יום חמישי, 28 במאי 2020

שקיעי פיוט בזמר העברי

בולי מועדים לשמחה תשע"ז (2016) הוקדשו לפיוט ליום הכיפורים
עיצוב: דויד בן-הדור (התאחדות בולאי ישראל)

מאת אליהו הכהן

הגדרות שונות יש למונח 'פיוט', החל משירת קודש (ליטורגיה) שנועדה לתפילות וטקסים דתיים ועד להגדרה המרחיבה של חוקר הפיוט אהרן מירסקי, שלפיה כל השירה העברית שלאחר המקרא, ואשר ניצניה במקרא, היא פיוט. בדבריי הקצרים אסתמך על גרסת המרחיבים.

בשנים האחרונות מתרחש לנגד עינינו מעין רנסנס בשילוב עולם הפיוט בזמר העברי. התופעה החלה בעשור הראשון של המאה הנוכחית, כאשר נחשול של הלחנת שירי קודש וחול משירת ימי הביניים הציף את זמרת הארץ. זמרים ומלחינים של מוזיקה פופולרית גילו לפתע את מכמני השירה העברית מלפני כאלף שנים והתמסרו להלחנת אותם שירים שדיברו אל לבם, כדי שיופצו בציבור ולא יהיו רק נחלתם של מעטים, שרובם חוקרים ואנשי אקדמיה.

הנה, בסקירה מרפרפת, כמה דוגמאות מן העשור האחרון שמשקפות התפתחות זו. 


הזמר המנוח מאיר בנאי הלחין והקליט בשנת 2007 את השיר 'לְךָ אֵלִי תשוקתי' של רבי אברהם אבן עזרא, שהתחבב על קהל שלא הורגל להאזין לשירה מסוג זה. שנתיים אחר כך, בשנת 2009, הוציאה הזמרת אתי אנקרי אלבום הכולל 11 שירים של רבי יהודה הלוי. על פי הדיווחים, אלבום זה נמכר בלמעלה מ-20,000 עותקים. 


באותה שנה, הוציאו המוסיקאים ברי סחרוף ורֵעַ מוכיח אלבום משירי רבי שלמה אבן גבירול בשם 'אדומי השפתות', ובו שירים כמו 'מה לך יחידה', 'בחייכם אדומי השפתות', 'האימה תתכבד' ועוד, עם דברי הקדמה מלומדים של פרופסור חביבה פדיה. שני המוזיקאים האלה לא הסתפקו בהלחנת השירים אלא יצאו אתם למסע הופעות ברחבי הארץ.



בשנת 2012 התפרסם בסדרת 'עבודה עברית' האלבום 'יהודה הלוי פינת אבן גבירול', אוסף ובו שלושים שירים ופיוטים, מרבי יהודה הלוי ועד רבי ישראל נג'ארה, בביצועם של זמרים שונים. 


יהודה הלוי פינת אבן גבירול (האוסף)

כעבור שנה (2013) הפיקה להקת נקמת הטרקטור אלבום משירי רבי משה אבן עזרא בשם 'מה לאהובי', ממנו התפרסם במיוחד השיר 'עַד אָן בְּגָלוּת'.




לצד אתר המרשתת הוותיק 'הזמנה לפיוט', ששודרג והפך ל'אתר הפיוט והתפילה', ארגן לאחרונה המלחין פרופסור מיכאל וולפה פרויקט הלחנה של שירי תור הזהב ביישובי הנגב. הוא אימץ רעיון ליצור מכנה תרבותי משותף בין יישובים שתושביהם בני עדות שונות, כמו למשל ירוחם ושדה בוקר, והחליט להלחין שירים בסגנון של שירת ספרד כמו 'מֵת אָב וּמֵת אלול' של רבי שמואל הנגיד או 'יעלת חן קומי אוֹרי' של רבי יהודה הלוי. הוא לימד את המנגינות החדשות האלה בערב של שירה בציבור וקצר הצלחה רבה. 

בפועל, אין זו תופעה חדשה. כבר מראשית ימי היישוב שולבו פיוטים וחלקי פיוטים באוצר הזמר העברי. את תחילתה של זמרת הארץ אנחנו נוהגים למנות מאז ימי העלייה הראשונה, אך עוד לפני כן, בימי 'היישוב הישן', שרו בארץ כשירי זמר פיוטים כמו 'דרור יקרא' של דונש בן לברט, 'מִפִּי אל' ('אין אדיר כאדוני ואין ברוך כבן עמרם'), שיר שהושר בשמחת תורה אף כי נכתב במקורו לחג השבועות; או 'שיר המים' ('ככלות ייני תרד עיני פלגי מים'), שמיוחס בטעות לשלמה אבן גבירול. פיוטים אלה נתפסים עד היום כשירי זמר עבריים לכל דבר ומושרים לא רק סביב שולחן השבת והחג אלא גם במופעים ובערבי שירה בציבור.



פיוט נוסף מתקופת היישוב הישן, שהושר כזמר לכבודה של העיר טבריה, הוא 'אוחיל יום יום אשתאה', שחיבר הפייטן המרוקני דוד בן חסין במאה ה-18. ד"ר לודוויג אוגוסט פרַנְקְל, שהגיע לארץ ישראל בשנת 1856 כדי להקים את בית ספר 'לֶמֶל' בירושלים, מוסד החינוך המודרני הראשון בארץ, הוא שפרסם את השיר בספר מסעו ירושלימה משנת 1860. הוא שמע את השיר מפי חבורת אנשים בעת שהותו בטבריה ובספרו רשם את כל בתי השיר, ומה שחשוב יותר גם את תווי הלחן! זהו חלון הצצה נדיר לעולם הצלילים העבריים שנשמעו על שפת הכנרת באמצע המאה ה-19 (על פיוט זה הרחבתי ברשימתי, 'למנצח על שושנים: ספר השירים הראשון מימי העלייה הראשונה', בלוג עונג שבת, 12 במאי 2017).



בראשית ימי העלייה הראשונה, חודשים ספורים לפני שהגיעה לארץ חבורת הביל"ויים הראשונה, עלו לארץ יהודים מתימן שהתיישבו בירושלים ובכפר השילוח והביאו אתם שירים ופיוטים ממולדתם. וכך בתוך שנים אחדות, פיוטים כמו 'אהבת הדסה' ו'אם ננעלו דלתי נדיבים' של רבי שלום שבזי או 'קריה יפהפייה' של זכריה אלצ'אהרי, יצאו מתחום שירי העדה התימנית, שוקעו בזמרת הארץ והיו לשירי זמר של כלל הציבור. לימים השתלבו שירים אלה גם באוצר ריקודי העם העממיים והיו חלק בלתי נפרד של הפולקלור הארץ ישראלי.



בשנת 1906, בראשית ימי העלייה השנייה, התיישב בירושלים אברהם צבי אידלסון, המוזיקולוג והמלחין המקצועי הראשון בארץ, והחל מיד בחקר שירת יהודי תימן. ואכן, הכרך הראשון במפעל חייו המונומנטלי, אוצר נגינות ישראל (1932-1914; עשרה כרכים), הוקדש לשיריהם של יהודי תימן. במכשירי פונוגרף, שאותם קיבל מהאקדמיה למוזיקה בווינה, הקליט אידלסון את שיריהם של התימנים שהתיישבו בכפר השילוח, וביתו בשכונת עזרת ישראל היה לאולפן ההקלטה הראשון בארץ. נוסף על כך, עם הגיעו לירושלים הלחין אידלסון סדרת שירים פרי עטו של רבי יהודה הלוי, ובהם 'לבי בְמזרח', 'ידידי הֲשָׁכַחְתָּ', 'עָפְרָה תכבס', 'עוּרָה ידידי מתנומתך', 'יעבור עלי רצונְךָ'. אמנם שירים אלה לא נפוצו כשירי זמר, אך אידלסון היה למלחין הארץ-ישראלי הראשון של שירי יהודה הלוי.

ב-1908, שנתיים לאחר עלייתו של אידלסון, הגיע לארץ חנינא קרצ'בסקי והיה למלחין הראשון של העיר תל אביב. באחת האזכרות הראשונות למותו של הרצל הלחין קרצ'בסקי את שירו הידוע של רבי יהודה הלוי 'הֲיֵדְעוּ הדמעות'. השיר המרגש היה לאחת מאבני הדרך של שירת המקהלות בארץ וקרצ'בסקי היה הראשון שניצח על שירה רב-קולית (שלושה וארבעה קולות) עם מקהלת גימנסיה 'הרצליה', שאותה הדריך.



העלייה השנייה הביאה לארץ שני מוצרי תרבות חשובים: הניגונים החסידיים וריקודי ההורה. ההורה הראשונה בארץ, 'אֵל יבנה הגליל', נוצרה ככל הנראה כאשר חבורת פועלים שעבדה בחדרה עלתה לגליל. השיר מבוסס על הפיוט האקרוסטיכוני הקדום  'אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב ... אֵל בְּנֵה, אל בנה, בנה ביתך בקרוב', המופיע בהגדה של פסח.

השיר החל כ'אל יבנה הגליל', ואחר כך לפי סדר האלף-בית, כמו בפיוט המקורי, 'ברוך יבנה הגליל', 'גדול יבנה הגליל', 'דגול יבנה הגליל' וגומר. תוך כדי ההתלהבות הסוחפת בעת ריקוד ההורה, עבר האקרוסטיכון מן המילה הראשונה אל המילה האחרונה, כלומר אל 'הגליל'. הרוקדים החלו למנות את שמות היישובים לפי סדר האלף-בית: 'אל יבנה אתליט' (!), 'אל יבנה בן שמן' (או באר יעקב או בת שלמה), ואחר כך גדרה, דגניה, הרטוב, ואדי חנין, זכרון יעקב, חדרה, טנטורה, יסוד המעלה, כנרת, מטולה, נס ציונה, סג'רה, עין גנים, פתח תקווה, קסטינה, רחובות, שפיה. לאותיות ל', צ' ות' לא נמצאו כנראה יישובים... השיר הושר בארבע מנגינות, כולן עממיות. המפורסמת ביניהן הגיעה משלום לוי (סלים) חצבני, איש הקהילה היהודית בעיירה חצבייה שבלבנון, שעבד כפועל במפעל לייצור משי שהקים הברון רוטשילד בראש פינה.



ריקוד הורה נוסף מאותם ימים, שהושר אף הוא בהתלהבות רבה, היה פיוט שחיבר רבי יהודה הלוי ופותח במילים 'יום לַיַּבָּשָׁה נֶהֶפְכוּ מְצוּלִים, שירה חדשה שִׁבְּחוּ גְּאוּלִים'. זהו פיוט שנוהגים לאומרו בשביעי של פסח, אך החלוצים רקדוהו גם בסתם ימי חול.

שאלתי פעם את אחד מאנשי העלייה השנייה, אם יש אמת בתיאור הווי החלוצים בדגניה, שבכל ערב, לאחר יום עבודה מתיש, היו מתכנסים יחד, שרים ורוקדים הורה עד אור הבוקר, ואז יוצאים שוב לעבודה? 
– 'זה בהחלט נכון', השיב לי, 'אך אלה לא היו אותם האנשים'...

חידוש מרנין הונהג ביישובי התנועה הקיבוצית. ברבות מההגדות של פסח, שאותן חיברו וליקטו תלמידי חכמים חברי קיבוצים שלא על פי הנוסח המסורתי, שובצו בין קטעי המקרא והשירה גם פיוטים משירת תור הזהב של יהדות ספרד. לפיוטים אלה הולחנו לימים מנגינות מקוריות רבות, וכך, למשל, שירו של רבי יהודה הלוי 'יפה נוף משוש תבל' זכה לשש מנגינות (לחן עממי ספרדי, שמואל גולדפרב, ינון נאמן, ניסן כהן-מלמד, אתי אנקרי, שגב פניאל), ואילו שירו של רבי משה אבן עזרא 'כָּתְנוֹת פסים לבש הגן' זכה עד ימינו ל-16 מנגינות, לא פחות (ראובן ירון, דב כרמל, שמואל זוהר, מיכאל וולפה, ציונה לירון, דוד פרוינד, אבי בללי, גליה חי, מוני אמריליו ועוד).



תופעה מוכרת בזמרת הארץ הייתה כניסתן של תפילות, זמירות, סליחות ואף פיוטים מתוך הסידור והמחזור אל הזמר העממי. וכך מזמורים ופיוטים כמו 'שלום עליכם', 'ידיד נפש', 'אֵל אדון', 'אדון הסליחות' 'אבינו מלכנו', 'קָרֵב יום' או 'אליהו הנביא', היו לשירי זמר הנפוצים גם בקרב ציבור שאינו פוקד בדרך כלל את בתי הכנסת.

מול תופעה זו הסתמנה גם נדידת מנגינות בכיוון הפוך: תפילות או פיוטים שהולחנו על ידי מלחינים ישראליים חילוניים, חדרו לנוסח התפילה בבתי כנסת או סביב שלחן השבת והחג בבתים רבים. כאלה הם למשל 'עבדים היינו' של שלום פוסטולסקי, 'עושה שלום במרומיו' של נורית הירש, 'ונתנה תוקף' של יאיר רוזנבלום, 'אדון עולם' של עוזי חיטמן או 'אנא בכוח' של עובדיה חממה  כולם משולבים היום בניגוני התפילות בבתי כנסת רבים בארץ ובעולם. כך נוצרו יחסי גומלין בין נוסח התפילה המסורתי לבין הזמר העברי המתחדש.

ולבסוף, לא רק פיוטים שוקעו בזמרת הארץ אלא גם ציטוטים מתוכם ששולבו בשירי זמר. נעמי שמר, למשל, שיבצה בשירה 'שבחי מעוז' את הפתיח של 'מעוז צור ישועתי לך נאה לשבח'. גם נתן יונתן פתח את שירו 'נאסף תשרי', שהולחן על ידי צביקה פיק, במילים 'מת אב ומת אלול ומת חומם, גם נאסף תשרי ומת עמם', מתוך שיר שחיבר רבי שמואל הנגיד.



וכך, באמצעות הזמר העברי, מגיעים פיוטים ושירי תור הזהב אל קהלים חדשים שקודם לכן לא נחשפו אליהם.

חג שבועות שמח לקוראי הבלוג
_______________________________________

רשימה זו מתבססת על דברים שנאמרו בערב שנערך בקמפוס 'היכל שלמה' בירושלים, לכבוד הופעת ספרו של אחייני ד"ר עדן הכהן, מחזור היוצרות של ר' שלמה סולימן אלסנג'ארי לפרשות השבוע (הוצאת מקיצי נרדמים, תשע"ט). 

יום רביעי, 27 במאי 2020

המסך יורד: בית הכנסת של הרבי מהוסיאטין

צילומים: איתמר לויתן

ברחוב ביאליק 19 בתל אביב עומד מבנה היסטורי שתוכנן על ידי האדריכל יוסף ברלין ונבנה בשנת 1922. הווילה רחבת הידיים נקראה בעבר בשמות שונים: 'בית חוה שפירא' (שלא ברור אם בכלל גרה בו) או סנטוריום 'תל אביב'.

גלוית דואר של הסנטוריום, 1926. צילום: אברהם סוסקין

את הסנטוריום (ובשמו העברי הנאה 'מבראה') ניהלו שלושה רופאים 'יֶקִים': אמיל שטיין, ברונו רוזנהיים וגרהרד שרייבמן. במודעות שפרסמו הרופאים הוצגה המבראה שפועלת 'במרכז הכי יפה ובמקום הכי גבוה של תל אביב במבט אל הים'. כל סוגי החולים הוזמנו, תוך התמקדות בניתוחים פנימיים ובמחלות נשים. חולים במחלות רוח או במחלות נגיפיות לא התקבלו.

דאר היום, 11 במאי 1923

חיים פילון, נכדו של ד"ר חיים חיסין (1932-1865), שלח לי צילום של עובדי 'המבראה'. במרכז יושב חיסין ומצד שמאל ד"ר איטה חיסין:


הסנטוריום פעל במקום במשך כשבע שנים ונסגר ב-1931. או אז נרכש הבניין על ידי בני משפחת ישמעילוף, ובשנת 1937, לאחר שאלה עברו לבית חדש, הושכר המבנה בדמי מפתח לאדמו"ר ישראל פרידמן מהוסיאטין.

מאז ואילך, ובמשך כשבעים שנה הוכר המבנה היפה כמרכזה של חסידות הוסיאטין. חנוכיה (שמונה קנים ושַׁמָּשׁ) שניצבת עד היום על גג הבניין מזכירה לעוברים ושבים שפעם היה כאן בית כנסת.

שלט נאה מספר בקצרה על גלגולי הבניין ועל התכניות לעתיד (מידע נוסף אפשר למצוא באתר של האדריכלים אמנון בר-אור וטל גזית).



מטבע העניין, השלט אינו מביא את הסיפור במלואו, ולמי שמתעניין, סיפור זה, על גלגוליו הנדל"ניים הסבוכים, נפרש בערך מיוחד בוויקיפדיה: 'בית הכנסת של האדמו"ר מהוסיאטין'.

בית הכנסת הזה הוא חלק קטן מאוד מסיפורה הלא מוכר – והכמעט לא ייאמן בימינו – של תל אביב החסידית: בתי כנסת, שטיבלך וחצרות אדמו"רים, שהתרכזו בעיקר בשדרות רוטשילד וברחובות סמוכים (שיינקין, אחד העם, ביאליק, מלצ'ט ועוד).

זהו גם סיפורם של חסידים תל-אביבים, שרובם ככולם היו אנשי עבודה ועמל, שחיו בדרך כלל בדו-קיום הרמוני עם העיר החילונית הבורגנית. לפחות ארבעים קהילות חסידויות פעלו במרכז תל אביב עד שנות השישים (רשימה חלקית שלהן אפשר למצוא בערך הוויקיפדי 'יהדות אורתודוקסית בתל אביב'). רק מובלעות מעט מאותו 'עולם שנעלם' שרדו בימינו ב'עיר ללא הפסקה': תלמוד תורה, בית כנסת ומוסדות של חסידי בֶּלְז ברחוב אחד העם, ועוד כמה בתי כנסת של חסידות גור ושל חב"ד שעדיין פועלים בלב העיר. השתקפות קולנועית של המובלעת החרדית הייחודית בתל אביב של ימינו יש בסרטה היפה של רמה בורשטין 'למלא את החלל' (2012).

חסידים וחילונים מתגודדים בשבת בבוקר בתל אביב, 1 ביוני 1946 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

רבי ישראל פרידמן מהוסיאטין (1948-1857) עלה לארץ מווינה בשנת 1937 והוא בן שמונים שנה. העיירה הוסיאטין, שבה נולד, הייתה בגליציה המזרחית (אז באימפריה האוסטרית, אחר כך בפולין ובברית המועצות, והיום באוקראינה). שם הייתה ערשה של חסידות הוסיאטין, שהיא ענף של חסידות רוז'ין-סדיגורה. כשהחלה מלחמת העולם הראשונה עזבו כל אדמו"רי רוז'ין את עיירותיהם מפחד הצבא הרוסי והעבירו את משכנם לווינה. שלא כמו רוב רובם של האדמו"רים משושלות חסידויות אחרות, שהיו אנטי-ציונים קנאים, רבי צנוע ועניו זה היה ציוני לכל דבר ועניין. הוא תמך בתנועת 'המזרחי' הציונית-דתית, והשקפתו הביאה אותו לעלות לארץ בעוד מועד. הוא עוד הספיק לחזות בהקמת המדינה טרם פטירתו בחנוכה תש"ט.

רבי יעקב פרידמן (1956-1878), חתנו וממלא מקומו בהנהגת החסידות, שעלה לארץ יחד עמו אף היה ציוני גדול ממנו. הוא היה האדמו"ר החסידי היחידי שערך 'טיש' ביום העצמאות, ודרשותיו המעניינות רוכזו בספרו אהלי יעקב, שהוציא לאור בנו לאחר מות אביו.

דמותו היפה והייחודית תוארה בעט אוהבת בספרו של הרב ד"ר יהודה ברנדס במלכות הקדושה: ביקור בהיכלו של האדמו"ר מהוסיאטין – אדמו"ר ציוני בתל אביב (הוצאת תבונות, תשס"ו).

רבי ישראל פרידמן
רבי יעקב פרידמן

החותן וחתנו שכרו ב'דמי מפתח' את המבנה ברחוב ביאליק והפכוהו לבית כנסת ובית מדרש. באחד מאגפיו של המבנה התגוררו הרבי ובני ביתו. השנים עברו. האדמו"רים וחסידיהם הלכו לבית עולמם, ויורשיהם כבר העדיפו את בני ברק החרדית על פני תל אביב החילונית. גם יוקר המחיה ומחירי הנדל"ן המאמירים דחקו את רגלי החסידים מתל אביב. למן שנות השבעים ואילך התנהל מאבק בין בעלי הנכס לבין המתפללים במקום על זכויות השימוש במבנה, שהלך והתפורר עד שהוכרז כמבנה מסוכן. גלגולי הסכסוך המשפטי מסופרים בוויקיפדיה, וסופו של דבר המבנה נמצא היום בתהליכי שיקום ושימור לקראת הפיכתו למבנה מגורים יוקרתי.

רגע לפני שיורד המסך על המבנה הישן ביקר בו צלמנו המשוטט איתמר לויתן, לראות מה נותר מציורי הקיר שעיטרו אותו בימיו היפים. התשובה המצערת: מעט מאוד...



יום שני, 25 במאי 2020

ארץ הקודש: עשרת הדיברות, חלה ונרות, כהנים בלבד, עמדת צעיפים

א. עשרת הדברות החדשים

סוגת 'עשרת הדברות'  כלומר, יצירה מלאכותית של תקנות, חוקים והוראות מוסר שמספרם מוגבל דווקא לעשרה  ידועה ומוכרת בכל תחומי החיים (ראו למשל 'עשרת הדיברות לנשים צנועות' או 'עשרת הדיברות לשכנות טובה').

קבלו אפוא את 'עשרת הדיברות לעובד הבניין' בימי קורונה (השלט מוסמר על קיר של אתר בנייה ברחוב ארלוזורוב בתל אביב). בדיברות האלה אין שום קדושה, חוץ מקדושת החיים ומן המספר המאגי 'עשרה'.

מעניין שעשרת הדיברות הללו לא נוסחו בלשון ציווי, אלא בגוף ראשון מדבר: אשמור, אקפיד, אדאג, אבדוק, אתחייב וכדומה.

צילום: איתמר לויתן

ב. הפרשת חלה עוצמתית

למצוות 'הפרשת חלה' (שאגב, גברים חייבים בה כמו נשים), שבשנים האחרונות הפכה ללהיט של 'העצמה נשית' כביכול בקרב מחזירות בתשובה, יש שדרוג בימי קורונה: הפרשת חלה משותפת באפלקיציה 'זום', כמובן עם מיטב סלבריטאיות המגזר, 'באירוע עוצמתי ומאחד'.

'הפרשת חלה ב-LIVE אחד'. איזה משחק מילים שנון על 'לב אחד', או 'לב חב"ד'! 😉

צילום: טובה הרצל

הנרשמים מראש יקבלו 'ערכה מיוחדת להפרשת חלה', עם שליח מיוחד עד הבית.

כמה זה עולה? לא בדקתי. אבל בשוק מחנה יהודה מצאתי בשבוע שעבר 'ערכה' כזו במחיר מבצע (שלא צוין):

צילום: דוד אסף

ג. נרות צדיקים

מה הקשר בין נרות לבין צדיקים? יש כאן איזו גימטרייה של 6X66? לא ברור.

ובכלל למה נרות צריכים תעודת כשרות למהדרין, מישהו מתכוון לאכול אותם?

צילום: יהושע לביא

ד. שירותים לכהנים בלבד

בשולי בית הקברות באשדוד יש לכהנים פריווילגיה מיוחדת: שירותים משלהם.

לא סתם שירותים למיוחסים, אפילו חנייה צמודה ושמורה...

(על שירותי הכהנים בבית הקברות בפתח תקווה דיווחנו כבר לפני הרבה שנים כאן)

אני מניח שמדובר בשירותים שנמצאים מחוץ לבית הקברות ולכן כהנים שומרי מצוות יכולים להשתמש בהם ללא חשש מ'טומאת מת'. אבל למה 'השירותים לכהנים בלבד', ולא 'השירותים גם לכהנים'?

צילום: אשר שחם

ה. עמדת צעיפים

עמדות כאלה אין כנראה בשום מקום בעולם, רק בירושלים ביציאה מהכותל...

צילום: טובה הרצל

יום שישי, 22 במאי 2020

הצילו את השלטים ההיסטוריים של ירושלים

כאן היה בית היסטורי... רחוב גדעון, ירושלים, 2010 (צילום: דוד אסף)

יום ירושלים, תש"ף

ברחבי הארץ פזורים אלפי שלטי חוצות היסטוריים, רבים מהם מוזנחים ומתפוררים. מי שזכר את ימי תפארתם של השלטים הללו, עת בהקו בצבע טרי ובאור יקרות, נחמץ לבו כשהוא רואה אותם עתה, בזקנתם, והם מובסים ומושפלים. אם לא יצילו אותם וישקמו אותם, הם ירדו לטמיון, ויחד עמם היסטוריה של עשרות שנים והרבה 'טעם של פעם'.

מי אחראי לשמור עליהם ולחדש את ימיהם – העירייה? התושבים? המועצה לשימור אתרים? יש בכלל מישהו שאכפת לו?

לא מכבר הבאתי כאן דוגמה לשלט כזה מרחוב ירושלים 4 בשכונת הדר בחיפה: הכתובת ההיסטורית של 'בית הספר לילדי העובדים':

צילום: איתמר לויתן

לקראת 'יום ירושלים' החל היום, הנה כמה דוגמאות שליקטתי לאחרונה בעירי האהובה. כל הצילומים הם שלי (כרגיל, הקלקה על צילום תגדיל אותו).

א. כנסת ישראל

ברחוב בצלאל, פינת רחוב הנצי"ב, מול מרכז ז'ראר בכר, נקבעו על הקיר, כבר לפני עשרות שנים, שני שלטים היסטוריים, בעברית ובאנגלית. השלטים מספרים כי זו היא שכונת כנסת ישראל ג' – שכונת חצר אופיינית ל'יישוב הישן', שנוסדה בשנת 1925 על ידי 'ועד הכללי כנסת ישראל'. השלטים הללו כל כך דהויים עד שקשה לקרוא מה נכתב עליהם:


לא הרחק משם, ברחוב התבור 5, סמוך ונראה לשוק מחנה יהודה, נמצאת אחת הכניסות לשכונת כנסת ישראל א' – שכונת חצר שהחלה להיבנות בשנת 1891. גם השלט ההיסטורי הזה ראה ימים טובים יותר:


ב. בתי מונקאטש

ממש בסמוך נמצאים 'בתי מונקאטש' (שלושה בתים בסך הכל) – שכונת חצר שהחלה להיבנות ב-1930.

על חזית הבית שפונה לרחוב הנצי"ב יש שלט היסטורי, אך הוא עלוב ודהוי:


והוא הדין בשלט המקביל שפונה לרחוב שומרון:


ג. בתי הורנשטיין

ברחוב ישעיהו, בין כיכר השבת לרחוב פרי חדש, נמצאת הכניסה לשכונה הקסומה 'בתי הורנשטיין'. שכונה קטנה זו נבנתה בשנת 1910 ושיני הזמן כמעט שלא נגסו בה. בחצר הפנימית נמצא בית הכנסת והמקווה של חסידי בויאן, שם שמע יעקב אורלנד לראשונה את הניגון החסידי שממנו נולד לימים השיר 'רב הלילה' (הקדשתי לסיפור נהדר זה פרק מפורט בספרי שיר הוא לא רק מילים).

כך נראה שלט הכניסה המרוט ב'ימים טובים':


וכך הוא נראה בימינו: דהוי ומחוק, עטוי במארג בלתי נתפס של צנרת חוטי חשמל:


ד. בית המעלות

ומשכונות החצר של 'היישוב הישן', נעבור לדוגמה מן 'היישוב החדש'.

'בית המעלות', שנבנה בשנת 1935 במעלה רחוב המעלות במרכז העיר, הוא פנינה ארכיטקטונית והיסטורית מתקופת המנדט שהשתמרה היטב (יחסית כמובן).


על מרפסת הקומה הראשונה שבפינת רחוב המעלות והמלך ג'ורג' גם נקבעו אותיות נאות, שמכריזות כי זהו 'בית המעלות'. כמה חבל שהאותיות י' ו-ת' נפלו כבר לפני זמן רב (לפחות 15 שנים), ועד היום אין מי שיידע להשיב עטרה ליושנה. ברור שזו רק שאלה של זמן עד שהאותיות האחרות תנשורנה גם הן.


למבנה המיוחד הזה יש שש כניסות, ומעל כל כניסה נקבעה אות עברית ממתכת, מ-א' ועד ו'. רק בכניסות א-ד נותרו האותיות על כנן, בכניסות ה-ו הן כבר נעלמו.


*

קוראי הבלוג ברחבי הארץ מוזמנים לשלוח לי, ממקומות מגוריהם או מפרי טיוליהם, סיפורים על שילוט היסטורי שעומד להיעלם ומדי פעם אפרסם אותם כאן.

יום רביעי, 20 במאי 2020

סיפורי מכוניות: הדחליל, הפתרון, המסביר, צדיקים, אופניים, חד-פעמי

א. הדחליל מהגליל

שאלנו, והדחליל לא ענה...

צילום: שמוליק שדה

ב. לאלון הפתרון

לכל בעיה יש פתרון. ואם אתם בקטע של תיקונים קטנים, הרכבת רהיטים או הובלות קטנות  פנו ל'אלון פתרון' והתשובה בדרך.

צילום: איתמר לויתן

ג. המדביר המסביר

מה מסביר המדביר מכרמיאל ולמי?

ואולי הוא פשוט מסביר פנים ללקוחותיו...

צילום: שמוליק שדה

ד. צדיק וטוב לו

'בשם השם נעשה ונצליח', בסדר. אבל ממתי מנסרים יהלומים עם בטון? ברור שהכוונה היא ניסור וקידוח בבטון עם מקדחת יהלום. יחי ההבדל הקטן...

צילום: מנחם רוזנברג

ה. פרנסות של יהודים

אם אתם לא באים לאופניים, האופניים יבואו אליכם. חנות אופניים ניידת חנתה בירושלים...

צילום: טובה הרצל

ו. שגרה חד-פעמית

על המכונית הזו כתוב לאמור: 'אור פעמי: חד פעמי זה שגרה בשבילי'.

מעבר לשיבוש הלשוני (צריך להיות 'זו שגרה'), הכתובת הזו היא אניגמה גמורה: מה כוונת המשורר?

הטרחתי את עצמי לאתר האינטרנט של חברת 'אור פעמי'. התברר שזו חברת שיווק של מוצרי צריכה ואריזה לעסקים (כלים חד פעמיים, שקיות, כלים מתכלים, חומרי ניקוי וכדומה), ועדיין לא הבנתי את הסיסמה. אולי לאלון (מסעיף ב') יש פתרון?

צילום: איתמר לויתן