פיוטי ערב ראש השנה של הכורם שניאור זלמן גינצבורג מראשון לציון

ביתן הדואר של י"ש סג"ל (משמאל) ועגלת הדיליז'אנס של פייבל מירנסקי (מימין), שנסעה בקו ראשון לציון-יפו
(שולמית לסקוב, הביל"ויים, אוניברסיטת תל אביב והספריה הציונית, תשל"ט)

מאת עמי צורן

ברכת 'שנה טובה', שמאחלים יהודים אלה לאלה עם פרוס שנה עברית חדשה, בעל-פה ובכתב, היא מן המסורות המקובלות והמושרשות. את כרטיסי הברכה המעוטרים מתקופת ילדותי, שנהגו לשלוח בדואר, החליפו זה מכבר ברכות במייל, בווטסאפ, בטיקטוק ובשאר ערוצי התקשורת החברתית. אבל עוד זמן רב לפני ילדותי, בתחילת המאה העשרים, החל הנוהג לברך ב'שנה טובה' גם מעל דפי העיתונות העברית. הייתה לכך סיבה מעשית: ארץ ישראל העות'מנית 'התברכה' בשירותי דואר בלתי יעילים ובשל כך התנהלה התקשורת בין קצוות הארץ, במיוחד זו המברכת או מזמינה לאירועי שמחה ואבל, מעל דפי העיתונים הספורים שרווחו אז (הצבי, הלבנון, חבצלת, השקפה, הפועל הצעיר), שרובם היו בתפוצה שבועית. שלא כמו האגרות הפרטיות שרובן אבדו, העיתונים השתמרו ואנו יכולים גם היום לעקוב אחר מה שנדפס שם.

בתוך ים האיחולים לשנה טובה ומבורכת שנדפסו בעיתונים לקראת ראש שנה, לכדו את עיני עשרה שירים מחורזים, מעין פיוטים, של ברכות ותוכחות תחת הכותרת 'לשנה טובה תכתבו'. הם נדפסו בעיתון חבצלת לקראת ראש השנה בעשור שבין תרס"א–תר"ע (1910-1901), והחתום עליהם היה הכורם והאיכר שניאור זלמן אליעזר גינזבורג מראשון לציון, לא מן הדמויות המוכרות בקהילת אנשי העט של התקופה.  

שז"א  (1920-1853)עלה לארץ ישראל בשנת 1890 ממינסק יחד עם הוריו ומשפחתו הצעירה, וב-1891 בנו את ביתם במושבה החדשה ראשון לציון שנוסדה תשע שנים קודם לכן. ראש המשפחה, נח גינצבורג, היה פעיל בחיים הציבוריים של המושבה, שימש גזבר והיה חבר בוועד היישוב. שז"א עבד בנחלת משפחתו כאיכר וכורם של ענבי יין ולצד הפרנסה מחקלאות קבע זמן ללימוד תורה ולכתיבת שירים. מקצת השירים התפרסמו בחבצלת ועסקו בנושא העיקרי שעמד אז על סדר יומם של אנשי המושבות החדשות: ביקורת על המדיניות וההתנהלות של פקידי הברון רוטשילד וחברת יק"א. שז"א נישא לציפורה לבית דובנוב והשניים הקימו שבט של תשעה ילדים (שישה בנים ושלוש בנות). אחד מבניו, אהרן פייבל, עבד ביקב ורעייתו, אסתר שפירא-גינצבורג, התפרסמה כמי שהקימה בראשון לציון בשנת 1898 את גן הילדים הראשון בארץ ישראל. שני בנים אחרים, יצחק בצלאל ויוסף שבתאי, ירדו מן הארץ בתחילת המאה העשרים, לאוסטרליה ולארצות הברית. 

שז"א גינצבורג, בשורה התחתונה שני משמאל (דוד יודילוביץ [עורך], ראשון לציון, 1941, עמ' 188)

תחילת דרכו של שז"א בכתיבת שירים התאפיינה דווקא בקשירת כתרי שבח והערצה ל'נדיב' רוטשילד. הוא חיבר שיר תהלה ואת מילותיו עיצב בצורת עץ ארז שעל ענפיו פרושות שורות השיר. ציור העץ והשיר הוגש לברון בעת ביקורו במושבה על ידי אחד מפקידיו הבכירים והוא נדפס על דף מקופל בתוך הכרך החמישי של לוח ארץ ישראל שהוציא לאור המדפיס הירושלמי אברהם משה לונץ ערב ראש השנה תרנ"ט (1898). על שיר זה כבר כתב אליהו הכהן במאמרו 'אֵלֶיךָ אָבִינוּ: תפילה לשלום הנדיב הידוע', בלוג עונג שבת, 4 באוקטובר 2017.

לוח ארץ ישראל, ה (תרנ"ט), עמ' 122-121

זמן לא רב אחר כך שינה שז"א את טעמו והחל לפרסם בעיתונות דברי ביקורת שנונים על הברון ופקידיו. כזה הוא למשל שירו המחורז 'מַשָׂא וּמִשְׁמָע וְדוּמָה', שהתפרסם בחבצלת ב-26 בנובמבר 1897 בחתימת 'החזן מברצלונא'. שז"א קבל על כך שכל שאלותיו וטענותיו כלפי התנהלותם של הגופים התומכים ביישוב נענו בפסוק המשמש כותרת לשיר (בראשית, כה 14), ומדרשו הוא על פי פרשנות הרמב"ם (אגרת תימן, ז, ב) – ראוי לו לאדם לשמוע (את חרפתו), לידוֹם (לשתוק ולא להגיב) ולסבול (בדומיה). 

חבצלת, 26 בנובמבר 1897, עמ' 56-55

שבוע לאחר מכן נדפס באותו עיתון שיר זעם ותוכחה נוסף שלו בשם: 'קוֹל אוֹמֵר קְרָא', הפעם תחת השם הספרותי ז' אבן חגיז. המתכתב גם עם הפסוק בישעיהו, מ 6 וגם עם שירו של ביאליק, 'אכן חציר העם', שפורסם שבעה חודשים קודם לכן, וכותרתו גם היא לקוחה מאותו פסוק. אם ביאליק הביע בשיר זעם על אדישותם של יהודים באירופה כלפי ההתעוררות הציונית, הרי ששז"א התייחס לאלה שכבר גרים בארץ, אך הם נדמים בעיניו כחציר וכקש יבש: 'ברגל גאוה כל עַוָל יִרְְמְסֵהוּ, זֵד יהיר וָלֵץ יתכבד בקלונו', וגם 'כל עושה עָוֶל ומלאכתו רְמִיָה, שִׁקוּצִים על העם ישליך בִּצְדִיָה'. 

חבצלת, 3 בדצמבר 1897, עמ' 57

מיהו הזד היהיר? האם מדובר באליהו שייד, אחד מפקידיו הבכירים של הברון רוטשילד שהיה מעורב בשערוריות שונות והיה שנוא על מתיישבים רבים? 

ואכן, שמועות נפוצו אז על ניצול מיני מצדו של שייד ועל נערות מקומיות ש'הסכימו' לדרישותיו בתמורה לשליחתן ללימודי הוראה בפריז. הדברים נרמזו בעיתונות הזמן שם מחו על ניסיונותיהם של הרבנים סלנט ואלישר להגן על שייד ('מהמושבות', חבצלת, 24 בדצמבר 1897; 'לא תכירו פנים', שם, 18 במארס 1898; 'דברי ימי השבוע', הצבי, 18 בפברואר 1898; שם, שם, 11 במארס 1898).

בשירו 'לא בָנוּ הָאָשָׁם' התייחס גינצבורג, כנראה, לפרשת שייד.

חבצלת, 4 במארס 1898, עמ' 143

שז"א, שלא ראה את המציאות עין בעין עם פקידות הברון, ולבטח לא עם ראשה אליהו שייד, כלל בביקורתו גם את שאר נגעי החברה היהודית – 'אורחות עקלקלות', 'חטא ופשע כי יִמָצֵא בעם ובעומדים בראשם', 'אחר הבצע יַטוּ לב רבים מגדולי עמינו', וכמובן לא שכח גם את הזלזול שהפגינו מקצת הפקידים בעבודתם של האיכרים: 'כי עֲמָלֵינו הֶבֶל וּכְבֶגֶד עִדִים כל צִדְקֹתֵינוֹ'. סיכום טענותיו חוזר כמוטו: 'לא בָנוּ הָאָשָׁם, אֲשֵׁמִים מְאַשְׁרֵינו (מדריכינו)'. 

רוב שיריו של שז"א שהתפרסמו בחבצלת בשנים 1898-1877 (למעט שלשה שירים: 'נקוד על וישקהו', 'ליוצא ולבא', 'נרות חנוכה'), יחד עם עוד כמה פיוטים, כונסו בחוברת גּצִּים מִתַּחַת הַפַּטִישׁ, שנדפסה בירושלים ב-1900 בדפוסו של ישראל דב פרומקין, מו"ל חבצלת. 

שז"א היה אמנם איש מליצות ובעל שפה גבוהה, אך בוודאי לא היה משורר של ממש ולשיריו-פיוטיו אין כנראה ערך ספרותי רב. עם זאת הם מבטאים רחשי לב של איכר מן השורה, אדם שלמד ושנה וקוראיו בני הזמן בוודאי יכלו לזהות בין המליצות את יעדי הפולמוס והביקורת שלו. עובדה היא שפרומקין, שהיה איש ספר ומדפיס מנוסה, מצא טעם בשיריו והדפיסם לא רק בחוברת מיוחדת אלא גם בכל שנה ושנה לקראת ראש השנה. 

בין כך ובין כך, חוברת א' (משמע שהייתה תוכנית להוציא גם חוברת ב') של גצים מתחת הפטיש כללה גם את השירים שהובאו לעיל תחת השמות הספרותיים 'החזן מברצלונא' ו'ז'[למן?] אבן חגיז', אלמלא כן לא ניתן היה לדעת שנכתבו בידי שז"א. מדוע בחר שז"א דווקא בשמות אלה לא נדע, אך השימוש בזהות שאולה מעיד כנראה שהמחבר חשש באותה עת פן יבולע לו מחשיפתו כמבקר חריף של הפקידות השלטת במושבות.  

נחזור לשירי הברכה והקטרוג שכתב שז"א לקראת ראש השנה לאורך העשור הראשון של המאה העשרים. השירים הללו מתאפיינים בשפה פתלתלה וקשה לפענוח שמשובצת בביטויים ובציטוטים מפסוקי מקרא ותפילה. כל השירים פותחים בכותרת 'לשנה טובה תִּכָּתֵבוּ', ולאחריה בין 6-4 שורות שבהן חתם שז"א את השנה שחלפה ואיחל גאולה, שמחה, רווחה והצלחה לקראת השנה הבאה לטובה.

שז"א פרסם ברכת שנה טובה מחורזת ראשונה בכ"ט באלול תרנ"ח. כותרתה היא 'לַיוֹצֵא וְלַבָּא' אך אחריתה – 'לשנה טובה תִּכָּתֵבוּ', מעידה על היותה ראשונה בסדרה שתבוא. השיר מתאפיין בנימה חיובית של 'באהבת אחים יחד, לִבּוֹת יִקָרֵבוּ', וגם 'זה לזה יריע, יצהל לקראת חָבֶר'.   

חבצלת, 15 בספטמבר 1898, עמ' 362

נעבור עתה לסדרת הברכות המלאה.

1. תרס"ב (1902-1901)

השיר הראשון בסדרה, שנדפס בכ"ה באלול תרס"א, לקראת ראש השנה תרס"ב, נפתח בשורות ברכה וציפייה לטוב שמתחלפות במהרה בדברי ביקורת כלפי 'אדונים קשים', ש'ימינם ימין שקר ובפיהם יכזבו (על פי תהלים, קמד 8). אפשר להניח שכוונתו היא לפקידי חברת יק"א, שעדיין מיררו את חייהם של מקצת מאיכרי המושבה. בקטע האחרון התייחס שז"א לפיטוריהם השרירותיים של שבעה מפועלי היקב בסוף שנת 1900 בטענה של קיצוץ בהוצאות. שז"א טען כי התמורה שמקבלים הכורמים על ענביהם אינה מספקת ('ופרנסה טובה מְרֻוָּחָה, לא מִיֵין קידוש וברכה', למרות שהיין נהנה מהכשר רבני) ונזף ב'מַגִּידֵי הָעֲלָטָה לציון ידובבו', דהיינו אותם פקידים ממונים ביק"א שמבטיחים טובות לציבור בלי להכיר במציאות הקשה.

חבצלת, 9 בספטמבר 1901, עמ' 309-308

דבריו של שז"א מוארים על רקע מאמר שנדפס בעיתון המליץ זמן מה קודם לכן, שתיאר את רוע מזלם של הכורמים שלא זכו לחסותם של פקידי הברון רוטשילד, בניגוד לחבריהם שנהנים מהמונופול ומצליחים למכור את היין במחיר טוב:

'מכתבים מאה"ק', המליץ, 15 ביולי 1901, עמ' 3

ארבעה ימים לאחר פרסום הפיוט הראשון, ערב ראש השנה, הופיע  בחבצלת כתב קינה מחורז וארוך פרי עטו של שז"א תחת הכותרת 'לראש השנה'.

חבצלת, 13 בספטמבר 1901, עמ' 325-324

שז"א כואב כאן את גורלו העגום של העם היהודי ומסכם בצורה שירית את תלאותיו במאה שעברה: 'עצוב רוח לבב עמי הנה הִנֶּךָ, ולשמחה מה זוּ כי תֶּרֶב יְגוֹנֶךָ". אפילו בראש השנה אין סיבה לשמחה אלא לחשש ודאגה מפני מה שצופן העתיד: 'ובעת עמים לטוב כי יקוו יְיַחֵלוּ, לקראת ראש השנה ישישו יגילו, תתמוגג בבכי אתה עַמִּי אתה, אף תסתיר פנים כי תפחד כי תֵּחָתָה'. אבל יש גם דברי נחמה: 'כי הנה יום בא שבו יֵאָמֵר דַּי, די לצרותֶיךָ עַמִּי וּלְבֶכְיֶךָ חֲדָל, והאיר אפלתך אף יוֹמְךָ עוד יגדל, אז יאיר לך נתיב על דַרְכֶּךָ בַּל תֵּתַע'.

עגלות טעונות חביות יין בחצר היקב בראשון, ראשית המאה העשרים

2. תרס"ג (1903-1902)

חבצלת, 19 בספטמבר 1901, עמ' 254

את ברכתו המחורזת לשנת תרס"ג ('בַּסֵתֶר [תרס"ב] השנה סֻגֶרֶת [תרס"ג]') כתב שז"א בירושלים – כך עולה מחתימת השיר. לאחר שורות הברכה המסורתיות בבית הראשון, השתמש שז"א בביטויים קשים שבהם התייחס כנראה לעוינות ששררה עם פקידי יק"א. אפשר להניח שבני הזמן נרמזו לכינויים שליליים כמו 'נשיא מדין וכזבי בת צור'. כידוע כזבי בת צור הייתה בתו של אחד מנשיאי מדין, שזנתה בפומבי עם נשיא שבט שמעון (במדבר כה), או 'שָבַת נֹגֵשׂ וּמַדְהֵבָה' (על פי ישעיהו יד, 4). הכורמים מתוארים כפושטי יד ומקבלי נדבות למרות העבודה רבה ('פרי עמל') שהם משקיעים בגידול הענבים. מתנכלים להם גם פקידים המתחזים לבעלי כוונות טהורות, אך באמת הם בעלי 'נפש חֲשׂוֹכָה'.

יתכן כי בשורות 'שנה של ישועה וְהָרְוָחָה, לְשֶׂה פְּזוּרָה נִדָחָה, וַאֱלֵי גְּבוּלָם בנים ישובו' מרמז שז"א לשני בניו שעזבו את הארץ ותקוותו שישוב למכורתם.

3. תרס"ד (1904-1903)

חבצלת, 11 בספטמבר 1903, עמ' 295-294

גם בפיוט זה, איחולי הטוב והברכה בשורות הראשונות אינם מעידים על עוצמת הזעם והגנאי להם 'זכו' פקידי יק"א בהמשך. הוא מאחל לעצמו ולקוראים 'שנת ישע ופדות מכל הקמים וּמֵאֲגַגִים וַעֲמָלֵקִים' ומ'ראשי בריונים', שקמים על האיכרים לכלות פרנסתם. 'פקידים אכזרים' וכוחניים ש'כַכֶּלֶב-רוֹסְקִים', מתחזים כ'אוהבים שרצון מפיקים' אבל למעשה הם דוברי 'שקרים גלויים'. במילים 'מִכִי"חַ וָקִי"א' מרמז שז"א בבירור לחברות הפילנטרופיות כל ישראל חברים (כי"ח) ויק"א, ובמילים 'וּלְאוֹר "עוֹלָם" כְלֵיהֶם מְרִיקִים' הוא מרמז כנראה למאמרי ביקורת שפורסמו בביטאונה של ההסתדרות הציונית Die Welt.

ומהם ה'מכתבים החוזרים'? אולי הכוונה למכתבי התראה מפקידות יק"א לכורמים, או אולי מה שנקרא אז 'מכתבים סובבים', שבהם הודיעו על התחברות כורמים במושבה לחברת 'כרמל המזרחית' ויצירת הכינוי המסחרי 'כרמל מזרחי'.

תווית יין 'כרמל' מיובא מראשון לציון

4. תרס"ה (1905-1904)

חבצלת, 9 בספטמבר 1904, עמ' 251

בפרוס שנת תרס"ה ('הַתֹּר סָ"ה') זכה שירו של שז"א להידפס בעמוד הראשון של העיתון. תרס"ד הייתה בעיניו שנה מקוללת, שנת יגון ותלאה. ככל הנראה גם בשנה זו נמשך יחסם הנוקשה והעוין של פקידי יק"א אל עובדי האדמה במושבה שעדיין לא הצליחו להשתחרר מכבלי ההתחייבויות הכספיות לחברה. 

נראה אפוא כי 'קִלְלַת עָם', ה'יגון וּתְלָאָה' וגם אותן 'חבורות של רֶשַׁע', שאפיינו את תרס"ד, קשורות ל'חֶבֶר הַיָקָ"א', שהציפיה לעזרה ממנו משולה ל'מבקש סֵתֶר [מסתור] תחת המפולת'. שז"א קשר בין יק"א ללחץ ('כָּל עָקָא', כלומר צרה, 'וּמִיקָא') ולשעבוד של בני ישראל במצרים על ידי 'פַּרְעָתוֹן', וקיווה שכל הנדכאים בעם, שאינם רואים כמותו את הבעיה ('כל מוּכֵּי עִוָרוֹן'), יתפכחו בשנה הקרובה וישובו לראות 'אור נכון'. 

רמזים לכל אלה ניתן למצוא בשיר נוסף של גינצבורג בשם: 'טעות גוי' שפורסם בחבצלת כמה חודשים קודם לכן ובו פירט שז"א את טעויות העם (כלומר האיכרים) היושב בציון, והאשים בהן, בין השאר, את השפעותיה המזיקות של 'תורת אשר', הוא אחד העם ('אַחַר אַחַד בַּתָּוֶךְ'), והסופרים ואנשי הרוח ('פליטת בית סופרינו') אשר מרפים את ידי המתיישבים:

חבצלת, 21 במארס 1904, עמ' 143

מכונת השקילה בחצר היקב בראשון (ראשון לציון אתם במרכז)

5. תרס"ו (1906-1905)

שנת תרס"ה ('הַסֵתֶר') חלפה ופעמיה של שנת תרס"ו ('סִתְרוֹ') קרבים.

חבצלת, 28 בספטמבר 1905, עמ' 308-307

שז"א הזועם מאחל כי בשנה הקרובה 'יפוצו הזאבים והרועים הנראים כאוהבים', כלומר שיתפזרו הפקידים הנדמים לעדת זאבים המשחרת לטרוף את ה'שֶׂה פזורה' (ירמיהו, נ 17), שהיא כמובן דימוי לאיכרי המושבה הנתונים למרוּת המנגנון הפקידותי. הוא כועס ומטיח דברי 'בוז לִגְאֵיוֹנִים' (תהלים, קכג 4) ובעלי 'נפש רְהָבָה' שיוצאים נשכרים ('יְמַלְאוּ הַקֵבָה') מחורבן האומה, שהוא אליבא דשז"א התפוררות החקלאות העברית. הוא צופה בחרדה כי המשך התנכלות הפקידים יגרום לנירים שנחרשו ועובדו להפוך ל'שְׂדֵה בוּר וַחֲרֵיבָה' ומייחל לרחמי האל, לגאולה וישועה קרובה.     

                                      

6. תרס"ז (1907-1906)

בשיר שפרסם שז"א בפרוס תרס"ז סטה שז"א ממנהגו ואת ארבעת שורות הברכה המקובלות העתיק לחלק השני של השיר. ששת השורות הפותחות נדרשות לקצב המהיר של חלוף הזמן ולמשחקי לשון עם השנים תרס"ו ותרס"ז.

חבצלת, 19 בספטמבר 1906, עמ' 344-343

השורות הבאות פותחות בהכרזה גאה 'ראשון לציון הִנֵה הִנָם' (ישעיהו, מא 27) וכוללות הבעת תקווה להתנערות האיכרים מכבלי השעבוד של פקידי יק"א, 'הַדֹאֲגִים לוֹ חִנָם' ולהפסקת 'גִּשְׁמֵי נְדָבָה' לאיכרים שנחלתם ממושכנת לטובת יק"א. בשש השורות האחרונות בירך שז"א את חבריו כי תוצרתם החקלאית תגדל ותעלה ותמורתה תהא הולמת: 'יקנו בכסף מלא' (בראשית, כג 9), ובעיקר 'כְּבוֹדֵךְ הראשון לָךְ יָשִׁיבוּ'.

צריך לזכור כי בשנת תרס"ו נוסדה אגודת הכורמים המשותפת במטרה לנהל את יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב. האגודה חכרה מהברון ומיק"א את ניהול היקב וכך הפכו החקלאים למגדלי הענבים ומפיקי היין גם יחד. נראה כי בשנים הראשונות לקיומה של האגודה נטה משורר התוכחה שז"א חסד להתנהלותה ואין לה זכר בקובלנותיו. לעומת זאת, ב-1908, כפי שנראה בהמשך, היא כבר 'זכתה' לטעום מנחת לשונו. 

בית הפקידוּת הראשית בראשון לציון, 1966 (צילום: ניצה וולפזון, ויקיפדיה)

7. תרס"ח (1908-1907)

במאי 1907 צוין חצי יובלה הראשון של המושבה ובמאמר שנכתב לכבוד האירוע מנו ארבעה ממייסדי המושבה את הישגיה בחומר וברוח ולא נמנעו מלציין גם את השגיאות שנעשו בדרך. ההישג החשוב ביותר במהלך 25 השנים הראשונות לקיומה של ראשון לציון משיק גם לביקורתו הקבועה של גינצבורג על שלטון הפקידים: 'כי סדרי חיי הנהגת העדה בלי אפוטרופסות זרות עלו בידינו במדה טובה ע"י עצמנו' ('חג חצי היובל בראשון לציון', חבצלת, 15 במאי 1907, עמ' 227-226).

בשיר ראש השנה שנכתב לקראת שנת תרס"ח מנה שז"א רשימה ארוכה של פורענויות ואיחל לעם בציון להינצל מ'שֹׁד וְכָלָה, קטטה וקללה, ופגע רע ובהלה, וכל מחלה וכל תקלה', ובעיקר מ'חית טרף בעור שה תמימה'. מי הם אנשי הרשע הללו? אפשר לשער שגם כאן מתייחס שז"א לפקידי יק"א.

6 בספטמבר 1907, עמ' 365

8. תרס"ט (1909-1908)

חבצלת, 25 בספטמבר 1908, עמ' תקנב

בשיר שנכתב לקראת פרוס תרס"ט תקף שז"א בחריפות את אווירת ה'מורא ופחד חֲתַת ואימה' שהשליט מנגנון פקידי יק"א, שלהם הוא קורא 'חבורת דֹּאֲגִים וְאַפָּטְרוּפְּסָאוֹת עם פקידיהם הרבים'. גם מנהלי ועד המושבה ומקימי אגודת הכורמים המשותפת (הסינדיקט) לא יצאו נקיים ('ומנהלי אֲגֻדוֹת וְסַנְדִיקָאוֹת"). את כולם 'בירך' שז"א ותיארם כחצופים, חורשי מזימות ומרמה ואורבים למפלה: 'עזי פנים שבדור, אנשי אָוֶן ומזימה המגדילים עָלַי עָקֵב [על פי תהלים, מא 10] בְּתוֹך ומרמה'. המאבק בין הפקידות לאיכרים הביא גם לכך שבכוח הכסף אפשר לגייס סופרים 'שאין בהם בושה וכלימה', כדי להלל את פעילות הברון בארץ. שז"א מבקש להסיר את הלוט מעל פניהם ומזהיר כי אם תמשך פעילותם הם יחובו 'חובת גלות'.

9. תר"ע (1910-1909)

חבצלת, 15 בספטמבר 1909, עמ' תרלז

בשיר האיחולים לשנת תר"ע מיתן שז"א את הטון המתריס ונשמע מפויס יותר מבעבר. הוא מקווה כי בשנה הקרובה תתגבר העלייה לארץ ישראל מתפוצות הגולה ('נִדָחִים לְקַבֵּץ יוֹאֵל') ואילו קולם של המקטרגים ושוללי הציונות לא יישמע (עוּץ בּוז וּקְמוּאֵל (על פי בראשית, כב 21], המקשקשים  כזוּג [יונים] יום וליל'). הוא מבקש שכל בית ישראל – 'חסידים אנשי מעשה','חובבים [חובבי ציון] הדֹאֲגִים', מנהיגי קהילות ונדיבים – ייצמדו למציאות ולא יתמסרו לחלומות ('לִבְלִי חלומות עוד תחלומו'). 

10. תרע"א (1911-1910)

גם משיר ראש השנה שפרסם שז"א לקראת שנת תרע"א, עולה תמונה של רגיעה ביחסים בינו לבין פקידי יק"א. ככל הנראה השתחררו בעת ההיא רוב איכרי ראשון לציון משלטונם והתנהלות הוועד המקומי של המושבה כבר לא הייתה לצנינים בעיניו. האיחולים לשנה טובה 'וחיי אושר ביד נדיבה' גברו הפעם על יצר הפולמוס של השנים הקודמות, 'אהבה ואחוה וריעות וחיבה' היו עתה משאת הנפש.

חבצלת, 2 באוקטובר 1910, עמ' שצג

זה היה שיר ה'שנה טובה' האחרון של שז"א. מדוע הניח את עטו בשנים הבאות? התשובה פשוטה, עיתון חבצלת נסגר במארס 1911, ואפשר להניח שעיתונים אחרים לא מיהרו לקנות את סחורתו השירית של שז"א.  

_____________________________________   

ד"ר עמי צורן הוא כימאי מחקר (בפנסיה) וחובב תולדות ארץ ישראל והעיתונות העברית 

amizoran@gmail.com

ארץ הקודש: שופר בוטיק, אפטר סליחות, עמלקים וצלבנים, פנקס מסתורי

א. בוטיק השופרות

לכבוד הימים הנוראים הממשמשים ובאים, הנה לכם הזדמנות לרכוש שופר מובחר שבמובחרים ובייצור מיוחד. 'קלי תקיעה ורבי עוצמה', ו'בהתאמה אישית'.

צילום: טובה הרצל

ב. אפטר פארטי

כבר לימדונו חכמים כי לכל שבת יש מוצאי שבת ולכל פארטי (מסיבה) יש אפטר פארטי, והנה מתברר שיש גם 'אפטר סליחות'...

צילום: גונן זיק

ג. דרוש עמלקי 

כאילו אין מלחמה בארצנו וכאילו הם חיים ביקום מקביל, רחובות מאה שערים וגאולה מלאים בכרזות ענק נגד ונגד ונגד. ולא להתבלבל, 'המלחמה רק החלה', ואין הכתוב מדבר באויב החמאסי או החיזבאללי אלא בצה"ל.

את הכנס בבית הכנסת של היזדים כבר החמצנו, אבל מעניין לשים לב לחלוקת הכבוד בין המרצים שליט"א, 'משרידי דור דעה', כל מרצה מקבל תואר כבוד משלו:

מרן ראש הישיבה הרב 

מרן הגאון הגדול רבינו (2X)

האדמו"ר הגאון הרב 

הגאון הגדול הרב

הרב

הגאון הרב

המרצה המפורסם ומגיד המישרים הרב

המוטיב העיקרי: עמלקים...

בעצם אפשר גם נבוכדנצר וטיטוס, אבל זו כבר מלחמה אחרת: המלחמה על השליטה בטלפונים הכשרים. וכנאמר על מצבת קבורתו (להלן) 'לא נשכח ולא נסלח'...

כל צילומי הפשקווילים: טובה הרצל

ד. מיהו צלבני?

לפני כשנתיים סיפרנו כאן וכאן על מתקפת חרדל"י הרובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים על שיפוץ הקארדו ('חרפת הקארדו'), ובנוסף תקפו החרד"לים את 'מעלית הזמן' ואת מוזיאון מגדל דוד, שחולקים כביכול כבוד והערצה לגדולי צוררינו, ובראשם הצלבנים.

עתה נוסף להם הסבר רב משקל: היעלה על הדעת שנחלוק כבוד לאומנות חפירת המנהרות של החמאס?

צילום: רון מנדל

ה. הפנקס המסתורי

ובכן, אבד פנקס ובו נרשמו 350 מספרי טלפון של תחנות מוניות חרדיות ברחבי הארץ. המוצא הישר יזכה בפרס של 10,000 ש"ח, 'עד הבית'.

הסיפור הזה, שמודפס על גבי מודעות קיר ענקיות, נראה לי מומצא ומלכודת פרסומית, אבל מה אני יודע? בעצמי התחלתי לחפש בכל מקום...

צילום: טובה הרצל

א.ב. יהושע על שורש האנטישמיות

א.ב. יהושע, 2017 (צילום: ארי אלינסון, ויקימדיה)

מאת דינה פורת

בפסטיבל המשוררים שהתקיים השנה, שלא כרגיל ולמרבה הצער בירושלים ולא במטולה, הוקדש מושב לזכרו של הסופר א.ב. יהושע (2022-1936), במלאת שנתיים למותו. השתתפו בו אבי גיל, שביוגרפיה פרי עטו על יהושע הופיעה לאחרונה, הסופר חיים באר, ואנוכי. את המושב הנחה בשום שכל ובטעם טוב בני ציפר, מיוזמי הפסטיבל ועורך המדור לתרבות וספרות בעיתון הארץ. 

הוצאת עברית, 2024

זכיתי – ואכן זכות הייתה זו – לנהל במשך שנים כמה ויכוחים עם יהושע שהתמקדו בשני נושאים כבדי משקל. האחד, קביעתו הגורפת שהשואה הייתה כישלון נורא של העם היהודי; והשני, ניסיונו להצביע על שורש אחד להיווצרותה של האנטישמיות. היו אלה ויכוחים נוקבים, וטיעונים שונים הועלו מפה ומשם, אבל תמיד ברוח טובה וידידותית, בהקשבה ובכבוד. הצלחתו הגדולה מעולם לא סחררה את ראשו ולא  שינתה את מזגו הטוב, פשטות הליכותיו ויחסו לזולת. ועוד ייאמר לשבחו, כי הקפיד בכל ספריו ללמוד ולחקור, לשאול ולהתייעץ בכל הקשור לפרטים ולאירועים היסטוריים הקשורים בנושא הספר כדי להימנע ככל הניתן מטעויות. יהושע אהב להתלוצץ על כך ונהג לספר כי כאשר כתב את הרומן השיבה מהודו (1994) טרח ובירר פרטי פרטים עם רופאים בכירים ואף נכח בעצמו בכמה ניתוחים, והנה לאחר שפורסם הספר היו שביקרו אותו על ששגה בכמה פרטים הקשורים בניתוחים כירורגיים, אך איש לא העיר לו מאומה על התיאורים הנרחבים של הודו – מדינה שמעולם לא ביקר בה...

במארס 2012 נשא יהושע הרצאה על 'יחסי הגומלין שבין ישראל ליהודי התפוצות' ובה שב ותקף את הגלות, אם כל חטאת לשיטתו, רעה חולה ושורש כל צרותיו של העם היהודי. הגלות בעיניו היא כישלון עמוק מאוד של העם היהודי ו'השואה היא סיכום של הווית הגולה, המכה הסופית'. ועוד אמר בערך כך: 'מעולם לא שמעתי את היהודים מנתחים את השואה ככישלון של העם היהודי, שלא צפה אותה ... שבמשך אלפיים שנה, למרות כל הנורות האדומות שדלקו כל הדרך בהיסטוריה, לא הבין מה מצפה לו ולא התכונן'. הרצאה זו עוררה סערה רבתי, גם מפני שיהושע הוקיע את מי שיושב גם היום בגולה, וכינה את יהודי ארצות הברית בשם המבזה 'יהודים חלקיים', בעוד היושבים בציון הם ורק הם 'יהודים שלמים'. הישראליות, לדבריו, נותנת טריטוריה, חברה וכלכלה – אחריות טוטלית.  

במאמרו האחרון שבדפוס – שעקב מחלתו נערך על ידי ידידו הקרוב דן מירון ('והאנטישמיות – מה היא כי נלין עליה!', הארץ, 30 בנובמבר 2021) – ציין יהושע כי שליש מן העם היהודי הושמד לא בשל אידאולוגיה או דת, כלכלה או טריטוריה – זו הייתה השמדה לשמה. הוא שב והדגיש כי הגלות היא מקור האסון – העם הושמד משום שנמנע מחזרה לארץ ישראל כאשר זו הייתה אפשרית, ולכן התבצרות בטריטוריה שבה יהיו יהודים אחראים לגורלם וינסו להגן על עמם ביום צרה היא צו החיים של הקיום הלאומי. כל הדרך קבלנו מכות – ענה למי שתקפו את דבריו – לא היו מסעי צלב? אינקוויזיציה? פרעות?

מתוך הגדה לילדים, ברלין 1934 (מוזיאון ישיבה יוניברסיטי)

למשמע דבריו, טלפנתי אליו וביקשתי, כרבים וטובים אחרים, למחות על הגדרת השואה ככישלון יהודי. העליתי בפניו את הטיעונים הבאים: ראשית, ראיית ההיסטוריה היהודית כרצף של מכות, השפלות, פוגרומים ורצח, בקו עולה שמחמיר והולך ובסופו השואה הבלתי נמנעת, טעונה תיקון: היו תקופות ארוכות ורצופות של שקט, שבהן התאפשרו חיים של יצירה תרבותית, דתית ורוחנית ושל התפתחות קהילתית, כמו 'תור הזהב' של יהודי ספרד, תקופות מסוימות בחייהם של יהודי מרוקו, או ההתארגנות הקהילתית המפותחת בפולין ובליטא במסגרת 'ועד הארצות'. גלי אלימות כלפי יהודים גאו וירדו, בתקופות שונות, ומסעי הצלב, למשל, עלו בחומרתם וברצחנותם על התקופות שבאו אחריהם. 

שנית, יהושע חזר ודיבר על השמדה לשמה, נטולת רקע אידיאולוגי, והרי תורת הגזע, שבבסיסה אי השוויון בין בני האדם, היא זו שהעמידה את היהודים – ועמם הצוענים – מתחת ומחוץ למדרג מעוות זה. תורת הגזע היא זו שיצרה את המסגרת שבתוכה יכלו עמים וחברות לממש את הסנטימנט האנטישמי העתיק ובהשראתה להתנפל על שכניהם היהודים, לשדוד ולרצוח, כי הרי הם לא נחשבו יותר כבני אדם והותרה הרצועה. גם אם היטלר עצמו לא ממש האמין בתורת הגזע, הרי שהחרדה האובססיבית מפני 'היהודי', שהיא תולדה של תורה זו, תכונותיו השליליות כביכול וכוחו המדומה, הם שהדירו שינה מעיניו, כפי שהתוודה בפני הרמן ראושנינג, מחבר הספר 'שיחות עם היטלר'. 

ושלישית, יהושע סבר שאפשר היה לצפות מראש את השואה ולהימלט מפניה לארץ ישראל כשעוד היה ניתן. ואולם, לא רק היהודים לא זיהו בשעתו את מהותו של הנאציזם ולאן הוא חותר, ולא הבינו בזמן כי האידאולוגיה הנחרצת לא תתמתן עם העלייה לשלטון אלא מנוי וגמור עם תומכיה להוציאה אל הפועל. גרמניה סיפחה וכבשה ארצות רבות, זו אחר זו, מבלי שאף גורם צבאי או מדיני עצר בעדה. היא גם לא נחלה אף כישלון עד לקרבות אל-עלמיין וסטלינגרד בסוף 1942 ובראשית 1943, כעשר שנים (!) מאז התיישב היטלר על כס מלכותו. ברית המועצות, שהופתעה בפלישה לשטחיה (מבצע ברברוסה), למרות כל האזהרות והנורות האדומות שדלקו, איבדה כעשרים מיליון נפש, אזרחים וחיילים. למעלה מחמישה מיליון חיילי הצבא האדום נפלו בשבי ויותר ממחציתם נרצחו. שישים מיליון איש ואישה איבדו את חייהם במלחמה זו בעולם כולו, וזו עוד ההערכה הממעיטה – אלה מספרים שפשוט קשה לתפוס. הקהילות היהודיות באירופה נקלעו בין הפטיש לסדן: בין הרצחנות הגרמנית ומערכת ההונאה שהופעלה כלפיהם לבין הפניית העורף של שכניהם. אין גם לשכוח שלבעלות הברית, שלפניהן הובאו תוכניות הצלה, הייתה מטרה ברורה: קודם כל להביס את גרמניה ולהכניעה ללא תנאי. השואה הייתה כישלון חרוץ של אירופה הנוצרית, של כל תורות השוויון בין בני האדם, מן הליברליזם והדמוקרטיה ועד אחוות העמים, שאף אחת מהן לא עמדה בפרץ, ושל החברה האזרחית הגרמנית, שתמכה במשטר רצחני והייתה חלק ממנו.

למרות טיעונים אלה, שהושמעו על ידי רבים וטובים שאף הוסיפו להם כהנה וכהנה, יהושע לא זז מדעתו. 'כבר שלושים שנה אני דבק בעמדה זו', אמר לי, וחזר ואמר שמייד עם הצהרת בלפור צריכים היו בני עמנו כולם לארוז מזוודותיהם ולהגיע ארצה. לא הועילו גם הנתונים העובדתיים שהצגתי בפניו, על מצבה הפיזי והכלכלי של ארץ ישראל בסוף מלחמת העולם הראשונה ועל מעמדו המעורער של הרעיון הציוני בעם היהודי, עשרים שנה בלבד אחרי הקונגרס  הציוני הראשון. יהושע היה מוכן להסכים, וגם זה למחצה ולשליש, שבהיסטוריה היהודית היו מעלות ומורדות.

עולים חדשים ממרוקו על האנייה בדרכם לארץ ישראל (צילום: פריץ שלזינגר; הארכיון הציוני המרכזי)

הוויכוח השני, שהתנהל במקביל, נגע לניסיונו של יהושע להצביע על שורש אחד שהוא המקור והרקע לכל תופעות האנטישמיות. אחרי שנים של עיסוק בנושא הוא פרסם גרסה מסודרת של מחשבותיו בכתב העת אלפיים (גיליון 28, 2005; פורסם גם בספרו אחיזת מולדת, הקיבוץ המאוחד, 2008), שכותרתה 'ניסיון לזיהוי והבנה של תשתיות האנטישמיות'. למאמר התלוו 17 תגובות של חוקרים חשובים מהארץ ומהעולם, שהתפלמסו איתו על התשובות האפשריות לשאלה שהעלה: האם יש תשתית אחת לשנאת ישראל, שהיא תופעה כה מגוונת וממושכת. לטענתו, יש ויש תשתית מבנית אחת, והיא הזהות היהודית החמקמקה, הבלתי מוגדרת, המחברת באופן ייחודי ובעייתי בין דת ללאום, שהפחידה את העמים שבקרבם ישבו יהודים. הגוי עומד לפני משהו אמורפי, בעל פוטנציאל שינוי מדהים, והיסוד הווירטואלי והגמיש הזה מאפשר למתוח את כנפי הזהות היהודית עד שהן נעשות דקיקות ביותר ובעלות כושר חדירה קל ומפחיד אל תוך זהויות של עמים אחרים. כשזה קורה, הלא-יהודי משליך את הפנטזיות, הפחדים והרצונות שלו על אותו יסוד שחדר לתוכו, ואו אז הוא עלול להגיע למעשי שיגעון רצחניים.  

על טיעונים אלה מחיתי יחד עם חוקרים והוגים אחרים שהעלו שלל טיעונים שכנגד. ראשית, שהסיבות לאנטישמיות משתנות לפי הזמן והמקום, ונובעות מבעיות חברתיות, כלכליות ורגשיות שמקורן בקבוצות ובעמים שבהם מתפתחת אנטישמיות, והן תובעות מענה, או לפחות חיפוש אשם שמחוצה להם; שנית, מה שמחבר בין הסיבות השונות אינו דווקא זהותו של היהודי אלא דימויו. דימוי זה נבנה נדבך על גבי נדבך במשך דורות וכל נדבך כזה מתיישב על קודמיו ואינו מוחק אותם. הדימוי שנוצר עם הזמן הפך מאיים ומפחיד יותר ויותר, והוא שהפנה את הקנאה וחמת הרצח כלפי העם היהודי; שלישית, מי שביצעו פוגרומים ושחיטות או העליבו והדירו לא הטריחו עצמם בשאלות מורכבות כמו זהות יהודית חמקמקה, שהגדרתה היא עניין יהודי פנימי, ובוודאי שלא עסקו בניתוח רגשותיהם כלפיה. גם קשה לקרוא למעשיהם טֵרוּף או שיגעון. זהו פתרון קל מדי, שכן האנטישמיות אינה מחלת נפש אלא תולדה של התפתחות היסטורית שיצרה סמל של רוע קוסמי, וככל שזה התקבע ונעשה שימושי כן ממשיך השימוש בו לפי הנתונים המשתנים של הזמן והמקום.  

קריקטורה אנטישמית בשבועון הסאטירי האמריקני PUCK (11 במאי 1881)

נחזור לפסטיבל המשוררים שנערך לאחרונה לזכרו של יהושע, וכמובן בהעדרו. כשנטל הסופר חיים באר את רשות הדיבור, הוא רכן קדימה ואמר בשקט, כממתיק סוד עם שומעיו (והם היו רבים): 'יהושע', כך אמר בקירוב, 'היה סופר מצוין, גדול, שהפליא בשרטוט עלילות ודמויות, אבל כהוגה דעות היה פחות טוב. מוטב היה אלמלא פנה להעלאת מחשבותיו על הכתב והשמעתן ברבים, והיה מתרכז בכתיבתו הספרותית. תפקידו של סופר הוא לספר סיפור, ובזאת כוחו וגדולתו. דרך הסיפור הוא יכול להעביר לקוראיו את עמדותיו ואת פתרונותיו'. ושוב התגלע ויכוח, שהרי טובי סופרינו ומשוררינו גם מילאו תפקיד ציבורי של מוכיחים בשער והשמיעו את דעתם על בעיות השעה גם שלא במסגרת כתיבתם, ודי אם נזכיר את ביאליק וברנר, אורי צבי גרינברג ונתן אלתרמן, וכמובן א"ב יהושע, עמוס עוז, וייבדלו לחיים דוד גרוסמן וחיים באר עצמו. דווקא בסיומו של הפסטיבל, בוודאי בימינו אלה, כדאי לחזור ולומר שלאנשי רוח ולהיסטוריונים, לסופרים ולמשוררים יש גם תפקיד מוסרי-ציבורי: להשמיע את קולם ולחוות את דעתם. 

____________________________________

פרופ' (אמריטה) דינה פורת לימדה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב והיא יועצת אקדמית ל'יד ושם' porat@tauex.tau.ac.il