יום שישי, 29 במרץ 2024

הדג המעופף: ילדוּת בבריכת ימק"א

צילום: ברוך גיאן

מאת חגי שמואלי

רבות נכתב על הבניין המפואר של ימק"א ברחוב המלך דוד 26 בירושלים, מול מלון הפאר הידוע 'קינג דיוויד': על תולדותיו, על אדריכלותו (תכנן אותו ארתור לומיס הרמון, האדריכל האמריקאי של ה'אמפייר סטייט' בניו יורק), על אגפיו ואולמותיו ועל הלובי המפואר שמדיף עד היום ניחוח קולוניאלי, על התבליטים והגילופים, על המגדל, אולמות הקונצרטים והספורט, על מגרשי הטניס וכמובן על הבריכה התת-קרקעית ועל מגרש הכדורגל האגדי (איצטדיון ימק"א, שהיה מגרש הבית של בית"ר, ואחרי שעלו הדחפורים גם על מגרש הכדורגל בקטמון, היה גם למגרשה של הפועל).

מגרש הכדורגל של ימק"א, 1958 (אוסף התצלומים הלאומי, ויקימדיה)

על חרבות מגרש הכדורגל קם מרכז ספורט חדש ומתחם מגורים יוקרתי. אך חוץ מן המגרש, שנותר רק בזיכרונות ובתמונות, המבנה המקורי והשלם של ימק"א נותר על עמדו כפי שהיה. הוא עדיין אתר תיירות מרשים המזמין לבוא ולבקר בו, כולל תצפית נאה מצריח המגדל. גם בית ההארחה עדיין פועל – לא מפואר כמו המלון שממול, אבל הרבה יותר זול... 

לפני כמה שנים תיאר כאן ברוך גיאן ברשימה מצולמת את חמודותיו של המקום ('למי צלצלו הפעמונים? ערב חג המולד בימק"א', 23 בדצמבר 2014), ואילו אני אספר קצת מזיכרונות ילדותי.

מה הייתה ימק״א בשביל ילדים וילדות שנולדו וגדלו במרכז ירושלים בשנות החמישים והשישים?

ובכן, במשפט אחד: ימק"א הייתה אחד ממרכזי הנשמה של ילדותנו, הכי קרוב לבית כנסת חילוני. 

בתווך שבין חצר גימנסיה רחביה שבה למדנו, לבין המסתורין של עמק המצלבה אליו נמשכנו – ימק"א הייתה המתנ"ס שלנו. לא הכרתי מתנ"סים אחרים – ספק אם היו בכלל באותם ימים – אבל אני יכול לומר בוודאות מוחלטת של ילדים, ששלנו היה היפה מכולם. לא רק בארץ, בעולם כולו. 

זה התחיל בקייטנה: שני מחזורים של שלושה שבועות בחודשי החופש הגדול. מערכת מודפסת של פעילות שבועית צפופה. קבוצות חד-מיניות ממוספרות מאחד עד עשר לַבָּנִים, ומאחת-עשרה ומעלה לַבָּנוֹת. בכל יום משמונה עד חמש, עם הפסקת צהרים, שחלקנו היו הולכים בה הביתה וחוזרים אחר כך, ואחרים נשארו לארוחת צהרים ומנוחה. 

הייתה פעילות עשירה וצפופה, והיא נעשתה כולה בתוך המבנה הענק שהילך עלינו קסם והטיל עלינו כישוף. זר לא יבין זאת... קשה להסביר למי שלא חווה זאת את האסתטיקה וההשקעה האדריכלית שבתוכן גדלנו באותן שנים. הבניין הענקי על שתי כיפותיו המעוצבות והמגדל שביניהן (היו לנו, כמובן, הערות גסות במיוחד על השילוב הזה), אומנות האבן המדהימה, עיצוב הפנים האוריינטלי עוצר הנשימה, והמתקנים שכמותם לא הכירו אז בארץ: אולם הקונצרטים היפה ביותר במזרח התיכון, אולם ספורט מרשים ובריכה מקוּרה מתחתיו, שמרוצפת במוזאיקה כחולה ומפיצה ריח עז של כלור. והיו המבוכים הצוננים שהובילו אל המלתחות ואל הבריכה, וכמובן המקפצה שנועדה לעזי הנפש. 

עדת ילדים במכנסיים קצרים הייתה מתרוצצת בין אולמות המלון בכניסה וחדרי העזר שעוצבו ורוהטו כמו בקינג דיויד שממול. בין שולחן הפינג-פונג לבין מגרשי הטניס והכדורסל, חדרי ההתעמלות ומגרש הכדורגל, שהיה אז במלוא תפארתו. וכמובן המקלחות, שהפיקו זרם אדירים של מים רותחים שכמותו לא היה לאף אחד בבית; חדר הסרטונים, חדרי מלאכת יד, אולם הסרטים והספרייה. מבוכי מסדרונות מתוחכמים ואין סופיים, מעל הקרקע ומתחתיה, שכולם מעוצבים בסגנון מרהיב, מצוחצחים ומדיפים ריח של כביסה נקייה, וקל היה ללכת לאיבוד שם וכדי לדעת היכן אתה נמצא, צריך פשוט לחזור חזרה ולנסות שוב.

נזהרנו לא לדרוך על הקווים במבואה המרוצפת אבן מבהיקה. הבטנו ביראת כבוד על המלאך בעל שש הכנפיים המפוסל על המגדל והתמלאנו גאווה שהנוצרים הללו עשו לנו כבוד, וכתבו על הבניין באותיות עבריות 'אדוני אלהינו אדוני אחד'. התערבתי פעם עם גיורא שלא ימצא שני כרכובי אבן זהים בין מאות הכרכובים המסותתים במתחם. הוא עוד מחפש... 

צילום: ברוך גיאן

והיינו צורחים בשבילים, במדשאות ובמחבואי פינות הקסם שברחבה העליונה ומול הכניסה למגדל: מי בראש? ארבע הקדוש, מי בזנב? חמש הגנב. 

והכי חשוב, למדנו לשחות: פעילות בריכה עם שיעורי שחייה בכל יום. שחינו בעירום מלא, בטבעיות מובנת מאליה, כאילו כך היה מאז ומתמיד. והייתה עלייה מתונה בסולם הדרגות: 'דג קטן', 'דג', 'דג מעופף', והכי גבוה: 'כריש'. למדנו לשחות לרוחב הלוך ושוב, וצללנו לעומק כדי להביא מנעול מן הקרקעית. שחינו בארבעה סגנונות לאורך עשרים המטרים של הבריכה הכי ארוכה בעולם שהכרנו. המצטיינים בינינו, שזכו בדרגת הכריש, הוזמנו להציג מועמדות גם לקורס מצילים... וזאב לבנטל, המתעמל ומאמן הכדורסל, שניהל את מחלקת הספורט של ימק"א, השגיח שהכול יתנהל למישרין, כמו שהוא אוהב, והחדיר בנו רוח ספורט שנשארה אצל כולנו עד היום. 

בריכת ימק"א בין 1939-1934 (אוסף מטסון; ספריית הקונגרס האמריקאי)
חגי שמואלי הוא מכאן ואילך 'דג מעופף', 1965

עשינו מחזיקי מפתחות וריקועי נחושת, ניסרנו בדיקט ובמגרש המשחקים מאחור התנדנדנו כמו משוגעים בנדנדות הירוקות, ללא שרשרת ועם מִנְעָד נדנוד מפחיד. ניסינו לשחק טניס וסקווֹאש כמו הגדולים, עלינו לראש המגדל כדי לראות מקרוב את הפעמונים וגם להציץ אל העיר המזרחית שהייתה אז חוצלארץ. היה קומזיץ מושקע וגם טיול לנצרת. ווידאד וסמרה לימדו את הבנות מחול, ופֶּנְדֶלִיס ניגן בצהריים במפוחית ולימד אותנו שירים ביוונית: יוּפִּי-יָה-יָה, יוּפִּי-יוּפִּי-יָה... 

היו שיעורי ספורט באולם הגדול וסרטוני מיקי-מאוּס וסרטי טבע באולם הקטן. ובימי רביעי בכל שבוע ראינו שני סרטים ברצף, והשלמנו את השכלת כל המערבונים וסרטי הגיבורים שהיו בסביבה. היו גם סרטי מופת וסרטי ילדים נהדרים, ואפילו קונצרטים.

היינו מוקפים במדריכים שלנו, אבל בעיקר בצוות התפעול של המקום, שרובם היו בחורים צעירים, ערבים-נוצרים ממערב העיר, שמקצתם גרו במתחם ימק"א: שָפיק הרציני והמהודר שניהל את אגף הנוער, איבְּרהים עאלייאן החייכן והקשוח שהיה מדריך העל של הקייטנה, ניקולא ורוּבְּחִי שהיו אחראים על התחזוקה, פוּפוּ המסריט, פֶּנְדֶלִיס הבדרן, מוריס בבריכה וגָאסְטוֹן במלתחות, נפתלי על המקפצה וניקולא בכדורגל. ואיך נשכח את אבירי המזנון האגדי, סעיד ומוסא, שהייתה להם כך היינו בטוחים הגלידה הכי טובה בעיר, ועוד כל מיני חטיפים מפתים בעשרה גרוש.

הכדורגל הארצי עוד לא הגיע אז לימק״א, ולא חווינו משחקים מסעירים של בית״ר, אבל שיחקנו בעצמנו כדורגל במגרש ההוא שהפך בתוך כמה שנים למרכז עולמם של לפחות חצי מהירושלמים. זה היה נפלא, ולכן לא היה זה מפתיע שבתום ימי הקייטנה התנפלנו על ההצעה להירשם לחברוּת שנתית. מצאנו את עצמנו קשורים למתחם ארבע פעמים בשבוע לאורך כל השנה. שוחים, משחקים, 'עושים ספורט', רואים סרטים בלי סוף ומחליפים ספרים בספרייה למעלה, שהייתה מין אי של שקט ורצינות בתוך הבניין ההומה.

וכך שנה אחר שנה, מתיידדים עם חברים חדשים שבאו מכל רחבי העיר – ולאו דווקא אלה שלמדו איתנו בכיתה והייתה לנו איתם, במובלעת המוקפת ברחובות לינקולן, הס, וושינגטון והמלך דוד, פינת ילדות מאושרת מלאה בהפתעות, שיכולה הייתה להתקיים רק בירושלים של פעם, באווירה שלא הכרנו עד אז ומאז.

באחד הימים, ואני כבר ותיק בימק"א, בערך בן שמונה, חזרתי הביתה ופגשתי את אמא במדרגות. 'מאיפה אתה חוזר רטוב כל כך?', שאלה השכנה שעמדה ודיברה עם אמא. 'משחייה בימק"א', עניתי. השכנה הביטה באימי ושאלה בטון חרד: 'בימק"א? לא מדאיג אוֹתָךְ שכל המדריכים שם ערבים?'

'לא', ענתה אמא בקיצור נמרץ.

וכשעלינו למעלה שאלתי את אמא בשקט, כדי שהשכנה למטה לא תשמע: 'מה, אִבּרהים הוא ערבי?'


בריכת ימק"א, 2008 (צילום: הרי כהן)

בעלי התוספות

בעז קרצ'מר ממוזיאון 'מורשת צאן ברזל' שבקיבוץ צאלים שלח לי את צילומי המדליה שקיבלו בימק"א 'הקייטנים הטובים' דני כרמון (לימים דיפלומט ישראלי) ומי שתהיה רעייתו אליאורה (אלי) רמתי ז"ל, שנרצחה ב-1992 בפיגוע בבואנוס איירס. את המדליה היו עונדים בסרט על הצוואר.

המדליות הן מקיץ 1961 ומקיץ 1963. 

מידד גוטליב מוסיף:

חגי כתב: 'המצטיינים בינינו, שזכו בדרגת הכריש, הוזמנו להציג מועמדות גם לקורס מצילים'. 

אני הייתי ביניהם, ועד היום אני שומר את תעודת המציל החובב...

__________________________________________

עו"ד חגי שמואלי הוא שותף בכיר במשרד עורכי הדין יגאל ארנון ושות'  Hagai@ArnonTL.com

יום חמישי, 28 במרץ 2024

בורא מיני מזונות: מלפפונים וספונג'ה, הודו ופלאפל, תנופה ועצירות

א. מלפפונים חמוצים מאוד

המדור הזה נועד להצחיק, אבל התמונה שפרסם היום יואל רפל בעמוד הפייסבוק שלו לא הצחיקה אותי בכלל. ההיפך הוא הנכון, היא גרמה לי צביטה בלב ועוגמת נפש. 

אני בטוח שהאפס שהדביק על קופסת השימורים את 'שירת הסטיקר' המגעילה הזו בכלל לא יודע איפה נמצאת קבוצת יבנה על המפה. אבל אם קבוצת יבנה, המקום הנהדר ושוחר הצדק והשלום שבו למדתי וחייתי בשנות התיכון שלי, היא בעיני מי שזה לא יהיה ביטוי לאפרטהייד של הציונות, אז אנחנו באמת נמצאים במקום רע... 

כתב יואל: 

שלח לי חברי משה נסטלבאום: משפחה ישראלית נכנסה לסופרמרקט בווירג׳יניה, ביקשה לקנות מלפפונים חמוצים מתוצרת מפעל ׳שימורי קבוצת יבנה׳. על הקופסה מצאו מדבקה עליה רשום באנגלית ׳מחרימים סחורה ישראלית המזוהמת בציונות ובאפרטהייד׳.  
אני לא יודע מהי המשמעות הכלכלית, אני כן יודע שתופעה כזו לא הייתה מעולם בארצות הברית, והיא מעוררת דאגה ומחשבות נוגות. אני אמשיך לקנות רק מתוצרת נוף מולדתי, קבוצת יבנה, ואעשה כל שאפשר שגם אחרים יעשו כמוני.

ב. ספונג'ה בטעם ענבים

נחזור לחיים האמיתיים, אצלנו.

אני מודה שהייתי בטוח שמדובר בבדיחה לפורים, אבל יצחק מוגזח התעקש שהדבר ההזוי הזה אמיתי ושהוא בעצמו צילם.

המשקה המופלא צולם בחנות התבלינים 'שאדי' בכרכור. מתברר שמדובר בווריאציה על הגזוז של פעם.

מי הוא זוארץ הטורבלסי? אין לי מושג...

צילום: יצחק מוגזח

ג. הודו להשם כי טוב

צילום: אבנר הולצמן

משחק מילים משעשע, ואף נועז, יש בשווארמיה הזאת בקרית אונו. 

ולמי שלא בעניינים, שווארמה עושים בדרך כלל מבשר תרנגולי הודו...


ד. פלאפל בעל שם 

ועוד משחקי מילים: לפלאפלייה הזו (רחוב חזון איש, בני ברק) יש סלוגן מבריק שמתכתב עם הפסוק 'טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב' (קהלת, ז 1).

ואכן, טוב שֵׁם, כלומר מוניטין, מִשֶּׁמֶן...

צילום: גונן זיק

ה. חזה התנופה

ומחזון לחזה. 

האטליז הזה (רחוב מנחם דניאל, רמלה), ראוי לאזכור לא רק בשל השם המקורי, אלא משום שזהו אחד האטליזים הבודדים בארץ שזוכה להכשר של העדה הקראית בישראל.

השם לקוח כמובן מן הפסוק המדבר על כך שאת קורבן השְׁלָמִים שהונף בבית המקדש יש לתת במתנה לכהני הבית: 'כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (ויקרא, ז 34)

אם אני לא טועה, החוק (המטופש) קובע כי רק לרבנות הראשית שמורה הזכות להשתמש במילה 'כשר'. מעניין מה יש להם להגיד על הפרת חוק בוטה זו...

צילום: הלל אסף

ו. בדוק ומנוסה

צולם בשוק של עכו.

צילום: איתמר לויתן

יום שישי, 22 במרץ 2024

יהודים של פעם: חן-תמים, הביל"ויי שחזר בתשובה

שער ספרו של חן-תמים אורח חיים או חכמת המסכן, ירושלים תרס"ט. בתחתית העמוד תפילה בכתב ידו


אמר העורך:

רשימה זו הוכנה עוד בחייו של אליהו הכהן ז"ל, אך מסיבות שונות נדחה פרסומה והיא לא ראתה אור. אליהו נולד ב-22 במארס 1935, ולוּ זכינו היינו חוגגים איתו היום את יום הולדתו ה-89. יהיו דבריו אלה מנחת זיכרון לחוקר הדגול ולאיש הרֵעים שהלך מאיתנו זה לא מכבר.

*

מאת אליהו הכהן

א. משהו על חן-תמים


אברהם משה אנשלביץ כהן (1913-1854), שכינה את עצמו אברהם משה חן-תמיםהיה מן הדמויות הציוריות ויוצאות הדופן בנופה של ארץ ישראל בימי העלייה הראשונה. שילוב של מורה וסופר, הוגה, חוזה והוזה, ועל כל אלה גם אדם מוזר ותמהוני. כשהתמנה למשרת המורה הראשון במושבת הביל"ויים גדרה, ושימש מורה לעברית ולתנ"ך, כינוהו תלמידיו, 'כהן המשוגע' (אמנון הורביץ, 'המשוגע ואיש הרוח', אלתר דרויאנוב [עורך], מימים ראשונים, ב, 1935, עמ' 146-144). 


בתולדות חייו רב הנסתר על הגלוי, אפילו תמונתו לא השתמרה! מעט ציוּנים רשם דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, וכן נשארו מעט קטעי זיכרונות, וכמה חיבורים פרי עטו שנדפסו בירושלים. הוא נולד בעיירה איוֶוניץ, ממערב למינסק (היום בבלארוס), וככל ילדי ישראל קיבל חינוך מסורתי ואף למד בישיבת וולוז'ין. בימי לימודיו בישיבה נמשך לבו לספרי השכלה והגות, מליצות ושירים ובעקבותיהם נטש את עולם המסורת וקיום המצוות. בראשית שנות השמונים נתפס לרעיון הלאומי, וכיוון שלא היה שלם עם שם משפחתו המקורי, בעל הגוון הגלותי, המירו לשם 'תמים', בעקבות אמירת האל לאברהם 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים' (בראשית, יז 1), לימים האריכו ל'חן-תמים העברי' ולבסוף קיצרוֹ ל'אברהם העברי'.


הוא נרשם לאגודת ביל"ו אך עלה ארצה רק בשנת 1883. בארץ הצטרף לחבריו שהועסקו כפועלים בבית הספר החקלאי במקווה ישראל, שנוהל אז על ידי שמואל הירש הממונה מטעם חברת 'כל ישראל חברים'. גופו לא החזיק מעמד בעבודה החקלאית המתישה. כעבור חצי שנה עזב את המקום ויצא למסע נדודים בערי הארץ, לירושלים, יפו, חברון וצפת, ומשם לדמשק ולחלב. הוא נסע גם ברחבי אירופה, הקהיל קהילות ונשא דרשות בענייני מוסר בפני יהודים ונוכרים. הוא שלט, לדבריו, בתשע שפות: עברית, ארמית, יידיש, ערבית, גרמנית, רוסית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית. לאחר תקופה שבה לא שמר מצוות וכפר בעיקר, נמלך בדעתו וחזר בתשובה. 'הפליא ה' להצילני גם מעמקי שאול הכפירה', כתב (מימים ראשונים, שם, עמ' 152).


כדי לקיים את עצמו החל להתפרנס כמורה. הוא נסע לעיר ביירות, קיבץ אליו שם תלמידים צעירים, ובין היתר לימד ברוסית את בניו של הקונסול הרוסי. עד מהרה נמלט מביירות לירושלים מסיבות שאינן ברורות, כפי שכתב בשנת תרנ"ב מהעיר חלב בסוריה לקרוביו במינסק: 'ובמרירות נפש השלכתי פתאום תבל ומלואה עם תלמידיי שהיו לי אז בבירות ... ואמלטה בעור שיניי כמנוסת חרב ירושלימה' (שם, עמ' 147; המכתב מובא במלואו בנספח להלן).  


בירושלים השתכן בבית הכנסת 'חורבת רבי יהודה החסיד', אז גם היכה על חטא שחטא בתקופת הכפירה. הוא לא פירש מה היה חטאו אך רמז לו (כנראה יחסי מין שקיים עם נוכרייה בשהותו בחו"ל) ובשל כך גזר על עצמו לעשות תיקון שיכפר על עוונו:

אין לי תיקון אחר אלא להימול שנית למען היפדות מהעוון ... ובהכלמי לגלות זאת לשום אדם, התחכמתי ואקנה סכין הסופרים קטן, ופעם יצאתי על פני השדה מתחת להר הזיתים, ונכנסתי בתוך מצבת יד אבשלום ומלתי את עצמי (מימים ראשונים, ב, עמ' 155).

יד אבשלום, 1898 (ויקימדיה)


כרות שפכה אושפז בבית החולים 'ביקור חולים', ולמזלו ניתן היה לתקן את אשר עולל לעצמו. לאחר החלמתו המשיך להאמין כי 'גם השגיאה הנוראה הזאת מן השמים באה לי'.


בנדודיו ברחבי הארץ שהה חן-תמים זמן מה בצפת ואחר כך בראש פינה. על פי עדותו של משה דוד שׁוּבּ, בשנת תרמ"ו הוא יזם במושבה הקמת חברה בשם 'זרע אברהם', על שם הברון אדמונד (אברהם) רוטשילד וחיבר את תקנותיה (זיכרונות לבית דויד, ירושלים תרצ"ז, עמ' קלא). במסלול נדודיו הגיע לשכונת נווה צדק בשנותיה הראשונות, אסף אליו דרדקים ולימדם בצריף בית הכנסת של הפרושים. הוא נישא לאישה גיורת שדאגה לו במסירות עד סוף ימיו וראתה זכות גדולה לעצמה לטפל בתלמיד חכם וירא שמים כמותו. מנווה צדק עבר לירושלים, התגורר בשכונת מאה שערים, חי בעוני והתפרנס בדוחק מהוראת עברית.


חן-תמים חיבר כעשרה קונטרסים בענייני חינוך ומוסר ובהם משמשים בערבוביה ניסוחים מעורפלים הטעונים עריכה נמרצת יחד עם רעיונות מקוריים. הוא ראה את עצמו בראש ובראשונה כמורה, והטיף לחינוך בשיטת רוסו – גישה מתונה וחינוך בדרכי נועם, ברוח הפסוק ממשלי כב: 'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה'. את משנתו החינוכית פרש בהרחבה בספרו אמונים נוצר (ירושלים תרנ"ג). הוא הציע בתמימותו להקים חברה שתצרף את כל משכילי העולם לאגודה אחת, כדי להגדיל בינה ולהאדירה. הוא גם פרסם עשרות רשימות וביקורות בעיתון חבצלת, שעליהן חתם בשמות בדויים ('רב ינוקא', 'איש יהודי'), ועמד לימינו של העורך ישראל דוב פרומקין, שנאבק בעיתון הירושלמי המתחרה הצבי. חן-תמים גם לחם ללא ליאות בחידושי הלשון של אליעזר בן יהודה, שלטענתו נשענו על מקורות זרים והציע חידושי מילים משלו  כגון אַדְמָן לגאולוג, תַּשְׁבִּישׁ לז'רגון – שמאומה מהם, ככל הידוע, לא נקלט.


אמונים נוצר, ירושלים תרנ"ג


הוא דיבר ערבית רהוטה והקהיל ערבים ויהודים בחוצות העיר העתיקה בנאומים חוצבי להבות על הצורך בשיתוף פעולה יהודי-ערבי, שמשקף את אחוות ישראל וישמעאל, צאצאיו של אברהם אבינו. הדרשות על שלום ועל מוסר, שנשא בכיכרות הערים דמשק וחלב, ריתקו קהל רב. שומעיו ראו בו מעין דרוויש יהודי מצאצאי הנביאים. 


לדברי יוסף יואל ריבלין, שהכירוֹ בילדותו, היה חן-תמים אדם ישר, בעל דמיון עשיר ורעיונות מקוריים, אך בלתי מעשי לחלוטין. חזותו הייתה מרשימה: גבה קומה ורחב כתפיים, עטור זקן שחור ורחב, עיניו השחורות והלוהטות משכו תמיד תשומת לב. וכך תיאר אותו:

ר‘ אברהם חן-תמים, שכינה את עצמו 'אברהם העברי' וכן נודע בכינויו בירושלים. הוא עלה ממינסק וגר ב'הכנסת אורחים' במאה שערים. גם מנהגו היה מוזר. גם הוא היה מדבר רק בלשון הקודש, והיה צם בכל יום ויום עד הערב, ורק בערב היה אוכל ושותה הרבה. בתחילה היו אנשים שסברו שהוא אחד מל"ו צדיקים, וקרבוהו והזמינוהו כל ערב לאכול אצל אחר. 

היו זמנים שהיה עומד באמצע הרחוב שבעיר העתיקה ונואם בערבית למוסלמים, שהיה מכנה אותם בשם 'אחינו הישמעאלים' ומטיף להם מוסר. גם הערבים כיבדו אותו שהיה מדבר יפה בשפתם. פעם מצאו שנמחקו ארבעה הציורים הנשר, הארי, הנמר והצבי, שהיו בציור שלפני התיבה בבית הכנסת. חקרו ומצאו שאלה מעשיו של ר' אברהם העברי. הוא טען שאין להתפלל לפני תמונות של חיות. עברו על זה בשתיקה, והנה נמצא שבסידור הגדול המונח לפני הש"ץ על התיבה נמחקה מילת 'המחזיר' ב'מחזיר שכינתו לציון' ובמקומה כתוב 'המשיב שכינתו לציון'. כששאלוהו על כך אמר: 'המשיב' במובן 'השבת אבדה', וכך ישיב שכינתו לציון. גערו בו המתפללים ומאז נשתנה היחס אליו ועבר להתגורר במקומות אחרים. 

אחר כך חיבר ספר בשם אמונים נוצר. נגד ספר זה יצא בכרוז הבי"ד של ירושלים שבחורבת ר"י החסיד. אברהם העברי היה בעל רעיונות מקוריים ובעל דמיון עשיר בלתי מעשי, ואולם היה אדם ישר. פרנסתו נמצאה לו בדוחק מהוראת דקדוק עברי והשפה הערבית ... גם אני ראיתיו בילדותי עובר ברחובות. הוא היה גבה קומה ורחב כתפים. זקן שחור ורחב ועינים שחורות גדולות ולוהטות [ש]משכו תמיד את תשומת לב כולם, ושמעתיו דורש ברחוב גם בשכונת מזכרת משה (י"י ריבלין, תולדות שכונת מאה שערים, ירושלים תש"ז, עמ' 175-174).


ב. הצעתו להמנון לאומי


חן-תמים הצטרף לרשימה ארוכה של אנשים שעוד במאה ה-19 הקדימו להציע נוסחים להמנון לאומי. את הצעתו העלה בשנת 1893, בימי העלייה הראשונה, בחוברתו הנדירה עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ (הכותרת על פי תהלים, קא 6), שבה התווה את משנתו החינוכית ובין השאר הקדיש גם מקום לצורך בהמנון לאומי. בהמנון שהציע ראה בעיקר אמצעי חינוכי להפצת פרקי נבואה ומזמורי תהלים מובחרים.      


הוא הציע לבחור כהמנון את אחד ממזמורי תהלים מו-מז, שלדעתו 'נחמד ונעים מאד לעשותם ולסדרם לשיר הלאום כעין: Bozhe tzaria chrani הרוסי' – המנון האימפריה הרוסית מאז שנת 1833 ועד מהפכת 1917, הפותח במילים 'אל נצור את הצאר'. המנון זה, שחובר על ידי וסילי ז'וקובסקי ללחנו של אלכסיי לבוב, הושר גם על ידי יהודים בבתי הכנסת מדי שנה ביום הכתרת הצאר – או כדוגמת 'המרסייליעזאַ הצרפתי' – המנון צרפת שחובר בשנת 1792 על ידי רוז'ה דה ליל. בעיניו, מזמורי תהלים עדיפים עליהם כמובן, 'כיתרון הקודש על החול'.


עיני בנאמני ארץ, ירושלים תרנ"ג, דף כא

במיוחד המליץ חן-תמים על מזמור מח בתהלים, שאותו כינה 'שיר תהילה לירושלים'. ככל הנראה התכוון לפסוקים אלה:

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹש כָּל הָאָרֶץ, הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן, קִרְיַת מֶלֶךְ רָב.  
יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ.  
סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ,  
שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה, פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ.

הוא קרא לחנך ילדים ונוער בארץ על ידי טיפוח שירי זמר והלחנת שירי תנ"ך, הצר על שהמשורר מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל) לא האריך ימים, וקיווה שעוד יתגלה 'משורר נפלא, איזה בירן [ביירון] יהודי' ויבצע את המשימה: 

מי יתן לנו כעת משוררים כווייזיל [נפתלי הרץ וייזל] ומנגנים כמאיר בער [ג'אקומו מאיירבר], אשר ישכילו להפוך את כל כתבי הקודש ובפרט את התהלים ופרקים רבים מתורה ונביאים  לשירים קדושים, יפים, נחמדים, מקיצי נרדמים ומחיי מתים, ומרנינים גם את הכפיס מעץ ומזעיקים גם אבן מקיר! 

הוא המשיך וטען, כי העם היהודי שופע יוצרים ברוכי כישרון ואלה אינם באים לידי ביטוי בגלל מצוקתו של העם. לדבריו,

לא אלמן ישראל בכל דור מאנשי רוח ובעלי כישרון, ורק החינוך והתמיכה, הלחם והמנוחה  אלה הדברים חסרים לנערינו וזקנינו בעלי הכישרון ושאר רוח, ומפני החסרון הנורא הזה תמים לריק ולבהלה כל כוחותינו הנחמדים ועמנו שוכב בין שפתים מרומס ברגל גאווה ואין רב ריבנו.

בשנת תרנ"ג הדפיס חן-תמים גם את החוברת 'אשרי האיש'


בחוברתו לקט לעני, שנדפסה בירושלים סביב שנת תר"ס, העיד על עוניו הרב – 'הראש והראשון שבכל העניים ואביונים שבעולם' – וביקש מקוראיו שיסייעו לו להדפיס את ספריו:


בשנת 1913 (ט' בחשון תרע"ד), והוא כבן שישים, הלך חן-תמים לעולמו בפתח תקוה. באין מקשיב ירדה עמו לטמיון גם הצעתו להמנון לאומי עברי. הצעה זו נותרה אפיזודה שולית וחולפת ומעולם לא עלתה על סדר היום. אף שנחשב לאדם מוזר ויוצא דופן בהליכותיו, ייאמר לזכותו שכל ימי חייו רדף, בדרכו שלו, אחרי האמת, הצדק והשלום, ונתן לדרכו זו ביטוי בקונטרסיו שהוציא מכספו שלו אף כי היה עני מרוד וחסר כל. 


מצבת קברו של חן-תמים בבית הקברות 'סגולה' בפתח תקוה (Gravez)

נספח


בכרך השני של כתב העת מימים ראשונים, שערך אלתר דרויאנוב ב-1935, נדפס מכתב שכתב חן-תמים בשנת 1891 ממקום שהותו בחלב שבסוריה אל 'חשובי מינסק'. במכתב תיאר הכותב את מסכת חייו הנפתלת עד אז. דרויאנוב פרסם את המכתב במלואו והוסיף באירוניה דקה: 'דומני שלא הפסיכיאטור בלבד ימצא ב"דוקומנט אנושי" זה, עניין לא מעט, ומשום כך אני מדפיס אותו כמעט כולו'. אף אנו נהלך בעקבותיו, והנה הוא המכתב (הקלקה על הצילום תגדיל אותו לקריאה נוחה).


יום חמישי, 21 במרץ 2024

ארץ הקודש: מתנות לאביונים, תהום, פיקוח, זמן ר"ת, אוטובוס הפאות

א. אביונים מהודרים

תודה לרעות ברוש

פורים כבר כאן ועמו מצוות 'מתנות לאביונים' (שאגב, היא טובה ונכונה גם לשאר ימות השנה). 

לא תאמינו כמה שליחים יש שישמחו להעביר את המתנות בשמכם תמורת עמלה קטנה. כזה הוא למשל, הגאון הרב זמיר כהן שליט"א, שמתנדב להיות 'השליח האישי שלך' (טוב, לא ממש). 

גם 'בית התבשיל' עומד לרשותכם לשליחויות כאלה, כולל מחירון. נכנסתי לאתר האינטרנט של 'בית התבשיל' וראיתי שמתפארים בו בשלושים שנות גמילות חסדים שבהן הם מאכילים כל דכפין בבתי תמחוי בבני ברק וברעננה. 

בין כך ובין כך, מה תגידו על המושג החדש 'אביונים מהודרים'?

מה זה? יש אביונים סתם ויש אביונים מהודרים-פריבילגים?

אתר בית התבשיל


ב. התהום המסוכן מתחיל בפורים

כמובן שתחפושות של שוטרים וחיילים אינן אלא תכסיס מחוכם ושפל של שלטונות הצבא והמדינה והבג"ץ, שנועד לטמא את נשמתם של ילדי ישראל הרכים ו'לנרמל את החיילים'...

צילום: דותן גורן

ג. פיקוח הלכתי על טהרת המשפחה

איראן זה כאן? 

'המרכז הארצי למען טהרת המשפחה', שאם הבנתי נכון עיקר עניינם הוא בהקמה ובשיפוץ של מקוואות, מצטייד ברכבים לפיקוח הלכתי. מעניין איזה אמצעי פיקוח וריגול יש להם ברכב הזה כדי למלא באמונה את תפקידם ולפקח על טהרת המשפחה. אני מנסה שלא לחשוב על רוֹגְלוֹת ומסכים...

צילום: אהר'לה ברט

ד. איך שהזמן ר"ת...

בשכונות החרדיות יש 'חדרי מחשבים'. כל בר דעת מבין שאי אפשר לזוז היום בלי מחשב ואינטרנט, אבל הרבנים... מה יהיה עם הרבנים שלא מרשים להכניס מחשב הביתה?

אז יש דרכים עוקפות, ודרכן מותר לבוא לקודש פנימה, עם הגבלות. למשל "אופיס פלוס" ברחוב מאה שערים בירושלים, שמציע 'מרחב עבודה מטופח', לגברים בלבד!

צילום: גדעון פליישמן

לא רק נשים אסורות בכניסה, אלא גם 'בחורים', כלומר אלה שעדיין אינם נשואים ויכולים לנצל את ההזדמנות שנקרתה לפניהם ולחטוא בכל מיני דברים.

אבל חוץ מנשים ובחורים שעות הפתיחה גמישות להפליא: משבע בבוקר ועד חצות הלילה. ממש 'קפה אינטרנט' של פעם.

ומה קורה במוצאי שבת? ובכן החדר נפתח 'משעה אחרי ר"ת' ועד חצות?

מה הם ראשי התיבות הללו? ביררתי עבורכם ומדובר בזמן ר"ת (למה לא זר"ת?), שנקבע על ידי לא אחר מאשר 'בעל התוספות', רבינו תם, מחכמי ישראל שחיו בצרפת במאה ה-12 (ונכדו של רש"י). הוא אשר קבע, כבר אז, כי אחרי צאת שבת יש לחכות בסבלנות (במיוחד אם אתם חסידי סאטמאר) ולהתאפק קצת יותר משעה, לפני שתרוצו לעניני החול שלכם...

ה. קאסטם או לייס שקוף? זאת השאלה!

צילום: עוזי סגל

יש כאלה שנורא חשוב להם לשלם על פרסום באוטובוס כדי להרים את קולם בשאלה הנוקבת איזו פאה נוכרית ראויה יותר מנקודת מבט הלכתית (אולי יזעיקו את רכב הפיקוח ההלכתי מלמעלה?): 'קאסטם' או 'לייס שקוף'. מנקודת מבטם – זו שמייצגת את מה שה' יתברך חושב ורוצה – כל הדיון הזה מצחיק.

לבוֹשְׁתי לא ידעתי כלל על מה מדובר כאן. עוזי סגל, שצילם, הפנה אותי למקורות מוסמכים ומהם למדתי כי קאסטם זו פאה בייצור והתאמה אישית, בעוד לייס שקוף הוא סרט משי שקוף שעליו נשזרת הפאה והוא מייצב אותה ומונע תזוזה. 

זה כל כך נִישָׁתִי, אז 'תצחקו על מישהו אחר! לא על השם יתברך'...

יום שישי, 15 במרץ 2024

מן הגורן ומן היקב: שלאַף שטונדה ברחוב אחד העם

אחד העם (גלויה של 'האחים אליהו', כנראה 1923)

מאת הָדִי אוֹר ודוד אסף

א. מעשה בשרשרת

הסופר והפילוסוף אשר צבי גינצבֶּרג (1927-1856), ראש וראשון למבשרי הציונות התרבותית, המוכר בפי כל בשם העט שלו אַחַד העם (ולא אֶחַד העם, כמו שאתם רגילים להגיד!), עלה לארץ בשנת 1922. תחילה גר בירושלים, אך לאחר זמן קצר, ביוני 1922, קבע את ביתו בתל אביב. העירייה, שחפצה ביקרו, רכשה באותה שנה את ביתו של בן-ציון מוסינזון, מנהל הגימנסיה 'הרצליה', שיפצה אותו ולאחר מכן השכירה אותו לאיש הדגול והנערץ. ביתו של מוסינזון, ברחוב אחד העם 1, היה צמוד לגימנסיה (מפגש הרחובות אחד העם והשחר), כפי שניתן לראות במפה להלן. 

מתוך 'תל-אביב בראשיתה, 1934-1909', עידן, 3 (1986), יד יצחק בן צבי

קוראים חדי עין שמו לב בוודאי לעובדה התמוהה, שאחד העם גר ברחוב אחד העם. אכן, שם הרחוב נקבע כשמו של הדייר המפורסם בעודו בחיים (כך היה גם ברחוב ביאליק וברחוב בלפור שנקראו כך בעוד שני האישים הללו היו בחיים). עד אז נקרא הרחוב בשם רחוב הגימנסיה. 

השם רחוב אחד העם נקבע כנראה כבר בשנת 1913 ואזכור ראשון שלו מצאנו בינואר 1914:

החרות, 23 בינואר 1914

הגלויה הנראית כאן, מספר 263 (המספר מודפס מאחור) בסדרת הגלויות של 'האחים אליהו', מראה את רחוב אחד העם ממערב למזרח. הבניין החד-קומתי בצד שמאל הוא בית אחד העם. מעליו ניתן לראות את קצהו העליון של עמוד השער של הגימנסיה. אבל האלמנט המעניין ביותר בתמונה הוא השרשרת הנמתחת לרוחב הכביש. 

השרשרת הותקנה על ידי עובדי העירייה ונמתחה בכל יום בשעות אחר הצהרים על מנת למנוע מעבר ישיר של אוטומובילים או עגלות, בדרכם מתל אביב לשכונת נווה שלום. הרעש והאבק עשויים להפריע לשנ"ץ של אזרח הכבוד של תל אביב. 

אנחנו יכולים רק לנחש מה היה קורה בימינו, אם איש רוח היה זוכה לפריבילגיה כזו מטעם 'השלטונות'... 

סיפור השרשרת ברחוב אחד העם העסיק אותי (ד"א) לפני יותר מעשור, כאשר סיפרתי על מחסום דומה שהציבה עיריית ירושלים ברחוב שבו גר הסופר ש"י עגנון בשכונת תלפיות.

שלא כמו במקרה של אחד העם, שם הרחוב נחסם בין שתיים לארבע אחר הצהריים, ברחובו של עגנון המחסום הוצב מעשר בערב ועד שבע בבוקר ונועד לאפשר לסופר מנוחה בלילותיו ('אסור להפריע לסופר בעבודתו', או למה סגרו פעם רחובות בישראל?, בלוג עונג שבת, 20 ביולי 2011).

מעריב, 14 בספטמבר 1959

נחזור לאחד העם. ידידי (המנוח) יהושע מונדשיין, יליד תל אביב (1947), כתב לי אז כך:
מעיד אני עלי שמים וארץ, שבקרן הרחוב (הבלוק) שבו היה ביתו של אחד העם, היו שני עמודים בשתי המדרכות, ושרשרת מחברת ביניהםהתגוררתי לא רחוק משם (בשדרות רוטשילד) ובטיולי הילדות הייתה אמי ע"ה מספרת לי שבשעות המנוחה היו מותחים את השרשרת וחוסמים את הרחוב, כדי לא להפריע לסופר במנוחתו. ודוק: מנוחתו ולא כתיבתו. מסופקני אם בשנות חייו האחרונות בת"א היה עדיין סופר פורה. מיקומו של הבית היה באיזור 'מת' והפסקת ה'תנועה' לא היתה מורגשת ולא הפריעה לאף אחד.  
ולראיה הנה מה שכתב י"ד אייזנשטיין בספרו אוצר זיכרונותי (תר"ץ):

ברור שבשנות ילדותו של מונדשיין בתל אביב, ראשית שנות החמישים, השרשרת כבר לא פעלה, אך כנראה שהעמודים עדיין נשארו במקומם והיו מזכרת דוממת לשרשרת שפעם נמתחה שם לכבודו של אחד העם. 

בהמשך העביר לי מונדשיין אסמכתה נוספת שמאשרת את סיפור סגירת רחוב אחד העם, והיא לקוחה מתוך זיכרונותיה של סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ. וכך כתבה ימימה בספרה: באמת? או כשהיינו מעטים, ספרית פועלים, תשל"ח, עמ' 31-30:

 

אהבנו במיוחד את השורה התמימה הזו: 'בימים ההם כיבדו מאוד את הסופרים ואנשי הרוח'. ואידך זיל גמור...


ב. האחים אליהו

בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת היו 'האחים אליהו' יצרני הגלויות החשובים והפורים ביותר בארץ ישראל. ד"ר דליה לוי-אליהו, בת המשפחה שחקרה את פועלם ופרסמה את מחקריה בספר (הוצאה פרטית, 2014), העריכה ש'האחים' הנפיקו קרוב לאלף גלויות שונות, שמתעדות את נופיה של ארץ ישראל באותם ימים מכל זווית. 

פרט מעניין המסתתר בגלויה מרחוב אחד העם קשור בדמות לא מוכרת: דָוִד אליהו, צעיר הבנים במשפחת אליהו, שאחד מתפקידיו בשותפות המסחרית היה ללוות את צלמי הגלויות בעת עבודתם. כמו במאי הסרטים הנודע אלפרד היצ'קוק, שנהג להופיע למשך מספר שניות ברבים מסרטיו, כך גם דוד אליהו ידע לנצל את ההזדמנות. הוא נכנס ל'פריים' והנציח את עצמו בהיסטוריה. ואכן, גם לתמונה זו נכנס דוד (בצד שמאל למטה), והוא האיש הגבוה מימין, לבוש חליפה וחבוש (כמו כולם) במגבעת. 

'האחים אליהו' הוציאו בהמשך עוד שלוש גלויות המבוססות על אותו צילום. שתיים מהן דומות מאוד לגלויה שראינו ולכן לא נדון בהן. הגלויה השלישית קיבלה את המספר 320, כלומר היא מאוחרת יותר ממספר 263 (המספר הסידורי נדפס בצד שמאל למטה). קל לראות שמדובר באותו צילום אלא שיש הבדל בולט: בחזית הגלויה החדשה נראות שתי ילדות החוצות את רחוב אחד העם מדרום לצפון. 

תל.אביב.פדיה

ברור שרק אחת משתי הגלויות נאמנה לצילום המקורי, ואילו בשנייה נערכו שינויים. אפשרות אחת היא, שהתמונה המקורית כללה את שתי הילדות בחזית ובשלב מסוים הוחלט לרטש את דמויותיהן, אולי כדי להבליט את השרשרת החוצה את הרחוב. אפשרות שנייה היא, שדווקא גלויה 263 היא המקורית ובעת הכנת הגלויה החדשה החליט מי שהחליט להוסיף את שתי הילדות לתמונה, אולי כדי ליצור מימד של תנועה אופקית. 

אפשר להוכיח כי האפשרות השנייה היא הנכונה, והגלויה עם הילדוֹת (320) היא 'שיפוץ' או השבחה של המקור. כדי לעשות זאת נאתר בסבלנות הבדלים נוספים. יש ארבעה כאלה והם סומנו על הצילום הבא של הגלויה. 

ההבדל הראשון סומן בעיגול ירוק: הסולם המונח על גדר הבית מצד ימין חד הרבה יותר בגלויה המאוחרת (320). נראה כי בעבודות השיפוץ החליטו אנשי 'האחים אליהו' גם לחדד את הסולם, שהיה מטושטש משהו בצילום המקורי. 

הבדל שני סומן בעיגול צהוב: בגלויה 263 נראה בצד ימין, מאחורי השרשרת, איש הניצב ופניו למצלמה. בגירסה החדשה צצו לפתע שני ילדים לצידו.

הבדל שלישי סומן בעיגול סגול: בקצה הרחוק של רחוב אחד העם, בצידו השמאלי של הרחוב, נראה בגלויה 263 צריח מטושטש משהו. כנראה שזהו מגדל המים השני של תל אביב, שנבנה בנקודה הגבוהה ביותר באותם ימים. מגדל זה, אשר שוחזר בשנים האחרונות, נמצא היום ברחוב מזא"ה 36 בתל אביב. בגלויה 320 מגדל המים רוטש ואיננו. 


מגדל המים ברחוב מזא"ה (צילום: דוד אסף)

הבדל רביעי, שהוא אולי החשוב ביותר, סומן בעיגול כחול: עמוד השער של הגימנסיה, שנראה בגלויה 263 מעל ביתו של אחד העם, נעלם לחלוטין. 

המסקנה פשוטה: 'האחים אליהו' לקחו את התמונה המקורית (263) וערכו בה מספר שינויים. אלמנטים מסוימים רוטשו החוצה, אחרים חודדו או נוספו, ובהן שתי הילדות. המהלך הוא הגיוני, אתה לא לוקח משהו חד ומטשטש אותו, אלא ההפך. 

כמובן שאפשר לטעון כי הצילום המקורי היה דווקא מס' 320, ושער הגימנסיה נוסף למס' 263 באמצעות ציור. טענה כזו אינה סבירה מלכתחילה, אך קל להפריכה באמצעות גלויה אחרת של רחוב אחד העם שצילם משה אורדמן מאותה נקודה בערך. בגלויה זו רואים בבירור את שער הגימנסיה מעל בית אחד העם. הגלויה של אורדמן מוקדמת יותר. היא צולמה בשנות העשרים המוקדמות ורואים כי הצמחיה נמוכה יותר ועמודי השרשרת עדיין אינם קיימים. 


גלויה רחוב אחד העם שצילם משה אורדמן

נחזור לצילום מספר 263 וננסה לתארך אותו בדייקנות.  

כאמור, אחד העם עבר לגור בבית מוסינזון ב-1922, אך מתי נקבעה השרשרת? ההיסטוריון פרופ' יוסף גולדשטיין, שחיבר ביוגרפיה על אחד העם (אחד-העם: ביוגרפיה, כתר, 1992, עמ' 403), גרס כי החלטתה של מועצת העיר להפנות לרחובות סמוכים את תנועת האוטומובילים החוצים את רחוב אחד העם, התקבלה רק בקיץ 1926. אם גולדשטיין צודק הרי שהמחסום לא פעל זמן רב, לכל היותר חצי שנה עד מותו של אחד העם ב-2 בינואר 1927. פניתי (ד"א) לגולדשטיין ושאלתי אותו על מה הסתמך, והוא ענה לי כי נשען על ריאיון שקיים בשעתו עם הסופר בנימין תמוז. תמוז, שהיה אז כבר חולה ועל ערש דוי (נפטר ב-1989), לא היה בטוח בכך, אך גולדשטיין קיבל את דבריו ולא בדק אותם לעומק.

אפשר לקבוע כי אכן התאריך שגוי, והשרשרת פעלה כנראה כבר מסוף שנת 1922. אחד העם היה אז מר נפש, עצבני ומדוכא, חש את סוף ימיו ולא פסק להתלונן על הרעש סביב ביתו. במכתב ששלח לבנו ב-12 ביוני 1922 התלונן על גורלו וחש כי טעה  כאשר הסכים לגור בדירה שהושכרה לו. אגב כך אנו למדים על הווי הנעורים התוסס שאפיין את לילות תל אביב:

נפלתי בפח, יקירי. השאון בלילה גדול. עד חצי הלילה הומים ורועשים בני הנעורים ברחוב שלפני חלון חדר משכבי, ומן חמש בבוקר מתחילים הערבים לצעוק בשוק על מכירת ירקותיהם, והתוצאה מזה שכמעט חדלתי לישון. ואם לוקח אני סממנים [כדורי שינה], אין זה מועיל, כי תיכף כשאתחיל לישון מעוררני השאון. אינני מסופק [אין לי ספק] שה יקרב קצי ובמהרה בקרוב יוציאוני מן הבית הזה למקום מנוחה אחר (שולמית לסקוב,  חיי אחד העם, אוניברסיטת תל אביב והספריה הציונית, תשס"ז, עמ' 529).

והנה, ניתן לתארך את השרשרת גם על פי הגלויה של 'האחים אליהו', אף על פי שאין עליה תאריך. הגלויות שהדפיסו 'האחים אליהו' קיבלו מספר שוטף שמשקף סדר כרונולוגי. אפשר להוכיח בקלות כי גלויה מספר 358  כמעט מאה גלויות לאחר גלויה מספר 263 שבה צולם רחוב אחד העם  נדפסה בשנת 1924 או בראשית 1925, שכן הכיתוב הוא 'רחוב אוסישקין בתל נורדוי', ואילו ב-1925 שונה שמו של רחוב זה לרחוב הירקון.

זאת ועוד, באחד העותקים שהשתמרו מגלוית רחוב אחד העם עם המחסום (מספר 320) נעשה שימוש בפועל. מישהו בשם ראובן שלח אותו בדואר לקרובת משפחתו לאה, וציין תאריך: 18 באפריל 1925. 

גם אם ראובן האלמוני קנה את הגלויה ביום הראשון למכירתה, ברור שלקחו כמה חודשים מאז צולמה הגלויה ועד שעברה עיבוד גרפי, נדפסה (בדרך כלל בגרמניה), נשלחה שוב לארץ ושווקה בחנויות. 


אפשר אפוא לקבוע שהחלטת העירייה לסגור את הרחוב הייתה זמן לא רב לאחר כניסתו של אחד העם לביתו בקיץ 1922, וגלויות 263, 320 של 'האחים אליהו' צולמו במהלך שנת 1924 ולכל המאוחר בראשית 1925.

לקריאה נוספת

עידו ששון, 'בית מוסינזון (בית אחד העם)', תל.אביב.פדיה 

חן מלול, 'כשאחד העם עבר לגור ברחוב אחד העם', הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית, 2 בינואר 2018