מאת סמדר רייספלדבשנת 2024 עלה לאוויר הסכת (פודקאסט) שיצרתי בשם 'אנושי, אנושי מדי' (רמיזה גלויה לספרו של פרידריך ניטשה). ההסכת הופק במסגרת גלי צה"ל והוא זמין להאזנה בכל פלטפורמות ההסכתים (ספוטיפיי, יוטיוב, אתר גל"צ). העיקרון המארגן של הסדרה נוסח כך:
הדבר היחיד שקבוע בחיים הוא השינוי. מפתיע או מכוון, משברי או מחליק בקלות; מר או מתוק. אתם מוזמנים לפגישות עם אנשים שעברו שינויים כאלה. ישראלים שיש להם סיפור שאפשר היה לעשות ממנו סרט דוקו. אני יצרתי ממנו הסכת.
בפרק החמישה-עשר של ההסכת, ששודר בפעם הראשונה ב-20 בנובמבר 2025, פגשתי את אַהֲרֹן (שם בדוי), חרדי 'אנוס', שחי חיים כפולים: כלפי חוץ הוא ראש כולל מכובד בבני ברק, בנפשו פנימה – חילוני גמור שהצביע למפלגות מרצ ויש עתיד. הוא סיפר לי בפתיחות מרשימה על עצמו, על חייו ועל הקונפליקטים האישיים, המשפחתיים והערכיים שאיתם הוא מתמודד. אהרן לא לבד, יש רבים כמותו, והתופעה מוכרת. יש ספרות נרחבת בנושא – בתקשורת ובאקדמיה – ואפילו ערך מיוחד בוויקיפדיה. ועדיין, וידוי אישי וחשוף של אנוס הוא עניין נדיר.
השיחה זמינה להאזנה כאן. מטבע הדברים נאלצתי לא רק להסתיר את שמו ולשנות פרטים מזהים אחרים, אלא גם לעוות את קולו. עבור אלה שיעדיפו לקרוא את הדברים במקביל להאזנה או במקומה, מובא כאן התמלול בתיקוני עריכה קלים.
 |
צילום: דנצ'ו ארנון
(אין קשר בין התצלומים בכתבה זו לבין המרואיין) |
כשאהרן נכנס אליי הביתה, אני שואלת אם אפשר להציע לו לשתות. אולי לאכול משהו? הוא נענה בשמחה. לא הכניס דבר לפיו הבוקר. אז אני מכינה קפה, סנדוויץ', סלט. לכאורה עניין רגיל. אבל לא ממש. כי התאריך הוא תשעה באב. ואהרן – חרדי.
ולא סתם חרדי, אלא ראש כולל, ישיבה שבה לומדים אברכים נשואים. הנה הסיפור שלו. הוא נעשה בחשאי, כי לא רק שאהרן מעדיף להישאר אלמוני. עבורו, זה עניין של חיים ו… ובכן, גיהינום. כי חשיפה שלו תהפוך את חייו על פיהם ותנפץ אותם.
אז השם – בדוי, והקול – עוות באופן מרחיק לכת, כדי שלא יהיה אפשר לזהות. ההאזנה לא תמיד קלה, אבל לא רק בגלל הקול אלא בגלל המצב האנושי הסבוך, הבלתי אפשרי כמעט.
אהרן: אני אהרן, בן 39, מבני ברק, נשוי, עשרה ילדים. נולדתי חרדי. כל המשפחה שלי חרדית, מכל הצדדים.
סמדר: אתה 'אנוס'.
אהרן: כן.
סמדר: מה זה אומר להיות אנוס?
אהרן: זה אומר לחיות חיים כפולים. מצד אחד, לחיות חיים של חרדי, חיים מושלמים של חרדי. ללמוד תורה וללמד תורה. להיות שקוע בתלמוד ובכל מה שקשור לזה. מצד שני, לא להאמין בכל הבסיס של זה.
סמדר: כלומר, אפילו לא בקיום אלוהים?
אהרן: כן.
סמדר: זאת אומרת, זה לא רק מיאוס או רתיעה או דחייה של הפרקטיקה. זה גם ממש ערעור של היסוד.
אהרן: כן.
במקור המושג
'אנוסים' התייחס ליהודים שהוכרחו להמיר את דתם בהוראת השלטון, אך המשיכו לקיים את יהדותם בסתר. בעיקר אנחנו מכירים
את אנוסי ספרד, שהתחזו
לנוצרים מפחד האינקוויזיציה. כלפי
חוץ התנהלו כנוצרים, אך בביתם נהגו כיהודים. אהרן הוא אנוס בחברה החרדית.
כלפי חוץ הוא חרדי, למהדרין, בסתר הוא חילוני, והפער בין הנראות למהות הוא
כמעט בלתי נתפס.
אהרן: אני
חייתי בחברה חרדית לגמרי, כמעט ולא הכרתי מסביבי משהו שהוא פחות מחרדי. היה לי
מאוד טוב עם זה. אני מאוד האמנתי. הייתי משוכנע שאני יכול לשכנע כל אדם בצדקת
האמונה החרדית. אבל כן
הייתי שואל את עצמי הרבה פעמים, ממש בתור נער צעיר, אם הייתי נולד למקום אחר, האם
הייתי מגיע לאותן תובנות, האם הייתי מגיע לאותן אמונות? והייתי עונה לעצמי שכן,
שהייתי מגיע לאותו מקום שבו חינכו אותי להיות.
סמדר: מעניין שהייתה לך יכולת להסתכל על הדברים מנקודת ראות חיצונית.
אהרן: כן.
סמדר: זה די מדהים בעיניי, מישהו שלא ראה שום דבר אחר... הרי אומרים ש'הצפרדע חושבת שכל העולם הוא בִּיצה', אז איך הצפרדע יודעת שיש ג'ונגלים או ים?
אהרן: אני זוכר שכן נחשפתי פה ושם. נחשפתי לדתיים לאומיים, לחילוניים. אני
זוכר סיטואציה שנחשפתי לחילוני והייתה איזו שיחה שזעזעה אותי. אני
לא זוכר מה נאמר באותה שיחה, אבל זוכר שהיה לי איזה שהוא ויכוח. וכמה חודשים
אחר כך עוד הייתי עם השיחה הזאת. כל פעם ניסיתי באמת לראות איך מה שאני אומר, ונשמע לי כל כך נכון והגיוני, איך זה נשמע בצד השני. אני גם זוכר
ששאלתי את עצמי תמיד אם הייתי נולד מוסלמי, אם הייתי נולד נוצרי, מה הייתי
חושב על העם היהודי. ועם הזמן סימן הקריאה המוחלט שלי יותר ויותר התעקם והפך
לסימן שאלה. הבנתי שכל מה שאני מאמין זה לא דברים שהייתי מאמין בלי שהיו
מחנכים אותי לזה.
זה היה כמובן תהליך הדרגתי, שהגיע לשיא מסוים כשאהרן היה בן 25. כבר
נשוי, עם שני ילדים. בלי להיכנס לפירוט, נאמר רק שאהרן מצא כשל חמור בטיעון
היסודי של התפיסה האמונית החרדית.
אהרן: חלק משמעותי מהטיעון הבסיסי של האמת של התורה, זה המסורת. הרצף למעמד הר
סיני זו ההוכחה שהתורה ניתנה מאלוהים. זה שזה עבר מאב לבן בצורה מסודרת במשך אלפי
שנים, בלי שום שינוי. אבא סיפר לבן ואבא לא משקר לבן שלו, אז כנראה יש בזה אמת.
אנשים לא ממציאים באמצע. זה הדבר החזק שבבסיס לאמונה. וכשפתאום
מוצאים את החורים...
כשהוא אומר 'חורים', אהרן מתכוון לאירועים, שמופיעים
בתנ"ך ובגמרא, שמראים שלא
באמת הייתה המשכיות בהעברת התורה ממעמד הר סיני – לאורך הדורות – עד ימינו.
אהרן: אני זוכר את הרגע שאמרתי לעצמי, תהיה כנה עם עצמך, תהיה אמיתי, התורה
נכתבה על ידי אנשים. והמשמעות שהתורה נכתבה על ידי אנשים היא, כמובן, שהם אנשים,
וזה לא אמור לחייב אותי, החשיבה שלהם או הדעות שלהם.
סמדר: אם הכול מונח לפני כולם, איך זה שאתה וּמְתי מעט הם אלה שיודעים לקרוא
את זה, או מעיזים לקרוא את זה, או להטיל ספק בדבר הזה? איך זה קרה, אתה חושב?
אהרן: אין לי תשובה ברורה לשאלה הזאת. יש כאלה שאומרים שיש כזה גֵּן, גֵּן של אמונה,
או של אי אמונה, אין לי מושג. אבל כאילו, יש משהו שמביא אולי ליותר ספקנות. לא יודע, בעיניי זה יותר חיפוש אמת.
סמדר: היית ילד סקרן, מרדן?
אהרן: מרדן לא, סקרן מאוד. אני חושב שחיפשתי תמיד אמת.
סקרן ולאו דווקא מרדן – זה אולי משפט מפתח בסיפור הזה. שתי התכונות
האלה, מתברר, לא תמיד מצומדות והפרדה ביניהן
עלולה להיות טרגית.
אהרן: הייתה לי חשיבה ביקורתית גם על דברים שלא קשורים לאמונה.
הייתה לי חשיבה מאוד ביקורתית על הפוליטיקה החרדית.
סמדר: ואת כל תהליך ההתפכחות שאתה עושה, אתה עושה בלי לדבר עם איש
בסביבתך.
אהרן: כן.
סמדר: זה דורש דיאלוג פנימי מאוד מפותח, מה שאתה מתאר.
אהרן: נכון, נכון. ובמשך כמה שנים, באמת לא חשבתי שיש עוד אנשים שחושבים
באופן דומה. כמובן שידעתי שיש אנשים מבחוץ שחושבים אחרת, אבל שיש אנשים מבפנים,
מאותו מקום שבו אני נמצא, שחושבים אחרת, הייתי משוכנע שאין. וזה היה מאוד
קשה.
סמדר: מה חשבת על עצמך?
אהרן: שאני מוזר, שיש לי יותר מדי שאלות במקום שאנשים מקבלים דברים כפשוטם. היה
לי מאוד קשה עם זה.
סמדר: הרגשת שונה? נמוך יותר?
אהרן: כן. לפעמים הרגשתי קצת, כאילו ממבט עליון כזה, של חכם שמבין יותר
טוב מכולם. אבל זה הציק לי, כי לא הייתי מסוגל להיות במקום הזה של כאילו רק
אתה חושב נכון וכולם מסביבך לא מבינים. מאוד קשה עם זה.
אבל בניגוד לאנשים שאיבדו את אמונתם והחליטו 'לעבור צד' – לצאת בשאלה – אהרן
נשאר במקומו. בחברה החרדית. למה בעצם?
סמדר: חשבת פעם על האופציה הזאת של לחצות את הקווים ולצאת בשאלה?
אהרן: בוודאי שחשבתי, חשבתי הרבה. דבר ראשון זו המערכת הזוגית. אני מאוד אוהב את
אשתי, ואין סיכוי
שהיא הייתה מקבלת את זה.
סמדר: כי אשתך לא יודעת.
אהרן: לא.
סמדר: אתה אומר לה לפעמים דברים שעלו על דעתך?
אהרן: לא, לא.
סמדר: אתה לא מנסה אפילו?
אהרן: ניסיתי פעם והבנתי שזה לא מוביל למקומות טובים. היא מאוד נחרדה.
סמדר: הייתה במצוקה.
אהרן: הייתה במצוקה וסביר מאוד
שהייתי מאבד קשר עם הילדים או כמעט מאבד. זאת אומרת, גם אם היו מאפשרים לי לפגוש
אותם אי פעם. זה מבחינתי לא אפשרי המחיר הזה.
סמדר: כלומר, המחיר המשפחתי.
אהרן: כן.
סמדר: אתה חי כחרדי בביתך, וכמו חילוני – איפה?
אהרן: האמת שאין הרבה מקומות. אין לי הרבה מרחב לחיות אחרת, בעיקר בפנים עם
עצמי.
סמדר: מה זה אומר?
אהרן: זה אומר שאני יכול, כשלא רואים, לוותר על הרבה פרקטיקות דתיות, לעבור על
הרבה דברים, כשאין מי שרואה.
סמדר: מה, כשרות?
אהרן: שבת, כשרות, יום כיפור.
סמדר: אתה אוכל ביום כיפור? איך?
אהרן: אני חוזר בין התפילות בהפסקה, אז אני שותה קצת ואוכל קצת.
סמדר: איך אתה חוזר מבית כנסת הביתה ואוכל, אין אנשים בבית?
אהרן: כמובן שאני עושה את זה בסתר. אני יכול להיכנס לאמבטיה, למשל, ולשתות
מים. אני יכול
לשמור לעצמי קצת ביסקוויטים או משהו כזה, ולאכול אותם באמבטיה.
סמדר: כלומר אתה מחביא אוכל...
אהרן: כן.
 |
| צילום: דנצ'ו ארנון |
בליל שבת, אהרן חוזר מבית הכנסת ומתיישב אל השולחן עם כל המשפחה. המפה לבנה
והנרות דולקים. הארוחה טעימה
והזמירות מושכות את הלב. אהרן אוהב את
הרגעים האלה. אבל אחרי
שהסעודה מסתיימת, הוא קם ופונה
לחייו האחרים.
אהרן: זה הזמן שלי, היחיד בכל השבוע, שאני יכול לרדת למחסן.
סמדר: מחסן שיש לך בבית?
אהרן: מלמטה, בבניין. יש מחסן בבניין, ושם יש לי מחשב, ושם אני יכול לראות
בבינג' סדרות.
אני שואלת את אהרן במה הוא צופה, והוא אומר שבעיקר בסדרות דרמה. 'גמביט המלכה', למשל, או 'הרופא הטוב'. הוא רואה גם סדרות
ישראליות כמו '6 אפסים', 'תאג"ד' ו'חזרות'.
אהרן: אני יודע שסדרה לא באמת משקפת מציאות. זה משקף קצה של מציאות, אבל עדיין יש
בזה משהו מעניין ואולי גם קצת מרגש.
סמדר: באיזה מובן?
אהרן: בחיים המאוד פתוחים ומאוד רבי אפשרויות.
סמדר: שזה הפוך ממה שיש לך בעצם בחיים שלך.
אהרן:
בדיוק. זה הקצה השני.
במקום המסתור שלו, במחסן, הוא גם מתעדכן בחדשות דרך כל מיני אתרים, מכל
גוני הקשת הפוליטית. והוא גם בולע ספרים. כאלה 'שאין רוח חכמים נוחה
מהם', כמו שהוא אומר. ספרות מחקר שעוסקת בהשפעות התרבותיות שעיצבו את
היהדות, ספרות עיונית על התפתחות דתות באופן כללי. גם נצרות ואיסלם. הוא קורא
פרוזה. ישראלית – חיים באר וגרוסמן, וגם מתורגמת, כמו 'לקרוא את לוליטה
בטהרן'. קורא הרבה על
אנשים שנמצאים בין המְצרים.
סמדר: פורנו, אתה רואה?
אהרן: לא, ממש לא.
סמדר: כי זה לא מעניין אותך? כי אתה חושב שאתה צריך לשים סייג לעצמך?
אהרן: כי זה מגעיל אותי. לא קשור לסייג. אין לי הגבלות
הלכתיות עם עצמי.
סמדר: כלומר, כשאתה עושה משהו, נגיד מברך לפני אוכל, אתה עושה את זה כדי
שיראו שאתה מברך?
אהרן: כן. כשאני עם עצמי אני לא מברך.
סמדר: אז אתה
צריך להיות כל הזמן...
אהרן: זהו. זו עבודה להיות כל הזמן ערני למי נמצא, איפה, ומי רואה.
סמדר: האסוציאציה שעולה לי... אתה יודע מה זה 'פאודה'? ראית? פעם ראיינו את ליאור רז באיזו שהיא תוכנית, גם הוא היה
מסתערב, ובסוף התוכנית שאלו אותו אם זה משפיע עליו עד היום. אז הוא אמר, מה זאת
אומרת? כל רגע ורגע, כולל עכשיו, אני מסתכל בזווית העין כמה אנשים יש פה
מסביבי, איפה הפתחים של הכניסה והיציאה. הוא דרוך.
אהרן: דרוך זאת המילה. זאת ההגדרה הכללית. דרוך, כל הזמן. כשאני רואה
סרט ואני רואה סצנה שמישהו עושה משהו, אני מייד מסתכל. רגע, רואים אותו? מי
עומד לידו? אני מייד מחפש את הפתחים שלו: איפה הוא, מי מסתכל עליו, האם הוא לוקח
בחשבון מי נגדו.
סמדר: כלומר כל הזמן אתה מודע לסביבה שלך?
אהרן: כן. מאוד. בצורה מאוד קיצונית.
סמדר: קצת כמו מרגל.
אהרן: כן. החיים שלך הם בעצם לא שלך, אתה חי חיים של אחרים. קצת חיים של איש
מוסד כזה.
 |
| צילום: ברוך גיאן |
בוקר שבעה באוקטובר היה דוגמא מוחשית. לחיים
האלה. לריחוק בין אהרן
לסביבתו.
אהרן: התחילו אזעקות. הלכתי לבית הכנסת להתפלל והיו כל מיני שמועות. ואז הגעתי הביתה וחיפשתי
את הרגע שאני יכול להיכנס לפינה שלי, שבה אני יכול להתעדכן בחדשות. החדשות
היו מזעזעות ומפחידות ולא היה עם מי לדבר על זה. פשוט לא היה עם מי לדבר. יצאתי לאנשים ואני שומע כל מיני שמועות, בלי קשר למציאות שאני כבר יודע
עליה.
סמדר: ואתה צריך לעשות את עצמך…
אהרן: כאילו אני שומע פעם ראשונה ואין לי מושג.
סמדר: וואו...
אהרן: כן, זה היה יום שהמחיש מאוד את הפער בין העולמות.
סמדר: ושוב ההרגשה שאתה יודע משהו שהם לא. כמו אז, כשאיבדת את האמונה שלך.
אהרן: כן. זה גם יום שמאוד מאוד קשה מבחינת אמונה. לא שאני האמנתי לפני... אבל זה מאוד המחיש לי איך אי אפשר, פשוט אי אפשר, להגיד שיש אלוהים שמנהיג, שמתכנן, שמשגיח,
שאחראי, ושנותן לכאלה זוועות להתרחש. לא מבין איך אפשר להבין את זה.
רגעים כאלה מדגישים כל כך את הבדידות. בחברה שבה הדבר הכי חשוב זה
הקולקטיב, השייכות
לציבור, לכלל.
סמדר: תגיד, במשפחה שלך יש עוד מישהו כמוך?
אהרן: לא, אני אף פעם לא יכול לדעת, האמת. מבחינת האופי – לגמרי. יש כמה מהמשפחה שלי שאני משוכנע שיש להם את הפוטנציאל להגיע לאותן תובנות
בדיוק.
סמדר: ויכול להיות שגם הם אנוסים?
אהרן: קשה לי להאמין, למרות שאף פעם אי אפשר לדעת. אבל אני עושה הרבה ניסיונות
לבדוק דברים, והרושם שלי שלא.
סמדר: איך אתה עושה? איזה ניסיון אתה עושה למשל? איזה בלון אתה מפריח?
אהרן: אני לא יכול לתת דוגמאות.
סמדר: נגיד אתה אומר איזה משפט מסוים?
אהרן: לפעמים אני אומר משפט דו-משמעי ורואה לפי התגובה אם נדלק איזה
ניצוץ או לא. יש כל מיני משפטים ולפי זה זיהיתי אנשים אנוסים. היו
אנשים שהכרתי וזיהיתי שהם אנוסים לפי כל מיני דברים קטנים.
כמו מרגל בארץ זרה, שמנסה לזהות שותף סוד על ידי הפרחת משפט תמים לכאורה לאוויר.
שלא יסגיר, אבל יאתר את מי שיודע.
סמדר: כמה יש כאלה, אתה חושב?
אהרן: קשה לדעת. אף אחד לא
יכול לתת מספר. ממש אי אפשר לדעת.
סמדר: זה בוודאי יותר ממה שחושבים, נכון? ממה
שנראה לעין.
אהרן: כן. בוודאי. בוודאי יותר ממה שחושבים. זו תופעה קיימת, ויש לה גם הרבה
אופנים, הרבה דרגות. כל אחד עם הצורה שלו. יש אנשים שמאמינים בגדול, אבל לא
מאמינים בדברים מסוימים, שהם כן עקרוניים בעולם החרדי.
סמדר: כמו?
אהרן: נגיד קבלה, שחלק גדול מהעולם ההלכתי של היום כבר בנוי עליה.
סמדר: יש אנוסים שפשוט נמאס להם מהמגבלות הכל כך חמורות, וחושבים שבעולם
החילוני הכול אפשרי, הכול מותר, ואז הם הולכים להתפרק? 'מי
שגבר עליו יצרו, ילך למקום שלא מכירים אותו, ילבש שחורים ילך לעיר
אחרת'...
אהרן: אני מניח שיש. אני לא... אני פחות בעולם הזה. אני מאמין שבחברה סגורה,
שהרבה דברים אסורים ויש אנשים שמאוד מאוד רוצים דברים מסוימים, ובלב
שלהם, במצפון שלהם, זה מותר, אז הם מוצאים דרכים לעשות את זה. אני פחות נמצא במקום
הזה.
סמדר: יש קהילה לאנוסים? יש דבר כזה?
אהרן: יש כל מיני באינטרנט, אבל צריך לחשוף פרטים אישיים אצל מנהל הקבוצה ולכן אני מוותר על זה.
סמדר: אתה לא סומך?
אהרן: אני לא סומך. החשש מחשיפה אצלי הוא גדול.
סמדר: מישהו איים עליך פעם לחשוף אותך ולסחוט אותך?
אהרן: לא קרה. אבל החשש מזה היה הרבה פעמים.
סמדר: חוץ מהסדרות והדברים שאתה רואה דרך האינטרנט, אתה הולך לעולם החילוני?
אהרן: מדי פעם יוצא לי להיות בתל אביב, אבל לצערי, די מעט. יש כמה אנשים
חילוניים שאני בקשר איתם, אבל לצערי, די מעט נפגשים.
סמדר: כי מה?
אהרן: החיים די עמוסים. אין לי הרבה זמן במשך היום.
סמדר: בעניין הזמן... במסגרת החיים הכפולים, נוסף על הדברים שאתה
עושה בסתר, אתה נאלץ לעשות המון דברים שאתה בכלל לא רוצה לעשות אבל מחויב
לעשות בגלל המצג שאתה מציג. למשל, התפילות. מישהו פעם אמר לי, שהדבר הכי קשה
בלהיות דתי זה הצורך להתפלל שלוש פעמים ביום. זה ה מ ו ן זמן. ואתה בכלל לא
מאמין בתפילות האלה או בחשיבות שלהן.
אהרן: כן, זה מסובך מאוד. אז בדרך כלל אני משתדל בזמן התפילה להחזיק איזה ספר
מעניין ולעשות עוד דברים בזמן הזה. אבל באמת, הפרקטיקה של התפילות, שלוש פעמים ביום, היא מאוד מאוד מאוד קשה, וכמה שאני יכול לאפשר לעצמי להתחמק, אז אני מוותר.
סמדר: או כשרציתי לקבוע את הפגישה השנייה שלנו, לפני סוכות, לא הצלחנו למצוא זמן כי היית שעות על גבי שעות בנסיעות למצוא אתרוגים
עם פיטמים מושלמים.
אהרן: כן, זה באמת מגוחך. חיפשתי מאוד אתרוג יפה. ככה מקובל במשפחה שלי,
בחברה שלי. והמחיר והזמן וכל מה שהתלווה לזה, זה באמת מרגיש ממש אבסורד.
סמדר: אז איך אתה מסתדר עם זה, שאתה אנוס להשקיע כל כך הרבה זמן במשהו שהוא מיותר.
אהרן: נכון. נכון לגמרי. אני עושה משהו מיותר. אני מרגיש שאני עושה משהו מיותר.
אני משתדל למצוא לעצמי סיפוק בתוך זה. נגיד, כשאני הולך לחפש אתרוג יפה, אז להשקיע בזה שאני קונה את זה אצל אדם שיותר חשוב לי לקנות אצלו מסיבות לעשות טוב
לאדם שצריך. אני משתדל לקחת את הדברים האלה וליצוק להם משמעות אחרת, ואז במשמעות זו אני מוצא טעם.
 |
| צילום: ברוך גיאן |
עוד נחזור להשתדלות הזאת. יש עוד הרבה קשיים ודילמות בחייו של אהרן,
ואני מוצאת את עצמי שכמעט לא נעים לי להעלות אותן בפניו, לעמת אותו עם דברים שאולי
לא נוח לו לדבר עליהם. אפילו לחשוב עליהם. אבל הוא החליט לדבר איתי, אז אני סומכת
על החוסן שלו ועל נכונותו
לדבר בגילוי לב על מה שהוא לא מדבר בדרך כלל.
סמדר: אתה ראש כולל. רב שעומד בראש מוסד תורני, כך שעצם התפקיד שלך זה להטיף
לתלמידים.
אהרן: אני לא מטיף. אני לא מטיף מוסר. העבודה שלי זה שיעורים בתלמוד עצמו,
בלימוד.
סמדר: ואיך אתה ניגש לסוגיה שאלוהים יוצא ממנה 'גדול'?
אהרן: אני רגיל להפריד לגמרי. הסוגיה היא סוגיה, ואני מתייחס אליה בלוגיקה הפנימית
של הסוגיה, בלי להתייחס למשמעות האמונית שלה.
סמדר: הבנתי. כלומר, אתה לא מלמד את זה ככלי בשביל להראות את עוצם ידו או
חוכמתו.
אהרן: ממש, ממש לא. ממש, ממש לא. אני מאוד אוהב את הלימוד, את צורת הדיון
התלמודי וכל מה שקורה שם, ואני ממש, ממש לא מחבר את זה לרעיונות האמוניים שעומדים
מאחורי זה.
סמדר: ואם בא תלמיד שלך ואומר לך, תקשיב, משהו לא מסתדר לי. קרה לך את זה, דרך
אגב?
אהרן: קרה לי. אני בדרך כלל מאוד מתחמק. משתדל להתחמק ולא להיכנס למקומות
שיכולים לסבך אותי ואותו.
סמדר: למרות שאתה גוזל ממנו את העידוד ותמיכה שאולי אתה היית צריך
פעם...
אהרן: נכון, אבל עדיין... אני משתדל לתת לגיטימציה לכל שאלה,
שאפשר כמובן לשאול, אבל לא לתת לו כיוון שיראה לו מקומות אחרים, כי אני מאוד מפחד
מלהסתבך.
סמדר: אבל בהינתן האופי שלך, שמחפש את האמת, כמו שאמרת, זה קשה. זאת אומרת, גם
כשאתה עושה את ההפרדה הזאת, פתאום המסלולים האלה שוב מתחברים. הנה, מישהו מתחיל
להתקרב לשביל של האמת, ואתה קצת מרחיק אותו.
אהרן: נכון, זה באמת מאוד קשה לי. אני משתדל לא להרחיק, אבל גם לא לקרב. לא
להיות חלק מהמשחק הזה כדי לא להסתבך. אבל נכון, אני לפעמים מרגיש רע עם זה.
אבל יש ביטוי תלמודי, 'חייך קודמים'.
סמדר: זאת אמירה נורא הישרדותית, 'חייך קודמים'. כלומר, אתה
במלחמה שבה אתה צריך להציל קודם כול את חייך.
אהרן: כן, אפשר לומר.
סמדר: וזו גם אמירה קצת אירונית, במובן זה שאתה משתמש בציטוט תלמודי כדי לשרוד
כאדם לא מאמין.
אהרן: כן.
אני מקשה עוד.
סמדר: נגיד, בא אליך נער צעיר ואומר לך שהוא שופך זרע לבטלה.
אהרן: לא באים אליי.
סמדר: לא?
אהרן: לא, ואני באמת לא יודע להתמודד עם זה. כי אין לי מקום הלכתי להגיד שזה
בסדר. השולחן ערוך
אומר שזה איסור הכי חמור בתורה. מאוד קשה לשחרר הלכתית את העניין הזה.
סמדר: אבל אתה יודע שאם היית מצליח לשחרר מישהו מהאשמה הנוראה, מהייסורים שהוא נמצא בגלל הדבר הזה, היית עושה מצווה. אם אפשר להגיד ככה.
אהרן: אני יודע, הלוואי שהייתי יכול, אבל אני לא יכול לשחק עם הלגיטימציה שלי. כי
אין רב לגיטימי, במירכאות, בעולם שלנו, שיכול להגיד כאלה דברים. אם זה דבר שיש מקום
הלכתי לשחרר, אז אני מלמד אותו לשחרר.
סמדר: מה הכי קשה בחיים שלך היום?
אהרן: אני חושב שהחלק הכי קשה זה החלק שאני לא יכול לשתף את אשתי. שאני צריך
להסתיר את זה גם מהאנשים הכי קרובים לי.
סמדר: זה מראה שיש לך יחסים טובים עם אשתך.
אהרן: כן.
סמדר: אני חשבתי שתגיד משהו אחר, מעניין.
אהרן: מה?
סמדר: שתגיד שקשה לך שאתה מחנך את הילדים שלך להשקפת עולם שהיא לא שלך.
אהרן: כן. זה גם. בואי נגיד, זה אולי הדבר הבא. שאני מחנך דור שלם
לעולם שאני לא מאמין בו. כן.
סמדר: כי יש משהו בלהיות הורה שבאיזה שהוא מקום רוצה שהילד יהיה כמוהו...
אהרן: נכון.
סמדר: וגם אמרת לי קודם, שאחד הדברים שגרמו לך לכפירה, להרהורי כפירה, זה שאמרת,
אם התורה עברה מדור לדור, מאב לבנו, והרי אב לא משקר לבנו, זה מה שאמרת לי.
אהרן: נכון. נכון. אז אני אחת הדוגמאות למה ההוכחה הזאת לא נכונה. אני אחת
הדוגמאות שהאב משקר לבנו. כן. משקר בעצם המהות שאני מעביר, מעביר להם הלאה את כל
הסיפור החרדי. זה קשה מאוד
לחנך לדברים שאני לא מאמין בהם. אני כן משתדל מאוד לברוח למקומות שאני יותר
מתחבר אליהם, לחנך בעיקר למידות טובות.
התסכול הזה של אהרן, חשבתי עליו במיוחד כשקבענו יום אחד להיפגש, אבל הוא
נאלץ לבטל מפני שהיה צריך להשתתף בהפגנה ההמונית שהתקיימה באותו יום של הציבור
החרדי נגד הגיוס לצבא. הוא לחלוטין
מתנגד להשתמטות מהצבא. הוא גם חושב שצריך לקצץ בקצבאות של לומדי התורה ואפילו
הצביע בעבר למרצ ויש עתיד, אבל הוא היה חייב לקחת את ילדיו
להפגנה, ובכך בעצם לחנך אותם לערכים שהוא מתנגד להם. אני שואלת אותו איך התמודד עם זה.
 |
צילום: ברוך גיאן
|
אהרן: אני התמקדתי בזה שההפגנה הייתה בעצם למען לומדי תורה, בלי קשר למוסריות
ולשאלה הערכית של גיוס לצה״ל. אני התמקדתי בזה שזה לימוד, ואנחנו בעד לימוד.
סמדר: אבל זו היתממות, כן? הרי זאת הפגנה לא בעד לימוד, אלא נגד גיוס.
אהרן: נכון שזה נשמע קצת מנותק ומגוחך אולי, אבל אני מנסה
להתמקד בדברים שיותר קל לי להזדהות איתם, והחינוך ללימוד ולהתמסרות ללימוד הוא באמת
חינוך שלא קיים בחברה אחרת, ואני חושב שזה יפה מאוד בחברה החרדית. גם אם אני לא
מאמין בתוכן של הלימוד, זה מה שדיברתי עם הילדים שלי.
קצת קשה לי עם זה, אני חייבת להודות. אבל הקונפליקט
הגדול באמת של אהרן, מבחינה זו שהוא יום-יומי, קשור, כמובן, למה שקורה בבית, לחינוך שנותנת אשתו.
אהרן: היא מחנכת את הילדים לתורה ולמצוות.
סמדר: אתה משתגע לפעמים מזה?
אהרן: כן, אבל אני מרגיש שאין לי ברירה. לפעמים בא לי להתפוצץ
ממש.
סמדר: מה למשל?
אהרן: יש כל מיני ביטויים גזעניים על גויים, ולפעמים זה יכול להיות אפילו ציטוט
מהמקורות.
סמדר: 'טוב שבגויים הרוג', למשל?
אהרן: כן. ומה אני יכול לעשות מול ציטוט מהמקורות?
סמדר: אתה יכול להגיד שהתורה פנים רבות לה או 'שבעים פנים לתורה', לא?
אהרן: אני אומר את זה, אבל במסגרת האפשר. אני
יכול להגיד שלמשפט הזה יש כל מיני פירושים וזה לא כפשוטו. אבל צריך
להגיד את זה מאוד בזהירות.
סמדר: אני חושבת שאתה צריך במחסן הזה שיש לך, איפה שהמחשב, אתה צריך
שק אִגְרוּף.
אהרן: חשבתי על זה פעם. האמת, כשראיתי את זה בסרטים, שיש כזה דבר, חשבתי שאולי
אני הייתי צריך כזה דבר.
סמדר: יש לי, בחיי. אתה רוצה שאתן לך?
אהרן: אולי ננסה. יאללה...
 |
| צילום: גדי אידלהייט |
הפגישות עם אהרן עוררו בי כל מיני תחושות: השתאות, הערכה, חמלה, וגם בלבול.
באופן
כללי, אני מאוד מעריכה אנשים בעלי מחשבה חופשית. לא קונפורמיים. ואילו אהרן
חופשי לחלוטין במחשבתו, אבל לגמרי קונפורמי בהתנהגותו. אני מוקסמת
מאנשים, שהצליחו למשוך את עצמם בציצית ראשם החוצה – מהחברה שבה
גדלו, ממצב חיים שאליו נקלעו. הפודקאסט הזה מאכלס הרבה אנשים כאלה. ואכן, אהרן
חילץ את עצמו מהסביבה שלו, לגמרי לבד, אבל לא השלים את המהלך ונשאר לכוד בלימבו של
שייכות וחוסר שייכות. זה מעורר בי
אי שקט. קשה להכיל מין
קיום היברידי כזה. הוויה חצויה
כל כך שאין לה
פתרון. טרגית, במובן
שכל בחירה היא כאב. והנה, למרבה
התמיהה – וגם זה מבלבל – אהרן
מצליח לא להיות לגמרי מיוסר. משהו בחזות שלו, משדר אפילו נועם.
סמדר: אתה יודע, הקול שלך, למשל, הוא מאוד נעים, הוא מאוד עדין. אני דיברתי עם
אנוס אחר. הוא דיבר מהר, מהר, מהר. הוא פשוט היה רדוף. לך אין את זה. אני מניחה שהפער בין מה שמתחולל בנפש שלך לבין החיצוניות הוא מטורף. איך
אתה מסביר את זה?
אהרן: אני באמת משתדל לא להרגיש בכלא. אני לא מכחיש שלפעמים אני כן
מרגיש, אבל אני משתדל למעט את הרגעים האלה שאני מרגיש בכלא, כבול
ומדוכא. אני משתדל כן למצוא את נקודות האור ולהשליט אותן יותר על החיים. היה מצב
שאני כל הזמן, כמעט כל יום, הייתי בדילמה על כל מיני דברים.
סמדר: והיה רגע כזה שהבנת שזהו זה? שאתה במקום הזה, אנוס, וזה לא ישתנה?
אהרן: כן, בהחלט אני זוכר רגע כזה שאמרתי לעצמי, מה אתה מספר לעצמך סיפורים.
תפסיק לחיות באשליות, אתה כבר לא תצא מפה. זאת הייתה הפנמה של המצב, שהחיים
הכפולים שלי הולכים להימשך.
סמדר: זה היה מפחיד?
אהרן: כן. היה ברגע הזה משהו מאוד מאוד מפחיד, מאוד חסר תקווה כזה. מצד שני, אני
חושב שהשתנה אז משהו. אם עד אז כל הזמן חיפשתי את פתחי המילוט בכל דבר
בחיים, ניסיתי כל הזמן למצוא איפה אני יכול לברוח מזה, איפה אני יכול לשנות את זה.
במידה מסוימת, ברגע שהשלמתי שזה לא הולך להשתנות, התחלתי לחפש איך אני כן שורד
בתוך זה, איך אני אעשה את החיים שלי יותר טובים למרות כל הקושי.
סמדר: למצוא נחמות. יש לך נחמות, נכון?
אהרן: המון נחמות. ואני משתדל, באמת. התפקיד שלי, בעיניי, הוא לראות
את הדברים הטובים שלי. לא לחיות רק במה אני מפסיד, אלא לחפש לראות מה כן יש לי.
יש משפחה, יש ילדים, יש הרבה נחת מילדים.
סמדר: נחת מהילדים?
אהרן: אני מדבר על נחת פשוטה. כשאני רואה שהילד שלי אוהב לעזור לאנשים ואוהב
לעשות טוב לאנשים, זה עושה לי טוב. בלי קשר בכלל לכל העניין הדתי. הבנתי שזה לא
בשליטתי, הרי אם אני אחליט שאני הולך לפתוח להם את העולם, אז זה יהיה במאבקים
חזקים, שבכלל לא בטוח שאצליח בהם, ובכלל לא בטוח שזה יעשה להם יותר טוב, כי זה
יכול לכלול דברים מאוד מאוד מורכבים שאני לא רוצה להגיע אליהם. הבנתי שפשוט צריך
גם לחיות ולהכיר במגבלות של החיים ובמגבלות של הסביבה. אני מנסה להוציא את המיטב
שלי איך אני יכול לחיות יותר טוב בתוך החיים האלה.
סמדר: זו קבלה רדיקלית, מכיר?
אהרן: לא.
אני קוראת לאהרן מהאינטרנט על 'קבלה רדיקלית':
מיומנות
טיפולית המעודדת קבלה מוחלטת של המציאות, גם כשהיא קשה וכואבת כדי להפחית סבל
מיותר. זו אינה הסכמה או כניעה אלא הכרה עמוקה בכך שהמציאות היא כפי שהיא, מה
שמאפשר לפעול בצורה יעילה במקום להתבוסס בכעס ובתסכול.
אהרן: וואו, אני ממש ממש מתחבר לזה. ממש מתחבר, אני חושב שזה בדיוק מה שקרה פה. תודה.
ובכל זאת, לקראת סוף השיחה, אהרן אומר לי פתאום:
אהרן: הלוואי שהייתי יכול לחזור לחשוב אחרת.
סמדר: כלומר,
הלוואי ויכולת להאמין?
אהרן: כן. זה פשוט לא אפשרי. ברגע שהגעתי לתובנות מסוימות, אני פשוט לא יכול
להחזיר את הגלגל אחורה. זה כמו אדם אחרי שהוא אוכל מעץ הדעת.
אהרן אכל מעץ
הדעת, אבל במקרה שלו אין אלוהים שיגרש אותו, ואין גן עדן ואין גיהינום. רק
חיים שיש לחיותם הכי טוב שאפשר.
___________________________________
ד"ר סמדר רייספלד היא
סופרת ועיתונאית sreisfeld@gmail.com
