יהודים של פעם: חן-תמים, הביל"ויי שחזר בתשובה

שער ספרו של חן-תמים אורח חיים או חכמת המסכן, ירושלים תרס"ט. בתחתית העמוד תפילה בכתב ידו

אמר העורך:

רשימה זו הוכנה עוד בחייו של אליהו הכהן ז"ל, אך מסיבות שונות נדחה פרסומה והיא לא ראתה אור. אליהו נולד ב-22 במארס 1935, ולוּ זכינו היינו חוגגים איתו היום את יום הולדתו ה-89. יהיו דבריו אלה מנחת זיכרון לחוקר הדגול ולאיש הרֵעים שהלך מאיתנו זה לא מכבר.

*

מאת אליהו הכהן

א. משהו על חן-תמים

אברהם משה אנשלביץ כהן (1913-1854), שכינה את עצמו אברהם משה חן-תמים, היה מן הדמויות הציוריות ויוצאות הדופן בנופה של ארץ ישראל בימי העלייה הראשונה. שילוב של מורה וסופר, הוגה, חוזה והוזה, ועל כל אלה גם אדם מוזר ותמהוני. כשהתמנה למשרת המורה הראשון במושבת הביל"ויים גדרה, ושימש מורה לעברית ולתנ"ך, כינוהו תלמידיו, 'כהן המשוגע' (אמנון הורביץ, 'המשוגע ואיש הרוח', אלתר דרויאנוב [עורך], מימים ראשונים, ב, 1935, עמ' 146-144). 

בתולדות חייו רב הנסתר על הגלוי, אפילו תמונתו לא השתמרה! מעט ציוּנים רשם דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, וכן נשארו מעט קטעי זיכרונות, וכמה חיבורים פרי עטו שנדפסו בירושלים. הוא נולד בעיירה איוֶוניץ, ממערב למינסק (היום בבלארוס), וככל ילדי ישראל קיבל חינוך מסורתי ואף למד בישיבת וולוז'ין. בימי לימודיו בישיבה נמשך לבו לספרי השכלה והגות, מליצות ושירים ובעקבותיהם נטש את עולם המסורת וקיום המצוות. בראשית שנות השמונים נתפס לרעיון הלאומי, וכיוון שלא היה שלם עם שם משפחתו המקורי, בעל הגוון הגלותי, המירו לשם 'תמים', בעקבות אמירת האל לאברהם 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים' (בראשית, יז 1), לימים האריכו ל'חן-תמים העברי' ולבסוף קיצרוֹ ל'אברהם העברי'.

הוא נרשם לאגודת ביל"ו אך עלה ארצה רק בשנת 1883. בארץ הצטרף לחבריו שהועסקו כפועלים בבית הספר החקלאי במקווה ישראל, שנוהל אז על ידי שמואל הירש הממונה מטעם חברת 'כל ישראל חברים'. גופו לא החזיק מעמד בעבודה החקלאית המתישה. כעבור חצי שנה עזב את המקום ויצא למסע נדודים בערי הארץ, לירושלים, יפו, חברון וצפת, ומשם לדמשק ולחלב. הוא נסע גם ברחבי אירופה, הקהיל קהילות ונשא דרשות בענייני מוסר בפני יהודים ונוכרים. הוא שלט, לדבריו, בתשע שפות: עברית, ארמית, יידיש, ערבית, גרמנית, רוסית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית. לאחר תקופה שבה לא שמר מצוות וכפר בעיקר, נמלך בדעתו וחזר בתשובה. 'הפליא ה' להצילני גם מעמקי שאול הכפירה', כתב (מימים ראשונים, שם, עמ' 152).

כדי לקיים את עצמו החל להתפרנס כמורה. הוא נסע לעיר ביירות, קיבץ אליו שם תלמידים צעירים, ובין היתר לימד ברוסית את בניו של הקונסול הרוסי. עד מהרה נמלט מביירות לירושלים מסיבות שאינן ברורות, כפי שכתב בשנת תרנ"ב מהעיר חלב בסוריה לקרוביו במינסק: 'ובמרירות נפש השלכתי פתאום תבל ומלואה עם תלמידיי שהיו לי אז בבירות ... ואמלטה בעור שיניי כמנוסת חרב ירושלימה' (שם, עמ' 147; המכתב מובא במלואו בנספח להלן).  

בירושלים השתכן בבית הכנסת 'חורבת רבי יהודה החסיד', אז גם היכה על חטא שחטא בתקופת הכפירה. הוא לא פירש מה היה חטאו אך רמז לו (כנראה יחסי מין שקיים עם נוכרייה בשהותו בחו"ל) ובשל כך גזר על עצמו לעשות תיקון שיכפר על עוונו:

אין לי תיקון אחר אלא להימול שנית למען היפדות מהעוון ... ובהכלמי לגלות זאת לשום אדם, התחכמתי ואקנה סכין הסופרים קטן, ופעם יצאתי על פני השדה מתחת להר הזיתים, ונכנסתי בתוך מצבת יד אבשלום ומלתי את עצמי (מימים ראשונים, ב, עמ' 155).

יד אבשלום, 1898 (ויקימדיה)

כרות שפכה אושפז בבית החולים 'ביקור חולים', ולמזלו ניתן היה לתקן את אשר עולל לעצמו. לאחר החלמתו המשיך להאמין כי 'גם השגיאה הנוראה הזאת מן השמים באה לי'.

בנדודיו ברחבי הארץ שהה חן-תמים זמן מה בצפת ואחר כך בראש פינה. על פי עדותו של משה דוד שׁוּבּ, בשנת תרמ"ו הוא יזם במושבה הקמת חברה בשם 'זרע אברהם', על שם הברון אדמונד (אברהם) רוטשילד וחיבר את תקנותיה (זיכרונות לבית דויד, ירושלים תרצ"ז, עמ' קלא). במסלול נדודיו הגיע לשכונת נווה צדק בשנותיה הראשונות, אסף אליו דרדקים ולימדם בצריף בית הכנסת של הפרושים. הוא נישא לאישה גיורת שדאגה לו במסירות עד סוף ימיו וראתה זכות גדולה לעצמה לטפל בתלמיד חכם וירא שמים כמותו. מנווה צדק עבר לירושלים, התגורר בשכונת מאה שערים, חי בעוני והתפרנס בדוחק מהוראת עברית.

חן-תמים חיבר כעשרה קונטרסים בענייני חינוך ומוסר ובהם משמשים בערבוביה ניסוחים מעורפלים הטעונים עריכה נמרצת יחד עם רעיונות מקוריים. הוא ראה את עצמו בראש ובראשונה כמורה, והטיף לחינוך בשיטת רוסו – גישה מתונה וחינוך בדרכי נועם, ברוח הפסוק ממשלי כב: 'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה'. את משנתו החינוכית פרש בהרחבה בספרו אמונים נוצר (ירושלים תרנ"ג). הוא הציע בתמימותו להקים חברה שתצרף את כל משכילי העולם לאגודה אחת, כדי להגדיל בינה ולהאדירה. הוא גם פרסם עשרות רשימות וביקורות בעיתון חבצלת, שעליהן חתם בשמות בדויים ('רב ינוקא', 'איש יהודי'), ועמד לימינו של העורך ישראל דוב פרומקין, שנאבק בעיתון הירושלמי המתחרה הצבי. חן-תמים גם לחם ללא ליאות בחידושי הלשון של אליעזר בן יהודה, שלטענתו נשענו על מקורות זרים והציע חידושי מילים משלו – כגון אַדְמָן לגאולוג, תַּשְׁבִּישׁ לז'רגון – שמאומה מהם, ככל הידוע, לא נקלט.

אמונים נוצר, ירושלים תרנ"ג

הוא דיבר ערבית רהוטה והקהיל ערבים ויהודים בחוצות העיר העתיקה בנאומים חוצבי להבות על הצורך בשיתוף פעולה יהודי-ערבי, שמשקף את אחוות ישראל וישמעאל, צאצאיו של אברהם אבינו. הדרשות על שלום ועל מוסר, שנשא בכיכרות הערים דמשק וחלב, ריתקו קהל רב. שומעיו ראו בו מעין דרוויש יהודי מצאצאי הנביאים. 

לדברי יוסף יואל ריבלין, שהכירוֹ בילדותו, היה חן-תמים אדם ישר, בעל דמיון עשיר ורעיונות מקוריים, אך בלתי מעשי לחלוטין. חזותו הייתה מרשימה: גבה קומה ורחב כתפיים, עטור זקן שחור ורחב, עיניו השחורות והלוהטות משכו תמיד תשומת לב. וכך תיאר אותו:

ר‘ אברהם חן-תמים, שכינה את עצמו 'אברהם העברי' וכן נודע בכינויו בירושלים. הוא עלה ממינסק וגר ב'הכנסת אורחים' במאה שערים. גם מנהגו היה מוזר. גם הוא היה מדבר רק בלשון הקודש, והיה צם בכל יום ויום עד הערב, ורק בערב היה אוכל ושותה הרבה. בתחילה היו אנשים שסברו שהוא אחד מל"ו צדיקים, וקרבוהו והזמינוהו כל ערב לאכול אצל אחר. 

היו זמנים שהיה עומד באמצע הרחוב שבעיר העתיקה ונואם בערבית למוסלמים, שהיה מכנה אותם בשם 'אחינו הישמעאלים' ומטיף להם מוסר. גם הערבים כיבדו אותו שהיה מדבר יפה בשפתם. פעם מצאו שנמחקו ארבעה הציורים הנשר, הארי, הנמר והצבי, שהיו בציור שלפני התיבה בבית הכנסת. חקרו ומצאו שאלה מעשיו של ר' אברהם העברי. הוא טען שאין להתפלל לפני תמונות של חיות. עברו על זה בשתיקה, והנה נמצא שבסידור הגדול המונח לפני הש"ץ על התיבה נמחקה מילת 'המחזיר' ב'מחזיר שכינתו לציון' ובמקומה כתוב 'המשיב שכינתו לציון'. כששאלוהו על כך אמר: 'המשיב' במובן 'השבת אבדה', וכך ישיב שכינתו לציון. גערו בו המתפללים ומאז נשתנה היחס אליו ועבר להתגורר במקומות אחרים. 

אחר כך חיבר ספר בשם אמונים נוצר. נגד ספר זה יצא בכרוז הבי"ד של ירושלים שבחורבת ר"י החסיד. אברהם העברי היה בעל רעיונות מקוריים ובעל דמיון עשיר בלתי מעשי, ואולם היה אדם ישר. פרנסתו נמצאה לו בדוחק מהוראת דקדוק עברי והשפה הערבית ... גם אני ראיתיו בילדותי עובר ברחובות. הוא היה גבה קומה ורחב כתפים. זקן שחור ורחב ועינים שחורות גדולות ולוהטות [ש]משכו תמיד את תשומת לב כולם, ושמעתיו דורש ברחוב גם בשכונת מזכרת משה (י"י ריבלין, תולדות שכונת מאה שערים, ירושלים תש"ז, עמ' 175-174).

ב. הצעתו להמנון לאומי

חן-תמים הצטרף לרשימה ארוכה של אנשים שעוד במאה ה-19 הקדימו להציע נוסחים להמנון לאומי. את הצעתו העלה בשנת 1893, בימי העלייה הראשונה, בחוברתו הנדירה עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ (הכותרת על פי תהלים, קא 6), שבה התווה את משנתו החינוכית ובין השאר הקדיש גם מקום לצורך בהמנון לאומי. בהמנון שהציע ראה בעיקר אמצעי חינוכי להפצת פרקי נבואה ומזמורי תהלים מובחרים.      

הוא הציע לבחור כהמנון את אחד ממזמורי תהלים מו-מז, שלדעתו 'נחמד ונעים מאד לעשותם ולסדרם לשיר הלאום כעין: Bozhe tzaria chrani הרוסי' – המנון האימפריה הרוסית מאז שנת 1833 ועד מהפכת 1917, הפותח במילים 'אל נצור את הצאר'. המנון זה, שחובר על ידי וסילי ז'וקובסקי ללחנו של אלכסיי לבוב, הושר גם על ידי יהודים בבתי הכנסת מדי שנה ביום הכתרת הצאר – או כדוגמת 'המרסייליעזאַ הצרפתי' – המנון צרפת שחובר בשנת 1792 על ידי רוז'ה דה ליל. בעיניו, מזמורי תהלים עדיפים עליהם כמובן, 'כיתרון הקודש על החול'.

עיני בנאמני ארץ, ירושלים תרנ"ג, דף כא

במיוחד המליץ חן-תמים על מזמור מח בתהלים, שאותו כינה 'שיר תהילה לירושלים'. ככל הנראה התכוון לפסוקים אלה:

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹש כָּל הָאָרֶץ, הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן, קִרְיַת מֶלֶךְ רָב.  

יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ.  

סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ,  

שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה, פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ.

הוא קרא לחנך ילדים ונוער בארץ על ידי טיפוח שירי זמר והלחנת שירי תנ"ך, הצר על שהמשורר מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל) לא האריך ימים, וקיווה שעוד יתגלה 'משורר נפלא, איזה בירן [ביירון] יהודי' ויבצע את המשימה: 

מי יתן לנו כעת משוררים כווייזיל [נפתלי הרץ וייזל] ומנגנים כמאיר בער [ג'אקומו מאיירבר], אשר ישכילו להפוך את כל כתבי הקודש ובפרט את התהלים ופרקים רבים מתורה ונביאים – לשירים קדושים, יפים, נחמדים, מקיצי נרדמים ומחיי מתים, ומרנינים גם את הכפיס מעץ ומזעיקים גם אבן מקיר! 

הוא המשיך וטען, כי העם היהודי שופע יוצרים ברוכי כישרון ואלה אינם באים לידי ביטוי בגלל מצוקתו של העם. לדבריו,

לא אלמן ישראל בכל דור מאנשי רוח ובעלי כישרון, ורק החינוך והתמיכה, הלחם והמנוחה – אלה הדברים חסרים לנערינו וזקנינו בעלי הכישרון ושאר רוח, ומפני החסרון הנורא הזה תמים לריק ולבהלה כל כוחותינו הנחמדים ועמנו שוכב בין שפתים מרומס ברגל גאווה ואין רב ריבנו.

בשנת תרנ"ג הדפיס חן-תמים גם את החוברת 'אשרי האיש'

בחוברתו לקט לעני, שנדפסה בירושלים סביב שנת תר"ס, העיד על עוניו הרב – 'הראש והראשון שבכל העניים ואביונים שבעולם' – וביקש מקוראיו שיסייעו לו להדפיס את ספריו:

בשנת 1913 (ט' בחשון תרע"ד), והוא כבן שישים, הלך חן-תמים לעולמו בפתח תקוה. באין מקשיב ירדה עמו לטמיון גם הצעתו להמנון לאומי עברי. הצעה זו נותרה אפיזודה שולית וחולפת ומעולם לא עלתה על סדר היום. אף שנחשב לאדם מוזר ויוצא דופן בהליכותיו, ייאמר לזכותו שכל ימי חייו רדף, בדרכו שלו, אחרי האמת, הצדק והשלום, ונתן לדרכו זו ביטוי בקונטרסיו שהוציא מכספו שלו אף כי היה עני מרוד וחסר כל. 

מצבת קברו של חן-תמים בבית הקברות 'סגולה' בפתח תקוה (Gravez)

נספח

בכרך השני של כתב העת מימים ראשונים, שערך אלתר דרויאנוב ב-1935, נדפס מכתב שכתב חן-תמים בשנת 1891 ממקום שהותו בחלב שבסוריה אל 'חשובי מינסק'. במכתב תיאר הכותב את מסכת חייו הנפתלת עד אז. דרויאנוב פרסם את המכתב במלואו והוסיף באירוניה דקה: 'דומני שלא הפסיכיאטור בלבד ימצא ב"דוקומנט אנושי" זה, עניין לא מעט, ומשום כך אני מדפיס אותו כמעט כולו'. אף אנו נהלך בעקבותיו, והנה הוא המכתב (הקלקה על הצילום תגדיל אותו לקריאה נוחה).