ברור גם לקורא, שמדריך מעין זה לא היה נכתב לולא השואה וחורבנה המוחלט של העיר המתוארת בו. המחבר-הדובר וקוראיו יודעים היטב שהמידע השימושי (והאמין לגמרי) שמובא בספר הוא חסר כל ערך, למעט רישומו והנצחתו. המקומות הללו, המתוארים בחן ובכישרון, כבר אינם קיימים, ומספרי הטלפון של המלונות, של בתי הקפה והמסעדות, של המשטרה ומכבי האש אינם עונים עוד. כמעט כל מה שמתואר במדריך נכחד באלימות הרצחנית שפקדה את ורשה ואת יהודיה זמן לא רב לאחר 'כתיבתו'. ואף על פי כן, הספר מצליח לנסוך בלב קוראיו את התחושה המוזרה שהמקומות שעליהם הוא קורא עדיין חיים ונושמים, יהודים ממשיכים להתרוצץ ברחובות ולחפש פרנסה, המסעדות מלאות והתיאטראות שוקקי חיים. אפשר כמעט להריח את ריחות העיר ולהאזין לשאונה – ריחות התבשילים או גללי הסוסים, תאורת פנסי הרחוב ורעשי החשמליות. המדריך מרבה להתנאות בביטויים לוקאל-פטריוטיים – 'לא סתם אומרים אצלנו' (עמ' 203), 'רבים מאיתנו עוד זוכרים אותו לטוב ולרע' (עמ' 208) – המצביעים לא רק על היכרות אינטימית אלא גם על הזדהות, גאווה וחיבה.

מבחינה זו, ספרו של מר אינו סתם תיעוד או שחזור של ורשה היהודית בזמן נתון, אלא יש בו איכויות של סרט דוקומנטרי, ואפילו של רומן עירוני, שגיבוריו הם רחובות, בניינים, בתי ספר ובתי כנסת, חנויות ושווקים. לתחושה זו, שאתה בעצם קורא 'סיפור' – על אף שאין בו גיבורים ואין בו עלילה מתפתחת – תורמת גם העברית הרעננה, העשירה ורווית ההומור (הומור יהודי, כמובן), שבה נכתב המדריך. זאת ועוד, המחבר משבץ בין הררי המידע ומסלולי הסיורים נקודות חן קצרות של תרגומי שירים, של בדיחות קרש, של זיכרונות וקטעי הווי קלילים שכתבו בני התקופה, שמתאימים כפתור ופרח למקומות שהוא מתאר. ספק אם מדריך תיירים אמיתי, שחי אז בוורשה, יכול היה לשלוף מראשו או מ'תיק השכל' שלו את המקורות הספרותיים הנחמדים הללו שמביא מר בידענות נינוחה. 

בפתח הדבר מסביר מר איך הוא רואה את תפקידו של מורה הדרך (הספר):

כל פרט ופרט בספר מבוסס על מידע רלוונטי לוורשה היהודית 1938 מתוך מקורות אין ספור [...] מכל הפריטים האלה נבנתה כאן מעין ורשה היהודית. פירושו של דבר, שאפשר לסייר בוורשה העכשווית בעזרת מורה הדרך הזה: ללכת ברחובות שעוברים בדרך כלל בתוואי הרחובות המקורי ולהשוות בינם ובין המתואר לעיל. בה במידה אפשר גם לשבת בכורסה שבסלון ולצאת לטיול מדומיין בוורשה היהודית (עמ' יא).

נדמה לי שההצעה לטייל בוורשה המודרנית על בסיס המדריך מ-1938 תנחיל למטייל בן זמננו אכזבה. אין שום קשר בין רחוב נָלֶבְקִי הרגוע והמודרני של היום לבין הרחוב ההומה והגועש של פעם – אלה לא אותם בתים ולא אותן חצרות, ואפילו תוואי הרחוב אינו מדויק. ועם זאת, אני האחרון שיזלזל בביקור במקומות שלא נותר מהם כלום. כדי להתרגש, ואף לדמוע, די לי בידיעה שעל האדמה הזאת ותחת השמיים הללו התהלכו י"ל פרץ, יאנוש קורצ'אק, נחום סוקולוב, ההיסטוריון מאיר בַּלַבָּן והחזן גרשון סירוטה, שלא לדבר על הוריי ובני משפחותיהם. ועדיין מדובר בטיול מדומיין לכל דבר ועניין. מכל מסלולי הסיורים שהמדריך מציע לקורא, היחיד שניתן ללכת בעקבותיו בפועל ממש הוא בבית הקברות היהודי גֶנְשָׁה (הידוע גם בשם אוֹקוֹפּוֹבָה, על שם רחוב הגישה אליו). באורח פלא בית קברות ענק זה, שנקברו בו כחצי מיליון יהודים ובהם אישים דגולים רבים, לא נפגע במהלך המלחמה ונותר כמעט ללא שינוי. המדריך מוביל את המטייל בנתיבי בית הקברות אל המצבות החשובות והמעניינות ומספר בקיצור נמרץ את הסיפור ההיסטורי שמאחוריהן.

בית הכנסת הגדול ('סִינַגוֹגָה') ברחוב טלומצקה בוורשה, גלוית דואר משנת 1910 לערך (ויקיפדיה)

ב. המדריך ואני

כאמור, קשה לסווג את ה'מדריך' ועוד יותר קשה לקבוע עבור מי נכתב הספר ומי הוא קהל היעד. הסוגה הספרותית, כפי שראינו, חמקמקה ומהתלת, אך מי הם הקוראים שימצאו עניין במדריך למקום שהיה ואיננו? למי אכפת מה הייתה כתובתו של מלון פוזננסקי ומה מספר הטלפון שלו (20-198, אם שאלתם), היכן נמצאת מערכת היומון 'הײַנט' (חְלוֹדְנָה 8, לידיעתכם), מהו התפריט המוצע לאורחי המסעדה 'יוסל השמן' ברינקובה 7, או היכן נמצאים הסטודיו לצילום אומנותי של אלתר קָצִיזְנֶה ומועדון הספורט 'מאָרגנשטערן' (כוכב השחר) של הבּוּנד. מובן שתוכלו לצעוד, בית אחר בית, ברחובות כמו נלבקי, זמנהוף (שקדם בשמו למקבילו שבתל אביב, שכּן לודוויג זמנהוף בכבודו ובעצמו גר שם עד מותו ב-1917), מִילָה או טְלוֹמָצְקָה, ששמם התפרסם בכל העולם היהודי עוד קודם לשואה.  

אז למי נועד הספר ואת מי הוא יעניין? זו שאלה קשה שהתחבטתי בה במהלך הקריאה, והתשובה הקלה שנתתי לעצמי הייתה: הוא נועד לי ויעניין אנשים כמותי. אנשים שעצם השם 'ורשה' מעביר בהם רִגשה, שלא לדבר על שמות של רחובות כמו נלבקי, קרוֹכְמַלְנָה או צֶגלאנה, בית הכלא פאוויאק, בית היתומים של קורצ'אק, מועדון הסופרים ביידיש, המכון למדעי היהדות, חנות הספרים וההוצאה לאור של גיטלין, השטיבל של חסידי ברסלב או ה'סינגוגה' – כל שם כזה נקשר בשמות אחרים ובהקשרים היסטוריים וספרותיים רבים.

ואכן, לקריאה הפרטית שלי בספר יש גם היבט אוטוביוגרפי שאיני יכול להכחישו. הוריי המנוחים, אבי משה קרונה ואמי רחל לבית בלומברג, נולדו בוורשה היהודית. ב-1938, השנה שהקפיא המדריך, אבי כבר היה בארץ ואמי עדיין שהתה בוורשה בחיק משפחתה. אבי חזר לעיר הולדתו באביב 1939 כדי לשאת לאשה את חבֶרתו, ואחר כך שב ארצה לבדו. אמי עלתה בעקבותיו בסוף יולי 1939, רגע קט לפני שננעלו שערי הגיהינום. שניהם השאירו אחריהם הורים, אחים ואחיות, דודים ודודות. 

הורַיי לא רצו עוד לחזור כתיירים לפולין הריקה מיהודים, גם כשהתאפשר הדבר. יכולתי להבין אותם, אבל שלא כמותם אני דווקא נמשכתי כבחבלי קסם אל אותם מחוזות. אלא שמקומות אלה נדמו עד מחצית שנות השמונים של המאה שעברה כמצויים מעבר להררי החושך. 

חלומי התגשם באביב 1984. הייתי אז סטודנט צעיר בן 28. סיימתי זה לא כבר את התואר השני באוניברסיטה העברית ותהיתי על המשך דרכי בחיים. והנה התמזל המזל ונודע לי על נסיעה מתוכננת של משלחת חוקרים וסטודנטים מתקדמים לפולין. מובן שנרשמתי מייד, מה גם שלסטודנטים הובטחה מלגת השתתפות צנועה. בפולין היו אלה ימי שלטונו של המרשל וויצ'ך ירוזלסקי, שהכריז ב-1981 על שלטון צבאי ובאמצעותו דיכא בקשיחות את תנועת 'סולידריות', שהחציפה פנים וערערה את הסדר הקומוניסטי הישן. יחסים דיפלומטיים בין פולין לישראל לא עמדו על הפרק, ופולין הייתה אז רחוקה, קודרת, מאיימת ובלתי מוכרת. 

הקבוצה, שארגן פרופ' חנא שמרוק, שכיהן אז בתפקיד ראש המרכז לחקר יהודי פולין ותרבותם באוניברסיטה העברית, עטתה כסות של משלחת רשמית. התירוץ היה דיונים משותפים על כינונה של יחידה אקדמית לתולדות היהודים בפולין ותרבותם באוניברסיטה היגלונית של קרקוב – האוניברסיטה העתיקה והיוקרתית בפולין שנוסדה עוד במאה ה-14 – שאותם יזם רקטור האוניברסיטה פרופ' יוזף גירובסקי (Józef A. Gierowski). 

לא היה זה דבר של מה בכך, שכן זו הייתה הפעם הראשונה שבה גילו שלטונות פולין הרשמית נכונות עקרונית לחדש את לימודי היהדות ומחקרה האקדמי באוניברסיטה פולנית לאחר שאלה נקטעו בעקבות השואה. היחידה אכן נוסדה ב-1986 ולימים הפכה לחוג שפועל עד עצם היום הזה. גירובסקי, שהיה אדם נשוא פנים וחביב ביותר, התגלה כידיד אמת של החוקרים בישראל ויכול היה לזקוף לזכותו את פריחת המחקר האקדמי של תולדות יהודי פולין ותרבותם באוניברסיטאות נוספות בפולין, שהתעצם עוד יותר לאחר שחרורה של פולין מעול הקומוניזם והפיכתה לדמוקרטיה (1989). 

הפרופסורים חנא שמרוק (מימין) ויוזף גירובסקי (פייסבוק)

על הסיור הזה, שנמשך כשלושה שבועות בכל רחבי פולין (אפריל 1984), אפשר לכתוב הרבה, אך לא זה הזמן או המקום. רבים ממשתתפיו כבר הלכו לעולמם (ובהם שמרוק עצמו, מלאכי בית אריה, ישראל גוטמן, שמואל ורסס, דב נוי, בצלאל נרקיס, יורם ברונובסקי, פניה שלום, שרה צפתמן, יוסף שלמון). חוקרים רבים אחרים, מתחומי ידע שונים, השתתפו בסיור ובהם כמה ממוריי (ישראל ברטל, חוה טורניאנסקי, אלחנן ריינר, דוד ויינפלד, אברהם נוברשטרן, דליה וגור עופר, איריס פישוף, יחיאל שיינטוך), ואילו אני הייתי בין הצעירים שבחבורה (מבני גילי היו שם גם שמיל הולנד והצעיר מכולם נתי כהן). חוויות הסיור והשהייה הדחוסה, בנסיעות הארוכות באוטובוס ובמלונות, עם כל כך הרבה מלומדים, השפיעו עליי בצורה עמוקה ביותר. למעשה, הן חרצו את גורלי והביאו אותי לעסוק בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה, תחום שקודם לכן לא חשבתי בכלל לעסוק בו.

לפני שיצאנו לדרך הצטיידתי בכתובות מגוריהם של אבי ואמי: אבא גר ברחוב גֶנְשָׁה 31a (ulica Gęsia) (דירה מס' 6), ואמא ברחוב זמנהוף 24, ששמו נותר כשהיה. היטב ידעתי כבר אז, שבמהלך דיכוי המרד היהודי (1943) והמרד הפולני (1944) נהרסה ורשה עד היסוד, ובייחוד אזור הגטו. לאחר המלחמה, כאשר החלו לפנות את ההריסות ולשקם את העיר כדי שתשוב להיות בירתה המתפקדת של פולין, החליטו פרנסי העיר לקרוא לרחובות המחודשים בשמות הישנים שבהם נקראו לפני המלחמה (למעט רחוב גנשה ששמו הוחלף למרדכי אנילביץ), אך הרחובות לא שימרו בהכרח את התוואי המקורי שלהם. במילים אחרות, הבניין שנמצא היום בגנשה (או אנילביץ) 31, לא רק שאיננו אותו הבניין מלפני המלחמה, אלא אפילו מיקומו הפיזי אינו זהה למיקומו של הבית המקורי שבו גרו אבי, אחיו ואחיותיו (דודיי ודודותיי) והוריו (סבי וסבתי). ובכל זאת עמדתי שם, הסתכלתי בבית השיכון הקומוניסטי האפור והסתמי, והוצפתי ברגשות כאב שלא יכולתי לשער את קיומם. עיני ירדה דמעה, פשוטו כמשמעו.

האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, הבניינים שברקע נבנו על מה שהיה פעם רחוב גנשה (צילום: Avi1111, ויקיפדיה)

מבחינה זו, ספרו של מֶר – לוּ היה אז בידי – לא היה משנה דבר. החוויה הראשונית והחד-פעמית של המפגש עם הרִיק, עם האיִן ועם מה שצמח תחתיו והחליף אותו, הייתה מסעירה לא פחות – ואולי אפילו יותר – מאשר לוּ תצויר נסיעה בזמן חזרה אל שנת 1938, אל בתיהם האמיתיים של קרובי משפחתי שלא הכרתי ושנרצחו בטרבלינקה.  

מדריך הכתובות והטלפונים של ורשה, 1930. המעגל מקיף את כתובת בית המסחר לטליתים של סבי ישראל (שְׂרוּל) צבי בלומברג בנלווקי 31

מצאתי במדריך את בית המדרש לרבנים 'תחכמוני' ברחוב גז'יבובסקה 19, שהיה מעין ישיבה תיכונית-ציונית ובו למד אבי בימי בחרותו, ואפילו את בית המסחר לטליתות ('טליתים') ולספרי קודש של ישראל צבי בלומברג, סבי מצד אמי, ברחוב נלבקי 31.

איך אומרים היום? ריגשת...

חזית רחוב נלבקי 31 (פינת גנשה 2), 1930 בערך (ויקימדיה)
החנות בצד ימין Mleczarnia (מַחְלָבָה), היא אולי הכניסה לבית הקפה של יחזקאל קוטיק (שנפטר ב-1921); על החנות השלישית מימין אפשר לקרוא בבירור 'טליתים', ואולי היא החנות של סבי, ישראל צבי בלומברג

אלתר קָצִיזְנֶה יאָרצײַט

משחיז סכינים, מתקן מטריות ומרפא עממי (כל הצילומים הם של אלתר קציזנה)

מאת לאה ביירך  

אלתר שלום קָצִיזְנֶה (Kacyzne) נולד בווילנה שבאימפריה הרוסית (היום בירת ליטא). הוא נולד ב-31 במאי 1885, בעיצומן של שנות הפוגרומים שזעזעו את עולמם של יהודי תחום המושב ברוסיה הצארית, ונרצח באכזריות בידי אוקראינים בפוגרום מזעזע שנערך בעיר טַרְנוֹפּוֹל (היום באוקראינה) ב-7 ביולי 1941, ימים ספורים לאחר כניסת הצבא הגרמני לעיר. בשבוע הבא ימלאו 84 שנים להירצחו. 

אלתר קציזנה (ויקימדיה)

בימינו רק מעטים שמעו על האיש, על מפעלו התרבותי המרשים ועל המורשת הצילומית שהניח אחריו. מקצתם אולי קראו את הרומן המודרניסטי המעולה בן שני החלקים שכתב ביידיש שטאַרקע און שוואַכע (1930-1929), שתורגם לעברית בידי בלהה רובינשטיין בשם חזקים וחלשים (ידיעות ספרים, 2012). אם לא שמעתם או קראתם, הנה המלצת קריאה ליצירת מופת, לספר מרתק ויוצא דופן באיכותו, שמתאר את עולמם של יהודי ורשה וסביבותיה מזווית שלא הכרתם, כולל חיי הבוהמה וכולל אלה שבחרו להיות חלוצים בארץ ישראל.

קציזנה היה מן הדמויות הססגוניות של חיי הרוח ומעגלי הבוהמה האוונגרדיסטית בוורשה שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש רב-תחומי: משכיל חילוני אוטודידקט, סופר, משורר, מחזאי, תסריטאי, עיתונאי. הוא סבב בחוגים הספרותיים של ורשה והיה מקורב לי"ל פרץ, לש. אנ-סקי ולצעירי הסופרים והמשוררים.

ש. אנ-סקי ואלתר קציזנה, 1917 (ויקימדיה)

לפרנסתו עסק בצילום אומנותי ובבעלותו היה סטודיו מפורסם לצילום ששמו יצא גם מחוץ לגבולות פולין. הוא בלט בקבוצה קטנה של מה שאפשר לכנות 'צַלָּמֵי עַם' – צלמים יהודים, שמאז ימיה הראשונים של המצלמה תיעדו את חיי אחיהם במזרח אירופה, ובכך גם תרמו לעיצוב הדימויים המוכרים שלהם.

בשנת 1923 הזמין אותו אברהם (אייב) קאהאן, עורכו המיתולוגי של היומון הניו-יורקי ביידיש פֿאָרווערטס, לתעד עבור העיתון את חיי היהודים בפולין. עיתון זה, שהיה בעל אוריינטציה סוציאליסטית, זכה לתפוצה אדירה וקראו אותו מאות אלפי יהודים בכל רחבי אמריקה. קציזנה נרתם למשימה בכל מאודו. הוא נדד עם מצלמתו ברחבי פולין, ביקר בכשבעים ערים ועיירות ו'סיפק את הסחורה'. הוא ידע היטב לְמה מצפים קוראיו המהגרים שחיים מעבר לים: דרישת שלום מן הבית הישן שעזבו, מי מרצון מי בכורח.

במשך כשבע שנים סבב קציזנה בארצו. הוא שוטט בה כמי שנוסע בזמן אל זיכרונות ילדותו, אל מה שחלף, תוהה על זהותם של מושאי תצלומיו ומשרטט את דיוקנם תוך שהוא חודר לשורשי החיים היהודיים ומהותם. נקודת המבט המתעדת שלו חפה מהתנשאות או פטרונות. קציזנה הצלם ראה עצמו כאומן יוצר – איש תרבות ורוח, שמעורב בחייהם של יהודי פולין, רגיש לזהותו היהודית שלו ומודרך על ידי השקפת עולם פוליטית וחברתית: הזדהות עם סבלם של בני אדם ועם חלומותיהם על עולם טוב יותר. פרספקטיבה זו הכתיבה את ראיית עולמו החזותית.

בתצלומיו שפורסמו בעיתון השתדל קציזנה לקרב את הקוראים כמה שאפשר ל'ריחות' מולדתם. הוא תיעד ושימר את הוויית החיים המסורתיים, שכבר עשרות שנים ידעו כולם – כולל מעריציה – כי היא מתערערת ועומדת להיעלם. בה בעת הצליח לשקף את החוויות הסוחפות של המודרנה ו'הזמן החדש', שאפיינו גם הן את חייהם של יהודי פולין.

מלכתחילה התבקש קציזנה לתעד 'רק' את החיים 'הישנים', אך הוא לא הסתפק בכך. בשפתו הצילומית הייחודית שיקף את מראותיה של יהדות פולין החדשה, תוך שהוא מעצב ומנסח נרטיב חזותי מורכב ורב-ממדי של החוויה היהודית האשכנזית. לימוד תורה בחדר או בישיבה, לצד ציונות, הפגנות פועלים או פעילות ספורט. הוא הציע דגשים אחרים להתבוננות בחיי הגלות ויצר לה דימויים מודרניים שמשקפים תמורה ושינוי. כך זימן קציזנה למתבוננים בני הזמן – וגם לנו היום – דפוסי ראייה הקוראים תיגר על התואר 'דוויה' אשר הוצמד לחיי הגולה ועל המושג 'שלילת הגולה' שרווח בשעתו בפי דוברים שונים של התנועה הציונית.

תצלומיו של קציזנה שמורים במכון ייִוואָ בניו יורק, ומבחר מהם ראה אור בשנת 1999.

כצלם ששלט באמצעי המבע של המדיום התיאטרוני, ובייחוד בתולדות האומנות, לרבות אומני הבארוק והאור ההולנדיים במאה ה-17 (רמברנדט, ורמיר), קציזנה גיבש לעצמו נוסח צילומי ייחודי ושפה חזותית מובהקת. הסצינה הצילומית שהעמיד היתה מעוצבת וחידתית. התיעודי והבדיוני שימשו בה בערבוביה אף על פי שלכאורה הם מושגים מנוגדים זה לזה. 

איך עשה זאת? על התיעוד הרֵאָלי של המציאות הוא 'הרכיב' ערכים אסתטיים, מערכות של סימנים ופרקטיקות מתחומי האומנות הקלאסית ואומנויות הבמה. אלו יובאו ויושמו בצורת רכיבי מבע צילומי והוכמנו בתשתית התיעודית כאנטי-תזה לרכיב היהודי. הוא נטל את דימויי השטעטל הישנים, ובהם מערכות סימנים של העולם היהודי הדתי, כגון תשמישי קדושה, ספרי קודש, מנהגים או טיפוסים ארכיטיפיים, ועימת אותם עם האומנויות הפלסטיות באמצעות רכיבי מבע בדיוניים, כגון אור וצל (או חושך), הזרה, ניכור והסמלה, במעין חיבור ליקום מקביל, חדשני ואוונגרדי. כך הבליטה הקומפוזיציה הצילומית שלו את הדרמטי, הרוחני, המנטלי והמיסטי שבמציאות המצולמת, ונוצר חיבור מעורר מחשבה ומזין תרבות. בדרך זו ביקש לקשור את הדברים ולהדגיש את זיקת התכנים היהודיים לצורות אומנותיות שמקורן בתרבות האירופית הכללית ובתולדות האומנות שלה. 

קציזנה היה מודע לתהליכי השקיעה של החברה היהודית המסורתית. זו כנראה הסיבה שביקש להעניק לתצלומיו ממדים אומנותיים נשגבים. השימוש שעשה בשפת האומנות הפלסטית והבימוי הסצינרי נועדו ליצירה מודעת של אייקונים עתידים וסמלים שלא יישכחו, מעין אנדרטות חזותיות לעולם מסורתי בשלבי קיומו האחרונים.

הנה כמה דוגמאות מתצלומיו. על כל אחד מהם אפשר להכביר מילים ולנתח את משחקי האור והצל, זוויות הצילום, ועוד ועוד.

משאבת המים בשוק באוטווצק

משפחת חייטים בדוברוביצ'ה

סדנת נפחות ממוכנת בוויסוקי ליטובסק

מועדון ספורט בוורשה

משחיז סכינים בוורשה

בן השוחט בקרצ'ב

הצלם, המספר, הדְרָמָטוּרְג והאומן המתבונן שבו, כמו התלכדו בבואו להתבונן סביבו – במראות השוק, בשאון המסחר, בבתים המטים לנפול ברחובות היהודים, יהודים לבושים בבגדים מסורתיים או מודרניים, בעולם הלימוד היהודי, בהוויית הקהילה על מוסדות החסד שפעלו בה והפרקטיקות הדתיות של ימי חול, שבת ומועד. ניתוח סבלני של התמונות מעלה תובנות מאלפות על מצבה של המשפחה היהודית בעיתות משבר, על גילויי חילון ותודעה מעמדית פרולטרית, על סולדיריות נוכח חיי עוני, אבטלה ואפליה בפולין החדשה ועוד ועוד. תצלומיו נדפסו בגליונות סוף השבוע של פֿאָרווערטס (ימי ראשון), תחת הכותרת 'טיפּען און בילדער פֿון אידישען לעבען' (טיפוסים ותמונות מחיי יהודים). הם הגיעו כמעט לכל בית יהודי באמריקה ובאופן מצטבר היו מקור ראשון במעלה לא רק למידע ולדרישת שלום, אלא גם לעיצוב דימוייו המשתנים של היהודי המזרח-אירופי ובטיפוח הגעגועים והנוסטלגיה לעולמו.

נגרים בפינסק (פֿאָרווערטס, 7 בדצמבר 1924)

במשך השנים הניב מסעו בשליחות פֿאָרווערטס כ-700 תצלומים. קציזנה שלח את יבולו אל מעבר לים מדי חודש בחודשו, והתצלומים שנדפסו נשמרו במערכת העיתון. בשטף אירועי מלחמת העולם השנייה, משהופגזה ורשה על ידי הגרמנים, נהרס הסטודיו שלו ואוסף התצלומים שנשמר שם נכחד. למרבה המזל, הפריטים שנשלחו לניו יורק השתמרו היטב. השתמרותם של התצלומים, כמו גם פירסומם לאורך השנים בעיתונות, בספרים ובקטלוגים, סללה את דרכם אל הציבור היהודי באמריקה ובישראל והשפיעה, יחד עם גורמים נוספים כמובן, על היווצרותם של דימויים עתידיים וחדשניים של יהודי פולין בשנות העשרים והשלושים. בדיעבד הם היו לסוג של מבט אחרון, מבפנים (בניגוד, למשל, לתצלומיו של רומן וישניאק, המפורסם יותר, שהיו סוג של מבט מבחוץ) בחיי היהודים בפולין, לפני שירד המסך על כ-800 שנים של קיומם.

תצלומיו של קציזנה שמורים בארכיון ייִוו"אָ ובמרכז להיסטוריה יהודית (Center for Jewish History) בניו יורק (RG 1270), ורובם נגישים לצפייה כאן.

 ________________________________________

ד"ר לאה (לייקה) ביירך היא במאית סרטים תיעודיים. ספרה מבט אחרון: תיעוד עולמם של יהודי מזרח אירופה בין שתי מלחמות עולם בעבודתו הצילומית של אלתר קציזנה עומד לראות אור בהוצאת מאגנס lbeirach@012.net.il

סיפורי רחובות: רשי"ף, הנפת המרד, הורה חדרה, בר יוחאי

א. גלגוליו של רחוב: פין, פיין, רשי"ף

צילום: איתמר לויתן

רחוב פין, בשכונת נוה שאנן בתל אביב, קרוי על שמו של אחד ממשכילי וילנה הידועים שמואל יוסף פין (Fünn), שכונה בפי משכילי זמנו בשם רש"י פין. 

רש"י פין

ולפי שהרחוב ממוקם לא הרחק מקולנוע 'מרכז' המנוח, שהקרין בימיו הטובים מערבונים וסרטי סקס ללא הפסקה, והאזור כולו נודע בשעתו – ושמא עד היום – כאזור פשע וזנות, נהגו הבריות לקרוא לרחוב בשם 'פִּין'.

כדי להימנע משם מביך זה (עיין ערך רחוב פִּינֶס או רחוב פִּינְלֶס), היו שקראו לרחוב 'פַיְין', אבל פין זה לא פיין. מה עושים?

החליט מי שהחליט בעירייה כי מכאן ואילך לא פין ייקרא שמו, אלא רשי"ף – ר' שמואל יוסף פין. 

יש בעיה קטנה אחת: פין, או רש"י פין, כפי שכונה עוד בחייו, מעולם לא היה מוכר בראשי התיבות הללו, לא בחייו ולא לאחר מותו. אני על כל פנים מעולם לא נתקלתי בקיצור זה. ליתר ביטחון, שאלתי את חברי המלומד פרופסור שמואל פיינר, שאף חקר את כתביו של פין, אם שמע מימיו קיצור זה, ותשובתו הייתה שלילית.

במגזין Time Out של תל אביב מצאתי כתבה מ-16 ביוני 2021 שכותרתה המגניבה היא: 'פיין ב-Fein: הבניין הכי קול והכי חו"ל בדרום תל אביב'. הכותבת בטוחה שהשם המקורי הוא בכלל פיין, ועתה הרחוב 'עבר מיתוג מחדש' ונקרא רשי"ף... 

רש"י פין, המשכיל המתון, עורך עיתון הכרמל ומגבאי הצדקה הגדולה בק"ק וילנה, מי יגלה עפר מעיניך...

ב. הנפת המרד

בתל אביב יש כשלושים רחובות המנציחים קהילות חשובות בגולה: במזרח אירופה, באיטליה ובעוד מקומות רחוקים ונידחים כמו ארה"ב, קנדה, אוסטרליה ועדן. 

בשכונת התקווה למשל, נמצא רחוב 'קהילת ניו יורק'. 

אמנם להתייחס לניו יורק כאל 'קהילה' – משל היא מתנהלת כעיירה בפולין, שבראשה עומדים פרנסים, רבנים ודיינים – נשמע קצת מנותק מן המציאות. אבל מילא, שיהיה.

צילום: איתמר לויתן

'רחובות קהילה' רבים מוקמו בשכונות נאות אפקה והדר יוסף ובהן רחוב קהילת ורשה. 

השלט שנקבע שם מספר כי בגטו ורשה 'הונף המרד הראשון נגד הנאצים'. מן הסתם רצו לומר 'נס המרד', אבל הנס, שלאסוננו לא קרה שם, נשמט מן השלט.

צילום: אבישי ליוביץ'

ג. הורה חדרה

כתב לי אורי יעקובוביץ' מחדרה: 

עיריית חדרה החלה לפני מספר חודשים במבצע להחלפת השילוט ברחובותיה, כשמטרתה היא להוסיף פירוט אודות שם הרחוב (מי האיש או מה משמעות השם) – יוזמה מבורכת לכל הדעות!

והנה, שמתי לב כי לעובדי העירייה יש שיטה מיוחדת ומוזרה, שנובעת אולי מרצון לחסוך בחומרי גלם: הם 'עוקרים' את השלט הישן ובמקומו מציבים שלט חלק, ללא כל כיתוב. מי שיעמיק את מבטו יגלה כי מאחורי השלט החלק מסתתר כיתוב שנלקח ממקום אחר לחלוטין. תיעדתי שלושה מקרים כאלה, הסבתי את תשומת לב פקידי העירייה לכך ולאחר זמן־מה הוצב שלט חדש ומתוקן.

הנה דוגמה מצומת הרחובות שטרנין והרצל, אלא שבמקום הרצל אפשר להבחין בקלות בכתב-ראי 'כביש 4' ובאנגלית Road 4. במשך כחודש ניתן היה לראות את השילוט הזה.

בתמונה הבאה צילמתי את אותו צומת מצידם השני של השלטים. במקום רחוב הרצל אנו רואים בכתב־ראי בעברית ובאנגלית 'רחוב הרברט סמואל'.

וכך נראה הצומת עם השילוט העדכני: רח' סימטת שטרנין (עם התוספת: ממייסדי חדרה + כיתוב באנגלית Sternin st.); ורח' הרצל (עם התוספת: ע"ש זאב בנימין הרצל מייסד ההסתדרות הציונית והקונגרס בבזל). 

הבה נבחן לפרטיו את מרכיבי הסלט שהכינה לנו העירייה ונמצא בהם שילוב של רשלנות, בורות וחוסר רצינות: 

1. רחוב סימטת שטרנין – 'רחוב' או 'סמטה' או גם וגם? ואכן באנגלית ויתרו על תרגום המילה 'סמטה' (Alley). המילה 'סימטת', גם בכתיב מלא, צריכה להיכתב ללא האות י'! 

2. משום מה הוחלט שבעברית שמו הפרטי של הרצל הינו זאב בנימין, בעוד שבאנגלית נרשם הצירוף הנכון – בנימין זאב. שכנו לרחוב, שטרנין, ממייסדי חדרה, לא זכה להיזכר בשמו הפרטי. מעניין כמה מן ההולכים ברחוב יודעים ששמו המלא היה שמואל ישראל שטרנין.

שמואל ישראל שטרנין (1865 - ?)

3. האם נכונה ההגדרה שהרצל הוא 'מייסד ההסתדרות הציונית והקונגרס בבזל'? – מסופקני. במקום 'ההסתדרות הציונית' צריך לכתוב 'התנועה הציונית'. ובכלל, את הקונגרס בבזל לא ייסדו. ייתכן שמישהו רצה – או קיבל הוראה – לחסוך מקום בשלט, אבל אם רוצים לדייק, אין מנוס מלפצל את עניין הייסוּד. הרצל היה 'מייסד (או "אבי") התנועה הציונית' 'והוגה (או "יוזם") רעיון הקונגרס הציוני'. אם מתעקשים על אזכור בזל, אפשר להוסיף: 'שהראשון שבהם היה בבזל' (ואז רצוי גם לציין את שנת קיומו – 1897).   

4. חוסר עקביות: הכיתוב בלטינית Sternin st כתוב באותיות קטנות, ואילו הכיתוב ברחוב הרצל כתוב כולו באותיות גדולות. 

5. אין צורך בנקודה אחרי 'ממייסדי חדרה' – זו כותרת ולא משפט שלם.

ומתברר שבחדרה יש עוד רחוב שהוא גם סמטה: רח' סימטת יהודית...

ד. בר יוחאי, אשריך

ובהמשך לרחובות שטרנין ויהודית בחדרה, שהם גם רחוב וגם סמטה, הנה משהו מהעיר הגדולה תל אביב: רחוב בר יוחאי, שבשעת הדחק גם הוא הופך לסמטה.

צילום: איתמר לויתן

קראו לו ליפא העגלון: תקנות העגלונים, ורשה 1900

תחנת הרכבת ורשה-וינה, ציור של סטניסלב וולסקי, לפני 1894 (culture.pl)

מוקדש לשר התחבורה, מי שלא יהיה...

א. 'חוקים חדשים בדבר בעלי הכרכרות'

בתחילת המאה העשרים חיו בוורשה, בירתה של פולין הקונגרסאית, כ-700,000 איש, ולשירותם עמדו כ-4,000 עגלונים שברשותם כרכרות סוסים. בשנת 1903 העגלונים אפילו הקימו איגוד מקצועי (הצפירה, 7 בדצמבר 1903). כמובן שלא כולם היו יהודים, אבל רבים מהם כן.

הכרכרות היו כלי הרכב הנפוץ בכרך הגדול, ומישהו היה צריך לעשות סדר בשוק הפראי. בדיוק לשם כך נוצרו 'תקנות העגלונים', שנועדו לקבוע גבולות ומגבלות, להעניש עגלונים לא מנומסים, לקבוע כמה נוסעים מותר לקחת, מה המחיר שמותר לגבות ולמנוע התחכמויות למינהן.

עגלון בכיכר שלושת הצלבים בוורשה, ציור של ולדיסלב  פודקובינסקי מ-1881 (culture.pl)

התקנות פורסמו במקורן הפולני בביטאון המשטרה Gazeta Policji, תורגמו לעברית ונדפסו ביומון הצפירה (15 באוגוסט 1900, עמ' 707). העברית היא כל כך יפה, ועל כן העתקתי את התקנות כלשונן להנאת הקוראים. מעבר לכך, דומני שאם נחליף את ה'כרכרה' ב'מונית' – לא הרבה השתנה. ואולי בעצם כן השתנה, אבל לרעה...

מן התקנות מצטיירים היטב חיי היומיום של העגלונים מכאן והנוסעים שנזקקים לשירותיהם מכאן: עגלונים שמקצתם שיכורים וגסי רוח, שמאחרים להגיע, משדלים נוסעים, נדחפים מחוץ לתור, מעשנים, מעמיסים נוסעים יותר מן המותר ומפקיעים מחירים; ונוסעים שמטנפים את הכרכרות, שוכחים חפצים ומנסים לרמות את העגלון.

הסעת המונים ברחוב קרוּלֶווסקָה בוורשה

*

מאת שר השוטרים בעירנו יצאו חוקים חדשים בדבר בעלי הכרכרות בעירנו, והננו להביא מהם את הסעיפים אשר נחוץ להקהל הגדול לדעתם.

סעיף 17: העגלון אשר יתחייב לבוא אל הנוסע למועד קבוע ובמקום נועד, חובתו למלא בדיוק את אשר נטל עליו.

סעיף 24: העגלונים הנוסעים בעיר מחוייבים [א] להיות תמיד צלולי הדעת (לא שיכורים) ובעת המסע אל יקטירו קטורת, אל יתנמנמו על מושבם, אל ירדו משם בלי צורך נחוץ, אל ישאירו את הסוסים בלי השגחה, ובכלל עליהם להיות תמיד מוכנים ומזומנים לנסיעה בכל רגע שידרוש הנוסע. [ב] עם הנוסעים חובתם להתנהג בנימוס ודרך ארץ, לשמשם ולעוזרם בהנחת החפצים והצרורות או בהסרתם מן הכרכרה. [ג] אל יטריחו ואל יהיו למשא על העוברים לשדלם בדברים כי יסעו איתם, ואל יהיו סרבנים אם יחפוץ איש לנסוע איתם.

סעיף 34:  אסור לעגלונים לקבל בבת אחת אל הכרכרה: [א] אם היא רתומה לסוס אחד – יותר משלושה נוסעים; [ב] ואם היא רתומה לשני סוסים – יותר מארבעה נוסעים גדולים בשנים. שני ילדים פחותים מי"ב שנים נחשבים כאחד גדול. המשרת או המשרתת הנוסע עם בעליו צריך לשבת על יד העגלון, והוא נכלל במספר היושבים במרכבה. 

סעיף 36: אם אנשים אחדים חפצים לבוא אל המרכבה, זה דורש לנסוע לכאן וזה לכאן, אז הבכורה להאיש שקרא ראשונה את העגלון. ואם ישבו בבת אחת בכרכרה, משפט הקדימה להאיש שישב מצד ימין.  

סעיף 37: מרכבות אחרות העומדות בשורה זו אחר זו ואיש קורא לאחת מהן לגשת אליו, תיגש העומדת ראשונה, זולתי אם יבחר לו הנוסע באיזו מרכבה הטובה בעיניו, כי אז בטל דין מוקדם ומאוחר. 

סעיף 38: תעודת הכרכרות היא אך ורק להוביל נוסעים וחפציהם, כגון ארגזים, מלתחות של דרך, סלים, צרורות וכדומה. אסור: [א] לטעון בכרכרה (וכן גם בעגלת החורף) משאות כבדים; [ב] להוביל צרורות של מיני מאכלים, כגון חמאה וכדומה, דברים המסאבים את המרכבה ויטנפו את בגדי הנוסעים. לנוסעים אסור להושיב אתם כלבים על כר המושב. 

העגלון צריך להשתדל ככל האפשר לזכור מראה פני הנוסע ובגדיו ואיזה חפצים היו אתו, מהיכן נסע ולאן בא, למען אשר בעת הצורך, אם תדרוש הפוליציי, יוכל להשיב תשובות מדויקות ולברר את הדברים הנוגעים להנוסע. 

סעיף 39: תיכף בעזוב הנוסע את הכרכרה חובה על העגלון לראות אם לא השאיר דבר מה בכרכרה. ואם ימצא דבר צריך להשיבו לבעליו. ואם לא יספיק להשיב ואת אדריסתו איננו יודע, צריך להביא האבדה במשך היום או הלילה אל הבּוֹלשוּת במחלקת החקירה על יד לשכת שר השוטרים בווארשא, ו[ל]קבל תעודה [קבלה]. 

השוכר לו עגלון אצל בית המסילות [תחנת הרכבת], אבל לא במקומות הנועדים למעמד הכרכרות לחכות לנוסעים, ואך בקרבתם, אין להעגלון רשות לדרוש ממנו תשלומין יתרים הקצובים בעד המסע מבתי הנתיבות.   

סעיף 42: החשבון עם העגלונים נעשה על פי הקיצבה [התעריף] הרשומה בלוח על כל מרכבה, בשמירת התנאים האלה: [א] רשות להרכב להוזיל להנוסע מן הקיצבה; [ב] כאשר יקח לו איש מרכבה לשעה, אז אם יעריף [כלומר, אם הנסיעה תימשך שעה ורבע] או יחסיר רבע שעה אין זה עולה כלל לחשבון; חצי שעה נחשבת לחצי שעה; שלושה רבעי שעה נחשבים כשעה שלמה; [ג] להלווית המתים לכל בתי הקברות יש לשכור את הכרכרות לשעות, על פי הקיצבה; [ד] לכל המקומות מחוץ לעיר (מלבד לבתי הקברות) אין המחיר קצוב, וצריכים להשוות עם הרכּב; [ה] תשלומי המכס בעד עבירת גבול העיר חלים תמיד על הנוסע; [ו] בעד הובלת צרור משלמין תשלומים נוספים, בין ביום ובין בלילה – במרכבה הרתומה לסוס אחד  10 קאפ' [קוֹפֶּיְקָה; חלק המאה של הרובל הרוסי], וברתומה לשניים סוסים – 15 קאפ'. הערה: בתור צרור ייחשבו: ארגזים, סלים וכו', אשר משקלם לא פחות מפּוּד [16.38 ק"ג] אחד; [ז] הנוסע לבתי חזיון [תיאטרון או אופרה], קרקס, לבתי הנתיבות וכדומה, מקום שם באים בבת אחת הרבה מרכבות, צריך לשלם מחיר המסע למפרע או בדרך, ולא לבוא חשבון במקום המועדה; [ח] אם נטל [נדרש] על הרכּב לגשת ממקום עמדתו אל שער הבית ולחכות להנוסע, אבל לא יותר מחמישה מינוטין [דקות], או אם יעמידהו הנוסע באמצע הדרך ושהה לא יותר מחמישה מינוטין, אין להרכּב הזכות לדרוש תשלומין מיוחדים על זה. אחרי מסע בלי הפסק במשך שעה וחצי יוכל העגלון לדרוש מהנוסע לעמוד על חשבונו (של הנוסע) משך ט"ו מינוטין, למען ינוח הסוס; [ט] אין משלמים להעגלון אם באשמתו או על ידי קלקול הכרכרה או מחלת הסוס לא יובא הנוסע אל המקום אשר אמר בעת בא לשבת במרכבה.  

התקנות האלה נדפסו בגליונות 154, 155 של מכתב העת 'פאליצ. גאזעטא'.

עגלונים בוורשה ממתינים ללקוחות לפני התיאטרון ברחוב נלווקי, חיתוך עץ 1871 (Allegro Archives) 

ב. 'מעשה מרכבה'

בשנת תרס"א (1901), זמן לא רב לאחר שפורסמו התקנות הללו, ראה אור בוורשה ספר מיוחד במינו ושמו מדור לדור, שכתב צבי הירש הלוי קוֹלְפּ ליפשיץ מקובנה (אחיו של העסקן החרדי יעקב הלוי ליפשיץ). זהו ספר רב ערך וחשיבות, שמתאר בצורה מהימנה ואף משעשעת את חיי היום יום של יהודי מזרח אירופה במאה ה-19. הספר אהוב עלי מאוד וראוי היה שיודפס מחדש.

בין השאר הקדיש ליפשיץ פרק מיוחד לנסיעה בעגלות. הנה הוא, לשמחתם של אוהבי העברית של פעם.

מדור לדור, עמ' 22-18

איור: נעם נדב

'יהודים אל תתייאשו': ערב פסח עם חסידי ברסלב בוורשה

לפני שבועיים איתר ידידי, חסיד ברסלב, שמואל תפילינסקי את הרשימה המובאת להלן, 'פסח עם חסידי בראצלאב', שנדפסה בעיתון הצֹפה, בי"ג בניסן תש"ג (19 באפריל 1943), ערב פסח לפני שבעים וחמש שנה.

התרגשתי ונרעשתי.

התרגשתי, כי המחבר, משה קְרוֹנֶה (1993-1913), הוא אבא שלי, ואת הרשימה הזו לא הכרתי (ולכן גם לא הכנסתי אותה לספרי ברסלב: ביבליוגרפיה מוערת, שראה אור בשנת 2000). נרעשתי, כי הרשימה התפרסמה בתאריך מיוחד במינו בהיסטוריה היהודית: ערב פסח תש"ג, הוא יום פרוץ מרד גטו ורשה.

אבי – שבערב חג שבועות השנה ימלאו 25 שנה למותו – לא היה אז בוורשה אלא בארץ ישראל, ובמאמרו, שהוכן לכבוד חג הפסח, העלה זיכרונות מביקורו בשטיבל של חסידֵי ברסלב בערב פסח. השנה אינה נזכרת, אבל ככל הנראה מדובר בשנת 1939, הפעם האחרונה שבה זכו יהודי ורשה לחגוג את חג החרות.

אבי הגיע לארץ ישראל לראשונה בפורים תרצ"ו (1936), והוא בן 23. או אז גמלה בלבו ההחלטה לעלות לארץ חלומותיו מוקדם ככל האפשר. הוא חזר לוורשה לסדר את ענייניו ולאחר כמה חודשים עלה ארצה כחלוץ. הוא הצטרף ל'קבוצת רודגס', קיבוץ של חלוצים דתיים, ששכן אז בכפר אברהם (ליד פתח תקווה). שנתיים אחר כך שב אבא לביקור בוורשה, וביום ז' באדר תרצ"ט (26 בפברואר 1939) נישא לאמי, רחל לבית בלומברג, חברתו משנות הילדות.

משה ורחל קרונה, ורשה 1939

אבא שהה בפולין עד אחרי פסח – אני מניח שבערב פסח של אותה שנה התפלל בשטיבל של חסידי ברסלב שברחוב נובוליפיה (Ulica Nowolipie), אשר בשכונת מוראנוב (Muranów), לא הרחק ממקום מגורי משפחתו ברחוב גֶּנְשָׁה ובלב-לבו של מה שיהיה בתוך כמה חודשים הגטו היהודי. לאחר חג הפסח עשה אבא עוד כמה ימים בפולין בענייני השומר הדתי, שהוא היה אחד ממנהיגיו (כך למשל מעיד הכרוז דלהלן על השתתפותו בכ"ז בניסן תרצ"ט באירוע ציוני של חברי השומר הדתי בלודז'), ואחר כך שב ארצה.

אמא נותרה לפי שעה בוורשה, ממתינה לסֶרטיפיקט שיביא אותה ארצה במכסת 'איחוד משפחות'. הסרטיפיקט המיוחל הגיע אחרי כמה חודשים שנראו נצח ובסוף אוגוסט 1939, ממש ערב פלישת הנאצים לפולין, היא יצאה ברכבת מוורשה לנמל קוֹנְסְטָנְצָה שברומניה, בדרכה לארץ ישראל. אמי, שיצאה מפולין ברגע האחרון, פשוטו כמשמעו, התאחדה עם אבי בקבוצת רודגס. באותה עת כבר השלימו הנאצים את כיבושה של פולין ושלטו בוורשה.

בשנת 1943, כשפורסמה רשימתו בעיתון הצופה, היה אבי בן שלושים. הוא ואמי היו חברים בקבוצת יבנה, הקיבוץ הדתי הראשון בארץ, שנוסד שנתיים קודם לכן בשפלת החוף על ידי יוצאי 'רודגס'. בני משפחתו הענפה, כמו גם בני משפחת אמי, נותרו כמעט כולם בוורשה, עיר הולדתם, ונרצחו בידי הנאצים.

אבי לא היה חסיד ברסלב, אלא חלוץ ציוני-דתי מסור ונלהב. בוורשה – העיר היהודית ביותר בעולם באותה עת – היה אבא בן-בית. קודם עלייתו אהב ללכת בערבי שבתות וחגים לבתי כנסת שונים בעיר, בכל פעם למקום אחר. בעיקר אהב להתפלל בשטיבל של חסידי ברסלב; הוא גם כתב על כך בכמה הזדמנויות.

האווירה הדתית המיוחדת בשטיבל הברסלבי הייתה שונה מאוד מהאווירה ששררה בבתי תפילה חסידיים אחרים בעיר, ובוודאי שהטיפוסים שאכלסו את השטיבל היו שונים מאוד מחסידי ברסלב כפי שהם מוכרים לנו היום. היו אלה אנשי עמל פשוטים וצנועים, נלבבים ומיושבים בדעתם, לא בטלנים וקנאים אחוזי טירוף משיחי. רובם היו עניים מרודים, אך הם ניחנו במידת הביטחון והשמחה בחלקם. אין פלא שתפילתם משכה גם מתבוננים מבחוץ, ובמיוחד אנשי רוח, סופרים ומשוררים, כמו חברו של אבא, הסופר והעיתונאי יהודה יפת (1942-1905; שם העט של דוד שפירא) או המשורר ביידיש ישראל שטרן (1942-1894), ששמותיהם הוזכרו ברשימה – שניהם נספו בשואה, ובעת פרסום המאמר כבר לא היו בין החיים. העסקן הציוני והמשורר לייב יפה (1948-1876), שכבר גר אז בארץ ישראל, נזכר גם הוא, ובוודאי מדובר באחד מביקוריו בוורשה. לצדם השתתפו בתפילות החג גם שליחי תנועות 'החלוץ', שהגיעו מארץ ישראל, חלוצים שהכשירו את עצמם לעלייה ארצה, וכן 'נשמות ערטילאיות, קרועות ושסועות, שבאו להתחמם לאורם של חסידים'.

תופעה דומה הייתה גם בירושלים בימי העלייה השנייה והשלישית, ואנשי רוח וספר, כמו ש"י עגנון, יהודה יערי, גרשם שלום ואחרים, נמשכו אף הם אל אותם חסידים 'ברי לבב', כפי שכינה אותם עגנון.

באותה עת, ערב פסח תש"ג, לא היה לאבא ולוּ מושג קלוש על גורלם האיום של בני משפחתו בפרט ושל יהודי פולין בכלל. את רשימתו היפה הוא סיים במילים הללו:

כאן בוורשה, במרכזה של הגלות החשוכה, התנגן מאליו שיר האור והזוהר המקווה, שיר הגאולה. כאן זעקו אבנים מקיר: 'אין שום יאוש בעולם כלל'.

והנה, ביומניו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום (1944-1900), מייסד ארכיון 'עונג שבת', שתיעד את חיי היום יום בגטו ורשה, נשמר רישום מצמרר שנכתב ביום 19 בפברואר 1941:

אצל 'החסידים המתים' [כינוים של חסידי ברסלב בפי מתנגדיהם] ב[רחוב] נובוליפיה מתנוססת כתובת גדולה: 'יהודים, אל תתיאשו' [געוואַלט ייִדן, זײַט זיך נישט מיאש]. היהודים רוקדים שם כמו לפני המלחמה. אדם שבתו מתה עליו יום קודם, רקד למחרת אחרי התפילה. 

(עמנואל רינגלבלום, יומן ורשימות מתקופת המלחמה, א, יד ושם, תשנ"ג, עמ' 235)

רחוב נובוליפיה עולה בלהבות לאחר דיכוי מרד גטו ורשה (wyborcza)