פרשת המיג העיראקי: חפש את האישה

הכותרת הראשית של מעריב, 16 באוגוסט 1966

מאת דינה פורת

פרשת הבאתו של מטוס המיג 21 מעיראק לישראל ב-16 באוגוסט 1966, שכּוּנתה 'מבצע יהלום' (או 'הציפור הכחולה'), זכתה לתיאור בכמה סרטים תיעודיים ולפרקים שנכתבו בספרים המוקדשים לעלילות המוסד. לאחרונה עלה המבצע שוב לתודעת הציבור במלֹאת שישים שנה למבצע ובזכות כתבה ששודרה בערוץ הטלוויזיה i24news. בכל הפרסומים הודגש ההישג המודיעיני העצום – מיג 21, שיוצר בברית המועצות, נחשב אז למטוס הקרב החדיש והמתקדם ביותר בעולם, ולשום חיל אוויר מערבי, כולל האמריקאי, לא היה מושג על ציודו – החשיבות הצבאית והמדינית של המבצע, והשפעתו על תוצאות מלחמת ששת הימים ועל הקשרים שנרקמו מאז עם ארצות הברית.

ואולם, הזווית הנשית, זו שהייתה כביכול מאחורי הקלעים, אבל למעשה בלב העניין, טרם סופרה כראוי. כיוון שלבעלי שיחיה, יהודה פורת, אז סרן צעיר בן 27 בחיל האוויר, היה חלק מכריע בפרשה, מילאתי גם אני חלק צנוע בה. אני מביאה אפוא לפניכם את הזווית הזו, רבת עניין אך לא ידועה.

רק ב-2017, במלֹאת חמישים שנה למבצע, פרסם המרכז למורשת המודיעין את הסרטון הזה, הנקרא 'הציפור הכחולה', שנותן את הרקע המתבקש למבצע הג'יימס בונדי:

וכאן הכתבה ששודרה במגזין השבת של i24news, ב-4 ביולי 2026:

א. המאהבת

בשנת 1965 הגיע יוסף שמש, יהודי רב-פעלים וקשרים מעיראק אל משרדו של יעקב נמרודי, אז נציג ישראלי בכיר בטהראן (מדובר, כמובן, באיראן שלפני מהפכת חומייני), ואמר לו בערך כך: 'אני יודע שאתם רוצים להניח יד על מיג 21 ואני יכול לסדר לכם כזה'.

'איך?' נשאל שמש. והוא הסביר: 'יש לי מאהבת, נוצרייה-אשורית, שאחותה נשואה לטייס מיג, נוצרי גם הוא. הטייס חש כי אינו זוכה לקידום שהוא ראוי לו, כי אינו מוסלמי, ובנוסף הוא סולד מהפצצת כפרים כורדיים בנפאלם. הוא בשל לעריקה ואני יכול לקשר ביניכם'. 

כך התחילה הפרשה, והדברים ברורים – אם לא הייתה מאהבת, ספק אם היה מיג, או לפחות לא המיג הזה...

כיכר הנצחה ליוסף שמש, 'יקיר הסתר' (והמבין יבין) שהתגורר ברמת השרון (הקשר הרב-דורי)

ב. הַחֲבֵרָה

יהודה ואני הכרנו לקראת סופה של אותה שנה. הספקנו לצאת כמה שבועות בלבד, אך נראה היה שהכול הולך למישרין. הבחור נראה רציני ואמין, ואפילו נשא חן בעיני אמא שלי, עליה השלום, שהייתה אדם ביקורתי ובעלת טביעת עין בבני אדם. אלא שלאחר אותם שבועות ספורים הגיע יהודה לבית הוריי והודיע לי שהוא נוסע. הוא אינו יכול לומר לאן ולא מתי יחזור. הוא לא יטלפן ולא יכתוב, וגם לא יהיה אפשר יהיה לטלפן אליו או לכתוב לו. 

סרן יהודה פורת באותם ימים רחוקים... (אלבום משפחתי)

מובן שלא ידענו שהוא הושאל מחיל האוויר למוסד. יהודה נולד בקהיר, דיבר ערבית מצרית מילדותו, ובנוסף גם היה נווט של מטוס קרב. הוא היה הבחירה הקולעת למשימה הסודית, אבל לא יכול היה לדבר עליה מטוב ועד רע. הוא נשלח לאחת מבירות אירופה כדי לפגוש את טייס המיג מוניר רדפא, שיצא מעיראק בתואנה רפואית, ולתהות על קנקנו. אם יתברר שהוא רציני – מוטל עליו לתכנן את טיסתו ארצה. כשהלך הבחור אמרה לי אמא חד וחלק: 'דינעלע, דאָס איז נישט קיין חתן'. דינה'לה, ממנו כבר לא יֵצא חתן...

בסוף התברר שאמא טעתה וחתן כן יצא מזה... (אלבום משפחתי)

אבל אני דווקא חשבתי שכן, וחיכיתי. ואכן, בחור שֶׁמוּנה למקשר בין הצוות שבחו"ל לארץ, הציע ליהודה להעביר לי באחת הנסיעות מכתב ומתנה. יהודה שמח על ההזדמנות, ושני גיבורי החיל, הטייס העיראקי והנווט הישראלי, שבינתיים הספיקו להתיידד, יצאו לרחובות אותה בירה לקנות לי מתנה. 

יום אחד צלצל בדלת ביתנו כפתורי, זה היה שמו של איש הקשר, ובידו מכתב ומתנה – קומבינזון! ועוד בצבע תכלת! למי שכבר שכח, זו הייתה כותונת קצרה עם כתפיות דקות, ממשי או מסאטן, עם עיטורי תחרה, שנהגו ללבוש מתחת לשמלה. צבע תכלת לא היה חביב עליי, אך עובדה חשובה זו טרם נודעה ליהודה במהלך היכרותנו הקצרה. מובן ששמחתי מאוד, ואני נוצרת מתנה רומנטית זו עד היום.

הקומבינזון המקורי ששמור אצלי עד היום

עברו כמה חודשים, יהודה חזר ארצה ומוניר חזר לעיראק להתכונן לטיסה הגורלית ולהכין גם את בני משפחתו – אישה ושני ילדים. החלה תקופת ההמתנה לבואו, ובמקביל ההכנות לקליטת המשפחה בישראל. אז לא ידעתי שגם אני חלק מהעסקה ויהיה עליי לטפל במשפחה, וממילא אצטרך לקבל סיווג ביטחוני מיוחד. אנשי המוסד פיתו אותי להגיע למשרד בתל אביב, לא מרשים  במיוחד, ובאמתלה של בדיקה אם אני מתאימה לתפקיד זמני ומושך בחו"ל, תחקרו אותי במשך שעות ארוכות. שני חוקרים סקרו בקפידה את קורות חיי הקצרים ואת עברי הצבאי (שנה בנח"ל בקבוצת כנרת ואחר כך טבחית בעין גדי!), ואז עברנו ביסודיות על ההיסטוריה של כל קרובי המשפחה, הקרובים והרחוקים. כשסיימנו כבר עמד להחשיך ואני הותשתי לחלוטין, אבל לפחות עברתי את הבחינה: שני הבחורים המצוינים השתכנעו שאני ציונית נאמנה, מסוגלת לשמור סוד וזכאית לסיווג ביטחוני גבוה.

ג. האישה

הקשר עם הטייס העיראקי מוניר רדפא החל בדצמבר 1965. אז נוצר הקשר איתו, והוא תוחזק ונמשך עד נחיתת המיג בארץ באוגוסט 1966. אלא שבכל החודשים הארוכים האלה, שבמהלכם שהה מוניר באירופה ובעיראק לסירוגין, הוא לא אמר לאשתו ולו מילה אחת על כוונותיו – שום מילה. הוא התנה תנאי מפורש: שאשתו ושני ילדיו יֵצאו לאירופה ושם ייפגשו עם נציגים ישראלים שיעבירו אותם בביטחה ארצה עוד לפני שהוא ימריא. וכך היה: הם יצאו מעיראק בתואנה של בעיה רפואית שאי אפשר לפתור במדינתם, וכך מצאה גברת רדפא את עצמה מול נציג ישראלי המבשר לה שמחר היא תעלה על מטוס 'אל על', תנחת בארץ ותפגוש את בעלה.

טייס המיג העיראקי מוניר רדפא בישראל (ויקיפדיה)

'בטי', זה השם הבדוי שבו כינינו אותה, הסתכלה בדובר בתדהמה והייתה משוכנעת שהאיש יצא מדעתו: בעלה האהוב נמצא מרצונו הטוב בישראל, ארץ האויב ושורש הרע, וכל זה מבלי שאמר לה מילה?! הסיפור נשמע לה הזוי לגמרי. כשהבינה שמדובר בעניין רציני, פרצה בצעקות ובבכי ואיימה לזרוק את עצמה ואת ילדיה עימה ממרפסת המלון שבו שהו. פרטי החלק הזה בפרשה נודעו לנו אחר כך מפיו של אותו נציג ישראלי, זאביק לירון המנוח, ניצול אושוויץ וטייס קרב בחיל האוויר, שנשלח לאירופה כדי לטוות את הקשרים עם מוניר. בסופו של דבר, אחרי לילה ארוך וקשה שבו התקשתה בטי להירגע, עלו בני המשפחה למטוס 'אל על', ומייד עם נחיתתם הוסעו לפגישה עם מוניר. מה נאמר באותה פגישה לא נדע. אפשר רק לשער...

לימים למד זאביק לירון בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, ובייחוד השתתף בקורסים שעסקו בשואה. 

אלוף-משנה (במיל') זאביק לירון בטקס זיכרון בפולין (צילום: אמיר השכל)

ד. המשפחה

לאחר שנחת מוניר עם המיג בשלום – ירד ממטוסו והתחבק עם יהודה שחיכה לו על הקרקע – הוא נפגש עם אשתו וילדיו ההמומים שהובאו במקביל. אז החלו כמה שנים שבהן הוטל עלינו – על שולה, רעייתו של טייס הניסוי האגדי של חיל האוויר, דני שפירא, ועליי – לטפל במשפחה, בהתארגנותה וברווחתה. שולה הייתה אשת ברזל, שנשאה בגבורה את מנהגו של בעלה דני לטוס על כל קופסה שהצמידו לה כנפיים (האגדה אומרת שטס על 22 סוגי מטוסים, לרוב בלי הכנה או הכשרה). כשהגיע המיג ארצה, דני למד את סודותיו ובתוך זמן קצר הטיס אותו. מוניר הנדהם אמר אז ליהודה: 'הערבים לעולם לא ינצחו אתכם, לעולם'.

מטוס המיג 21 העיראקי המקורי לאחר שנצבע בצבעי ישראל וקיבל את המספר 007 כמחווה לג'יימס בונד
מוזיאון חיל האוויר בחצרים (צילום: Bukvoed, ויקימדיה)

המוסד שכר לבני המשפחה דירה מרווחת בצפון הישן של תל אביב, שאותה צריך היה לרהט ולאבזר. לשני הילדים ניתנו שמות עבריים, וכיוון שהגיעו באוגוסט ושנת הלימודים עמדה בפתח, רשמנו אותם מייד לגן ולבית הספר וקנינו עבורם את הציוד הנחוץ. שניהם למדו עברית והתערו בכיתותיהם במהירות שרק ילדים מסוגלים לה. צריך היה גם לחשוב מה אומרים לשכנים שהתגוררו באותה כניסה, ואחרי שאנשי המוסד וידאו שבני חמש המשפחות אינם יודעים פרסית, צוידתי בסיפור כיסוי: עברתי מדלת לדלת, וסיפרתי באופן מאופק וענייני, שיש בבניין שכנים חדשים, משפחה יהודית שברחה מאיראן, שכדאי לקבלם בסבר פנים יפות אך להניח אותם לנפשם שכן עברו עליהם תלאות רבות. הצגתי את עצמי כנציגת הסוכנות היהודית, מה שנשמע לשכנים הגיוני – משרד העלייה והקליטה טרם הוקם אז. השכנים התנהגו למופת לאורך כל השנים שבהן גרו לצידם בטי, מוניר והילדים. 

'משפחה יהודית' – אבל בטי נהגה לענוד שרשרת עם צלב... הגעתי איתה להסכם, שבכל פעם שהיא יוצאת מן הבית תכניס את הצלב לחולצתה, ובתמורה אגיע אליה בימי ראשון ויחד ניסע להתפלל בכנסייה ביפו. שולה לקחה את בטי לשוק הכרמל לקניות, וגם לסופרמרקט הקרוב, ובכלל גילתה סבלנות אין קץ. בהדרגה התברר לנו שבטי אינה אדם יציב במיוחד, וכנראה הייתה כזו גם לפני העריקה. אז הבנו גם מדוע מוניר לא שיתף אותה בסוד העניין.

כך עברו שלוש שנים ומעלה. חודשים ספורים אחרי נחיתת המיג התקיימה החתונה שלנו. מוניר ובטי הוזמנו, כמובן, ונכחו בחתונה מבלי שצולמו, חלילה. הם הביאו לנו מתנה נאה: עגלת הגשה מתקפלת (אלה היו הימים שהמתנה הסטנדרטית הייתה סיפולוקס עם שש כוסות). ילדיהם היו מאושרים. מוניר עבר קורס טיסה אזרחית, עבד על הקו לאבו רודס שבחצי האי סיני, יצר שם קשרים וקנה חברים. שלוש המשפחות נפגשו לעיתים מזומנות. אכלנו בשבתות אלה אצל אלה ונהנינו ממטעמיהן של בטי, שבישלה בנדיבות בסירי ענק, ושל שולה. לי עצמי נדרש זמן לעבור מבישול חצילים ל-150 אנשים, כפי שהורגלתי בקיבוץ עין גדי, לבישול ביתי... טיילנו יחד בארץ, ונראה היה שהמבצע הצליח גם במישור האנושי והמשפחתי.

דני שפירא מקבל דרגת אלוף-משנה בלשכת הרמטכ"ל דן שומרון, 1989. מימין רעייתו שולה (ויקימדיה)

ה. הטרגדיה

אבל בטי לא שכחה ולא סלחה. לא על כך שבעלה הסתיר ממנה את תוכניותיו והעמידהּ בפני עובדה מוגמרת, וכנראה גם לא על עצם העריקה לישראל. לא עזרו מאמצינו להנעים את חייהם – היא דחקה במוניר להגר לארץ אירופית אחרת, למרות שהוא עצמו והילדים לא רצו בכך וטוב היה להם כאן. היא לחצה ונדנדה, והוא נכנע. הם עזבו את הארץ, והמוסד המשיך לסייע להם גם במקומם החדש וסיפק להם אבטחה הולמת. אך הם לא מצאו את מקומם, והבדידות הכריעה אותם. ככל הידוע, סביב שנת 1998 מוניר מת מדום לב, ומצבה של בטי, שנותרה לבדה, הלך והידרדר. לעיתים הייתה מטלפנת אליי בשתיים או בשלוש לפנות בוקר, ושואגת בטלפון: 'דינה! אני רואה אותם פה למטה'. היא התכוונה לשליחיו של סדאם חוסיין, שכביכול ארבו לה, אך היו אלה כנראה רק עוברי אורח תמימים. כעבור כמה שנים מתה אף היא, עד היום לא ברור ממה, אולי משברון לב. הקשר עם הילדים, שבינתיים בגרו ועמדו ברשות עצמם, נותק, למען ביטחונם.

כל מי שהיה קשור בפרשה שתק. במשך יותר מארבעים שנה לא נאמרה או נכתבה מילה. רק בשנת 2009, עם סיום משטר האימים של סאדם חוסיין, ניתן היה לספר. ככלות הכול, עוד היו למוניר ולבטי קרובי משפחה בעיראק וגם הם עצמם עלולים היו להיפגע מידי שליחיו של המשטר. מבצע יהלום היה הישג מודיעיני יוצא דופן, בעל השלכות צבאיות ומדיניות ארוכות טווח, אך המחיר היה טרגדיה אנושית גדולה.  

_______________________________________

פרופ' (אמריטה) דינה פורת לימדה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב

porat@tauex.tau.ac.il

א.ב. יהושע על שורש האנטישמיות

א.ב. יהושע, 2017 (צילום: ארי אלינסון, ויקימדיה)

מאת דינה פורת

בפסטיבל המשוררים שהתקיים השנה, שלא כרגיל ולמרבה הצער בירושלים ולא במטולה, הוקדש מושב לזכרו של הסופר א.ב. יהושע (2022-1936), במלאת שנתיים למותו. השתתפו בו אבי גיל, שביוגרפיה פרי עטו על יהושע הופיעה לאחרונה, הסופר חיים באר, ואנוכי. את המושב הנחה בשום שכל ובטעם טוב בני ציפר, מיוזמי הפסטיבל ועורך המדור לתרבות וספרות בעיתון הארץ. 

הוצאת עברית, 2024

זכיתי – ואכן זכות הייתה זו – לנהל במשך שנים כמה ויכוחים עם יהושע שהתמקדו בשני נושאים כבדי משקל. האחד, קביעתו הגורפת שהשואה הייתה כישלון נורא של העם היהודי; והשני, ניסיונו להצביע על שורש אחד להיווצרותה של האנטישמיות. היו אלה ויכוחים נוקבים, וטיעונים שונים הועלו מפה ומשם, אבל תמיד ברוח טובה וידידותית, בהקשבה ובכבוד. הצלחתו הגדולה מעולם לא סחררה את ראשו ולא  שינתה את מזגו הטוב, פשטות הליכותיו ויחסו לזולת. ועוד ייאמר לשבחו, כי הקפיד בכל ספריו ללמוד ולחקור, לשאול ולהתייעץ בכל הקשור לפרטים ולאירועים היסטוריים הקשורים בנושא הספר כדי להימנע ככל הניתן מטעויות. יהושע אהב להתלוצץ על כך ונהג לספר כי כאשר כתב את הרומן השיבה מהודו (1994) טרח ובירר פרטי פרטים עם רופאים בכירים ואף נכח בעצמו בכמה ניתוחים, והנה לאחר שפורסם הספר היו שביקרו אותו על ששגה בכמה פרטים הקשורים בניתוחים כירורגיים, אך איש לא העיר לו מאומה על התיאורים הנרחבים של הודו – מדינה שמעולם לא ביקר בה...

במארס 2012 נשא יהושע הרצאה על 'יחסי הגומלין שבין ישראל ליהודי התפוצות' ובה שב ותקף את הגלות, אם כל חטאת לשיטתו, רעה חולה ושורש כל צרותיו של העם היהודי. הגלות בעיניו היא כישלון עמוק מאוד של העם היהודי ו'השואה היא סיכום של הווית הגולה, המכה הסופית'. ועוד אמר בערך כך: 'מעולם לא שמעתי את היהודים מנתחים את השואה ככישלון של העם היהודי, שלא צפה אותה ... שבמשך אלפיים שנה, למרות כל הנורות האדומות שדלקו כל הדרך בהיסטוריה, לא הבין מה מצפה לו ולא התכונן'. הרצאה זו עוררה סערה רבתי, גם מפני שיהושע הוקיע את מי שיושב גם היום בגולה, וכינה את יהודי ארצות הברית בשם המבזה 'יהודים חלקיים', בעוד היושבים בציון הם ורק הם 'יהודים שלמים'. הישראליות, לדבריו, נותנת טריטוריה, חברה וכלכלה – אחריות טוטלית.  

במאמרו האחרון שבדפוס – שעקב מחלתו נערך על ידי ידידו הקרוב דן מירון ('והאנטישמיות – מה היא כי נלין עליה!', הארץ, 30 בנובמבר 2021) – ציין יהושע כי שליש מן העם היהודי הושמד לא בשל אידאולוגיה או דת, כלכלה או טריטוריה – זו הייתה השמדה לשמה. הוא שב והדגיש כי הגלות היא מקור האסון – העם הושמד משום שנמנע מחזרה לארץ ישראל כאשר זו הייתה אפשרית, ולכן התבצרות בטריטוריה שבה יהיו יהודים אחראים לגורלם וינסו להגן על עמם ביום צרה היא צו החיים של הקיום הלאומי. כל הדרך קבלנו מכות – ענה למי שתקפו את דבריו – לא היו מסעי צלב? אינקוויזיציה? פרעות?

מתוך הגדה לילדים, ברלין 1934 (מוזיאון ישיבה יוניברסיטי)

למשמע דבריו, טלפנתי אליו וביקשתי, כרבים וטובים אחרים, למחות על הגדרת השואה ככישלון יהודי. העליתי בפניו את הטיעונים הבאים: ראשית, ראיית ההיסטוריה היהודית כרצף של מכות, השפלות, פוגרומים ורצח, בקו עולה שמחמיר והולך ובסופו השואה הבלתי נמנעת, טעונה תיקון: היו תקופות ארוכות ורצופות של שקט, שבהן התאפשרו חיים של יצירה תרבותית, דתית ורוחנית ושל התפתחות קהילתית, כמו 'תור הזהב' של יהודי ספרד, תקופות מסוימות בחייהם של יהודי מרוקו, או ההתארגנות הקהילתית המפותחת בפולין ובליטא במסגרת 'ועד הארצות'. גלי אלימות כלפי יהודים גאו וירדו, בתקופות שונות, ומסעי הצלב, למשל, עלו בחומרתם וברצחנותם על התקופות שבאו אחריהם. 

שנית, יהושע חזר ודיבר על השמדה לשמה, נטולת רקע אידיאולוגי, והרי תורת הגזע, שבבסיסה אי השוויון בין בני האדם, היא זו שהעמידה את היהודים – ועמם הצוענים – מתחת ומחוץ למדרג מעוות זה. תורת הגזע היא זו שיצרה את המסגרת שבתוכה יכלו עמים וחברות לממש את הסנטימנט האנטישמי העתיק ובהשראתה להתנפל על שכניהם היהודים, לשדוד ולרצוח, כי הרי הם לא נחשבו יותר כבני אדם והותרה הרצועה. גם אם היטלר עצמו לא ממש האמין בתורת הגזע, הרי שהחרדה האובססיבית מפני 'היהודי', שהיא תולדה של תורה זו, תכונותיו השליליות כביכול וכוחו המדומה, הם שהדירו שינה מעיניו, כפי שהתוודה בפני הרמן ראושנינג, מחבר הספר 'שיחות עם היטלר'. 

ושלישית, יהושע סבר שאפשר היה לצפות מראש את השואה ולהימלט מפניה לארץ ישראל כשעוד היה ניתן. ואולם, לא רק היהודים לא זיהו בשעתו את מהותו של הנאציזם ולאן הוא חותר, ולא הבינו בזמן כי האידאולוגיה הנחרצת לא תתמתן עם העלייה לשלטון אלא מנוי וגמור עם תומכיה להוציאה אל הפועל. גרמניה סיפחה וכבשה ארצות רבות, זו אחר זו, מבלי שאף גורם צבאי או מדיני עצר בעדה. היא גם לא נחלה אף כישלון עד לקרבות אל-עלמיין וסטלינגרד בסוף 1942 ובראשית 1943, כעשר שנים (!) מאז התיישב היטלר על כס מלכותו. ברית המועצות, שהופתעה בפלישה לשטחיה (מבצע ברברוסה), למרות כל האזהרות והנורות האדומות שדלקו, איבדה כעשרים מיליון נפש, אזרחים וחיילים. למעלה מחמישה מיליון חיילי הצבא האדום נפלו בשבי ויותר ממחציתם נרצחו. שישים מיליון איש ואישה איבדו את חייהם במלחמה זו בעולם כולו, וזו עוד ההערכה הממעיטה – אלה מספרים שפשוט קשה לתפוס. הקהילות היהודיות באירופה נקלעו בין הפטיש לסדן: בין הרצחנות הגרמנית ומערכת ההונאה שהופעלה כלפיהם לבין הפניית העורף של שכניהם. אין גם לשכוח שלבעלות הברית, שלפניהן הובאו תוכניות הצלה, הייתה מטרה ברורה: קודם כל להביס את גרמניה ולהכניעה ללא תנאי. השואה הייתה כישלון חרוץ של אירופה הנוצרית, של כל תורות השוויון בין בני האדם, מן הליברליזם והדמוקרטיה ועד אחוות העמים, שאף אחת מהן לא עמדה בפרץ, ושל החברה האזרחית הגרמנית, שתמכה במשטר רצחני והייתה חלק ממנו.

למרות טיעונים אלה, שהושמעו על ידי רבים וטובים שאף הוסיפו להם כהנה וכהנה, יהושע לא זז מדעתו. 'כבר שלושים שנה אני דבק בעמדה זו', אמר לי, וחזר ואמר שמייד עם הצהרת בלפור צריכים היו בני עמנו כולם לארוז מזוודותיהם ולהגיע ארצה. לא הועילו גם הנתונים העובדתיים שהצגתי בפניו, על מצבה הפיזי והכלכלי של ארץ ישראל בסוף מלחמת העולם הראשונה ועל מעמדו המעורער של הרעיון הציוני בעם היהודי, עשרים שנה בלבד אחרי הקונגרס  הציוני הראשון. יהושע היה מוכן להסכים, וגם זה למחצה ולשליש, שבהיסטוריה היהודית היו מעלות ומורדות.

עולים חדשים ממרוקו על האנייה בדרכם לארץ ישראל (צילום: פריץ שלזינגר; הארכיון הציוני המרכזי)

הוויכוח השני, שהתנהל במקביל, נגע לניסיונו של יהושע להצביע על שורש אחד שהוא המקור והרקע לכל תופעות האנטישמיות. אחרי שנים של עיסוק בנושא הוא פרסם גרסה מסודרת של מחשבותיו בכתב העת אלפיים (גיליון 28, 2005; פורסם גם בספרו אחיזת מולדת, הקיבוץ המאוחד, 2008), שכותרתה 'ניסיון לזיהוי והבנה של תשתיות האנטישמיות'. למאמר התלוו 17 תגובות של חוקרים חשובים מהארץ ומהעולם, שהתפלמסו איתו על התשובות האפשריות לשאלה שהעלה: האם יש תשתית אחת לשנאת ישראל, שהיא תופעה כה מגוונת וממושכת. לטענתו, יש ויש תשתית מבנית אחת, והיא הזהות היהודית החמקמקה, הבלתי מוגדרת, המחברת באופן ייחודי ובעייתי בין דת ללאום, שהפחידה את העמים שבקרבם ישבו יהודים. הגוי עומד לפני משהו אמורפי, בעל פוטנציאל שינוי מדהים, והיסוד הווירטואלי והגמיש הזה מאפשר למתוח את כנפי הזהות היהודית עד שהן נעשות דקיקות ביותר ובעלות כושר חדירה קל ומפחיד אל תוך זהויות של עמים אחרים. כשזה קורה, הלא-יהודי משליך את הפנטזיות, הפחדים והרצונות שלו על אותו יסוד שחדר לתוכו, ואו אז הוא עלול להגיע למעשי שיגעון רצחניים.  

על טיעונים אלה מחיתי יחד עם חוקרים והוגים אחרים שהעלו שלל טיעונים שכנגד. ראשית, שהסיבות לאנטישמיות משתנות לפי הזמן והמקום, ונובעות מבעיות חברתיות, כלכליות ורגשיות שמקורן בקבוצות ובעמים שבהם מתפתחת אנטישמיות, והן תובעות מענה, או לפחות חיפוש אשם שמחוצה להם; שנית, מה שמחבר בין הסיבות השונות אינו דווקא זהותו של היהודי אלא דימויו. דימוי זה נבנה נדבך על גבי נדבך במשך דורות וכל נדבך כזה מתיישב על קודמיו ואינו מוחק אותם. הדימוי שנוצר עם הזמן הפך מאיים ומפחיד יותר ויותר, והוא שהפנה את הקנאה וחמת הרצח כלפי העם היהודי; שלישית, מי שביצעו פוגרומים ושחיטות או העליבו והדירו לא הטריחו עצמם בשאלות מורכבות כמו זהות יהודית חמקמקה, שהגדרתה היא עניין יהודי פנימי, ובוודאי שלא עסקו בניתוח רגשותיהם כלפיה. גם קשה לקרוא למעשיהם טֵרוּף או שיגעון. זהו פתרון קל מדי, שכן האנטישמיות אינה מחלת נפש אלא תולדה של התפתחות היסטורית שיצרה סמל של רוע קוסמי, וככל שזה התקבע ונעשה שימושי כן ממשיך השימוש בו לפי הנתונים המשתנים של הזמן והמקום.  

קריקטורה אנטישמית בשבועון הסאטירי האמריקני PUCK (11 במאי 1881)

נחזור לפסטיבל המשוררים שנערך לאחרונה לזכרו של יהושע, וכמובן בהעדרו. כשנטל הסופר חיים באר את רשות הדיבור, הוא רכן קדימה ואמר בשקט, כממתיק סוד עם שומעיו (והם היו רבים): 'יהושע', כך אמר בקירוב, 'היה סופר מצוין, גדול, שהפליא בשרטוט עלילות ודמויות, אבל כהוגה דעות היה פחות טוב. מוטב היה אלמלא פנה להעלאת מחשבותיו על הכתב והשמעתן ברבים, והיה מתרכז בכתיבתו הספרותית. תפקידו של סופר הוא לספר סיפור, ובזאת כוחו וגדולתו. דרך הסיפור הוא יכול להעביר לקוראיו את עמדותיו ואת פתרונותיו'. ושוב התגלע ויכוח, שהרי טובי סופרינו ומשוררינו גם מילאו תפקיד ציבורי של מוכיחים בשער והשמיעו את דעתם על בעיות השעה גם שלא במסגרת כתיבתם, ודי אם נזכיר את ביאליק וברנר, אורי צבי גרינברג ונתן אלתרמן, וכמובן א"ב יהושע, עמוס עוז, וייבדלו לחיים דוד גרוסמן וחיים באר עצמו. דווקא בסיומו של הפסטיבל, בוודאי בימינו אלה, כדאי לחזור ולומר שלאנשי רוח ולהיסטוריונים, לסופרים ולמשוררים יש גם תפקיד מוסרי-ציבורי: להשמיע את קולם ולחוות את דעתם. 

____________________________________

פרופ' (אמריטה) דינה פורת לימדה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב והיא יועצת אקדמית ל'יד ושם' porat@tauex.tau.ac.il

אנשים טובים באמצע הדרך: שלושה אטיודים ישראליים

פייסבוק (שם הצלם לא רשום)

מאת דינה פורת

א. בדרך לראש העין

שבת אחרי ארוחת הצהריים, 35 מעלות בצל. על כביש 444 הסואן לראש העין החליט האוטו שלנו לשבוק חיים לכל חי. ניסיונות ההחיאה עלו בתוהו, וכך עמדתי בכביש ופשטתי יד לעזרה... 

בזה אחר זה עצרו לידינו כמה וכמה מן המתנדבים בעם, ויחד עמדה חבורה של אנשים טובים וטיכסה עצה. עוד נהגים ונהגות עצרו ביוזמתם ושאלו: 'אפשר לעזור?', 'יש לכם מים?', ואכן לא היו – מעט המים שהיו לנו נשפכו כבר מזמן אל פי המנוע. התחננתי לפני אישה צעירה שתינוק בידיה, שתיקח כבר את בעלה (שהיה בין המנסים לשכנע את האוטו הסרבן שלנו), ושייסעו הביתה. היא מיאנה ואמרה: 'נישאר כמה שצריך, באהבה'. מוקד קבוצת המתנדבים 'ידידים', המושיטים יד לעזרה במשך כל ימות החול, אינו פועל בשבת, ובטלפון קיבלנו הודעת התנצלות ארוכה. בתוך זמן לא רב הגיע גם אופנוען משטרתי, מזיע קשות מתחת לקסדה ועם זאת אדיב ונמרץ. השוטר מיד תפס פיקוד ובכוחות משותפים הוזז הפגר לשולי הכביש. גורר הוזמן, אנו נשלחנו אחר כבוד הביתה במונית, והמתנדבים שבו איש איש לדרכו.

חזרנו הביתה עייפים, מיוזעים – ומאושרים.

דף הפייסבוק של 'ידידים'

ב. בדרך להר איתן

לא מכבר התקבלה בביתנו הזמנה ממפקד חיל הגנת הגבולות, להגיע באחד הימים האלה להר איתן ב-06:30 בבוקר כדי לרוץ את הקילומטר האחרון ב'מסע הסיכה' של מסיימי ומסיימות קורס איסוף קרבי ולהשתתף בטקס הסיום. נא לדייק ולהביא אוכל – הרבה אוכל! ההזמנה הגיעה אל ההורים, ומהם אל הסבים והסבתות, האחים והדודות. כל השבט הזה.

תג חיל הגבולות (ויקיפדיה)

עוד לפני השעה הנקובה השתרך תור ארוך של מכוניות. מגרש החנייה הענק התמלא, והמאחרים חנו משני צידי הכביש המתפתל ועולה לפסגת ההר. החונים יצאו מרכבם והצטרפו מיד לרצים ולרצות. הקורס המדובר הוא מעורב (בנים ובנות) וקשוח. את השבוע האחרון הם 'בילו' ב'שטח', בתנאים מדמי מלחמה. לא חלצו נעליים וגרביים, על מקלחת אין מה לדבר, בקושי כמה שעות שינה פה ושם, ואוכל – קדחת בצלחת. ולקינוח, מסע של שלושים קילומטר עם נשק, אפוד, תרמיל, וליעלי נכדתנו אף ניתן בונוס מיוחד – מכשיר קשר (קשרית מ"מ!). על הכתפיים אלונקה (אמיתית, לא קלישאה) שעליה התנדנדה בתורנות 'פצועה'. במחלקה השכנה רצה גם אופיר, נכדתה של בת-דודתי שנרצחה ב-7 באוקטובר בקיבוץ עין השלושה. השמש קפחה מעל, וההמון שטיפס בהר שילב ידיים עם הלוחמים והלוחמות, סוחב, עוזר, מעודד, צועק, שר, מנופף בדגלים, מזיע – גם סבים וסבות כמונו, שכבר לא נראים גיבורי חייל כמו שהיו פעם, זכו ליד תומכת ולדחיפה בגב.

פסגת הר איתן (צילום: חגי אגמון-שניר; ויקימדיה)

בשעה טובה, כולם למעלה, והטקס מתחיל. המפקד מבהיר שהחיילים והחיילות ניצבים ברחבה, הקהל מסביב, ובבקשה משפחות יקרות, נא לא להיכנס לרחבה עד תום הטקס. בזמן הנאומים והדקלומים זה עוד עבד, אבל משעה שהמפקדים החלו לענוד את הסיכות ולחבק כל אחד ואחת ניתן האות. ההורים החלו להסתנן לרחבה כדי לצלם את הרגע ולהנציחו לדורות. נו, מה עושים? המפקד עצר את הטקס, חזר על הבקשות והאזהרות וההורים שבו למקומם, וכשהטקס ממשיך – שוב מסתננים לרחבה וחוזר חלילה. אי-סדר ישראלי מצוי. גאווה משפחתית: יעלי ואופיר יצאו מצטיינות! האחת מצטיינת מחלקה והשנייה מצטיינת גדודית. ואז, מעגלים של שירה, מתחבקים ושואגים בקצב, קופצים ומריעים – כל זה כזכור אחרי שבוע קשה ולילה ארוך ללא שינה.

ועכשיו אוכל, קדימה אוכל! אבל הצידניות והתבניות נשארו במכוניות, כדי שאפשר יהיה ללוות את הצועדים. בני המשפחות פתחו בהליכה מהירה, ובמקביל הסעות של איש את רעהו בחזרה למכוניות, ומשם נסחבות הצידניות והתבניות אל שולחנות רעועים שהועמדו בשטח. קשה לתאר את התיאבון של חבר'ה צעירים שרואים 'אוכל של בית' אחרי כל כך הרבה זמן. בני המשפחות לא העזו להכניס ולו ביס לפה, והשאירו את כל האוכל לחיילים המורעבים. זמן לא רב אחר כך כבר נעלמו השניצלים, הקציצות והלביבות, הפיתות והחומוס, העוגות והקינוחים. הכל נטרף. וכל זה קורה כשמאות אנשים מכל מקום בארץ, מכל הגילים ומכל הגלויות עומדים יחד, מתלוצצים ומקטרים, מחליפים סיפורים על טירונויות שהיו לפני עשרות שנים, חולקים ביניהם את שאריות האוכל, ולבסוף גם מסיעים אלה את אלה חזרה למכוניות. סבא ויקטור, הסבא השני של יעל, שעלה ארצה מאוקראינה שם הכיר צבא אחר לגמרי, הסתכל סביב ודמעות גיל בעיניו.

שוב חזרנו הביתה מזיעים, עייפים, מודאגים – מה יקרה אחרי הקורס? – ומאושרים.

הענקת 'סיכת המ"מ' לנכדתנו יעלי, משמאל (צילום: עידו פורת)

ג. זיכרונות מבואנוס איירס

אחרי אוקטובר השחור התנדבנו, בן זוגי יהודה ואני, לסייע לבית החולים 'מאיר' לגייס תרומות – בית החולים הזה קלט 600 פצועים! חניון העובדים הפך מתחם למסוקים וחניון הקהל לחניון עובדים. וכך במשך כמה שבועות בילינו בחיפושי חנייה, ובעשרות טלפונים לבנקים ולחברות וליחידים, וזכינו לתשובות של רצון טוב ורוח נתינה: 'בהחלט, נתרום', 'כבר תרמנו אלפים רבים', 'כבר קנינו אפודים קרמיים', 'אנחנו יורדים כל שבוע עם קילוגרמים של אוכל וציוד', ועוד ועוד. לימים יבש מעיין התרומות ואנו חיפשנו אפיק התנדבותי אחר.

כמה שבועות אחרי שנולדתי, בבואנוס איירס, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הגיע מידע שצוללת גרמנית מתקרבת לחופי העיר, ומכיוון שאוניה גרמנית קודמת, 'אדמירל גרף שפה', כבר ניהלה שם קרב עם הבריטים, ובאורוגוואי השכנה היה קרב דומה עוד קודם לכן, זיכרון המהומה והאבדות עוד היה טרי. הצבא החליט אפוא על האפלה מוחלטת של הכרך הגדול. 

למרות ההאפלה, אבא שלי, משה קיטרון, שהקים את תנועת דרור (הבונים) בדרום אמריקה, החליט ללכת לאספה של חניכיו. עוד הוא עושה את דרכו, ומונית מגיחה מן העיקול ונהגה אינו רואה את מה שלפניו: על הכביש הולכים בני זוג. אבא, שראה כי הטקסי עלול לדרוס את הבחורה שהלכה על הכביש, הפיל את עצמו עליה ודחף אותה אל המדרכה. היא ניצלה, אבל רגלו השמאלית של אבא נשארה על הכביש ונמחצה. בני הזוג והנהג, שלא ידעו את נפשם גם מהכרת תודה וגם מצער, הביאוהו לבית החולים, שהיה חשוך גם הוא ולפיכך הטיפול התמהמה. לבסוף לא הייתה בררה אלא לכרות את הרגל מעל לברך.

במלחמה הנוכחית חיילים צעירים, רבים מדי, איבדו יד ורגל ולפעמים שתיים. ביקשתי להיפגש איתם במרכז שיקום, ולספר להם שאבא שלי לא נכנע. מאז התאונה התהלך אבי עם תותבת כבדה מעץ שאותה צריך היה לרתום לגוף, והסתייע במקל הליכה. הוא חי חיים מלאים ועשירים, עם הומור ובלי תלונה. לאחר שעלינו ארצה הוא פיתח קריירה פוליטית והגיע לצמרת מפא"י. הוא כתב, תרגם וערך, ובאופן כללי התרוצץ בארץ ובעולם עם אלף ואחת יוזמות. בעיניי אין אנשים נכים, כלומר חסרים שלא לומר פגומים. מילדותי היה ברור לי שיש אנשים עם יד ורגל ויש בלי, וזו דרכו של עולם. 

התקשרתי למי שמתאמים סיוע לפצועים, ונעניתי שאין לי מה לבוא. כולם עטופים בדאגה ובטיפול ובמבקרים. יטלפנו אליי אם חלילה יהיה צורך, אבל עד כה טרם טלפנו. 

מי אמר שאין ישראלים יפים?

צילום: איתמר לויתן

______________________________

פרופ' (אמריטה) דינה פורת לימדה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב והיא יועצת אקדמית ל'יד ושם' porat@tauex.tau.ac.il

להשאיר בית שרוף אחד בכל מקום שנפגע

בית שרוף בקיבוץ בארי

אמר העורך:

עוד שבוע מלחמה עבר, עוד חיים צעירים באו פתע לסופם, עוד משפחות בתוכנו ולידינו התפרקו משברון לב ואין אונים. אנו כבר בשבוע החמישי למלחמה וסופה עדיין אינו נראה. שבויינו עדיין מוחזקים בידי אויב צר ואכזר ומי יודע מה עלה בגורלם. הלב מתפלץ מזעם ומפחד, אך גם מלא תקווה ונפעם נוכח גבורתם ומסירותם של חיילנו.

אמרו חכמינו: 'איזהו חכם? הרואה את הנולד' (תמיד, לב, א). אבל אנו לא ראינו את הנולד. וגרוע מכך, ראשי הצבא וקברניטי המדינה לא ראו את הנולד. שנה שלמה בוזבזה על הזיות 'מלא מלא' של הפיכה משטרית מכאן, ועל מאבק אזרחי נגדן, נמרץ ומעורר השראה מכאן. ובינתיים, בעוד אנו מתקוטטים, 'אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי' (שמות, טו 9). אמר ועשה והצליח. המלקות שלקינו בהן עוד יכאיבו את בשרנו עד זוב דם, ואת הפצעים שפצעונו נלקק עוד שנים רבות. הלוואי ו'ביום שאחרי' נשכיל ללמוד לקח מן האירועים הללו: להיות צנועים יותר ומתלהמים פחות, להיות ראויים לקרבן שהקריבו, ולצערנו עוד יקריבו, אלפי משפחות בישראל.

דבריה של עמיתתי דינה פורת, על החובה לדאוג כבר עכשיו לשימור הזיכרון, נדפסו השבוע בעיתון ידיעות אחרונות (7 בנובמבר 2023), ומובאים כאן בתיקוני עריכה קלים. דברים אלה עוררו ויכוח מיד עם פרסומם. 

עלינו להנציח לדורות את זוועת ה-7 באוקטובר, על כך אין מחלוקת. אך מה היא הדרך הנכונה להנצחת האסון, והאם כבר עכשיו עלינו להיערך לקראת הכחשתו הצפויה? ומן הצד האחר, האם מוסרי לדרוש מאלה שיבחרו לחזור למקומות ההרוסים – בבארי, בניר עוז, בכפר עזה, בנתיב העשרה – לשקמם ולבנות בהם מחדש את ביתם, לחיות לצד בית שרוף וכך לחוות שוב ושוב את הטראומה? אולי ראוי יותר להרוס מן היסוד ולבנות מחדש? אלה שאלות שאין עליהן תשובה אחת, ובוודאי שלתושבי המקום, ניצולי האסון, שמורה הזכות לבחור את דרך הזיכרון הנאותה בעיניהם. בין כך ובין כך, הדברים חשובים ואת הדיון הציבורי על הזיכרון כדאי להתחיל כבר עכשיו.  

*

כתבה וצילמה דינה פורת

שום דבר, גם לא מיטב הדיווחים המצולמים והמפורטים שנראו ערב ערב על המסכים מתחילת המלחמה, אינו מכין את המבקרים בקיבוץ בארי ובחניון רֵעִים למראות הנגלים לפניהם: זהו ביקור קשה ומטלטל. השערות סומרות למראה שלולית דם משחירה בכניסה לבית ומעליה עוד מוטלת סכין, מזרונים ספוגי דם בחדר ילדים, בתים שהיו מלאי חיים עומדים שרופים ומנותצים זה לצד זה ובתוכם שרידי החפצים של בעליהם. ובאתר מסיבת הטבע עוד פזורות על פני שטח גדול שאריות הציוד האישי של החוגגים, מה שנותר לאחר הביזה היסודית. כל זה נמצא במקומו כפי שהיה ברגע האירוע, וטוב שכך, כיוון שקודם כל, ועוד לפני שתתחיל עבודת השיקום, צריכים הצילום והתיעוד להגיע לכל פינה בעולם.

שרידי ציוד אישי באתר מסיבת הטבע בחניון רעים

זכיתי להשתתף באחד הסיורים הנערכים לדיפלומטים, לעיתונאים זרים ומקומיים ולמי שעוסקים בשימור הזיכרון. הסיור נערך ביוזמתו של ישראל כספי, צנחן ותיק, בעל עיטור המופת מקרבות החווה הסינית, שלחם בג'נין במבצע 'חומת מגן' ומאז ניהל מאבק עיקש נגד סרטו של מוחמד בכרי 'ג'נין ג'נין'. מאבק זה הסתיים בפסיקת בית המשפט העליון לטובת הלוחמים. כספי מוביל את המבקרים ברגישות ובכאב, מגויס כולו למשימת התיעוד והצילום והעברתם הלאה, אחוז חרדה שמא יתחילו הזוועות להישכח. בדרך פגשנו עוד קבוצות – יש מאמץ מתמיד להנציח את המראות הקשים, תוצאות ההתעללות הבלתי נתפסת והרצח הברוטלי וההרס. את המראות הללו יש להעביר לקהל גדול ככל האפשר ובכל אמצעי התקשורת, האישיים והציבוריים, ובייחוד ברשתות החברתיות שהן צינור העברת המידע המרכזי בימינו.

עבודת התיעוד והשימור של זוועות האירוע למען הזיכרון ההיסטורי, בארץ ובעולם, החלה אם כך מיד, אך בצידה, כמו תמיד, החל גם הניסיון למחוק את זיכרון האירוע ולהכחישו. על כל פשע שנעשה קם מיד גם מי שמכחישו ומנסה למנוע את הטמעתו בתודעה ובזיכרון ההיסטורי. הספר הראשון שהכחיש את השואה יצא לאור כבר ב-1945! ומאז ואילך נמשכים מאמצי ההכחשה ואינם נפסקים – כך הדבר גם ביחס לטבח הארמנים בידי הטורקים, להרג מיליוני סינים על ידי יפן, לרצח הטוטסי ברואנדה ועוד ועוד. אין צורך לומר, שניסיון המחיקה מן הזיכרון גם מונע, או לפחות מצמצם, את האפשרות להטיל את העונש ההולם על מבצעי הפשע. 

בזמן הביקור בקיבוץ בארי ראינו דחפורים שכבר הפכו בתים שאין להם תקנה לערמת שברי בטון וזכוכית. והרי הדם עוד זועק מתוך השברים! לפיכך אני מציעה, בדחילו ורחימו, שהפעם תיעשה עבודת הזיכרון לא רק באמצעים הדיגיטליים והוויזואליים הישנים, אלא שבכל קיבוץ ויישוב שנפגעו יישאר בית אחד כפי שהוא, בית אחד שרוף שהמשפחה שחיה בו איננה עוד. ואז, גם כשיתבצע השיקום ויישובי 'העוטף' ישובו וישגשגו, יעמוד בית זה, לצד אמצעי הסברה והמחשה, כמזכרת עוון ויזכיר לכל המבקרים מה באמת קרה כאן. וגם בחניון רֵעים יגדרו שטח מסוים, שבו יישארו החפצים הזרוקים שננטשו כאשר ניסו החוגגים לברוח ולהציל את נפשם, וימתחו גג מעליו כדי שיישמרו שנים רבות.

דחפור הורס בית שנפגע בהתקפה על קיבוץ בארי

ברור שהאמצעים הדיגיטליים והוויזואליים הנפוצים והמשתכללים חדשות לבקרים, הסרטונים והקליפים והסֶלְפִים והבלוגים הם אמצעי התקשורת הקובעים של היום. הם מגיעים בשניות למיליוני צופים ומאזינים, אבל אולי אין די בהם. מכחישי פשעים ורציחות, ומכחישי שואה בכללם, ממילא כופרים באמיתותם ומודיעים שהם אינם אלא המצאה מתוכננת ומתוזמרת. טענתם זו מתחזקת לכאורה ככל שהאמצעים הטכנולוגיים החדשים הולכים ומשתכללים, שכן הם עצמם משתמשים באמצעים אלה ומודעים ליכולותיהם. וכך יהיה גם  עכשיו, ועוד יותר ככל שיגדל השימוש בבינה מלאכותית, המאפשרת ליצור ולהציג כמעט כל דבר העולה על הדעת. אבל גם למכחישים למינהם קשה יותר להתמודד מול אתרי רצח והרג ממשיים, פיזיים, הפתוחים לביקור: מחנה אושוויץ למשל, שבדיוק משום כך הוא מטרה למאמצי ההכחשה האינטנסיביים ביותר, או באבי יאר, שם האנדרטה מחוללת חדשות לבקרים כי היא עצם בגרון, או בית הספר ברואנדה שבו נרצחו תלמידים עם מוריהם, או האזור בננג'ין שבו נהרגו כמה מאות אלפים בזמן קצר.

אמת, מי שרוצה להכחיש ולומר שאין עדות לרצח תינוקות, לעריפת ראשים ולמעשי אונס ביישובי העוטף, יוכל לומר זאת, למרות כל המאמצים שייעשו. כבר שמענו זאת מפיה של המלכה הירדנית רנייה ומפיהם של אחרים. אבל בית הזועק את סיפורו או שרידי חפצים המשתקים את העומד מולם – הם אמצעֵי זיכרון שאולי יצליחו לעמוד מול שיני הזמן. כדאי שיישארו ויעמדו כפי שהיו בעת האירוע, לא רק נגד המלעיזים אלא גם עבורנו, הציבור בארץ והמבקרים בה שיגיעו מן העולם הגדול. הציבור הישראלי היום יודע היטב מה ואיך קרה, אך לילדים שנולדים עכשיו יהיה זה כבר בגדר אירוע רחוק. עלינו לדאוג גם להם, כדי שהזיכרון מהאסון שחווינו יישאר חי ומטלטל לעוד שנים רבות. 

בתים הרוסים בקיבוץ בארי

__________________________________

פרופ' דינה פורת לימדה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב והיא יועצת אקדמית ל'יד ושם'  porat@tauex.tau.ac.il

יומן קריאה: הרהורים על נקם ועל שילם

מאת מוקי צור

הקריאה בספרה עטור השבחים של פרופסור דינה פורת, לי נקם ושילם (אוניברסיטת חיפה, 2019), מעלה הרהורים ותובנות שיש בהם, כך נדמה לי, עניין גם למי שלא קרא את המחקר המרתק הזה. 

לאחר מלחמת העולם השנייה ניצבו בפני שרידי העם היהודי כמה אפשרויות פוליטיות, אך הן היו שבירות ועתירות סיכון. אירופה ההרוסה, המצולקת והרעבה ללחם, הייתה זירה רגישה ועצבנית, הטעונה ברצון עז של אלה שנותרו בחיים לשוב אל מציאות נורמלית, אך בלי סיכוי טוב לממש תקוות אלה בעתיד הנראה לעין. ליהודים ששרדו העמידה מציאות הפכפכה זו סכנות חדשות. לכאורה העם היהודי ניצח במלחמה, שכן אלה שרצו להשמידו הובסו, אך לא הייתה כאן חדוות הניצחון ולמעשה תבוסת היהודים נמשכה ואף העמיקה ככל שהתגלה היקף הרצח והמוות. בביתם הישן וההרוס כבר לא רצו בהם. לא פעם, אחרי מסע ארוך ומפרך של שיבה לעיירה או לעיר ממנה גורשו או נמלטו, הם מצאו את ביתם תפוש ואת הדיירים החדשים אלימים ותוקפנים. אלפי יהודים נרצחו ממש בפתח בתיהם שאליהם ביקשו לשוב.

הבחירה בציונות כאופציה לבניין מחדש של העם היהודי לא היתה מובנת מאליה. רבים הבינו את הסיכון הגדול הכרוך בעצם הזהות היהודית, במיוחד לאור כשלונו של העם היהודי להציל את עצמו מחיסול כמעט סופי ולאחר שבניו הופקרו על ידי עולם אדיש. מקצתם ביקשו בית בעולם ללא חדר מיוחד לעצמם ולעמם. הם העדיפו פרוזדור לעולם נגאל ובלבד שפרוזדור זה ישחררם מזהותם היהודית, שרבצה עליהם כפצע וסיכנה את קיומם. הם ביקשו לעשות זאת על ידי הזדהות אמת עם השלטון הסובייטי, שבאותה עת, לאחר הנצחון המפואר על הגרמנים, נראה כל-יכול. אחרים ביקשו להתבולל דרך מקצועם בתרבות הליברלית המערבית. חלק גדול ביקש פשוט להיעלם מתחת לרדאר ההיסטוריה: להיות פליטים, אנשים אנונימים חסרי זהות לאומית. את כל השורדים ליוותה תחושה עמוקה של אבל ואשמה, של אלה שלא הצליחו להגן על חייהם של בני משפחתם וקרוביהם, ושל אלה שלא הצליחו להניע את ממשלותיהם להציל את העם היהודי שהושמד. אך ליהודים רבים אחרים, בין כאלה שחשו כי אינם יכולים להשתחרר מיהדותם, וגם התביישו לעשות זאת, ובין כאלה שהיו גאים ביהדותם ולא העלו על דעתם לנטוש אותה, הייתה דרך אחרת. מנקודת מבטם, המצב קרא להתארגנות חדשה, שבעיקרה הייתה התכנסות תחת דגל הציונות המעשית. 

שרידי תנועות הנוער הציוניות, שרידי חברה הרוסה ללא מוצא, היו שותפים למבצע מיוחד במינו, שאותו ארגן עם ללא מדינה: מסע של עשרות אלפי יהודים אל ארץ ישראל, וזאת למרות ששליטי הארץ סגרו את גבולותיה. מבצע זה, שנודע כ'תנועת הבריחה', התחיל לקרום עור וגידים לאחר המפגש בין ניצולים בוגרי תנועות הנוער החלוציות והציוניות לבין חיילים ארץ-ישראלים, שהגיעו לאירופה כמתנדבי הבריגדה היהודית. המפגש ביניהם היה גורלי. 

בשבילי 'הבריחה' באירופה, 1945 (ארכיון עמנואל הרוסי, הספרייה הלאומית)

מנהיגים יוצאי דופן היו לבני תנועות הנוער הציוניות ששרדו: יצחק (אנטק) צוקרמן (1981-1915), צִבְיָה לוּבֶּטקין (1978-1914), אבא קובנר (1987-1918) ורוּז'קה קורצ'אק (1988-1921). הם ייצגו בצורה מזהירה את הדילמות החדשות שנפתחו בפני הניצולים, אותם אלה שלא איבדו תקווה ובחרו במימוש אמונתם שקדמה לשואה. קובנר ניסח את השאלה כשקבע לעצמו: 'אני לא אהיה פליט, אהיה שליח'. היה הרבה מן המשותף ביניהם: הם נלחמו בגרמנים, הן במרד בגיטאות הן במאבק הפרטיזנים; הם היו חלק מקבוצה שהאקטיביזם זרם בעורקיה, והם גם היו צעירים ללא ילדים. ועם זאת, רב היה גם ההבדל: אחרי דיכוי מרד גטו ורשה פעל צוקרמן יחד עם המחתרת הקומוניסטית הפולנית; קובנר, לעומתו, פעל כפרטיזן תחת פיקודם של קצינים מהצבא האדום. הוא הכיר מקרוב את אלימותו של המשטר הסובייטי, שהיה אגדה לרחוקים וסיוט לקרובים.

אנטק צוקרמן ורעייתו צביה לובטקין אחרי המלחמה (בית לוחמי הגיטאות)

אך כאמור, המשותף היה רב. בסוף 1941 הם כבר הבינו את מה שעוד לא היה ידוע ובוודאי היה קשה לתפוש: שהנאצים מתכוונים להשמדה שיטתית של העם היהודי ושתוכנית זו תבוצע על ידי מעצמה ובאמצעים של מעצמה. אבא קובנר בווילנה הגיע למסקנה זו לאחר שנודע לו על הרצח בפונאר, כשתוכנית ההשמדה הייתה רק בראשיתה. אנשי תנועות הנוער קראו למרד, ואת הקריאה למרד ניסח אבא קובנר, איש 'השומר הצעיר'. אנטק צוקרמן, איש 'דרור', ששהה בלבוב, שב לוורשה בתקווה לחולל בה מרד. אל נשכח איזו תעוזה, דמיון, יכולת ניתוח וקבלת אחריות נדרשו מאותם אנשים כאשר קיבלו החלטות כה גורליות במצב כל כך קיצוני ובתנאים של חוסר ידע מוחלט על כוונות הצד השני. הם היו אז בשנות העשרים המוקדמות לחייהם.

פרטיזנים יהודים בווילנה, 1944. במרכז: אבא קובנר, שלישית מימין: רוז'קה קורצ'אק

כשהמלחמה הסתיימה היה ברור כי אין עוד מקום לחילוקי הדעות הישנים ולהפרדה שנוצרה בין המפלגות והזרמים הציונים המסורתיים. זה היה ברור לראשי תנועות הנוער, כמו גם לרבים מהחיילים הארץ-ישראלים שפגשו את פליטי המלחמה. ואף על פי כן נותרו לא מעט מחלוקות: צוקרמן ביקש לארגן את שרידי העם לקראת עלייה לארץ, תוך שיתוף פעולה עם השלטון הקומוניסטי החדש בפולין. קובנר העדיף להגיע ארצה ולארגן את הנקמה הגדולה. 

כרגיל האלימות אינה מסתיימת אחרי המלחמה. למרות תנאי הרעב והמצוקה, קרבות מקומיים בין אזרחים ירשו את מקומה של המלחמה העולמית. וכך, עשרות אלפים של משתפי פעולה עם הנאצים הוצאו להורג בצרפת אחרי המלחמה, ואילו ביוון ובאיטליה התנהלו מלחמות אזרחיות בין השמאל הקומוניסטי לבין הימין. לכל המלחמות 'הקטנות' הללו היו תומכים מבחוץ: המעצמות הגדולות שהחלו כבר בהתגוששות ביניהן, שתהפוך למה שנודע כ'מלחמה קרה'. זהו הרקע לבעיה ההיסטורית והמוסרית הנקראת 'נקם'. 

בזמן המלחמה עצמה רעיון ה'נקם' מתפקד כסיסמת גיוס, שבכוחה להניע אנשים להקרבה קיצונית. במלחמה טוטלית זהו מכשיר אחד ב'ארגז הכלים' של המאבק. בדרכם לניצחון או בהתאוששותם מתבוסה מארגנים את עצמם ה'נוקמים' על בסיס תגובה מידית, אלימה ונחרצת. הסופר הסובייטי איליה ארנבורג קרא לחייל הרוסי להרוג גרמנים, ולא להפסיק להורגם, ובשיר הפטריוטי 'מלחמה קדושה', שכתב וסילי לבדב-קומאץ' ולא היה אזרח סובייטי שלא הכירו, נאמר: 'לזוהמה הפשיסטית הרקובה / נכניס כדור במצחה. / לאספסוף האנושות / נבנה ארון מתים איתן'. בלהט הקרב, ובהעדר שיגרה אזרחית של דין ודיין, זה היה 'השלל' שהותר לחיילים. אולם אחרי המלחמה כבר נשאלו שאלות אחרות, ובראשן אם יש טעם להתמיד בלהט הנקם, או שמא יש לרסנו ולעצב דפוסי צדק חדשים.  

לכאורה הנקם הוא תגובה למעשים נוראים שנעשו בעבר. מעין החזרת הצדק הקוסמי לשיווי משקל, אך עם סיכון שמעגל האלימות לא יסתיים לעולם. לכאורה הדילמה היא בין סליחה לבין נקם, אך בפועל אלה הם שני צדדיה של תגובה פעילה כלפי העבר. והרי יש גם אפשרות נוספת, שהיא לא נקם ולא סליחה, אלא איטום הזיכרון והמוּדעוּת לאשמה. יש זיכוי בדין שאינו בא אחרי משפט, אלא סתם כך מתוך אדישות או רצון לאדישות. מתוך תשוקה לסתום את הגולל על זיכרון הטראומה ולחפש סיפוק או בריחה במאוויים אחרים. ויש גם שיתוק, אי-יכולת להגיב בכלל, שמקורו בייאוש ובדיכאון שפקדו את המנצחים ואת המובסים גם יחד.

שנים רבות לפני שהתעוררו הדילמות הללו, לפני מלחמת העולם הראשונה, כתב  הסופר-החלוץ שלמה צמח מסה על הייאוש. הוא טען כי טועים אלה החושבים כי הייאוש מקורו בתחזית שגויה של העתיד ובהכרה שמה שביקשנו שיקרה לא יקרה. לדעתו, הייאוש האמיתי מקורו בתחושה שמה שהבטחנו לעצמנו בעבר לא התקיים. אין זה מקרה, טען צמח, שביאליק כתב 'הכוכבים רימו אותי' בלשון עבר...

רוב האנשים טוענים כי תכלית הנקם הייתה התחשבנות כזו עם העבר, ולפיכך למרות שאין בעולם נקמה על רצח של תינוק או על חיסולו של עם – יש לנקום על מה שהיה, שכן זה היה רצונם המפורש של הנרצחים. אך יש לשים לב לדבריו של אבא קובנר בהקשר זה: הנקם לא עוסק במעשים שנעשו בעבר אלא באיום הצפוי בעתיד. הנקם אמור למנוע מעשים שטרם נעשו. קובנר טען שיש לטפל בעתיד המאיים. לעומתו, צוקרמן חשב שיש להתמקד בהווה ולבנות את העתיד המבטיח: להכין את שארית הפליטה לקראת עלייתה לארץ ישראל. לזכור ולהזכיר – כמובן. אסור להיות אדישים, אך בה בשעה אסור להישאב למיזם נקמה כה שאפתני.

כתובת בדם על דלת בית יהודי בגטו קובנה, 1944 (ארכיון התצלומים, בית התפוצות)

מה הניע את אבא קובנר וממה חשש? מניסיון חייו הוא ידע היטב שאפוקליפסות מתגשמות. הוא התבונן על אירופה שלאחר המלחמה וטען כי המלחמה נמשכת באמצעים אחרים. לדעתו, המלחמה הקרויה 'קרה' אינה כל כך קרה אלא רותחת ועלולה להיות המשכה של המלחמה הקודמת, במיוחד בכל הקשור לעם היהודי, ששוב דמו יהיה הפקר. הוא זיהה סימנים מובהקים לכך: נעילת שעריה של ארץ ישראל על ידי הבריטים וסגירת גבולותיה של ארצות הברית; אנשי ממסד נאצים שהצליחו להיעלם או אף להשתלב בתוך מקבילית הכוחות הבין-מעצמתית החדשה; במשפטי נירנברג לא נדון אסונם של היהודים, ובפולין חזרו הפוגרומים האלימים. כיצד אפוא יש להתמודד עם הסכנות  החדשות? הנקם יהדהד בעולם ויזהיר מפני חזרה על מה שקרה, בבחינת 'לעולם לא עוד'. הנקם מכוון כלפי העתיד.

אבא קובנר מעיד במשפט אייכמן, 1961 (ארכיון המדינה)

אנטק צוקרמן כרת ברית עם מנהיגי המחתרת הקומוניסטית הפולנית, שאמנם חסו תחת כנפי השלטון הסובייטי אך היו משוחררים מהאנטישמיות הפולנית המסורתית. הוא חשב ששיתוף פעולה עמם יאפשר ליהודי פולין לצאת ממנה בטרם ייסגרו הגבולות ויירד 'מסך הברזל'. שלא כמותו, לאבא קובנר הייתה תחושה קשה לגבי יחסו העתידי של הקומוניזם אל היהודים. צוקרמן לא הכיר את האנטישמיות הקומוניסטית ולא ידע על האיום שהציבה על עתיד היהודים; קובנר הכיר אותה היטב. קובנר לא האמין שהעולם הפוסט-מלחמתי יהיה מסוגל לוותר על האלימות הטוטלית כלפי יהודים. שניהם הכירו בחשיבות הנקם ובצורך הדחוף בארגון הבריחה וההעפלה לארץ ישראל, אך היו חלוקים בדעותיהם לגבי סדר העדיפויות.

אנטק צוקרמן מעיד במשפט אייכמן, 1961

הממסד הציוני והחלוצי בארץ, שלא חי את הווית השואה ולא הבין את עולמם המסובך של הניצולים, ביקש לפתור את הדילמות שפילגו אותם באמצעות שילובם בפוליטיקה המפלגתית המקומית, זו שנוצרה על בסיס פולמוסים רבי שנים, שמקצתם היו זרים לניצולי השואה. המפגש הטרגי בין מאיר יערי, איש העלייה השלישית ומנהיג השומר הצעיר, לבין אבא קובנר – מפגש שמתואר בספרה של פורת – מייצג את הדרמה במלוא עומקה. יערי חשש מהפרטיזן המשוחרר קובנר, משום שבחיילים משוחררים יש נחרצות מסוכנת של בדידות וכעס, ביטחון בכך שהם כבר ראו הכל ואי אפשר לבלבל אותם בסיסמאות. האם יערי נזכר, שכאשר עלה לארץ ב-1920 הוא עצמו היה חייל משוחרר מהצבא האוסטרי, שלא כמו שאר חבריו לתנועה שהיו צעירים ממנו? האם המפגש עם קובנר החזיר את יערי אל התנסותו שלו עם חוויות מלחמת העולם הראשונה? האם זכר שהוא עצמו קיבל סמכות של מנהיג, לא מעט בזכות ניסיונו הצבאי והמלחמתי? 

הדבר המפליא בשיחתם, במיוחד עבור קוראים שיודעים את סופו של הסיפור, אינו הביקורת שהעביר קובנר על ברית המועצות ודברי הסנגוריה עליה שהשמיע יערי, אלא ניסיונו של יערי לקשור בין שלילת הנקמה לבין אמונתו בברית המועצות כסמל לשלום. והרי לא היתה אומה שנקמה בגרמנים יותר מאשר האומה הסובייטית! קובנר אמר שנים ארוכות אחרי זה: 'לא אסלח לתנועתי, שכאשר סיפרתי לחברים מה קורה למעשה בברית המועצות הם לא האמינו. רק כשהשיכור הזה, חרושצ'וב, סיפר מה שסיפר החלו חברי תנועתי להקשיב לי'.

מאיר יערי במפגש עם חניכי התנועה, 1946 או 1947 (ויקימדיה)

הנקם היה בעיניו של קובנר עירוב של טקטיקה, שנראתה הכרחית כדי להתגבר על חוסר האונים של השורדים בימי השואה; הגשמת צוואתם של הקרבנות, שלא יכלו להתגונן ולהגיב אך השביעו את הבאים אחריהם לעשות זאת; והכרה שרק נקם, שיביא למותם של חפים מפשע, הוא שירתיע מפני שואה נוספת לעם היהודי. אותה 'תוכנית א', שביקשה להמית המוני גרמנים חפים מפשע, אמורה הייתה למנוע את האסון הבא ולשמש נורת אזהרה לעולם. 

לעומתו, צוקרמן ביקש לטפל בניצולים, להביאם לארץ ישראל ולא להתערב בפוליטיקה הבין-לאומית ובמלחמה שניצתה בין הארצות הקומוניסטיות לבין הדמוקרטיות המערביות. קובנר חזה אל נכון את רדיפת היהודים בברית המועצות בשנים שאחרי המלחמה, ואילו צוקרמן צדק לגבי חוסר הסבירות והסיכון הרב שיש בריכוז המאמץ בנקם. החבורה הקטנה שהנהיג קובנר – כחמישים איש בסך הכל –הלכה שבי אחרי קסמו, תוך הכחשת רצונות אובדניים שפעפעו בהם ובו. הם האמינו במחוייבותו להנהיג את מיזם הנקמה, אך ספק אם רובם הבינו את מורכבות נימוקיו. הם ביקשו לנקום על העבר ולא להתערב בעתיד. 

בשלב מסוים התגבר קובנר על דחפי 'תמות נפשי עם פלישתים'. הוא הבין שדווקא אתגר בניין הארץ יכול להשיב לניצולים את רצון החיים. המפנה חל אצלו (לפי דעתה של יונת, בתה של רוז'קה קורצ'אק) בבית הסוהר בקהיר, לשם נלקח על ידי הבריטים (שחשדו בו שהוא איש לח"י) מהאנייה בה הביא לנוקמים את הרעל. למרות שנחבש בתא מבודד בבית האסורים בקהיר, ולמרות תחושת הייאוש מכישלונו להעביר את הרעל לחבריו, הצליח קובנר להתגבר על פיתוי המוות. הוא כתב בתאו את הפואמה עד לא אור (ספרית פועלים, 1947), שתיארה את חיי הפרטיזנים ביער והעידה על מחוייבותו לחיים. 

תוכנית א' – רעיון הנקם הגדול של הרג תמימים על מנת להרתיע – נכשלה, אך תוכנית ב' בוצעה. קבוצת הנוקמים הצליחה להבריח רעל למחנה שבויים של האס.אס. בנירנברג. היא גם הצליחה למרוח רעל על לחמים שנאפו במקום. אכן גרמנים הורעלו כתוצאה מכך, אך ככל הנראה איש לא מת. התוכנית בוצעה, אך לא השיגה את מטרתה. היה גם ניסיון להתנקש בקצין נאצי שנשפט בין פושעי המלחמה בנירנברג, וזאת על מנת למחות על העובדה שרצח היהודים לא היה נושא שעמד בפני עצמו במשפט. ניסיון זה כשל גם הוא. לצד אלה – מראה דינה פורת – שלחה 'ההגנה' את שמעון אבידן לגרמניה המזרחית כדי להשתתף בנקמה מסודרת נגד פושעי מלחמה נאצים, והוא עשה זאת בידיעת השלטונות.

גם קובנר וגם צוקרמן השקיעו מאמץ ניכר לחינוך בכלל ולזיכרון השואה בפרט (ולא רק את זיכרון המורדים והפרטיזנים). הם הבינו שעוד תגיע השעה לעדות אוניברסלית של שרידי השואה כולם. אמנם, בשנים הראשונות שלאחר השואה עדיין הלם האירועים והטרגדיות הפרטיות של כל ניצול אינם מאפשרים להם לבטא את אשר על לבם, אך הם זוכרים ויש ליצור את התנאים שיאפשרו להם בעתיד להתבטא. גם צביה לובטקין, רעייתו של צוקרמן, וגם רוז'קה קורצ'אק היו עדות חשובות במשפט אייכמן ועסקו גם בגיוס עדויות אחרות. לא רק עדויות של שליחים ציונים או חלוצים לוחמים, אלא גם של אנשים ונשים בני חוגים שונים ומכל קשת ההתנגדות היהודית. מאימהות שנדדו עם ילדיהן ועד נערים שנותרו לבדם בעולם. 

הנה סרטון קצר לזכרו של קובנר ובו שולבו דברים מפיו, כולל קטעים מעדותו המרשימה במשפט אייכמן:



בנקודת הזמן שבה פעלו אישים אלה כדי להפוך את זיכרון השואה לזיכרון שיקיף את העם היהודי כולו, צריך היה לתת אמון ביהודים ששרדו ולא לאטום אוזן מביטויי מצוקותיהם. חזיון התקומה היה למורדים בוגרי תנועות הנוער החלוציות מנוף כמעט יחידי שאפשר להם לזכור מתוך תקווה לעתיד יצירתי, ובה בשעה גם מנע מהם לשכוח או לנתב את הזיכרון אל ההתקרבנות וההסתגרות. מבחינה זאת, מעניינת הסתייגותו של הרב החרדי 'החזון איש' מקביעת יום השואה כיום נפרד שאינו קשור לצומות המסורתיים. הוא לא טען שהשואה דומה לאסונות היהודיים בעבר, ועם זאת פסק שימי תענית ציבור וזיכרון יש לקיים רק אם הם נסמכים על דברי נבואה, משום שנבואות החורבן כללו תמיד גם דברי נחמה ובשורה לעתיד. דומה כי כיוון כזה הסתמן גם במאבק על אופיו של יום השואה, שמראשיתו נקשר למרד ולתקומה. אין בכך כדי לומר שהתקומה הייתה תוצאת השואה, אלא שחזון התקומה הוא שמאפשר עמידה בנטל הנורא של זיכרון השואה.

הניסיון הכושל של הנקם היה פרק חשוב במהלך מורכב זה. טוב שהתקיים, אך גם טוב שנכשל. טוב שנכשל לא בגלל שהיה בכך ביטוי של גזענות נגדית, אלא משום שהצלחתו הייתה מונעת בטווח ארוך את היכולת של עם לבנות בתוך זיכרון לשואת העם היהודי, שלא הייתה כמותה בדברי ימי העולם, גם קריאה אוניברסלית מהדהדת למצפון ולתקווה.

אוסף ערי וליש, הספריה הלאומית

_____________________________________

מוקי צור, חבר קיבוץ עין גב, הוא היסטוריון וסופר