גלגולו של איור: בקיצור ישראלית

קוראי עונ"ש רגילים לאיור החביב של נעם נדב, שמלווה את הבלוג מראשיתו וכל אחד יכול לפרש אותו איך שבא לו.

בשבוע שעבר זכתה לנה ברונשטיין, אנימטורית ומאיירת מוכשרת להלל, במקום הראשון בתחרות הקריקטורה ההומוריסטית על שם פרידל שטרן, שהוקדשה הפעם לנושא 'בקיצור ישראלית'.

זה האיור הזוכה. מזכיר לכם משהו?

וזה המקום להיזכר בפוסט קודם – מ'עונג שבת' ל'רצונות אסורים' (24 בדצמבר 2013) – שבו הובא גלגול נוסף של איורנו. צילום נהדר של הגרפיקאית שירה אדרי אליצור:

באותו פוסט, הבאתי גם את המקור לסיפור שמסתתר מאחורי האיור. זהו חידוד שמיוחס למשורר והמשכיל בנימין וולף (וולוול) ארנקרנץ (1883-1826), מהעיירה זְבַּרַז' שבגליציה המזרחית:

נפתלי זיגל, 'משכילי גליציה', ידע-עם, ה-ו (תש"י), עמ' 32

וכפי שהזכיר לי ריב"ם, הנה החדוד הנאה שהביא אלתר דרויאנוב ספר הבדיחה והחדוד, א, ירושלים 1939, מס' 820:

גלגולו של איור: מ'עונג שבת' ל'רצונות' אסורים

את האיור הזה, פרי עטו של ידידי הטוב נעם נדב, מכירים כל קוראי עונ"ש.

כבר כמה שנים שהוא מלווה את הבלוג (בצד שמאל למעלה) ואת האי-מייל השבועי.

כשנעם ניגש לאייר את הסמליל של עונ"ש הוא זכר שפעם ציטטתי באוזניו אמרת שפר בטעם של פעם, שכבר איני זוכר למי היא מיוחסת. כמדומני שהיה זה המשכיל יהושע השל שוֹר (1895-1818), איש ברודי ועורך החלוץ, שנודע כאפיקורוס שנון במיוחד:

ללמוד גמרא בשבת כאשר סיגר ריחני נעוץ בפיך – אין לך עונג שבת גדול מזה... 

משום מה החליט נעם לצייר את האפיקורוס של עונ"ש דווקא בדמותו של אפיקורוס אחר, אליעזר בן יהודה.

והנה לפני כשבוע הפנה מוטי קהת את תשומת לבי לתמונה הבאה פרי מצלמתה של הגרפיקאית שירה אדרי אליצור.

שירה הציגה לאחרונה את עבודתה זו בתערוכה בשם 'רצונות', מטעם החוג לעיצוב גרפי של מכללת אמונה בירושלים.

בהסברים לתמונותיה היא כותבת כך:

רוצה לנטוע במרחקים שורשים נודדים
רוצה לפצל את השלמות
ולהרכיב את החלקים
רוצה לעוף אל העננים
ולשבת על הרגבים
רוצה לחפש את החול
ולמצוא את הקודש
רוצה לברוח אל החומר
ולגלות את האור
רוצה ללכת עם הרוח ולרוץ מולה
רוצה לקלף את הנפש ורוצה לכסותה
רוצה הכל ולא רוצה דבר
רוצה גם וגם
אני שתיים ואנחנו אחת.

כל אחת ואחד חווים במהלך חייהם דיסוננס קוגניטיבי הגורמים לחוסר הרמוניה ולהעדר שלמות עצמית. הקונפליקטים יכולים להיות בענייני דת זהות שאיפות דרך חיים ובעצם בכל מחשבה ומעשה שלנו. בחרתי את הקונפליקטים הפנימיים שלי שדרכם אני מקווה כל אדם יוכל לשקף עצמו לפחות קונפליקט אחד פנימי.

הצפת הקונפילקטים השונים והבאתם לקדמת הבמה העצמית מאפשרת לנו לדון להתעמת ולקבל את אותם קונפליקטים ולהפכם לחלק מאיתנו. רק אז יכול האדם להגיע לאיזון הרמוני ולתחושת שלמות.

הפרוייקט מציג צילומים קונספטואלים בנושא רצונות מנוגדים, למרות שהמצולמת היא אני ואלו הם חיי, אין לי ספק שכל אחד ואחת יוכלו להתחבר!

עד כאן דברי שירה אדרי אליצור.

אהבתי את התמונה שלה. מאוד. אבל תהיתי אם לא מדובר כאן בגרסה נשית מודעת שמתכתבת עם האיור של נעם. פניתי לשירה, וזה מה שענתה:

את הצילום יצרתי במסגרת של פרוייקט גמר 'רצונות' בתואר הראשון. הוא אחד מתוך עשרה צילומים המתארים קונפליקטים פנימיים בנפש. הוא בא לסמל את שני העולמות המנוגדים של קודש וחול. האיור בהחלט מזכיר את הצילום, אבל לא הכרתי אותו לפני כן. חשבתי שהמצאתי את הגלגל...

אז כל הכבוד לשירה, והנה עוד עבודה נאה שלה, מאותה סדרה:

בעלי התוספות

בזכות המגיב 'אברבנאל', שהצביע על המשורר העממי בנימין וולף אֶרֶנקְרָנץ (כנראה 1883-1826) מזְבַּרַז' שבגליציה המזרחית, כמקור לחידוד על העישון בשבת, הצלחתי לאתר את מקור הסיפור.

בקובץ ידע-עם, ה-ו (תש"י), עמ' 32, פרסם נפתלי זיגל רשימת חידודים קצרה, שכותרתה 'משכילי גליציה', ושם נמצא קטע זה:

העיתונאי מנחם רהט הפנה את תשומת לבי לריאיון עם חסיד 'תולדות אהרן' שמואל פפנהיים, שהתפרסם, בהתאמה מושלמת עם הפוסט הזה, במוסף 'אתנחתא' של עיתון בשבע (א' בשבט תשע"ד; 2 בינואר 2014).

בריאיון סיפר פפנהיים בן ה-44 מזיכרונותיו כילד על דמותו המקורית של יצחק ברמן, מבעלי מאפיית ברמן הירושלמית, שגר ברחוב שטראוס, בסמוך לקולנוע אדיסון לשעבר. באותם ימים היה זה קו הגבול הדמיוני בין השכונות החרדיות לבין שאר שכונות ירושלים. ברמן, שינק כנראה ממורשתם של משכילי גליציה, יצא בלילות שבת אל המרפסת עם גמרא גדולה בידו וסיגריה בפיו כדי ללמוד בניגון של בחורי ישיבה...

וכך מספר פפנהיים:

חידת היגיון מצוירת לסוכות

חידת היגיון קלילה לסוכות מאת דקל בֶּנוּ ומעֵט נעם נדב.

שתי מילים (2, 5).

הפרס: הושענות ישנות שחבט בהן הרב חיים קנייבסקי.

הפתרון – אם לא יימצא  – יובא כאן בהמשך.

_______________________________________

טס מינים, כמובן.
________________________________________________________________

רשימות קודמות בעונ"ש על סוכות:

סוכות – הרכבה ופירוק

'לא קם כמשה' של שלום עליכם

זהירות תולעים בסוכה

האמנם משתילים סיליקון בלולבים?

שמחת תורה של הילדים

'פזמונים להושענא רבה' של חיים נחמן ביאליק

תפילת 'הושע נא' בסרט 'הדיבוק' בפי גרשון סירוטה

ברוך הבא: פרידה מסוכות

תעלומת הלולב והלב

אמנון דנקנר ופרופסור גרשם שלום

החיים בעיר, מוסף הארץ, 14 בנובמבר 1995 (איור: נעם נדב)

שלשום נפטר במפתיע ובגיל 67 העיתונאי והסופר אמנון דנקנר.

לא היכרתי אותו אישית, אלא רק את דמותו הציבורית והתקשורתית, אך אהבתי לקרוא את מאמריו השנונים ואת סיפוריו, האמתיים והבדויים, ובעיקר את אלה שבהם חזר אל זיכרונות ילדותו בירושלים של שנות החמישים.

אחד הסיפורים היפים שלו, והפחות ידועים, נקרא 'הקייץ של רינה אוֹסטֶר', סיפור-פנטסיה של ארוטיקת נעורים על רקע מרכז העיר ירושלים ושכונת רחביה של שנות השישים. ומי מופיע לקראת סוף הספר ונותן סטירת לחי אדירה לנער דנקנר, אם לא חוקר הקבלה פרופסור גרשם שלום, שגר ברחוב אברבנאל...

לזכרו של דנקנר, הנה הסיפור (מתוך: הקייץ של רינה אוסטר, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 37-27):

'כמה זה עולה לו', מוסף הארץ, 10 בספטמבר 1996 (איור: נעם נדב)

עוד מעט פסח (תשע"ג)

סעודת החמץ האחרונה בחצר ישיבת 'תולדות אהרן', פסח תשע"ב (צילם: ברוך גיאן)

מבחר רשימות קודמות על פסח

אז מה הם אכלו שם, בסעודה האחרונה?

וריאציות לפסח

שירי ליל הסדר, קצת אחרת

היכונו לפסח: הטירוף מתחיל...

שלטים מקומיים / מבצעים לפסח

תשורה קטנה לפסח: הגדת החרות של סטאלין

עשרה פתיתי חמץ

ורשימה שהתפרסמה אתמול,  ברוך הבא: שעשועי פסח

*

א. 'שמחה רבה' + ויוואלדי

חמישיית הבנות של כרמל א-קפלה מפליאות לשלב את 'שמחה רבה', שיר פסח הקלסי של בלהה יפה וידידיה אדמון, עם פרק 'האביב' בסימפונית 'ארבע העונות' של אנטוניו ויוואלדי.



תודה לרונית מרוז

ב. ביעור חמץ בלעז

דוד הוליץ שלח לי צילום של דף מעוטר הכולל את 'סדר בדיקת ושריפת חמץ', ש'מוגש בהוקרה לידידי ותומכי מוסדותינו הקדושים מוסדות ערלוי' (ערלוי היא חסידות הונגרית קטנה, שמרכזה בירושלים):

כתב הוליץ:

אחרי הברכה שקודמת לבדיקת החמץ, ולפני אמירת הטקסט הארמי הקדום 'כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי', מופיעה הערה חשובה בעברית: 'אחרי גמר כל הבדיקה יאמר כל חמירא וצריך להבין מה שאומר. ומי שאינו מבין ארמית יאמר בלשון לעז'.

במילים אחרות: גם חסידי ערלוי יודעים, שלא כל אחד מבין בימינו ארמית ויש כאלה הזקוקים לעזרה בתרגום. אבל עבורם לשון לעז, פירושה יידיש: 'אללעס זויער טייג וכו'...

אם אדם בישראל אינו מבין ארמית, אולי זו קצת בושה, אבל מה תעזור לו היידיש, שגם היא אינה נהירה לכולם. על אחת כמה וכמה יידיש מגורמנת (את הניקוד עשה כנראה אדם הלום יין, שאינו מבחין בין קמץ לשורוק). זה אמנם מעודד לחשוב שבעיניהם של חסידי ערלוי העברית אינה נחשבת ל'לעז', אבל אם חשוב להבין את הטקסט הארמי, למה לא לתרגמו פשוט לעברית?

ג. 'סוכר-ראש' כשר לפסח

מודעה זו התפרסמה בעיתון 'דואר היום' לפני תשעים שנה (15 במרס 1923).

'מה זה סוכר-ראש?', שאל אותי רמי נוידרפר, שהעביר לי את המודעה, 'ניסיתי להתקשר לשח-רחוק של האדון ורשבסקי בירושלם, אבל אף אחד לא ענה לי'.

הפניתי את השאלה לפרופסור חיים כהן מאוניברסיטת תל-אביב, עורך המילון ההיסטורי של הלשון העברית, והוא פתר את החידה:

סוכר-ראש הוא תרגום מגרמנית של Zukcerhut (כובע סוכר), דהיינו גוש סוכר בצורת חרוט. באנגלית הוא נקרא Sugarloaf. בספרות העברית הוא נקרא לעתים 'חרוט סוכר', וח"נ ביאליק בסיפורו 'החצוצרה נתביישה' מתרגם כצורתו: כובע סוכר. מניין לקחו את ה'ראש' לא אדע, אולי מרוסית או צרפתית. לפני כחודשיים הייתי באוניברסיטת האלה שבגרמניה וראיתי חרוטים כאלה בעיניי (אמנם, בלי הכשר לפסח). במונחי האקדמיה ללשון עברית: 'סוכר ראשים', ובאמת איני יודע מה ראו להניח את המונח העברי בצורתו זו, התמוהה בעיניי.

הכנת חרוטי סוכר (ציור מהמאה ה-17)

ד. שישליק כבש במצה

ולסיום, ברכתו של צייר המערכת, נעם נדב:




ומשהו לחובבי קרבן הפסח:

תודה לשמחה שטול

חג שמח!

אמר בעל העונ"ש + חידה ספרותית מאוירת

אתמול, יום רביעי, חזרתי לחיים ולשלום ממסעותיי בניכר.

השתטחתי על קברותיהם של נח-נחמן מאומן ושל הרש'לה מאוסטרופוליה, ביקרתי בבתיהם של משוררים וסופרים, משכילים וחסידים, אכלתי וֶרֶניקֶס וקרעפלאך, שתיתי יי"ש וקוואס – בקיצור שפרה עליי נחלתי. קיוויתי שעד שאחזור ייגמר כבר הסיפור הזה עם אירן, אך התבדיתי. עכשיו יהיה עלי לשאת בתוצאות יחד אתכם.

מכל מקום, תודה לכל הקוראים הסבלנים והתוהים. העונ"ש השבוע קצר מהרגיל, ולמן השבוע הבא יחזור למתכונתו הרגילה. 

נעם נדב, מאייר הבית של עונ"ש, קידם את פני בבדיחה פרטית. התדעו, קוראים יקרים, איזה מקור ספרותי מסתתר מאחורי הציור?

  

בין הפותרים נכונה יוגרל משהו.

הפתרון

התשובה הנכונה נמצאה על ידי חיים אנלין – כל הכבוד!

הנה הפתרון מתוך ילקוט הכזבים של דן בן-אמוץ וחיים חפר (הקיבוץ המאוחד, תשט"ז):

תקוות גדולות: שנות ה-90

עִדוֹ נדב התגייס שלשום לצה"ל, לחיל השריון, ולבקשתו הכין לו אביו נֹעם – ידידי, שכני שמלמעלה, והצייר הרשמי של מערכת עונ"ש – קומיקס מיוחד.

לעדו, הקונקרטי והמטפורי, ברכות חמות מכולנו (בשנות הששים והשבעים עוד נהגו לאחל לחיילים 'שפשוף קל ונעים', אבל מאז התעשרה המילה 'שפשוף' במשמעויות נוספות, ולכן יצאה ברכה זו מכלל שימוש). הלוואי שיחד עם כל בנינו-חיילנו (כולל הבן הפרטי שלי) תיכנס בשלום ותצא בשלום.

ועד אז, תזכורת משנות התשעים, כשהיינו בני שלושים ומשהו...

'ליל אהבה עם אזרחים': מחווה לשכונת בית הכרם

מחר 'יום ירושלים' וזו הזדמנות טובה להסיר את האבק מעל שיר מקסים שהזמן השכיח, וגם לעשות כבוד לשכונת הגנים הירושלמית, החילונית והיפה, בית הכרם (שאיכשהו תמיד אני מצליח להתבלבל ברחובותיה).

בימי 'ההמתנה', ערב מלחמת ששת הימים, חנו גדודי המילואים של חטיבת הצנחנים בבית הכרם, ועל הדרך הלבבית שבה קיבלו תושבי השכונה את המילואימניקים סיפר העיתונאי הצעיר משה נתן (הוא היה אז בן 26 בסך הכל) בספרו המלחמה על ירושלים (הוצאת אותפז, עמ' 124-122). ספר מיוחד זה, שנדפס לראשונה במאי 1968, היה אחד מ'ספרי המלחמה' הראשונים. הוא זכה בשעתו לפופולריות בלתי רגילה ונדפס בשבע מהדורות:

אחד המילואימניקים הללו – שגם רואיין על ידי משה נתן (עמ' 345) – היה מאיר אריאל, אז חבר קיבוץ משמרות. אריאל התפרסם באותם ימים בשיר אחר שכתב, 'ירושלים של ברזל' (עליו כתבתי שלשום). אבל אז, 'בשעות הטֶּרֶם' שקדמו להפצצות הירדניות ולכיבוש העיר העתיקה, כתב אריאל שיר יפהפה ולא כל כך מוכר אלא למעריצים כבדים: 'ליל אהבה עם אזרחים'; את הלחן הנפלא חיבר חיים ברקני, חבר קיבוץ שער הגולן (שהתפרסם בלחנים כמו 'ביתי אל מול גולן', 'החיטה צומחת שוב', ועוד רבים).

המלחין חיים ברקני (2001-1923)

כאן אפשר לשמוע את השיר:



ואלה המילים:

ליל אהבה עם אזרחים
בבית הכרם.
רחוב מוגף את פנסיו כולם כיבה.
אך השכונה הגישה את ליבה
עם המשקה והכריכים
בשעות הטרם.

בכל חדרי המדרגות
בתוך החושך.
תינינו אהבה, כולה של וידויים.
וכל הלבבות היו גלויים
על טס עם פרורי עוגות
עשוי נחושת.

ליל אהבה.
עם אזרחים.
ליל אהבה בבית הכרם.
ליל אהבה בשעות הטרם.

פתאום צלצול צחוקֵי עלמה
אתה שומע.
והוא בתוך כל הקולות הגבריים
כמו פכפוך מי מעיין טריים
בלב מדבר... אמור, על מה
אתה דומע?

כן, אנחה אתה מחניק.
היא מפטפטת,
סיגריות מתאמצות לשווא להאירה,
רוצים קצת לראותה ולזוכרה
עם הגבינה והנקניק
ומי הפטל.

ליל אהבה...

צריך לזוז וזה קשה,
אִוְשָׁה של פחד -
וזו אִוְשָׁה שלא הייתה למשבים
של ביעותי שבים-או-לא-שבים
בזכות כל השעות אשר
בילינו יחד.

שכונת בית הכרם (צילום: לואיס גולדברג)

ידידי נועם נדב, צייר הבית של עונ"ש, נולד וגדל בבית הכרם. במלחמת ששת הימים הוא היה תלמיד בכיתה ד' ואת זיכרונותיו שלו משעות הטרם הוא רשם בצבע. עלילון [קומיקס] זה התפרסם בשנת 2010 בחוברת ילדוּת: טיול מצויר בשבילי הילדוּת, על ידי תכנית קרב למעורבות בחינוך והמוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון (הקלקה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה):

בעלי התוספות

אנשי 'טלכרם', הטלוויזיה הקהילתית של מתנ"ס בית הכרם, העלו היום (3 ביוני 2012) למרשתת סרטון מעניין על הצנחנים בבית הכרם, והוא כולל ריאיונות עם 'אזרחים' ועם יורם זמוש, מ"פ הצנחנים, בן קבוצת יבנה, שהניף את הדגל על הכותל, וכן קטעים נדירים של סרט שצילם מנשה קצב באותם ימי המתנה.

(תודה לאהוד גן-אל)

פרס פרידל שטרן לנעם נדב

נעם נדב מחייך בסיפוק (צולם במערכת עונ"ש)

כבוד ויקר לצייר מערכת עונ"ש נעם נדב, שזכה במקום הראשון בתחרות הראשונה לקריקטורה הומוריסטית על שם פרידל שטרן, מטעם המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס שבחולון.

נושא התחרות לשנת 2012 היה 'יום אישה שמח', ואתמול הוכרזו שמות הזוכים.

הנה בפרסום בכורה עולמי הקריקטורה הזוכה: