‏הצגת רשומות עם תוויות על דעת המקום. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות על דעת המקום. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 12 ביוני 2026

על דעת המקום: חפצי-בה או חפציבה?

ברכת חברי קבוצת חפצי-בה לעיתון 'דבר' במלֹאת שנה להופעתו (דבר, 7 ביוני 1926, עמ' 4)


חפצי-בה הוא קיבוץ ותיק ליד בית אלפא, בעמק חרוד, שנוסד בשנת 1922. אבל איך בעצם כותבים את שם המקום: מילה אחת (חפציבה), או אולי שתיים עם מקף (חפצי-בה)? איך מנקדים – בָהּ או בָּהּ? ואיך מתעתקים את השם ללטינית - Hefzi-Bah, Heftsi-Vah, ואולי בכלל Heftsiva ,Heftsiba או Heftsi Ba? 

דוגמה טובה לבלבול נמצא בשני השלטים הבאים, שצולמו במרחק של כ-250 מטר זה מזה, לא הרחק מהכניסה לקיבוץ:

צילומים: איל בן ישי

נתחיל עם השם עצמו, שמקורו החד-משמעי הוא בנבואת ישעיהו:


ומכאן שמדובר בצירוף של שתי מילים המחוברות במקף ופועלות כשם אחד (צירוף כבול), והניקוד של האחרונה הוא בלי דגש (כידוע, אחרי אותיות אהוי אין דגש באותיות בגד כפת).

גם במסמכים רשמיים של רישום שמות מקומות בישראל יש חוסר אחידות. כך למשל, ב'רשימת שמות היישובים בישראל', שהוציאה האקדמיה ללשון העברית, נכתב התעתיק הלטיני התקני כך: Heftsi-Vah.




לעומת זאת, ברשימת 'שמות יעדים לשילוט הדרכה' של משרד התחבורה, נכתב התעתיק Heftsiva.




ראשיתה של חפצי-בה הייתה בחוות פועלים ליד חדרה על אדמות שנרכשו (ובלשון התקופה 'נגאלו') בידי יהושע חנקין. על פי המסופר, הרעיון לקרוא למקום בשם זה היה של רעייתו אולגה חנקין (ראו כתבה מפורטת של יחיאל מדור-חיים, 'חוות חפצי-בה', במחנה, 28 במאי 1986)

בארכיון המדינה נשמר גם סרטון קצר מ-1940 שמתעד הקמתה של 'עיר העתיד' (לא פחות!) על אדמות חפצי-בה:

      

אבל נתיבות החיים הוליכו את השֵׁם למקומות אחרים.

אומנם, מייסדי הקיבוץ הקפידו לקרוא לו בשם הנכון 'חפצי-בה', אבל לאורך השנים התקבל גם השם 'חפציבה' כמילה אחת: כך באתר הבית של הקיבוץ, כך בערך בוויקיפדיה וכך גם בשלטים שונים. אפילו בתיעוד בן הזמן, למשל בגלויה הזאת משנת 1924, שנתיים לאחר ייסוד הקיבוץ, שמנציחה את 'ילדי חפציבה בחצר של חפציבה':

אוסף ביתמונה, ויקימדיה

גם מחצבות השיש של הקיבוץ נקראו חפציבה:

צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה

וכמובן היה גם שם פרטי. 

בנות רבות נקראו חפצי-בה, וב-1956 נכתב אפילו שיר מיוחד לכבודן בידי יעקב אורלנד והולחן בידי מרדכי אולרי-נוז'יק. הנערה שבשיר היא 'בת תימן', אבל השם היה גם נחלתן של בנות עדות אחרות, ממזרח וממערב.

דבר, 8 ביוני 1956, דבר השבוע, עמ' 27

אורלנד הקפיד לכתוב חפצי-בה, אבל בהעתקות מאוחרות (למשל, בספרו של דן אלמגור, שושנת תימן: בני-תימן בזמר העברי, 2008, עמ' 134, או במילים המובאות באתר שירונט) נפל המקף והשיר נקרא 'חפציבה'.

הנה יפה ירקוני עם 'חפצי-בה':

התקליט הופק בחברת הד ארצי, 1956 (סטריאו ומונו)

זקנים שבנו עוד זוכרים מן הסתם את חברת הבנייה הגדולה 'חפציבה', שקרסה ברעש גדול בשנת 2007 בעקבות תרמית ענק של מנכ"ל החברה.

ויש גם שכונת חפציבה בחדרה, גן ציבורי חפציבה בנתניה, מרוץ חפציבה של חברת החשמל, ועוד ועוד.

צילום: יעל געתון (שקוף)
עיריית נתניה

ומה בנוגע לשמות רחובות?

בהרצליה יש רחוב המציין את שם הקיבוץ. לא תופתעו לגלות שבאותו רחוב מתקיימות שתי הצורות:

צילום: איתמר לויתן

ומה קורה בשכונת קריית חיים אשר בחיפה?

רחוב נידח ושקט ובו שלט רשמי אחד ויחיד:


ובכן, מילה אחת חפציבה. בקטנה נעיר כי הכיתוב חסר מובן. מה זה 'להרי הגלבוע'? מן הסתם נפלה המילה 'לרגלי הרי הגלבוע'. על הפסיק שנתקע בהסבר באופן מוזר אין טעם להרחיב.

נראה שהדיירים ברחוב יודעים עברית טוב יותר ואת בתיהם שילטו בצורה מדויקת:

צילומים: איתמר לויתן

אגב, תנועת 'תכלת-לבן' שעל פי השלט בקריית חיים הקימה את הקיבוץ, מוכרת יותר כתנועת הנוער החלוצית בלאו-וייס (Blau Weiss), שפעלה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בגרמניה, באוסטריה, בצ'כוסלובקיה ובהונגריה. 

והנה עוד דוגמה לסיום. 

בדרך יבנה ברחובות נמצאת חנות ספרים ותיקה ושמה 'חפציבה' (במילה אחת). מייסדת החנות יוכי רובין סיפרה לנו, כי עוד מנעוריה בחיפה אהבה את שמו של הכול-בו הגדול 'חפצי-בה', ששכן בבית הקרנות (קרנות, לא קרונות!) ברחוב הרצל 16. הרעיון מאחורי השם הוא: כל מה שאתה חפץ בו נמצא בה, בחנות...

צילום: איתמר לויתן

ואכן בחיפה היה (וכבר איננו) כול-בו מפורסם כזה, שנפתח ב-1946 (ואולי אף קודם לכן). מצאתי אפילו תמונה מגניבה של החזית שלו וממנה אפשר לראות בבירור שהשם היה חפצי-בה ולא חפציבה.

חפצי-בה בחיפה, 1946 (צילום: זולטן קלוגר, ויקימדיה)

לכול-בו שבחיפה קדמה חנות בתל אביב שנקראה באותו שם (חפצי-בה). היא נפתחה ב-1935 ברחוב אלנבי 58.

אז מה המסקנה?

השם הנכון והניקוד הנכון הוא כמו בתנ"ך 'חֶפְצִי-בָהּ'. התעתיק הלטיני הנכון הוא: Heftsiva, אבל החיים עשו את שלהם והצורה 'חֶפְצִיבָּה' הפכה לנפוצה, בעיקר בשל העובדה שכך נקראו, ועדיין נקראות, בנות רבות בישראל.


משהו על השם הפרטי חפצי-בה

האם שימש השם חפצי-בה כשם פרטי גם בתקופות קדומות? 

התנ"ך עצמו מעיד שאכן היה שם כזה ואמו של המלך מנשה נקראה כך (מלכים ב, כא, 1):
בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמׇלְכוֹ, וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם, וְשֵׁם אִמּוֹ חֶפְצִי-בָהּ.
ככל שידוע לי, בימי הגלות הארוכים לא השתמשו בשם זה. התחדשותו קשורה בהתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל, באדמות שקנה יהושע חנקין ב-1894 באזור חדרה (ראו המליץ, 15 במאי 1894, עמ' 6), ועליהן נבנתה חוות חפצי-בה. 

זו הזדמנות להוציא מהחושך לאור שיר של יצחק קצנלסון שנקרא 'חפצי-בה' ואותו חיבר למחזה תנ"כי בשם 'ראשונים' (לא ידוע לי אם מחזה זה נדפס). השיר נדפס בפעם הראשונה בעיתון הצפירה, 18 באוקטובר 1917, עמ' 7-6:


חיפשתי גם באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' וניסיתי לאתר באמצעותו את 'חפצי-בה' הראשונה שנשאה שם זה. מצאתי בעיתון הארץ, מיום 9 בפברואר 1925, את המודעה החידתית הזו:


מיהי 'חפצי-בה' זו? אפשר להניח שמדובר באישה בוגרת ששייכת ל'חוג ספרותי' כלשהו, לפחות בת עשרים, ומכאן ששמה ניתן לה, כנראה, בזיקה להקמת החווה.

שש שנים אחר כך דווח בעיתון דבר (24 ביולי 1931, עמ' 6) על מזוודה כחולה שאבדה או הוחלפה בבית המכס ביפו, ובתוכה מסמכים על שם חפצי-בה שפירא. אני מנחש שמדובר בעולה חדשה, ועל כל פנים זו חפצי-בה המתועדת הראשונה.

ואם התקשיתי למצוא את החפצי-בות הראשונות, הנה הצלחתי למצוא בקלות את הפרה חפצי-בה בת תקוה, שאבוי נמכרה במכירה פומבית בחודש נובמבר 1931 וגורלה אינו ידוע...

דבר, 19 בנובמבר 1931, עמ' 4

_____________________________________

תודה ליועץ הלשון רפי מוזס ולצלם איתמר לויתן.

יום שישי, 11 ביוני 2021

זיכרון ליהודה זיו: מצוקי דרגות, עין קובי, מגדלי עשן, קוצים וכוהנים

יהודה זיו (צילום: ברוך גיאן)

אמר העורך: 

השבוע לפני שנה, ב-10 ביוני 2020, נפטר יהודה זיו, איש ידיעת הארץ, שקוראי עונ"ש הכירוהו היטב מעשרות המאמרים שפרסם בבלוג.  

במלאת שנה למותו נברתי ב'סל המערכת' ומצאתי כמה רשימות קצרות ששלח לי יהודה במרוצת השנים ומסיבות שונות לא הגיעו לידי עריכה ופרסום. לזכרו אני מביא מקצת מדבריו (יש עוד, ואפרסמם בימי הזיכרון הבאים), וצר לי צר שאין מי שיענה לשאלותי, שיתקן, שישמיט או שיוסיף, ובעיקר שייהנה כל כך מפרסום דבריו ומחידודיו. 

א. מצוקי דרגות

(אתר צה"ל)

עם הקמת צה
"ל, בעיצומה של מלחמת העצמאות, נתבקשו לו שמות לדרגות הפיקוד השונות, אך הוועדה 
שנתמנתה לצורך זה מצאה במקורותינו רק מערכת פיקוד מספרית בלבד: 'וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם' (דברים, א 15). בארגון 'ההגנה', שקדם למדינה, היו 'שָׂרֵי האלפים' למפקדי גדודים (מג"דים), 'שרי המאות' למפקדי פלוגות (מ"פים), 'שרי חֲמִשִּׁים' למפקדי מחלקות (מ"מים) ו'שרי עֲשָׂרֹת' למפקדי כיתות (מ"כים).   

בצה"ל נקבע החידוש הלשוני 'טוּרַאי', מלשון טוּר, כלומר, חייל פשוט העומד בטור או בשורה (גם חברי ההגנה נקראו בלשון הסתרים של התקופה: אנשי 'השורה'). שם זה יוחד לשלוש הדרגות הנמוכות ביותר: טוראי, טוראי ראשון (טר"ש) ורב-טוראי (רב"ט). חידוש לשון זה גרם לארכאולוג הנודע אברהם בֶּרְגמַן (2008-1909), מושל מחוז ירושלים עם קום המדינה ולימים יו"ר ועדת השמות הממשלתית, ל'העלות עצמו בדרגה'. עד אז נהג ברגמן לחתום על מאמריו בשם העט א' טוראי (תרגום שם משפחתו מגרמנית, שבה משמעות שמו היא 'איש הר', לארמית, שבה טוּר הוא הר), ומכאן ואילך החליט לשאת את השם העברי המצלצל אברהם בִּירָן (לשון בִּירָנִית, מגדל), אשר צמח מאותיות שם משפחתו הקודם 'ברגמן'. 


על הטוראים הופקד סַמָּ"ל, ראשי תיבות סֶגֶן מִחוּץ לַמִּנְיָן, שאינם אלא תרגום ראשי התיבות NCO הנהוגים בצבא בריטניה (Non-Commissioned Officer). עם הזמן נשרו הגרשיים שציינו את ראשי התיבות והתקבלה המילה סמל. ממעמד הסמל נוצר גם מעמד המַשָׁ"ק, מפקד שאינו קצין, שעוד נכונו לו עתידות, והשתלשלו ממנו דרגות נוספות: רב סמל (רס"ל), רב סמל פלוגתי (רס"פ), רב סמל ראשון (רס"ר), רב סמל גדודי (רס"ג; שבתולדות ישראל הרי אלה גם ראשי תיבות שמו של רב סעדיה גאון), רב סמל מתקדם (רס"מ) ורב סמל בכיר (רס"ב). 

כל הנמנים עם קבוצת המש"קים – מסמ"ל ועד רס"ב – נושאים גם את הכינוי נַגָּד (לשון 'נָגִיד ומצווה', שליט, נושא משרה), המציין, בדרך כלל, בעלי תפקידים מיוחדים כמו נַגַּד משמעת. אף הלשון הערבית עושה שימוש בשורש נַגַ'דַ, ממנו נגזר גם בה התואר נַגִ'יד (אמיץ, בן חיל). בשנות הארבעים הקימו ערביי ארץ ישראל ארגון נוער לחינוך קדם-צבאי, שכּוּנה בשם נַגָּ'אדָה, ובראשו עמד עו"ד מוחמד נִמְר אל הווארי. אנו נערי הַגַּדְנָ"ע (גדודי נֹעַר), לגלגנו בשעתנו על החקיינים הללו, שלא רק ש'גנבו לנו את השם' אלא גם שיבשו את אותיותיו (גדנ"ע> נג'ד"ה). זכורני איך נהגנו לפזם בהתלהבות את ההמנון הארוך, המסולסל והמונוטוני של הנג'אדה, שמילותיו החוזרות על עצמן היו: 'יָאללָּה, יָא-שַׁבָּאבּ' (עוּרוּ, בני הנוער).

בעקבות הכתוב 'אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ' (מלכים א, כ 11) נושא חייל שדרגתו מטוראי ועד רס"ב את התואר חוגר. בעקבות התואר המקראי קצין נקראים בעלי הדרגות הגבוהות יותר בתואר קצינים, כמסופר על השופט יפתח הגלעדי 'וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין' (שופטים, יא 11), שעל מקורו אפשר, אולי, ללמוד מן הערבית שבה קָאדִי (כתיב קאצ'י וקרי קאצ'ין) הוא שופט.


דרגת סֶגֶן נלקח מהפסוק 'הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים' (עזרא, ט 2), שבלשון האכדית משמעותו ממונה או מושל עיר כבושה, והיא משמשת לדרגות הקצונה הנמוכות: סֶגֶן-משנה (סג"מ) וסֶגֶן; ומעליהם סֶרֶן, תואר שהושאל מ'סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים' (שמואל א, ו 4), שנתון לפיקודו של רב סרן (רס"ן) – אף כי בין שניהם חוצצת ההבחנה בין קצין זוטר (עד דרגת סרן) לבין קצין בכיר (מרס"ן ומעלה). 

דרגת אלוף, שנשאלה מ'אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו' ומ'אַלּוּפֵי אֱדוֹם' שבמקרא (בראשית, לו 15, 43), גם היא משמשת בצה"ל סולם דרגות שלם – סגן אלוף (סא"ל), אלוף משנה (אל"מ), תת אלוף (תא"ל), אלוף ורב אלוף (רא"ל) – הדרגה הגבוהה ביותר, אותה עונד ראש המטה הכללי (רמטכ"ל). אגב אלופי אדום, בשעתו הציע פרופסור יוסף קלוזנר להעניק למושבה עתלית את השם ההיסטורי מַגְדִּיאֵל, אלא שאז קפץ עליו רוגזו של הרב הראשי הראי"ה קוּק, שטען כי זה שמו של אחד מאלופי אדום (שם, 43) ולא עוד אלא שרש"י פירש שם: 'היא רוֹמִי'. כך נשארה עתלית ללא שם עברי ועד היום היא נושאת את שמה הקדום שמקורו אינו ברור.

היודעים כל אלה, כי התואר אַלּוּף לא קשור לאותם 'שרי אלפים' אלא הוא כינויו של השור ההולך בראש העדר? לא לחינם האות הראשונה בכתב העברי הקדום שמה 'אָלֶף', ולפיכך גם צורתה כראש שור מקרין, הנוטה על צידו ופניו שמאלה, לכיוון האות הבאה אחריו. היוונים אף הם נטלו מכאן את כתב הא"ב שלהם (אַלְפָא-בֵּיתָא), אך בשל כיוון הכתיבה המקובל עליהם, משמאל לימין, הפכו את ראש השור כשקרניו כלפי מטה וכך יצאה להם האות A, אף כי גם ביוונית הוסיפו לקרוא לה 'אַלְפָא'. מעניין, שהלע"ז בפרסומת היה 'מכת מדינה' כבר בימי חז"ל, אשר עשו שימוש בשמה היווני של האות אל"ף שעה שהכריזו על תְּקוֹעַ הגלילית (היא חורבת שֵׁמַע שמעל נחל מירון): 'תקוע – אַלְפָא לְשֶׁמֶן' (בבלי מנחות, פה ע"ב) – כלומר שמן סוג א'. ורבי יוחנן הוסיף שם: 'מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן', בעקבות מעשה האישה החכמה מתקוע שביהודה, שגרמה לדוד להשיב את אבשלום בנו מגלותו (שמואל ב, יד). 

הקידומת 'רב' היא שזכתה אפוא בתפוצה הנרחבת ביותר בסולם הדרגות של צה"ל: רב-טוראי, ששת רבי הסמלים למיניהם, רב סרן ורב אלוף – ובסך-הכל עשרה 'רבנים', כולל הרב הראשי לצה"ל... 

איור: מושיק

סיכום אנציקלופדי על דרגות צה"ל יש בוויקיפדיה העברית כאן.

ב. עין קובי

עין קובי (ויקיפדיה)

נשאלתי כיצד הוגים את השם עין קובי, המעיין שנמצא מצפון-מזרח למושב מבוא ביתר, ומה משמעותו של שם זה? 

במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי (צה ע"א) נדון מעשה הריגת יִשְׁבִּי, אחי גולית הפלשתי, ענק איש נוב (שמואל ב, כא 17-16), שעל פי האגדה רדף אחרי דוד ואבישי בן צרויה: 'כי מטא קובי, אמרי: קוּם בֵּיה (משהגיע אל קובי, אמרו זה לזה: קוּם בו, כלומר קום עליו והרגהו); כי מטא בֵּי-תָּרֵי (משהגיע אל ביתר, הנכתבת בתלמוד גם בֵּית-תָּר), אמרי: בִּתְרֵי גוריין קטלוה לאריא' (אמרו: בשני גורים הרגו את האריה). 

איך אפשר אפוא שלא ללכת שבי בעקבות הסיפורים המסתתרים מאחורי שמות המקומות, שלא לדבר על מה שניתן ללמוד מהם? 

משום מה, כל הלכסיקונים לידיעת הארץ מנקדים את שם המקום המדובר 'קוֹבֵי', ונלחמים בהיגוי 'קוֹבִּי' הרווח בפי המטיילים, שלדעתם שגוי הוא. אך גם מאותו מדרש שמות שהובא במסכת סנהדרין – קוּם בֵּיה' – עולה כי קרי שמה אכן היה בבי"ת דגושה וככל הנראה 'קוּבֵּי', מלשון קֻבָּה (מבנה בעל כיפה). על כך מעיד גם שיבוש שמו של המקום בפי הערבים – 'קַבּוּ' (קשת, קימרון, מרתף), ונראה שכולם מתייחסים אל המבנה התת-קרקעי המרשים של מעיין הניקרה אשר במקום. 

כך הדבר אף בראש 'חוטם הכרמל' (אֶל-חַ'שְׁם), קודקודו הדרומי, דמוי המשולש, של הר הכרמל, המתנשא מעל המושבה בנימינה. בשנת 1873, כשביקרה שם משלחת 'הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל' (PEF), עדיין ניכר בח'רבת מַנְצוּר אֶל-עִקָּאבּ (מנצח הייסורים) – היום חורבת עַקָּב – מבנה רב מידות במרומי הצוק, נישא על גבי קמרונות, שכּוּנה בפי ערביי הסביבה: 'אֶל-קַבּוּי' (בעל הקמרונות). ואגב: בעקבות הכינוי 'מנצח הייסורים', הצעתי בשעתו לראות בו גלגולה של מסורת קברו של רבי עקיבא, אשר הוצא להורג בייסורים קשים בקיסריה הסמוכה (' "חוטם הכרמל": ציון מקום קבורתו של ר' עקיבא?', מכמני קיסריה, ב, תשע"א, עמ' 282-273).

חורבת עקב (צילום: ידיד לוי; רמת הנדיב)

לסיכום: ההיגוי המקורי הוא ככל הנראה 'קוּבֵּי'. 

ג. מגדלים פורחים בעשן 

שלום גנדל שלח את התמונה הזו, שצולמה באזור עתלית, וביקש לדעת אם מדובר ב'מגדל עשן' שנועד לשבש את הראות למטוסי תקיפה? 

אכן, נמל חיפה, שבו עגנו בימי מלחמת העולם השנייה ספינות המלחמה של הצי הבריטי, ומפרץ חיפה – על מפעלי התעשייה שבו, ובעיקר קצהו של צינור חברת הנפט העיראקית IPC (Iraq Petroleum Company) – חייבו הגנה מעולה, שאחד מאמצעיה היה מסך עשן בעת הפצצה מן האוויר. לפיכך היו חיפה ומפרצה, בין עתלית לבין עכו, עטורים מגדלי בטון, אשר בהם מתקנים להפקת עשן סמיך לפי הצורך. לבד מן המגדל אשר בתצלום, נראים תוך כדי נסיעה לאורך מפרץ חיפה מגדלים נוספים. 

קצה קו צינור הנפט כירכוכ-חיפה בחוף חיפה, 1938 (ויקיפדיה)

אבי נבון שלח את הצילום זה, כנראה משנות הארבעים, ובו רואים את נוף הצ'ק פוסט וה'לבניה', ומגדלי מיסוך עשן ברקע, שנועדו להגן על מפרץ חיפה.

ד. מה בין כֹּהֵן לבין קוֹץ? 


דרשה שדרש יהודה זיו לכבוד חתונת עילי קוֹץ ובר כהן: 
היש קשר בין 'כהן' לבין 'קוץ'? תתפלאו, יש ויש.  

בעבודת בית המקדש בירושלים נחלקו הכוהנים לעשרים וארבעה 'משמרות', ועל כל אחד מהם הוטלה למשך שבועיים בשנה מלאכת הטקסים והקורבנות במקדש. על כינויו של אחד מאותם משמרות, שנקרא תחילה משמר הַקּוֹץ, נתווסף לימים גם שם מקום בלב הגליל, שאליו כנראה גלו בניה של משפחה זו לאחר חורבן הבית. זהו הכפר עַיְילַבּוּ, שיושביו הערבים הוגים היום את שמו עַיְילַבּוּן.  
שחזור של רשימת משמרות הכהונה על גבי אבן שנמצאה בקיסריה. 'הקוץ' הם המשמרת השביעית
(יוסף נוה, על פסיפס ואבן, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה וכרטא, 1978, עמ' 88) 

לפיכך, ביום 12 במארס 1981, בבואה לתת שם לשמורת הטבע שבהר המתנשא ממזרח לכפר עיילבון, קבעה לו ועדת השמות הממשלתית – שאני חבר בה כבר מחצית חיי (מאז 1971) – את השם 'הר קוץ'. מִטֶּבַע הטבע אני מציע לכם, צמד ה'קוצים' הטרי, טיול 'ירח הדבש' בהר זה. אך תנו נא דעתכם על כך, שבמפות ישנות של הגליל התחתון נפלה תחילה טעות דפוס, וכך נשאה בהן שמורה זו את השם השגוי 'הר הַקּוֹף'... 

ואל תתפלאו גם על שם היישוב הקהילתי מַסָּד, היושב מאז 1983 בראש הר קוץ: לא לחינם נאמר 'טעות – לעולם חוזר' (טל"ח), כשהמדובר לא במפותיה של מחלקת המדידות שלנו בלבד, אלא אף בוועדת השמות הממשלתית. וכך סיפור המעשה: בשנת 1980 הוקם בראש גבעת טְפָחוֹת (גַ'בַּל תֻּפָאח, שפירושו בערבית: הר תפוח), הסמוכה, מושב של תנועת 'הפועל המזרחי', שנושא את השם טפחות. והנה, משבאו חברי ועדת השמות לתת שם ליישוב העומד לקום בראש הר קוץ, נתפסו לשגרת הלשון של הפסוק 'וּמִמַּסָּד עַד הַטְּפָחוֹת' (מלכים א, ז 9), כלומר, מלמטה למעלה או מן היסוד ועד הגג, אך לא נתנו דעתם על כך, שהדברים אמורים בסדר הפוך. וכך אירע, שדווקא 'מסד' הוא הגבוה מבין השניים (304 מטר), בעוד 'טפחות' הוא הנמוך שבהם (100 מטר בלבד). 
מן המסד (בדרום) ועד הטפחות (בצפון) (מפות גוגל)