בשבוע שעבר פרסמנו כאן רשימה על לוחות הזיכרון והכבוד שנקבעו בבתיהם התל-אביביים של יוסל ואודרי ברגנר ושל אליהו גולדנברג. אבישי ליוביץ' מיהר לעדכנני כי לפני כשבועיים נקבע לוח זיכרון חדש ומיוחד במינו לכבודו של הסופר יהודה בורלא ברחוב טאגור 8 ברמת אביב. בורלא, חתן פרס ישראל לספרות (1961) ויו"ר אגודת הסופרים, נולד וגדל בירושלים למשפחה ספרדית מיוחסת, ואכן ביצירתו נתן ביטוי נרחב לעולמם של יהודי המזרח ובשל כך זכה להוקרה רבה. בשנות הארבעים והחמישים הוא גר ברחוב החשמונאים ואחר כך עבר לרמת אביב.
אלא שהסיפור כאן קצת שונה מלוחות הזיכרון הרגילים.
הבית המקורי שבו גר בורלא פשוט נהרס ואינו קיים עוד, יחד עם הריסתו נעלם כמובן גם השלט המקורי שהציבה העירייה.
לוח הזיכרון הישן
כתב לי אבישי, תושב ותיק של השכונה:
בתחלת
רחוב טאגור ברמת אביב, בין הרחובות איינשטיין לאנדרסן, נצבו חמישה בתי שיכון אופיינים
לסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים של המאה הקודמת. שלט גדול הכריז בגאון 'שיכון לדוגמא'. בשנים
האחרונות עבר השיכון תהליך של 'פינוי-בינוי' וחמשת הבניינים פינו את מקומם לשלושה מגדלים – שניים בינוניים ואחד גבוה.
פניתי
לעיריית תל אביב לפני מספר חדשים בזו הלשון: 'על
הבית ברחוב טאגור 8 הייתה קבועה לוחית זיכרון המנציחה את הסופר יהודה בורלא. כעת,
משהסתיים פרויקט פינוי בינוי, שבמסגרתו נהרסו הבתים בטאגור 10-2, אני מצפה שהעיריה
תקבע שוב שלט שיספר משהו בנוסח 'בבית שניצב בעבר בכתובת זו חי ויצר הסופר יהודה בורלא'.
וראו זה פלא, העירייה נענתה לבקשתו והציבה לוח חדש, והנוסח הייחודי הוא 'במקום זה עמד ביתו של הסופר'.
לוח הזיכרון החדש (צילום: אבישי ליוביץ')
ב. על קצה הלשון: פְּסוּעוֹן
ואם כבר עסקינן במפעלותיה של עיריית תל אביב, הנה עוד מחווה נחמדה שלה לכבוד יום הלשון העברית: ריענון של המילה העברית הנשכחת 'פְּסוּעוֹן', במקום מה שאנו נוהגים לכנות 'שְׁפָּגָאט'.
מי שחידש את המילה היה צבי נִשְׁרִי, המורה הראשון להתעמלות בגימנסיה העברית הרצליה.
צילום: אסף רותם
בתמונה זו מ-1939 רואים את צבי נשרי ותלמידי הכיתה השישית בגימנסיה בשיעור התעמלות, עוד דקה והם כולם יעשו פסועון...
אני מודה שתמיד התקשיתי להגות את המילה הזו 'דֶפִיבְּרִילָטוֹר' (Defibrillator), לא ידעתי אם זה דֶפִי או דֶפִּי (בדגש)...
פעם קראו לזה סתם 'מכונת החייאה', והנה נמצאה סוף סוף המילה העברית ההולמת (תרתי משמע): מַפְעֵם.
כמה יפה ומפעים.
צילום: ל"ד
דפיברילטור בשמו הקודם 'עמדת החייאה' (צילום: יורם שובל, ויקימדיה)
בצירוף מקרים הגיעה לשולחן המערכת תמונה זו מתחנת הרכבת בת גלים בחיפה, שיש בה אם תרצו חדש וישן, מדע ומסורת: עמדת החיאה ועמדת תפילין. יבחר כל אחד את העמדה שמתאימה לו...
צילום: אבי בלדי
ד. אז כמה נכנסים למעלית?
צילום: טובה הרצל
בבית אנה טיכו בירושלים לא סגורים על המספר המקסימלי של נוסעים במעלית.
קרוב
לחמישים שנה מתנהל חשבון הבנק שלי בבנק הבינלאומי, אך עתה אני שוקל את
העברתו לבנק אחר. מדוע? משום שבזמן האחרון מציע לי הבנק, באתר האינטרנט שלו, סיוע
בהתנהלות בתנאי אי־ודאות, אך כותב 'אי וודאות'. איך אפשר לסמוך על בנק
שטועה בכללי
הכתיב המלא?
הכלל
הבסיסי בעניין זה פשוט למדי: ו' עיצורית מוכפלת כשהיא בתוך המילה (למשל, פתח תקווה) ואינה
מוכפלת כשהיא בתחילת מילה או בסופה, אך רבים טועים, ומכפילים במקום שאין להכפיל.
הנה למשל המוסד
לביטוח לאומי שהתלבט בסוגיה זו. בסניף שבירושלים החליטו ללכת על בטוח ולכתוב בשתי
וריאציות, האחת תקינה והאחרת שגויה:
יש
המשתמשים בהכפלת האות ו' על מנת להבדיל בין W ל-V
בתעתיק לעברית, ולכן כותבים, למשל, 'וויליאם' ולא 'ויליאם' (גוגל מציע אינספור
דוגמאות לתעתיק זה). דרך זו אינה סבירה, אף כי יש דוגמאות חריגות (למשל שמו של הפילוסוף הצרפתי וולטר [Voltaire]). הצעה אחרת
בסוגיה זו עלתה
לדיון באקדמיה ללשון העברית, והיא ציון W
בצורה ו' (ו' וגרש), בדומה לאותיות ג', ז', צ' המשמשות לציון הגאים שאינם
עבריים. ההצעה נדחתה ברוב של 13:5.
ואם
באות ו' עסקינן, איני יכול שלא להיזכר בחידוד הלשון של חנניה רייכמן, שנחרת בזיכרוני מאז קראתיו בילדותי:
וָו
וּוָו וּוָו וּוָו, כמה ווים יהיו יחדיו?
מדובר בארבעה ווים, אך האות ו' מופיעה בו 11 פעמים ברציפות...
והנה עוד דוגמה לבעיית הכתיב המלא:
תלמידי הרצליה המגיעים לבית הספר הקרוי על שמו של הנשיא שמעון פרס רואים שהוא קרוי 'קרית חינוך': מילה אחת בכתיב חסר והאחרת בכתיב מלא, איך יֵדעו באיזו שיטה לבחור?
ויש לנו עוד דוגמה, מהתחום הקולינרי: איך כותבים 'ופל בלגי', עם ו' אחת או שתיים?
מתברר שיש מחלוקת פוסקים בין שתי יצרניות הוופל:
צילומים: דוד שי
ב. מה בין שִׁין ימנית ושִׂין שמאלית
מאת זאב קינן
בחניון הסמוך למוזיאון הסובלנות בירושלים, מתחת למה שמוכר כ'כיכר החתולות', נתלו שלטי הכוונה והדרכה רבים. ניכר שהאחראים ביקשו להיות ידידותיים ומסבירי פנים ועל כן הקפידו גם לנקד (מי ביקש זאת מידכם?).
אלא שהמנקדים (אולי צאצאי שבט אפרים, או יהודים ממוצא ליטאי) לקחו לעצמם מידה ניכרת של יצירתיות, בעיקר בכל הקשור להבחנה בין ש' ימנית לש' שמאלית.
הניקוד הנכון: תַּשְׁלוּם (שין ימנית)
הניקוד הנכון: תַּשְׁלוּם, שֵׁרוּתִים
הניקוד הנכון: נְגִישׁוּת (נְגִישׂוֹת זה משהו אחר לגמרי) צילומים: זאב קינן
ג. מזלגות
תודה לטובה הרצל
איך אומרים מזלג ברבים? מזלגות. זה רק נשמע כצורת נקבה אבל מזלג הוא ממין זכר, ולכן מזלג הוא חזק ואיכותי, ומזלגות הם חזקים ואיכותיים, ולא חזקות ואיכותיות.
אין ספק שעיריית תל אביב ממש משקיעה בשלטי רחובות. בנוסף לשילוט הצמתים משתדלת מחלקת השלטים למקם אותם על כל בניין פינתי. אומנם הם לא תמיד מצליחים לשמור
על עקביות, ובכל זאת ברחוב ויצמן, מן המרכזיים בעיר, ישנם לא פחות מ-39 שלטים
כאלה, וכמו בצמתים גם כאן מקפידים על גיוון, אולי כדי שכולם ייצאו מרוצים.
מאפיין ייחודי לתל אביב הוא ההתעקשות לנקד את שם הרחוב, ובמקרה של דמות
חשובה, להוסיף עוד אי-אילו פרטים ביוגרפיים. כך יוצא שנשיאנו הראשון חי לפי הגירסה
המקומית הגורפת בין השנים תרל״ב-תשי״ג / 1952-1873. חיים-עזריאל ויצמן נולד אומנם
במאה ה-19 אבל ב-1874 דווקא (27 בנובמבר), ובעברית, י״ח בכסלו תרל״ה. מילא. לפחות תאריך הפטירה הוא מוסכם.
הניקוד מאתגר קצת יותר, כי בינינו, כמה מאיתנו זוכרים בדיוק מתי מנקדים בקמץ ומתי בפתח. אלא שהגרסאות השונות על אותם שלטים מעלות שאלות החורגות מגבולות כללי האקדמיה ללשון, שלפיה כך נכון לנקד את שם משפחתו של הנשיא: וַיְצְמָן.
לאנשי מחלקת השלטים יש דעות משלהם, ולא סתם, כי מתברר שקיימת מחלוקת ממשית בין הגורסים שהניקוד הנכון הוא וֵיצְמַן לאלה שמתעקשים על ויִצְמַן. גירסה שלישית, מכילה, מאגדת את השתיים הקודמות וכך קיבלנו גם את וֵיִצְמַן, כי בינינו, יש דברים יותר חשובים לריב עליהם.
ורק בבית המשפט
שברחוב ויצמן מס׳ 1 קם צדיק אחד (או אולי צדקת) שהחליט ללכת על בטוח וניקד רק את ה-צְמַן,
כי בכל זאת ללא ניקוד בכלל אי אפשר, מישהו עוד עלול לחשוב שהוא נמצא בעיר אחרת.
___________________________________________
איתמר
וכסלר הוא מעצב גרפי ויוצר סרטי תעודה
ואמר העורך:
מילא הניקוד, אבל מה עם הכתיב? ויצמן או וייצמן, ואולי בכלל ווייצמן?
חיים ווייצמן – כך חתם הנשיא הראשון בתעודת הזהות שלו
ההתחבטות בשאלה איך כותבים את שמם של נשיאינו לבית וייצמן (חיים ועזר), כמו גם בני משפחת וייץ לדורותיהם שמקפידים על וַיץ, מלווה את תולדות האומה.
בשלטי הרחוב בתל אביב יש מחלוקת על הניקוד, אבל יש כמעט קונצנסוס על הכתיב: ויצמן, וכך גם במכון המפורסם למדע שברחובות הקרוי על שמו.
במעטפה הרשמית שהוצאה לכבוד יום הולדתו ה-75 נקרא נשיא ישראל ווייצמן
בביוגרפיה שכתבו מוטי גולני ויהודה ריינהרץ, האב המייסד, נכתב שמו וייצמן.
בוויקיפדיה העברית כותבים חיים ויצמן, אך מקפידים לציין כי הכתיב המקורי הוא ווייצמן, ושכך גם נכתב על מצבת קברו ועל בול שהוצא לזכרו – שני ו' ושני י'. גם שמו של עזר ויצמן נכתב בוויקיפדיה בי' אחת.
הבולים מראים גם הם שאין אחידות באיות:
ווייצמן
ויצמן
בספר זיכרונותיו, מסה ומעש, שראה אור בהוצאת שוקן בשנת תש"ט, כלומר בחייו, נכתב שמו של המחבר: ווייצמן, וכך גם חתם.
חתימה על גבי הספר מסה ומעש
לעומתו, אחותו חיה, שפרסמה גם היא ספרים אוטוביוגרפיים, כתבה את שמה וַיצְמַן ואף טרחה לנקד אותו.
עד שבא הנין גידי, התחקירן המעולה של עיתון הארץ, ושבר שורה. הוא כותב וייץ...
יש פנים לכאן ולכאן ואין צורך להכריע. אני כשלעצמי מעדיף וייצמן או וייץ. לדעתי, באופן עקרוני יש לכתוב כפי שאומרים. אבל אני בהחלט מבין ללבם של מקצת בני המשפחות שומרי המסורת שמקפידים על ויץ או ויצמן.
השיר 'הוי, ארצי! מולדתי!' של שאול
טשרניחובסקי ידוע ומפורסם, אהוב ומוכר. פרסומו בא לו לא רק בגלל מילותיו ומקצבו, נופי הארץ, צבעיה וריחותה שעולים מחרוזיו, אלא גם בזכות הלחנים הרבים שחוברו לו, ובהם בולט במיוחד הלחן הנהדר
שחיברה נעמי שמר. השיר גם זכה לביצועים רבים ומושמע בימי חול ובימי חג. אין מתאים ממנו לחוג
אתו את יום העצמאות.
הנה כמה ביצועים מוכרים של השיר, ובראשם הגבעטרון בלחן של נעמי שמר:
ביצוע שאהוב עליי במיוחד הוא של נחמה הנדל:
.
וכאן מיקי גבריאלוב בלחן יפה ושונה, שהוא עצמו חיבר לשיר:
אבל האם אנו גם מבינים מה שאנו שרים? האם כולנו יודעים מה זה 'עֻלְפֶּה', 'שִׁיר־צִלְצַל גַּמֶּלֶת' או 'בַּיִר סוּד יָתוֹם בַּגֵּב'?
בבלוג האקדמיה ללשון העברית התפרסמה השבוע רשימה שמוקדשת לביאורי המילים ולצירופי הלשון שבשיר. מעניין, נעים וגם נחמד להאזין לשיר כאשר כל מילותיו מובנות וכל ניביו ברורים. הרשימה נכתבה על ידי ד"ר ברק דן, ואני מודה לצוות האקדמיה ללשון העברית על הרשות לפרסמה גם בבלוגנו. הצילומים נוספו על ידי.
* * *
מאת ברק דן
בשירו
של שאול טשרניחובסקי – שיר שחיבר בתל אביב בשנת 1933, לאחר עלייתו ארצה, ומהשירים
המזוהים ביותר עם המשורר – מתוארים הארץ ונופיה כפי שרָאָם המשורר. המילה הפותחת הוֹי היא מילת קריאה המשמשת להבעת צער. ואומנם
בתיאור הארץ חמדת הלב נגלית ארץ שוממה וחרבה ברובהּ, אם כי גם פרדסים, גפנים,
זיתים וצמחי בשׂמים יימצאו בהּ. בתיאורו כלולות מילים לא רגילות – בוודאי לקורא בן
ימינו. הרי ביאורן:
הַר־טְרָשִׁים קֵרֵחַ – המילה טרשים (או טרשין) מתועדת לראשונה בספרות חז"ל, ואף שמשמעותה ברורה 'אדמה קשה', 'סלעים', גיזרונה אינו ברור. בתוספתא נאמר מפי ר' עקיבא כי 'אם סִקל [אבנים], יוציא [אותן] לים או לנהר או למקום הטרשין' (שביעית, ג ה), ובתלמוד הבבלי נאמר: 'ואין לך טרשין בארץ ישראל כחברון' (כתובות, קיב ע"א). בתקופה מאוחרת יותר נוצרה גם צורת היחיד טֶרֶשׁ, המשמשת גם בשירו של חיים גורי 'באב אל־ואד': 'כָּאן לָחַמְנוּ יַחַד עַל צוּקִים וָטֶרֶשׁ, כָּאן הָיִינוּ יַחַד מִשְׁפָּחָה אַחַת'. הר הטרשים של טשרניחובסקי הוא אפוא הר סַלעי חשוף.
'הַר־טְרָשִׁים קֵרֵחַ' – הר חורב בסיני, 1858 (ויקימדיה)
עֵדֶר עֻלְפֶּה – המילה עולפּה מצויה פעם אחת ויחידה במקרא, בנבואתו של הנביא יחזקאל לפרעה ולמצרים. לפי המשל, הארז היפה, הגדול, הגבוה והמסועף ייכרת ביד זרים, ויקיץ הקץ גם על העצים והחיות שנסמכו עליו: 'הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם וָאֶמְנַע נַהֲרוֹתֶיהָ וַיִּכָּלְאוּ מַיִם רַבִּים, וָאַקְדִּר עָלָיו לְבָנוֹן וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו עֻלְפֶּה' (לא 15). ההקשר ושורש המילה על"ף מובילים להנחה המתבקשת שבהיכּרת הארז יתעלפו עצי השדה מֵחוסר מים. גם העדר אצל טשרניחובסקי הוא כנראה עדר מעולף, אולם בעוד אצלו אין ספק שעולפֶּה הוא שם תואר לעדר, תפקיד המילה בפסוק מיחזקאל אינו ברור (עצי השדה עולפֶּה?) וגם מבנֶהָ קשה: הרי אנו רגילים שכשמילה מסתיימת ב־ֶה (כמו רָזֶה, יָפֶה, פּוֹרֶה), אות השורש האחרונה בה היא יו"ד.
גַּל מַצֵּבָה – גל איננו רק בים. גל הוא גם 'ערֵמה', ובמקרא נזכרים כמה וכמה גלי אבנים; הראשון והידוע שבהם הוא גל העדוּת שעושים יעקב ולבן כשהם כורתים ברית, כמסופר בספר בראשית:
גל האבנים והמצבה – כלומר האבן שהִציב יעקב – משמשים בברית הזאת לציון הגבול בין לבן ליעקב, וטשרניחובסקי איחד אותם לצירוף אחד.
'גַּל מַצֵּבָה' – גל אבנים ברמת הגולן (צילום: יעקב שקולניק)
נַחַל כְּמַהּ הַמָּיִם – כָּמֵהַּ הוא כידוע 'משתוקק', וצורת הנסמך שלו בשיר הזה היא כְּמַהּ כפי שצורת הנסמך של זָקֵן היא זְקַן ושל שָׂבֵעַ היא שְׂבַע. נחל הכָּמֵהַּ למים הוא כמובן נחל אכזב. נעיר כי כך נוקדה המילה למן פרסומו הראשון של השיר. ואולם בטיוטת השיר בכתב ידו של המשורר נראה ששׂם סֶגוֹל מתחת למ"ם. כך או כך הוא נזקק לצורה בת הברה אחת. בימינו צורת הנסמך התקנית היא כְּמֵהַּ – בדומה לנסמך שמות כגון בָּצֵק (בְּצֵק עלים) או יָרֵחַ (יְרֵחַ כדור הארץ).
שִׁיר־צִלְצַל גַּמֶּלֶת – פרק יח בישעיהו נפתח במילים החידתיות 'הוֹי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ'. נראה כי בהשראת פסוק זה חיבר טשרניחובסקי לא רק את מילות הפתיחה לשיר, אלא גם את הצירוף המעניין צִלְצַל גַּמֶּלֶת. המילה צלצל בצירוף צִלְצַלכנפיים הובנה בדרכים שונות, ובהן 'צֵל'; רבים רואים בה את צורת הנסמך של צְלָצַל, הנזכר בדברים, כח 42, והוא אולי 'צְרָצַר' (בחילופי למ"ד ורי"ש) או רמשׂ אחר משמיע קול; אך היו גם שפירשו צלצל כעין 'צלצול' או 'כלי נגינה' (בדומה לצֶלְצְלִים בספר שמואל וצִלְצְלֵי השמע והתרועה במזמור האחרון בתהלים). נראה שצלצל הגמלת של טשרניחובסקי הוא צלצול אורְחת הגמלים, שהרי גַּמֶּלֶת היא שיירת גמלים.
'שִׁיר־צִלְצַל גַּמֶּלֶת' – אורחת גמלים בתל אביב ליד תחנת הכח רדינג (צילום: זולטן קלוגר)
חֵל־חוֹלוֹת – המילה חֵל או חֵיל מוכרת היטב מן המקרא, כמו במזמור הידוע בתהלים 'שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ, יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ' (קכב 7-6). פירושה 'חוֹמה', וליתר דיוק 'חלק מביצורי החומה'. במקרא חֵ(י)ל, כמו חֵיק או רֵיק, היא גם צורת הנפרד, כמצוי באיכה 'וַיַּאֲבֶל־חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ' (ב 8), אך מלשון חכמים מוכרת גם צורת הנפרד חַיִל (במשמעות חוֹמה). חֵל חולות אצל טשרניחובסקי הוא אפוא 'חומת חולות'.
'חֵל־חוֹלוֹת' – חולות ראשון לציון, שנות העשרים של המאה הקודמת (פיקיוויקי)
מִדְבַּר־סִין – מדבר זה נזכר במקרא כאחת מתחנות בני ישראל בין ים סוף להר סיני (ודוק – לפי שמות, טז 1 – בין אֵילִים וסיני). שם התלוננו בני ישראל בגעגועיהם לסיר הבשר וללחם במצרים, ושם שלח להם אלוהים את השׂליו (בשר) והחל להוריד להם את המן (לחם).
מְלוּנָה בְּשַׁלֶּכֶת – מלונה בימינו התייחדה לבית הכלב, אולם במקור מדובר בסוכה בשדה ששימשה – כפי שהשורש מלמד – ללינת השומר. למלונה במקשה משווה ישעיהו הנביא את ירושלים בנבואתו הראשונה: 'וְנוֹתְרָה בַת־צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה' (א 8). מלונה קרובה למָלוֹן, שגם הוא ביסודו 'מקום לינה'.
'מְלוּנָה בְּשַׁלֶּכֶת' – שׁוֹמֵרַה בהרי ירושלים (גינת בוסתן)
בַּיִר סוּד יָתוֹם בַּגֵּב – בַּיִר הוא 'בור מים', 'באר'. צורה מיוחדת זו מתועדת במקרא פעם אחת בלבד – כצורת קרי (ירמיהו, ו 7). גרסת הכתיב שם היא הצורה הרגילה בור. למעשה שלוש הצורות בְּאֵר, בּוֹר, בַּיִר מקורן בצורת יסוד אחת (בִּאְר), ובשפות קרובות נמצא גם את הצורות בִּיר, בֵּיר, בֵּאר. גם בירת לבנון בֵּירות (בערבית בַּיְרוּת) הייתה במקורה 'בארות'. בַּיִר סוּד הוא אם כן 'בור סוּד', כלומר 'בור מסויד'. הצורה סוּד היא הבינוני הסביל של בניין קל (כמו שָׁמוּר או סָגוּר), וזאת צורת הבינוני הפעול בגזרת ע"ו, בדומה לצורה לוּט 'מכוסה'. בור מסויד היטב הוא בור שמימיו אינם מחלחֲלים, ולכן היה הצירוף בור סוּד משל לאדם הזוכר את כל אשר למד, כאמור במשנה במסכת אבות על אליעזר בן הורקנוס, מחמשת תלמידי רבן יוחנן בן זכאי: 'אליעזר בן הורקנוס – בור סוד שאינו מאבד טיפה' (אבות, ב ח). גם כיום בור סוּד הוא כינוי לאדם בעל זיכרון מיוחד במינו, אלא שטשרניחובסקי השתמש בו כפשוטו: בַּיִר סוּד הוא בור מים מסויד ובודד (יתום) בגֵב. נראה כי בחירתו של המשורר בצורה המיוחדת בַּיִר במקום הצורה הצפויה בור נבעה מצורכי המשקל של השיר: נדרשה לו למשורר הברה נוספת.
'בַּיִר סוּד יָתוֹם בַּגֵּב' – באר מים בעינות זיף (ויקיפדיה)
מַטְלִיּוֹת מִדְבָּר וָחוֹל – בלשון חכמים מטלית (או מטלֵת) היא בדרך כלל (כבימינו) 'פיסת בד', אבל לעיתים היא גם 'פיסה' סתם, 'חלק משלם'. כך למשל באיכה רבה מתפרש האמור ביחזקאל, כד, 6 'לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ' כך: 'מטליות מטליות היו גולים', ובהמשך מובאת שם מחלוקת אם ראשוני הגולים היו ראובן וגד או זבולון ונפתלי. מכאן שמטליות מדבר וחול בשירו של טשרניחובסקי הן 'פיסות מדבר וחול'.
'מַטְלִיּוֹת מִדְבָּר וָחוֹל' – הדיונה הגדולה של אשדוד (ויקימדיה)
שְׁבִיל זָרוּעַ שְׁחֵלֶת – שחלת נזכרת במקרא פעם אחת בלבד – בצמחי הבושם ששימשו לקטורת: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה, בַּד בְּבַד יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ' וגו' (שמות, ל 35-34). שביל זרוע שחלת הוא אפוא שביל מְבושם.
.jpg)
