'אַל טל ואַל מטר': שרה שפירא, האישה הראשונה בתולדות הזמר העברי

שרה שפירא, אודסה 1901

מאת אליהו הכהן

א. בין דמעות לדם, בין הרים לשמים

במשך שלוש שנים (1918-1915) שהה דוד בן-גוריון בארצות הברית. הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה ואת התקופה הזאת ניצל לכתיבה ולעריכה של שני ספרים חשובים ביידיש על ארץ ישראל, שערכם נשמר עד היום. הראשון, מהדורה שנייה ומורחבת של הקובץ יזכּור, שערך יחד עם אלכסנדר חָשִׁין, לזכרם של השומרים והפועלים שנפלו על משמרתם בארץ (ניו יורק תרע"ז). השני, ספר מקיף וחשוב לידיעת הארץ, ארץ ישראל אין פֿערגאַנגענהייט און געגענוואַרט (ניו יורק תרע"ח), שאותו כתב יחד עם חברו יצחק בן צבי, לימים הנשיא השני של ישראל (הספר תורגם לעברית על ידי דוד ניב, ארץ ישראל בעבר ובהווה, יד בן צבי, תש"ם).

שער הקובץ 'יזכור', ניו יורק תרע"ז; ציור השער: מ' לאָעב

למרות שבן-גוריון ישב אז בקצה מערב, ראשו ולבו שרויים היו בארץ ישראל. אם פיזם לעצמו מפעם לפעם שברי פסוקים וקטעי שירים, לא היו אלה שירים אמריקנים אלא שירי ציון.

בקובץ יזכּור פרסם בן-גוריון מאמר ובו זיכרונות מעבודתו בארץ, מאז ימיו הראשונים כעולה חדש בפתח תקווה ועד ימי סג'רה ('פֿון פּתח-תקוה ביז סעדזשעראַ'). כעבור זמן גם תרגם את המאמר לעברית, ופרסמוֹ בקובץ לוח אחיעבר (ב, תרפ"א), שראה אור בניו יורק בעריכת הסופר מרדכי ליפסון. בראש המאמר העברי, שכותרתו 'ביהודה ובגליל (קטעי זכרונות)',  הציב בן-גוריון מוטו, שלא הופיע לפני כן במאמר המקורי ביידיש: 'לא אש ושמש – דָמֵינו יאדימו ציון, את הררייך'. הוא בחר בפסוקים אלה מפני שראה בהם ביטוי הולם לאירועים שתוארו במאמרו ולזכרם של השומרים והפועלים שדמם נשפך על אדמת הארץ בימי העלייה השנייה.

'ביהודה ובגליל', לוח אחיעבר, ב (תרפ"א), עמ' 102

בן-גוריון לא ציין מהיכן שאל ציטטה זו ומי חיברה, וחוקרים שונים התקשו לאתרה ותהו על מקורה. אך פתרון החידה פשוט. זהו ציטוט של אחד משירי הזמר שנפוצו בארץ בימי העלייה הראשונה – השיר 'ציון!', שחיברה שרה שפירא, שמוכר יותר במילות הפתיחה שלו 'אַל טל ואַל מטר' (וכך נתייחס אליו להלן). בן-גוריון שיבש את השורה השנייה במוטו שבחר: המשפט המקורי הוא 'לא אש ושמש – דמינו יאדימו, ציון, את שָׁמַיִךְ', לא 'את הרריך'.

יש כמובן הבדל בין דמעות המרטיבות את הרי ציון (כבנוסח המקור) לבין דם המאדים אותם. אך בן-גוריון לא היה הראשון שעשה שימוש בנוסח משובש זה. אפשר להניח בוודאות שהמקור ממנו לקח את המוטו היה מאמרו של הסופר קדיש יהודה סילמן, שפורסם בספר יזכור אחר, זה שנדפס ביפו עשר שנים קודם לכן (1912). וכך סיים סילמן את מאמרו בשבח הדם שנשפך:

ודעו, כי שירה אחת ישנה שהביאה אותנו, הצעירים, אל הארץ:  

לֹא אֵש וָשֶׁמֶש, – דָמֵינוּ יַאְדִּימוּ, צִיּוֹן, אֶת הֲרָרָיִיךְ... 

('מֵהִרְהוּרֵי לִבָּא', יִזְכֹּר... מצבת זכרון לחללי הפועלים העברים בארץ ישראל, בעריכת אז"ר, יפו תרע"ב, עמ' 51).

ב. פרסום ראשון והלחנה

השיר 'אל טל ואל מטר' פורסם לראשונה בשנת 1887, בכרך השני של המאסף כנסת ישראל בעריכת שפ"ר (במאסף זה ובעורכו עסקנו ברשימה קודמת, שהוקדשה לשירי ציון של מנחם מנדל דוליצקי). זהו שיר קצר השופע רמזים תנ"כיים, ובראשם קינת דוד על מות שאול ויהונתן בהרי הגלבוע, שבה שובץ הפסוק הידוע 'הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם' (שמואל ב, א 21). הדמעות שניגרות מעיני המשוררת יהיו למטר, ירטיבו את הרי הארץ, יעוררו אותם ויחליפו את הטל והמטר שפסקו לרדת בימי הגלות. הדם שיאדים את שמי ציון, הוא מן הסתם הדם היהודי שנשפך בארץ ישראל מאז ימי החורבן ומרד בר כוכבא, עליו אבלים חובבי ציון לאורך הדורות.

הפרסום הראשון של 'ציון!' (כנסת ישראל, ב, ורשה 1887, עמ' 107)

ארבע שנים עברו וכבר זכה השיר למנגינה ראשונה שאותה הלחין דוד קבונובסקי, מלחין יהודי-רוסי שפעל באודסה בעשור האחרון של המאה ה-19. הוא פרסם אותה בדפוס בשנת 1891, יחד עם הלחן שחיבר לשיר 'ציון תמתי' של מנחם מנדל דוליצקי, בדפרון מוטיבים יהודיים למילים של שירים עבריים על פלשתינה, שנדפס בייליזבטגרד שברוסיה (על השירון ועל המלחין קבונובסקי הרחבנו דברים ברשימה על שירי דוליצקי). לחן זה, כפי שנראה, התפשט במהירות רבה ואף הגיע לארץ ישראל כבר באותו קיץ. בהמשך נגאל את הלחן מן השכחה ונשמיעו בהקלטה מחודשת.

תווי השיר 'ציון' בלחן קבונובסקי מתוך הדפרון 'מוטיבים יהודיים', יליזבטגרד 1891

ג. משהו על שרה שפירא

בת 21 הייתה שרה שפירא כשחיברה את השיר (על פי עדותה במכתב לפרץ סמולנסקין משנת 1884 היא בת 18; דהיינו נולדה בשנת 1866). היא גדלה במשפחה של משכילים, חובבי ציון והשפה העברית. סבה, ישעיה מאיר שפירא, יליד מֶמֶל שבליטא, היה רב ואב בית דין בקהילת צ'ורטקוב בגליציה ונודע בעמדותיו המשכיליות והלאומיות ובכבוד הבלתי רגיל שהפגין כלפי בעלי מלאכה ופועלים פשוטים; אביה, ד"ר דוד בנימין שפירא, היה רופא בעיר דִינָבּוּרְג (דווינסק) ברוסיה (היום דַּאוּגַבְפִּילס בלטביה), שפרסם מאמרים לאומיים וספרותיים בעיתונות העברית בת הזמן (למשל, 'דרך בת עמי', הבֹּקֶר אור, ז, תרמ"ו-תרמ"ז, עמ' 192-177, 248-243).

הפרטים הביוגרפיים עליה אינם רבים. היא נולדה, ככל הנראה, בדינבורג, אך כמה משנות ילדותה עשתה בבית סבהּ שבצ'ורטקוב (ראו בהמשך). בשנת 1884, בהיותה בת 18 ועדיין גרה בבית אביה, שלחה שרה (שברוסית נקראה 'סוֹפִי') מכתב נמלץ אל פרץ סמולנסקין והציעה לו לפרסם מפרי עטה בביטאונו השחר. בין היתר סיפרה לו כי תרגמה לעברית את משלי אֶזוֹב (השם שסופרי ההשכלה כינו בו את משלי איזופוס), והיא שולחת לו כמה דוגמאות:

הנה הבאתי ראשית בִּכּוּרַי לפניך. והגדת היום ואמרת אם טוב ואם רע. ואם גם תרע בעיניך אל נא תשכח כי בִּכּוּרָה היא – בִּכּוּרָה בטרם קיץ ... ואם ימצאו חן בעיניך אשלח לך אחרים כמוהם. אם תחפץ לִתֵן להם מקום ב'השחר' או בה'הוספה' שלו, ישמח לבי גם אני; לא בְּהֵרָאֶה מלאכת ידי, כי קטנה היא; אבל בזה אשר יראו אחרים כי יש עוד חֵן בְּיִקְרַת לשונינו וכי תואר והדר לו למשוך עליו גם עין בתולה בת שמונה עשרה שנה. וכי אוציא יקר מזולל, אם אמשוך אל אהובי זה את עין בתולות אחרות, לא אתקנא בהן; אבל ירחב לבי – והיה שכר לפעולתי. 

מכתב שרה שפירא לפרץ סמולנסקין, 8 ביוני 1884 (הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)

פה ושם נתפרסמו דברים נוספים פרי עטה, למשל השיר 'זכר אחוֹז קרן', שמסתיים בשורות: 'אֶזְכֹּר הָאַיִל וְאֵלְכֶה שׁוֹלָל, / וְאָנוּד לְהָאִשָּׁה הָעִבְרִיָּה!'. אגב, שיר זה נדפס בירחון הבֹּקֶר אור, שערך אברהם דב גוטלובר, באותה חוברת שבה נדפס גם מאמרו הנזכר לעיל של אביה, 'דרך בת עמי'... 

הבקר אור, ז, חוברת ה, תרמ"ז, עמ' 299

סביב שנת 1895 הגיעה שרה לאודסה ומשם פרסמה כמה מאמרים בעיתונות הזמן, למשל רשימה קצרה בכותרת 'למען ציון לא אחשה' (המליץ, 15 במרץ 1895, עמ' 4), או 'לא המדרש עיקר אלא המעשה' (שם, 13 ביולי 1900, עמ' 1). בלט במיוחד מאמרה 'חן שפתיים' (שם, 5 בדצמבר 1897, עמ' 1), שנכתב בתגובה למאמר קודם, שבו הובעה תלונה על מיעוט הקוראות בעברית. שפירא השיבה כי הסיבה לכך היא 'העדר הדיבור העברי', וכל עוד לא תתרגלנה בנות ישראל ('אחיותי' בלשונה) לדבר בעברית, ואף לחשוב בשפה זו, המצב לא ישתנה.

ועוד ידוע לנו כי בשנת תרס"א (1901) היא עבדה כמורה באודסה, ונמנתה עם צירי ועידת חובבי ציון שהתכנסו בעיר. בצילום שהשתמר מאז נראית שפירא (מס' 23) בתלבושת מגונדרת משהו, עטופה במעיל פרווה וחובשת כובע רחב שוליים, שמבליט אותה בין שאר משתתפי הוועידה, שרובם ככולם היו גברים (מלבדה, רק עוד שלוש נשים מופיעות בצילום ולא כולן מזוהות).

למעלה הצילום המקורי של משתתפי הוועידה באודסה (תודה לד"ר נתן שיפריס) 
למטה: זיהוייו של אריה צנציפר (רפאלי) בספרו 'פעמי הגאולה' (הוצאת טברסקי, 1951, עמ' 82)

ד. עלינו לשבח 

פרק מעניין בקריירה הספרותית הקצרה של שרה שפירא הוא שירי ההלל, שלא לומר חנופה, שהקדישו לה סופרים ומשוררים בני תקופתה כבר עם צעדיה הראשונים. ברור לגמרי שהתפעלותם הייתה קשורה בעיקר להיותה אישה.

כך למשל המשורר יל"ג, אביר משוררי ההשכלה, שהעריץ נשים שכתבו בעברית (כפי שיעידו מכתביו הרבים למרים מָארקֶל-מוֹזֶסזון), התכתב איתה ואף חיבר לכבודה שירים אחדים שמהם עולה הערכתו וחיבתו אליה. יל"ג הקשיש הכיר את אביה ואת סבה, ואת שירו 'אחרון אחרון חביב', שהקדיש לה, סיים בשורה השנונה 'פרי עץ הָדָ"ר שפירא'. 

יהודה ליב גורדון, כתבים: שירה, דביר, תשי"ט, עמ' רצח

השניים התכתבו זה עם זו וגם החליפו מתנות אישיות: היא שלחה לו מסגרת לתמונתו, שרקמה בעצמה, והוא שלח אליה מגדנות לפורים. בשנת 1891, שנת חייו האחרונה של יל"ג, ניהלו השניים התכתבות לבבית וחמימה. אין מדובר במכתבי נימוסין קצרים, אלא באגרות ארוכות ומפורטות. היא שלחה לעיונו מביכורי שיריה והוא השיב לה בתיקוני לשון והבעה, שלח אליה את הראשון מארבעת כרכי כתביו, צירף את תמונתו עם הוראות להדבקתה בפתח ספרו, וגם חתם כל אגרת בדברי שיר (י"י וייסברג, אגרות יהודה ליב גארדאן, ב, ורשה תרנ"ה, עמ' 332-330, 339-338). ארבעת השירים שהקדיש לה הם: 'אחרון אחרון חביב', 'מכתב מאת יהודה לשרה החמודה', 'מה שהיו לִיצני הדור אומרים', ו'לשרה שפירא', המובא כאן:

יהודה ליב גורדון, כתבים: שירה, עמ' ש

לא רק יל"ג. גם ידידו, יצחק רבינוביץ (1900-1846), שגר אז בווילקומיר שבליטא, חיבר בשנת 1887 שיר הלל לכבודה, שבו כינה אותה 'נפש מלאה אורה, דעת ותורה, חמדת בנות יהודה', ועוד מליצות שמעידות על הערכתו לה.

זמירות ישראל, א, וילנה תרנ"א, עמ' 104

גם המשורר יהודה לייב גמזו (1941-1869), בעצמו יליד דינבורג, שהיה צעיר משרה בשלוש שנים בסך הכול, חיבר לכבודה 'מזמור תהילה', שבו לא חסך ממנה שבחים, עד כדי 'קול אלהים מתהלך בגן שירותייך'...

תלפיות (מאסף ספרותי), בעריכת יהודה הלוי לוויק ודוברוש ירוחמזון, ברדיצ'ב תרנ"ה, עמ' 53-52

ה. שירה שנשכחה

יותר מכל המחמאות המוגזמות שהרעיפו כותבים שונים על שרה שפירא, בלטו בייחודם דבריו הנוגעים ללב של הסופר ראובן פאַהן (Fahn). בשנת 1938, במלאת חמישים שנה לפרסומו של 'אל טל ואל מטר', פרסם פאהן מאמר מרגש בשם 'שירה שנשכחה', ובו העלה את השיר למדרגת המנון לאומי. המאמר פורסם בעיתון העולם, השבועון הוותיק של ההסתדרות הציונית העולמית (גיליון מג, 30 ביוני 1938, עמ' 838-835; נדפס שוב בספר ראובן פאהן, מבחר כתבים, בעריכת ישראל כהן ונורית גוברין, מסדה 1969, עמ' 255-250), ועד היום הוא המאמר הטוב ביותר שנכתב על השיר.

ראובן פאהן (1878 – לפני 1944)

'שיר זה', כתב פאהן, 'נעשה להמנון לאומי שעבר מפה לפה והושר על ידי הנוער ועל ידי הבוגרים והבאים בשנים. כל מי שלבו היה רגש לשיבת ציון, שר המנון זה והתרגש ממנו כמעט עד למלחמת העולם'.

בהמשך השווה פאהן את השיר ל'התקווה', וראה בשניהם שירים מרכזיים בתחייה הלאומית של העם היהודי:

שירת 'התקווה' של נ"ה אימבר עלתה בתחום פולין –במזרחה של גליציה – ומכאן עלתה גם שירת 'אל טל ואל מטר' של שרה שפירא. בשתי השירות הללו מצאה תנועת התחייה בישראל את ביטויה הפיוטי, עד שעלו לדרגת המנון לאומי. הראשונה הקדימה בזמן מה את השנייה. בימים ההם, בראשית ימות רטט-המסתורין ורעידת-הטמירין של נשמת ישראל כבולת הגיטו ופרועת ההתבוללות, ימות גילוי לאומיות ... הביעו השירות הללו בעל-פה את המכוסה בלב. שתיהן היו הבעת-רתת של התפרצות הגעגועים לציון. הן נישאו על כל פה, ומנגינתן היה הקול המקשר רצון לחיים מחודשים על אדמת האבות. ביטויו של נ"ה אימבר, לא רק שקדם קצת אלא היה גם חזק מזה של שרה שפירא. ב'עוד לא אבדה' היה משהו מן העקשנות היהודית, מן המרי כלפי המציאות, מן המרדנות כלפי ההיסטוריה, מן האומץ-הבטחון שאינו מוותר כמלוא הנימה, עד 'אחרון היהודי'. בשירת 'אל טל ואל מטר' – למרות הרוך הטמיר בה – היה מן הקשר האמיץ בין האומה ובין ארצה ואקלימה, מן ההתרפקות הציורית על הרריה ושמיה, מן הכמיהה הנפשית הרת-הדורות, מעין סינתיזה בין השתפכות-תוגה לזכר ציון ובין בקשת נחמה ושלוות נפש. אפשר לומר כי ב'התקווה' האימברית רועשת הנעימה הגברית, ובשירת 'ציון' השפיראית לוחשת הנעימה הנקבית.

ואשר למשוררת, פאהן ייחד לה מילים חמות:

שרה שפירא קנתה את עולמה בשירה אחת ... הספרות העברית לא נתעשרה על ידה, אך קיבלה ממנה מתנה נאה. היא הופיעה, השמיעה את שירתה בשעה הנכונה – ונעלמה. ואולם, השירה הייתה חדשה, וכנפיים צמחו לה. ביעף נגעה בפיות חובבי ציון ושואפי גאולתה, והעמידה מחנות של אומרי שירה זו ... שירת 'ציון', זו השירה שנשמעה ראשונה ויחידה מפי בת ישראל בתקופה הראשונה של 'חיבת ציון', הייתה הבשורה שבישרה לעולם היהודי ... ושירתה של שרה שפירא לא רק שניתקה מעל שם משוררתה, כתמונה שירדה מתוך מסגרתה, אלא נידונה אף היא לשכחה. רק באוסף שירי ציון נתבצר לה מקום, ושם נשארה גנוזה באותיותיה. בתור 'המנון' נאלם השיר דום, אחרי שעשה את שליחותו והרעיד בדורו את המיתרים שבלבבות. אולם גם שירה נשכחה כזו, מן הראוי שתהא נזכרת.

מצבתו של הרב ישעיה מאיר שפירא בבית הקברות בצ'ורטקוב
(ספר יזכור להנצחת קדושי קהילת צ'ורטקוב, תשכ"ז, עמ' 82)

פאהן ציטט את פסוקו הידוע של גֶתה 'ברצונך
להכיר את המשורר, לך אל המקום שם הוא מתגורר', והפנה את הזרקור על העיר צ'ורטקוב (Czortków) שבגליציה המזרחית, שם גר ופעל סבה של שרה, הרב הציוני ישעיה מאיר שפירא. 

מתברר כי בראשית דרכו של אביה כרופא היה עליו לקמץ בהוצאותיו, ועל כן שלח את בתו הקטנה שרה מדינבורג לצ'ורטקוב, לגור בבית סבהּ: 

בבית סבה הרב מצאה די מחסורה, והוספקו לה גם צרכיה החינוכיים-הרוחניים. כלוח חלק הייתה מסוגלת לקבל רשמי הסביבה. בבית הזה למדה – מלבד ידיעות חול – את הלשון העברית, והשתלמה בלימוד התנ"ך ושאר ספרים עברים. כאן ינקה ממקור טהור אהבה והערצה לקנייני הלאום ... קלטה את רעיון 'חיבת ציון' אשר היה מצוי בחלל עולמו של אביה-זקנה. ובשובה מצ'ורטקוב לדינאבורג, אחרי שהגיע אביה לביסוסו החומרי, לא נסתם מעיין חזונה זה.

הסופר המחונן ואיש המעלה ראובן פאהן, שנודע במחקריו על תקופת ההשכלה ועל חיי הקראים, נולד בשנת 1878 בכפר קטן בשם סטארוּנְיָה בגליציה המזרחית. לאחר נישואיו עבר לעיירה האליץ', שם הייתה קהילה קראית גדולה, שעוררה את סקרנותו המדעית. בימי מלחמת העולם הראשונה נדד לווינה, ובסיומה השתקע בסטניסלבוב (היום העיר איוונו-פראנקובסק באוקראינה), ושם היה ציוני-דתי מסור ופעיל. הוא אף ביקר בארץ בשנת 1924, אך 
לא הצליח לממש את חלומו ולעלות ארצה. בימי השואה, בערך בשנת 1940, נעלמו עקבותיו ולא ידוע מתי ואיך הסתיימו חייו.

ו. 'אַל טל ואַל מטר' כשיר זמר

'אל טל ואל מטר' – שיר זמר יחיד של משוררת כמעט עלומה – התקבל בהתלהבות רבה ביישוב הארץ-ישראלי זמן לא רב לאחר הלחנתו.

הנה כמה עדויות לכך: בקיץ 1891 שר הביל"ויי ישראל בלקינד את 'אל טל ואל מטר' במסיבת איכרים בראשון לציון (עדותו של דוד סמילנסקי; דאר היום, 16 בספטמבר 1932, עמ' 2). גם הסופר והחוקר נחום סלושץ ציין בשנת 1892 כי 'נגינת השיר הזה [בלחנו של קבונובסקי] כבר זכתה להתקבל במושבות בארץ הקודש, ואני שמעתיה שם, בהיותי בקיץ העבר' (הצפירה, 5 באפריל 1892, עמ' 290). ברשימה מקבילה הוסיף סלושץ, כי המנגינה 'כבר נתקבלה בארץ הקודש ותהי לשירת עַם במושבות, יען מפני כי ה'[אדון] קלינר מרחובות, בן עירו של קבונובסקי, הביאה לארץ הקודש' (חבצלת, 22 באפריל 1892, עמ' 194; על צבי קליינר הרחבנו ברשימה על שירי דוליצקי). בשנת 1893, ברשימה שיוחדה ללחניו של קבונובסקי, נמסר כי 'המנגינות האלה ['ציון תמתי' ו'אל טל ואל מטר'] מצאו חן בעיני כל חובבי השירה העברית. קולוניסטינו [המתיישבים] הצעירים בראשון לציון וברחובות ישירון מדי יום ביומו בצאתם השדה לעבודתם ובשובם ממנו' (השרון, א, קרקוב תרנ"ג, עמ' 40). גם האיכר שמואל כהן, איש ראשון לציון, שלזכותו נזקפת התאמת הלחן של 'התקווה', כתב בזיכרונותיו על ההווי במושבתו וציין במיוחד את ההתרגשות שעוררה שירת 'אל טל ואל מטר':

בית [דב] לובמן היה המרכז למשוררי שירי ציון, ולובמן עצמו היה תמיד המנצח על המשוררים. אפשר שהדבר יראה כמגוחך אם אומר כי לא סתם שירה ונגינה הייתה זאת, אלא השתפכות נפשות נענות, ביטוי לנטל הצער והצרות המעיקות עד דכדוכה של נפש. למשל, בשעה ששרו את השיר המפורסם 'אל טל ואל מטר – דמעי ירטיבו, ציון את הרריך', נדמה היה כאילו ים דמעות של האומה כולה שוטף מעיני הצעירים הנלהבים האלה ('ליובל השבעים של דוב לובמן-חביב', בוסתנאי, ו, חוברת ג, 1934, עמ' 13).

גם בארצות הגולה הושר השיר ברוב רגש ורבות העדויות לכך. כך למשל סיפר הנץ (שם העט של הפיליטוניסט נפתלי הרץ ניימנוביץ) על ביקורו בבית הספר לנערות 'יהודיה' בוורשה בשנת 1894, וכיצד שרה מקהלה של עשרים נערות את 'השיר הלאומי "אל טל ואל מטר" ... בניגונו הנעים' (הצפירה, 26 באוקטובר 1894, עמ' 971). בדיווח מסמולנסק אנו שומעים על נער בר-מצווה ששר את השיר ביום חגו (המליץ, 17 ביולי 1895, עמ' 2). 'אל טל ואל מטר' הושר בחגיגות חנוכה, ל"ג בעומר ובאספות ציוניות, ומתברר כי גם ביאליק אהב לזמר אותו בנעוריו, 'בקולו הצרוד, ברוב רגש ובכליון נפש', כפי שהעיד אחד מחבריו ללימודים בישיבת וולוז'ין (אבא בלושר, 'ביאליק בוולוז'ין', ישיבות ליטא: פרקי זכרונות, עורכים עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי, מרכז שזר, 2004, עמ' 167). 

בקונגרס הציוני העולמי השישי (28-23 באוגוסט 1903; 'קונגרס אוגנדה') הרעישו את הלבבות שתי נערות ארץ-ישראליות, שבאו לבזל עם אביהן שהיה ציר לקונגרס, כאשר שרו בפני הנאספים את 'אל טל ואל מטר'. כתב עיתון המליץ, שדיווח על כך (6 בספטמבר 1903, עמ' 1) לא הזכירן בשמותיהן, אך דיווח שהתפרסם בשבועון הילדים עולם קטן, שנדפס אז בקרקוב בעריכת בן-אביגדור ושל"ג, חשף את זהותן. היו אלה בנותיו של הרב הציוני חיים הירשנזון, יליד צפת (1857), שעצר בבזל בדרכו מאיסטנבול שבטורקיה (שם ניהל בית ספר עברי) לניו ג'רזי שבארצות הברית, שם גם מת ב-1935. 

הנה הדיווח המרתק שנדפס בעולם קטן, שמלמד אותנו כי גם עיתוני ילדים יכולים להיות מקור היסטורי חשוב:

עולם קטן, ב, גיליון מט, כ"ד באלול תרס"ג, עמ' 1102

בנותיו של הרב הירשזון, תמר (1981-1890) ותהילה (1973-1893), שתיהן ילידות ירושלים, הקימו בארצות הברית משפחות וחיו שם כל ימיהן. עם תמר, רעייתו של הרב והחוקר דוד די סולה פול, שוחחתי לפני כארבעים שנה באחד מביקוריה בארץ. היא הייתה אישיות מיוחדת במינה: נשיאת ארגון 'הדסה' בארה"ב וחברת הוועד הפועל הציוני. היא זכרה בהתרגשות את המעמד המיוחד הזה בקונגרס השישי בו שרה עם אחותה את 'עוד לא אבדה תקוותנו' ו'עוד שיר'...

הנה הן שתי האחיות שריגשו את באי הקונגרס השישי (מימין תמר די סולה פול; משמאל תהילה ליכטנשטיין).

התפשטותו המהירה של השיר בעשור האחרון של המאה ה-19, שנים ספורות לאחר שהולחן, משתקפת גם בשלושה שירונים שונים שציינו אותו כשיר זמר המושר בארץ ישראל: בשירונו של החזן ש"ת פרידלנד מברסלאו 'ארבע מנגינות סוריות' (בגרמנית) שיצא בשנת 1895 (כולל תרגום לגרמנית); בחוברת ב' של השירון הארץ-ישראלי הראשון שירי עם-ציון, שערך מנשה מאירוביץ ונדפס בירושלים בשנת 1896 (על שירון זה כתבנו כאן); במהדורה השנייה של השירון הדו-לשוני (עברית וגרמנית) Liederbuch für Jüdische Vereine, שערך ד"ר היינריך לווה (Loewe), שנדפסה בברלין בשנת 1898. 

תווי 'אל טל ואל מטר' מתוך שירון 'ארבע מנגינות סוריות', בעיבוד החזן ש"ת פרידלנד, ברסלאו 1895 (שני עמודים)

מאז ואילך נדפס השיר, עם תווים ובלעדיהם, בשירונים ציוניים רבים. כך למשל הוא נדפס בדפרון שראה אור בתחילת המאה העשרים בהוצאת Mazin בלונדון, בעיבודו של פרופסור א' גרפינקל ובתרגום לגרמנית (השירון סרוק באתר ספריית הקונגרס). בכל השירונים הושמט שמו של המלחין, דוד קובנובסקי.

 שער שירון 'אל טל ואל מטר', הוצאת Mazin, לונדון, ראשית המאה העשרים

בספרו זכרונות של יֶקֶה, סיפר המחבר, המחזאי והסטיריקן סַמי גְּרוּנימַן (1952-1875), על קונצרט שערכה הזמרת אַלְמָה ברונוטה (Brunotte) בברלין בשנת 1901, ובו בחרה לשיר את 'אל טל ואל מטר' יחד עם עוד שלושה שירים ארץ ישראליים שנדפסו בשירונו של החזן פרידלנד מברסלאו שנזכר לעיל. 

מאחר ועד היום אין הקלטה מוסמכת של השיר כולו כפי שהולחן על ידי דוד קבונובסקי, הנה לפניכם ביצוע מוסמך ראשון: שילוב של ליווי בפסנתר, כפי שניגן המלחין והמנצח שמעון כהן בביתי לפני כשלושים שנה, עם קולו של יאיר לרון, ששר את מילות שלושת הבתים של השיר בלחן המקורי. תודתי לשמעון וליאיר.



שתי מנגינות נוספות הולחנו לשיר, אך אין אנו יודעים האם ועד כמה אכן הושרו. מנגינה אחת בעיבוד למקהלה נזכרת ברשימת לחניו של החזן הווילנאי אברהם משה ברנשטיין (1932-1866); את המנגינה השנייה הלחין חזן ('רעווערנט') ושמו צעסנאט, שפעל בעשור הראשון של המאה העשרים בקהילת 'משוררי ציון' בפילדלפיה. לא הצלחנו למצוא מאומה על אותו חזן שיצירתו פורסמה בשירון שהוציא לאור שלום שבתי רוזן, מבחר שירי ציון ושירי עם, פילדלפיה (הוצאת 'התחיה') 1905.

תווי הלחן של צעסנאט, קובץ שירי ציון ושירי עם, עורך ש"ש רוזן, פילדלפיה 1905

ז. התקבלות השיר

עבור בני הדור ששרו את 'אל טל ואל מטר' הייתה לשיר משמעות רגשית רבה. הנה למשל המסאי הוותיק ואיש העלייה השנייה דוד זכאי, ברשימה קצרה שפרסם בעיתון דבר ב-17 ביולי 1942:

אַל טל ואַל מטר, ציון, דמעי ירטיבו את הריך – – שיר זה שהיה משך תקופה ארוכה שיר לבנו, שיר הדור, הן קסמו המיוחד היה בשם מחברו – ש ר ה  שפירא!

גם יו"ר הכנסת הראשונה יוסף שפרינצק, בנאום שנשא בפני נשות ועידת ויצ"ו, שהתכנסו בירושלים ב-1951, אמר דברים דומים:

עולה לפני בשעה זו, זכרה של אותה אשה הידועה לנו משיר יחידי שכתבה – השיר 'אל טל ואל מטר ... השיר הזה, עוד לפני 'התקווה', היה בכינוסים וחגיגות ציוניות משמש כעין הימנון מלבב ומעמיק אהבה ושאיפה להררי ציון... עברו שנים, והמציאות החדשה בחיי האשה העברית מחייבת אי-אלה תיקונים בשירה של שרה שפירא: לא יאָמר עוד 'אל טל ואל מטר, דמעי ירטיבו' אלא 'אל טל ואל דמעות... רביבי ממטרות, ירטיבו, ציון, הררַיִך...' – אלה הממטרות שבבתי הספר לחקלאות, בחוות ובמשקי הפועלות ... זה המפעל העצום של נשי ציון המצמיח חיים רעננים על הררי ציון (יוסף שפרינצק, בכתב ובעל -פה, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"ב, עמ' 344).

חוקרי שירה מלומדים, כמו פ' לחובר או דב סדן, מצאו ב'אל טל ואל מטר' תכונות אופייניות לשיר עם, שמשלב בתוכו נימות תנ"כיות עצובות. האחרון בחוקרים שדנו בשיר הוא הלל ברזל, בספרו המקיף שירת חיבת ציון (ספרית פועלים, 1987). כתב ברזל: 

השליטה בנוסח ההבעה הרגשני האופייני לתקופה היא מלאה, ומתגלה גם תחושה ריתמית המבדילה את השיר לטובה משיריהם של אחרים, שנחשבו למשוררים מן השורה הראשונה ... התִקבּוֹלת הופכת לכלל המדריך את מלאכת השיר ... כל תיבה וכל צירוף והמקבילות שלהם. 'טל ומטר' ומנגד 'אש ושמש', דמעות לנוכח דם, וכך הרים ושמיים. האד העולה מן הדמעות, והמקבילים לו מי-מנוחות, מעלה ומטה בתבנית ניגודית. אבלי ירושלים היושבים על הארץ כדין מקוננים, ומעל – מטר השמים ... המשוררת נוטלת על עצמה את תפקיד המנחמת, כמו רחל שביכתה על בניה, וכמעמד המקוננות מימים ימימה ... המתכונת המשולשת של השיר היא ברוחם של שירי עם שאינם מחייבים ייחוד אישי ... ומעיד על יכולת פיוטית של כותבת השיר (עמ' 358-357; בעמ' 480 ייחס לה ברזל בטעות גם את שיר הערש 'עברייה שוררת', שכלל אינו שלה אלא פרי עטו של יחיאל הלר וכבר נדפס בירחון השחר, תרמ"ג, עמ' 60-59).

להשפעתו של השיר התייחס גם הסופר אהרון מגד (2016-1920) בספרו הנהדר והמומלץ הגמל המעופף ודבשת הזהב (עם עובד, ספרייה לעם, 1982). גיבור הספר, יליד שנת 1940, נזכר בהשפעה המכשפת שהייתה לשיר זה עליו בימי נעוריו ובתחושות שעורר בו קסם המילים שבחרה שרה שפירא להשתמש בהן:

עד היום אני זוכר בעל-פה, מתוך כרך ישן וקרוע של 'הסגנון העברי' [מקראה עברית בשני כרכים שערך מאיר קרינסקי, חלק ראשון 'חלק השירי', ורשה תר"ע], שדפיו הראשונים והאחרונים היו תלושים, ושהיה ספר הלימוד הראשון שלי, את 'יש לי גן ובאר יש לי', את הבית השני ב'שיר ערש' של א.ד. ליפשיץ: 'ראשית אגיד לך מחמדי / עברי כי הנך / שמך יעיד לך ישראל / גזע מחצבתך'; ואת השורות מתוך שיר של שרה שפירא: 'אל טל ואל מטר דמעי ירטיבו / ציון, את הררַיִך, / לא אש ושמש דמינו יאדימו / ציון את שמַיִך'. מעט מעט הלכתי שבי אחר קסמיה של שפה זו, כמו אחר קסמיהן של צפורים נדירות בגן החיות, והמלים קרצו לי באותיותיהן, שלכל אחת היה נצנוץ אור משלה. גם היום יכול אני לחוש את הטעם שחשתי אז בקָראנו את השיר ההוא: את לטיפות הטי"ת שב'טל' וב'מטר', את היובש הניחר, המדברי, שב'הרריִך', את הלחש החשאי, הנחשי, שב'אש' ו'שמש', את האימה הדוממת שב'דמינו יאדימו', את צליל המצוקה והצדקה שב'ציון' (עמ' 39-38). 

המילים ששם מגד בפי גיבורו מבטאות מן הסתם את תחושותיו שלו, כנער שגדל בבית שבו האב היה מחנך ומנהל בית ספר, והאם דוברת לשון עברית עשירה.

*

נסכם את דברינו עד כאן: זכות ראשונים חשובה עומדת לשיר 'אל טל ואל מטר'. לא זו בלבד שהוא שיר הזמר הראשון שנכתב בידי אישה, אלא שגם היה אחד משני הלחנים הראשונים של שירי זמר עבריים שהוקלטו בשנת 1892 על גלילי פונוגרף (על כך עמדתי בהרחבה בחלק השני של רשימתי על 'ציון תמתי' של דוליצקי). אך למרות מעלותיו נשכח השיר וכמוהו נשכחה גם תרומתם של המשוררת שרה שפירא והמלחין דוד קבונובסקי. ניסינו לחלצו מערפילי השכחה ולהחזירו לקורפוס שירי הזמר של העליות הראשונות.

כאן ראוי להדגיש כי מנקודת מבט היסטורית-חברתית קיים הבדל עצום בין שירי זמר שהושרו ונשכחו בחלוף העתים (כמו 'אל טל ואל מטר'), ובין שירים שאמנם הולחנו אך אף פעם, או כמעט אף פעם, לא הושרו. 

בין למעלה ממאה השירים שניתן לייחסם לתקופת העלייה הראשונה, מצויים רבים שנדפסו אך לא זכו להגיע אל מיתרי הקול ונותרו ספונים בשירונים (למשל שירים שחוברו כהמנונים לקונגרסים הציונים). לפיכך אי אפשר לכנותם 'שירים שנשכחו', שכן הם מעולם לא היו חלק מן הקורפוס המושר. לעומתם ישנם שירים שהושרו אך נעלמו בהדרגה מאוצר השירה הפעילה, אם מתוך שנזנחו מתוך איזו שהיא חוקיות עלומה, אם מכיוון שהשתנה סגנון השירים וזמנם עבר.

'אל טל ואל מטר' היה בתקופתו שיר מושר, גם בשירת היחיד וגם בשירת הרבים, שאף ריגש אנשים עד דמעות. כל תיעוד של זמרת העלייה הראשונה חייב אפוא להיות נאמן להרכבה המלא ואל לו לפסוח על השירים השכוחים והזנוחים.

תרגום לגרמנית מאת מתרגם לא ידוע ראה אור בדפרון שנדפס בהוצאת Mazin, לונדון, ראשית המאה העשרים
(ספריית הקונגרס)

נספח: משהו על אחריתה של שרה שפירא

מאת דוד אסף

מעט מאוד ידוע על חייה של שרה שפירא במאה העשרים. לא ידוע אם נישאה והקימה משפחה (כנראה שלא), ואף שנת מותה אינה ידועה בוודאות.

כמו רבים מחבריה משוררי חיבת ציון, גם היא לא עלתה לארץ ישראל. היא נותרה ברוסיה אחרי מהפכת 1917 וקבעה את מושבה במוסקבה, עיר הבירה החדשה של ברית המועצות, שם גרה עם אביה הזקן והעיוור, הרופא ד"ר דוד שפירא. כך תיאר ראובן פאהן, במאמרו 'שירה נשכחה' שנזכר לעיל, את אחריתה של שרה שפירא:

שרה שפירא – המשוררת ושירתה – אין זוכר ומזכיר שמה ומפעלה. חיי מבשרת-ציון עברו כמו בערפל. בשנות העשרים האחרונות נמצאה בעוצר מוסקבה, מבודדה בחברת אחיותיה ואביה, ששימשה לו מזכירה עד סוף שנותיו (תרפ"ז). המשטר הבולשבי[קי], שעינו רעה בצליל העברי אשר השמיעה בשעתה לעולם, העמיד אותה תחת עינה הפקוחה של הבולשת, המרגלת את תהלוכותיה. נמצאו אמנם מעריצי אביה-זקנה, הרב ישעיהו מאיר כהנא שפירא, ומוקירי אביה ד"ר דוד שפירא, וחובבי שירת ציון ומשוררתה – יחידים שרידים מבני צ'ורטקוב הנפוצים בגליציה ובאמריקה – שהיו שומרים אמונים לשושילתא הציונית, ותומכים מרחוק בבעלת 'אל טל ואל מטר', להצילה מחרפת רעב.

פאהן כתב כי היו לה אחיות, אך מקורות אחרים ציינו כי הייתה בת יחידה. בין כך ובין כך, ידוע לנו כי באותן שנות רעה עבדה שרה בקִטְלוּג ספרים עבריים במחלקה העברית-היהודית של ספריית לנין (מקודם הספרייה הממלכתית על שם הרוזן רומיינצוב). היא שימשה עוזרתו של מנהל המחלקה, הההיסטוריון וחוקר תולדות המשפט פרופסור שמואל אייזנשטדט. 'במשך כל השנים', כתב אייזנשטדט, 'עד יום עלייתי ארצה באפריל 1925, שימשה בתור עוזרתי הנאמנה והקבועה שרה שפירא, זו שהנציחה את שמה על ידי שירה העברי היחיד והפופולרי "אל טל ואל מטר" ' (העבר, טו, תשכ"ח, עמ' 146).

גם העיתונאי בן ציון כ"ץ סיפר מעט עליה ועל אביה, כפי שנודע לו כאשר שהה במוסקבה בשנת 1919:

סיפרו לנו, שבמוסקבה נמצא רופא זקן ושמו שפירא שהיה ידידו של המשורר יהודה לייב גורדון ושיש לו זכרונות עליו. זה היה אביה של המשוררת שרה שפירא, שחיברה שיר 'אל טל ואל מטר' שהושר בחוגים הציוניים ... היא עבדה בימים ההם במוזיאון על שם רומיאנצב, במחלקה היהודית ... הרופא שפירא התחיל לכתוב זכרונות שהיו באמת מעניינים אבל איני יודע לאן נעלמו (זכרונות: חמישים שנה בהיסטוריה של יהודי רוסיה, תרגם ברוך קרוא, טברסקי, תשכ"ג, עמ' 267).

באביב 1928 ביקר הסופר היהודי האמריקני דניאל פֶּרְסקי בספריית לנין. הוא פגש שם בזקנה מופלגת ולהפתעתו התברר כי היא שרה שפירא:

סרתי אל המחלקה העברית העשירה בחומר רב שאין איש משתמש בו. המנהל היה אז הסופר האידי אברהם וויוויארקו. הוא הצביע לעיני על אשה זקנה מופלגה, המשמשת עוזרת במחלקה הזאת. ישבה ורשמה באיזה קטלוג. שאלתי לשמה. ציירו בנפשכם מה הופתעתי כאשר הוגד לי כי זאת היא שרה שפירא, מחברת השיר 'אל טל ואל מטר'. מקץ שנים מספר מתה כשהיא בשנות התשעים לחייה (הבקר, 10 ביוני 1940, עמ' 2).

לימים חזר פרסקי ותיאר מפגש זה: 'כשביקרתי בשנת תרפ"ח בספרייה הלאומית על שם לנין במוסקבה, מצאתיה מנהלת את המחלקה העברית שם – ונראתה כבת שבעים שנה. העודנה חיה? – לא ידוע' ('שירי ציון', ספר העשור של 'הדואר', ניו יורק תשי"ח, עמ' 81). במקום אחר הרחיב פרסקי: 'התחלתי לחקור מפיה עליה ועל חייה – והיא נאלמה דום. הבטיחה לשוחח עמי "בהזדמנות אחרת", שלא הייתה אלא אמתלא בלבד...' ('בצל סופרי היידיש במוסקבה', חרות, 3 במרץ 1961, עמ' 5).

בת שבעים או בת תשעים? פרסקי טעה כמובן בהערכת גילה, שכן שפירא, ילידת 1866, הייתה אז רק בראשית שנות השישים לחייה. סביר להניח שתנאי החיים הקשים במוסקבה של ימי סטאלין, נתנו את אותותיהם במשוררת, שזִקנה קפצה עליה. 

ככל הנראה שרה שפירא הלכה לעולמה בשנת 1932 (כך על פי קטלוג הספרייה הלאומית אך ללא אסמכתא. אגב, בקטלוג זה נרשם בטעות שם משפחתה של שפירא כ'שרייבמן'). 

בשנת 1939 ציין הסופר והעיתונאי גרשם באדר, יליד קרקוב, שבאותה עת כבר גר באמריקה, כי שרה שפירא אינה עוד בין החיים וממשפחתה לא נותר זֵכֶר (נייער מאָרגען, 14 באפריל 1939, עמ' 2).

צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי: שירי הזמר של מנחם מנדל דוליצקי (ב)

מאת אליהו הכהן



ו. הלחן הראשון: דוד קבונובסקי

את רשימתנו הקודמת סיימנו בשאלה: מה היה הלחן של 'ציון תמתי' שהביא אתו צבי קליינר לרחובות ושאותו שרו במושבות העלייה הראשונה בארץ ישראל? 

כזכור, ללחן הנוכחי והמוכר של השיר קדם לחן אחר, והוא שהושר בארץ. את הלחן הנשכח הזה זכר במעומעם זרובבל חביב (1987-1894), יליד ראשון לציון, מימי ילדותו במושבה. באחד הריאיונות שערכתי אתו בימי זקנותו, לפני כארבעים שנה, הבליחו בזיכרונו משפטי הפתיחה של השיר, שאותם תיעדתי בהקלטה שתובא בהמשך. באותה שעה לא ידעתי מי היה המלחין, וזהותו נתבררה לי רק מאוחר יותר. זה היה דוד קבונובסקי.

תווי הלחן הראשון של 'ציון תמתי' נדפסו בדפרון שהוציא לאור המלחין היהודי-רוסי דוד קבונובסקי בשנת 1891. את הכותרת הרוסית של הדפרון יש לתרגם: מוטיבים יהודיים למילים של שירים עבריים על פלשתינה. התווים, כולל ליווי לפסנתר מאת המוזיקאי ל"י קפלן, נדפסו ביֶליזָבֶּטגרד (העיר שבה החלו עשר שנים לפני כן, באפריל 1881, הפרעות ביהודים שכונו 'סופות בנגב'). מילות השיר נדפסו באותה שנה באודסה.

השער המאויר של הדפרון 'מוטיבים יהודיים' מאת דוד קבונובסקי, יליזבטגרד 1891

תווי הלחן של קבונובסקי, יליזבטגרד 1891

מילות השיר 'אם אשכחך' (משמאל). דף בודד שנדפס באודסה 1891

זמן קצר לאחר הדפסת הדפרון דיווח עליו הסופר והחוקר נחום סְלוּשְׁץ, שסקר את יבול הספרים שהופיעו לאחרונה. אגב כך סיפר כי ניגוניו של קבונובסקי – ובמיוחד הלחן לשיר 'אַל טל ואַל מטר' של שרה שפירא (לשיר זה תוקדש הרשימה הבאה) – כבר מושרים במושבות החדשות בארץ. סלושץ גם ציין כי קבונובסקי עצמו מעולם לא למד הלחנה בצורה מסודרת.

חבצלת, 22 באפריל 1892, עמ' 194 (ראו גם הצפירה, 12 בפברואר 1893, עמ' 103)

לדברי סלושץ, קבונובסקי שלח את השירון לידידו צבי קליינר, שעלה ארצה שנה קודם לכן (1890) והתיישב ברחובות, וקליינר היה זה שהפיצם בארץ, מן הסתם באמצעות המקהלה שייסד ועליה סיפרנו בחלקו הראשון של מאמר זה. קבונובסקי, יליד בוהופול שבפלך פודוליה (היום פֶּרְווֹמָייסְק, אוקראינה), הכיר את קליינר, שהתגלגל לעיירתו לאחר שנמלט מצבא הצאר. כנהוג בקרב ציונים רבים בני התקופה, את הכנסותיו מן השירון הקדיש קבונובסקי לטובת יישוב ארץ ישראל, וצעירי רחובות וראשון לציון אף הודו לו על כך במכתב הוקרה.

לפני כארבעים שנה ניגן בביתי המלחין והפסנתרן שמעון כהן את צלילי הלחן מתוך שירונו של קבונובסקי. הקלטתי אז את נגינתו, ובימים אלה הוסיף עליה את קולו יאיר לרון, ששר את מילותיו המקוריות של דוליצקי. בלחן זה מושרות רק שבע השורות הראשונות של השיר. 

הנה אפוא הלחן הנשכח ב'הקלטת בכורה': תחילה שר זרובבל חביב ואחריו יאיר לרון.

גורלו של לחן זה לא שפר עליו. במשך זמן קצר נשמעו צליליו בראשון לציון וברחובות, וגם בראש פינה –'שרנו את "ציון תמתי" בלחן שונה', אמר לי בשעתו מנחם בן אריה (1996-1930), יליד ראש פינה, אך הוא לא זכר את הלחן. שנים ספורות אחר כך הופיע הלחן השני של השיר, זה המוכר והאהוב, שהוקלט מאז בפי זמרים רבים, והוא דחק את הלחן הקודם שנשכח כמעט לחלוטין. חוק הברירה הטבעית הקיים בטבע, תקף אפוא גם בתחום המנגינות: הלחן הקליט יותר, 'מכניע' את מתחריו...

ז. משהו על דוד קבונובסקי

מועט הוא המידע על קבונובסקי. הוא נולד בשנת 1870, לא רכש אף פעם השכלה מוזיקלית פורמלית, אך חונן בכישרון הלחנה טבעי. ידועים לנו לפחות שנים-עשר שירים שהלחין ומקצתם אף הדפיס, ואת כולם הלחין בשנות התשעים של המאה ה-19 בשנות העשרים המוקדמות של חייו, כאשר גר באודסה.

בן 21 היה כשהלחין את 'ציון תמתי' ואת 'אַל טל ואַל מטר', ואחריהם את 'נודו למייללת', שירו של ביירון בתרגום יל"ג, שבו עסקנו ברשימה קודמת; 'נומה פרח' של אפרים דב ליפשיץ (אפשר להניח שלחנו הוא אחד משלושת הלחנים ה'עממיים' של השיר), ו'מופת לרבים' שחיבר דוליצקי לכבוד הנדבן הציוני קלונימוס זלמן ויסוצקי (1892); שני שירים של שאול טשרניחובסקי, 'על מוּת לַבֵּן', לזכר יל"ג ו'חג תרועת מלך', לציוּן עלייתו למלוכה של הצאר ניקולאי השני (1894); 'לנשמת עושה השחר', שיר של יל"ג, לזכר פרץ סמולנסקין, ו'בנשף בערב', שחיבר סמולנסקין עצמו (עסקנו בשירים אלה ברשימה קודמת); 'שלאָף מיין קינד' (נום ילדי), שיר ערש ביידיש שכתב שלום עליכם. כמו כן הלחין שני שירים ברוסית, האחד הוא 'נוּדָה בני' מאת מ' פלדמן שעוסק בהגירה לאמריקה (בידינו נמצא דפרון של תווי שיר זה, שנדפס באודסה, אך אין לנו כל מידע על המחבר), והשני הוא שיר של אברהם גולדפדן שתורגם מיידיש לרוסית (ראו המליץ, 22 בנובמבר 1894, עמ' 2).

מודעה המונה את לחניו של קבונובסקי (המליץ, 12 באפריל 1897).
כתובתו היא בעיירה ווֹזְנֶסֶנְסְק (ראו בהמשך)

קבונובסקי, שהיה אוטודידקט, למד כאמור מוזיקה בכוחות עצמו וגם שלט בלשון העברית על בוריה. הוא פרסם מאמרים בעברית על מוזיקאים יהודיים: הוא כתב על מנדלסון-ברתולדי (הצפירה, 22, 31 בינואר 1896) ועל אנטון רובינשטיין (הצפירה, 7, 20, 21 בפברואר 1895; 21 ביולי 1895), ובעיתונים הארץ-ישראליים כתב על איגנץ מושלס (השקפה, 7 במאי 1897) ועל וילהלם ארנסט (הצבי, 5, 12, 19 ביולי 1895; 2 באפריל 1897). הוא פרסם דיווחים על אירועים שונים בחיי הקהילה היהודית באודסה (למשל, המליץ, 5 בפברואר 1894; 1 בנובמבר 1894; 22 בינואר 1895), ופרסם מאמר רב-עניין, 'הזמרה בתור תחבולה לרפואת הנפש', במאסף הספרותי הזמן (תרנ"ו), שערך עזרא גולדין.

הוא התהלך עם סופרי התקופה והשתתף באספות של חובבי ציון. על מעמדו תעיד העובדה שכמוזיקאי צעיר זכה לכבוד רב כאשר התארח במסיבת חנוכה שנערכה בשנת 1895 בביתו של אליעזר טקאטש באודסה, כנראה קרוב משפחה. במסיבה, שבה צוין גם יום הולדתו ה-25 של קבונובסקי, הוא שר משירי החג, וחבריו, ובהם יוסף קלוזנר ונחום סלושץ, נשאו בה דברים. קלוזנר הרצה בפני הנוכחים על היהודים והיוונים ובסוף דבריו הילל ושיבח את קבונובסקי 'אשר שם לו למטרה להיות המתחיל ביצירת "שירת ציון חדשה"'.

המליץ, 29 בינואר 1895, עמ' 5 (ראו גם הצפירה, 15 בינואר 1895, עמ' 12)

ב-1896, מסיבות לא ידועות לנו, העתיק קבונובסקי את מגוריו מאודסה לעיירה ווֹזְנֶסֶנְסְק (פלך חרסון). שנה לאחר מכן, ב-25 בדצמבר 1897, נשא לאשה את בת המקום פנינה קוטלירוב. 

סלושץ, טשרניחובסקי ואחרים מברכים את 'ידידם קבונובסקי' לכבוד חתונתו ותורמים רובל וחצי לטובת הפועלים בארץ ישראל
(המליץ, 14 במרץ 1898; ראו גם המליץ, 23 במרץ 1898, עמ' 7)

בווזנסנסק הפך קבונובסקי ל'מוּרְשֶׁה' ההסתדרות הציונית (כלומר, החזיק באישור ממשלתי לאסוף כספים עבור היישוב בארץ), וכפי שמלמדת מודעה שפרסם בעיתונים העבריים, החל להתפרנס מתיווך ב'כל מיני סחורות'...

המליץ, 5 בנובמבר 1897, עמ' 8 (ראו גם הצפירה, 15 בדצמבר 1897, עמ' 1328)

מני אז נאלם קולו והוא נעלם מתולדות הזמר העברי. ככל הנראה החליט לחדול מהלחנה וכתיבה אך אין אנו יודעים מדוע ועל מה. הידיעה האחרונה אודותיו היא משנת 1903: סיפור קצר (כנראה מתורגם) בשם 'הנאהבים והנעימים', שהתפרסם בעיתון המליץ, 6 במרץ 1903, עמ' 2.

תמונה אחת ויחידה שלו שרדה, בצילום של חברי אגודת חובבי ציון שהתכנסו באודסה בתמוז תרנ"ו (1896). בשורה התחתונה, שני משמאל, הונצח דיוקנו של דוד קבונובסקי מווֹזְנֶסֶנְסְק:

ישראל קלויזנר, מקאטוביץ עד באזל: התנועה לציון ברוסיה, ב, תשכ"ה, מול  עמ' 368
התמונה המקורית שמורה בארכיון הציוני המרכזי ובספרייה הלאומית (תודה לד"ר נתן שיפריס)

ח. חלוץ הקלטת שירי זמר עבריים

מכשיר פונוגרף (אוסף אליהו הכהן; צילום: אור הכהן)

לדוד קבונובסקי שמורה זכות ראשונים במיזם נוסף, שבו הבטיח לעצמו מקום של כבוד בסיפור קורותיו של הזמר העברי: הוא היה, ככל הנראה, הראשון שיזם הקלטה של המנגינות לשירי הזמר שהלחין. בימינו, כאשר הקלטת שיר נעשית בנקל ותקליטים ותקליטורים נמצאים בכל בית, וגם אגורים בצורה דיגיטלית במחשבים אישיים, ראוי לנצור את שמו של הנחשון שחנך את עידן ההקלטות של לחנים לשירי זמר עבריים מוקדמים מתקופת חיבת ציון.

ההקלטות הראשונות בוצעו בשנת 1892 על גבי גליל (צילינדר) עשוי שעווה, שהוכנס לתוך פונוגרף –המכשיר שהומצא על ידי תומאס אדיסון בשנת 1877 וקדם לפטֵיפון. בראשית הדרך, משך ההשמעה של כל שיר היה שתי דקות ואחר כך ארבע דקות.

גליל פונוגרף במארז מקורי (ויקיפדיה)

קבונובסקי רשם אפוא פרק חלוצי בדיסקוגרפיה של הלחן העברי. בזכות פועלו נשמעו בפעם הראשונה צלילים של מנגינות לשירי זמר עבריים מתקופת חיבת ציון בוקעים מתוך מכשיר הפונוגרף. בין השירים שהוקלטו היו לחניו ל'ציון תמתי' ול'אל טל ואל מטר'. קבונובסקי יזם ומימן את ההקלטות. הוא היה איש אמיד, שגדל במשפחה עתירת נכסים, וכך יכל לשאת בהוצאות שהיו כרוכות בהקלטות.

רשימה נלהבת על קבונובסקי, על שיריו ועל הקלטותיו, תחת הכותרת 'שירי לאום על אדמת נכר', התפרסמה בכתב העת השרון, שיצא לאור בקרקוב בשנת תרנ"ג (1893-1892). ברשימה, שנכתבה כנראה על ידי אחד מידידיו של המלחין שחתם בשם העט 'בן יששכר', נכתב בין היתר:

בואו ונחזיק טובה להאברך רב הכשרון במוזיקה, מר דוד קבונובסקי, אשר חנן אותנו במנגינות נעימות לשירים עבריים ולאומיים, לשיר ולפרוט על הפסנתר. עוד בשנה העברה הוציא מנגינות לשני השירים הנחמדים 'אם אשכחך' להמשורר הלאומי מנחם דוליצקי ו'ציון' לשרה שפירא. המנגינות האלה מצאו חן בעיני כל חובבי השירה העברית. קולוניסטינו [המתיישבים] הצעירים בראשון לציון וברחובות ישירון מדי יום ביומו בצאתם השדה לעבודתם ובשובם ממנו, ובהיערך נשף ספרותי בבית ספר עברי בפולטבה שרו התלמידים את המנגינות האלה ... מכתבי תודה רבים עפו אל הקומפוזיטור הצעיר מכל עברים ורבים אספו את מנגינותיו אל בתיהם ... לא רק בעיני המבינים את החרוזים העבריים מצאו המנגינות חן, כי אם גם בעיני בלתי מבינים עברית, הפונוגראף (מכונה מדברת של אדיסון) ישורר אותן בערים שונות ברוסיה פעמים רבות! ... בשם כל חובבי שפתנו והתאבים לתחייתה, הננו מברכים מעומק הלב את הקומפוזיטור הצעיר מר דוד קבונובסקי על אשר ברא בספרותנו את החדשה הזאת, שלא הייתה כמוה לעולמים ... ועליכם, כל חובבי עמם, שפתו, ספרותו ולאומיותו באשר אתם שם, לדעת להוקיר את פועל מר קבונובסקי: לאסוף את מנגינותיו אל בתיכם ולהתאמץ ככל יכולתכם להפיצן בין כל חובבי שפת עבר בכלל ובין בני הנעורים בפרט (השרון, א, תרנ"ג, עמ' 42-39; ההדגשות שלי).

האם שלח קבונובסקי את הגלילים גם לידידו צבי קליינר במושבה רחובות? ספק בדבר. באותה עת לא נמצאו בארץ מכשירי פונוגרף שבהם ניתן היה לנגן את הגלילים, וגם אם שלח, ספק אם נשאר מהם זכר, שכן גלילים אלה נטו להישבר בנקל.

ט. הלחן השני: היימן כהן

חוברות שונות של 'קובץ שירי ציון ושירי עם'

את הלחן השני של 'ציון תמתי', זה המוכר והמושר, חיבר המלחין היהודי-האמריקני היימָן [חיים] כהן (שכתב את
שמו 'קאָהן'; ובאנגלית: Hyman Cohen). 

מתוך ארבעת הבתים המקוריים בחר כהן להלחין שניים בלבד: את הבית הראשון הלחין בנוסחו המקורי, ואחריו הלחין את הבית הרביעי, האחרון, תוך ביצוע שינויים קלים בשתי השורות הראשונות, שהתחייבו מהתאמתו ללחן. הבית הראשון הפך במרוצת השנים לבית חוזר המושר אחרי הבית השני.

מתברר כי תווי לחן זה, שחובר בארצות הברית, הופיעו לראשונה באסופת תווים ('נאָטען') שנספחה לשירון בשם קֹבֶץ שירי ציון ושירי עם, בעריכת יוסף מגילניצקי, שראה אור בפילדלפיה בשנת 1903. השירון עצמו נדפס בשלוש מהדורות לפחות, למן שנת 1900, אך נספח
התווים הופיע רק במהדורה השלישית (1903). מגילניצקי עצמו, יליד ראסיין שבליטא, היה 'מורה ראשי' בבית הספר היהודי 'בני ציון' בפילדלפיה, חיבר ספרי לימוד וניהל בית דפוס.

שירונים אלה זכו לפופולריות רבה. במודעות שפרסם מגילניצקי בעיתונות היהודית הוא ציין, כי השירון 'נדפס בתבנית "וועסטען טאַש" הטוב מאוד לשים בצלחת להיות מוכן לשיר בו בחברת רֵעים'. משפט זה רומז לפורמט הקטן של הספר, שניתן בקלות לתחבו לתוך 'צלחת הוועסטען טאש', כלומר לכיס הפנימי של האפודה...

המליץ, 9 במאי 1901

אלה הם עמודי השער של חוברת התווים שנדפסה בפילדלפיה ב-1903:

בשירון, שכלל שלושים ואחד שירי ציון, נרשם 'אם אשכחך' ('ציון תמתי') כראשון השירים, מיקום המבליט את מעמדו. בתוכן העניינים של חוברת התווים ציין העורך: 'אָריגינעל פון היימאַן קאָהן', כלומר תווי השיר המקוריים נמסרו ישירות על ידי המלחין ולא הועתקו ממקום אחר.

בשירון עצמו, מתחת למילות השיר, רשם העורך הערה ביידיש, שתרגומה הוא: 'את השיר הזה מאת המשורר היהודי הדגול מ"מ דוליצקי שרים באגודות ציוניות בפתיחה ובסיום של התכנסויותיהם'. 

ניתן אפוא לקבוע כי הלחן חובר לפני 1903, וכנראה כמה שנים קודם לכן.

אף כי 'ציון תמתי' הוא מן המוכרים והאהובים בשירי העלייה הראשונה, יש בידינו, למרבה הצער, רק פרטים מעטים על מלחינו היימן כהן. ידוע כי בראשית המאה העשרים הוא שימש מורה בבית הספר הלאומי בפילדלפיה. באותה עת הלחין מנגינות אחדות לשירי יחזקאל לוויט והלל מָלָכוֹבסקי, משוררים עברים שגרו באמריקה, וכמו כן חיבר לחן נוסף לשירו של מ"צ מאנה, 'משאת נפשי'.

לחנו של כהן ל'ציון תמתי' נחשב במשך כשמונים שנה 'עממי', וכך גם נדפס בשירונים רבים. זהות המלחין נחשפה לראשונה בשירון בעריכתי, 'זמר לך מכורתי', שנספח לעיתון ידיעות אחרונות בערב חג השבועות תשמ"ב.

זמר לך מכורתי, 1982. איור: דני קרמן

י. 'ציון תמתי': מבחר ביצועים

השיר של דוליצקי בלחנו היפה של היימן כהן זכה לעשרות רבות של ביצועים. הנה כמה מהם שליקטנו מרחבי המרשתת.

תחילה 'הגבעטרון' באלבום 'גוונים' שהוקלט ב-1978:



וכאן, יהורם גאון הצעיר בסרטון וידיאו ישן שצולם באמפיתאטרון של האוניברסיטה העברית, על פסגת הר הצופים:



הנה אורה זיטנר:



וכאן, ביצוע יפהפה של שלישיית המעפיל (סולנית עירית סנדנר), שהוקלט ב-1977:



היו זמרים וזמרות שהחליטו לשיר את השיר בהטעמה ספרדית-ישראלית, והתוצאה איכשהו נשמעת משונה... הנה למשל אסנת פז:



וגם החזן הקנדי הנפלא לואי דנטו. שר בהטעמה ספרדית:



ולסיום, מקהלה אמריקנית הנקראת 'בני תורה', אף שהיא כוללת הרבה בנות. ביצוע הרמוני יפה מאוד.

יא. 'על חורבות ציון': גילויו של שיר שנעלם

מתוך שפע שיריו של דוליצקי הולחנו לפחות עוד ארבעה: 'על הררי ציון', 'אִוִּיתִיךְ', 'מופת לרבים' ו'על חורבות ציון'. שירים אלה השתכחו ואינם מוכרים עוד לאיש.

השיר 'על הררי ציון', שנדפס לראשונה בעיתון המליץ (24 בדצמבר 1886), נדון בהרחבה במאמרי 'על הררי ציון: בחיפוש אחר המנון לאומי' (לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, בעריכת יפה ברלוביץ ויוסף לנג, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 247-223); לשיר 'אִוִּיתִיךְ' ('בַּת צִיּוֹן אֱהָבֵךְ') הותאמו שני לחנים: האחד פורסם על ידי אברהם צבי אידלסון (ספר השירים, א, ברלין וירושלים תרע"ב, עמ' 70), שהגדירו 'מנגינה עממית', ואילו פרופסור אדוין סרוסי מצא כי זהו לחן עות'מני פטריוטי ('המוסיקה של השיר העממי בלדינו', פעמים, 77, תשנ"ט, עמ' 15-11). הלחן השני לשיר זה הוא מעשה ידיו של שלום שבתי רוזן, ותוויו נדפסו בשירון שערך וראה אור בפילדלפיה בשנת 1905 (על שירון זה ראו בהמשך); השיר 'מופת לרבים', שהוזכר לעיל, נכתב לכבוד קלונימוס זאב ויסוצקי והולחן על ידי דוד קבונובסקי, אך הלחן לא השתמר.

העלום והמסקרן הוא 'על חורבות ציון'. בספרות הזיכרונות ובעיתונות היהודית הוזכר שיר זה לא פעם כאחד משיריו המושרים והאהובים של דוליצקי. כך למשל העיד דב סדן (בשם העט 'אלף'), כי שיריו 'על חורבות ציון' ו'אם אשכחך' היו מושרים בכל בית עברי' (דבר, 13 במארס 1931, עמ' 1762). ובכל זאת, במשך קרוב ל-130 שנה תעלומה אפפה את צליליו ולא נותר מהם זכר, לא בתווים ולא בהקלטות.

מילות השיר 'על חורבות ציון' נדפסו לראשונה בשנת 1887, בקובץ השני של המאסף כנסת ישראל (שירים, עמ' 91-92):

ושוב, ייזכר לטוב זרובבל חביב, יליד ראשון לציון (1894), שזכר את השיר מילדותו. 'משדי אמי ינקתי את השיר הזה', אמר לי. 'שרתי אותו בהיותי ילד בן ארבע או חמש'. בית הוריו, משפחת לובמן-חביב, היה מן הבתים הראשונים שדיברו ושרו בהם בעברית עוד בראשית ימיה של העלייה הראשונה. הוא גם זכר את השיר מספסל הלימודים, שכן השיר הופיע באחד מסדרת ספרי הלימוד הארץ-ישראליים הראשונים בית הספר לבני ישראל, שערכו המורים יהודה גרזובסקי וחיים ציפרין (דפוס לונץ, תרנ"ב, עמ' 14-10). מספר זה למדו תלמידים בבתי הספר העבריים הראשונים ביפו, בירושלים ובמושבות.  

בכל פגישותיי אתו עמד זרובבל על כך שהייתה לשיר מנגינה, אך הוא התקשה להיזכר בה. עד שבאחד הימים זכה כנראה להארת פתע והצליח לדלות מערפילי זיכרונו את צלילי השיר. עד היום אני זוכר את קריאתו: 'בוא אלי מהר, לפני שאשכח!'... ב-9 בספטמבר 1982 אצתי לביתו עם 'טייפ סלילים' ביד ומיהרתי להקליט את מה שזכר. אמנם חלק מהמילים כבר נשמטו מזיכרונו, וצריך הייתי להקריא לו את השיר שורה אחר שורה, אך את הלחן זכר היטב. ההקלטה המצורפת לכאן היא התיעוד היחיד הקיים על שיר זמר נשכח זה.  

מקור הלחן אינו ידוע. לדברי זרובבל חביב, הוא דומה לשיר של לֶרמונטוב, שאותו שמע מפי משה שרת. לבקשתי, שר יאיר לרון שני בתים מהשיר (את הראשון והאחרון), על פי ההקלטה הביתית שעשיתי בשעתו עם זרובבל חביב. וכך אנו גואלים כאן מן השכחה אחד משירי הזמר של דוליצקי, שחובר והושר בימי העלייה הראשונה, אך צליליו נשכחו לחלוטין. בסרטון שלפניכם שומעים בהתחלה את זרובבל חביב ואחריו את יאיר לרון.

לחן נוסף לשיר, שחיבר שלום שבתי הלוי רוזן, הובא בשירון שערך ספר מבחר שירי ציון ושירי עם, שנדפס בשנת 1905 בפילדלפיה (אין לבלבלו עם השירון בעל השם הדומה שהוזכר לעיל, שנערך על ידי יוסף מגילניצקי וגם הוא ראה אור בפילדלפיה). המילים מתחת לתווים כתובות בהטעמה האשכנזית. שירון זה יצא בסיועו של צבי קליינר מרחובות שהזכרנוהו לעיל, שהגיע לארצות הברית בראשית המאה והחל לעסוק שם בהלחנה ובחזנות. לא ידוע אם לחן זה אכן הושר אי-פעם בציבור.

תווי הלחן של רוזן ל'על חורבות ציון' (מבחר שירי ציון ושירי עם, 1905, עמ' 23)

יב. סוף דבר

דוליצקי, משורר חיבת ציון, לא זכה להימנות עם משוררי תחיית ציון. בשנה שבה נפטר שרו מתיישבים יהודים בשדות העמק את 'שירת הקוצרים': 'נפול נפלה תוך השדה שירת קוצרים האדירה', ובתל אביב עמדו חלוצים על פיגומים ושרו בהתלהבות את 'הבו לבנים': 'כולנו נשיר המנון בניין ארצנו'. על המראות המרנינים האלה לא זכה לשורר המשורר, שכל חייו המתה נפשו לציון, אבל מ ר ח ו ק...

*

נספח: היכן נקבר דוליצקי?

דוד אסף

ביום ראשון, ה' באדר תרצ"א (22 בפברואר 1931), מת דוליצקי בבית החולים הצרפתי בלוס אנג'לס (בית חולים היסטורי זה, שפעל יותר מ-150 שנה, סגר את שעריו רק בסוף שנת 2017!). אך היכן נקבר?

חודש וחצי לאחר מותו דווח בעיתון הארץ-ישראלי דאר היום (12 באפריל 1931, עמ' ב), בחוסר עדכון משווע, כי 'השבוע [!] הלך לעולמו האחרון למשוררי ציון מהדור העבר – מנחם מנדל דוליצקי ז"ל. המשורר המפורסם מת בבית החולים בלוס-אנג'לס שבקליפורניה'. בהמשך הובא מידע מעניין: 'גופתו תובל לקבורה לארץ ישראל'.

אך גופתו לא הובאה מעולם לארץ, למרות שזה היה כנראה רצונו. הסופר נחום חיניץ (1986-1895), ידידו של דוליצקי, שסעד אותו בימיו האחרונים בבית החולים (וב-1937 עלה בעצמו ארצה), העיד כי 'לא פעם הביע [דוליצקי] את רצונו שישרפו את גופו, ואפרו ישולח לארץ ישראל משאת נפשו'. את זיכרונותיו הנוגעים ללב סיים חיניץ כך:

ימים מספר לפני מותו ציווה לבתו, שתמסור לי את כתבי־היד השונים לשלחם למערכות שונות, בכדי שיראו אור. יומיים לפני מותו ביקרתיו בבית החולים הצרפתי וכמעט שנסתתרה בינתו באותו יום ולא הכירני. כעבור רגע גמגם חצאי דברים מקוטעים: באת לבקרני‭...‬ טוב... ‭‬ויפה הדבר‭ ...‬תודה‭ ...‬תודה‭...‬ הולך אנכי כבר למות... ‬שלום! שלום, יקירי! מחר לא תראני עוד‭...‬ 

וכעבור יומיים, ביום הראשון בשבע בבוקר ה' לאדר, נפח את נשמתו. במובן החמרי לא סבל דוליצקי, כי על ה'מאָרגען־זשורנאַל' הייתה פרנסתו וכתיבת הרומנים [בהמשכים] הספיקה לו די מחייתו בשפע. אולם היחסים במשפחתו גרמו לו מכאובים ואי־נעימות, שלא כאן המקום לפרטם. אב נאמן ומסור לבניו היה עד יום מותו האחרון ולא נפריז על המידה אם נאמר, כי הקריב את נפשו לטובת משפחתו. בניו לא ידעו כיצד להעריך את אביהם הגדול, איש אשר שאר רוח לו וזר היה להם ברוחו. 

מפאת זה, שמותו חל ביום ראשון לשבוע וגופתו נשלחה לשיקגו על פי דרישת חתנו ובניו, לא הספיק הקהל לבוא לחלוק את הכבוד האחרון לאחד מהמוהיקנים האחרונים של דור ההשכלה. כעשרים איש ממעריציו הקרובים עמדו על יד ארון המשורר כפופי ראש, חדורי הערצה והוקרה למשורר התחייה. 

 (הצפירה, 30 באפריל 1931, עמ' 7; נוסח שונה מעט הובא בספר רשימותיו, במחיצת אישים דגולים: מביאליק עד איינשטיין, הוצאת חן [חיניץ נחום], תל אביב, תשל"ב, עמ' 82).

דוליצקי לא נקבר אפוא בלוס אנג'לס, מקום מותו. ארונו נשלח למדינת אילינוי ונטמן בבית הקברות היהודי ווַלדהיים (Waldheim Jewish Cemetery), אשר בעיירה פוֹרֶסט פארק ליד שיקגו. על מצבתו נחקקו כמה בתים משירו 'שאלתי ובקשה' (כך!), שנכתב במוסקבה, בינואר 1888.

ממרחק הזמן אי אפשר שלא לשים לב לקשר מכמיר הלב שבין השורות הללו, שנכתבו במקורן ברוסיה הצארית ונדדו עם מחברן לגלות אמריקה, לבין שיר הכיסופים 'ציון תמתי', שעם זיכרונה הבלתי ממומש כיסה העפר את קברו של דוליצקי:

אַךְ אַחַת עַל צִיּוּן קְבוּרָתִי

לָעַד לְמַזְכֶּרֶת הַשְׁמִיעוּ,

כִּי הָיְתָה בַת צִיּוֹן חֶמְדָּתִי,

עֲדֵי אָטַר קִבְרִי עָלַי פִּיהוּ.

מצבת דוליצקי בבית הקברות Forest Home, אילינוי (Find a Grave)
שנת הלידה שנחקקה על המצבה היא ככל הנראה משובשת; הוא נולד ב-1856 ולא ב-1852

על גילוי זה הוסיף אליהו הכהן:

חתנו של דוליצקי, חיים לייב ליכטרמן, היה במקצועו חרשתן זעיר בשיקגו, ואף התכונן לחסל את עסקיו ולעלות ארצה. הוא היה האהוב על דוליצקי מכל בניו וחתניו. גם ליכטרמן אהב את דוליצקי והעריצו כאילו היה אביו. כשחלה דוליצקי בלוס אנג'לס הוא העביר לחתנו את ארכיונו, וכנראה שליכטרמן ביקש לקברו בעירו שיקגו והוא זה שדאג למצבה.