סיפורי רחובות: מחאה, שתי האחיות, היינריך גרץ ויוסף קלוזנר

 א. מחאת הרחובות

'רחוב יוסף סלמסה' בחיפה אינו רחוב אמיתי. השילוט הוא חלק ממהלכי מחאה של יוצאי אתיופיה, שהחליפו שמות של שלטים רבים. חבל שהשם החדש הודבק על גבי שמו של חסן שוּכְּרי, שהיה ראש העיר חיפה בין השנים 1920-1914, ושוב בין 1940-1927. שוכרי היה דווקא סמל לסובלנות דתית ולאומית, וביום מותו הוספד על ידי כל ראשי היישוב העברי. אולי כשמוחים אין זמן להתעמק בהיסטוריה...

מחאה צנועה יותר זוהתה על המעקה של 'מעלות בר יוחאי'. כאן הסתפקו בהדפסה על נייר ובשם קצת מסורבל: 'רחוב מצילים את חיפה מסרטן המפעלים'...

צילומים: רון מנדל

ב. שתי האחיות

צילום: מנחם רוזנברג

הנה דוגמה הממחישה עד כמה נדרשות מילות הסבר לשמות רחובות בארצנו.

ביפו יש רחוב הנקרא 'שתי האחיות'. ספק אם העוברים ושבים יודעים במה מדובר. בהעדר תרגום אנגלי של השם, הם חושבים, מן הסתם, על שתי אחיות שהן בנות לאותם הורים, two sisters. אבל לא כך הוא. מדובר כאן בשתי אחיות סיעודיות, מן הזן המכונה משום מה 'רחמניות'. מאחורי השם הסתמי מסתתרת פרשה שזעזעה את ארץ ישראל בשנות המרד הערבי הגדול ('המאורעות') – רצח שתי האחיות היהודיות ביפו.

נחמה צדק מרמת גן וחברתה מרתה פינק, בנות 18 ו-19, היו תלמידות בבית הספר לאחיות בבית החולים הממשלתי למחלות מידבקות ביפו (לימים בית חולים דונולו), שגם עשו משמרות בבית החולים. ב-17 באוגוסט 1936, בשעות הערב, במרחק קצר מבית החולים, פגעו בהן כדורי מתנקש, ככל הנראה ערבי (הדבר קרה לאחר הסתה קשה בעיתונות הערבית שקראה לסילוק אנשי הצוות הרפואי והחולים היהודיים מבית החולים). למחרת נערכה הלווייתן בהשתתפות עשרות אלפי אנשים. הן נקברו בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור.

דבר, 19 באוגוסט 1936

כמה ימים אחר כך כבר עלתה דרישה לקרוא רחוב על שמן:

דבר, 24 באוגוסט 1936

ב-1954 אכן הוחלף שם הרחוב בו נרצחו ונקרא 'שתי האחיות'.

שורה אחת של הסבר הייתה נותנת משמעות לשם הרחוב ומכבדת את זכרן של שתי האחיות שנפלו כאן.

ג. גרץ מקוצר

ההיסטוריון היינריך גרץ (1891-1817)

עיריית תל אביב החליטה על מדיניות חדשה בהחלפת שלטי רחוב שגויים: קיצור המידע למינימום הכרחי.

המידע הקודם על ההיסטוריון היינריך (צבי) גרץ אכן היה משובש, ותאריך הולדתו העברי צוין בטעות תשמ"ח במקום תקע"ח.

כך היה עד לא מזמן...

וכך זה נראה היום.

התאריך העברי השגוי תוקן, ובהזדמנות זו קיצצו י' אחת ב'היינריך' ואת גרץ, שנוקד בסגול (כנדרש) ניקדו עתה בצירי.

צילומים: איתמר לויתן

ואנו נוסיף ונטרחן: למה צריך להמשיך ולהצטעצע בתאריכים עבריים, שממילא איש לא משתמש בהם והם רק יוצרים פתח לטעויות (בעיקר משום שהחודשים תשרי-טבת 'שייכים' לשנה האזרחית הקודמת). לא הגיע הזמן לשחרר?

ד. בין שתי ערים: מתי נולד ומת יוסף קלוזנר?

יוסף קלוזנר, בערך 1945 (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

תאריכי הולדתו ומותו של ההיסטוריון פרופסור יוסף קלוזנר אינם שנויים במחלוקת, אלא גלויים ומבוררים: הוא נולד בראש חודש אלול תרל"ד (14 באוגוסט 1874) ומת בי"ד בחשוון תשי"ט (28 באוקטובר 1958). תעיד על כך מצבתו שבהר המנוחות בירושלים:

צילום: דוד אסף

אבל בירושלים, עירו של קלוזנר, ובתל אביב, שגם בה הקדישו רחוב לכבודו, יש גרסאות שונות.

השלט בירושלים קובע את שנת מותו לתשי"ח (טעות. צריך להיות תשי"ט): 

ואילו בתל אביב נקבעה שנת לידתו ל-1883 (טעות. צריך להיות 1874):

צילום: אבישי ליוביץ'

האם נמשיך להיות קטנונים? בוודאי!

בירושלים נוקד השם קלוזנר בצֵירֵי, בתל אביב – בסֶגוֹל.

בירושלים בחרו לכתוב את שמו הפרטי Yosef; בתל אביב – Yoseph. על 'היסטוריון' או 'הסטוריון' באמת נוותר...

סיפור על אהבה ומפקד אוכלוסין

שכונת כרם אברהם בירושלים בהיבנותה, 1935 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

מאת שמריה גרשוני

א. כרטיסיות מפקד התושבים, 1947

גם מסמכים מצהיבים ומשמימים מאי-אז, יכולים לספר סיפור מרתק. כאלה הם כמה מסמכים הטמונים בכרטיסיות מפקד התושבים היהודים, שנערך בירושלים בשנת תש"ז (1947) ביוזמת 'כנסת ישראל: ועד הקהילה העברית ירושלים' (הנהגת יהודי ירושלים קודם להקמת המדינה). כרטיסיות אלה, הסרוקות בארכיון המדינה וניתן לצפות בהן בקלות, לוקחות אותנו היישר לספרו של עמוס עוז סיפור על אהבה וחושך (ירושלים 2002 ומהדורות רבות אחר כך) ויש בהן להאיר פינות קטנות בו. 

המסמך הראשון נלקח מכרטיסיית מרשם האוכלוסין שנערך בשכונות כרם אברהם וגאולה (עמ' 69), ובו נרשמה משפחת קלוּזנר (כך!) מרחוב עמוס 18 שבשכונת כרם אברהם. בדירה בת שני החדרים, כך צוין, מתגוררים 'ראש המשפחה' יהודה אריה בן אלקסנדר (כך!) קלוּזנר, 'אישתו' רבקה בת נפתלי, והילד עמוס בן השמונה.

הקליקו על האיורים לקריאה נוחה יותר

יודעי קורותיו של עמוס עוז ודאי יופתעו ששמה של האם הוא 'רבקה' והלא שמה היה פניה! אך על תמיהה זו ענה עוז עצמו כאשר ציין בספרו 'אינני יודע איך ומתי והיכן פגש אריה קלוזנר את פניָה מוסמן שנרשמה כאן [באוניברסיטה העברית] בשמה העברי, רבקה' (עמ' 163).

ועוד צוין בכרטיס שֵׁם בית הספר שאליו הלך עמוס. בעמוּדה 'באיזה בי"ס לומד כעת', נרשם 'בית הילד'. נדמה שאנו מכירים את בית הספר הזה היטב, שכן הוא מתואר בהרחבה בפרק לז בספר. אך מתברר שעוז המבוגר לא דייק פורתא ובספרו קרא לבית ספר מאולתר זה בשם 'מולדת הילד' (עמ' 320, ושוב בעמ' 342, 351). אז 'בית' או 'מולדת'?

קשה להאמין שיהודה אריה קלוזנר, אביו הדייקן של עוז, ישכח את שמו הנכון של בית הספר אליו שלח את בנו יחידו, ונראה שממרחק השנים נשכח השם הנכון. עוז כתב בספרו כי ב'בית הילד' פעלו רק שתי כיתות. בכיתה א' לימדה איזבלה נחליאלי, 'בעלת בית הספר', שהייתה גם 'מנהלת, מחסנאית, גזברית, רכזת תכניות לימוד, רס"ר משמעת, אחות בית הספר, שרתת, שוטפת רצפות, מחנכת של כיתה א' ומורתנו לכל המקצועות' (עמ' 320), ובכיתה ב' – השנה שבה נרשם המסמך – הייתה זו 'מורה-זלדה', מי שנודעה לימים כמשוררת 'זלדה', ולה הקדיש עוז את פרקים לח-לט בספר. 

'מורה-זלדה', 1938 (ויקיפדיה)

דמות אחרת שעליה כתב עוז בהרחבה בלגלוג קל ובאהבה מסותרה היא פרופסור יוסף קלוזנר, דודו של אביו 'המתאבק בעפר רגליו של הדוד יוסף' (עמ' 295). בפרקים ט-יא תיאר עוז את 'הדוד יוסף' הנערץ ואת הדודה ציפורה אשתו, אשר דאגה לו במסירות. 

ציפורה ויוסף קלוזנר, 1940 (אישי רחוב)

במסמך נוסף של מפקד תש"ז, שנערך בשכונות זכרון יוסף, שבת צדק, תלפיות וארנונה נרשם קלוזנר (ושוב עם הניקוד קלוּזנר) 'אלמן', שכן כשנתיים קודם לכן, בסיון תש"ה, נפטרה רעייתו ציפורה לבית ווירניק. לבני הזוג לא היו צאצאים, והם גם לא נקברו זה לצד זו, מפני ש'הר הזיתים, שבמדרונו עתידה הדודה ציפורה להיקבר ובמדרונו ביקש גם הוא [הדוד יוסף] להיקבר אך לא זכה מפני שהעיר המזרחית הייתה בעת מותו בידי ממלכת ירדן' (עמ' 85).

יוסף קלוזנר לא גר לבדו. בכרטסת (עמ' 80) נרשמו שני דיירים נוספים בביתו שבתלפיות:  חיה אליצדק (נשואה) ובנה אריאל, שלמד באותה עת בגימנסיה העברית בירושלים. 

חיה אליצדק (1993-1900) הייתה רעיית אחיו הצעיר של קלוזנר, העיתונאי הרוויזיוניסט בצלאל אליצדק (1973-1884). לאחר מות ציפורה הוחלט שחיה 'תעבור בהסכמת בעלה להתגורר עם הדוד יוסף ("מפני שהוא הלוא ילך לאיבוד, הוא אינו מסוגל אפילו למזוג לעצמו בכוחות עצמו כוס חלב, או להתיר את עניבתו בערב")' (עמ' 68; על רפיונו זה של קלוזנר ראו גם בעמ' 75-74). 

ייתכן שצירופו של אריאל בן ה-17 למגורים בבית קלוזנר נועד למנוע רכילות ולזות שפתיים באשר למניעיה של אמו. השערה מרחיקת לכת יותר תסביר זאת ברצון למנוע 'ייחוד' – איסור התייחדות של גבר עם אשה שאינה אשתו. אף שקלוזנר היה רחוק מאדיקות ('אצל הפרופסור קלוזנר אסור היה לעשן לפני צאת השבת, אף כי השבת לא תמיד מנעה מן הדוד יוסף לשקוד על מאמריו' – עמ' 63), יתכן שדרישה זו הגיעה מצד חיה אליצדק (אחותו של לוין קיפניס), שגדלה בבית דתי, או מצד בעלה-אחיו.

חיה אליצדק (זיכרונותיה של סבתא חיה, ירון גולן, תשס"ו; תודה לציונה קיפניס)

במפקד (עמ' 46) נרשם גם שכנו המפורסם של קלוזנר ובעל דבבו, הלא הוא הסופר ש"י עגנון. 'צינת נימוסין ארקטית נשבה לרגע בסמטה אם אירע ונפגשו שניהם, הפרופסור קלוזנר והאדון עגנון, מגביהים מעט את מגבעותיהם, מחווים זה לזה קידה קלה, ודאי מעומק לבם היו מאחלים זה לזה בלחש שִׁכחת עולם בקרקעית תהום הנשייה' (עמ' 48). 

ביתו המבודד של עגנון לא היה עדיין ברחוב שנשא שֵׁם  – וכמובן שהשם 'רחוב קלוזנר' ניתן שנים רבות אחר כך – ולכן סומן כ'בית עגנון שמואל יוסף':

נחזור לקלוזנר.

אחרי פטירתו בשנת תשי"ט (1958), קיבלה חיה אליצדק את ההכנסות מהקרן שהקים בחייו, 'מאחר והיא טיפלה במנוח במשך שנים, ביחוד לאחר פטירת אשתו' ('קוימה צוואת פרופ' קלוזנר ז"ל', חרות, 1 ביולי 1959, עמ' 4). לאחר תקופה ארוכה של מגורים משותפים הספידה אליצדק את קלוזנר ברשימה מרתקת, שהקדימה את תיאוריו של עמוס עוז בשנים רבות ('הפרופסור קלוזנר כאיש שיחה', חרות, 27 בנובמבר 1959, עמ' 3). 

מצבתו של יוסף קלוזנר בהר המנוחות (צילום: דוד אסף)

זמן קצר לאחר מרשם האוכולוסין, נאלצו קלוזנר וחיה אליצדק לעזוב את הבית שבשכונת תלפיות. מיד לאחר ההצבעה באו"ם על תוכנית 'החלוקה', בכ"ט בנובמבר 1947, פתחו הערבים במתקפה כללית על היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. 'הדוד יוסף בכבודו ובעצמו – הפרופסור קלוזנר – ועמו גיסתו אשת אחיו חיה אליצדק: שניהם הצליחו להימלט כמעט ברגע האחרון משכונת תלפיות המנותקת והמותקפת ... ואילו בנה היחיד של חיה אליצדק, אריאל, התגייס ונלחם על הגנת שכונת תלפיות' (עמ' 408). אריאל היה בנם היחיד של חיה ובצלאל אליצדק. כיאה לצאצא של משפחה ספרותית משך גם הוא בעט סופרים וכבר בגיל 16 החל לפרסם סיפורים בעיתונות (סיפורו הראשון, 'בחזרה מן החזית', התפרסם בהעולם, 8 בנובמבר 1945, עמ' 86-85). לימים פרסם רומן המתבסס על חוויותיו במלחמת העצמאות (חרב כי תצמא: ספור מימי מלחמת ירושלים, אחיאסף, 1953; בעמ' 408 בסיפור על אהבה וחושך שגה עוז ברישום שנת ההדפסה).

בפרק זיכרונות שפרסמה חיה אליצדק לאחר מותו של קלוזנר ('אהבתו הגדולה של הפרופסור קלוזנר לירושלים', חרות, 6 בנובמבר 1959) סיפרה על המקלט הזמני שנמצא להם בימי המלחמה ברחוב עמוס שבשכונת גאולה, בבית האחיין יהודה אריה ורעייתו, 'המארחת הנחמדה הגברת רבקה (כך!) ז"ל'. 'הגבר הצעיר במשפחה', הלא הוא אביו של עמוס עוז, שהיה אז בן 38, העיד על עצמו בהומור כי הגיע לדרגת 'חוטב עצים ושואב מים מומחה':

לאחר הקמת המדינה קיבלו קלוזנר ואליצדק דירה זמנית לגור בה עד שיוכלו לחזור לבית בתלפיות, שכן השכונה עדיין הופגזה תדירות על ידי הליגיון הירדני. אליצדק סיפרה על דאגתו הרבה של קלוזנר לספרים שהשאיר בביתו הנטוש:

הדירה, בת שני חדרים עם מטבח משותף שקיבלנו אותה לדיור, הייתה אחת מהדירות שפונתה על ידי החיילים האנגלים בעזבם את הארץ. לא היו בה שום רהיטים ... החלטתי ויהי מה, שאני מוכרחה להביא מתלפיות כמה רהיטים וקצת כלים הנחוצים ביותר ... כשבא האוטו לקחתני, קם הפרופסור ואמר: 'לא תועיל התנגדותך, יקירה, גם אני נוסע הביתה, כי אני מוכרח להביא כמה ספרים' ... משהגענו הביתה נפסקה למזלנו ההפגזה לשעה שלמה. באותה שעה עבדנו כולנו בקדחתנות בהעמסת רהיטים וחפצים על האוטו. הפרופסור עמד ומילא במהירות מפליאה ארגז אחרי ארגז בספרים. ורק אחרי הפצרותיהם של הסבלים למהר ולחזור, הפסיק  את האריזה ועלינו לאוטו... ותיכף בבואו התחיל להוציא את הספרים מן הארגזים ולסדרם במזנון שהצלחנו להביא עמנו.

עם תום מלחמת השחרור חזרו החיים למסלולם. אריאל אליצדק שב מהמלחמה ואף חזר להתגורר עם אמו ודודו. כך משתמע ממכתבו של העיתונאי נח זבולוני לאב"א אחימאיר (ז' בחשוון תש"ט; 9 בנובמבר 1948): 'נודע לי שהפרופ' כותב סריה מאמרים עבור חרות ... כך מסר ב"א [בן אחיו] אריאל אליצדק ... כנראה המאמר הראשון יהיה ליום הששי'. ואכן, שלושה ימים מאוחר יותר, בגיליון יום שישי של חרות (12 בנובמבר 1948) פורסם מאמרו של קלוזנר 'ירושלים מחולקת – סכנה לארץ ישראל'.

לגישתו הלוחמנית של קלוזנר היה שותף גם אריאל אליצדק הצעיר, כפי שתיאר זאת עוז: 

והדוד יוסף עם גיסתו חיה אליצדק שבו לבית קלוזנר בשכונת תלפיות, הבית שמעל לדלתו נכתבו באותיות נחושת המילים 'יהדות ואנושיות'. היה  עליהם לשפץ את הבית שניזוק במלחמה ... גם הבן האובד אריאל אליצדק נמצא בריא ושלם לאחר המלחמה, ורק מתווכח היה כל הימים ומבַזה במילים קשות את בן-גוריון עלוב הנפש שיכול היה לשחרר את העיר העתיקה והר הבית ולא שחרר (עמ' 434).

לא מן הנמנע שקלוזנר הערירי ראה באחייניו המעטים את הבנים שלא היו לו. בספר שהקדיש לאביו של עוז כתב: 'ליהודה אריה האהוב, בן-אחי היקר כבן לי' (עמ' 153). אך קלוזנר ראה גם בספריו תחליף לילדים: 'הלוא אני הולך ערירי', ציטט אותו עוז. 'הלוא ספרַי הם ילדַי ... ואחרי מותי הם ורק הם יישאו את רוחי ואת חלומותי אל הדורות הבאים' (עמ' 74). בין כך ובין כך, לאחר פטירתו של קלוזנר בשנת 1958 עבר אריאל אליצדק להתגורר בבית שבתלפיות.

ב. משהו על ביתו של קלוזנר ועל ספרייתו

הרחוב בו גר קלוזנר נושא עתה את שמו; תאריך מותו על השלט שגוי וצריך להיות תשי"ט (צילום: דוד אסף)

ביתו של יוסף קלוזנר תואר בהרחבה בפרק ט' כבית נרחב שהעמיד בפני עמוס הנער 'מין חידת מבוך לא פתורה', והוא מוצא את עצמו 'מתאמץ שוב ושוב לרדת לפשר תבנית הבית' (עמ' 63). בסיכומו של הפרק כתב עוז המבוגר: 'כיום אני יודע שביתם של הדוד יוסף והדודה ציפורה היה בית בינוני ... היו בו שני חדרים גדולים, הלא הם הספרייה וחדר האורחים, והיה חדר שינה בינוני ועוד שני חדרונים קטנים ומטבח ושירותים וקיטון ומחסן' (עמ' 64). גם את התיאור הממעיט הזה סיכם הפוקד מטעם ועד הקהילה בעמודה שיוחדה לרישום מספר החדרים: '4'. הא ותו לא...

לעומת פנים הבית ותכולתו, ספריית הענק של קלוזנר תוארה בהרחבה (עמ' 61-58). עוז גם תיאר את גורל הספרים לאחר בריחתם החפוזה של קלוזנר וגיסתו מן הבית: 'הדוד יוסף היה פוצח ומַתֶנה בקולו הדק, הבכייני קצת, את גורל ספרייתו וכתבי היד יקרי הערך שלו שנותרו מאחוריו בתלפיות ומי יודע אם עוד ישוב לראותם' (עמ' 408). וכן: 'במשך שבועות רבים קונן הפרופסור הזקן בקול נכאים על אלפי ספריו שנעקרו מן המדפים והושלכו על הרצפה או שימשו כמתרסים וכמחסה מפני כדורים בחלונות בית קלוזנר שהפכו לעמדות ירי' (עמ' 434).

ביתו של קלוזנר בתלפיות אחרי מאורעות תרפ"ט. השלט מעל הכניסה, 'יהדות ואנושיות', הוא שם אחד מספריו של בעל הבית 

במאמר שפרסם בעיתון חרות תיאר אריאל אליצדק את הנזק שנגרם לספרייה בצורה שונה: קלוזנר הספיק להוציא את רוב ספריו ורק מספר קטן של ספרים נשדד בידי חיילינו. אליצדק לא הסתיר את כעסו על ביזת בתי יהודים וערבים כאחד, שבה שלחו ידם חיילים יהודים 'למרבית הבושה':

תושבי תלפיות וארנונה – קרבנות ההפגזה, השוד הערבי והיהודי', חרות, 4 בינואר 1949 עמ' ג 

ביתו של קלוזנר נהרס ועל מקומו, ברחוב קלוזנר פינת לייב יפה, הוקם בניין חדש (צילום: דוד אסף)

בהמשך רשימתו זו תיאר אליצדק את הנזק שנגרם לספרייתו של חוקר המקרא והבלשנות השֵׁמית הרב פרופסור משה צבי סגל (1968-1876) בביתו שבשכונת ארנונה: שלא כקלוזנר, סגל לא הספיק להעביר את ספרייתו בזמן, 'ועתה מתגוללים הספרים על הרצפה הרטובה ואין דואג. רבים מן הספרים נגנבו':  

ג. בת כמה הייתה סבתא שלומית? 

פיסת מידע נוספת מתגלה לנו במסמך צהבהב הטמון בכרטיסיות המפקד שנערך ברחוב צ'נסלור, המוכר היום כרחוב שטראוס. הכרטיס (עמ' 50) מתייחס לאלכסנדר קלויזנר – סבו של עוז מצד אביו ואחיהם השלישי של יוסף קלוזנר ובצלאל אליצדק – ולרעייתו שלומית (לבית לוין). 

הרישום הוא של אלכסנדר בן יהודה לייב קלויזנר (כך!). שמו של הסבא-רבה של עוז, יהודה לייב, ידוע לנו מהספר (עמ' 107), אך שם אביה של סבתא שלומית, 'האיומה בנדגלות' – דוד זלמן – מתגלה כאן לראשונה. משמות ההורים נוכל לשער כי בנם הגדול, דודו של עמוס עוז, נקרא דויד על שם אבי-אמו (עמ' 117), ואילו בנם הצעיר, יהודה אריה – אביו של עוז – נקרא על שם אבי-אביו ('ירושת שמות' בפי עוז, עמ' 107). עוז הרחיב בתיאורם (פרקים יג-יח), ובתחילת סיפור היכרותם כזוג אף ציין שסבתו הייתה מבוגרת בשמונה או בתשע שנים מבעלה (עמ' 113). והנה, במסמך שלפנינו נרשם כי דווקא אלכסנדר הוא שמבוגר משלומית בשלוש שנים! האם ייתכן שבמפקד האוכלוסין נרשמה שלומית קלויזנר צעירה בעשור מגילה האמיתי? אם עוז דייק בגילה – ואין סיבה להניח שלא ידע ששלומית הייתה מבוגרת מאישהּ – הרי שלפנינו הוכחה נוספת שאי אפשר לתת אמון מוחלט בתעודות רשמיות, בוודאי לא במסמכי מִפקדים שמהם יש נטייה טבעית לחמוק ואף לשקר. עוד זאת, לסבתא זו, כפי שציין עוז, תמיד היה עניין להשאיר באפלולית את גילה: 'לקנות איזו מתנה קטנה ... לסבתא שלומית, ליום הולדתה שמספרו נשמר תמיד בסוד' (עמ' 584). 

עוד נקודה מעניינת העולה מכרטיס הרישום היא שנות מגוריהם בירושלים: אלכסנדר חי בירושלים 14 שנים, ואילו שלומית – 15. עוז סיפר שהם הגיעו יחד לירושלים בשנת 1933 (עמ' 110, 129), ייתכן שמדובר על עיגול מחצית השנה למעלה או למטה, אך הדבר מוזר כשהמספרים השונים נרשמו בצמוד. האם גם כאן לא דייק רושם הכרטיס, או שמא הייתה סיבה נסתרת לכך ששלומית הגיעה לירושלים שנה קודם בעלה?

ספר שיריו של אלכסנדר קלוזנר נדפס ב-1961
 (מקור: נוֹשָׁנוֹת)

ולסיום, שם הרחוב בו גרים השניים הוא 'טשנסול סטריט', כלומר, רחוב צ'נסלור, הנקרא בימינו שטראוס. עוז ציין שסבו וסבתו גרו בדירה קטנה בסמטת פראג (עמ' 133, 568). סמטה זו, שבאופן קוריוזי נקראה כך על שם יצחק פראג אופלטקה, סב-סבתו של הסופר א.ב. יהושע, אכן יוצאת מרחוב שטראוס. גם סימון שני החדרים שבדירה תואם לתיאורו 'הקבינט של סבא אלכסנדר' (עמ' 103-101) וחדרה של הסבתא (עמ' 135-133).

אריח רחוב מתקופת המנדט הנושא את שמו של הנציב העליון ג'ון צ'נסלור (צילום: תמר הירדני; ויקיפדיה)

___________________________

הרב שמריה גרשוני הוא מחנך וחוקר תנ"ך

בעלי התוספות

מר מיכה כרמון העיר לנו כי הוא עצמו למד בבית הספר שבו למד עמוס קלוזנר והוא זוכר ששם בית הספר היה 'חברת הילד', לא 'מולדת הילד' ולא 'בית הילד'. לצד מקורות נוספים עליהם הסתמך הוא גם מביא את עדותה של ד"ר פנינה מייזליש בספרה האוטוביוגרפי אלמוגים ושקדים: מקרקוב לירושלים (2005), שגם היא למדה באותו בית ספר ובשם זה היא זוכרת אותו. הוא גם מציין ששמה האמיתי של מנהלת בית הספר, שקרויה בפי עוז 'איזבלה נחליאלי', הוא יונינה קרל-דוידוביץ. היא ובעלה המהנדס שלמה דוידוביץ היו בני אותו גיל, ולא היה בינהם הפרש גילים גדול כפי שתיאר עוז.

שמריה גרשוני (מחבר הפוסט) מוסיף (13 במארס 2023):

לפני שלוש שנים נעזרתי בכרטיסיות ממפקד אוכלוסין כדי לעמוד על עובדות ביוגרפיות בסיפור על אהבה וחושך. הכרטיסייה שמילאו סבו וסבתו של עמוס עוז הותירה אותנו עם תהיות:  

1. הפרש הגילים ביניהם: עוז סיפר שסבתו הייתה מבוגרת בשמונה או בתשע שנים מבעלה (עמ' 113), ואילו בכרטיסייה נרשם שסבו היה מבוגר מסבתו בשלוש שנים;  

2. זמן עלייתם: עוז סיפר שהם עלו ארצה בשנת 1933, ובשנת 1947 נרשם כי סבו חי בארץ 14 שנים וסבתו 15. 

בעזרת רישומי הכניסות לארץ (באדיבות חברת My Heritage), נוכל עתה לנסות ולענות על אחת משתי סתירות אלה, ואולי גם להציע כיוון לפתרון הסתירה השנייה:

אלכסנדר זיסל קלאוזנר עלה ארצה לבדו ביום כיפור (!) תרצ"ג (10 באוקטובר 1932) באוניה אדריה. ברישום הכניסה נרשם כ'זיסל' - 'ברגעים של רוך עמוק ושל חמלה וחסד יש שקראה לו זיסל, שאז היו פניו אורות כאילו נפתחו לו שבעת הרקיעים' (סיפור על אהבה וחושך, עמ' 137). הגיל שנרשם הוא 50. כלומר, בשנת 1947 היה זיסל קלאוזנר בן 63 או 64, והדבר תואם לגיל שבו נרשם במפקד האוכלוסין. שמו הופיע כתייר ולא כעולה, שכן היו שעלו ארצה כתיירים ושהותם בארץ לא היתה חוקית עד שהסדירו אותה. ייתכן שאלכסנדר קלאוזנר הגיע כתייר לסיור מקדים בטרם יביא את אשתו ל'לבנט מלא מיקרובים'. לא מצאתי את רישום עלייתה של שלומית קלאוזנר בעלייתה ארצה, אך בשנת 1938 היא נרשמה בחזרתה ארצה כבת 51. כלומר, בזמן עריכת המפקד היא היתה כבת 60.

ד"ר דוקטור: עוד על ש"י עגנון ויוסף קלוזנר

שדרות עגנון פינת רחוב פרישמן בירושלים

מאת יוסף (ג'פרי) סאקס

א. מי הוא ד"ר דוקטור?

מי לא זוכר את מייג'ור מייג'ור מספרו הנפלא של ג'וזף הלר מלכוד 22 שראה אור לראשונה ב-1961? מייג'ור מייג'ור, מפקד הטייסת, גם הגיע לדרגת מייג'ור, ולכן נקרא בברכה המשולשת: 'מייג'ור מייג'ור מייג'ור'. מתברר שהלצה מעין זו עלתה בדעתו של ש"י עגנון ארבעים שנה קודם לכן, כשהמציא את השם 'ד"ר דוקטור' ככינוי של אחד מעמיתיו.

הסאטירה הפוליטית אינה סוגה רווחת בכתבי עגנון, ובכלל יצירתו אפשר לזהות שתי חטיבות כאלה: ארבעה סיפורים קצרים ופתיחה (כעין מבוא), שנקבצו יחד תחת הכותרת 'פרקים של ספר המדינה' ונדפסו בכרך סמוך ונראה; וסיפור ארוך, כבן שישים עמודים, ושמו 'בנערינו ובזקנינו'. 

הסיפור 'בנערינו ובזקנינו' אינו מוכר כל כך לקוראי עגנון, וגם לא נחקר דיו. וכיוצא מן הכלל נזכיר את מאמרו של אברהם יעקב ברוור, ידידו של עגנון, שכבר לפני שישים שנה כתב בספר היובל לעגנון (יובל שי, אוניברסיטת בר-אילן, תשי"ח), כי סיפור זה הוא דוגמה לצורך המתבקש לכתוב הערות ביאור ומבואות היסטוריים וגאוגרפיים לסיפורי עגנון. אמר ועשה, ובאותו כרך התפרסם גם מאמרו ' "בנערינו ובזקנינו" במסגרת חיי מחברו'. נזכיר עוד את הפרק 'התחייה העברית בגולה באספקלריה של גאליציה', בספרו של אהרן בר-אדון, ש"י עגנון ותחיית הלשון העברית (מוסד ביאליק, תשל"ח, עמ' 57-23), שכבר עמד על עיקרי הדברים שיובאו כאן ועל זהותו של 'ד"ר דוקטור'.

הסיפור 'בנערינו ובזקנינו' הופיע לראשונה בכרך השישי של הרבעון הספרותי התקופה, שנדפס בוורשה בעריכת דוד פרישמן (טבת-אדר תר"ף, עמ' 94-23). לימים נערך הסיפור והותקן מחדש על ידי עגנון ונאסף לכרך על כפות המנעול. 

ההדפסה הראשונה של הסיפור, 1920

זהו תיאור סאטירי שנלקח מעולם נעוריו של עגנון בגליציה. המספר הוא צעיר ציוני כבן עשרים ושמו חמדת – דמות שמופיעה בשולי כמה סיפורים אחרים של עגנון ויש הרואים בה את בבואת הסופר בתוך סיפוריו. חיצי הסאטירה מכוונים כלפי אישים, מוסדות ותופעות שהכיר עגנון מקרוב: הציונים הצעירים בשיבוש – שהיא כידוע עיירת הולדתו בוטשאטש – ששמה מרמז על המציאות הכאוטית שמאפיינת את סדריה; המנהיגות הציונית, שאינה אלא חבורת נואמים מנופחים, בורים ובעלי גאווה; הוויכוחים חסרי התכלית על מטרות הציונות, וכיוצא בכך. עגנון הציג בסיפורו מגוון דמויות אנוכיות, ובהן סופרים, רבנים, חסידים ומשכילים. ולצד כל אלה, גם הטיח ביקורת ארסית במנהיגיה ובעסקניה של החברה היהודית, שנאבקים מבית אלה באלה על אף האנטישמיות המאיימת מבחוץ.  

עגנון לועג לדמויות ציוניות ולחובבי השפה העברית שהם עמי ארצות. כך למשל, יש בהם שאינם יכולים להבחין בין יהודה לייב גורדון (אביר שירת ההשכלה במאה ה-19) ליעקב גורדין (מאבות תיאטרון יידיש בארה"ב), או בין יעבֶ"ץ (הרב יעקב [בן צבי] עֶמְדִין, מגדולי התורה במאה ה-18) לזאב יעבץ (המורה וההיסטוריון) [על כפות המנעול, עמ' רפח, שיא].

אחד הגאוותנים הללו, שלהם לועג עגנון, הוא 'האדון אני ואפסי עוד', משורר ומתרגם שמלא בעצמו ושמו יצא לתהילה בזכות תרגום מצרפתית לגרמנית של השיר 'הרועה בשושנים'. הוא עסוק כל כך בלימוד 'הלשונות התרבותיות' ואף פעם לא התפנה לעסוק בספרות העברית החדשה. מבין השורות ברור שהאיש, למרות יומרנותו, מתקשה מאוד בעברית. 

התקופה, ו, עמ' 84

'נזכרתי דברי הכתוב', אומר חמדת (המספר). 'כרמי שלי לא נטרתי וקראתי מנהמת לבי אדם שיכול להביא ברכה ללשוננו היאך הוא מוציא כחו בלשון עם אחר' (על כפות המנעול, עמ' שמ).

עוד לפני כן השווה חמדת בין האדון אני ואפסי עוד לסופר-חוקר אחר: 

אדם שבקי בלשונות תרבותיות כמה טובה היה יכול להביא לספרותנו העלובה שכל קוראיה מצפים למלה מודרנית. ואם משום חבורה, אינו צריך להתבייש. הרי הד"ר דוקטור, אף על פי שיודע את כל הלשונות ואפילו לשון כושית אף על פי כן הרי הוא מרבה לכתוב עברית כשני זורנליסטים אירופיים (שם).

מי הוא זה ואיזה הוא הד"ר דוקטור, הבקי בכל השפות שבעולם (כולל כושית) והוא כותב בעברית ברמה של שני עיתונאים אירופיים? 

כדי לזהותו אין לנו אלא ללכת אל המהדורה הראשונה של 'בנערינו ובזקננו', זו שנדפסה בהתקופה, ושם נדפס שמו המפורש של ד"ר יוסף קלוזנר: 

התקופה, ו, עמ' 85

ב-1931 קֻבַּץ הסיפור למהדורה הראשונה של כל כתבי עגנון (הוצאת שוקן, ברלין), ושובץ בכרך הרביעי סיפורי אהבים. נוסח זה שוכתב ונערך מחדש על ידי עגנון, שבחר, מחד גיסא, להעלים את זהותו של קלוזנר ולהמירה בשם הבדוי והנלעג ד"ר דוקטור, אך מאידך גיסא הכפיל את כוח ידיעתו: אם בנוסח הראשון ידיעותיו של 'הדוקטור קלוזנר' בלשון העברית היו שוות רק לעיתונאי אחד, בנוסח המאוחר כבר הושווה כוחו לשני עיתונאים אירופיים...

ד"ר דוקטור יוסף קלוזנר (צילום: בנו רותנברג; ארכיון המדינה)

מהדורת 1931 ראתה אור בשנה שבה עברה משפחת עגנון לביתה החדש בסוף רחוב יחזקאל, פחות ממאה מטר מבית משפחת קלוזנר. יחסיהם של השניים ידעו מאז עליות ובעיקר מורדות, כפי שהראה לאחרונה אבנר הולצמן ברשימתו בבלוג עונג שבת. רק ב-1958, לאחר מותו של קלוזנר, שינה הרחוב את שמו ונקרא קלוזנר. שינוי זה סיפק את האנקדוטה הידועה לפיה עגנון נשאל אם היה מעדיף את ההפך, שקלוזנר יגור ברחוב עגנון...

מן הקוריוז הקטן הזה אנו יכולים לקבוע כי יחסו העוין של עגנון לקלוזנר החל כבר בשנת 1920, עשר שנים ויותר לפני שמצאו את עצמם השניים שכנים באותו רחוב בשכונת תלפיות. 

בית עגנון לאחר בנייתו

ב. הקדשות מקלוזנר לעגנון

על יחסיהם המורכבים של קלוזנר ועגנון יעידו גם הקדשותיו של קלוזנר לשכנו. בין אלפי הספרים השמורים בספרייתו של עגנון יש 52 ספרים ועוד עשרות תדפיסים של מאמרים שחיבר קלוזנר; רבים מהם נושאים הקדשות אישיות פרי עטו. 

הנה כמה דוגמאות (באדיבות בית עגנון):

הקדשה על ספר עמוס עם פרשגן (יזרעאל, תש"ג): 
לגברת עגנון היקרה ולמספר תלמיד-חכם גדול, מר ש"י עגנון, מתנה קטנה מאת המחבר של ה'פרשגן'

הקדשה על החוברת 'אלהים ומוסר ביהדות ובנצרות' (מאגנס, תש"י): 
למספר תלמיד-חכם מר ש"י עגנון ולהגב' אסתר שלו
מחברת קטנה על עניינים גדולים, בידידות והוקרה מאת המחבר

הקדשה על תדפיס 'המגילות הגנוזות' (הארץ, תשי"ד): 
למספר המהולל והמפואר ותלמיד-החכם האמיתי, מר ש"י עגנון
מזכרת קטנה, שרצוף בה עניין גדול, מאת מוקירו ומכבדו בלב שלם, המחבר
ירושלים, תלפיות, ג' במרחשוון תשט"ו.

הקדשה על הכרך הראשון של הספר 'פילוסופים והוגי דעות: מסות ומחקרים' (דביר, תרצ"ד):
משלוח מנות לפורים, תש"ב
להמספר ההולך בדרכו המיוחדת, מר ש"י עגנון, למזכרת-תמיד מאת המחבר

הקדשה על הספר 'פילוסופים והוגי דעות: מסות ומחקרים' (מדע, 1956):
למר ש"י עגנון המהולל והמפואר, המספר שהולך בדרכו המיוחדת,
ליום-הולדתו, מוגש בתשעה באב, תשט"ז, למזכרת-תמיד מאת המחבר

_____________________________

הרב יוסף סאקס הוא מנהל אגף המחקר בבית עגנון בירושלים.

מקלוזנר ועגנון עד עוז ויהושע: הפרופסור והאוניברסיטה בספרות העברית

שלושים למותו של עמוס עוז

מאת אבנר הולצמן 

הפרופסור, כמו גם האוניברסיטה שבה הוא פועל, הם נושאים השזורים במאות יצירות בספרות העולם וכמובן גם בספרות העברית. לא נמנה כאן כרוכלים אף לא קמצוץ מהם, שכן זהו נושא שיכול להכיל כמה עבודות דוקטורט. נסתפק בדיון בכמה יצירות מופת בספרות העברית, ואידך זיל גמור. 

ההיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר פרסם בשנת 1946, בגיל 72, אוטוביוגרפיה מקיפה תחת הכותרת המהדהדת דרכי לקראת התחיה והגאולה: אבטוביוגראפיה  (1944-1874). הספר כתוב מתוך הכרת ערך עצמית גבוהה מאוד, שלא לומר התפארות (דוד אסף ציין באוזניי, שזוהי האוטוביוגרפיה היחידה המוכרת לו הפותחת במלה 'אני'...). נפרשת בה מסכת עשירה של חוויות המחבר, עלילותיו והישגיו בגולה ובארץ, בשדות הציונות, התרבות העברית והמחקר ההיסטורי, בצד תיאור מאבקיו עם יריבים פוליטיים, ספרותיים ואקדמיים למיניהם. בתוך כך קלוזנר הקדיש פרקים אחדים לתיאור חייו באוניברסיטה, תחילה כסטודנט באוניברסיטת היידלברג בשנים האחרונות של המאה ה-19 ולאחר מכן כאחד מראשוני הפרופסורים באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים מאז ייסודה ב-1925. 

העמוד הראשון באוטוביוגרפיה של יוסף קלוזנר נפתח במילה 'אני'

הפרקים על שנות הלימודים בהיידלברג מלאים התבוננויות מאלפות בסגל הפרופסורים של אותה אוניברסיטה גרמנית נודעת, ויש בהם השתאות על גדולתם המדעית בצד רתיעה מנוקשות הליכותיהם שהניבה שלל מוזרויות ייחודיות. אסתפק באנקדוטה אחת: כדי להעמיק בהבנת הבודהיזם קלוזנר נרשם ללימודי סנסקריט אצל אחד מגדולי המומחים לשפה זו, שהיה אגב יהודי אדוק ואנטי-ציוני גמור. מלבדו נרשמה לקורס רק עוד סטודנטית אחת. מדי שבוע היה הסנסקריטולוג המהולל נכנס לחדר הכיתה בלא להביט ימינה ושמאלה, קורא את הרצאתו מן הכתב ויוצא. שני הסטודנטים הסכימו ביניהם שאם אחד מהם ייאלץ להיעדר יודיע על כך מראש לחברו או לחברתו כדי לוודא שהפרופסור לא יישאר בלי שומעים. והנה, רצה המקרה שהתיאום כשל, ופעם אחת נעדרו שני הסטודנטים מן ההרצאה. בבואם לשיעור הבא ביררו אצל שמש הבניין מה קרה, והוא סיפר להם בתימהון שהפרופסור נכנס כדרכו לאולם, קרא את הרצאתו במשך ארבעים וחמש דקות רצופות לפני הספסלים הריקים – ויצא... 

אפשר להאריך בדברים על משמעותה של האפיזודה הזאת, המביאה עד אבסורד את מושגי הנוקשות האקדמית, הצייתנות העיוורת לנוהלי המוסד, המחויבות המקצועית שנהפכה למכניות רובוטית, והעיוורון האדיש לקיומם של הסטודנטים. קלוזנר נתן לעובדות לדבר בעד עצמן, אם כי עמדתו הביקורתית ניכרת מבין השיטין. אותה עמדה ביקורתית מוצנעת פרצה אל פני השטח בפרקים שתיאר בהם את עשרות שנותיו כפרופסור באוניברסיטה העברית והציגן כמסכת מתמשכת של השפלות שספג מידי עמיתיו, רובם ככולם יוצאי האקדמיה הגרמנית. 'גיהנום בחיים' כינה את השנים האלה (עמ' 300). קלוזנר מנה בלעג את החסרונות שמצאו בו עמיתיו ושהפכו אותו בעיניהם לנטע זר, כגון סירובו להסתגר במגדל השן ומעורבותו בחיי הציבור, נטייתו לסינתזות היסטוריות רחבות ובלתי זהירות מבחינה מדעית, ובעיקר השקפותיו הלאומיות התקיפות, שהיו לצנינים בעיני רוב הפרופסורים שנמנו עם החוגים הפייסניים של 'ברית שלום'. בעיקר ביכה את העובדה שיריביו מנעו ממנו להגשים את משאת נפשו ולקבל את הקתדרה להיסטוריה של תקופת הבית השני, שבה ראה את תחום מומחיותו העיקרי. הם אילצו אותו להסתפק בקתדרה לספרות עברית חדשה, שאת כהונתו בה המשיל להגלייתו של נפוליאון אל האי אלבה אחרי שכשל בניסיונו לכבוש את אירופה כולה. מעניין כי עשרות שנים מאוחר יותר אפשר לקבוע כי ערכם של כרכי היסטוריה של הספרות העברית החדשה, שאותם כתב 'בגלותו' זו, לא יסולא בפז ועולה פי כמה על חמשת כרכי היסטוריה של הבית השני שלו, שכמעט ואינם נוכחים במחקר התקופה.

יוסף קלוזנר מלמד באוניברסיטה בהר הצופים (דרכי לקראת התחיה והגאולה, סמוך לעמ' 304)

בעוד קלוזנר שוקד על השלמת האוטוביוגרפיה שלו, הלך הוא עצמו ונהפך – כמובן מבלי שידע על כך – לדמות ספרותית ברומן שהתרקם ממש מתחת לאפו, ברחוב מגוריו השקט בשכונת תלפיות. שכנו הלא-אהוב, שמואל יוסף עגנון, אשר אך זה פרסם את הרומן הגדול תמול שלשום על ימי העלייה השנייה, שקע בשלהי שנות הארבעים בכתיבת רומן חדש, המתרחש בירושלים של אותן השנים, וגיבורו הוא מומחה להיסטוריה ביזנטית באוניברסיטה העברית. עגנון פרסם פרקים מן הרומן החל ב-1948, אבל התקשה לסיים אותו, והותיר את כתב היד רב ההיקף לטיפולם של יורשיו. מיד אחרי מותו ב-1970 ניגשה בתו אמונה ירון להתקנת הרומן לדפוס, ופרסמה אותו כעבור שנה – כרך ראשון בכתבי העיזבון של עגנון, שנדפס תחת הכותרת שקבע לו המחבר, שירה. אף על פי שהרומן לא הושלם הוא התקבל בהתרגשות רבה והוכר מיד כיצירת מופת, עד כדי כך שאברהם באנד, חוקר מובהק של עגנון, קבע (בריאיון שהעניק לזיוה שמיר ופורסם בעיתון מעריב, 5 באוגוסט 1977), כי זהו 'הרומן החשוב ביותר שנכתב בתקופת המדינה'.  

שירה הוא רומן מורכב העוסק בעניינים רבים: משבר גיל העמידה וחיי נישואים ארוכים שנשחקו; אהבת סתיו נואשת של גבר לא צעיר והקשר בין תשוקה, חולי ואמנות; ירושלים של ימי המנדט הבריטי והקיבוצים החדשים המתבססים בעמק יזרעאל, יהדות גרמניה בראשית המאה העשרים וארץ ישראל בימי המרד הערבי של סוף שנות השלושים. אבל מעל כל אלה זהו אולי הרומן החשוב ביותר שנכתב בעברית על חיי האוניברסיטה. מכיוון שהגיבור, הדוקטור מנפרד הרבסט, הוא מרצה להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטה העברית הצעירה, הסיפור מתנהל ברובו בתוך החוג החברתי של אנשי הסגל האקדמי, רובם יוצאי גרמניה, שנקראו באותם ימים בשם 'חכמי ירושלים', ספק ברצינות ספק באירוניה. ירושלים של שירה מצטיירת כעיר אוניברסיטאית פרובינציאלית, שהקהילה האקדמית הקטנה בה ארוגה ברשת צפופה של קשרי ידידות ותחרות, והיא עסוקה כל העת במשא ומתן למדני ורכילותי. אנשיה מרבים לבקר זה בביתו של זה ברחביה, בבקעה ובתלפיות, אך חיי החברה שלה מתנהלים בעיקר בבתי הקפה או בחנויות הספרים ובספריות שבמרכז העיר. 

לכאורה העולם האוניברסיטאי מצטייר ברומן זה כהוויה גרוטסקית לאין שיעור. ספרים עבי כרס זוכים בו לתהילה, אף על פי שהם עוסקים בסוגיות של מה בכך הראויות אולי להערת שוליים. כזה הוא ספרו המונומנטלי של הרבסט עצמו – שהקורא מבין מיד שכתיבתו לא תסתיים לעולם – העוסק בדרכי קבורתם של מתים עניים בממלכה הביזנטית. ספרו הקודם, שבזכותו קיבל את משרתו באוניברסיטה, תיאר על פני 600 עמודים ויותר את הכלים שהיו בכנסיית סופיה בביזנטיון בימי הקיסר ליאו השלישי. כזהו גם ספרו הגדול של הפרופסור ארנסט וולטפרמד, שכותרתו הבדויה היא 'האם יש להניח שהכיר אוריגנס את הרמס הרועה בנוסח המקובל אצלנו?'... עגנון, כסאטיריקן מובהק, הציג בראי עקום את הפרוצדורות של הכתיבה האקדמית, את מרוץ הפרסומים, את הליכי הקידום או אי-הקידום. בעיקר תהה כיצד זה מסתגרים חכמי ירושלים במחקריהם האזוטריים וקוברים את עצמם בין הררי הכרטיסיות שצברו, בשעה שהעולם סביבם עולה באש: ארץ ישראל מתבוססת במאורעות הדמים של שלהי שנות השלושים ואירופה גולשת לקטסטרופה של מלחמת העולם השנייה. אלה הם בעיניו היסטוריונים שניתקה זיקתם להיסטוריה הממשית שבתוכה הם חיים. היחידים שתוארו בספר בחיבה ובהערכה, ובלי שמץ של אירוניה, הם הסטודנטים. אלה באים לאוניברסיטה מתוך צימאון דעת אמיתי, מקיימים את לימודיהם בדבקות ובמסירות נפש על אף תנאי חייהם הקשים, ובלילות עוסקים בפעולות הגנה וביטחון. 

ניכר שעגנון היה מעורה בהווי האוניברסיטאי הירושלמי על כל סתריו ודקויותיו, ונהנה להבליט את המגוחך, המנופח, הקטנוני והמזויף שבו. ביקורתו הופנתה בעיקר כלפי עולם מדעי הרוח, משום שלאנשי מדעי הטבע רחש יראת כבוד. ביטוי מזוקק לכך ניתן באחת התמונות האחרונות ברומן, שבה הרבסט פוגש בחוצות רחביה אחד מעמיתיו, מיקרוביולוג מהולל שחקר מחלות טרופיות ומתוך מסירות עילאית לעבודתו הדביק את עצמו בנגיפי אחת המחלות כדי להתנסות בהם על בשרו. משראה אותו הרבסט ניגש אליו, השתחווה לפניו ונשק את ידו במלוא ההתכוונות וההערצה. אותו מיקרוביולוג הוא בן דמותו של הפרופסור שאול אדלר, ומדובר בסיפור אמיתי שתואר במאמר מפורט של דן לאור ('כשמנפרד הרבסט פגש את שאול אדלר בגן הציבורי ברחביה', הארץ, 24 ביוני 2011). 

ניגודו המוחלט של המיקרוביולוג הוא ההיסטוריון פרופסור בַּכְלָם – השם עצמו סאטירי, והוא קריקטורה של יוסף קלוזנר שאין לטעות בה. אחד מפרקי הרומן מוקדש לתיאור ביקורם של הרבסט ואשתו הנרייטה, הנגררת אחריו למורת רוחה, בביתו של הפרופסור בכלם. אמנם הרבסט משתדל כל ימיו להתרחק מן הפוליטיקה האקדמית אבל הפעם יצא מגדרו: הוא יודע שבכלם, חבר ועדת המינויים, מתנגד להעלאתו לדרגת פרופסור חבר, ומקווה שביקור הנימוסין בביתו ירכך את התנגדותו, כפי שהוא אומר לאשתו בצאתם: 'איני מצפה שיעטרני בשבחים אבל מקוה אני שימעט בגנותי' (עמ' 199). 

אותו פרק, שנקרא 'אצל הפרופסור בכלם', הוא כנראה הדבר המרושע והאכזרי ביותר שעגנון כתב מימיו. זהו מטח של חיצים ארסיים המכוונים להגחיך את כל תחומי העשייה של קלוזנר ואת אופיו והליכותיו. הפרק כולו כתוב כמונולוג של אהבה עצמית מצד הפרופסור: התפארות בהיקף העצום של כתיבתו (כולל מניית מספר העמודים וגיליונות הדפוס בספריו והתרברבות במספר המטרים שהם תופסים על מדפי ספרייתו), השתבחות בידענותו ובלמדנותו בצד שלל דברי זלזול בעמיתיו, טינה ותרעומת על העולם שאינו מרעיף עליו ולוּ שמץ מן הכבוד המגיע לו. הוא אינו מניח לאורחיו לפצות פה, וכשאשתו פוצחת בשטף דברי הערצה כלפיו הוא מביט בה בקנאה וברוגז ואורב לרגע שבו תעצור לנשום רגע, כדי שיוכל לחטוף מידיה בחזרה את חוט הדיבור. כשבני הזוג הרבסט מתיישבים במונית בדרכם חזרה לביתם אומרת הנרייטה לבעלה: 'אדם זה שהיינו אצלו אינו אוהב שום אדם בעולם. אמר הרבסט, אבל אוהב הוא את האיש היותר גדול שבישראל. שאלה מרת הרבסט, מי הוא זה האיש היותר גדול שבישראל שהפרופסור בכלם אוהב אותו. אמר הרבסט הלוא הוא הפרופסור בכלם בעצמו ובכבודו'... 

ביתו של קלוזנר בשכונת תלפיות לאחר שנבזז במאורעות תרפ"ט.
מעל הכניסה נקבע השלט 'יהדות ואנושיות', כשם אחד מספריו של בעל הבית

עגנון כנראה הבין שהגדיש את הסאה בהלבנת פניו של קלוזנר. לכן צירף לכתב היד של הפרק פתק בזו הלשון: 'פרק זה, אצל הפרופסור בכלם, צריך ריכוך ושינוי או בכלל לא להכניסו לסיפור'. ואכן, בתו אמונה ירון השמיטה את הפרק מכתב היד שהכינה לדפוס, והמהדורה הראשונה של שירה (שוקן, תשל"א) יצאה בלעדיו. לבסוף לא יכלה עוד להתאפק. כשנה לאחר מכן פרסמה ירון את הפרק הגנוז בעיתון הארץ (29 במארס 1972) ולימים צורף הפרק הגנוז כנספח למהדורות המאוחרות של הרומן.

מטבע הדברים נשאלת השאלה: מה חולל אצל עגנון את פרץ השנאה הזה כלפי קלוזנר, שחורג הרבה מן הטון האירוני-סאטירי של הרומן כולו. אציע כאן השערה המבוססת על ראיות נסיבתיות.

ב-1947, בשעה שעגנון היה שקוע בכתיבת שירה, התרקם באוניברסיטה העברית הניסיון הראשון להגיש את מועמדותו לפרס נובל לספרות. קשה לתאר איזו רשת של תככים ומזימות סבבה את הפרשה הזאת, והיא מתועדת לפרטי פרטים בביוגרפיה המקיפה חיי עגנון שחיבר דן לאור (שוקן, 1998). זה היה מבצע רב זרועות ורב שלבים ומערכות, שהגיע כידוע לסופו הטוב רק כעבור עשרים שנה. לענייננו די לציין, שכאשר ביקשו דורשי טובתו של עגנון – בראשם הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן – לגייס למהלך את יוסף קלוזנר, איש המקצוע הבכיר באוניברסיטה בתחום הספרות העברית, הוא הגיב בשלילה נחרצת. לדבריו, עגנון אינו ראוי לקבל פרס בינלאומי כפרס נובל, משום שהוא סופר גלותי שמעולם לא התרומם ביצירתו לגובה אנושי כללי ועיקר כוחו בפולקלור גליצאי. לכל היותר, אמר קלוזנר, עגנון ראוי לפרס אוסישקין (שאכן הוענק לו ב-1946 מטעם הקרן הקיימת על הרומן תמול שלשום). לדעת קלוזנר, הסופר העברי היחיד הזכאי לפרס נובל הוא זלמן שניאור, שהוא משורר בעל היקף אוניברסלי, יורשם ובן מעלתם של ביאליק וטשרניחובסקי. כך אירע, שקלוזנר התגייס, ואף גייס אחרים, למען הצגת מועמדותו של שניאור וכדי לחסום את מועמדותו של עגנון. כצפוי, המריבה הפנימית הבלתי מוכרעת באוניברסיטה העברית סביב שתי המועמדויות טרפדה את שתיהן. עגנון, שניזון מהדלפות פנימיות, ידע בלי ספק על התנגדותו של קלוזנר. האם רק מקרה הוא שבאותם ימים הקדיש את כישרונו לשרטוט דיוקן כה ארסי של הפרופסור בכלם? הרי על הרבה פחות מזה נקם ונטר לזולתו כל ימיו...

נזכיר את הידוע לכול, שעגנון זכה לבסוף בפרס נובל לספרות ב-1966, שמונה שנים אחרי מותו של קלוזנר (1958); אבל במובן אחר אפשר לומר שקלוזנר הוא שצחק אחרון. זמן קצר אחרי מותו הונצח שמו ברחוב שבו התגורר סמוך לעגנון בשכונת תלפיות, ומאז ועד היום שוכן בית עגנון ברחוב קלוזנר 16. נקל לשער מה הרגיש עגנון כשהביט מדי יום ביומו על מעטפות המכתבים שקיבל, או על שלט הרחוב, ומה עבר במוחו כאשר נאלץ לרשום במו ידיו את השם השנוא על המכתבים ששלח... 

ש"י עגנון על מרפסת ביתו

יוסף קלוזנר, 1956 

כשם שיוסף קלוזנר לא העלה על דעתו שהפך לדמות ברומן המתהווה של עגנון, כך לא ידע שדמותו הולכת ונרקמת אל תוך רומן אחר, שייכתב ויראה אור כעבור יותר מחמישים שנה.

שני השכנים היריבים, ששקדו על ספריהם משני צדי הרחוב, לא חשו ולא ניחשו באותה שעה שהם משמשים מושא להתבוננותו של ילד עֵר, סקרן ופקוח חושים. כפי שהעיד לימים דב סדן, כבר בגיל שש, כלומר ב-1945, תלה ילד זה על דלת חדרו שלט: 'עמוס קלוזנר, סופר'. ואכן, כל מי שקרא את ספרו של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, יזכור בוודאי את הפרק הנוגע ללב על ביקורי השבת הקבועים, יחד עם הוריו, פניה ויהודה-אריה קלוזנר, בביתו של הדוד יוסף, אחרי מסע רגלי של שישה-שבעה קילומטרים, שחצה את ירושלים כולה. לא פעם נוספו אליהם גם ביקורים קצרים בביתו של השכן מעבר לרחוב, ש"י עגנון. לדעתי, פרק מופלא זה הוא אחד משלושת השיאים הקומיים של הספר (השניים האחרים הם תיאור נאומיו של מנחם בגין בבוקרי שבתות באולם קולנוע 'אדיסון', ותיאור הפגישה עם דוד בן-גוריון במשרדו). 

והנה, הפרק על הביקור בבית קלוזנר דומה מכמה בחינות לאותו פרק גנוז ברומן שירה – דומה אבל הפוך. הסיפור הוא לכאורה אותו סיפור: כיצד נאספת בבית קלוזנר מדי שבת חבורה קבועה של תלמידים ומקורבים. זהו קהל מאזינים שבוי, שסופג בדממת הערצה כנועה את שטף דיבורו האינסופי של בעל הבית. קלוזנר עצמו מצטייר שם כמי שרואה רק את עצמו, תוך שהוא מפליג במניית הישגיו וגבורותיו ובדברי תוכחה על רודפיו ומתנגדיו. בה בעת, הדודה צפורה, אשתו, חגה סביבו כל העת, דרוכה לספק את כל צרכיו, ספק משרתת ספק אומנת. ובכל זאת, איזה הבדל! מה שאצל עגנון שורטט בקווים גסים של קריקטורה עוינת לבש אצל עוז עתרת גוונים, רשת עשירה של אורות וצללים ומנעד רגשי רחב, שמשתרע בין אירוניה לחיבה ובין רתיעה לאמפתיה: 'אדם גלוי לב להפליא היה דודי יוסף', כתב עוז. 'שטוף אהבה עצמית ורחמים עצמיים, עדין נפש ורודף כבוד, שופע עליצות ילדותית, איש מאושר המעמיד תמיד פני אומלל. כמתוך קורת רוח נלבבת אהב לספר בלי קץ על הישגיו על תגליותיו על נדודי שנתו על שונאיו על ניסיונותיו בחיים על ספריו ומאמריו והרצאותיו שכולם בלי יוצא מן הכלל עוררו תמיד "רעש גדול בעולם", על פגישותיו, על תכניות העבודה שלו, על גדולתו ועל חשיבותו ועל גדלות רוחו. איש טוב לב היה, אנוכי ומפונק אך מתוק כתינוק ויהיר כילד פלא' (עמ' 84). 

עוול גדול אעשה לעגנון אם אתאר את שירה כסאטירה על חכמי האוניברסיטה ותו לא. אכן, מצוירת בו תמונה ביקורתית של הממסד האוניברסיטאי כמין קיסרות מנוונת, ומן הסתם אין זה מקרה שרוב המלומדים שתוארו בו עוסקים בשחזור פניה וחצרותיה של הממלכה הביזנטית. אבל זהו רק צד אחד של המטבע, משום שמאחורי הרובד הסאטירי נחבאות אמירות ואמיתות רציניות מאוד על טיבה וסגולותיה של העבודה המדעית, על קסמה העמוק ועל רגעי ההתעלות שהיא מזמנת, בצד עמל הפרך המייאש הכרוך בה.

לצורך הדגמה אתעכב קצרות על עניין אחד: מוטיב הכרטיסיות והפתקאות, שלשיטת עגנון הם כְּלֵי עבודתו העיקריים של החוקר במדעי הרוח. עשרות פעמים לאורך הרומן מתוארים חוקרים המלקטים את מקורותיהם אל תוך קופסאות גדושות פתקאות, עד שבאה שעתם להצטרף יחד ולהניב מאמר או ספר. לעתים מוצגת עבודתם כתהליך מכני של הרקה מכלי אל כלי: החוקר יושב אל שולחנו, מעתיק מן הספרים אל הפתקאות, צובר אותן בתוך תיבה, 'וכשמגעת שעתו לכתוב פרק או מאמר מוציא את פתקאותיו ומלקטן ומסדרן לפי ענייניהן ומחבר את המסודרות בלולאות וקורא בהן וכותב מה שכותב' (עמ' 532). אין לשכוח, מוסיף עגנון בלגלוג, את אמצעֵי העזר של החוקר, הלא הן הציגרטות או המקטרות שהוא מעשן, כל אחד לפי טעמו, וכן את הקפה והעוגות המחזקים את גופו בשעת מעשה: 'יושב לו מין אדם שכזה הקרוי פרופסור, בידו ספל קהוה ובפיו פרוסת עוגה, וספר פתוח לפניו. שותה את הקהוה ולועס את העוגה וקורא בספר ורואה מה כדאי להעתיק לשם תיבת פתקאותיו לשם ספרו שהוא מתעסק לחבר' (עמ' 536).

גם עגנון בעצמו עישן מקטרת... עם הסופר אשר ברש, 1935 (צילום: אברהם סוסקין; מכון גנזים)

ויחד עם זאת, לפעמים פוקדים את החוקר רגעי השראה, שבהם, מתוך הררי החומר שצבר, מזדהרת אמת חדשה, פרט נקשר לפרט כמו באורח נס ומוליד תגלית מחקרית של ממש. כך קרה פעם אחת למנפרד הרבסט, שגילה בהיסח הדעת היבט חדש ומפתיע בדיני האישות בממלכה הביזנטית – היתר לאישה לגרש את בעלה אם לקה בצרעת. הרבסט חשף את תגליתו במאמר שעשה רושם גדול בסביבתו הקרובה והרחוקה, ולא העלה על דעתו איזה קשר עמוק ואפל קיים בין חידושו המדעי לבין הגורל המזומן לו עצמו בהמשך חייו.  

אבל רגעי הזדהרות מחקרית כאלה נדירים בחייו של הרבסט, והם מתמעטים והולכים עם השנים. לא נותר לו אלא לבכות את אובדן הפוריות המחקרית שידע בצעירותו, כאשר 'היו הרעיונות שופעים ובאים ועמהם כשרון ידיים להעלות על הכתב ועמהם מציאת החומר הדוקומנטלי לבצר את דבריו' (עמ' 200). באופן פרדוקסלי, דווקא משום שהוא חוקר יסודי ומצפוני השואף לשלמות ורודף אחרי האמת המדעית, דווקא משום שהוא מתמסר ביושר לב לעבודתו תוך כדי צבירת עוד ועוד ראיות לתזה שלו, נגזר עליו שיתוק מחקרי. עגנון הציג את הטרגדיה המקצועית של הרבסט בבהירות גרפית ממש, באיזו יבושת נטולת אירוניה וכמעט מצמררת: 'כשעמד הרבסט לחבר את ספרו היה כמין רעיון חולש על הדבר, משהתחיל מחזקו בראיות נתרבו הראיות ונתמעט הרעיון. לבסוף נתמלאה קופתו ראיות ונתרוקן העניין' (עמ' 171). 

מתוך התבוסה המחקרית מתגבש אצל הרבסט רעיון מפתיע. כשאיבד את החשק לטפל בפתקאות מתעוררת בו תשוקה ליטול את חומרי המחקר שלו ולבסס עליהם מחזה שירי – טרגדיה בדויה למחצה – על פרשת אהבים שהתרחשה בחצר המלכות הביזנטית של יוסטיניאנוס בין אנטוניה אשת החצר ויוחנן שר הבירה. ככתוב: 'נתגלה לו פתאום שיש כאן יותר ממה שיש בידי החוקר לעשות וכאילו החומר עצמו מתאווה להגיע לידיים אחרות מידי חוקר' (עמ' 205). קול פנימי לוחש להרבסט: מה תעלה ומה תוסיף אם תכתוב מאמר ועוד מאמר ועוד מאמר. כנגד זאת הוא 'חש פתאום מעין צביטת הלב שהיתה בה מתיקות דואבת, מעין זו שהמשורר חש בזמן שבא לידו דבר שמבקש להתפייט' (שם). 

הרעיון כובש את לבו של הרבסט: עד עכשיו התפרנס מדוקומנטים שהכינו אחרים, מעתה יתפרנס מדמיונו היוצר, לא יצטרך להביט בספרים, לא יצטרך להעתיק פתקאות ולא יצטרך לגבב מראי  מקומות, וכבר ראה את עצמו כותב את המחזה ומערכה אחר מערכה נערכת בראשו. הרבסט ניגש למשימה בקפדנות מדעית, משרטט את תכנית העלילה ואת הנפשות הפועלות, מרכז את חומר הרקע התיעודי הנחוץ לו, מתעמק בספרי מחקר גרמניים על תיאוריות של ספרות ודרמה, עד שהוא מגלה לאסונו שרק דבר אחד קטן חסר לו – כוח הדמיון היוצר. 'כוח הדמיון אינו נשמע לכל אדם ואינו נשמע בכל שעה ואינו נשמע לכל מי שכופת אותו' (עמ' 206), העיר עגנון באירוניה, וכמו מהדהדים כאן דבריו הידועים של אריסטו בפואטיקה על מוֹתר המשורר מן ההיסטוריון: המשורר ניחן ביכולת להמציא מעשים שלא היו ולא נבראו לעומת ההיסטוריון היודע רק להעתיק מן המציאות. מתברר שהמזג המדעי וההרגלים המדעיים של הרבסט הצמיתו את הניסיון הנואש שלו להיעשות למשורר, אבל עצם הניסיון העניק לו תובנות עמוקות על המגבלות של מקצועו וחולל בו זעזוע פנימי. 'אף על פי שלא שימש אותו דמיונו כל צרכה הרתיעה הטרגדיה את מוסדי נפשו' (עמ' 292). הטרגדיה השירית, שהרבסט לא הצליח לכתוב, ניצבת בעולמו כחלופה מלהיבה למחקר המדעי שאיבד את טעמו, ממש כשם שהאחות שירה מחדירה אל חייו עוצמות אנרכיות של פיתוי וארוס המאתגרות את מסגרת הבית והמשפחה ואת חיי הנישואים שדהו. מכאן המשמעות הכפולה של כותרת הרומן. 

ערן וולקובסקי, מנפרד הרבסט ושירה (הארץ, 24 ביוני 2011)

רישומו של שירה ניכר בכמה וכמה רומנים ישראליים המשרטטים את דיוקנם של גברים שנקלעו למשבר אמצע החיים. אבל בכל הנוגע לרובד הפרופסורי של הרומן, הרי הקשר העז ביותר – עז אבל סמוי בעיקרו – מתקיים בינו לבין הכלה המשחררת, הרומן הארוך, הנינוח וגם הפרוע ביותר של א.ב. יהושע.

רומן זה מעמיד במרכזו את דמותו של הפרופסור יוחנן ריבלין, מזרחן בעל שם מאוניברסיטת חיפה (היא האוניברסיטה שבה לימד יהושע עצמו במשך עשרות שנים), ומשרטט סביבו קבוצה מגוונת של עמיתים למקצוע הנמנים עם אסכולות שונות ויריבות בחקר העולם הערבי וספרותו. ריבלין שרוי מזה כחמש שנים בחוסר מנוח, ואולי גם בדיכאון, מחמת סוד משפחתי אפל המוסתר מפניו. בנו יקירו עופר אולץ לפתע להיפרד מאשתו גליה אחרי שנת נישואים אחת שבה הצטיירו כזוג מאושר. איש משותפי הסוד אינו מוכן לגלות לו את הסיבה לגירושים, שהרסו את חיי הבן והוליכו אותו לגלות עצובה ועקרה בפריז. מכיוון שגליה היא בתו של בעל פנסיון משגשג בשכונת תלפיות בירושלים, ריבלין, המנסה לפצח את ליבת הסוד, חוזר ונמשך כאחוז דיבוק למסעות חקירה גלויים וחשאיים באותו פנסיון ובסביבתו, למורת רוחם ואף לזעמם של אשתו ושל בנו. בתוך כך הוא מוצא את עצמו משוטט שוב ושוב גם סביב בית עגנון הסמוך, שרוב הזמן עומד סגור ונעול. ודאי אין זה מקרה, שהרגע היחיד ברומן שבו ריבלין כמעט מתפתה למגע אינטימי עם אישה שאינה אשתו מתרחש מכל המקומות דווקא בחצר האחורית, המכוערת והמוזנחת, של בית עגנון. 

הדיונים המחקריים בהכלה המשחררת כבר עמדו על הקשר האמיץ בינו לבין יצירת עגנון, ויצוינו במיוחד מאמריהן של רחל אלבק-גדרון (מכאן, ד, 2005) ושל ניצה בן-דב (בקובץ מבטים מצטלבים, 2010). אכן, עגנון מרחף בין דפי ספר זה כמו רוח רפאים, ולפחות ארבע מיצירותיו נוכחות בו בגלוי ובסמוי: הכנסת כלה, תהילה, האדונית והרוכל, וכמובן שירה. אחותה הבכירה של גליה, שירשה מאביה את ניהול הפנסיון, קרויה תהילה, וריבלין אף משבח את החלטתו המקורית של האב לקרוא לבתו בשם עגנוני מיוחד שנוצר בבית בתלפיות. אותה תהילה מוצגת כאדונית המקום, ברמיזה מפורשת לסיפור 'האדונית והרוכל', אבל יותר מכל היא מזכירה בחזותה הכעורה ובהליכותיה המחוספסות את שירה, האחות המיילדת שטלטלה את חייו של מנפרד הרבסט, וגם מתוארת במילים מובהקות מתוך הלקסיקון העגנוני, כגון 'רווקה גרומה וגבוהית'. 

זה הרובד הגלוי של הקשר לעגנון, אבל לדעתי הזיקה המשמעותית באמת בין 'הכלה המשחררת' לבין 'שירה' מצויה במה שסמוי מן העין, והוא המימד הפרופסורי. כמו מנפרד הרבסט, גם יוחנן ריבלין הוא חוקר תקוע. כמו הרבסט הוא ניזון מתהילת ספרו הקודם, שהוקדש לתיאור התגבשותה של הזהות הלאומית והחברה האזרחית באלג'יריה באמצע המאה העשרים. אבל בבואו להמשיך בתיאור ההיסטוריה האלג'ירית הוא נאחז שיתוק, משום שאינו יכול לגשר בין האופי המואר והחיובי בעיניו של מלחמת העצמאות האלג'ירית בשנות החמישים לבין האלימות הנוראה שהתפרצה שם בשנות התשעים, במלחמת אזרחים רצחנית בין השלטון לבין המחתרת האיסלמית המורדת. בדרך לא דרך הוא מקבל חומרים מעיזבונו של חוקר צעיר ומזהיר, יוסף סוויסה שמו, שנרצח באחד מפיגועי האוטובוסים בירושלים, ומתואר כ'חוקר מן השורה הראשונה שעשה לילות כימים כדי לחדור אל עומק נשמתם של הערבים' (עמ' 105). ריבלין, התר נואשות אחרי מה שהוא מכנה 'ניצוץ חדש ומפרה, שיחלץ את המחקר המקרטע' (עמ' 125), מגלה שסוויסה ליקט בשקידה המון שירים וסיפורים שנדפסו בעיתונים אלג'יריים נידחים בשנות החמישים והשישים, ונוטל את האוצר הזה ומתעמק בו כדי לגלות 'את הסימנים המוקדמים לאכזריות ולשיגעון שמשתוללים בשנים האחרונות באלג'יריה' (עמ' 212). מכאן ואילך הוא שרוי במרדף אחרי אותו ניצוץ מפרה, המופיע ונעלם חליפות, ומחפש אותו גם בשלל מופעים אמנותיים אחרים שהרומן משופע בהם. אחד הבולטים בהם הוא מופע זמרה אקסטטי של נזירה לבנונית, הנוהגת להתעלף בעיצומו לְרוב התרגשותו וסיפוקו של הקהל. בצאתו מן ההופעה מהרהר ריבלין: 'אומנם עדיין לא נלכד "הניצוץ המפרה", אבל הוא כבר מהבהב סביבך. ובינתיים טעמת מ"שירת גן העדן" של הערבים, וגם זכית באהדתם, ואין זה דבר של מה בכך בשביל מזרחן יהודי קפדן' (עמ' 219). אט אט לומד ריבלין 'איך ניתן לחלץ עבודת מחקר שתקועה בעובדות נוקשות ויבשות, ולהחיות אותה מעט בכוח אמנותי נועז' (עמ' 352), והרי זהו בדיוק התהליך העובר על מנפרד הרבסט אחרי שנואש מכרטיסיותיו וחיפש גאולה לעצמו ולעבודתו בכוחה המפרה של האמנות. 

א.ב. יהושע ונציג של משפחת ריבלין, 2014 (צילום: מרק ניימן; אוסף התצלומים הלאומי)

הגושפנקה לתקֵפוּתה של המתודה המחקרית החדשה ניתנת כאשר רב המזרחנים קרלו טדסקי, פטרונו וידידו של ריבלין, מאמץ אותה בכל תוקף סמכותו. את הרצאתו האחרונה, על יחסי הטורקים העות'מנים והערבים מאז המאה ה-19, ביסס על חומר גלם ספרותי: 'במקום לדבר באופן מופשט ודליל על יחסי הטורקים והערבים, נביא משהו חי וצבעוני שאולי ייתן גם לך עצמך השראה. אני אביא דוגמאות קונקרטיות לאופן שבו השתקפו הערבים גם בספרות, אבל בעיקר בתיאטרון העממי של העותומנים' (עמ' 349). ואכן, בהרצאה עצמה המזרחן הדגול הופך לשחקן. הוא מבצע בכישרון ניכר, לפני הקהל המשתאה, קטע מתוך עיבוד טורקי ל'אותלו' של שיקספיר, שמשמש לו מפתח להבנת הרוחות הרעות שהחלו לנשב במאה ה-19 בין הערבים והטורקים. 

אחרי מותו החטוף של טדסקי ריבלין מהרהר בפליאה במה שהוא מכנה 'הנטייה החדשה של השנה האחרונה לחקור דברי ספרות דמיוניים במקום נאומים ופרוטוקולים' (עמ' 443). הוא גם תופס בדיעבד את סוד הקשר העמוק בין המזרחן הדגול לאשתו חנה, מתרגמת מחוננת של שירה ערבית מעידן הג'הילייה, תקופת ה'בערות' שקדמה לאיסלם. הלוא זוהי 'השלמה הכרחית בין מחקר מדעי ובין התמסרות רגשית לשירת "הבערות",' הוא מהרהר, 'שכן בלי לחוש את הווייתם הטרום-מוסלמית של הערבים אין דרך לחדור לזהותם' (עמ' 502). את התובנה הזו ריבלין מציג בחיל וברעדה בנאום ההספד שהוא נושא לזכרו של טדסקי באוניברסיטה העברית, כאשר הוא מדבר על חששו של מורו ורבו להטיל מהומה ויאוש בשומעיו אם יחשוף במפורש את האמת החדשה שהתגלתה לו בסוף ימיו: 'אין לנו שום תקווה להבין רציונלית את הערבים, ולכן אין ברירה אלא לחזור ולהתעמק בשירתם' (עמ' 500). 

מן הסתם אין זה מקרה, ששני הרומנים העבריים הבולטים ביותר על חיי האוניברסיטה ועל דמות הפרופסור מממשים אותו מהלך עצמו. כל אחד מהם מציב במרכזו חוקר ומלומד של ממש: היסטוריון, מבוסס במקצועו, הנקלע סביב גיל חמישים למשבר בכל החזיתות העיקריות של חייו. הסבך המשפחתי מצטרף אל מבוי סתום מקצועי, אל תחושה של התייבשות, היתקעות ואובדן דרך בעולם המחשבה והמחקר. לכן גם הרבסט וגם ריבלין מחפשים את ישועתם במחוזות האמנות, שמתוכה, מתוך העולמות הדמיוניים שהיא בונה, ובעיקר מתוך כוחות התוהו היצריים המפעפעים בה, יצמח אולי הניצוץ המפרה והגואל. בתוך כך מלמדים אותנו עגנון ויהושע, כל אחד בדרכו, שיעור על גבולותיו של עולם החקירה הרציונלית, שלאו דווקא בו עשוי להימצא טעם החיים, אלא בדברים שהופכים אפילו פרופסור מלומד לאדם חי ומרגיש: משפחה, אהבה, או שירה.

שלושה פרופסורים שישבו, 2017 (מימין לשמאל: אבנר הולצמן, א.ב. יהושע, דוד אסף)

________________________________________________

מבוסס על הרצאה שהושמעה בסדרה 'משפט וספר' באוניברסיטת תל-אביב בעריכת פרופסור נילי כהן