את האיור הזה, פרי עטו של ידידי הטוב נעם נדב, מכירים כל קוראי עונ"ש.
כבר כמה שנים שהוא מלווה את הבלוג (בצד שמאל למעלה) ואת האי-מייל השבועי.
כשנעם ניגש לאייר את הסמליל של עונ"ש הוא זכר שפעם ציטטתי באוזניו אמרת שפר בטעם של פעם, שכבר איני זוכר למי היא מיוחסת. כמדומני שהיה זה המשכיל יהושע השל שוֹר (1895-1818), איש ברודי ועורך החלוץ, שנודע כאפיקורוס שנון במיוחד:
והנה לפני כשבוע הפנה מוטי קהת את תשומת לבי לתמונה הבאה פרי מצלמתה של הגרפיקאית שירה אדרי אליצור.
שירה הציגה לאחרונה את עבודתה זו בתערוכה בשם 'רצונות', מטעם החוג לעיצוב גרפי של מכללת אמונה בירושלים.
בהסברים לתמונותיה היא כותבת כך:
רוצה לנטוע במרחקים שורשים נודדים
רוצה לפצל את השלמות
ולהרכיב את החלקים
רוצה לעוף אל העננים
ולשבת על הרגבים
רוצה לחפש את החול
ולמצוא את הקודש
רוצה לברוח אל החומר
ולגלות את האור
רוצה ללכת עם הרוח ולרוץ מולה
רוצה לקלף את הנפש ורוצה לכסותה
רוצה הכל ולא רוצה דבר
רוצה גם וגם
אני שתיים ואנחנו אחת.
כל אחת ואחד חווים במהלך חייהם דיסוננס קוגניטיבי הגורמים לחוסר הרמוניה ולהעדר שלמות עצמית. הקונפליקטים יכולים להיות בענייני דת זהות שאיפות דרך חיים ובעצם בכל מחשבה ומעשה שלנו. בחרתי את הקונפליקטים הפנימיים שלי שדרכם אני מקווה כל אדם יוכל לשקף עצמו לפחות קונפליקט אחד פנימי.
הצפת הקונפילקטים השונים והבאתם לקדמת הבמה העצמית מאפשרת לנו לדון להתעמת ולקבל את אותם קונפליקטים ולהפכם לחלק מאיתנו. רק אז יכול האדם להגיע לאיזון הרמוני ולתחושת שלמות.
הפרוייקט מציג צילומים קונספטואלים בנושא רצונות מנוגדים, למרות שהמצולמת היא אני ואלו הם חיי, אין לי ספק שכל אחד ואחת יוכלו להתחבר!
עד כאן דברי שירה אדרי אליצור.
אהבתי את התמונה שלה. מאוד. אבל תהיתי אם לא מדובר כאן בגרסה נשית מודעת שמתכתבת עם האיור של נעם. פניתי לשירה, וזה מה שענתה:
בעלי התוספות
בזכות המגיב 'אברבנאל', שהצביע על המשורר העממי בנימין וולף אֶרֶנקְרָנץ (כנראה 1883-1826) מזְבַּרַז' שבגליציה המזרחית, כמקור לחידוד על העישון בשבת, הצלחתי לאתר את מקור הסיפור.
בקובץ ידע-עם, ה-ו (תש"י), עמ' 32, פרסם נפתלי זיגל רשימת חידודים קצרה, שכותרתה 'משכילי גליציה', ושם נמצא קטע זה:
העיתונאי מנחם רהט הפנה את תשומת לבי לריאיון עם חסיד 'תולדות אהרן' שמואל פפנהיים, שהתפרסם, בהתאמה מושלמת עם הפוסט הזה, במוסף 'אתנחתא' של עיתון בשבע (א' בשבט תשע"ד; 2 בינואר 2014).
בריאיון סיפר פפנהיים בן ה-44 מזיכרונותיו כילד על דמותו המקורית של יצחק ברמן, מבעלי מאפיית ברמן הירושלמית, שגר ברחוב שטראוס, בסמוך לקולנוע אדיסון לשעבר. באותם ימים היה זה קו הגבול הדמיוני בין השכונות החרדיות לבין שאר שכונות ירושלים. ברמן, שינק כנראה ממורשתם של משכילי גליציה, יצא בלילות שבת אל המרפסת עם גמרא גדולה בידו וסיגריה בפיו כדי ללמוד בניגון של בחורי ישיבה...
וכך מספר פפנהיים:
כבר כמה שנים שהוא מלווה את הבלוג (בצד שמאל למעלה) ואת האי-מייל השבועי.
כשנעם ניגש לאייר את הסמליל של עונ"ש הוא זכר שפעם ציטטתי באוזניו אמרת שפר בטעם של פעם, שכבר איני זוכר למי היא מיוחסת. כמדומני שהיה זה המשכיל יהושע השל שוֹר (1895-1818), איש ברודי ועורך החלוץ, שנודע כאפיקורוס שנון במיוחד:
ללמוד גמרא בשבת כאשר סיגר ריחני נעוץ בפיך – אין לך עונג שבת גדול מזה...משום מה החליט נעם לצייר את האפיקורוס של עונ"ש דווקא בדמותו של אפיקורוס אחר, אליעזר בן יהודה.
והנה לפני כשבוע הפנה מוטי קהת את תשומת לבי לתמונה הבאה פרי מצלמתה של הגרפיקאית שירה אדרי אליצור.
שירה הציגה לאחרונה את עבודתה זו בתערוכה בשם 'רצונות', מטעם החוג לעיצוב גרפי של מכללת אמונה בירושלים.
בהסברים לתמונותיה היא כותבת כך:
רוצה לנטוע במרחקים שורשים נודדים
רוצה לפצל את השלמות
ולהרכיב את החלקים
רוצה לעוף אל העננים
ולשבת על הרגבים
רוצה לחפש את החול
ולמצוא את הקודש
רוצה לברוח אל החומר
ולגלות את האור
רוצה ללכת עם הרוח ולרוץ מולה
רוצה לקלף את הנפש ורוצה לכסותה
רוצה הכל ולא רוצה דבר
רוצה גם וגם
אני שתיים ואנחנו אחת.
כל אחת ואחד חווים במהלך חייהם דיסוננס קוגניטיבי הגורמים לחוסר הרמוניה ולהעדר שלמות עצמית. הקונפליקטים יכולים להיות בענייני דת זהות שאיפות דרך חיים ובעצם בכל מחשבה ומעשה שלנו. בחרתי את הקונפליקטים הפנימיים שלי שדרכם אני מקווה כל אדם יוכל לשקף עצמו לפחות קונפליקט אחד פנימי.
הצפת הקונפילקטים השונים והבאתם לקדמת הבמה העצמית מאפשרת לנו לדון להתעמת ולקבל את אותם קונפליקטים ולהפכם לחלק מאיתנו. רק אז יכול האדם להגיע לאיזון הרמוני ולתחושת שלמות.
הפרוייקט מציג צילומים קונספטואלים בנושא רצונות מנוגדים, למרות שהמצולמת היא אני ואלו הם חיי, אין לי ספק שכל אחד ואחת יוכלו להתחבר!
אהבתי את התמונה שלה. מאוד. אבל תהיתי אם לא מדובר כאן בגרסה נשית מודעת שמתכתבת עם האיור של נעם. פניתי לשירה, וזה מה שענתה:
את הצילום יצרתי במסגרת של פרוייקט גמר 'רצונות' בתואר הראשון. הוא אחד מתוך עשרה צילומים המתארים קונפליקטים פנימיים בנפש. הוא בא לסמל את שני העולמות המנוגדים של קודש וחול. האיור בהחלט מזכיר את הצילום, אבל לא הכרתי אותו לפני כן. חשבתי שהמצאתי את הגלגל...
אז כל הכבוד לשירה, והנה עוד עבודה נאה שלה, מאותה סדרה:
בעלי התוספות
בזכות המגיב 'אברבנאל', שהצביע על המשורר העממי בנימין וולף אֶרֶנקְרָנץ (כנראה 1883-1826) מזְבַּרַז' שבגליציה המזרחית, כמקור לחידוד על העישון בשבת, הצלחתי לאתר את מקור הסיפור.
בקובץ ידע-עם, ה-ו (תש"י), עמ' 32, פרסם נפתלי זיגל רשימת חידודים קצרה, שכותרתה 'משכילי גליציה', ושם נמצא קטע זה:
העיתונאי מנחם רהט הפנה את תשומת לבי לריאיון עם חסיד 'תולדות אהרן' שמואל פפנהיים, שהתפרסם, בהתאמה מושלמת עם הפוסט הזה, במוסף 'אתנחתא' של עיתון בשבע (א' בשבט תשע"ד; 2 בינואר 2014).
בריאיון סיפר פפנהיים בן ה-44 מזיכרונותיו כילד על דמותו המקורית של יצחק ברמן, מבעלי מאפיית ברמן הירושלמית, שגר ברחוב שטראוס, בסמוך לקולנוע אדיסון לשעבר. באותם ימים היה זה קו הגבול הדמיוני בין השכונות החרדיות לבין שאר שכונות ירושלים. ברמן, שינק כנראה ממורשתם של משכילי גליציה, יצא בלילות שבת אל המרפסת עם גמרא גדולה בידו וסיגריה בפיו כדי ללמוד בניגון של בחורי ישיבה...
וכך מספר פפנהיים:
מרשים מאד, רק כדאי לשים לב להבדל התהומי שבין התמונות -- האחת משקפת יחס למסורת ובעיטה בה בעת ובעונה אחת, השנייה משקפת רצון להתקרב עוד , אפילו מעבר לגבול המותר כביכול
השבמחקכידוע העובדא עם בעל המקל חובלים וולוול זשבארעזשער שהקהילה רצו למנותו כמלמד התלמידים ובלבד שלא יעשן בשבת . אז ענה ואמר מוטב לי לקפח פרנסתי וח״ו לא אבטל ממצות עונג שבת
השבמחקכל הכבוד ! שנאמר :"רצונו של אדם - כבודו !!!
מחקכמדומני מספר שחוק פינו
השבמחקלו ניקדת שם הספר - היו נחסכים דימויים גרפיים עגומים-משהו שעלו בעיני רוחי בקריאה ראשונה
מחקשבת שלום!
האין דין מילה כדין מילה? הלא שחוק הוא!
מחקרק מה, בטקסט שלה המילה קונפליקטים מופיעה כמה פעמים שגוייה-עד-צורמת.
השבמחקלא הבנתי מה משמעותה של התמונה השנייה, של הבחור מ"חברון".
השבמחקידוע ומפורסם בשם ביאליק, על אודות הירושלמי בפסחים "האוכל מצה בערב פסח, כבא על ארוסתו בבית חמיו", שאמר: ניסיתי את שניהם, וזה לא אותו דבר.
השבמחקמעניין איך היו מאיירים את זה...
אני מחפש את המקור לאמרה זו.
מחקיש לי יסוד להניח שלא ביאליק הוא שאמר משפט זה.
אם בבן-יהודה ובירושלמי עסקינן, הנה היום פרסם הרב אברהם בל"ס, מורה ומפיץ אהבת התלמוד הירושלמי, את הדברים הבאים:
מחק"בתלמוד הבבלי פונה רבי מאיר לרבו אלישע ואומר לו 'חזור בך '(כעין הוראה). לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי ר' מאיר שואל את רבו 'האם לא הגיע הזמן לחזור בתשובה?' - פניה שיש בה הרבה יותר כבוד.
ובאמת בהמשך הירושלמי כתוב שבאותה שעה בכה אלישע ונפטר, ור' מאיר אמר שדומה שרבו נפטר מתוך תשובה. רואים שגם נתינת הכבוד לחבר בכך שמכבדים את דעתו, מועילה הרבה יותר.
תובנה זו והתוצאה שלה מזכירות לי סיפור שקראתי אודות מרן הראי"ה קוק שאמר לאליעזר בן יהודה בשעה שבקרו: 'האם לא הגיע העת לשוב?' - אותה צורת פנייה של ר' מאיר בירושלמי כלפי כאלו שהתרחקו. ותשובת אליעזר בן יהודה הייתה 'אולי'. באותו יום נפטר אליעזר בן יהודה ודומה שמתוך תשובה נפטר.
אוי לעינים שכך רואות!
השבמחקנותרה לנו אך התקווה, שאותו צלום חצוף נוצר ביום חול!
חוצפה ?! לשקף ובאומץ, בלי להתחסד או לשחק, זו חוצפה ? היא ישרת דרך הרבה יותר מרוב 'שומרי תו"מ' !!
מחקמעניין מאד כיצד הגיבו מוריה/מורותיה של שירה במכללת אמונה לשתי תמונותיה.
השבמחקכך גם אירע במראכש, שחברו של הרב בנישתי ביקש ממנו לבוא למרפסת ביתו בשבת וללמוד גמרא. החבר היה מעשן תוך כדי לימוד, והרב בנישתי ישב רחוק ממנו.
השבמחקעד לפני שנים מעטות, לימוד הגמרא היה נפוץ ביותר במראכש,ראה בספר תהלתו בפי, במאמר 'מראכש - הישיבות ותלמידיהם'
זה מזכיר לי את הסיפור של הרב ריסקין, הרב של אפרת ולשעבר רב בשדרה החמישית:
השבמחק"היה לי מתפלל שנשוי לשיקצע ולמד דפי גמרא בחשק רב.
שאלתי אותו: שיקצע ותלמוד - הילכו יחדיו?
אמר לי: וכי איני יכול להנות מדף גמרא אם אני חי עם שיקצע?"
ראוי לציין עדות מפי בעל הדבר עצמו, הסופר יהושע בר יוסף, על אהבתו לשבת בשבת במרפסת ללמוד דף גמרא תוך כדי עישון סיגריה [או להפך]. אינני זוכר באיזה ספר הוא מעיד זאת על עצמו. סיפור קצת דומה אך לא זהה שמעתי מפי קרובת משפחה ונצר לאדמורי רוז'ן. אחד מצאצאי שושלת זו שודך לבתו של אחד מאדמורי בעלז. המשודך לא סבל את הקיצוניות של בעלז ורצה להתגרש אך הבעלזעים סירבו. לאחר שנתיים של נישואים ירד בעלה לתפילת שבת בבית הכנסת של חותנו וסיגריה בידו. הוא גורש בגט מיד. אף על פי שהסיגריה לא היתה דלוקה.
השבמחק