‏הצגת רשומות עם תוויות רפואה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רפואה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 30 בינואר 2025

מפה ומשם: בורלא גר כאן, פְּסוּעוֹן, מַפְעֵם ומעלית

א. אבן מקיר: יהודה בורלא

יהודה בורלא (גנזים: אגודת הסופרים העברים)

בשבוע שעבר פרסמנו כאן רשימה על לוחות הזיכרון והכבוד שנקבעו בבתיהם התל-אביביים של יוסל ואודרי ברגנר ושל אליהו גולדנברג. אבישי ליוביץ' מיהר לעדכנני כי לפני כשבועיים נקבע לוח זיכרון חדש ומיוחד במינו לכבודו של הסופר יהודה בורלא ברחוב טאגור 8 ברמת אביב. בורלא, חתן פרס ישראל לספרות (1961) ויו"ר אגודת הסופרים, נולד וגדל בירושלים למשפחה ספרדית מיוחסת, ואכן ביצירתו נתן ביטוי נרחב לעולמם של יהודי המזרח ובשל כך זכה להוקרה רבה. בשנות הארבעים והחמישים הוא גר ברחוב החשמונאים ואחר כך עבר לרמת אביב.

אלא שהסיפור כאן קצת שונה מלוחות הזיכרון הרגילים.

הבית המקורי שבו גר בורלא פשוט נהרס ואינו קיים עוד, יחד עם הריסתו נעלם כמובן גם השלט המקורי שהציבה העירייה.

לוח הזיכרון הישן

כתב לי אבישי, תושב ותיק של השכונה: 

בתחלת רחוב טאגור ברמת אביב, בין הרחובות איינשטיין לאנדרסן, נצבו חמישה בתי שיכון אופיינים לסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים של המאה הקודמת. שלט גדול הכריז בגאון 'שיכון לדוגמא'. בשנים האחרונות עבר השיכון תהליך של 'פינוי-בינוי' וחמשת הבניינים פינו את מקומם לשלושה מגדלים – שניים בינוניים ואחד גבוה.   
פניתי לעיריית תל אביב לפני מספר חדשים בזו הלשון: 'על הבית ברחוב טאגור 8 הייתה קבועה לוחית זיכרון המנציחה את הסופר יהודה בורלא. כעת, משהסתיים פרויקט פינוי בינוי, שבמסגרתו נהרסו הבתים בטאגור 10-2, אני מצפה שהעיריה תקבע שוב שלט שיספר משהו בנוסח 'בבית שניצב בעבר בכתובת זו חי ויצר הסופר יהודה בורלא'.

וראו זה פלא, העירייה נענתה לבקשתו והציבה לוח חדש, והנוסח הייחודי הוא 'במקום זה עמד ביתו של הסופר'.

לוח הזיכרון החדש (צילום: אבישי ליוביץ')

ב. על קצה הלשון: פְּסוּעוֹן 

ואם כבר עסקינן במפעלותיה של עיריית תל אביב, הנה עוד מחווה נחמדה שלה לכבוד יום הלשון העברית: ריענון של המילה העברית הנשכחת 'פְּסוּעוֹן', במקום מה שאנו נוהגים לכנות 'שְׁפָּגָאט'. 

מי שחידש את המילה היה צבי נִשְׁרִי, המורה הראשון להתעמלות בגימנסיה העברית הרצליה.

צילום: אסף רותם

בתמונה זו מ-1939 רואים את צבי נשרי ותלמידי הכיתה השישית בגימנסיה בשיעור התעמלות, עוד דקה והם כולם יעשו פסועון...

אוסף ביתמונה (ויקימדיה)

ג. אַ מחייה

אני מודה שתמיד התקשיתי להגות את המילה הזו 'דֶפִיבְּרִילָטוֹר' (Defibrillator), לא ידעתי אם זה דֶפִי או דֶפִּי (בדגש)... 

פעם קראו לזה סתם 'מכונת החייאה', והנה נמצאה סוף סוף המילה העברית ההולמת (תרתי משמע): מַפְעֵם. 

כמה יפה ומפעים.

צילום: ל"ד
דפיברילטור בשמו הקודם 'עמדת החייאה' (צילום: יורם שובל, ויקימדיה)

בצירוף מקרים הגיעה לשולחן המערכת תמונה זו מתחנת הרכבת בת גלים בחיפה, שיש בה אם תרצו חדש וישן, מדע ומסורת: עמדת החיאה ועמדת תפילין. יבחר כל אחד את העמדה שמתאימה לו...

צילום: אבי בלדי

ד. אז כמה נכנסים למעלית?

צילום: טובה הרצל

בבית אנה טיכו בירושלים לא סגורים על המספר המקסימלי של נוסעים במעלית.


יום שני, 4 באפריל 2022

מעורב ירושלמי: השיבה לבלפור, מרכז הכפרות, אמבולנס פלוס, מה שהולך, שואה מחרידה

א. מתגעגעים? 

המראות של כיכר פריז – המזרקה, המדרגות, מלון המלכים מכאן ובניין טרה סנטה מכאן, השופרסל באגרון, הכבישים של רחביה, הרמזורים – כל אלה ועוד נצרבו בתודעתם של אלפי המפגינים מכל הארץ שגדשו את המקום בכל מוצאי שבת עד לפני מעט יותר משנה. 

עוד בזמן ההפגנות הגדולות החלו עובדי העירייה בשיפוצים, הקימו גדרות ויצרו מכשולים – המפגינים טענו שזה נעשה בכוונה. וכשהסתיימו ההפגנות, והנתניהוז עזבו סוף סוף את מבצרם, עטפו אנשי העיריה את הכיכר הקטנה בגדרות ובשלטים וכרזות על הרֶמוֹנְט הגדול העתיד להתחולל פה ממש בקרוב.

יותר משנה עבדו אנשי עיריית ירושלים על הכיכר הקטנה הזו – 'כיכר הדמוקרטיה' בפי מפגיני בלפור – ולפני כשבועיים, סוף סוף, הוסרו הגדרות והמחסומים והכיכר נפתחה לרווחה.

בשנתיים הללו יכלו הסינים לבנות שלוש ערים ושלושים גשרים, אבל בצומת כבישים מרכזי זה – שעל קורותיו המפותלות עמדנו כאן בכתבה מיוחדת של דותן גורן ('צרפת או פריז: כיכר ירושלמית במשבר זהות', 13 בנובמבר 2020) – עבדו כאילו מדובר באמת בכיכר הבסטיליה. אגב, השם הסופי והרשמי של הכיכר הוא 'כיכר צרפת', כפי שמעיד שלט רחוב כחול, בודד, שהוצב בפאה הצפונית של הכיכר. בכיכר עצמה, גם לא לצד המזרקה המחודשת, אין ולוּ שלט הסבר אחד על המקום ותולדותיו.

הכיכר בוהקת בלבן, נקייה ומצוחצחת והמזרקה שופעת מים, אבל הדשא, למרבית המבוכה, הוא מלאכותי. אין שום רמז ללהט ולאנרגיות שידעה כיכר זו אך לפני מעט יותר משנה.

איני יודע מה מצב השיפוצים בבית ראש הממשלה ברחוב סמולנסקין פינת בלפור, אבל דאגה אחת נפתלי בנט יכול להסיר מראשו: יש מקום למפגינים חדשים...

צילומים: דוד אסף

ב. מרכז הכפרות

תאמינו או לא, אבל יש כזה מקום בירושלים, ברחוב יואל.

השילוט הוא פנינה גרפית בפני עצמה ומופת של חוסר מוּדעוּת (שימו לב לתרנגול).

צילום: טובה הרצל

ג. אמבולנס פלוס

מה הפלוס שהאמבולנס הירושלמי הזה יכול להציע? הסעות, לוויות?

צילום: טובה הרצל

ועוד בתחום הרפואה הירושלמית.

מרכז רפואי חדש נפתח בקצה רחוב עמק רפאים, ושם מוצלח ייקרא לו: עמק רפואה.

צילום: טובה הרצל

ד. זה מה שהולך היום...

הסיסמה השיווקית לחנות הנעליים הזו ברחוב יחזקאל דווקא מוצלחת, מה שפחות מוצלח בעיניי זה חלוקת העולם לשלושה: 'המכובדים', 'בחורי הישיבות' ו'הציבור החסידי'. מי הם 'המכובדים'?

צילומים: טובה הרצל

ה. חפירות בגילה: שואה מחרידה

החפירות של הרכבת הקלה הביאו להתחדשות מאבקי החרדים והפעם בגילה. 

הפשקווילים מדברים על 'מחאה אדירה' ועל 'השואה המחרידה', אך בפועל לא נראה שההפגנות הללו תפסו תאוצה.

צילומים: טובה הרצל

יום שישי, 3 באפריל 2020

'איך הבית-חולים הזה?' בית החולים כמוסד טוטלי

שימו לב כמה פעמים מופיעה המילה 'לב' בשלט של 'מרכז הלב על שם אולגה ולב לבייב' (בית החולים שיבא)


אמר העורך:

שלא בטובתנו, בתי החולים וצוותיהם – רופאים ורופאות, אחים ואחיות, אנשי מנהלה ומתנדבים – נמצאים בימים אלה בחזית המאבק המשותף בנגיף הקורונה, שאחריתו מי ישורנה. עינינו תכלינה לעזרתם ולבנו יוצא אליהם, שעה שהם מסכנים יום יום את עצמם ואת בני משפחותיהם עבור כולנו. רשימה זו, שמציעה מבט אחר על בית החולים כ'מוסד', נכתבה לפני פרוץ הקורונה לחיינו, אך דומה שיש בה עניין מיוחד דווקא עתה.

בלוג עונג שבת מאחל לקוראיו בריאות איתנה, רוח טובה ואופטימית, ובעיקר סבלנות...

דוד אסף 


מאת ערן דולב

מדי פעם פונה אלי מישהו מחבריי ושואל: 'תגיד, איך הבית-חולים הזה?'... 

בדרך כלל הייתי עונה: 'מה זאת אומרת איך הבית חולים הזה? בית חולים הוא סך כל הקירות, החלונות ומערכות החשמל והמים שיש בו, והרי לא זאת כוונתך. אתה הרי מתעניין ברמת הטיפול במחלקה פלונית, ולשם כך עלי לדעת על איזו מחלקה מדובר ומי עומד בראשה, שכן מנהל המחלקה הוא זה שקובע את רמתה המקצועית ומשפיע על האווירה השוררת בה. לבית החולים עצמו אין כל חשיבות'.

האמנם? כדי להימנע מדיונים ארוכים ומיותרים אני נוהג לפטור את עצמי בתשובה זו, שאולי היא גם נכונה במידה רבה, אבל האמת היא שמוסד בית החולים הוא הרבה יותר מאשר רק קירות ותשתיות.

בהגדרתו ההיסטורית והשימושית, בית החולים הוא מקום שמבדיל בין חולים (במצבים שונים) לבין בריאים. אך ברור שהגדרה זו היא כללית מדי משום שאוכלוסיית החולים היא הטרוגנית וכוללת בתוכה חולים מסוגים רבים: אלה שלא ניתן עוד לטפל בהם בביתם עקב מצבם המורכב שמחייב מכשור מיוחד, או כאלה שנזקקים לטיפולים ייחודיים, חולים הנוטים למות, חולים שאושפזו לשם בירור מצבם לאשורו, וכאלה ששוהים במערכת האשפוזית פשוט משום שאין שום מקום אחר שיקלוט אותם ךאחר שיבריאו. וכמובן שיש בבית החולים גם כאלה שבעצם אינם חולים כלל, למשל נשים יולדות או כאלה העוברים ביוזמתם ניתוחים אסתטיים.

אנסה אפוא לענות על השאלה 'מהו בית חולים?' באמצעות בחינת מושג ה'בית': איזה מין בית זה? דבריי יתייחסו אל בית החולים הכללי, זה שכל אחד ואחת מאיתנו מכירים בטוב או ברע, ולא לבתי חולים ייחודיים, כגון מוסדות פסיכיאטריים שמטפלים במחלות נפש או מוסדות רפואיים סגורים. ועוד אומר, כי המונח 'בית חולים' אינו נאה בעיניי, ואני מעדיף את המונח הספרותי הישן 'בית מרפא', שבשנות היישוב ובראשית שנות המדינה עוד היו מוסדות שהתנאו בו (נזכיר כמובן גם את ספרו הנהדר של ברונו שולץ, בית המרפא בסימן שעון-החול), אבל זו כבר, כנראה, מלחמה אבודה...


א. משהו על ההיסטוריה של בית החולים

על מנת להבין את הטוטליות של בית החולים בחברה המודרנית ובתרבות המערבית, שאנו חלק ממנה, אנסה לסקור ממעוף הציפור מקצת מתולדותיו ומשמעויותיו של מוסד זה.

בעולם העתיק הייתה כמובן רפואה, אך כמעט שלא היו בתי חולים. בתקופה ההלניסטית, שבה הרפואה הגיעה להישגים מפליגים בתחומי האבחון והריפוי, הפעילות הרפואית נעשתה בדרך כלל בבתים הפרטיים או בין כתלי מקדשים ששימשו את פולחן האלים האחראים לריפוי (אסקלפיוס למשל, שהיה אֵל הרפואה היווני והרומי). מוסדות שייעודם טיפול בחולים פשוט לא היו.

החריג היחיד היה בית החולים הצבאי הרומי (Valetudinarium), שראשיתו בשלהי המאה הראשונה לספירה, ואשר הוקם מסיבות צבאיות בשטחי קרב מחוץ לאימפריה (שרידים נמצאו בבריטניה, בשווייץ ובעוד מקומות). לא היה המשך לבית חולים זה לאחר נפילת הקיסרות הרומית המערבית. בתי החולים הראשונים באירופה הוקמו בקיסרות הביזנטית ביוזמת כנסיות נוצריות, ונתפסו חלק ממכלול מוסדות הרווחה וגמילות החסדים המתחייבים מהאמונה הנוצרית, ודרך יעילה לקרב את האוכלוסייה הפגאנית אל הנצרות. במקרים רבים היו מעורבים בהקמת בתי חולים גם חצר הקיסר, גורמי ממשל או נדבנים פרטיים. בית החולים הראשון המוכר לנו נבנה כבר במאה הרביעית לספירה, בקיסריה של קפדוקיה (היום קייסרי שבטורקיה), ביוזמת הבישוף בזיליוס הגדול. בית החולים נקרא Nosokomeion, או 'היכל החמלה'.

לכל אחד מבתי החולים שנבנו הייתה פקודת ארגון ותפעול מפורטת וממנה ניתן ללמוד על מבנה המוסד ועל תפקודו. כתבים אלה מאפשרים לנו לקבוע כי אכן מדובר בבית חולים, כפי שאנו מבינים מושג זה כיום. בבית החולים שירתו כמובן  רופאים – שהוסמכו בידי רופאים בכירים שהוכרו כמורים – וכן אנשי מנהלה, בדרך כלל מסֶגֶל הכנסייה, שסייעו לרופאים ולמטופלים בכל הדברים שאין עניינם מקצועי-רפואי.

מורשת הרפואה הביזנטית משתקפת בהתפתחות המרשימה של הרפואה ובתי החולים בתקופה המוסלמית. בית החולים המוסלמי כונה בשם מוריסטן (Muristan), מילה שמקורה בפרסית ומוכרת לכל חובבי תולדות ירושלים מן המתחם הגדול שנמצא עד היום ברובע הנוצרי של העיר העתיקה. ואכן, גולת הכותרת של המורשת הרפואית עד אז היה דווקא בית החולים הצלבני.

כאשר משתתפי מסע הצלב הראשון כבשו את ירושלים בשנת 1099, הם כבר מצאו בה אכסניה לצליינים נוצרים, שסבלו ממחסור או ממחלות. על בסיס אכסניה, זו שנקראה Hospice, הקימו הצלבנים בית חולים של ממש, שעל פי כמה עדויות כלל בשיאו כאלפיים מיטות אשפוז. בית חולים זה, שכמותו לא היה באירופה, הדהים את המבקרים הזרים ואת עולי הרגל. בבית החולים הצלבני, שמאז ואילך נקרא Hospital, היו מחלקות מקצועיות שונות שבהן שירתו רופאים שהתמחו בתחומם. המוסד עצמו נוהל ותופעל בידי חברי מסדר האבירים על שם יוחנן הקדוש, שכונו בשל כך בשם 'הוספיטלרים'. למעשה הם מילאו את התפקידים שאותם יאיישו לימים אחים ואחיות. הטיפול בבית החולים ההוספיטלרי ניתן לכל אדם נזקק, ולא רק לחברי המסדר או לנוצרים, אלא גם לבני דתות אחרות. ככל הידוע, המטופלים בבית החולים הגיעו לשם על דעת עצמם, ללא כל מיון מוקדם ומבלי שנבדקו קודם לכן על ידי רופא.

אגב, גם הנוסע היהודי המהולל בנימין מטודלה, שביקר בירושלים בשנת 1170 בערך, תיאר את בית החולים הזה: 'ושם שני בתים, אחד לאשפיטאל, ויוצאים ממנו ארבע מאות פרשים, ושם ינוחו כל החולים הבאים שם ונותנין להם כל ספוקם בחייהם ובמותם' (אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, מסדה, 1976, עמ' 39).

אבן זיכרון במקום המשוער שבו היה בית החולים הצלבני במוריסטן, העיר העתיקה של ירושלים (ויקיפדיה)

בסוף המאה ה-13, לאחר נפילת הממלכה הצלבנית בידי הצבאות המוסלמים, חזרו הצלבנים הביתה. או אז החלו לצוץ ברחבי אירופה בתי חולים כדוגמת בית החולים הירושלמי. מכאן ואילך, וכמובן בהדרגה וככל שהמדע התפתח, החלו בתי החולים בתהליך התנתקות מן התלות בכנסייה הנוצרית והפכו למוסדות רפואיים מקצועיים, שמטרתם הבלעדית היא טיפול בחולים. השחרור מחיבוקה של הדת הביא גם להתפתחות המחקר הרפואי, שאותו עיכבה הכנסייה במשך מאות שנים, ולהוראת הרפואה כמקצוע במסגרת בית החולים. מגפת 'המוות השחור' במאה ה-14, תהליכי העיור והתיעוש הביאו לכך שכמעט בכל עיר ועיר הוקם בית חולים.

נודה על האמת, 'חיבוק' בין הדת ובין בית החולים קיים גם אצלנו...

התפתחות הידע הרפואי, היכולות לאבחון מחלות, שיטות טיפול במצבים קליניים שונים, שמתבססות על מכשור מודרני ועל מחקר המתבצע על ידי הרופאים עצמם, כמו גם הפניית חולים 'מורכבים' למסגרת אשפוזית – כל אלה הפכו את בתי החולים למוסד הנעלה ביותר בהיררכיית המוסדות הרפואיים. עד היום נחשבת רפואת בית החולים – לא תמיד בצדק – כטובה יותר מהרפואה שמתבצעת בקהילה, כלומר באמצעות קופות החולים (רופאי משפחה או מרכזי רפואה).

התפתחות זו הביאה את העשייה הרפואית, בעיקר בבתי החולים, להתמקד באבחון מחלות ובריפוין, על חשבון רווחתם של החולים ועולמם הנפשי. בהדרגה הביא תהליך זה לעליית קרנו של התחום המדעי ברפואה, ובו בזמן לירידת חשיבותם של אותם חלקים, מקצועיים לא פחות, שעניינם בחולה כאדם הנתון במצוקה רגשית, בתקשורת שבין הרופא לבין החולה, בתמיכה בחולה ובמשפחתו וכיוצא באלה. זאת ועוד, הצטברות הידע בידי הרופאים הנציחה מודל פטרנליסטי בעשייה הקלינית, שמשמעותו: הרופא הבכיר הוא הקובע הבלעדי של המדיניות הטיפולית שתינקט כלפי חולה, ועל החלטותיו, ככלל, אין להרהר או לערער.

מאז המאה ה-19, וביתר שאת בימינו, קיבלו על עצמן רוב רובן של מדינות העולם, במידה זו או אחרת, את נטל האחריות על בריאות אזרחיהן. באופן פרדוקסלי, דווקא עובדה זו גרמה לאי-שוויון, משום שככל שמדע הרפואה התפתח כן גדלו הוצאות הבריאות הציבורית. בית חולים רגיל כבר אינו יכול לקבל לאשפוז כל אדם שחש ברע. זה הרקע להקמתן של מחלקות המיון, שמשמשות שער כניסה לאשפוז, ובהן נחרץ גורלם של הבאים על פי אמות מידה מקצועיות ולוגיסטיות. מציאות זו חייבה את המערכת האשפוזית, שכוללת גם את המערכות האבחוניות והטיפוליות, להתייעל ככל שניתן. התייעלות, כפי שאנו יודעים גם מתחומי חיים אחרים, מביאה עמה בדרך כלל גם התעצמות בכוחו של המנגנון המנהלי והביורוקרטי, וכך, במקרים רבים, ניתנת עדיפות לצורכי מִנְהל על פני צורכי המקצוע, לפעמים עד כדי כפייתיות. 

ב. אשפוז לשם בירור  

לפני כמה עשורים, עקב סיבות חברתיות שונות, שעיקרן מודעות רבה יותר לצורך בשקיפות ובהנגשת מידע, המודל הפטרנליסטי החל לפנות מקום למודל השיתופי, שעיקרו מתן אוטונומיה לחולה. על פי מודל זה, שבינתיים אף עוגן בחוק במדינות רבות (כולל אצלנו), נוצרו אפיקים של העמקת שיתוף פעולה בין הרופאים-המטפלים לבין החולים-המטופלים.  

האם העובדה שהיום המידע הרפואי זמין לכל חולה, מסייעת בסופו של דבר לתקשורת טובה יותר בין החולה ומשפחתו לבין הצוות הרפואי של בית החולים? האם הודות לכך שהוסר מעטה המסתורין והידע הבלעדי, שעד כה היה שמור רק לרופאים ולא פעם הוסתר מהחולים, חוויית האשפוז בבית החולים היא נסבלת יותר? האם בית החולים הפך למוסד שהוא פחות ביורוקרטי וטוטלי? לכאורה הבאים לאשפוז בבית החולים אמורים לדעת מה מצפה להם שם. בדרך כלל הם גם מכירים את זכויותיהם כחולים ומודעים למצוקת האשפוז. אולם מה באשר לחוויה הרגשית שהם עתידים לעבור שם? לכך אנו לא תמיד מוכנים.

באנגלית יש ספרות רבה העוסקת בהכנת ילדים לביקור בבית החולים. ומה יש בעברית? כלום ושום דבר

כדי להמחיש את דבריי אספר את סיפורו (האמיתי) של דן (שם בדוי של ידיד אישי שכבר הלך לעולמו):

דן הוא איש עסקים ויזם מצליח, מנהל בכיר בעל כושר מנהיגות וביטחון עצמי, בשנות הארבעים לחייו. בהתאם למעמדו ולמשאביו הכספיים הוא גם השתייך לאחד ממועדוני היוקרה של ביקורת רפואית תקופתית, 'סקר מנהלים' כזה או אחר. בבדיקה שגרתית שנערכה לו, מבלי שהתלונן על בעיה בריאותית, נמצא בדמו ערך מעבדתי חריג. נאמר לו כי דבר זה עלול לשקף חולי סמוי כלשהו. הוא הופנה על ידי רופא הסקר לאשפוז בבית החולים, כדי לברר את הסיבות הקליניות האפשריות לאותו ערך חריג.

בסוגריים אעיר כי את הבירור, לפחות את מירבו ועיקרו, ניתן היה לבצע גם במסגרת הקהילה, אולם רופא הסקר סבר שבית החולים הוא המקום הנכון לכך, וזאת בשל רמתם המקצועית הגבוהה יותר של רופאיו. גם דן חשב כי בבית חולים יבוצעו הבדיקות הדרושות במהירות וביעילות רבה יותר מאשר במסגרת האמבולטורית. בסדרות הטלוויזיה על חדרי מיון ובתי חולים – זאת יודע כל צופה – כל מקרה נפתר בדרך כלל בזמן קצר ולשביעות רצון המטופל והצוות. בחיים האמיתיים זה לא עובד כך...

כשניסה דן להבין מה משך האשפוז הצפוי, התברר לו שהדבר כמעט ואינו אפשרי לחיזוי. לא בגלל אי-סדר או זלזול מצד בית החולים, אלא שבלתי אפשרי לתכנן מראש סדרת בדיקות, שחלקן מותנה בתוצאות של בדיקות אחרות. דן החליט להקדיש לאשפוז שבוע ימים, אף כי לא היה לו שום בסיס להערכה זו. האיש, שרגיל לקבל החלטות מושכלות גם על סמך נתונים חלקיים, התאשפז מבלי שהיה לו מושג מה עומד להתרחש וכמה זמן זה יימשך.

סיפורו של דן (חולה שאושפז לשם בירור) הוא חריג. בדרך כלל חולה מתקבל לבית החולים דרך חדר המיון, ושם הוא עובר חוויה מטלטלת שמתאפיינת בתחושות של מצוקה, חרדה, זרות ואנונימיות, ובעיקר אובדן שליטה בתוך כאוס. חוויית חדר המיון היא עוצמתית וראויה לדיון נפרד ומיוחד.

נחזור לדן. 

בתאריך המיועד הוא הגיע למשרד הרישום והקבלה בבית החולים, קיבל את הטפסים המתאימים ונשלח למחלקה הפנימית בה אמור היה להיערך הבירור בעניינו. כשהגיע אל המחלקה היו הרופאים טרודים בביקור הבוקר, כך שאף רופא לא זיכה את החולה החדש אפילו במבט. בינתיים עבר דן את שלב הקליטה המנהלית במחלקה: הוא קיבל פיג'מה כחולה (ואולי היא הייתה ורודה), בהתאם למצאי ולא בהכרח בהתאם לממדי גופו, והונחה אל מיטה בחדר בו נמצאו חולים אחרים. נושא השיחה המשותף בין דן ושכניו לחדר היה המחלות מהם סבלו.

כשהתברר לו שסיבות האשפוז השכיחות הן מחלות חשוכות מרפא או מחלות כרוניות מורכבות, חרדה התגנבה ללבו: האם אני אכן יודע את כל האמת באשר לסיבת אשפוזי?

החרדה גברה ככל שנקפו השעות. כאשר הגיע סוף סוף רופא לבדוק אותו, נראה היה לדן כי הרופא אינו מתייחס אליו ברצינות הראויה: את האמת הזו אין טעם להכחיש: רוב החולים המאושפזים במחלקה הם 'מקרים קשים' או 'מקרים דחופים', שהגיעו דרך חדר המיון, בעוד שחולה שמתאשפז מיוזמתו, רק 'לשם בירור', באמת אינו ראוי להתייחסות יתר, לפחות לא בשלב הראשוני של אשפוזו. זו הייתה מן הסתם הסיבה שהרופא הטרוד קיבל את פניו של המאושפז החדש במבט נטול אמפטיה ומבלי להתעמק ב'מקרה'. חשדו של דן הלך וגבר: שמא אין זו אלא הסוואה למשהו חמור שלא מגלים לו?

אחרי שעות מספר, וכבר לפנות ערב, הגיעו בני משפחתו של דן לבקרו. הם לא יכלו שלא להבחין בשינוי שחל ביקירם: בטחונו העצמי פחת, וניתן היה לזהות בו סימני חרדה. לשאלותיהם השיב כי אין מה לדאוג, אך מאחר והתשובה לא עלתה בקנה אחד עם התנהגותו, היו  קרוביו משוכנעים שהוא מסתיר מפניהם משהו. רעייתו ביקשה לשוחח עם אחד הרופאים, אך הלה פטר אותה ב'עדיין אין לנו מה להגיד'. הוא כמובן אמר אמת.                                                           

מוקדם בערב, וחרף הרעש מסביב, מותש מאירועי היום וממחשבות מטרידות, הצליח דן להירדם. שנתו לא ארכה זמן רב: האחות האחראית במשמרת הערב העירה אותו משנתו, כפי שהורו לה, על מנת לתת לו כדור שינה כמקובל במחלקה לגבי כל חולה בלילה הראשון לאשפוזו.

למחרת היה דן כבר חולה מן השורה: בשעת בוקר מוקדמת העירה אותו האחות התורנית משנתו כדי למדוד חום ולשקול אותו. במהלך ביקור הרופאים הוא נבדק גופנית, תוך כדי כך שהרופאים משוחחים על ה'מקרה שלו' בנוכחותו, בגוף שלישי, וכמובן מבלי לשתף אותו או להתייחס אליו. ערך המעבדה החריג בעטיו אושפז עניין את אחד הרופאים, מפני שנושא זה היה קרוב לתחום מחקריו, וכך הפך הדיון ליד מיטתו ליותר ויותר אקדמי ופחות ופחות מובן לחולה עצמו.

עם נטילת דגימות הדם, אור ליום האשפוז השני, דן היה משוכנע שהבדיקות, שכבר החלו, יסתיימו בעגלא ובזמן קריב. הוא היה מוכן להשלים עם הֵעָדֵר הפרטיות, אי-הנוחות וחוסר היעילות שהתגלו לעיניו בכל רגע. כל מה שרצה לדעת היה: מה הן תוצאות הבדיקות? אך הבדיקות הראשוניות גררו אחריהן בדיקות משניות, וככל שחלף הזמן, וגם מחוסר ברירה, הפך דן להיות יותר ויותר סביל ותלותי.

ובינתיים, השמועה על אשפוזו התפשטה כאש בשדה קוצים בין עובדיו ומכריו הרבים, שחשו חובה לבקרו בבית החולים. בעוד בני משפחתו עשו כל מאמץ להקל עליו, ובאו לבקרו רק בשעות הביקור הרשמיות, הרי עתה נחשף דן חסר האונים לכל מבקר שרק יחפוץ בכך. עד תמול שלשום, כל מי שרצה להיפגש עמו היה חייב לקבוע מועד דרך מזכירותיו, אבל עכשיו זמנו אינו בידו וכל דכפין יכול לכפות את עצמו עליו כל אימת שמתחשק לו. עתה גם ניתנה לכפופים לו הזדמנות להחניף לו באמצעות מתנות קטנות, כמו פרחים או בונבונירות שוקולד, שלא היה לו כל עניין בהם.

לאחר חמישה ימי אשפוז במחלקה, במהלכם הפך דן מומחה לבעיות הרפואיות של שכניו לחדר, כמו גם לכל בעיותיהם המשפחתיות והכלכליות, הודיע לו הרופא המתמחה כי הכל תקין: ערכי המעבדה שנבדקו בדמו נמצאים בגבול הנורמטיבי העליון ואין סיבה לדאגה. עם זאת, ליתר ביטחון ו'רק כדי להסיר כל ספק', כדאי שיגיע מדי פעם למרפאת המעקב של המחלקה.

קודם אשפוזו לא היו לדן כל חששות בקשר לבריאותו, אולם עתה שוב לא היה בטוח במאומה: אם רופאים עסוקים מבקשים ממנו בכל זאת שיגיע למעקב, משמע שיש דברים בגו. דן עזב את בית החולים – 'השתחרר' בלשון מערכת הבריאות – והצטרף להמוני אנשים שפיתחו תלות במערכת הרפואית ללא סיבה ממשית.

והיו גם הסתעפויות נוספות: במהלך אחד מביקורי הרופאים אמר אחד מהם לדן: 'כשתבוא אשתך, מסור לה שאנו רוצים לשוחח איתה'. הסיבה לכך הייתה בקשתה החוזרת של רעייתו לשוחח עם הרופא המטפל, שבשל לחץ עבודה לא נענתה עד אז. הרופא בסך הכל רצה להבטיח לה שהכל נמצא בשליטה ועתיד להסתדר על הצד הטוב ביותר. דן כלל לא היה מודע לכך שרעייתו ביקשה להיפגש עם הרופא, שהרי היא לא סיפרה לו על כך משום שלא רצתה להדאיגו. מנקודת מבטו הנוכחית, אם רופא רוצה לשוחח עם רעייתו שמא התגלה משהו לא כל כך נעים בגופו, והרופאים אינם רוצים לעדכן אותו אך מוכרחים להכין את המשפחה למצב חדש... 

'מתי בדיוק פקעה זכותי על גופי ועל מידע השייך לי', שאל דן את עצמו. 'מניין נטלו הרופאים את הרשות להחליט שלא לספר לי על מחלתי – דבר שגם מנוגד ל'חוק זכויות החולה' – אך החליטו לספר על כך לאשתי מבלי לקבל מראש את הסכמתי, דבר שאף הוא מנוגד במפורש לחוק'.

חוק זכויות החולה התקבל בכנסת בשנת 1996

אפשר להמשיך ולספר בפרשת דן ומחלתו וכיצד האשפוז בבית החולים היה לפרשת דרכים בחייו, לאו דווקא בשל חומרת מחלתו אלא בעיקר בשל החוויה הנפשית שעבר. האיש העצמאי, שעד אז שלט בחייו, נחשף בבת אחת ובלי הכנה למצב בלתי מוכר, שבו ניטלה ממנו עצמאותו בקלות מפתיעה.

ויש הסתעפות נוספת בסיפור: לפנות ערב, כשאחד הרופאים סיים את משמרתו ועמד לצאת לביתו, הוא ראה את דן בחדר האוכל של המחלקה. תוך הילוכו זרק הרופא לעברו, כבדרך אגב: 'ערך המעבדה החריג שנמצא אצלך אכן מרמז למחלה מסוימת, אך אתה יכול להיות רגוע. אנו נטפל בה ואתה בידיים טובות'. אכן, 'חוק זכויות החולה', שהוזכר לעיל, מחייב למסור למטופל את מלוא המידע על מחלתו, אך החוק, ככל חוק, מגדיר מה ראוי ומה אין ראוי לעשות; החוק אינו מנחה את הרופאים איך למסור את המידע בתבונה וברגישות. זהו תפקידו של מנהל המחלקה, שעליו גם מוטל לחנך את מתמחיו בסוגיות כגון אלה.

יחד עם זאת, לאחר שחזר דן לחייו הרגילים נשכחו מלבו במהירות כל החוויות שלא היו קשורות במישרין למחלתו. הוא גם לא שיתף אחרים בחוויותיו. אולם דן שיצא מבית החולים, לאחר 'אשפוז לשם בירור', כבר היה איש אחר מאותו דן שנכנס לשם חמישה ימים קודם לכן.

'החולה המדומה' של מולייר, בתרגומו של שאול טשרניחובסקי, הוצג ב-1926
'החולה המדומה' של מולייר, בתרגומו של נתן אלתרמן, הוצג ב-1966

ג. בית החולים כמוסד טוטלי

באפריל 1957 נערך בבית החולים על שם וולטר ריד בוושינגטון הבירה סימפוזיון שנושאו היה 'פסיכיאטריה מונעת וחברתית'. הסוציולוג ארווינג גופמן הרצה על בית החולים כמוסד טוטלי, ודבריו התבססו בעיקר על 'תצפית משתתפת', שערך שנתיים קודם לכן בבית חולים לחולי נפש. התזה שלו כונסה בשנת 1961 בספרו רב ההשפעה  Asylums: Essays on the Condition of the Social Situation of Mental Patients and Other Inmates (תרגום עברי: על מאפייני המוסדות הטוטליים, רסלינג, 2006).

גופמן הגדיר 'מוסד טוטלי' פחות או יותר כך: מרחב בו מצויים בני אדם לפרקי זמן משתנים מחוץ למציאות הקהילתית הרגילה שלהם ובו מתנהלים חייהם בבועה מנותקת מסביבתה.

אופיים הכוללני של מוסדות טוטליים מוגדר גם על ידי הפרדה פיזית של המבנה מן העולם שבחוץ, וזאת באמצעות דלתות נעולות, גדרות, חומות ומחסומים; לכך מתווספת גם מניעת קשרים חברתיים עם מי שנמצא מחוץ למוסד.

מוסדות טוטליים מדכאים את ה'אני' האופייני כל כך לחברה מודרנית, ופעילותם מונחית על ידי רציונליות ביורוקרטית שיצאה משליטה והפכה לשלטת. מנקודת מבטם של הצוותים הפועלים במוסדות טוטליים, האנשים הנתונים למרותם הם לא פעם אובייקטים של ניהול. ואכן, מי שקרא את הספר מלכוד 22 של ג'וזף הלר, או צפה בסדרת הטלוויזיה הסאטירית מ.א.ש – שעוסקים בהווי של בית חולים אמריקני צבאי – ייזכר בוודאי בדוגמאות כאלה.

ארווינג גופמן (1982-1922)
האדם הנכנס בשערי המוסד הפסיכיאטרי ('החוסה'), נאלץ לנטוש את ה'אני' החברתי הרגיל, ו'אני' חדש נכפה עליו על ידי המוסד. טקס ההתפשטות וההחלפה של הבגדים האישיים ('האזרחיים', אם תרצו) במדים המוסדיים, מסמל את נקודת המעבר מן העולם שבחוץ אל עולמו של המוסד הטוטלי. 

בהרצאתו הראה גופמן כי במהלך השהייה במוסד הטוטלי נמנעת מהחוסה הבחירה החופשית והשליטה במרחב ובזמן. באותו פרק זמן מיטשטשים גבולות ה'אני' שלו והוא עובר השפלה, במידה זו או אחרת, פירוק זהותי ונישול תפקודי. החוסה מקודד אל תוך המערכת המנהלית של המוסד הטוטלי, מה שמאפשר את תפקודה היעיל.

גופמן ניסה למיין את סוגי המוסדות הטוטליים, ומנה ביניהם את המוסדות הסיעודיים, את המוסדות האשפוזיים הסגורים (כמו בתי חולים פסיכיאטריים), אך גם מחלקות סגורות של חולים במחלות מדבקות, כגון שחפת או צרעת. בכלל המוסדות הטוטליים מנה גם בתי כלא, יחידות צבא ייחודיות, מחנות ריכוז ומנזרים. דווקא את בית החולים הכללי לא הגדיר גופמן כמוסד טוטלי, שהרי אין בו דלתות נעולות או מחסומים אחרים, שתכליתם לבודד את המאושפז מהעולם החיצוני.

כאן אני מבקש לחלוק על גופמן, שכן לדעתי בית החולים, על כלל מחלקותיו השונות, דווקא כן עונה על ההגדרות של 'מוסד טוטלי'. עבור המאושפז מהווה בית החולים עולם בפני עצמו, מעין בועה. מתקיימים בו רגולציה, היררכיה, מעמדות חברתיים ותהליכים שנכפים על החולה. תפיסת הזמן בבית החולים שונה מתפיסת הזמן במציאות שאליה הורגל החולה קודם שנכנס לבית החולים. זהו זמן כפוי, שמתקיימים בו ריטואלים וטקסים שאינם בשליטתו של החולה: השכמה, כיבוי אורות, ביקור רופאים, ארוחות, ביקורי אורחים ועוד.

המאושפז מתנתק מהמציאות החיצונית. הוא פטור מאחריות ומקבלת החלטות, אך פנוי למחשבות ולחשבון נפש. אחד התיאורים המדויקים והעוצמתיים ביותר של חוויית בית החולים, ושל היות המאושפז שרוי בעולם לא מציאותי, ניתן לנו מעטה של רחל המשוררת בשירה 'בית החולים'.

רחל חלתה כידוע בשחפת, ובתקופות הארוכות בהן שהתה בבתי חולים בצפת, בגדרה ובתל אביב היא חוותה על בשרה מציאות עגומה של כאב, פחד, בדידות והדרה חברתית. השיר עצמו מריר, אך יש בו גם טון משועשע והיתולי. כפי שהעידה חברתה הקרובה שולמית קלוגאי (אחותו של יצחק בן-צבי), שאליה נשלח השיר, רחל כתבה אותו בבית החולים בצפת (כנראה ב-1925) כדי 'להצחיקך מעט בעולם נוּגֶה זה':

דבר, 21 במאי 1931

והנה השיר בתוך המכתב המקורי ששלחה רחל לחברתה מבית החולים:

ארכיון המדינה
מחלקת הנשים באגף חולי השחפת בבית החולים בצפת. רחל אושפזה כאן בשנים 1921, 1925
(נדב מן, '100 שנה לבית החולים בצפת')

כבכל מוסד טוטלי גם במחלקות בית החולים קיימת קבוצה שולטת: הצוות הרפואי. אך גם בתוך קבוצה זו יש מעמדות: מנהל המחלקה והרופאים הבכירים, לעומת הרופאים הזוטרים והמתמחים שנמצאים בתחתית הסולם. בקבוצה השולטת נמצאות גם האחיות (מה לעשות שזה עדיין מקצוע נשי ברובו), בתוכן הדמות הדומיננטית היא האחות הראשית. אחות זו מתמנה לתפקידה בידי האחות הראשית של בית החולים, שהיא עצמה יד ימינו של מנהל בית החולים ומגבה אותו בכל הנהלים שנקבעים במוסד. הוא הדין במחלקה הבודדת: האחות הראשית משמשת יד ימינו של מנהל המחלקה ושולטת באחיות המחלקה ביד רמה, בהיותה האחראית על סידור העבודה שלהן. גם בקרב האחיות קיימת היררכיה: מאחיות מוסמכות, עבור באחיות ה'מעשיות', וכלה ב'כוחות העזר' הכפופים לאחיות.

מנהל המחלקה הוא רופא בכיר ומומחה קלינאי בתחומו, לעתים הוא גם עוסק במחקר של תחום רפואי מסוים. הוא נבחר לתפקידו במכרז, ובדרך כלל יישאר בתפקידו עד מועד פרישתו לגמלאות. מנהל המחלקה עומד אפוא מעל לכל ביקורת: אין דרך לפטרו (אלא במקרים נדירים) ואין מי שיורה לו כיצד עליו למלא את תפקידו. מנהל המחלקה הוא שקובע את סדרי העבודה, את האופי של ביקור הרופאים, רמת ההשקעה במתמחים והיחס לחולים ולבני משפחותיהם. הוא גם זה שמעצב את האווירה במחלקה ומשפיע על מערכות היחסים בקרב אנשי הצוות. יש מחלקות בהן טקס ביקור הרופאים הוא הזדמנות להחלפת דעות על החולים שבמחלקה; יש אחרות בהן עיקר הביקור הוא טקס השפלה של רופאים זוטרים בידי עמיתיהם הבכירים.

התופעה המוכרת, של מנהל מחלקה סמכותני שדעותיו אינן ניתנות לערעור או לביקורת, זכתה בספרות הרפואית לכינוי החצי מלגלג 'מנדרין רפואי'. די אם נצפה בסרטי קולנוע כמו 'הדוקטור' או בסדרות טלוויזיה מסוג ER, או 'האנטומיה של גריי', כדי שנתוודע לעוצמה הטוטלית שגלומה בהיררכיה המחלקתית. דוגמה קיצונית הוא ד"ר גרגורי האוס, הרופא המככב בסדרת הטלוויזיה האמריקנית הנקראת על שמו 'האוס'. 

בית החולים פרינסטון-פליינסבורו, שבו נעשו הצילומים האוויריים של בית החולים בסדרה 'האוס' (ויקיפדיה)

כותבי התסריטים לסדרה זו היו בקיאים היטב במתרחש בתוככי מחלקות בבתי חולים. אמנם ד"ר האוס הוא רופא מבריק, בעל ידע פנומנלי, שיודע לאבחן מחלות שאיש מלבדו אינו מסוגל לאבחן, אך הוא גם יהיר וגס רוח כלפי חולים ובני משפחותיהם, מתעמר במתמחיו, ושש אלי ריב ומדון עם עמיתיו ועם מנהלת בית החולים בו הוא מועסק.

אין צורך בדעה שנייה... (כרזה של רשת 'פוקס' מהעונה הראשונה של 'האוס', 2004)

כמובן שהיו, וגם ישנם, מנהלים-רופאים מסוג אחר. הרופא הקנדי ויליאם אוֹסְלֶר (1919-1849), מגדולי הרופאים אי-פעם, נהג להבחין בין 'רופאים טובים, שמרפאים מחלות' לבין 'רופאים מעולים, שמרפאים בני אדם הסובלים ממחלות'. הוא גם ידע לקיים בפועל את אשר דרש מזולתו.

ולסיום, ניסיתי לתאר את בית החולים מזווית ראייה אישית, שמתבססת על ניסיון ותצפיות של עשרות שנים. אם מצאתם בדבריי נימה של ביקורת – אתם בהחלט צודקים. ובכל זאת יש מקום לאופטימיות. מסיבות שונות ורבות, שרובן כרוכות באילוצים כלכליים, הבועה שתיארתי, עומדת להערכתי לפקוע, או לפחות להתכווץ. לא ירחק היום ומרכז הכובד של הרפואה הקלינית יועתק מהמוסדות האשפוזיים, הענקיים והרב-מערכתיים, אל הקהילות והמרכזים 'הקטנים', וטוב שכך. הדבר לא יוריד את רמת הרפואה כלל ועיקר. הקהילה היא ישות בלתי טוטלית בעליל, שקרובה יותר אל ה'בית', כפי שאנו מבינים אותו וחשים אותו. 

שלום עליכם, שבשנותיו האחרונות התענה בסדרה בלתי פוסקת של אשפוזים בבתי חולים ובבתי מרגוע, ידע לצטט את ההוראה הרפואית הכי חשובה שקיבל, ותוקפה עדיין עומד:
לאַכען איז געזונד! דאָקטוירים הייסען לאַכען... (צחוק הוא בריאות! הרופאים ציוו לצחוק)
____________________________

הרחבת דברים שנאמרו באוניברסיטת תל אביב, בסדרת ההרצאות 'משפט וספר: הבית והמשפט', בעריכתה של פרופסור נילי כהן (13 בפברואר 2020).

תא"ל (בדימוס) פרופסור ערן דולב היה קצין רפואה ראשי בצה"ל, מנהל מחלקה פנימית ויו"ר הלשכה האתית של ההסתדרות הרפואית (הר"י). 

יום שישי, 9 באוגוסט 2019

מחלות של יהודים: תזונה, אוננות ושחפת בעיתונות הרפואית ביידיש

(הפולניה)

מאת יצחק פוקס 

א. 'רופא הבית' ו'בריאות העם'

בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים מיליוני יהודים בכל העולם דיברו יידיש. אף על פי כן, ולמרות מאמציהם הבלתי נלאים של סופרים ויוצרים לבסס את היידיש כשפה מודרנית, מעמדה התרבותי היה נמוך. בעיני רבים היא עדיין נחשבה לשפה עממית שבה מדברים בעיקר בני השכבות הנמוכות. אט אט השתנה היחס אל השפה, ולמן העשור השני של המאה העשרים החלו להופיע כתבי עת ביידיש שהוקדשו לכל הנושאים שבעולם, ובתוכם גם לסוגיות של בריאות ורפואה ציבורית. 

בשנים 1914-1912 הופיע בוורשה שבועון פופולרי בענייני בריאות ורפואה, שנקרא דער אידישער הויז-דאָקטאָר (רופא הבית היהודי). העורך היה שמואל יעקב יצקן, שהיה גם מייסדו ועורכו של העיתון היינט (היום), אחד משני היומונים הפופולריים בוורשה בין שתי המלחמות (השני היה מאָמענט). יצקן היה בעל חושים מסחריים חדים בתחום המו"לות, ואם מצא לנכון להוציא לאור כתב עת ביידיש שמוקדש לרפואה מן הסתם העריך שיש בו סיכוי להצלחה מסחרית.

שער הגיליון הראשון של 'דער אידישער הויז-דאָקטאָר', 1912

 וילנה הייתה בעת ההיא מרכז הדפסה חשוב של פרסומים ביידיש, ובתוכם כאלה שהוקדשו לבריאות ורפואה. החשוב בין כתבי העת הפופולריים שהוקדשו לנושאים אלה היה פֿאָלקסגעזונט (בריאות העם), שהופיע בווילנה בשנים 1940-1923, בדרך כלל כירחון אך היו שנים שבהם הופיע פעמיים בחודש (מספר קטן של גיליונות העיתון נסרק באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית; העיתון בשלמותו סרוק בספרייה הלאומית של ליטא). מייסדו של כתב העת, ועורכו עד פטירתו, היה ד"ר צמח שׁאַבּאַד (1935-1864), רופא נודע ומנהיג ציבור בווילנה, ששמו התפרסם בכל רחבי פולין (מקור שם משפחתו בראשי התיבות שב"ד; שליח בית דין). העורך הנוסף שעמד לצדו, אברהם קוטיק, לא היה רופא אלא סופר, מתרגם ופעיל בתחום החינוך העממי וההשכלה הפופולרית, בנו של בעל הזיכרונות הידוע יחזקאל קוטיק.

אברהם קוטיק
צמח שאבאד (ויקיפדיה)

הדפסת כתבי עת לרפואה דווקא בווילנה קשורה בוודאי לכך שבעיר זו היו כמה מרכזים רפואיים יהודיים חשובים. בשנת 1937 היו בבית החולים היהודי הוותיק בווילנה, שראשיתו במוסד ה'הקדש' המסורתי, 135 מיטות וארבע מחלקות: רפואה פנימית, כירורגיה, גניקולוגיה ורפואת ילדים. הצוות הרפואי מנה שמונה רופאים, 13 אחיות ואנשי צוות נוספים. כולם דיברו כמובן ביידיש.

חדר ניתוחים בבית החולים היהודי בווילנה

ב. העיתון 'פֿאָלקסגעזונט'

שער הגיליון הראשון של 'פֿאָלקסגעזונט', ינואר 1923

המטרה העיקרית של כתב העת הייתה 'לשפר את בריאותם של היהודים באמצעות הקניית ידע ומושגים לקהל הקוראים בנושאי טבע וגוף האדם, להקנות ידע על מחלות ובעיקר איך להימנע מהן'. לשם כך, וכדי שהמאמרים שיתפרסמו בעיתון יהיו נהירים לקהל הקוראים, צריך היה גם להציע ולמסד מונחים רפואיים מודרניים ביידיש.

בעיתון נדפסו גם מאמרים שלא עסקו בנושאים רפואיים מובהקים, כמו ענייני שחיטה או מנהג היריקה בתפילת 'עלינו לשבח', ובמקרים אלה נדפסו שמות הכותבים ללא תוארם האקדמי. אך רוב הכותבים היו רופאים, וכעשרה אחוזים מהם היו רופאות (כבר בגיליון הראשון התפרסם מאמרה של ד"ר ורה גרשון על לואי פסטר). אך הרופאות היהודיות לא בלטו, ודוגמה לכך הוא האירוע הבא: ביולי 1923 התקיים כנס רפואי בינלאומי, שנושאו היה 'הגנה על בריאות היהודים', בהשתתפות 26 ארגוני בריאות יהודיים. ד"ר שאבאד ציין כמה נואמים חשובים שהשתתפו בפתיחת הוועידה (אלברט איינשטיין, למשל), ובתוכם רופאה אחת בלבד, 'פרוי ד"ר סירקין' מוורשה.

במשך 18 השנים שבהן הופיע העיתון הודפסו 273 גיליונות, ולמעלה ממיליון עותקים הופצו ברחבי העולם היהודי. כמנהג הימים ההם, כל עותק שהופץ נקרא על ידי אנשים רבים, בני משפחה וידידים. 

במבט מאוחר, גיליונות הפֿאָלקסגעזונט יצרו מעין אנציקלופדיה מצטברת לרפואה פופולרית ביידיש. נכתבו בו מאמרים על מחלות מכל הסוגים, מלב ושחפת ועד סרטן. נדונו בו סוגיות של זוגיות וחיי אישות, הפרעות שינה, מיגרנות וגם עיסוק נרחב בנושאי אוכל, השמנה והרגלי אכילה. חלק גדול מן המאמרים הוקדש לחינוך לניקיון ולהיגיינה לסוגיה: של הילד ושל האם, בבתי הספר ובמוסדות ציבור, בתזונה ובביגוד, היגיינה אישית והיגיינה של אישה במחזור. בנוסף עסק כתב העת גם בנושאים 'כלליים' והומוריסטיים, כמו סיפורי מעשיות אופייניים על רופאים ועל חולים יהודים.

עשרת הדיברות לילדים (פֿאָלקסגעזונט, ספטמבר 1928, גיליון 17). לחיצה על האיור תגדיל אותו

ג. הקשר עם הקוראים 

קשר קרוב, ואפילו אינטימי, עם הקוראים אפיין את העיתונות ביידיש. הוא בא לביטוי בפרסום כתבות ששלחו קוראים מ'השטח' ('קאָרעספּאָנדענטן'), במכתבים למערכת ובתשובות שנתנו עורכי העיתון לשאלות הקוראים. הדוגמה הידועה ביותר לקשר זה היה המדור הפופולרי 'אַ בינטל בריוו' (צרור מכתבים), שהופיע במשך שנים רבות בעיתון הניו-יורקי הנפוץ פֿאָרווערטס. אין זה מפליא אפוא שגם כתב עת כמו פֿאָלקסגעזונט, ששם לעצמו מטרה לקדם את החינוך וההסברה בתחום הבריאות, העניק תשומת לב רבה לקוראיו. 

כבר בגיליונו השני, תחת הכותרת 'בריוו-קאַסטן (מעדיציניש עצות)' (תיבת מכתבים: עצות רפואיות), פנתה מערכת פֿאָלקסגעזונט אל הקוראים והודיעה על פרסום מדור חדש ובו תינתנה תשובות לשאלותיהם בסוגיות הקשורות ברפואה ובהיגיינה. ואכן, נשלחו שאלות רבות, והמענה היה ענייני ולא פעם גם תובל בהומור. כך לדוגמה, במענה לקוראת מלודז' כתב העורך (כל התרגומים מיידיש, כאן ובהמשך, הם שלי):
במכתב אחד הציפה אותנו הקוראת בכמות אדירה של שאלות על דיפטריה, עצירות, טחורים, מחלות נפש, דלקות עיניים, מחלת נפילה ועוד מיני חוליים שונים ומשונים. כנראה שהיא חושבת שניתן ללמוד את התורה כולה על רגל אחת. וכי יעלה על הדעת כי ניתן לענות על כל שאלותיה במדור זה? (דצמבר 1923, גיליון 12, עמ' 24-23). 
בנושאים רגישים ואינטימיים, כמו אוננות, שימש מדור זה ערוץ תקשורת להידברות סמויה עם קהל קוראים צעיר או אורתודוקסי, שהיסס לפנות בגלוי לייעוץ. מאות פניות של קוראים הצטברו במערכת בנושא זה, כפי שמעידים הדברים הבאים: 
מאות אנשים הציפו אותנו במכתבים ופניות בנושאי אוננות ובנושאי שפיכת זרע לבטלה ... הקוראים ציינו את הקשיים הרבים בהשגת גיליונות קודמים של פֿאָלקסגעזונט, ולפיכך אנו מביאים פעם נוספת את עיקרי הדברים ברשימה ארוכה ומפורטת איך להימנע ולמנוע אוננות (יולי 1927, גיליון 13, עמ' 232-230).  
מדור 'בריוו-קאַסטן' פורסם באופן סדיר עד סוף שנת 1933. אחרי מותו של ד"ר שאבאד הופיע המדור פעמיים נוספות בהיקף קצר של חצי עמוד בלבד.

ד. פרסומות 

מודעות פרסומת הופיעו כבר בגיליון הראשון, ובלטה בהן מודעה על שייט לאמריקה, לקנדה ולאפריקה.


בהמשך רוכזו הפרסומות בעמודים הראשונים והאחרונים של כל גיליון, שניים עד שלושה עמודים ולפעמים אף יותר. מן הפרסומות משתקף מגוון נרחב של עיסוקים הקשורים בבריאות: בתי מרקחת, אוכל לסוגיו, ביגוד, לימודים בגימנסיות, תשמישי קודש, סיפונים לסודה, ציוד רפואי ועוד. המפרסמים העיקריים היו אנשי וילנה אך היו פרסומות גם ממקומות אחרים בפולין. 

עמוד פרסומות בפֿאָלקסגעזונט, 15 בנובמבר 1928

מודעות של מה שאנו מכנים היום שר"פ, כלומר פרקטיקה פרטית של רופאים, הופיעו כבר ב-1929. המודעות והפרסומות הפכו מרכיב מרכזי בהכנסות כתב העת, והופיעו בקביעות עד הגיליון האחרון שנדפס בווילנה ביוני 1940. 

ה. בימי מלחמה ושואה

הגיליון האחרון, יוני 1940. הכותרת: מאבק בשחפת

איך המשיך כתב העת להופיע בווילנה עשרה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה? בין ספטמבר 1939 ליוני 1940 הייתה וילנה בשלטון 'ליטא העצמאית', ובתקופה זו המשיכו עיתונים יהודיים, ובתוכם גם פֿאָלקסגעזונט, לראות אור. ביוני 1940 סופחה וילנה לברית המועצות ואז נפסקה הדפסת העיתונים. רוחות המלחמה, שכבר נשבו בעוצמה רבה ברחובות וילנה, משתקפים בגיליונות האחרונים של העיתון. בתקופה זו נקלטו בווילנה אלפי פליטים שברחו מפולין הכבושה בידי הגרמנים. ובכל זאת, כותרות כתב העת וציור השער היו אופטימיים. בגיליון של חודש מארס 1940 מופיע על דף השער איור של שני ילדים גולשים בשלג וצוהלים, ובמדור הפרסומות בחוברת האחרונה מיוני 1940 אף נדפסה מודעה על צעצועי ילדים.


כתב העת המודפס חדל להופיע עם הכיבוש הסובייטי. אבל גרסה של מעין 'עיתון חי' נוצרה לאחר הכיבוש הגרמני, בתוך הגטו. אחת לשבועיים נערכו באולם התאטרון מפגשים בין רופאים לציבור שכללו הרצאות ושאלות ותשובות (המפגש הראשון נערך ב-14 באוקטובר 1942). עד חיסולו של הגטו נערכו 18 מפגשים כאלה. הנושאים שנדונו בהתכנסויות אלו היו רלוונטיים לחיים החדשים שנכפו על היהודים, למשל 'מהו פחד?', 'מניעת הריון', או דיווחים והמלצות לשמירה על בריאות הילדים בגטו. בדומה למדור 'קוראים כותבים' שהופיע בעיתון הנדפס, ניהלו עורכי המפגשים שבעל-פה גם תיבת דואר 'חיה', שבה נאספו שאלות שנענו במפגשים הללו.

הזמנה למפגש השישי שיתקיים בתיאטרון הגטו ב-7 בדצמבר [1942]

ו. אוננות והוצאת זרע לבטלה

דורות על גבי דורות הפחידו את ילדי ישראל שהעונש על אוננות הוא רע ומר ואין עליו כפרה. כך למשל נכתב בספר הפסיקה הפופולרי קיצור שולחן ערוך (סימן קנא, א):
אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה. ואלו שמנאפים ביד ומוציאין זרע לבטלה, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זאת הוא בנידוי, ועליהם נאמר: 'ידיכם דמים מלאו', וכאילו הורג את הנפש ... ולפעמים בעונש זה חס ושלום בנים מתים כשהם קטנים, או שיהיו רשעים, והוא בא לידי עניות.
הפחד מהעונש הנורא עשה את שלו, ואין זה פלא שהעניין הרפואי באוננות היה רב. במערכות העיתונים הרפואיים התקבלו מאות רבות של שאלות ורק מקצתן נענו. הפונים היו קוראים שגרו בכל רחבי מזרח אירופה. גם מאמרים רבים נכתבו בנושא, ובאחד מהם כתב ד"ר ל' בלום: 
התודעה הנפוצה בציבור, כי המאוננים הם אנשים חולים והאוננות היא מעין מחלת נפש העוברת בירושה מדור לדור, איננה נכונה ... אנו יודעים כי מעשי אוננות נפוצים בקרב תשעים אחוזים מבני הנוער, בעיקר בקרב תלמידי בתי הספר, שם הם לומדים זאת איש מחברו. אבל כאשר הם מתבגרים, רוב הבחורים נוטשים 'הרגל מאוס' זה. הם מתחתנים, חיים חיי אישות נורמליים ונעשים אנשים בריאים. המעטים שממשיכים במעשה מגונה זה הופכים להיות נכים ופגועי נפש ... האוננות איננה מחלה מוּלדת, זהו הרגל רע שניתן להיפטר ממנו בקלות, אלא שהפחד ממנה מסוכן יותר מהאוננות עצמה. הפחד נובע מן העונש המיוחס לחטא האוננות, 'מוחו של המאונן יתייבש', כך אומרים, ואי אפשר לרפאו. ומניין צמחה האמונה העממית כי אוננות מביאה ל'ייבוש המוח'? מן המחשבה [המוטעית] כי מקורו של הזרע הוא במוח, וככל שהוא ייפלט יותר מן הגוף, כך המוח יתייבש (דער אידישער הויז-דאָקטאָר, 1912, גיליון 3, עמ' 4-3).
בלום הציע מגוון דרכים להירפא מן האוננות: מסאז'ים, התעמלות, אמבטיות ותזונה נכונה. הוא ציין כי אימוץ אורח חיים בריא ומסודר מסייע לכל האנשים, וגם למאוננים. והעיקר הוא להשתחרר מן הפחד ומן הדעות הקדומות על מעשה האוננות ועונשו. 

במאמר אחר, שכותרתו 'מה יעשו אלו שסובלים מאוננות' (פֿאָלקסגעזונט, 1932, גיליון 15, עמ' 120), ניסח המחבר שבעה כללים איך להישמר ולהימנע מאוננות: 
  • תכננו את יומכם כך שלא תישאר לכם שום שעה פנויה; 
  • אל תשהו בבדידות רבה מדי, השתדלו להיות עם חברים וחברות; 
  • אל תרגישו אשמה ממעשי אוננות (אם הם לא נעשים בצורה קיצונית);
  • אל תתגרו ביצר. הימנעו מספרות ומקולנוע פורנוגרפיים; 
  • אל תקראו פרסומים פרימיטיביים אודות אוננות;
  • אמצו את כל היכולות הנפשיות והרצון כדי לחדול מאוננות;
  • עסקו בספורט ובפעילויות חברתיות.
הפנייה הארוכה והמעניינת ביותר הגיעה מי"ב, בחור ישיבה ('תלמודיסט') בן 35, שביקש לא לציין את שם עיירת מושבו. העורך המשיך:
הוא כתב לנו מכתב ארוך בן שמונה עמודים שמתאר 'את כל הביוגרפיה שלו' – בטווח הגילים שבין 14 ל-15 הוא ניהל 'מלחמת היצר' עם תאוותו לאונן. הוא מקדיש את רוב זמנו ללימוד מוסר, שוהה ביערות עם ספר שבט מוסר, יושב תחת העץ ובבכי קורע לב זועק את תפילותיו, עד שמן הראוי שגם האבנים ביער יבכו עמו. אנו מתקשים לתאר את מורכבות מצבו ה'מיסטי-ארוטי'. למעשה, הוא מזכיר מאוד את חנן מהצגת 'הדיבוק' של אנ-סקי ... העיקר הוא, ששנותיו הרבות בישיבות וההתעסקות המרובה בפלפולים, כשהוא שוהה בחדר דחוס ומעופש ואינו עושה שום פעולה או עבודה פיזית, רחוק מכל דבר ששייך ל'עולם האמיתי'. כל אלה הן הנסיבות שהפכו את ה'תלמודיסט' לאיש עצבני, וצדק רופא אחד מווילנה שאמר לו: 'אהב את המלאכה ושנא את הרבנות' ... עצה עיקרית שאנו יכולים לתת לצעירים שפונים אלינו בנושאי מיניות בכלל ובנושא אוננות בפרט: אל 'תחפרו' יותר מדי בתוך מחשבותיכם. הקדישו יותר זמן לבילוי בטבע, שאפו אוויר צלול, עשו מסז'ים וטבילות במים קרים והעסיקו את עצמכם בעבודה ובפעילויות שיש בהן מאמץ פיזי (פֿאָלקסגעזונט, ינואר 1924, גיליון 1, עמ' 22-21).
כרזת אזהרה ביידיש של ארגון 'אזע' מפני מחלות מין (זיבה ועגבת); ברלין שנות העשרים (קסטנבאום)
ז. שחפת והיגיינה 

גיליון הפֿאָלקסגעזונט, דצמבר 1928, הוקדש למאבק בשחפת

מחלת השחפת (טובערקולאָז) נחשבה בעת ההיא למחלה סופנית. פגיעתה הייתה רעה בכל רחבי העולם, ובמיוחד נפוצה במשכנות היהודים בערים הגדולות של מזרח אירופה, שם הייתה לא פעם צפיפות מגורים בלתי נסבלת, אבק, לכלוך ותנאי היגיינה ירודים. זאת ועוד, יהודים רבים עוסקים במקצועות שבהם יש סיכון גדול להידבקות בשחפת: סוחרי רחוב, יצרני כובעים ופרוות, אופים, חייטים, סנדלרים, חרטים, כורכי ספרים, צבעים, נפחים, נגרים וכיוצא באלה. האמצעי העיקרי לצמצום הפצת המגיפה היה שמירה קפדנית על היגיינה של הפרט, של הסביבה, של הדיור ועוד. צמח שאבאד שהאמין בכך, קידם את השקפתו זו באמצעות כתב העת שערך.

היבט אנקדוטלי של פרשה זו היה מאבק במנהגים שרווחו בקרב יהודים וגרמו להפצת הנגיף. כך למשל המנהג האשכנזי העתיק לירוק על הרצפה בתפילת 'עלינו לשבח', עת היו מגיעים לפיסקה 'שהם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיע'. המילה 'וריק', שנדרשה כגימטריה של 'ישו', זוהתה עם רוֹק. 

אליהו סוסנוביק מהעיירה מיורי שבבלארוס תיאר את מעמד היריקות בבית המדרש שהכיר: 'און ווי ס'קומט צו די ווערטער אַזוי ווערט אין בית-מדרש אַ מבּול פון שפּייעכץ' (כאשר מגיעים למילים האלו, מבול של יריקות מתרחש בבית המדרש) (פֿאָלקסגעזונט, יוני 1924, גיליון 6, עמ' 135). כותב אחר, הירש אברמוביץ, פנה לרבנים בקריאה נרגשת לעקור מן השורש 'מנהג פראי' זה: 
חרפה היא לנו, שבמאה העשרים, בסיומה של תפילה המבטאת את עיקרון האמונה בבורא עולם, המתפלל צריך לירוק על הרצפה במקום שהוא עומד בו, אפילו ליד ארון הקודש ... האם היריקה היא כזו מצווה חשובה? ... ונניח כי חמישה עד עשרה אחוזים בין אלפי המתפללים היורקים נגועים בשחפת או במחלות אחרות? (1926, גיליון 10, עמ' 159).   
על כך, ועל הרגלים נוספים של יהודים בבתי כנסת, כמו נישוק ספר התורה או נישוק מזוזות, על לחיצות ידיים בין אדם לחברו ועל עוד טקסים ומנהגים, יצא קצפם של כמה כותבים שראו בהם סכנה להתפשטות השחפת. אליהו סוסנוביק, שהוזכר לעיל, גייס גם מקורות תלמודיים במאבקו לשיפור ההיגיינה בבתי הכנסת ובבתי המדרש. הוא פתח במילתא דבדיחותא המיוחסת לרבינו תם:  'אַז "מנהג" פאַרקערט איז "גהנם"', דהיינו, היפוך אותיות 'מנהג' יוצר 'גֵּהִנֹם'. בהמשך הביא את המדרש התלמודי 'קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא' (בבא בתרא, כד ע"ב), שמשמעותו המילולית היא: תבשיל שמכינים שני אנשים אינו חם ואינו קר. הכוונה היא שכאשר דבר מסוים מוטל על כמה אנשים, הרי שכל אחד מטיל את האחריות על משנהו ואיש אינו עושה דבר; כך בבית המדרש, 'לאף אחד לא אכפת מן הניקיון ... האוויר מחניק ודחוס, פעם בשבוע מטאטאים קצת את החדר ולפעמים גם לא את המעט הזה'. סוסנוביק סיכם אפוא את רשימתו וטען כי בתי המדרש הם מקום קינון של מחלות מדבקות.

העורך, צמח שאבאד, הוסיף לרשימה זו כמה תובנות רפואיות: הוא הסביר כי בפה יש חיידקים רבים שיכולים לעבור בקלות מאיש אחד למשנהו, חיידקים מיקרוסקופיים שיכולים לעבור במגע נשיקה, כמו נשיקה לספר תורה, למזוזה, לציציות או לתפילין, או נשיקת ספר קדוש שנגע ברצפה המזוהמת של בית המדרש, ועוד.

המלחמה בשחפת בקרב יהודים נעשתה במגוון דרכים. כך למשל, בכרזה שנדפסה בברלין ב-1923, מטעם ארגון הבריאות היהודי 'אָזע' (OZE), תוארו דרכי מניעת השחפת וההתגוננות מפניה. הכותרת זועקת באותיות גדולות 'מצוה גדולה להציל את החולה, למנוע את המחלה זו מצוה גדולה יותר', ועוד איורים המדגימים איך צריך להישמר מפני המגיפה. 

(ארכיון ייוו"א)

ח. 'צאו אל הטבע' 

בתוך שלל ההמלצות והפתרונות הרפואיים שנתנו צמח שאבאד ועמיתיו מעל דפי 'פֿאָלקסגעזונט שולבו גם אידיאלים חדשים. במיוחד בולטים אידאלים שהותוו על ידי תנועות ציוניות, כמו גם תנועות יידישיסטיות חילוניות ('בונד' למשל), בדבר הצורך לפתח יהודי 'חדש', שיתייחס בחיוב אל גופו ובריאותו. מאמרים רבים כוונו כדי לחנך את קהל הקוראים לאמץ הרגלים חדשים, כמו היחשפות לשמש או בילוי בחיק הטבע, ולהפוך אותם חלק משגרת חייה של משפחה יהודית.

אוויר, שמש, מים – כרזה של ארגון 'אָזע' המטיפה ליציאה אל הטבע, 1926 (אנציקלופדיה ייִוואָ) 

שאבאד גם ניסה להנחיל הרגלים סביבתיים חשובים: 'שְׁנוּ עם חלונות פתוחים ... חשפו עצמכם ותיהנו מן השמש', והחשוב מכל: הקנו הרגלים אלו גם לילדיכם (מאי 1932, גיליון 9, עמ' 65).

במאמר שכותרתו 'בעלת הבית והמלחמה בשחפת' מנה ד"ר ש' לנדסברג את תפקידיה של אם המשפחה בניהול הפיננסי, בחינוך הילדים ובגידולם, בניקיון הבית ועוד. הוא הדגיש את חשיבות ההקפדה על היגיינה והדגים זאת בסדרת איורים:

'אל תירקו על הרצפה' 
'האבק מזיק. טאטאו את הבית ושימרו על חלון פתוח' (פֿאָלקסגעזונט, דצמבר 1928, גיליון 24, עמ' 433) 

לקריאה לצאת אל הטבע ואל אור השמש היה גם פן מעשי. קייטנות קיץ רבות לילדים ובני נוער בכל רחבי פולין שאורגנו על ידי תנועות נוער, בתי ספר או ארגונים כמו 'טאָז', ונקראו 'זומער קאָלאָניעס'.

ילדים יהודים בדרך לקייטנה שאורגנה בדווינסק (לטביה) על ידי 'אָזע', 1938 (אנציקלופדיה ייִוואָ)

סוגיות נוספות באורח החיים היהודי שהעסיקו את כתב העת היו שחיטה, בשר בחלב או טבילה במקווה, שהיו חלק מן העולם המסורתי, וגם אורח חיים צמחוני, ששיקף את השפעת המודרנה על חיי היהודים, בעיקר בערים הגדולות. ענייני השחיטה הכשרה זכו לסיקור נרחב, בעיקר בשל קשיים שהערימו שלטונות פולין ונתפסו כ'גזרות'. ההימנעות מערבוב מאכלי בשר וחלב סוקרה בעיקר מתוך ניסיון לנמק באופן מדעי את מקורות ההלכה בעניין זה. על טבילה במקווה נכתב מעט מאד, בעיקר נדון ההיבט ההיגייני, ואילו נושא הצמחונות נסקר בהרחבה רבה בכתבי העת, והקוראים מוזמנים לעיין ברשימתו של רמי נוידרפר, 'דיאטה בווילנה: המסעדה הצמחונית של פאני לבנדו', בלוג עונג שבת, 16 ביולי 2015.

ט. מחלות של יהודים?

רבים מיהודי מזרח אירופה האמינו כי קיימות מחלות ייחודיות ליהודים. הרופא הברלינאי פרופסור הרמן שטראוס, שהרצה על כך בכנס רופאים בווילנה, התייחס לנושא באופן מורכב יותר וציין שאמנם אין מחלות שפוקדות רק יהודים, אך קיימות מחלות שנפוצות יותר בקרב יהודים, למשל סוגים שונים של מחלות עצבים, שִׁטָּיוֹן (דמנציה), לחץ דם, מחלות לב וסֻכֶּרֶת, שנפוצה כפליים מאשר בקרב לא-יהודים. הוא מנה את הסיבות לכך: 
  • הורשה גנטית; 
  • גלגוליו ההיסטוריים של העם היהודי אילצו את בניו לחיות בתנאים כלכליים ופוליטיים ירודים, מה שגרם לניוון מרכיבים שונים בגוף, כמו היחלשות הלב והסתיידות העורקים; 
  • יהודים, בעיקר בני מעמד הביניים, נוטים להגזים באכילה, בפרט שומנים, מאכלים מתוקים ותבלינים;
  • יהודים נוטים להרבות בעיסוקים הכרוכים בישיבה ואינם מרבים להתעמל. 
כל אלה גורמים להשמנה, לעצירות וטחורים ולמחלות מעיים. עוד הוא מזכיר את העובדה כי ריבוי לידות של נשים יהודיות גורם להיחלשות שרירי הבטן שלהן ולהזדקנות מהירה. כמו כן, יהודים נוטים למחלות דם מסוימות, כמו אנמיה ותאי דם לבן (פֿאָלקסגעזונט, אפריל 1930, גיליון 8, עמ' 62-61). 

גם 'דאגות יתר' הן גורם משמעותי בתחלואה, בעיקר של יהודים. פרופסור שטראוס ציין את הפחד והחרדה כמחלות שמאפיינות מנטליות יהודית: 'בכל אופן, היהודים מזדקנים ונעשים "אפורים" מוקדם; זה בולט בעיקר אצל נשים, בגלל התנאים הכלכליים ובגלל דאגתן לילדים ... אף אחד לא פוחד ממחלות כמו היהודים'', ודברים ברוח זו כתב גם ד"ר ש' קְלֶרְמָן (1928, גיליון 8, עמ' 141-139). 

אך יש גם יתרונות רפואיים הנובעים מאורח חייהם של יהודים, והוא מנה כמה מהם:
  • תופעת השִׁכְרוּת ומחלות המין כמעט שאינן קיימות הודות לחיי משפחה תקינים; 
  • יום השבת כיום מנוחה שבו יהודים שוכחים את דאגות הפרנסה וטרדות היום-יום; 
  • איסור אכילת חזיר, במיוחד בתקופות שבהן המוּדעוּת לשמירת תנאים סניטריים כלל לא הייתה קיימת; 
  • כללי השחיטה היהודית מונעים אפשרות של שחיטת בהמות הנגועות בשחפת; 
  • ימי הצום טובים לבריאות ומעניקים 'מנוחה לקיבה'; 
  • נטילת הידיים לפני האוכל ואחרי עשיית צרכים מרחיקה מחלות מדבקות כמו טיפוס או דיזנטריה. 
י. צמח שאבאד ופועלו

אבן זיכרון לצמח שאבאד בווילנה (צילום: דוד אסף)

רבות נכתב על צמח שאבאד, בחייו ואחר מותו, והרוצה יוכל לקרוא עליו בקיצור בערכו בוויקיפדיה, ולאחרונה ברשימתו של מוטי זלקין 'וילנה של מטה', בספר אבני דרך: מסות ומחקרים בהיסטוריה של עם ישראל, שי לצבי (קותי) יקותיאל, מרכז זלמן שזר, תשע"ו, עמ' 258-255. 

רוב ימיו חי שאבאד בווילנה, בה נולד ומת ובה זכה להערכה מכלל הציבור, יהודים ושאינם יהודים. ראוי לזכור במיוחד את פועלו בשנות מלחמת העולם הראשונה, כאשר וילנה הייתה תחת כיבוש גרמני. רוב התושבים המבוססים עזבו את העיר ונותרו בה בעיקר העניים, ולצדם פליטים רבים. שאבאד הקדיש את עצמו לעזרתם: אסף סכומי כסף גדולים וייסד מטבחים ציבוריים ובתי ילדים. לאחר המלחמה נרתם לשיקום חיי הקהילה היהודית בעיר. כ'אוטונומיסט' חילוני נאבק למען שפת יידיש (חתנו היה הבלשן הנודע מקס ויינרייך, ממייסדיי ייִוואָ). הוא יזם וקידם מוסדות חינוך, בהם בתי ספר לנשים בשעות הערב, שימש יו"ר רשת 'אורט', ייסד ספרייה ציבורית והיה מעורב בפעילויות רבות בתחום החינוך והרפואה הציבורית. בנוסף היה חבר במועצת העיר בין 1927-1919, וב-1928 אף נבחר לסנאט הפולני. 

שאבאד היה מקור השראה לעיצוב דמותו של רופא, מעין דוקטור דוליטל רוסי, בספר ילדים מפורסם, 'דוקטור אַיי בּוֹלִיט', שנכתב על ידי הסופר והמשורר קורניי צ'וּקוֹבסקי (1969-1882) וראה אור לראשונה בשנת 1929. צ'וקובסקי, שמוצאו מאב יהודי, כתב בשנת 1967: 
כתבתי את האגדה מזמן מזמן. חשבתי על הרעיון עוד לפני המהפכה הגדולה, כי הִכרתי בווילנה את הדוקטור שאחר כך קראתי לו דוקטור איבוליט. קראו לו ד"ר שאבאד. זה היה בן אדם טוב לב, הכי טוב מכל האנשים שפגשתי בחיי. הוא ריפא ילדים של אנשים עניים חינם. היה מקרה, למשל, שבאה אליו ילדונת רזה, והוא אמר לה: 'את רוצה שאני אתן לך מרשם לאיזו שהיא תרופה? לא. מה שיעזור לך זה חלב. תבואי אלי בכל בוקר ותקבלי שתי כוסות חלב'. אני ראיתי שבכל בוקר היה תור ארוך. ילדים באו אליו וגם הביאו בעלי חיים. ואז חשבתי שזה יכול להיות נהדר אם אכתוב אגדה כזו על דוקטור טוב לב. כמובן שד"ר שאבאד לא נסע לאפריקה. את זה אני המצאתי (הובא אצל עדינה בר-אל, 'בין ד"ר אויזמר לד"ר דוליטל').
ספרו של צ'וקובסקי תורגם לשפות רבות, ובהן יידיש ועברית. תרגומיו לעברית מוכרים בכמה גרסאות מעובדות: לימפופו: מסע אל ארץ הקופים (עם עובד, 1943), בתרגומו של נתן אלתרמן שאחראי להמצאה המבריקה 'דוקטור אוֹי-זֶה-מַר'; דוליט בלימפופו (1958) בעיבודו של רפאל ספורטה; ולאחרונה, דוקטור אַיְכּוֹאֵב (קדימה, 2017), בתרגום מלא מהמקור הרוסי של אלה סוּד.


גרסאות בשפות שונות בברית המועצות: אבחזית, רוסית, אלטאית ואוזבקית (NLR)
התרגום ליידיש, קייב 1937 (NLR)
'דוקטור איי בוליט' ברוסית

בשנת 2007 הקימו ברובע היהודי העתיק של וילנה אנדרטה לזכרו של שאבאד, ובה הוא מונצח משוחח עם ילדה המחזיקה חתול בחיקה. 


מחבר הרשימה ליד פסלו של שאבאד בווילנה
צילום: דוד אסף
 _________________________________

יצחק פוקס הוא מהנדס ב'רפאל' שיצא לגמלאות ומתגורר בקרית מוצקין. רשימה זו מתבססת על עבודת גמר לתואר מוסמך, 'כתבי עת לבריאות ולרפואה ביידיש במזרח אירופה', שהוגשה בשנת 2018 במסגרת התכנית ליידיש באוניברסיטת תל אביב. העבודה המלאה סרוקה כאן.