היו ימים: כשהביטלס (כמעט) הגיעו לישראל

אם לא נותנים לנו להופיע בתל אביב נסתפק בניו יורק...
הביטלס בשדה התעופה ג'ון פ' קנדי בניו יורק, 7 בפברואר 1964 (UPI, ויקיפדיה)

מאת דותן גורן  

א. על הניסיון להביא את הביטלס לארץ

הביטלס – רביעיית הבנים הבריטית ששינתה את פני עולם המוזיקה ונודעה בישראל בשמה המוזר 'חיפושיות הקצב' – אמורים היו להגיע לישראל בקיץ 1964 – לפני שישים שנה בדיוק – לסיבוב הופעות. על הניסיון הכושל להבאתם נכתב בעבר רבות (למשל, אלון גן, 'אנטומיה של החמצה היסטורית', הארץ, 18 בספטמבר 2008; מאיה פולק, 'אין כניסה: האגו שמנע את הגעת הביטלס לארץ', מקור ראשון, 22 בינואר 2020). ננסה לסכם את הפרשה ולהביא כמה חידושים.

ב-19 בדצמבר 1963 נוסח הסכם בין מנהל הלהקה בריאן אפשטיין לבין האמרגנים אברהם בוגטיר ושותפו יעקב אורי (ליכט), ועל פיו תתקיימנה בישראל עשר הופעות של 'החיפושיות' במהלך ספטמבר 1964. בארכיון המדינה (גל-1427/3) השתמר עותק בעברית מן ההסכם הזה (כתב היד בעברית הוא תרגום מאנגלית) וממנו עולה כי הביטלס אמורים היו להגיע כמה ימים לאחר ראש השנה תשכ"ה, ובערב יום כיפור, סוכות ושבת תוכנן להם חופש.

ארכיון המדינה, תיק גל-1427/3

בשבועות הבאים דווח בעיתונות הישראלית על המשא ומתן שהתנהל על הגעת הלהקה 'לסיבוב עשרת ימים בעריה הגדולות של ישראל מ-12 בספטמבר עד 21 בו'.

מעריב, 22 בינואר 1964, עמ' 12

לאישור ההופעה בארץ הגיש משרד האמרגנים בוגטיר – אורי בקשה ל'וועדה הבין-משרדית להבאת אמנים מחו"ל', אך זו דחתה אותה (28 בינואר 1964) מחשש שלהופעות 'עלולה להיות השפעה שלילית על הנוער'. שני האמרגנים ערערו על ההחלטה ובישיבת הוועדה הבאה (17 בפברואר) נקבע כי יש לקבל מידע נוסף על הלהקה מעיתונות הארץ ומחו"ל (ארכיון המדינה, גל-1427/12). 

העיתונאי שלמה גינוסר פרסם ב'דבר' את עמדתו של סגן מנכ"ל משרד החינוך אבנר ישראלי, אשר שימש יו"ר הוועדה. לדברי ישראלי רוב חברי הוועדה התנגדו להבאת הלהקה לארץ, 'במיוחד נוכח הידיעות על השתוללות הקהל באולמות שבהם הופיעה'. עם זאת, החברים ביקשו לבחון דיווחים של גורמים ישראליים בחו"ל על הופעות הלהקה, במיוחד באנגליה ובארה"ב, וכן דיווחים על מספר מדינות במערב אירופה שגם בהן נאסרה הופעת הביטלס ('נטיה לא לאשר הבאת להקת 'חיפושיות הקצב', דבר, 21 בפברואר 1964, עמ' 14). מרוח הדברים נראה כי הם היו מן השפה ולחוץ; חברי הוועדה היו כנראה עדיין בהלם מתגובת הקהל במהלך הופעתו של קליף ריצ'ארד בתל אביב בספטמבר 1963 (תלמה ארד, 'ההיסטריה סביב קליף ריצ'ארד', מעריב, 1 באוקטובר 1963, עמ' 8).  

פרסומת בעיתונות לקראת בואו של קליף ריצ'ארד

מתברר כי באיסוף 'החומר המרשיע' על הביטלס היה מעורב גם משרד החוץ, וליתר דיוק שגרירות ישראל בבריטניה. ואמנם, בישיבת הוועדה שהתכנסה במארס 1964 הוחלט סופית כי 'אין להתיר' את הבאת הביטלס לישראל. בנימוקי הוועדה נכתב כי ללהקה אין כל ערך אמנותי, ואף נטען כי הופעותיה מביאות להיסטריה ולהשתוללות של בני נוער. 

סיכום החלטות הוועדה לאישור הבאת אמנים מחו"ל, ועל פיהן ללהקות הביטלס והמחפשים 'אין כל ערך אמנותי'

בעת ההיא שהתה שרת החוץ גולדה מאיר בלונדון והתראיינה גם לעיתונות האנגלית. 'רק על שאלה אחת, שנשאלה במפתיע, לא היה בפיה מענה ממשי: מדוע פוסלת ישראל את ה"ביטלס" (החיפושיות) שלנו, שעה שכל העולם רוצה לראות אותה?' (דבר, 20 במארס 1964, עמ' 3). לימים העיד דיפלומט ישראלי, כי בהיותה בלונדון ישבה מאיר ערב שלם מול הטלוויזיה ו'צפתה מוקסמת בחיפושיות, אך כששאלוה אם תסכים להביאם לארץ, אמרה: לא' (מעריב, 20 בפברואר 1970, ימים ולילות, עמ' 3).

בעקבות החלטת הוועדה ניסו האמרגנים בוגטיר ואורי להלך אימים על הוועדה והעבירו את הטיפול בסוגיה למשרדו של עו"ד שלמה תוסייה-כהן בירושלים, בכוונה להגיש נגד הוועדה תביעה משפטית. במקביל פנה ב-7 באפריל 1964 האמרגן ברוך גילאון, יו"ר האימְפְּרֵסָרים בישראל, אל אבנר ישראלי יו"ר הוועדה, וטען כי ההחלטה כלל איננה נמצאת בסמכותה: 

במכתבי הסרוב של הועדה ... אין הועדה טוענת כי הנמוק לסרובה נובע מטעמי בטחון ו\או  מוסר. הועדה קובעת בפשטות, כי, לדעתה, אין ערך אמנותי ללהקה וכי היא גורמת להיסטריה ... אין אנו חושבים, כי בסמכות הועדה לקבוע מסמרות בנידון הערך האמנותי של להקה זו או אחרת ... אשר ל'היסטריה' – זה עניין לפסיכיאטרים ובמקרים של התפתחות בלתי רצויה בתוככי ההופעה – למשטרה. הועדה תכביד על עצמה במאד-מאד, אם תיכנס לתחומים לא לה, והארגון חושב, כי במקרה סרוב זה לגבי להקה של 'ביטלס', שיצאו לה מוניטין בתבל כולה, ולו לגבי הנוער, שהו[א] בנינו ועתידנו, אמנם חרגה הועדה הנכבדה מסמכותה (ארכיון המדינה, גל-1427/12).

באוגוסט 1964, כמה חודשים לאחר ההחלטה, האמרגנים בוגטיר ואורי פנו לאבנר ישראלי בניסיון ליישר את ההדורים. מצד אחד הם עמדו על זכויותיהם המשפטיות, 'כפי שאתם רואים, לא התחלנו בינתיים בשום פעולות רשמיות נגד החלטתכם', אך מצד שני טענו כי בהחלטת הוועדה הופלו לרעה: 'אנו מתפלאים ומשתוממים איך בכל זאת בכל מיני מועדונים ואמרגנים מביאים להקות מסוג זה, פחות מפורסמות או יותר מפורסמות, ואולי עוד יותר "משוגעות" מאלה' (ארכיון המדינה, גל-1426/7).

ב. לילה של יום מפרך

בקשת האמרגנים נדחתה, ובכל זאת הגיעו חברי הביטלס לישראל בקיץ 1964, אך עשו זאת על האקרנים בסרטם  A Hard Day's Night (לילה של יום מפרך), שנקרא בארץ בשם העברי 'ארבעת המופלאים'. זו קומדיה מוזיקלית ובה תואר יום טיפוסי לכאורה בחיי הלהקה (בריחה ממעריצים, חזרות לקראת הופעה, ריאיונות לעיתונות והופעות מול קהל). שמו של הסרט נלקח מאמירה של המתופף רינגו סטאר שתיאר כך ליל הקלטות ארוך. זה גם היה שמו של אחד מאלבומי הלהקה ובו פסקול הסרט.

כרזת הסרט המקורי (ויקיפדיה)

גם להקרנת הסרט נדרש רישיון, הפעם מטעם 'המועצה לביקורת סרטים ומחזות' לה הוגשה הבקשה ביוני 1964 מטעם חברת ההפצה 'יונייטד ארטיסטס אוף ישראל' (ארכיון המדינה, ג-5210/77). כחודש לאחר מכן (6 ביולי) התקיימה בבריטניה הקרנת הבכורה של הסרט בחסות בית המלוכה. להפגת חששותיהם של חברי המועצה ובכדי להניח את דעתם, העבירה חברת ההפצה ידיעה עדכנית שעל פיה הנסיך פיליפ (דוכס אדינבורו) יצא להגנת הלהקה. 'לדעתו מצליחים אמנים אלה לסייע לאדם להתבדר, ומוטב, לדעתו, להתבדר, מאשר לצאת לתגרת ידים'. בנוסף דווח ברשימה הקצרה על מחקר סוציולוגי שבמסקנותיו נטען כי הביטלס 'השפיעו לטובה על פרחחי הרובעים העממיים של ליברפול. הללו חדלו להתפרע ולשחק בסכינים, והם מעדיפים את הסאכסופון, הגיטארה, הזמרה והמחול' (רו"ן, 'החיוב שבחיפושיות', הארץ, 22 ביולי 1964, עמ' 2). 

ב-26 ביולי התקבל מהמועצה הרישיון המיוחל, ומראשיתו של חודש אוגוסט התפרסמו בעיתונות מודעות המבשרות על הקרנת הסרט בבתי קולנוע ברחבי הארץ. 

מעריב, 4 באוגוסט 1964, עמ' 4

במוצאי שבת, 8 באוגוסט, נערכה הקרנת הבכורה הארצית בבתי הקולנוע 'ירון' בתל אביב ו'אורה' בחיפה. הביקורות היו חלוקות. כבר למחרת הקרנת הבכורה פרסם מבקר הקולנוע משה שקרשי, שלדבריו נכח בה עם מאות צעירים, ביקורת קטלנית על הסרט ועל יכולות המשחק של חברי הלהקה: 

מסתבר שה'חיפושיות' הן אלרגיות לבד (הקולנוע) ואין אלה סתם סיפורי בדים. המדובר בכשלון אמיתי בעל שלושה ממדים של שטויות, כאב ראש והרבה הרבה רעש ... כוחות משטרה מוגברים שמרו על הסדר שהיה חשש רציני להפרתו. אך במקום להשתולל מרוב הנאה השתעממו הנערים עד קצות אזניהם וצעקו בשלבים מסוימים 'א-ת ה-כ-ס-ף' כשחלק אחר של הקהל הצעיר מלווה אותם בשירה רמה של 'התקווה'... ('חי-חי-חי-פושיות: כשלון חרוץ ל"חיפושיות" על בד הקולנוע', הבוקר, 9 באוגוסט 1964, עמ' 3).

לעומתו, הבמאי ומבקר הקולנוע דוד גרינברג פרסם דווקא דברי שבח והלל. תחילה תיאר את הכנות המשטרה לרגל האירוע:

הכל היה מוכן ומזומן. כמו לקראת מבצע צבאי מלא. מכוניות משטרה עמוסות שוטרים ציפו בדריכות להתפרעויות, פקחים מיוחדים שוטטו בשטח כדי למנוע ספסרות בכרטיסים, להקות עיתונאים שוטטו בסביבה, כדי להיות הראשונים שיסקרו את ההתפרעויות הגדולות של הנוער הישראלי ... אבל הציפייה הייתה לשווא. התפרעויות לא אירעו, והקופות ממשיכות למכור בשקט כרטיסים לכל דורש, במחיר המסומן על הכרטיס.

לדעתו, הסיבה לכך היא שפשוט מדובר בסרט מעולה, שבו ארבעת חברי הלהקה מלגלגים על קהל מעריציהם האווילי. זאת ועוד,

במקום ה'שמאלץ' המקובל בסוג זה של סרטים, הופקדה הפעם המלאכה בידי אנשים צעירים, שהחליטו שזוהי הזדמנות להוכיח כי גם לאנגלים יש 'גל חדש' משלהם. הסרט 'ארבעת המופלאים' הוא אחד הסרטים האוואנגארדים ביותר שיצאו מאנגליה, והישגיו הפילמאיים הם תרומה מעודדת מאד לאמנות הקולנוע של ארץ זו ... זוהי תערובת מוזרה של הומור סוריאליסטי ... עם הרבה אהבה לקולנוע והרבה לגלוג על בנות הטיפש-עשרה.

החיסרון היחיד של הסרט, טען גרינברג, הוא אורכו, שכן בפועל 'יש בו חומר טוב לארבעים וחמש דקות בלבד' ('ארבעת המופלאים', למרחב, 14 באוגוסט 1964, עמ' 7).

המפגש עם הלהקה באולמות הקולנוע הוריד את מפלס הפחד בדבר פוטנציאל ההשפעה השלילית שיש לה על בני הנוער. כך כתב מבקר הקולנוע דן פיינרו:

מסתבר שהשד אינו נורא כפי שהוא נדמה. ייתכן מאד שהמוסיקה של הארבעה אינה דוגמה לאנינות טעם, אולם אין ספק שאישיותם הכובשת בפשטותה החביבה, היוותה גורם חשוב בהצלחתם לא פחות מהמוסיקה ... כל מה שנותר לנו לומר הוא שאם מוכרח הנוער לסבול משגעון כלשהו (וההיסטוריה מוכיחה כי אכן כך המצב) מוטב שיהיו אלה ה'חיפושיות' שיהוו נושא להערצה, ולא אידיאלים אחרים שגררו את האנושות במאה שלנו לאמבטיות של דמים ('השד אינו נורא', הארץ, 14 באוגוסט 1964, מוסף, עמ' 30).

 

ג. השפעות נוספות, 1965 

במקביל להקרנת הבכורה של 'ארבעת המופלאים', יצא לאקרנים באוגוסט 1964 סרט קומי ישראלי חדש  בבימויו של מנחם גולן – 'דליה והמלחים'. שלישיית גשר הירקון, שחבריה השתתפו בסרט, ליוותה גם את הפסקול שלו. השיר 'שייק', פרודיה על הביטלס, בוצע כשחברי השלישייה עוטים פיאות נוכריות ושרים בסגנון 'החיפושיות'. היה זה גם השיר הראשון של השלישייה שנכנס למצעד הפזמונים של גלי צה"ל. השיר נכתב על ידי רות בת-דור והולחן על ידי יצחק גרציאני.

 

סצינה מהסרט. מימין לשמאל: יוסף (בומבה) צור, בני אמדורסקי, אריק איינשטיין, יהורם גאון (אידיבי)

כמה חודשים עברו ובסוף ינואר 1965 דווח בעמוד הראשון של על המשמר על בואה המסתמן של להקת הביטלס להופעה בירושלים, וזאת למרות התנגדות הוועדה הבין-משרדית להבאת אמנים מחו"ל. ואולם אליה וקוץ בה: לא מדובר בירושלים הישראלית אלא בעיר העתיקה שבצד הירדני... 

לא ברור מהיכן צצה ידיעה זו ומה הייתה מידת אמינותה, שכן ככל הידוע ביקור כזה מעולם לא עמד על הפרק, בוודאי לא בירדן שהתנגדה בגלוי לתופעת הביטלמאניה. מכל מקום, העיתון עמד על המשמר: 'יש להניח, כמובן, כי יינקטו אמצעים נאותים, כדי למנוע הסתננות בנות טיפש-עשרה מישראל אל הופעת אליליהן...'. 

על המשמר, 26 בינואר 1965, עמ' 1

עוד ביטוי מוקדם להשפעת החיפושיות על המוזיקה הישראלית יש בתקליטון 'החיפושיות' שיצא בקיץ 1965 בהוצאת הד ארצי ובו שרים אלברט כהן (לימים שחקן תיאטרון נודע) ולהקתו שיר פרודי שכתב יוסי גמזו ל'לילה של יום מפרך'. הייתה זאת הסנונית הראשונה לגרסאות כיסוי הומוריסטיות ולשירים מתורגמים של הביטלס שנוצרו בארץ בשנים הבאות.

 

בערך על הביטלס בוויקיפדיה העברית יש סעיף מיוחד 'הביטלס וישראל', ובו גם הובאה טבלה של כל שירי הביטלס שתורגמו או עובדו לעברית.

ד. ירמי אקספרס 

ולסיום, סיפור עצוב המקשר עבר והווה. זהו סיפורו של ירמיהו (ירמי) שפיר, שנרצח ב-7 באוקטובר בקיבוץ ניר עוז והוא בן 75. ב-1964, והוא אז נער בן 17 שגר ברמת גן, שלח ירמי מכתב למערכת עיתון מעריב ובו התבטא נגד הבאת הביטלס לארץ וטען שיש להסתפק בזמרים ולהקות תוצרת הארץ.

מעריב, 22 במארס 1964, עמ' 15

הסתקרנתי וניסיתי לגלות מיהו אותו ירמיהו שפיר. לדאבוני מלאכת האיתור הייתה קלה. הנה קיצור תולדות חייו:

ירמיהו (ירמי), בנם של יהודית ונחמיה (הנק) שפיר, נולד בקיבוץ עין המפרץ ביום י"ט בכסלו תש"ח. בהיותו בן ארבע עזבה משפחתו לרמת גן, ולמרות המעבר לעיר, הוריו המשיכו להיות קיבוצניקים בנפשם ואנשי מפ"ם מסורים. בהגיעו לכיתה ד' בבית הספר היסודי 'תל גנים' הצטרף לתנועת השומר הצעיר והיה פעיל בה.

יחד עם חבריו לגרעין התגייס לנח"ל ולאחר השחרור קבע את מושבו בקיבוץ ניר עוז. בקיבוץ שימש במשך כחמישים שנים מזכיר טכני ואיש הדואר, ובשל מקצועיותו ומסירותו הרבה כונה 'ירמי אקספרס'. היה לו כובע מצחייה אדום שעליו נרקם כינויו, וירמי חבש את הכובע בגאווה רבה.

אהבתו הגדולה הייתה נתונה למוזיקה, ובדירתו ריכז אוסף ענק של תקליטים, קלטות ודיסקים, ובהם הקלטות נדירות. בני משפחתו סיפרו כי נהג לפתור חידונים במצעדי הפזמונים והיה בקשר עם שדרנים ומגישי תכניות רדיו. תקופה מסוימת אף גר ב'ספינת השלום' של אייבי נתן ושידר מאולפן 'קול השלום' שירים ומוזיקה ששיקפו את אהבתו למוזיקה עם אמונתו בהיתכנות השלום בין העמים.

ירמי שפיר (יישובניקנט)

ירמי לא התחתן וחי בגפו, אך היה מסור לאחיו ולאחותו ולבני משפחתו המורחבת. אחד מהם הגדיר זאת כ'תמיד האחר לפני האני'.

ב-7 באוקטובר 2023, כשהחלה מתקפת החמאס, ירמי שהה בביתו בניר עוז. בשיחת טלפון עם גיסו אברהם, בשעה 7:30 בבוקר, הוא סיפר על יריות בקיבוץ והבטיח להיכנס לממ"ד. מאוחר יותר כבר לא ענה וככל הנראה נרצח כבר בשעות הראשונות על ידי מחבלים שחדרו לביתו. הוא זוהה בזכות כובע המצחייה האדום שהיה מונח חבוט ומפויח, אך שלם, ליד גופתו. הוא הובא למנוחות בקיבוץ כפר מסריק ונטמן לצד הוריו. יהי זכרו ברוך.

הכובע המפוייח של ירמי אקספרס (יישובניקנט)

לעיון נוסף

עודד היילברונר, 'התקבלות הביטלס בקרב בני נוער בישראל הצעירה', קריאות ישראליות, 4 (יוני 2023), עמ' 196-171.

_____________________________________

ד"ר דותן גורן עוסק במחקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה.  do50@inter.net.il

הספרות והחיים: חסד ספרדי, דגים קדושים ודוֹד גיבור

א. חסד מצונזר

הרומן חסד ספרדי של אברהם ב. יהושע, שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד / הספרייה החדשה בשנת 2011, מבוסס על תמונה שרואה גיבור הסיפור על קיר חדרו בבית מלון בספרד. בתמונה רואים אישה צעירה חלוצת שד מניקה איש מבוגר שידיו כפותות.

לכאורה זו תמונה ארוטית, אולי מסוגת הסאדו-מאזו, אך מי שיקרא בספר יבין מיד כי אין בתמונה הזו שום דבר סקסואלי, אלא רק חמלה וחסד. מדובר באישה שזה עתה ילדה, שמבקרת בבית הסוהר את אביה שנידון לעונש מוות ברעב. האב הוא אסיר כפות, חסר ישע וּמְזֶה רעב, ובתו מזינה אותו בחלב שבשדיה לבל יגווע. אין זה גילוי עריות, אלא הצלת אדם ממוות. 

התמונה שבחר יהושע לעטיפת ספרו היא מן המאה ה-17, פרי מכחולו של צייר ספרדי ושמו מאטיאס מיפוחל:

מדובר במוטיב ספרותי ודתי עתיק, שמכונה 'חסד רומי' (Roman Charity), שצויר עשרות פעמים על ידי גדולי הציירים באירופה. אומנם, הסיפור הרומי המקורי, כנראה מהמאה הראשונה לספירה, דיבר על בת המבקרת את אמה שכלואה בבית הסוהר. כיוון שאסור למבקרים להביא עמם אוכל, מחליטה הבת להניק את האם. מעשה זה נחשב לביטוי נעלה במיוחד של כיבוד אב ואם, ובתמורה למסירותה של הבת שוחררה האם מכלאה. בתקופת הרנסנס, כנראה בהשפעת תפיסת 'החסד' הנוצרית, הוחלפה דמות האם בדמות האב, שנגזר עליו דין מוות ברעב.

הנה כמה דוגמאות. בכולן נראה הפחד של הבת מפני הסוהרים שיכולים לגלות אותה:

פיטר פול רובנס, 1612

יאן יאנסנס, 1625-1620

דירק ואן בבורן, 1623

פיטר ואן מול, 1640

יאיר פז, שביקש לשאול את הספר מהספרייה הציבורית באפרת (גוש עציון), הופתע לגלות שעטיפת הספר עברה 'שיפוץ'. הצנזורים מטעם עצמם של הספרייה החליטו כי אין זה ראוי להציג ספר עם כריכה כזו. חזה נשי חשוף – לא אצלנו...
הנה התוצאה, שהיא חסרת כל מובן או קשר לסיפור עצמו:

הבעיה אינה רק בצנזורה האינפנטילית והגסה, אלא בכך שהתמונה, במקרה זה, היא גם לבו של הספר ומניעה את עלילתו. 
'העניין המהותי הוא', כתב לי יאיר, 'שהציור המקורי קשור לתזה המרכזית של כל הספר, ומכאן ההחמצה. נכון שיש קוראים שזכותם לא להיחשף לתמונות "לא צנועות", אבל בדיוק במקרים מסוג זה צריך למצוא פתרון יצירתי שיהיה נכון לכל הצדדים'. 
ואני אומר: קשה לכם? תתמודדו!

ב. הדגים של רבי עקיבא

ברחוב רבי עקיבא בבני ברק יש חנות דגים ושמה המתבקש, לכאורה, הוא 'דגי רבי עקיבא' – הדגים והרחוב.

צילום: אבי במברגר

'אם כך אתה סבור', כתב לי עו"ד אבי במברגר, 'אינך אלא ליטוואק קשה עורף. לי פשוט שהשם בא על פי המסופר בתלמוד הבבלי (ברכות, סא ע"ב):

תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. 

אמר ליה: עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות? 

אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. 

אמר להם: מפני מה אתם בורחים? 

אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. 

אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? 

אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה אלא טפש אתה. ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו – על אחת כמה וכמה. 

אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה 'כי הוא חייך ואורך ימיך' (דברים, ל 20), כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה.

ונראה לי שהחנות היא על שם הדגים הקדושים הללו...'

ג. אשר על המשמרת

שנים רבות סבלו היישובים של המועצה האזורית מטה אשר, שבגליל המערבי, ממכת גניבות ברפתות, עד שבשנת 1997 הוקם 'מוקד אשר', שביקש לתת מענה אבטחתי למצוקה זו. השנים עברו והמוקד התפתח והיה לחברה כלכלית ועסקית שמציעה שירותים מגוונים.

ואיך כל זה קשור אלינו?

יוחאי דביר, שנפש בחוף בֶּצֶת, שם לב לסלוגן הנחמד והדו-משמעי שבחרו להם אנשי המוקד: 'אשר על המשמרת', שכמובן מתכתב גם עם המועצה האזורית אשר וגם עם 'שנה טובה', שירו הנודע של לוין קיפניס (עליו כתב אליהו הכהן כאן).

דבר לילדים, יא, גיליון 22, עמ' 339 (15 בספטמבר 1941; כ"ג באלול תש"א)

נפלאות הצנזורה: יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים

מאת דוד שי

ציורו הנודע של מאוריצי גוטליב, 'יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים' (1878), שמוצג במוזיאון תל אביב ונזכר זה לא מכבר מעל דפי הבלוג, היה ועודנו אתגר מיוחד לעורכי האנציקלופדיה החרדית (ובלשונם 'האנציקלופדיה היהודית') המקוונת 'המכלול'. 

נסביר תחילה מהי אנציקלופדיה זו. 'המכלול' – המתנאה בתארים 'יהודית ומהימנה, בלשון נקייה ובאספקלריה תורנית' (כך בדף הראשי) – היא נגזרת חרדית של ויקיפדיה העברית. תנאי הרישיון של ויקיפדיה מאפשרים העתקה חופשית שלה, ובלבד שיינתן קרדיט לוויקיפדיה ולכותביה (רישיון cc-by-sa ממשפחת רישיונות Creative Commons). יוזמי 'המכלול' פעלו לפי רישיון זה, העתיקו את ויקיפדיה העברית בשלמותה, והתאימו בה ערכים שונים לתפיסת העולם החרדית. כמקובל בעיתונות החרדית, אין ב'המכלול' תמונות של נשים. כן, אפילו בערך 'אישה' אין אף תמונה של אישה, ואין נחמה בכך שהערך 'גבר' צונזר בצורה קשה עוד יותר, והוא ריק מתוכן (דף זה אינו זמין כרגע).

ל'המכלול' יש גם 'מהדורת נוער' שהיא מצונזרת אף יותר, וערכים כמו 'סרטן השד' לא יוצגו שם.

הציור 'יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים' מציג גברים וגם נשים בבית הכנסת, ככל הנראה בעיר דרוהוביץ שבגליציה המזרחית, עיר הולדתו של הצייר. זהו בית כנסת אורתודוקסי, שהנשים מתפללות בו בעזרת הנשים, נפרדות מהגברים. התיחום הברור בתמונה בין גברים לנשים לא סיפק את עורכי 'המכלול', שמבחינתם אישה היא, בדומה לחמץ בפסח, בבחינת בל תיראה ובל תימצא. הפתרון הקל הוא הצגת הטקסט בלי הציור, אך זו כמובן בעיה בערך אנציקלופדי העוסק בציור.

מה עשו עורכי 'המכלול'?

הפתרון הראשון היה גרסה 'מתוקנת', שבה רוטשו דמויות הנשים בציור המקורי ונמחקו ללא שום זכר לקיומן:

 גרסה 'מתוקנת' שנייה ניסתה להשאיר רמז עמום לקיומן של נשים, בדמות כתמים מעורפלים שאין בהם שום דמות אישה:

הגרסה הנוכחית של הציור, המוצגת לקוראי הערך ב'המכלול', היא הציור המקורי, שחלקו העליון, שבו מופיעות הנשים, נחתך:

אך אבוי, החיתוך בקו ישר הותיר בציור דמות אחת של אישה, כך שניתן להמתין לגרסה הבאה, שתפתור בעיה זו. 

המעניין הוא שבערך עצמו שמובא ב'המכלול' יש התייחסות לנשים שבתמונה, שאותן כאמור אי אפשר לראות:

בחלל עזרת הנשים מתוארות שתים-עשרה נשים, כשמתוכן לאורה (ארוסתו של גוטליב) מתוארת פעמיים. בצד השמאלי של הציור היא מופיעה כאישה צעירה המחזיקה את סידור התפילה הקטן, ובחלקו הימני של הציור היא מתוארת יושבת ומתלחשת עם אימה.

כדי לקיים מצוות מִזְכֶּה (קרדיט) כהלכתה, אציין שכל הגרסאות המוצגות לעיל נלקחו מאתר 'המכלול' והן מובאות כאן בשימוש הוגן. בקישורים לתמונות ניתן למצוא את פרטי היוצרים של כל אחת מהגרסאות. 

מאוריצי גוטליב נפטר בשנת 1879 וזכויות היוצרים על יצירתו פגו לפני שנים רבות. הצגת הציור ושלל גרסאותיו אין בה אפוא הפרה של זכויות יוצרים. בכל זאת, סעיף 46 (2) לחוק זכויות יוצרים קובע כי 'זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר' (הדגשות שלי). ברור שגרסאות 'המכלול' של הציור הן הפרה בוטה של הדרישה שבסעיף זה. למרבה הצער, גם סעיף זה תקף רק למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה...

נציין כי גם החילוניות הישראלית כשלה כאן. במשך שנים רבות הוצג במוזיאון 'בית התפוצות' העתק של התמונה, וגם הוא היה נטול נשים. רק בעקבות מאמר חריף שפרסמה פרופסור פנינה להב בשנת 2006 ('קישטה, בתמונות וטקסט', תרבות דמוקרטית, גיליון 10, תשס"ו) הוחזרה העטרה ליושנה.

זוֹ כל תורת הַיְחָסִים: יום הולדת לדן אלמגור

דן אלמגור, 2020 (צילום: דוד אסף)

מאת יהודה בלכר

דן אלמגור ציין השבוע את יום הולדתו ה-85, ומכאן אנו שולחים לו, בשם כל קוראי בלוג עונג שבת – לו תרם מראשיתו – ברכת מזל טוב והמשך חיי יצירה. אלמגור (אלבלינגר במקור) נולד ברמת גן (13 ביולי 1935; י"ב בתמוז תרצ"ה), אך ילדותו ונערותו עברו עליו ברחובות וזהותו טבועה בחייה של אותה מושבה שהייתה אז קטנה ונחבאת אל הכלים.

איך כתב דן בשיר מ-1958 שביצעה רביעיית מועדון התיאטרון:

אָז מָה אִם אֲנַחְנוּ מֵרְחוֹבוֹת?

אֲנַחְנוּ מֵרְחוֹבוֹת – אָז מָה?

תּוּכְלוּ לְחַיֵּךְ בְּזִלְזוּל עַד מָחָר,

אֲבָל תִּצְטָרְכוּ אָז לִזְכֹּר

אֶת שְׁנֵי הקָּצַ’לְסְקִים,

אֶת ס' יִזְהָר,

מֵאִיר וַיְסְגַל, וּ'בּוּסִי'

וְדָן אַלְמָגוֹר.

לא נסקור כאן את כל מרחבי עיסוקיו הרבים: חוקר הספרות העברית לדורותיה (כולל כתיבת דוקטורט), מחזאי, פזמונאי, פובליציסט, עיתונאי, סופר, מתרגם, חוקר תרבות, עורך ומנחה תכניות טלוויזיה. מה לא? 

לכבוד יום הולדתו נגיש לו שי צנוע ונדון בשניים משיריו: האחד מוכר ואהוב, השני כמעט שאינו מוכר, אפילו מנגינתו לא השתמרה, אך הוא נושא עמו פרשה היסטוריה מעניינת.

דן אלמגור תרגם לעברית את 'קומדיה של טעויות'; חברתו הטובה עדה רפפורט-אלברט, שנפטרה לפני חודש, 
ציירה אותו מחבק את ויליאם שייקספיר (באדיבות דן אלמגור)

א. תורת היחסים

בין השנים 1967-1957, בעשור השקט שבין מלחמה למלחמה, חוותה המדינה עידן של פריחה תרבותית שאליו מתגעגעים רבים. רק בשנת 1957 עצמה עלו על הבמה הרכבים כמו 'הדודאים', 'בצל ירוק', 'רביעיית מועדון התיאטרון', וזו גם הייתה השנה שבה פרצו דן אלמגור ונעמי שמר יחד לתודעת חובבי הזמר העברי. 

ב-1957 היה דן בסך הכול ינוקא בן 21 מרחובות, אך כבר הוזמן להשתתף ב'שלושה בסירה אחת', תכנית הדגל של 'קול ישראל' באותה עת (אם לא מחשיבים את הפזמון האקטואלי שכתב לתכנית השבועית 'תיבת נח' על פי לחנים של מאיר נוי).

משתתפי 'שלושה בסירה אחת' בהקלטה לפני קהל. מימין לשמאל: דן אלמגור, אמנון אחי נעמי, שמואל אלמוג, שלום רוזנפלד וגבריאל צפרוני, ינואר 1957 (צילום: הנס פין; אוסף התצלומים הלאומי)

בשנת 1962 העלה שמעון ישראלי את תכנית היחיד הרביעית שלו, שנשאה את השם 'תורת היחסים' כשם שיר הנושא של התכנית. ישראלי הלחין ואלמגור כתב את מילות השיר (כמו עוד כארבעים שירים נוספים שכתב לישראלי במרוצת השנים).

שמעון ישראלי בתכניתו 'תורת היחסים', איור של זאב (מעריב, 16 בדצמבר 1962)

הנה שמעון ישראלי שר את הבתים האחרונים של השיר, שמילותיו משעשעות במיוחד:

 

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 87

ועכשיו קצת מתמטיקה. האמנם טעה התלמיד המסכן איינשטיין כשאמר למורה שלו לחשבון, ש'עשרים ועוד עשרים הם חמישים'?

אנו נוהגים, בעיקר מטעמי נוחות, להשתמש בשיטה העשרונית, או הבסיס הדצימלי (בסיס 10), שיש בה עשר ספרות, מ-0 ועד 9. באותה מידה יכולנו להשתמש בבסיס אוקטלי (בסיס 8), שיש בו שמונה ספרות, מ-0 ועד 7. יש גם, כידוע, בסיסי חישוב אחרים, כמו הבסיס הבינארי (בסיס 2), שבו עושים שימוש בשני מספרים, בדרך כלל 0 ו-1. המרת מספרים מבסיס לבסיס היא פשוטה וקלה.

נחזור אפוא לשיר, ונראה שבאמת הכל יחסי.

מי אמר שתשובתו (בשיר) של איינשטיין היתה על בסיס השיטה העשרונית? הרי גאון כמוהו יכול היה לעשות חישובים של אברי המשוואה בבסיסים אחרים, אחר כך להמיר את הכל למכנה משותף של בסיס 10 ולקבל תוצאה מדויקת להפליא!

הנה כך זה עבד: 208 (20 בבסיס 8) הם 1610 (16 בבסיס 10) + 207 (20 בבסיס 7) הם 1410 (14 בבסיס 10) = 506 (50 בבסיס 6) הם 3010 (30 בבסיס 10).

עטיפת תקליט המופע של שמעון ישראלי, 1963 (סטריאו ומונו)

ואכן, כמו שכתב דן בשיר אחר שלו, 'פלאפל', 'כל ילד בגן יודע כי' בבסיס עשר 30=16+14, ובמילים אחרות (ובמקרה זה במספרים אחרים): 506=208+207. ואם כך, עשרים ועוד עשרים הם אכן חמישים, בבסיסי ספירה שונים ש'מנורמלים' לבסיס 10. 

ללמדך שאמנות החריזה משיקה לעתים למדע המדויק.

שאלתי פעם את דן אלמגור אם היה מודע לאפשרות הזו, והוא השיב לי משהו בסגנון: 'ברחובות ידעו על בסיסי ספירה בערך כמו שהבינו את תורת הקוונטים' (זה היה כמובן לפני שהקימו את מכון וייצמן)...

ואם תרצו לברך את דן בן ה-85 בברכת עד 120 דווקא בשיטה הבינארית (בסיס ספירה 2) זה ייראה כך: לדן בן ה-1010101 בברכת עד 1111000. ממש ימי מתושלח!

ב. הכומתה והילד

(Xtrain)

כאמור, כתרים הרבה נושא דן אלמגור אך אחד מהם ידוע רק למעטים: הוא חיבר שיר שככל הנראה היה הראשון שנפסל על ידי הצנזורה להשמעה על בימת התיאטרון בישראל. כפי שנראה בהמשך, פסילה זו גם קיבלה 'רוח גבית' מכמה משוררים ידועים.

בשלהי שנת 1956 הסעירה את הארץ פרשת הטבח בכַּפְר קָאסִם, שאירע ביום פרוץ מבצע קדש (29 באוקטובר 1956). ככל שהתקדם משפטם של הנאשמים כן התעצמה סערת הרוחות. בקרב אנשי הרוח היה נתן אלתרמן הראשון שהגיב על מעשה הרצח המזעזע. ב-7 בדצמבר 1956 הוא פרסם במדורו 'הטור השביעי' בעיתון דבר, שיר ושמו 'תחום המשולש', ובו תקף בחמת זעם את 'אותו מעשה מחריד' ואת נסיונות הצנזורה לטשטשו ואף להעלימו. אלתרמן כתב את השיר ברוח שירו המפורסם 'על זאת', שעסק בשאלת 'טוהר הנשק' בימי מלחמת העצמאות (על השיר 'תחום המשולש' ראו מה שכתב מרדכי נאור בספרו הטור השמיני, הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 312-309).  

דבר, 7 בדצמבר 1956

בלחץ העיתונות מסר ראש הממשלה דוד בן-גוריון הודעה רשמית ובה הגדיר את האירוע 'מעשה זוועה הפוגע ביסודות הקדושים ביותר של המוסר האנושי'. בה בשעה ניסה בן-גוריון להמעיט בערך העניין וציין כי חיילי משמר הגבול פגעו ב'כמה כפריים' (בפועל נרצחו כחמישים איש, בהם נשים וילדים). 

בתקופה שבה התנהל המשפט הוקם התיאטרון הסאטירי הקטן 'סמבטיון', שאחד מחבריו היה השחקן והזמר שמעון ישראלי (משיריו שם זכורים לטוב 'הלילה הולך בשדרות' של נעמי שמר ו'עשרה בני טובים' של דידי מנוסי ויוחנן זראי). גם הוא, כמו רבים אחרים, הזדעזע ממעשי הזוועה שנחשפו במשפט (בעקבות משפט זה נכנסה לקוד המוסרי של מדינת ישראל וצה"ל קביעתו של השופט בנימין הלוי בדבר 'פקודה בלתי חוקית בעליל', שדגל שחור מתתנוסס עליה ואסור לחייל לציית לה).

שמעון ישראלי, ניצול שואה שהתייתם כמעט מכל משפחתו וכילד חבר לפרטיזנים ביערות, חש צורך דחוף לבטא על הבמה את תחושותיו הקשות. לקראת ינואר 1959 עמד 'סמבטיון' להעלות את תכניתו החמישית ששמה היה 'תן חיוך'. למרות האופי הקליל של המופע ביקש ישראלי מאלמגור שיכתוב עבורו שיר מיוחד שבאמצעותו יביע את הזעזוע ממה שאירע בכפר קאסם. אלמגור, שהיה שותף לאותן תחושות זעם, חיבר שיר שנשא את השם 'הכומתה והילד' והוא נמסר למלחין יוחנן זראי שחיבר לו מנגינה. כנהוג באותם ימים נשלחה התכנית כולה לאישור 'המועצה לביקורת סרטים ומחזות', וזו – על פי עדותו של דן אלמגור – פסלה את השיר להשמעה. 

אוסף האפמרה; הספרייה הלאומית

אך לא רק הצנזורה פסלה את השיר. ככל הנראה, חברי הלהקה עצמם חשו לא נח איתו. הבמאי חיים אברון שלח את השיר לכמה משוררים 'מומחים', בהם נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, אביגדור המאירי 'ומשוררים אחרים', כדי שגם הם יחוו דעתם על 'שיר המרמז באופן די שקוף על פרשת כפר קאסם'. 

מעריב, 26 בדצמבר 1958

דעתם הייתה שלילית. כך על כל פנים נכתב ברשימה בעיתון למרחב, ועל פיה 'משוררים ואנשי ציבור' חיוו דעתם, 'שאין זה מן הטעם ומן התבונה לנגוע בנושא כאוב זה מעל בימת התיאטרון':

למרחב, 31 בדצמבר 1958

ככל שהדיווחים הללו נכונים, קשה להבין את מניעיהם של חברי 'מועצת גדולי השירה' הללו. ככלות הכל, אלתרמן היה הראשון שפרסם שיר ביקורתי על הפרשה ('התחום המשולש' שהובא לעיל). אפשר להניח ששלונסקי, שהיה מזוהה עם מפ"ם, גם הוא לא חשש למתוח ביקורת על ממשלת בן-גוריון. זאת ועוד, באותה עת כבר נגזרו העונשים החמורים על האשמים, והפרשה כולה הייתה ידועה ומוכרת לציבור הישראלי. מיד לאחר פרסום פסק הדין והעונשים הכבדים שנגזרו על הנאשמים פרסם אלתרמן עצמו טור נוקב על הפרשה, שכותרתו 'עם פסק הדין' (דבר, 17 באוקטובר 1958). מה היה אפוא 'הטעם והתבונה' להסתיר אותה שוב ומדוע התמסרו 'המשוררים ואנשי הציבור' לשגיונות הצנזורה? לפי שעה לא מצאנו הדים נוספים לפרשה זו. חידה היא ותהי לחידה.

'ביעור קוצים!', קריקטורה של אריה נבון לאחר פרסום פסק הדין בפרשת כפר קאסם (דבר, 17 באוקטובר 1958)

בין כך ובין כך, השיר לא הושמע וספק אם הוקלט. שמעון ישראלי נטש את 'סמבטיון' ועבר ל'בצל ירוק'. שם השתתף בתכנית השלישית 'אף מילה למורגנשטיין' (מרץ 1959) וייזכר לעד בשל אותה תרועה אלמותית 'פם-פרם-פם איי', בפתיח לשירו של דן אלמגור 'ונצואלה' שהולחן על ידי משה וילנסקי בקצב הקליפסו (על הולדתו של שיר זה ראו כאן).

לפני כשנתיים התארח דן אלמגור בתוכנית בעריכתי שהוקדשה לשיריו של שמעון ישראלי. הוא סיפר כי היה זה המקרה הראשון בתולדות הבמה בישראל ששיר נפסל להשמעה על הבמה וכמובן גם לשידור. הוא לא התייחס למעורבותם של המשוררים בפסילה, ואולי כלל לא ידע על כך. 

לכבוד דן, בעל ה-פ"ה ובעל הלשון המושחזת, הנה אפוא דבריו באותה תוכנית על נסיבות כתיבת השיר. דן סיפר כי יחד עם שמעון ישראלי אמורים היו לשיר גם אריק איינשטיין ורחל אטאס. זו כנראה טעות, שכן באותה עת היה איינשטיין בן העשרים עדיין חייל בשירות סדיר בלהקת הנח"ל. אריק החליף את שמעון ישראלי ב'סמבטיון' רק בתכנית השישית ('השד יודע'). ואגב, גם רחל אטאס לא השתתפה ב'תן חיוך' מסיבה פשוטה: היא הייתה בחופשת לידה...

ככל הידוע, השיר לא הוקלט אף פעם, וגם תויו לא השתמרו (אולי בארכיון של יוחנן זראי, אם יש כזה, יימצאו התווים), ונשמח אם יהיה מי שיוכל לאתר את הביצוע האבוד ולשפוך אור נוסף על הפרשה.
__________________________________

יהודה בְּלֶכֶר הוא מוזיקאי בעל עניין מיוחד בזמר העברי