ואחי שותק: קריאה בשלושה שירים של אָמִיר גִּלְבֹּעַ

אָמֵיר גִּלְבֹּעַ (ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

מאת שלמה הרציג

בעִצומה של המלחמה הארוכה בתולדות ישראל, שאת קִצה אנו עדיין לא רואים באופק, ומתוך הכאב והתקווה להשבת החטופים לבתיהם, אפשר אולי למצוא מעט מרפא בהקשבה לקולות מן העבר. נעיין בשלוש דוגמאות מן הבשורה ההומניסטית וממגמת המחאה האנטי-מלחמתית הנוקבת שנמצאות במרחבי שירתו של חתן פרס ישראל לשירה (1982), המשורר אָמיר גִּלְבֹּעַ. בחודש זה (ספטמבר) אנו מציינים 108 שנים להולדתו (1917) של משורר ייחודי זה ו-41 שנים למותו (1984).

שניים משירי הקינה החזקים ביותר בספרות העברית של התקופה הספרותית המכונה 'דור המדינה' (שנות החמישים וראשית השישים) הם פרי עטו של גלבע. השירים 'וְאָחִי שׁוֹתֵק' ו'יִצְחָק' התפרסמו לראשונה בקובץ שִׁירִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (הקיבוץ המאוחד, 1953, עמ' 18, 23), וראו אור שוב באסופת שיריו כְּחֻלִים וַאֲדֻמִּים (עם עובד, 1963), שבה קיבץ המשורר מבחר של שירים מוקדמים יחד עם חדשים.

מבחינה תמטית, מבנית ורטורית, רב המשותף על המפריד בין השירים הללו, שגם נדפסו בכּחֻלים ואדֻמים זה ליד זה (עמ' 213-212). הראשון שבהם, 'וְאָחִי שׁוֹתֵק', הוא שיר קינה על נפילת אח במלחמה, שהוא בבירור גם קינה על כלל הנופלים במלחמת השחרור; השני, 'יִצְחָק', הוא קינה על 'רצח אב' בשואה (כל משפחתו של המשורר נרצחה בשואה), שיש בה ביטויי כאב ואימה על רצח העם היהודי בכללו במלחמת העולם השנייה. 

שני השירים כתובים בגוף ראשון, מנקודת מבטו של ילד; בשניהם הפתיחה היא אופטימית ואידילית, ובשניהם הולכת ומשתלטת בהדרגה האימה על המציאות, והופכת אותה לחלום בלהות מזעזע של דם ורצח; דא עקא, שאחרית החלום, בכל אחד מהשירים, היא למעשה המציאות האמיתית, שמגיעה לשיאה המקאברי בבית האחרון.

השיר בן ארבעת הבתים, 'וְאָחִי שׁוֹתֵק', נכתב מנקודת מבטו של ילד, ונפתח בתמונה של מעין הגשמת חלום עבורו. אחיו הגדול חזר מן השדה בבגד אפור, ובשלב זה עדיין איננו יודעים אם מדובר בשדה חקלאי או בשדה קרב. הילד, החושש שחלומו יתבדה, מתחיל מיד, כדרכם של ילדים, לספור את פצעי אחיו, ואנו, הקוראים, מניחים שאחיו החייל חזר הביתה פצוע וחבוש. הבית הראשון בשיר מסתיים בהיגד, שלכאורה אינו דרמטי: 'וְאָחִי שׁוֹתֵק'. למה שותק? אולי בשל עייפותו, אולי מתוך הלם קרב.

גם בבית השני נמשכת התלהבותו הילדותית של הדובר בשיר, אשר כדרכו של ילד מחטט בכיסי המעיל הצבאי ('סָגִין') של אחיו. הוא שולף מתוכם פריטים אופייניים לחייל השב משדה הקרב: 'וּמָצָאתִי אִסְפְּלָנִית שֶׁיָבֵשׁ כִּתְמָהּ, / וּבִגְלוּיָה שְׁחוּקָה אֶת שְׁמָהּ / תַּחַת לְצִיּוּר שֶׁל פְּרָגִים'. גם בית זה מסתיים באותו היגד, שכעת כבר מתחיל לעורר חשש: 'וְאָחִי שׁוֹתֵק'. 

יצחק רבין ויגאל אלון לבושים סְגִינִים ('שִׁינֶלים'), 1948

התלהבותו של הילד מגיעה לשיאה בבית השלישי, כאשר הוא מתיר את 'הַצְּרוֹר' (כנראה התרמיל) ומוציא מתוכו את חפציו של האח השותק: 'זֵכֶר אַחַר זֵכֶר', והקורא מעלה בדעתו שמא מדובר במזכרות משדה המערכה. בהמשך, בעקבות מציאת אותות ההצטיינות של האח, מריע הילד פעמיים לכבוד אחיו איש החיִל: 'הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר, / הִנֵּה מָצָאתִי אוֹתוֹתֶיךָ! / הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר, / אָשִׁיר גַּאֲוָה לִשְׁמֶךָ!'. המילה 'הַ גִּ בּ וֹ ר' אף היא מודגשת פעמיים (בפיזור אותיות). אלא שסיום הבית כופל גם את שתיקת האח, שעתה היא מבשרת רעות, עד שאפשר לומר בצורה אירונית כי זו 'שתיקה רועמת': 'וְאָחִי שׁוֹתֵק. וְאָחִי שׁוֹתֵק'.

ואז מגיע הבית החותם את השיר, שהוא בן שורה אחת בלבד, ובו ניחתת המהלומה הסופית: 'וְדָמוֹ מִן הָאֲדָמָה זוֹעֵק'. זעקת הדם השפוך עומדת בניגוד משווע לשתיקה המתמשכת של האח, והיא החורצת את גורלו הסופי ואת הידיעה המוחלטת: האח נפל בקרב ושתיקתו היא שתיקת המת. המילים הללו רומזות כמובן לרצח האח הראשון, כפי שמוכר לכל קורא מהתגוללות האל על קין לאחר שרצח את אחיו הבל: 'מֶה עָשִׂיתָ, קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה' (בראשית, ד 10).

עתה מתברר, שהתגלותו של הלוחם לאחיו הצעיר התרחשה בחלום בלבד. למעשה, הדבר נרמז כבר בבית הראשון: 'וַאֲנִי חָשַׁשְׁתִּי שֶׁמָּא חֲלוֹמִי יִתְבַּדֶּה', ואנו, הקוראים, סירבנו להירמז והעדפנו לפרש את החלום כמטפורה בלבד. כעת, לא ניתן עוד להכחיש את המוות שנוכח בשדה הקרב. וכאשר מגיעים לסיומו המר של השיר, נתבעים הקוראים לחזור ולקרוא בו מחדש ולזהות את רמזי המוות שפיזר המחבר ושאותם אולי החמצנו בקריאה הראשונה: הפצעים והשתיקה המתמשכת; צבעם האדום של הפרגים – רמז בוטה מאז מלחמת העולם הראשונה למוות בשדה הקרב (וראו במאמרו של עמי זהבי, 'הפרחים האדומים וזיכרון הנופלים', בלוג עונג שבת, 11 באוקטובר 2024); 'הַצְּרוֹר', המרמז לתפילת האשכבה ('תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים'); המונח 'זֵכֶר' המתקשר במוות (זכרו לברכה). לא זו אף זו, ניתן לראות בזעקת הדם השפוך לא רק זעקה של כאב וצער, אלא גם ביטוי של מחאה נוקבת נגד הבזבוז ונגד שפיכות הדמים הנוראה שמביאה המלחמה.

'צִיּוּר שֶׁל פְּרָגִים'. בול יום הזיכרון, 1952

שירו של גלבע 'ואחי שותק' הולחן בידי יוסף שריג מבית השיטה, שבעצמו נפל במלחמת יום הכיפורים. הנה עוזי מאירי שר, בעיבודו של חיים ברקני:

מבנה דומה יש גם לשיר בן ששת הבתים: 'יִצְחָק', שעצם שמו כרוך בהרמז מקראי לאחד מאבות האומה, שכמעט ונשחט בידי אביו. 

השיר, שכאמור פורסם לראשונה בשִׁירִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, נפתח בתמונה ילדותית אידילית המתארת טיול לפנות בוקר של אבא ובן. מבעד לעצי היער מאירה השמש על האב ובנו הפוסעים יד ביד. אלא שכבר בבית השני מתנפצת האידיליה כשלעיני הילד מתגלית תמונת אימים סוריאליסטית: 'כְּבָרָק לָהֲבָה מַאֲכֶלֶת בֵּין הָעֵצִים. / וַאֲנִי יָרֵא כָּל-כָּך אֶת פַּחַד עֵינַי מוּל דָּם עַל הֶעָלִים'. המאכלת שבין העצים מהדהדת כמובן את סיפור עקדת יצחק: 'וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו [...] וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ' (בראשית, כב 6, 10). בבית השלישי זועק הילד המבועת לעזרת אביו, בניסיון נואש לשחזר את סיפור ההצלה המקראי: 'אַבָּא אַבָּא מַהֵר וְהַצִּילָה אֶת יִצְחָק / וְלֹא יֶחְסַר אִישׁ בִּסְעֻדַּת הַצָּהֳרַיִם'.

אלא שבבית הרביעי אנו עדים למהפך דרמטי שמחולל המשורר בה'התכתבותו' עם סיפור העקידה המקורי. המועמד לעקידה אינו הבן יצחק אלא האב (ששמו אינו נזכר), שעונה בקול חנוק ובפנים חיוורים: 'זֶה אֲנִי הַנִּשְׁחָט, בְּנִי, / וּכְבָר דָּמִי עַל הֶעָלִים. / וְאַבָּא נִסְתַּם קוֹלוֹ. / וּפָנָיו חִוְרִים'. 

בבית החמישי שב ומשמיע הדובר את קולו, הפעם כבוגר: 'וְרָצִיתִי לִצְעוֹק, מְפַרְפֵּר לֹא לְהָאֲמִין / וְקוֹרֵעַ הָעֵינַיִם. / וְנִתְעוֹרַרְתִּי'. מסתבר שהאירוע, שראשיתו אידילית וסופו מזוויע, התרחש בחלומו של המשורר. אך ביקיצה מן החלום אין שמץ נחמה. נהפוך הוא, השיר מסתיים בתזכורת נוראה למציאות קשה: 'וְאָזְלַת-דָּם הָיְתָה יַד יָמִין'.

סיום השיר מעיד אומנם על חלום, אך דא עקא שמאחורי החלום המסויט מסתתרת מציאות איומה ונוראה. המשורר יוצר חיבור בין שחיטתו של האב, לבין התרוקנות הדם מידו הימנית של הבן, זו שאחזה בשמאלו של האב עת טיילו ביער. זו תחושה של חוסר אונים, ומן הסתם מרומז כאן גם הביטוי המקראי 'אָזְלַת יָד' ׁ(דברים, לב 36), של בן סמלי, המייצג את הדור הצעיר בארץ, נוכח אימי השואה. גם כאן השורה החותמת את השיר מרמזת לפסוק המוכר 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי' (תהלים, קלז 5). וחשוב מכך, השיר כולו אינו אלא זעקת מחאה נגד שפיכות הדמים הנוראה ביותר בהיסטוריה האנושית, השואה.

שני השירים שקראנו שיקפו, כל אחד בדרכו, באמצעות חלום מזעזע שאין יקיצה ממנו אל מציאות מנחמת, את מלוא האימה של המלחמה – כל מלחמה – ושל השואה. ממד הקינה על המשפחתיות וְהַעָמִיוּת היהודית-ישראלית שחרבוּ בשואה הוא ברור. אלא שבשולי כל אחד מן השירים מסתמנים לא רק הכאב העצום ותחושת האין אונים, אלא גם מחאה נגד רצח נפשע, ומיניה וביה גם סירוב לנחמה מדומה. נוכחותו המקפיאה של הדם בשני השירים היא הנותנת את הטון בעיצוב המחאה.

לשני השירים הללו נצרף שיר נוסף של גלבע, שאף הוא ראה אור לראשונה ב-1953 בספרו שִׁירִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (עמ' 88), ונכלל לימים גם בכְּחֻלִּים וַאֲדֻמִּים (עמ' 268). שיר זה, 'בָּעֲלֶטֶת', שנודע בשל עצמת המחאה החברתית-מוסרית שבו, שונה מאד במבנהו וברטוריקה שלו משני קודמיו, אך מוטיב הדם מחברו אליהם בעבותות של מחאה נחרצת. 

שיר קצרצר ודחוס זה, שאיננו שיר חלום כשני קודמיו, פורסם בראשית ימיה של המדינה. הוא מקבל רובדי משמעות נוספים דווקא בימינו נוכח מגמות של הכחשת מציאות, לא רק אצלנו (תיאוריות קונספירציה על רצח רבין, הכחשת המהפכה המשטרית או הרעב בעזה), אלא בעולם כולו (הכחשת משבר האקלים או כדוריוּת הפלנטות, הכחשת השואה, מגפת קורונה ולאחרונה הכחשת טבח השבעה באוקטובר). דומה כי דווקא כנגד המכחישים את המובן מאליו – המדעי, ההיסטורי והמוסרי – כתב אמיר גלבע את השיר 'בָּעֲלֶטֶת'.

ממד ההתרסה המוסרית שבשיר הוא העיקר שבו. בתקופה של עלטה ערכית המשורר זועק מדם לבו נגד האטימות, קהות החושים והכחשת העוול, שפשטו בחברה הישראלית. השיר קצר וקצבי, מרובה חזרות, תקבולות, ניגודים ופיזור אותיות (השורה האחרונה). הוא מעמיד את המשורר כבעל חוסן מוסרי, המתעקש להיישיר מבט אל מציאות מדממת. הוא אינו מוכן להיכנע לתכתיבים חברתיים של מכחישי מציאוּת למיניהם, המייצגים את העיוורון האנושי. כאשר הם ניצבים מול מעשי עוול ורצח, המסומלים בשיר באמצעות הדם, הם מתחמקים מאחריות ואומרים כי אין זה דם אלא 'צֶבַע'.

השיר 'בָּעֲלֶטֶת' (או, על פי מילותיו הראשונות, 'אִם יַרְאוּנִי אֶבֶן'), הולחן על ידי חוה אלברשטיין ונכלל באלבום המחאה שלה 'לונדון', שאותו פרסמה בשנת 1989, בימי האינתיפדה הראשונה. היא כמובן גם שרה אותו: 

אם במרומז, בשולי שירי קינה, ואם בדרך המלך של שיר מחאה ישיר ונוקב, אמיר גלבע השמיע קול חברתי-מוסרי צלול ורם, קולו של מי שאינו מוכן לעצום את עיניו נוכח עוול ורצח, ומסרב להכחיש את הדם שנשפך מול עיניו.

_________________________

ד"ר שלמה הרציג הוא מרצה לספרות ולתרבות shlomozo@bezeqint.net