הגרסה העברית המוכרת של השיר 'חכי לי' תורגמה בפעם הראשונה בידי אברהם שלונסקי תחת הכותרת 'חכי לי'. השיר נדפס בעיתון הארץ, 19 בפברואר 1943 (י"ד באדר א' תש"ג), עמ' 3, במדור 'דגש קל', שעליו חתם שלונסקי בשם העט אשל (ראשי תיבות שמו).
לתרגום הקדים שלונסקי דברים מרגשים, 'הכשרון לחכות', שמהם עולה כי השיר הגיע אליו לא דרך העיתון פראבדה אלא מקובץ ברוסית בשם עַם כִּי יִלָּחֵם, שבו כונסו שירי משוררים מברית המועצות ובהם גם 'חכי לי' (לא עלה בידי לאתר את שמו של קובץ זה ואת פרטיו):
מה זה 'הוּמַך'? כשכתב שלונסקי 'חרדתו של יחיד, אשר קולו הוּמַך ואיננו בתוך היללה הכללית', הוא התכוון, כנראה, לקול האישי שמדבר על מצוקות הפרט, שהונמך והוחלש בסערת המלחמה. הפועל הזה מופיע אצל שלונסקי גם בשיר 'יום אחרון' שאותו כתב כמה שנים קודם לכן (1939):
וכאן משמעו, הוּרַד, הוקטן גובהו, הונמך, הושפל (בניגוד ל'כָּל שֶׁתִּמֵּר', שמשמעו נישא אל על).
הנה המילים כפי שנדפסו בפעם הראשונה:
תרגומו של שלונסקי כונס בהמשך לכמה אנתולוגיות שראו אור באותו עשור של שנות הארבעים: הראשונה, עֲלֵי טֶרֶף: משירי העמים במלחמה, שערך עזריאל שוורץ [אוכמני], ספרית פועלים, 1943, עמ' 43-42; השנייה, בספר שערך שלונסקי עצמו, שִׁירֵי הַיָּמִים: ילקוט משירת העולם על מלחמת העולם, הקיבוץ המאוחד, תש"ו/1945, עמ' 93-92.
בטרם נמשיך לתרגומים נוספים, נאמר משהו על תוכנו של השיר.
ראשית, כדאי לשים לב שאף על פי שהצירוף 'את חכי לי' חוזר בשיר עשר פעמים, בשורה השנייה בחר שלונסקי לכתוב 'אך חכי היטב'. היו זמרים שקלקלו ושרו גם כאן 'אַתְּ חכי היטב' – ובוודאי שכך התקבל בפי הַשָּׁרים בציבור – אך שלונסקי בפירוש התכוון ל'אך' במובן של רק.
אי אפשר להבין את השיר, ובוודאי שלא לשפוט אותו לחומרה, ללא הבנת הרקע ההיסטורי שבו התחבר, הולחן והתקבל – מלחמה אכזרית שלא הייתה דומה לה בתולדות האנושות. סטטיסטיקות מדברות על מספר בלתי נתפס של כ-26 או 27 מיליון רוסים שמצאו את מותם במלחמת העולם השנייה, מתוכם כ-11 מיליון חיילים. איך בכלל אפשר להכיל מספרים כאלה? לא הייתה משפחה אחת בברית המועצות שלפחות אחד מבניה או מבני המשפחה הקרובים שלה לא נהרג, נשבה או נפצע במלחמה. השיר היה בן זמנו והצלחתו שיקפה את הֶמְיַת ליבם של מיליוני רוסים בחזית ובעורף.
ממרחק של 85 שנים מאז חובר השיר מותר לנו גם לדון במטען הרעיוני שלו בעיניים ביקורתיות. כשהשיר עומד בפני עצמו ומנותק מהקשרו, נחשפת נקודת המבט הגברית והאנוכית שבגרעינו. החייל הכותב מצפה כי רעייתו או אהובתו תשמור לו אמונים בכל מחיר, גם אם כל הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה שנפל בשדה הקרב, 'מת הוא... ונשכח'. כל בני משפחתו מאמינים שכך הוא המצב ('יאמינו אם ואב, כי אינני חי'), ולא רק הם אלא גם כל חבריו מתאבלים עליו ושותים כוס יין מר לזכרו. היחידה שנאסר עליה להתאבל היא בת הזוג האהובה. המשורר אינו מוכן להעניק לה את חסד האבלות, האלמנוּת והשִׁכחה, אלא דורש ממנה להישאר במצב מייסר של אי-ודאות מתמדת. הוא אכן חזר, בדרך נס, אך מה עם שאר חבריו שלא חזרו, וגם להם היו נשים שסבלו מבדידות ומחרדה לבשורת המוות? השיר (והלחן) היו חזקים משאלות תם אלה, אך אין אנו פטורים מלהעלותן.
ההיסטוריון אורלנדו פייג'יס, שציטטנו ממנו בפרק הקודם, מספר כי לא כולם התלהבו מן השיר והיו כאלה שחשבו שהוא 'סנטימנטלי' מדי. בהם הייתה אלכסנדרה, אמו של סימונוב, שאומנם לא סבלה את ולנטינה, אהובתו של בנה, אך גם הסתייגה מהחשיפה הרגשית. 'בייחוד עוררו בה רתיעה השורות "יאמינו אֵם ואב, כי אינני חי", שלדעתה העידו על חוסר כבוד כלפיה וכלפי כל אֵם בברית המועצות' (המלחשים, עמ' 349).
2. שלמה אבן־שושן (1943)
שלמה אבן־שושן, ינואר 2000 (צילום: אור מדיה, באדיבות ברכה יואל, ארכיון שדה נחום)
התרגום השני נעשה באותה שנה, 1943, בידי המתרגם והסופר שלמה אבן־שושן (2004-1910), חבר קיבוץ שדה נחום ואחיו של המילונאי הנודע אברהם אבן־שושן. תרגום זה, שנדפס בספר עִמָּךְ וּבִלְעָדַיִךְ: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, [1943], כמעט אינו מוכר היום, אף שבהחלט ניתן לשיר גם אותו על פי הלחנים של בלאנטר ושל דרורי. אבן־שושן היה מעריץ גדול של הספרות הרוסית וכל חייו עסק בתרגומים מתוכה.
מדוע תרגם את השיר זמן קצר כל כך לאחר תרגומו של שלונסקי (שעליו ידע כמובן וממנו גם הושפע בעקיפין)?
אבן־שושן סיפר כי תרגומו של שלונסקי לא סיפק אותו מבחינה רגשית (ראו להלן), אבל לדעתי ההסבר קשור בכך ששלונסקי תרגם רק שיר בודד, בעוד אבן־שושן תרגם את ספרון שירי המלחמה של סימונוב בשלמותו. מן הסתם חשב שיהיה מוזר לשלב בתוך ספרו תרגום שאינו פרי עטו.
אבן־שושן גם הקפיד לשמור את ההקדשה המקורית: 'לְוַלֶנְטִינָה וַסִילְיֶבְנָה סֶרוֹבָה' (עמ' 18).
בשנת 1998, כשכינס אבן־שושן את תרגומיו, ובהם גם 'חכי לי' (מִנְיָן רוּסִי: תרגומים משירת רוסיה, הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 28-27), הוא כבר השמיט את ההקדשה...
הנה התרגום מן המהדורה הראשונה:
עִמָּךְ וּבִלְעָדַיִךְ, עמ' 21-19
עשרים שנה אחר כך, בחודשים אפריל-מאי 1963, ביקר אבן־שושן בברית המועצות במשך שלושה שבועות ובמהלכם פגש סופרים ואנשי רוח. הוא קיווה לפגוש גם את סימונוב, שאותו הגדיר 'אהבת נעורים שלי', אך נאלץ להסתפק בשיחת טלפון. ברשימה מרגשת שפרסם בעיתון למרחב סיפר אבן־שושן כיצד הגיע אליו השיר המקורי (דרך יצחק טבנקין), מדוע החליט לתרגמו גם אחרי שפורסם תרגומו של שלונסקי, וכיצד התגלגל ספר תרגומיו זה לידיו של סימונוב עוד בימי המלחמה. הוא גם העיד על כך שאת תרגומו של שלונסקי שרו בלחנו של דוד זהבי (על לחן זה ידובר בחלק הבא):
למרחב, 20 בדצמבר 1963, עמ' 4, 8
רשמי ביקורו בברית המועצות ופגישותיו נאספו גם בספרו סיפורו של מסע: עשרים יום בברית-המועצות, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ד (על סימונוב ושירו, עמ' 114-101) , ובהמשך גם בספרו עַל הָאָבְנַיִם, הקיבוץ המאוחד תשל"ט, עמ' 138-127.
3. יוחנן בן־זכאי (1945)
התרגום השלישי, שנעשה גם הוא באותם זמנים, ב-1945, הוא פרי עטו של המתרגם והעורך יוחנן בן־זכאי (1971-1899), ואין זה שם ספרותי אלא שמו האמיתי (בתו הייתה השחקנית והעיתונאית טלילה בן־זכאי).
התרגום נדפס ב-18 בינואר 1945 בעיתון העולם, ביטאונה של ההסתדרות הציונית העולמית:
העולם, גיליון יז, 18 בינואר 1945, עמ' 171
4. נרדי (1945)
תרגום רביעי ושמו 'הוחילי לי' (לשון: 'יחלי לי'), שנחתם בשם העט 'נרדי' או 'גרדי' (הדפוס אינו ברור במקור), נדפס בעיתון דבר, ב-15 ביוני 1945, עמ' 3. הוא נכתב בלשון גבוהה ומליצית.
מי הוא (או מי היא) נרדי-גרדי? זהותו לא התבררה, אך שבועיים לאחר פרסומו זכה 'תרגום חסר יכולת זה' למקלחת של צוננין מאת ל' שץ, במדור הביקורת 'פולסין' שנדפס בעיתון משמר, ביטאונה של תנועת השומר הצעיר (לימים על המשמר). התרגום אכן גרוע וחסר מעוף וטוב לו שלא היה בא לעולם כלל:
משמר, 29 ביוני 1945, עמ' 4
זהותו של המבקר חריף הלשון ל' שץ – שזיהה את הכותב כ'גרדי' – גם היא אינה ברורה, אך חברי פרופ' אבנר הולצמן שיער אל נכון שמדובר בעזריאלשוורץ (לימים עזריאל אוכמני), שהיה אז מזכיר המערכת והרבה לכתוב בעיתון בסגנון דומה, ונראים דבריו. מעניין שאוכמני השווה את מעמדו המשפיע של 'חכי לי' לזה של 'הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ' של ביאליק.
5. זאב גייזל (2012)
זאב גייזל, יליד ברית המועצות הגר בארץ, הוא מתרגם בן זמננו ובאתר הבית שלו יש עשרות תרגומים פרי עטו, בעיקר מרוסית. ככל הידוע לי תרגום זה נעשה סביב שנת 2012. בדברים הקצרים שהקדים לשיר הסתייג גייזל מתרגומו המוכר של שלונסקי: 'לי אישית קשה לשמוע את השפה הצבאית "את חכי! ... חכי היטב!" וחריזה בצלילי תוף "אחזוררר... קדוררר..." למילים שהן כל כך אינטימיות במקור'.
והערה משלי על תרגום זה. חירות המתרגם היא רבה, בדרך כלל, אך בכל זאת נציין כי אלהים ('אלקים'), שמופיע כאן בבית האחרון, אינו נזכר במקור הרוסי (ובהתחשב בתקופת הפרסום של השיר המקורי, גם לא ייתכן שהיה נזכר).
בתגובה על הערתי זו כתב לי זאב:
אני מסכים עם ההערה. אני מתרגם לא רק משפה לשפה – אלא גם מתרבות לתרבות, מנסה ליצור כפיל תרבות עברי מוצלח. אגב, סביר להניח כי סימונוב דווקא
היה איש מאמין (במובן הנוצרי, אם כי לא קונפסיונלי). יש מאמרים ברוסית על המשמעויות המיסטיות בשיר זה.
גייזל, שתרגם לאחרונה לעברית אתיבגני אונייגיןשל אלכסנדר פושקין (שוקן, 2023), דיבר בשולי הרצאה שהתקיימה באוניברסיטה העברית לכבוד הופעת הספר גם על תרגום שירו של סימונוב. המעוניינים יוכלו להאזין כאן.
6. בוריס ארנבורג (2023)
תרגומו של הקריקטוריסט בוריס ארנבורג, האחרון לפי שעה, ראה אור בבלוג יקום תרבות של אלי אשד ב-6 בנובמבר 2023.
מה פשר הדחף של מתרגמים לתרגם שוב ושוב שיר שכבר תורגם (די טוב) לפניהם? אין זאת כי אם עוצמתו הרוחנית וכוחו המהפנט של השיר המקורי. זה גם מסביר, אולי, את הסיבה לריבוי הלחנים של השיר, שבהם אדון בחלק הבא.
______________________________
בחלק השלישי והאחרון נעסוק בלחן של שלמה דרורי, בלחנים נוספים שנכתבו לשיר על ידי מלחינים ישראלים ידועי שם, וגם נביא מבחר ביצועים.
אברהם שלונסקי (1973-1900) ידוע כמי ששיריו סוחפים את הקורא במוזיקליות המתפרצת שלהם,
בעושר הלשוני, בעוצמת ההבעה, בחריזה רבת ההמצאה, ובכל שאר המרכיבים
היוצרים שירה גדולה.
אומנם, לעיתים צריך להצטייד במילון כדי להבין היטב את הנאמר. למשל, מה
בדיוק הכוונה במילים 'חָזַרְתְּ אֵלַי בְּלִי סֵבֶר וְחָרוֹן' ('יום אחרון'), או מהו
הפירוש המדוייק של 'רָטֹב וְגִבֵּעַ הַחוֹל הַקִּמֵּחַ / הַשַּׁחַר מַתְרִיג צַמָּרוֹת
וּבְלֹרִית' ('בְּרֵאשִׁית חֲדָשָׁה')? אבל
התחושה היא שניתן לקלוט את החוויה של שירי שלונסקי גם מבלי להבינם לגמרי.
הסיבה לכך קשורה בוודאי ברובד המוזיקלי שלהם, שבא לידי ביטוי במקצב המתנגן, בחריזה הווירטואוזית ובעושר הצלילי הרב של צירופי המילים. כל אלה פועלים על הקוראים באופן ישיר
ומיידי, עוד לפני שהתוכן של השיר והמסר שלו ברורים להם. הריתמוס השקול
והסדיר של השירים מאפשר לקרוא אותם בקלות, מתוך הרגשה שהם כאילו
מקריאים את עצמם, ואין צורך בניסיונות רבים כדי לתת למילים להתנגן באופן
שהמשורר התכוון לו.
הדברים מורכבים יותר ופחות ברורים כשמנסים לקרוא את שיריו המוקדמים
של שלונסקי, מהעשור הראשון של כתיבתו – שנות העשרים של
המאה הקודמת.
א. עָמָל
אחד השירים הידועים ביותר מתקופה זו הוא הרביעי מתוך קבוצה של ארבעה
שירים שקובצו תחת הכותרת 'עָמָל'. הוא מתחיל במילים 'הַלְבִּישִׁינִי, אִמָּא כְּשֵׁרָה,
כְּתֹנֶת-פַּסִּים לְתִפְאֶרֶת'. השיר נכתב בשנת 1924 או 1925 ופורסם
לראשונה ב-1925. לאחר מכן נדפס השיר בספרו של שלונסקי בַּגַּלְגַּל (הוצאת דבר, תרפ"ז), כחלק מסדרת
שירים שכותרתה 'גִּלְבֹּעַ'.
רבים
כתבו על השיר הזה, הנחשב כמייצג מובהק של רוח החלוצים בתקופת העלייה
השלישית, ורובם התבססו על הפירוש שהציעה לאה
גולדברג במאמרה המכונן 'על ארבעה שירים של א' שלונסקי' (מאזניים, לח, תשל"ד, עמ' 287-275; ובספרה האומץ לחוּלין, ספרית פועלים, 1976).
בדברי הסבר מאירי עיניים חשפה גולדברג כמה מהמקורות המקראיים ששלונסקי התייחס אליהם ופירשה באופן משכנע את כוונתו
באיזכּורם. למשל, את תחושת
הקרבן או ההקרבה, העולה מהאֶרמזים לסיפור יוסף ('כְּתֹנֶת-פַּסִּים') ולפרשת
העקדה ('וְעִם שַׁחֲרִית הוֹבִילִינִי'), היא מפרשת כהתייחסות להורי החלוצים, שנעזבו ונותרו מאחור: 'שכן ידעו הבנים, שעזבו את ביתם ואת בני-ביתם,
שחייהם החדשים הם קרבן שנדרש מן ההורים'. היא הצביעה על הזיקה החבויה בביטוי 'גוֹלְשִׁים
כְּבִישִׁים', שמזכיר כְּבָשִׂים, לפסוק משיר השירים המתייחס
ליופייה של הרעיה ('שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד'), שנועדה
להמחיש 'מה יפים הם אותם הכבישים בעיני המשורר'. היא אף הסבירה
שהפנייה ל'אִמָּא כְּשֵּׁרָה' אינה מכוונת לאם הפרטית של המשורר,
אלא היא 'סמל האם היהודית שבגולה ... אותה אמא שאליה פונים שירי-העם
היהודיים ביידיש'.
מומלץ
מאד לקרוא את המאמר כולו (למנויי JSTORE: כאן), אךמאחר
שענייננו הוא התנגנות השירים,
נביא כאן את דבריה של גולדברג בנושא זה (עמ' 276):
אומנם, בשירה המקראית, ומזמורי תהיליםבכלל זה, קיים סוג מסויים של
משקל, אבל לא כזה שמתאפיין
בסדר קבוע של הברות והטעמות (משקל טוֹנִי-סִילַבִּי, או בעברית: נגינתי-הברתי)
כפי שמוכר לנו משירים רבים של משוררי תקופת התחייה ומשיריו
המאוחרים יותר של שלונסקי ובני דורו (כולל לאה גולדברג עצמה),
ולכן אין ספק שכוונת הדברים של הכותבת היא, שהשיר כתוב במשקל חופשי. כבר בקריאה של שתי השורות הראשונות, מתקבל הרושם שכך אכן הדבר:
ניתן
לראות את החילופים הלא סדירים בין יחידות משקל של שתיים ושלוש הברות,
כמו גם את המיקום השונה של ההטעמה בכל יחידה: באלה של שתיים,
ההטעמה ממוקמת לעיתים על ההברה הראשונה (ט-טַ)
ולעיתים על השניה (טַ-ט), וכך
גם ביחידות של של שלוש הברות (ט-טַ-טַ, או טַ-טַ-ט).
הערבובהזה של יחידות משקל שונות ללא סדר קבוע, והמיקום
המשתנה של
ההטעמות בתוכן, הם בדיוק המאפייניםשל
משקל או ריתמוס חפשי. עם זאת,
בבחינה מדוקדקת יותר, מתגלים בשיר כמה פרטים המאתגרים את התפיסה הזו לגבי אופן הקריאה הנכון. הכוונה היא לרצף הטעמות הקיים בשורה 'עוֹטְ-פָהאַרְ-צִיאוֹרכַּ-טַּ-לִּית',
כמו גם בשתי שורות עוקבות בהמשך השיר: 'וּבָעֶרֶב
בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת יָ-שוּבאַ-בָּאמִסִּבְלוֹתָיו / וְכִתְפִלָּה
יִלְ-חַשׁנַ-חַת'.
ככלל, התופעה
של הטעמות רצופות בהקשר שירי איננה רצויה משום שהיא מנוגדת לתכונה
בסיסית מאד של הדיבור השירי ושל ביצוע מוזיקלי בכלל, שבהם באה בדרך
כלל הרפיה (הברה לא מוטעמת, או צליל לא מודגש) אחרי כל הטעמה. רצף
הטעמות כזה יוצר תחושה לא נוחה בקריאה – כמו בהליכה שבה לפתע
רגל אחת נתקלת בשנייה – ולכן משוררים משתדלים להימנע ממנו גם בשירים
במשקל חופשי. בהתחשב בכך ששלונסקי נודע כמשורר בעל חוש מוזיקלי
מפותח במיוחד, הדבר מעורר חשד שאופן הקריאה שהציעה לאה
גולדברג אולי איננו נכון.
מאמרה של גולדברג הנזכר לעיל התפרסם לראשונה באנגלית, חלק מאנתולוגיה של שירה עברית מודרנית (The Modern Hebrew Poem Itself), שראתה אור ב-1965 בהוצאת שוקן האמריקאית ובעריכתם של סטנלי ברנשאו, ט' כרמי ועזרא שפייזהנדלר. באנתולוגיה זו הוצג מבחר משיריהם של משוררים עבריים, מביאליק ועד דליה רביקוביץ – כל שיר נדפס במקורו העברי אל מול תעתיק פונטי שלו באותיות
לטיניות. עורכי האנתולוגיה הוסיפו גם סימון של ההטעמות, מן הסתם כדי
להקל על הקוראים שאינם דוברי עברית.
The Modern Hebrew Poem Itself, p. 74
ניתן
לראות שההטעמות שסימנו העורכים בתעתיק הפונטי של השיר מתייחסות
להגייה האשכנזית שלו, וזאת בניגוד למה שניתן להבין מדבריה של לאה גולדברג.ואכן, בספרה מקצבים משתנים: לקראת תאוריה של פרוזודיה בהקשר תרבותי (אוניברסיטת בר-אילן, 2012; למנויי 'כותר': כאן) נדרשה לעניין זה חוקרת הספרות
ורד קרתי שם-טוב:
בקריאת
מאמרה של גולדברג
קשה להתעלם מחוסר ההתאמה שבין הניתוח המשקלי המוצע בו לבין ההטעמות
בטקסט המתועתק באותיות לטיניות, שנוסף בידי העורכים. בעוד התעתיק
מרמז כי השיר נכתב בהברה אשכנזית, כלומר בהטעמת ההברה שלפני האחרונה, גולדברג קוראת את השיר בהברה
ספרדית, שעל פיה ההברה האחרונה היא המוטעמת (עמ' 126).
איך
ניתן לדעת שגולדברג קראה את השיר בהברה ספרדית, כאשר במאמרה לא הוזכר כלל עניין ההטעמה? התשובה על כך פשוטה, ועל דרך השלילה: אם הייתה קוראת אותו בהגייה אשכנזית, היא לא הייתה יכולה להגיע למסקנה
שהוא כתוב במשקל חופשי, כי כפי שקבעה בצדק קרתי שם-טוב, 'בניתוח
משקלי של השיר על פי הטעמה מלעילית (כפי שהוא מופיע בתעתיק הפונטי),
מקצבו של השיר סדיר בהחלט: הוא כתוב במשקל טרוכאי והסטיות ממנו
מועטות מאד' (עמ' 127). אם יורשה לי תיקון קל לקביעה זאת, הייתי אומר
שמקצבו של השיר בהגייה אשכנזית הוא סדיר לגמרי, והוא כתוב במשקל
טרוכאי מדויק לחלוטין ללא כל סטייה (משקל טרוכאי הוא כזה שבנוי מיחידות
משקל של שתי הברות, שהראשונה מביניהן מוטעמת: ט-טַ / ט-טַ).
הנה
השורות הראשונות של השיר עם סימון ההטעמות בהגייה אשכנזית:
באופן
הזה המקצב הוא כאמור סדיר וקבוע לאורך השיר כולו, והתופעה המטרידה
של סמיכות הטעמות (אַרְ-צִיאוֹר, יָ-שׁוּבאַ-בָּא, יִלְ-חַשׁנַ-חַת) נעלמת
כלא הייתה:
מתברר
אם כן, שבמקרה זה עורכי האנתולוגיה צדקו ולאה גולדברג היא שטעתה.
הדבר
מפתיע. לאה גולדברג הכירה היטב את שלונסקי ובוודאי ידעה
שהוא החל את דרכו כמשורר בכתיבת שירים בהטעמה אשכנזית. את העובדה
שהיא לא הביאה בחשבון אפשרות שגם שיר מוקדם זה נכלל
באותה קטגוריה, הסבירה קרתי שם-טוב באופן הבא:
פירושה של גולדברג
משקף במקרה זה את המוסכמות הפואטיות של דורה. עבור דורם של
גולדברג ושלונסקי, על רגישותו הרבה לשאלת המבטא בשירה, ההכרעה איזה
מבין המשקלים האפשריים של השיר הוא המשקל החבוי היא, ללא כל ספק,
הכרעה תלויית אידיאולוגיה. שלונסקי השתייך לקבוצת משוררים שזכתה לעיתים
קרובות לכינוי 'מודרנה' והפואטיקה שלה הייתה מגויסת ומחויבת לציונות.
הענקת קדימות לקריאת השיר כטור חופשי במבטא הספרדי עלתה בקנה
אחד עם עמדת הציונות הסוציאליסטית, הדגישה את הדיאלוג הפרוזודי האינטרטקסטואלי
עם לשון החלוצים ועם הצורות התנ"כיות, והִסתירה את הדיאלוג
עם האינטרטקסטים הפרוזודיים הרוסיים והיידיים (עמ' 128).
בשפה
פשוטה יותר ניתן לומר שהציפייה משלונסקי הייתה
שיכתוב על נושא זה בלשון החלוצים, כמו 'פַּיְטָן סוֹלֵל בְּיִשְׂרָאֵל', ולא במבטא של משוררי הגולה. ככלות הכול, הוא עצמו היה חלוץ מגשים וחבר בגדוד העבודה, שהכיר היטב ואף חווה על בשרו את עבודת הכפיים המפרכת של סלילת כבישים, על הקשיים הפיזיים והנפשיים הכרוכים בה. אבל מתברר ששלונסקי לא נהג כך, והסתירה כביכול
שקיימת בשיר בין הנושא שלו – הקשור למציאות החיים החדשה בארץ ישראל – לבין התנגנות המילים המלעילית שלו, אשר שייכת לפרק חייו הקודם בבית ילדותו, היא עובדה שאין להתעלם ממנה. קריאה בהטעמה
הנכונה אף חושפת ומבליטה את היסוד הריתמי של השיר, שפועל
במקביל למה שנאמר בו כמעין ליווי מוזיקלי הנשמע כל העת ברקע. בעוד
המילים מדברות על הענקת ממד של קדוּשה לעמל, המקצב הקבוע והעקשני
שלהן (ט-טַ, ט-טַ)
מהדהד את התנועה העולה ויורדת של הפטישים והמכּושים, המכים בסלע כדי לפוררו לחצץ – הביטוי המעשי העיקרי
של העמל בסלילת הכבישים. כמובן שהאפקט הריתמי הזה נעלם לגמרי בקריאת השיר בהטעמה הארץ-ישראלית ('הספרדית').
החלוצים: לקט צלליות גזורות בידי מאיר גור-אריה, ירושלים, תרפ"ה
ב. אָהֳלֵנוּ
מקרה
מפתיע אף יותר מבחינת גישתו של שלונסקי לשאלת ההטעמה, מתגלה בקובץ
השירים 'אָהֳלֵנוּ', אף הוא חלק מסדרת שירי 'גִּלְבֹּעַ', שנדפס כהמשך לקובץ
'עָמָל'. אלו הם שישה שירים המתארים את חוויותיו של שלונסקי מתקופת
היותו חבר בגדוד העבודה בעין חרוד. כך תיאר אותם מנחם בן בספרו אברהם שלונסקי, המלך המודח (הוצאת המילים, 2016):
כאן כותב שלונסקי לראשונה
בניגון ובחריזה המלוטשת והמושלמת שלו, שאפיינה אותו מכאן ואילך
במשך עשרות שנים, וקיבּעה את נוסח השירה הישראלית המרכזית של אז (אלתרמן,
לאה גולדברג, רטוש, פן, עזרא זוסמן) למשך שנות דור (עמ' 63).
ואכן
אלה שירים נפלאים, הסוחפים את הקורא במקצב המתנגן שלהם, בצליל העשיר
של השפה ובדימויים מלאי השראה. כך לדוגמה מתחיל השיר הראשון:
עַל
אֶבֶן לְבָנָה עִם פֶּתַח אָהֳלֵנוּ
נִקְרָה לִי עֶרֶב חַם שֶׁלְּרֵאשִׁית-אֲדָר.
עוֹד רֶגַע וְהֵנֵץ הַלַּיִל מֵעָלֵינוּ
הִבְשִׁיל אֶת כּוֹכָבָיו כְּאֶשְׁכְּלוֹת סְמָדָר.
בסגנון
הזה, בהטעמה ארץ-ישראלית ובמקצב סדיר ומדויק, כתובים גם השיר השני
והשלישי בקובץ (את כל שירי 'אָהֳלֵנוּ', כמו גם את רוב שיריו האחרים של שלונסקי,
ניתן לקרוא במלואם בפרויקט בן-יהודה). אך לפתע, בשיר הרביעי, נראה
שהמשקל משתבש, ואין כל אפשרות לקרוא אותו במקצב סדיר כלשהו:
עֵת
אָסִיף לִי. אֱלֹהַּ יִבְצֹר כַּרְמִי.
וְעַל
שְׂדֵי-תְּנוּבוֹת כִּי אֲשָׂרֵךְ
בְּחֶרְמֵש שְׂפָתַי אֶקְצֹר פֹּה
שִׁבֳּלֵי זָהָב לִדְגַן שְׂעָרֵךְ.
נגדיר אותו
בינתיים כשיר בריתמוס חופשי ונעבור לשיר החמישי.
הבית
הראשון שלו נראה בתחילה כשקול במדוייק (טַ-טַ-ט/ טַ-טַ-ט/),
אבל בשורה
הרביעית הסדר משתבש (טַ-טַ-ט/ טַ-טטַ/ טַ-ט-טַ/):
מה שעוד
בולט לעין (ולאוזן) בבית הזה הוא החרוז המאד לא מוצלח של 'עֲטַרְתָּהּ'
(מלרע) עם 'יָצַרְתָּ' (מלעיל), שממש לא ייתכן שייכתב על ידי משורר וירטואוז
כשלונסקי. המסקנה ההכרחית מכך היא שהשיר כתוב בהטעמה אשכנזית,
שרק על פיה החרוז האמור נשמע נכון ואף מתקבל מקצב סדיר לגמרי
בכל השיר, עם יחידות משקל של שלוש הברות (טַ-ט-טַ/ טַ-ט-טַ/):
עַלחֶלְ-קַת/ הָ-רִצְ-פָּה/אֵ-תַ-צַּב/ לִיעָ-רֹם
וְ-קוֹשְׁ-רָה/ לִיחַ-מָּה/
עֲ-טַרְ-תָּהּ.
(-) הָ-דוּר/וְ-נָ-אֶה/רִ-בּוֹ-נוֹ/ שֶׁלעוֹ-לָם
הַ-בָּ-שָׂר/הַ-חַישֶׁ/-יָּ-צַרְ-תָּ.
מתבקש
אם כן לחזור ולקרוא שוב את השיר הרביעי, והפעם בהטעמה אשכנזית,
ועכשיו כבר לא מפתיע שגם בו מתגלה כך משקל סדיר לחלוטין, ביחידות
משקל של שתי הברות, שהשנייה מביניהן מוטעמת (טַ-ט/ טַ-ט/):
עֵתאָ/-סִיףלִי/. אֱ-לֹ/-הַּיִבְ/-צֹרכַּרְ/-מִי.
וְ-עַל/ שְׂדֵיתְּנוּ/-בוֹתכִּי/ אֲ-שָׂ/-רֵךְ
בְּ-חֶרְ/-מֵשׁשְׂפָ/-תַיאֶקְ/-צֹרפֹּה
שִׁ-בֳּ/-לֵיזָ/-הָבלִדְ/-גַן (שְׂ)עָ/-רֵךְ.
מצויידים
בניסיון שנלמד משני השירים הללו, יקל עלינו להתמודד עם קריאת השיר
השישי והאחרון בקובץ: 'עֲטֹף-נָא אֵל-שַׁדַּי', המוכר מאוד בזכות
הלחן שחיבר
לו יאיר רוזנבלום (השיר נקרא במקור 'שַׁבָּת' ובפי העם 'בואי כלה'). קריאה כזו תובילנו למסקנה הברורה שגם שיר זה כתוב בהטעמה אשכנזית, כי רק באופן הקריאה הזה הוא מתנגן
במקצב קבוע ומדויק (כמו בשיר הקודם לו, ביחידות משקל של שלוש הברות,
שהאמצעית ביניהן מוטעמת), ומתוך הנחה שפשוט לא ייתכן שמבנה ריתמי
מסודר כזה בשיר כולו יווצר במקרה וללא כוונה מראש של המשורר:
אגב, מבנה ריתמי זה, של ארבע ושלוש יחידות משקל בשורה לסירוגין, עם אותו מקצב בדיוק, מתקיים בלא מעט שירים מתקופת התחייה, כמו למשל 'אֶלהַצִּפּוֹר' או 'אֶל הָאַגָּדָה' של ביאליק, 'יָשִׂישׂוּ
שְׁמֵי-תְכֵלֶת' או'בַּאֲבִיב-יָמֵינוּ, בְּחֹדֶשׁ-הָאָבִיב' של
טשרניחובסקי ועוד רבים.
פרט
מעניין הקשור למבנה המשקלי של 'עֲטֹף-נָא אֵל-שַׁדַּי' הוא הניסוח התמוה במקצת
של שורות הסיום שלו, המהוות מעין חזרה על השורות האחרונות של הבית
הראשון: 'נָשֵׁינוּ הַיָּפוֹת תַּדְלֵקְנָה הַנֵּרוֹת / וְאָנוּ נְקַדֵּשׁ
עַל חַלָּה'.
איך
ניתן להסביר את הויתור על ה' הידיעה במילה 'חַלָּה', שנראית מתבקשת
בהתאמה ל'תַּדְלֵקְנָה הַנֵּרוֹת',
ובעיקר כשבבית הראשון החלה כן מיוּדעת
('וּלְקִדּוּשׁ הָכִינִי הַחַלָּה')?
במילים המושרות בלחנו של יאיר רוזנבלום 'תוקן' הדבר ושרים 'וְאָנוּ נְקַדֵּשׁ עַל הַחַלָּה',
אבל אין מדובר כאן בטעות. כשקוראים את השיר
בהטעמה הנכונה שלו מתגלה מיד הסיבה לשיקול הדעת של שלונסקי:
מאחר
שהמבנה הריתמי של השיר באופן הקריאה הזה הוא מושלם, מובן לגמרי
ששלונסקי לא רצה לשבש אותו על ידי הוספת הברה מיותרת, ועוד במילה האחרונה. הוא היה מוכן אפוא להקריב משהו מההיגיון התחבירי כדי לא לפגוע בסדירות
המדויקת של המשקל.
הנה להקת הנח"ל והסולן מוטי פליישר בלחנו היפה והמרגש של יאיר רוזנבלום (הקלטה מ-1971) :
השאלה
המתבקשת לאור הנאמר כאן, היא מה עשויה הייתה להיות הסיבה לבחירה
המעט מוזרה של שלונסקי לצרף יחד תחת הכותרת 'אָהֳלֵנוּ' –המתייחסת
כמובן לאהלו של החלוץ בגדוד העבודה – שלושה שירים הכתובים בסגנון
החדש שאך זה עתה נוצר, ובהטעמה הארץ-ישראלית השייכת להוויה
החלוצית של התקופה המתוארת בהם, עם שלושה שירים הכתובים בהטעמה
אשכנזית, שנשמעת לגמרי זרה לתוכן האמור. האם לא הגיוני יותר היה
לצרף לשלושה הראשונים את שירי 'עַד הֲלֹם', המופיעים בהמשך הסדרה 'גִּלְבֹּעַ',
שנראים מתאימים הרבה יותר בסגנון ובתוכן לשירים הראשונים
של'אָהֳלֵנוּ'?
הנה לדוגמה
שורות הפתיחה המתנגנות להפליא של הראשון מהם:
אוהלי המגורים של קיבוץ הזורע, 1937 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)
ג. בין משקל והטעמה לבין דת ומסורת
מסתבר
אם כן שלא השאיפה לאחידות סגנונית היא שהכריעה בבחירת השירים לקובץ 'אָהֳלֵנוּ',
אלא שיקולים אחרים שאותם ניתן רק לשער. יתכן שהדבר קשור
לגישתו המורכבת של שלונסקי לשאלות אמונה ומסורת, שהייתה שונה מן המקובל בקרב רוב חלוצי העלייה השלישית והציבור החילוני
באותה עת. הוא לא היה שומר מצוות, אבל נושאים הקשורים
לחוויה הדתית ולמעמד האדם מול האל העסיקוהו כל חייו. בעמדותיו, שגרסו טשטוש גבולות בין דתיות וחילוניות, ובשאיפתו להגשים את ערכי
המהפכה הציונית הסוציאליסטית מבלי לאבד את הזיקה למסורת היהודית, ייצג שלונסקי עמדה חריגה לתקופתו. מנהגי השבת, שאותם הזכיר בשירו 'עֲטֹף-נָאאֵל-שַׁדַּי', נכחו בזיכרונותיו
מגדוד העבודה כמושא של כמיהה וגעגוע על אף היעדרם ממציאות החיים היומיומית, לא פחות מהחיים הממשיים באוהל ובשדות שלמרגלות הגלבוע. לכן אולי בחר לשלב בקובץ 'אָהֳלֵנוּ' שתי נקודות מבט המשקפות את היותו 'במזרח' בעוד ליבו נמצא עדיין, במידה רבה, 'בסוף מערב': האחת על מציאות החיים החלוצית בעמק יזרעאל, והשנייה על דברים שהיו לו אז רק בבחינת
משאת נפש, כמו געגועים לבית ההורים ולמנהגי המסורת של פרק חייו
הקודם. לנקודת המבט הראשונה הוא בחר בסגנון
השירי החדש ובהטעמה הארץ-ישראלית, ולשנייה את המשקלים וההטעמה
המלעילית ברוח שירי תקופת התחייה, שהזכירו לו את העולם הישן
של בית ילדותו. אם זו אכן הייתה כוונתו, ייתכן שזהו מקרה יחיד בשירה העברית
שבו לשאלת ההטעמה ישנה משמעות תֶמטית, או במילים אחרות, שהמשורר השתמש בהבדל בין שני המִבטאים כאמצעי הבעה ספרותי המשרת את
התוכן ואת המסר של השירים.
הנה 'אוהל שח', שיר לא כל כך מוכר שחיבר שלונסקי בימי 'אהלנו' הפרטיים שלו. הלחן שהותאם לשיר זה הוא של פרץ הירשביין (שבמקור כתב אותו לשיר עם ביידיש), ושר שמעון ישראלי:
חליפת מכתבים בין שלונסקי לבין בן-דודו (השני) רבי מנחם מנדל שניאורסון,
האדמו"ר מליובאוויץ', התפרסמה לאחרונה בספרו של רני יגר, אברהם
המאמין העברי: חוּלין ודתיות ביצירתו של אברהם שלונסקי (כרמל, 2021). הנה מובאה ממכתב ששלח שלונסקי ובה יש ביטוי תמציתי לתשוקתו כאמן לבלתי-ידוע, לסוד ולנשגב, עם
אמירה יוצאת דופן במקוריותה על מהות השירה, שעשויה להתאים באותה מידה גם
לתחומי יצירה אחרים:
ניסיתי באותה שיחה שנתקשרה בינינו,
לרמוז משהו על אותו אי-שקט נעלה. אותה אי-ידיעה, שהיא הפגישה המפעמת
שבין אדם לסודות האופפים אותו, שממנה מתפרנסת השירה. אני רואה
בכך את הדבקות האמונתית של המשורר, שבניגוד לאיש המדע, למשל, החי על
הידוע (המתרבה והולך עם מרוצת הזמנים), חי הוא על הבלתי-ידוע, שאין
לו שיעור ואין לו סוף, ושעל כן השירה היא נצחית (עמ' 178).
הנה לסיום 'יום אחרון' של שלונסקי, בלחנם של מאיר אריאל ושלום חנוך ובביצועו המרטיט של אריק איינשטיין:
___________________________________________
רון זרחי הוא מוזיקאי ומנצח מקהלות. עד לאחרונה ניצח על מקהלת הגליל העליון