צרפת או פריז? כיכר ירושלמית במשבר זהות

מפגין בכיכר פריז, ספטמבר 2020 (צילום: דוד אסף)

מאת דותן גורן 

כיכר פריז, בלבה של ירושלים וסמוך למעונו של ראש הממשלה, עלתה לכותרות בחודשים האחרונים. בכיכר ובסביבתה מתרכזות הפגנות המחאה נגד בנימין נתניהו וממשלתו, והן מושכות אליהן עשרות אלפי אנשים. הכיכר – שאיננה בדיוק כיכר, אלא יותר צומת כבישים – נמצאת במפגש הרחובות שוקקי התנועה המלך ג'ורג', רמב"ן, בן מימון, קרן היסוד ואגרון, ובצלם של קולג' טרה סנטה מדרום ומלון פרימה המלכים מצפון.

ממתי נקרא מפגש רחובות זה בשם 'כיכר' ומה בעצם שמה האמיתי של כיכר זו?

סטודנטים בדרכם לבניין טרה סנטה, לשם עברה האוניברסיטה העברית אחרי מלחמת העצמאות, יולי 1950.
בשטח מימין תיבנה כיכר פריז (אוסף התצלומים הלאומי)

נצא למסע קצר בתולדותיה של כיכר זו.

ב-6 במארס 1960 דיווח עיתון הארץ:

ראש עירית פאריס ... העניק אתמול [4 במארס] באורח רשמי להצטלבות רחובות במערב העיר את השם 'כיכר ישראל', בטכס שבו השתתפו שגריר ישראל בפאריס, ד"ר וולטר איתן, יו"ר מועצת הקהילה היהודית בצרפת, ואישים יהודיים אחרים. 

בנובמבר 1958, כשנה וחצי קודם לכן, הוגשה לעיריית פריז הצעה לקריאת כיכר בשם זה מול שגרירות ישראל (שערים, 6 בנובמבר 1958). זו הייתה תקופת הפריחה ביחסי שתי המדינות (1962-1953), שבהן הפכה צרפת גם לספקית הנשק העיקרית של ישראל. בעקבות אישור ההצעה לקריאת 'כיכר ישראל' (Place d'Israël) בפריז, משרד החוץ הישראלי פנה לעיריית ירושלים בבקשה לבחון אפשרות למחווה דומה לקראת יום הבסטיליה הקרוב, שיצוין ב-14 ביולי 1959. ראש עיריית ירושלים גרשון אגרון הבטיח להעביר את ההצעה לדיון במועצת העירייה, ואכן ב-18 בספטמבר 1959 – חודשיים לאחר יום הבסטיליה – המליצה המועצה לקרוא לרחבה שעל יד מלון המלכים בשם 'כיכר צרפת' ולרחוב ממילא בשם 'שדרות צרפת' (דבר, 20 בספטמבר 1959). רחוב ממילא היה אז עדיין רחובה הראשי של שכונת ממילא ההרוסה, על גבול שטח ההפקר שבין ישראל וירדן, ובהעדר שם אחר לְמה שהיום מוכר כרחוב אגרון, נמתח רחוב זה עד אזור טרה סנטה. טקס קריאת השמות אמור היה להיערך במסגרת חנוכת גן העצמאות ב-25 באוקטובר 1959. 

רחוב ממילא לפני מלחמת ששת הימים (ויקיפדיה)

ההחלטה להסב את שמו של רחוב ממילא, 'אשר הורחב לאחרונה', לשם 'שדרות צרפת', עוררה את התנגדותו של ד"ר ישראל בן-זאב, שבמכתב תקיף למערכת (הארץ, 5 באוקטובר 1959) דרש להשיב למקום את שמו התנ"כי הקדום 'מלוא', והקנאים לכבודה של צרפת יואילו למצוא מקום אחר בעיר (מכתב בנוסח זה העביר בן-זאב במישרין לראש העיר אגרון). בישיבה נוספת של הנהלת העירייה, שהתקיימה ב-24 בספטמבר 1959, התקבלה שוב ההחלטה להמליץ לוועדת השמות העירונית על קריאת הכיכר בשם 'כיכר צרפת'. 

פרוטוקול ישיבת הנהלת העירייה, 24 בספטמבר 1959. בשל מחלתו של אגרון, יו"ר הישיבה היה סגנו מרדכי איש-שלום (באדיבות ארכיון העירייה)

במכתב נוסף ששלח בן-זאב למערכת עיתון הארץ הוא ציין כי קיבל בשעתו הבטחה מפורשת מסגן ראש העיר ד"ר פאול יעקבי, 'כי שם רחוב ממילא לא יוחלף בשדרות צרפת' (12 ביולי 1960). ואכן בטקס החגיגי של פתיחת גן העצמאות לא אוזכרו 'כיכר צרפת' או 'שדרות צרפת', ובפועל שמו של רחוב ממילא לא שוּנה במועד זה.

גרשון אגרון נפטר ב-1 בנובמבר 1959, ולתפקיד ראש העיר נבחר סגנו, מרדכי איש-שלום. לאחר חנוכת 'כיכר ישראל' בפריז (מרץ 1960), שלח איש-שלום את ברכתו לנשיא עיריית פריז והבטיחו נאמנה כי הכיכר החדשה שתיבנה ליד מלון המלכים תיקרא בשם 'כיכר פאריס' (מעריב, 4 במארס 1960). לצערי לא הצלחתי לאתר את החלטת ועדת השמות העירונית ואת אישרורה של מועצת העיר. ברור עם זאת, שבאופן רשמי נקראה הכיכר 'כיכר צרפת', אך כבר אז החל הבלבול והשם הרווח היה 'כיכר פריז'.

מלון המלכים (היום 'פרימה המלכים'), 1964 (ויקיפדיה)

כשנה לאחר פטירתו של גרשון אגרון החליטה ועדת השמות העירונית לקרוא רחוב על שמו. תחילה הוצע להסב את שמו של רחוב ממילא, אך לכך התנגדו כמה מחברי הוועדה בנימוק כי 'לשם ממילא יש ערך היסטורי'. בסופו של דבר התקבלה ההצעה, שרק חלק מהרחוב המקורי, 'סמטת רחוב ממילא המחברת את רחוב דוד המלך (יוליאן) עם רחוב המלך ג'ורג' על יד טרה-סנטה', ייקרא מכאן ואילך רחוב אגרון (חרות, 12 באוקטובר 1960). כעבור עשרה ימים נחנך רחוב אגרון בטקס חגיגי ובנוכחות מאות מתושבי הבירה. ראש העיר איש-שלום הסיר את הלוט מעל השלט ואלמנתו של אגרון גזרה את הסרט שנמתח לרוחב הכביש (הארץ, 21 באוקטובר 1960). מחזון 'שדרות צרפת' נותרה רק הכיכר בקצהו של רחוב אגרון...

הצרפתים, לעומת זאת, מילאו את חלקם בהסכם ובפברואר 1960 נחנכה 'כיכר ישראל' במקום מכובד ברובע ה-17 של פריז.

כיכר ישראל בפריז (ויקיפדיה)

באותן שנים הייתה ירושלים המערבית בתנופת בנייה, וגם אזור כיכר פריז חידש את פניו בבניינים מודרנים. העיתונאי אהרן דולב, שדיווח על כך בהתפעלות בראשית שנת 1961, אף התנבא כי 'אפשר כבר כיום לקבוע בוודאות, כי פינת כרך זו נועדה לגדולות. ומכל מקום לא תישא לשווא את שם היפהפייה בערי העולם'. 

מעריב, 20 בינואר 1961

קוביית הענק, הלא היא 'מרכז אמיר', שנבנתה בפינת המלך ג'ורג' ואגרון, ובתחתיתה נמצא עד היום סופרמרקט, נחשבה במשך עשרות שנים לאחד הבניינים השנואים והמכוערים ביותר בירושלים... 

מרכז אמיר, 1964 (ויקימדיה)

מרכז אמיר, 2020 (צילום: דוד אסף)

בהמשך הרשימה הפריז דולב גם באיכויותיו של בית המגורים שנבנה בקצה המערבית של הכיכר, ואף השווה אותו לבנייני המגורים בפארק אווניו שבמנהטן. לא פחות... 

בניין זה, מעין 'השתלה' תל-אביבית לא מוצלחת בלבה של ירושלים, תוכנן בידי האדריכלים דב כרמי, בנו רם כרמי וצבי מלצר (על הבניין קראו בסקירתו המפורטת של מיכאל יעקובסון בבלוגו 'חלון אחורי'). 

בניין המגורים בקצה המערבי של כיכר פריז, 2020 (צילום: דוד אסף)

ביוני 1961 המליצה ועדת השמות העירונית למועצת העירייה ל'קצץ' ברחוב המלך ג'ורג' ולהפוך את חלקו הדרומי לרחוב חדש ושמו קרן היסוד (דבר, 8 ביוני 1961). בחודשיים הבאים הוחל בשינויים הנדרשים לאורכו של הרחוב החדש-ישן. 'חלק מרחוב המלך ג'ורג' בבירה הלך לעולמו', קונן גבריאל שטרסמן בעיתון מעריב. 'ניתוח פלסטי זה של הרחוב הקיף את חלקו בלבד ... המלך גורג' שמר על קיומו מרחוב יפו עד כיכר פאריס בלבד' (21 באוגוסט 1961). בשלהי אותה שנה נחנך רחוב קרן היסוד, 'המתחיל מכיכר צרפת ומסתיים בכיכר פלומר' (דבר, 19 בדצמבר 1961). הנה כי כן, שני יומונים חשובים קוראים לאותה כיכר בשני שמות שונים.

 

בנובמבר 1962 יזמה עיריית ירושלים תכנית להקמת בית העירייה ליד כיכר פריז ובסמוך לבניין הסופרמרקט, ואף רכשה שם מגרש בשווי מיליון לירות. התכנית זכתה לתמיכתו של שר הפנים דאז חיים משה שפירא, אולם אגף התכנון במשרדו התנגד לה (על המשמר, 25 בנובמבר 1962). בשנת 1964 הכריזה העירייה על תחרות אדריכלים לבניית מקום מושבה ובה זכה האדריכל אל מנספלד, שתכנן מגדל בן 22 קומות (מנספלד זכה גם במקום השני בתחרות!), אך העירייה נכשלה בגיוס תקציב להקמת המבנה והפרויקט נדחה. לאחר בחירתו של טדי קולק לראשות העירייה (1965) הוחלט לזנוח את התכנית השאפתנית ולהקים את בניין העירייה על הגבול בין חלקי העיר כסמל לשאיפה לאיחודה. קריית עיריית ירושלים אכן נבנתה לא הרחק מחומות העיר העתיקה ולפני גן דניאל אוסטר הצנוע, במה שמכונה היום כיכר ספרא. בעקבות ביטול התכנית לבניית העירייה ליד מרכז אמיר, נמכר השטח ליזמים פרטיים, שבנו בו את מלון פלאזה (כיום לאונרדו פלאזה ירושלים). 

מראשית דרכה הייתה כיכר צרפת צומת דרכים חשוב מבחינה תחבורתית, שקישר בין כבישים עירוניים עיקריים (דרך עזה, המלך ג'ורג' ואגרון) לבין כבישים בין-עירוניים. הבאים לירושלים בדרכם לעיר העתיקה ולשכונות שבדרום העיר היו חייבים לעבור שם. ביטוי לכך ניתן בהסדרי התנועה שגובשו בעירייה ובמשרדי התחבורה והמשטרה בקיץ 1960 (דבר, 4 בספטמבר 1960). במאי 1962 הוחלט להציב בתוך שלושה חודשים רמזור בצומת הרחובות המלך ג'ורג' וכיכר צרפת (שם, 7 במאי 1962), ושנה אחר כך הופעל בכיכר 'רמזור חדיש', שאפשר זכות קדימה להולכי הרגל (על המשמר, 13 במאי 1963). שנה נוספת חלפה, ובמסגרת תכנית לשיפור מחזור הרמזורים בעיר טופל גם הרמזור בכיכר צרפת, שנהגים כינו אותה בהומור 'הכיכר האדום', מאחר שצבע זה שלט תמיד ברמזור (שם, 24 במארס 1964). תריסר שנים מאוחר יותר, ב-1976, שוב נערכו בכיכר עבודות נרחבות להתקנת מערכת רמזורים משוכללת ולשיפור הסדרי התנועה (מעריב, 15 בינואר 1976).

כדי ליפות את הכיכר ולשוות לה מראה מודרני הוחלט במועצת עיריית ירושלים (אוקטובר 1961) להתקין בה מזרקה צבעונית, 'מיזרקה ראשונה בירושלים אשר בה יהיו סילוני מים בגובה של 10 מטר' (הצופה, 23 באוקטובר 1961). שבוע אחר כך ביקר בירושלים נשיא עיריית פריז כאורח העירייה (על המשמר, 31 באוקטובר 1961), ובערב הדלקת נר ראשון של חנוכה נחנכה המזרקה בידי מרדכי איש-שלום: 'בשעה 6 בערב הפעיל ראש העיר את המזרקה הצבעונית הראשונה בירושלים אשר הותקנה בכיכר פריס ... המון שמנה בעיקר ילדים התאסף כדי לחזות במחזה' (הצופה, 3 בדצמבר 1961). המזרקה, אגב, עלתה 18,000 לירות.

מזרקות מים אף פעם לא הצליחו כאן, במיוחד לא בכיכרות (ומוכר וידוע הסיפור הבלתי נגמר של מזרקת 'מים ואש' שיצר יעקב אגם בכיכר צינה דיזנגוף בתל אביב בשנת 1986). שישה חודשים לאחר חנוכתה הפכה המזרקה בכיכר פריז 'למיטרד ציבורי ראשון במעלה'. 'הצומת של כיכר פאריס', כתב יהושע ביצור, 'שהיא אחת הסואנות בעיר, נהפכת לעת ערב לאגם קטן. סילוני המים ניתזים על שמשות כלי הרכב ומפריעים לנהגים'. הבלימות התכופות גורמות לנזילות שמן, שבתורן גורמות לכך ש'רוכבי אופנוע מתהפכים כאן לפי שיטת הסרט הנע'. 'בכל אופן', סיים ביצור בהומור, 'מי שרוצה להתקלח עושה זאת בבית, ולא לפי פקודת העירייה בכיכר פאריס' (מעריב, 13 ביוני 1962). 

דרך ארוכה עברה הכיכר ממזרקה שמציעה מקלחת לנהגים ולעוברים ושבים, ועד לסילוני המים שמכונות ההתזה (מכת"זיות) של משטרת ישראל פיזרו איתן מפגינים ב'מחאת בלפור'...

בעקבות התלונות הושבתה המזרקה הצבעונית. הבריכה נותרה ריקה, עד שנעורה לחיים ביום הראשון של ראש השנה תשכ"ו (1965), בזכות 'המוני מתפללים מבתי הכנסת 'ישורון' 'היכל שלמה' ומ'בית הלל' [מניין שהתכנס ב'ספריית שוקן' שברחוב בלפור] שבאו לקיים לידה את מצוות "תשליך". תייר אמריקאי שנזדמן למקום הביע את מלוא התפעלותו: מעניין מאד, בעיר הקודש הקימו בריכה מיוחדת כדי לקיים בה מצווה פעם אחת בשנה...' (מעריב, 30 בספטמבר 1965). ברבות השנים הסירה עיריית ירושלים את המזרקה המקורית. בשנת 2008 שופצה הכיכר פעם נוספת והוצבה בה המזרקה הנוכחית, יצוקה בברזל ומתנשאת לגובה 2.10 מטר. המזרקה הוכנה במפעל ליד פריז וניתנה במתנה לתושבי ירושלים מאת ראש עיריית פריז, שאף השתתף בחנוכתה (NRG ירושלים, 29 במאי 2008).

מראשית שנות השישים החלה הכיכר לשמש אחד המוקדים העירוניים ב'הקפות שניות', שנערכו במוצאי חג שמחת תורה, ולימים הפכה לאתר החגיגות המרכזי: 'רחוב [המלך] ג'ורג', מבית הכנסת "ישורון" ועד כיכר "פאריס" ... היה שחור מרוב אדם'. הכותב המתפעם העריך את מספר החוגגים בחמישים אלף איש (הצופה, 17 באוקטובר 1960).

חמש שנים אחר כך דיווח יהושע ביצור על האירוע וציטט את מפקדי המשטרה שהעריכו באוזניו את מספר המשתתפים בעשרים אלף בלבד (מעריב, 25 באוקטובר 1965). ביצור התפעל במיוחד ממאות השוטרים ששמרו על הסדר:

אין ספק, כי המעמד המרכזי של החג היה במוצאי שמחת תורה, כאשר המונים נתקהלו בכיכר פריס כדי להשתתף ב'הקפות השניות', שאורגנו על ידי 'היכל שלמה' ... עלינו להודות למשטרה בפה מלא: אלמלא התארגנותה היעילה במעמד הזה והסבלנות אין קץ שהשוטרים השקיעו בשידולי הקהל, למען לא יצא מגדרו – עלול היה אירוע חגיגי זה להסתיים באסונות.

לא הרבה השתנה מאז...

הכיכר ריכזה אליה חוגגים גם בימי העצמאות, אז הציבה בה העירייה בימת בידור (למרחב, 20 באפריל 1969). לכיכר הגיעו גם הצועדים בסופה של 'צעדת ארבעת הימים' (כיום צעדת ירושלים), שהתקיימה במתכונתה זו עד מלחמת ששת הימים (על המשמר, 20 במארס 1964; 21 באפריל 1967).

בה בעת הפכה הכיכר לזירת הפגנות ועצרות. ההפגנה הראשונה בכיכר שאותה הצלחתי למצוא הייתה ב-1962: מחאה על סגירת רחוב המלך ג'ורג' לתנועה בשבתות. ההפגנה אורגנה על ידי הליגה למניעת כפייה דתית והתקיימה בשבת בצהריים.

קהל המפגינים נאסף בכיכר פאריס ... כוחות של משטרה נערכו בקרבת מקום ההפגנה כדי לשמור על הסדר לאחר שההפגנה, שהיתה הראשונה בסוגה, אושרה עוד בסוף השבוע על ידי השלטונות ונערכה ברשיון המשטרה. הנאומים הושמעו לא באמצעות רמקולים, בגלל סירוב העירייה להתיר את השימוש בהם בשבת. בשעת הנאומים ניסו כמה צעירים דתיים חובשי כיפות, להפריע את מהלך ההפגנה השקטה בשירה קולנית כדי שדברי הנאומים לא יישמעו (דבר, 4 במארס 1962). 

באוקטובר אותה שנה החתימו בשבת פעילי 'הליגה' עוברים ושבים על עצומה למען נישואים אזרחיים ובכיכר פריז הועמדו דוכן וכרזות. גם הפעם הפריעו במכוון בני נוער דתי להחתמה והחלו לצעוק ולקרוע כרזות, 'כשהם מקבלים עידוד מחובשי כיפות מבוגרים יותר' (על המשמר, 30 באוקטובר 1962). במארס 1965 נערכה במקום הפגנה נוספת נגד הכפייה הדתית ונגד חוק השבת בפרט (קול העם, 15 במארס 1965).

כיכר פריז בראשית שנות השבעים. באותן שנים נוספו למלון המלכים עוד שתי קומות (ויקיפדיה)

בשנת 1974 החליטה ממשלת ישראל על העברת בית ראש הממשלה מבית יוליוס ג'ייקובס בשכונת רחביה (שדרות בן מימון 46, פינת רחוב אוסישקין), שהיה במצב תחזוקתי רעוע, לבית אַגְיוֹן (סמולנסקין 9 פינת רחוב בלפור). היה זה ביתו של סוחר יהודי מעשירי אלכסנדריה, שתוכנן על ידי האדריכל ריכרד קאופמן ונבנה בין השנים 1938-1936. בשנת 1952 רכשה אותו מדינת ישראל כדי שישמש כמעונו הרשמי של שר החוץ משה שרת, שהיה לחבר הממשלה הראשון שהתגורר בו. מאז ועד היום הבית משמש מעון רשמי של ראש ממשלת ישראל. בשל קרבתו של בית ראש הממשלה לכיכר התקיימו בה לאורך השנים הפגנות וחסימות צירים, עליהן תקצר היריעה מלהרחיב. 

נשים בשחור מפגינות בימי מלחמת המפרץ השנייה בכיכר פריז, 2003 (ויקימדיה)

הפגנה נגד תכנית ההתנתקות בכיכר פריז, אוקטובר 2004 (צילום: אבי אוחיון, אוסף התצלומים הלאומי)

'מצעד הגאווה' בכיכר פריז, יולי 2016 (ויקיפדיה)

בסוף חודש יוני 2019 נחנכה ברובע ה-17 של פריז 'כיכר ירושלים'. הטקס נערך במעמד ראש עיריית פריז אן הידלגו וראש עיריית ירושלים משה ליאון, שחזר על קלישאות קודמיו בתפקיד וציין בדברי ברכתו כי כיכר זו מסמלת את 'החיבור בין שתי ערי בירה שהטביעו את חותמם על העולם' (ישראל היום, 30 ביוני 2019). 

כיכר ירושלים בפריז (ויקיפדיה)

אולי ברוח זו, יואילו ראש העיר וחברי מועצת העיר ויפעלו כדי להתאים סוף סוף את הכיכר למציאות הלשונית. לקרוא לה באופן רשמי בשם 'כיכר פריז', שממילא רווח בפי כל, ובכך לגאול את 'כיכר צרפת' ממשבר הזהות שמעיק עליה כבר למעלה משישים שנה. ואולי, בשם השוויון במספר הכיכרות התאומות שיש בירושלים ובפריז, פשוט יקימו כיכר נוספת...

מפגינים בכיכר פריז מציעים לשנות את שמה ל'כיכר הדמוקרטיה', אוגוסט 2020

_________________________________________

ד"ר דותן גורן עוסק בתולדות ארץ ישראל בעת החדשה. תודה לאנשי ארכיון עיריית ירושלים על עזרתם.