קוצים ושושנים: 'על אדמת הקברים הנעזבת' (ב) – פריחה לבנה

פרחים לבנים על ארון הקבורה של הנסיכה דיאנה. מנזר וסטמינסטר, 1997

מאת אמוץ דפני

פרקים נוספים בסדרה
א. צמחים עתירי בְּשׂומֶת
ג. יְרוּקי עד

לעתים קרובות אפשר למצוא בבתי קברות מוסלמיים, במיוחד במסורתיים שבהם, צמחים לבני פרחים הנשתלים על הקברים. מבין הפרחים הבהירים שבבתי הקברות נפוץ במיוחד איריס ארם נהריים (שצבעו כחול־סגול אך עלי העטיף החיצוניים לבנים בבסיסם), ואחריו נרקיס מצוי, חצב מצוי, חבצלת החוף (בבית הקברות הבריטי שבהר הצופים, שבו נקברו חללי מלחמת העולם הראשונה, נשתלו חבצלות החוף, על אף שהן אינן גדלות כלל באזור זה. הן הובאו במיוחד מחוף הים, שהוא בית גידולה הבלעדי של החבצלת. כמו כן ניטעו חבצלות בבית הקברות הצבאי הבריטי שבחיפה), חבצלת קטנת פרחים, אהל הגבישים, ועירית גדולה (שאומנם אינה בדיוק לבנה).

כאשר נשאלו המידענים, מדוע שותלים פרחים לבנים או בהירים בבתי בקברות, התקבלו התשובות האלה: 'הפרחים הלבנים טהורים כמו נשמת הנפטרים'; 'הצבע הלבן הוא סימן שהאדם היה טהור ונקי'; 'בגלל היופי ולכבוד הנפטר ... הכלה לובשת לבנים, הנפטר נכרך בבד לבן, וגם העולים למכה לובשים בגדים לבנים זהים כדי להראות שכולם שווים'; 'המלאכים יורדים לדון עם הנפטר. הלבוש הלבן מעיד שלנפטר היה לב טוב'. אחד הנשאלים סיכם את נושא הצבע הלבן באסלאם: 'הפרח הלבן מזכיר את הצבע הלבן שמאפיין את החאג' ואת תקופת העלייה לרגל. אומרים שאלוהים אוהב את החאג' ומבטיח שעולה הרגל יחזור למעגל החיים כפי שאמו ילדה אותו (כלומר חטאיו יימחקו). הצבע הלבן אהוב על אלוהים ויכפר על חטאיו של המת'. 

איריס ארם נהרים (מקור: ויקיפדיה)

איריס ארם נהריים נפוץ בבתי קברות מוסלמיים ברחבי המזרח התיכון, מטורקיה ועד צפון אפריקה. תושבי הכפר הפלסטיני פקועה, במזרח השומרון, נוהגים להניח עם המת שלוש פיסות מקנה השורש של איריס זה: אחת מול הראש, השנייה מעל הלב והשלישית ליד הרגליים. הנימוק הוא (כך שמעתי מאורי אליאב): 'יגידו הפרחים את צדקתו של האיש, מאחר שהצמח אינו מת לעולם'. והיו שסיפרו את הסיפור הבא: למלך אחד הייתה בת אהובה. יום אחד חוללה הבת ונערה שהייתה דומה לגבר הואשמה באונס. לאחר שהותז ראשה נתגלתה זהותה האמיתית. האנשים שהצטערו על המעשה הנמהר שתלו על קברה 'זַמְבָּק', שהוא שם קיבוצי לפרחים גדולים, לבנים או בהירים, כגון שושן, חבצלת ואיריס. 

בארכיון הסיפור העממי שבאוניברסיטת חיפה (מס' 16288) נרשם סיפור דרוזי מהכפר בית ג'אן: פעם החטיא סוקין את אנשיו שהפכו לשודדים ולרוצחים. הנסיך הישר מועדאד יצא למלחמה כנגד הרשעים ובדרכו פגש את סאלחה בתו של אחד ממנהיגי הרוצחים. הרדימה סאלחה את אביה ואנשי חבורתו ואותתה לנסיך שהגיע, והיא ואנשי הנסיך רצחו את השודדים, כולל אביה של סאלחה. סוקין המנהיג ברח והגיע לביתה של זקנה המארחת אותו. בלילה, לאחר שנרדם, הפכה עליו הזקנה את התנור והוא נשרף. סאלחה הישרה חיה כצדיקה ומתה בתולה, ועל קברה צמחה חבצלת. הנסיך מועדאד שמר עליה ושלטונו התחזק לאחר שהוכיח את גבורתו. 

חבצלת החוף בבית הקברות הבריטי ברחוב יפו, חיפה (צילום: עמית מנדלסון)

בספרן From Cedar to Hyssop: A Study in the Folklore of Plants in Palestine (מארז לאזוב: מחקר בפולקלור הצמחים בפלשתינה), שראה אור בלונדון 1932, סיפרו חוקרות הפולקלור הערבי גרייס קרוֹאוֹפוּט ולואיז בלדנספרגר:

לפני כארבעים-חמישים שנה (כלומר בשנות השמונים של המאה ה-19) חייתה באל־חאדר ליד ארטס נערה טובת מזג וצחקנית שהשיחה עם הבריות. התנהגותה הייתה לצנינים בעיני אנשי הכפר. אשה אמורה להתנהג מחוץ לבית כראוי: עיניה מושפלות לקרקע, פניה מכוסים ברעלה וכתפיה עטופות היטב, ואסור לה להשיח עם איש ולא לחייך או לחשוף את שיניה. כמה איום ונורא היה לחשוף את השיניים. נערה זו הלכה בפומבי כשהיא מחייכת, חושפת את שיניה, צוחקת ומשיחה עם כל עובר ושב. אחיה הגיעו אליה ושאלו: 'מדוע את עושה כך? איננו יכולים לשאת זאת. נעניש אותך אם לא תשני דרכייך'. אך הנערה העליזה לא ויתרה ולא שינתה ממנהגה. אנשי הכפר צפו לה את המר מכול. ואכן, יום אחד רצחו אותה אחיה ובחמתם והשליכוה לבור סיד באומרם 'כזאת ייעשה למען כבוד המשפחה'. אויביהם בכפר הלשינו עליהם והמושל הגיע וערך חקירה. עד מהרה נגלה הסוד וגופת הנערה נמצאה בבור הסיד. המושל ציווה לקוברה כראוי ליד בריכות שלמה, וכך נעשה. סמוך לאחר מכן צמח פרח לבן מקברה. זה היה פרח של דלעת מטפסת וכמה עוברי אורח הבחינו בכך. 'הכול ברור כעת', הם קראו. 'ראו את הפרחים הלבנים ומה אנו עשינו. היא חפה מפשע!'. ואז החישו פעמיהם, קראו לאחרים מבני הכפר וכולם ראו את הפרח הלבן וידעו שהנערה הייתה ללא מתום (תרגם ד"ר יואל פרץ).

לדלעת יש כידוע פרחים צהובים, ולכן הופעתם של פרחים לבנים היא סימן לטוהר נשמתה של הצדקת.

ומכאן, לצמח החצב, שמופיע תדיר בבתי קברות מוסלמיים. ואומנם, שניים משמותיו הערביים של החצב הם 'בצל בתי הקברות' ו'בצל המתים'. לפי מסורת מוסלמית עממית החצב מתקשר עם האל ובזכות שורשיו העמוקים הוא 'מעביר את התפילות אל המתים'. 

חצב על קבר בבית זרזיר (צילום: אמוץ דפני)

ואכן, לא צריך דמיון רב כדי לראות בחצב מעין נר זיכרון. כך כתב נתן יונתן בשירו 'נרות החצב הלבנים': 

נתן יונתן, שירים בִּכְסוּת הערב, ידיעות אחרונות, 2004, עמ' 47-46

רעיון דומה הובא אצל לאה גולדברג בשירה 'מִשִּׁירֵי שְׁנֵי סְתָוִים': 

לאה גולדברג, עם הלילה הזה, ספרית פועלים, 1964, עמ' 41

חצב מצוי (צילום: ליאור אלמגור)

הד למסורת שצמחי העירית קשורים לעולם המתים אפשר למצוא ב'אודיסיאה' של הומרוס, שם מסופר על הרמס, שליח האלים, שמוליך מתים אל ממלכתו של הַאדֶס, אל השְׁאוֹל. הדרך קודרת ובסופה מוצאת הפמליה את מנוחתה באחו העיריות, שם שוכנות נשמות המתים במחילות תת־קרקעיות. היוונים הקדמונים נהגו לשתול עיריות על קברים, כי האמינו שהנפטרים ניזונים מזרעיהן. גם בטורקיה יש עדויות לשתילת עירית על קברים.

למרות שלא מצאנו שושן צחור על קברים מוסלמיים בארץ, ראוי לציין שדווקא המקורות היהודיים קושרים צמח זה לבתי קברות, כמסופר: 'תינוק שנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו, ואין השושנים אלא במקום הטומאה, טהור, שאני אומר: אחר לקטו ונתן לו' (משנה טהרות, ג, ז). 

באירופה נפוץ ביותר השימוש בפרחים לבנים בעת לוויה, שכן בפולקלור הקדום של עמים אירופיים שונים פרחי השושן הצחור מסמלים נשמות טהורות. והיה והוציאו להורג אדם נקי כפיים, יעלו פרחי השושן על קברו להגיד צִדקו. לפי אגדה שמית עתיקה, השושן הצחור צמח מתוך דמעותיה של חוה כאשר גורשה מגן העדן וגילתה שהיא עומדת להיות לאם. במסורת הנוצרית מסמל השושן תום, טוהר, תחיית מתים, פסחא ומעל לכל את מרים אם ישו, ולפיכך הוא נקרא 'השושן הלבן של המדונה'. בשנת 1618 הוציא האפיפיור פאולוס החמישי צו המורה כיצד יש לצייר נושאים קדושים. בצו נקבע בפירוש כי חובה להכליל שושן צחור בכל תמונה של מעמד 'הבשורה למרים' (Annunciation) אודות היוולדו של ישו. אין פלא אפוא כי בציורים רבים מופיע פרח השושן הלבן.

פרחים לבנים כעדות לצדקת האדם ותומתו מופיעים תדירות בפולקלור האירופי. כך גם סיכם זאת החוקר ברטרם פאקל (Puckle) בספרו Funeral Customs: Their Origin and Development (מנהגי קבורה: מקורם והתפתחותם), שראה אור לראשונה ב-1926: 'העובדה שפרחים לבנים משמשים באופן כמעט בלעדי בלוויות מהווה תזכורת מיוחדת לטוהר'.

לסיכום, שתילת צמחים לבנים על קברות אינה מפתיעה. לא רק שהיא מוכרת כבר ביוון העתיקה, אלא שצבע הפריחה הלבן התקבל כצבע אַבֶל בעולם המוסלמי וכסמל טהרה בעולם הנוצרי.

הרשימה הבאה תוקדש לעצים ושיחים ירוּקי עַד.

מסע מן הכורסא: בעקבות 'על הדרך עץ עומד' (ב)

'צו מיין חבר מאנגער [לחברי מאנגר], ראובן [רובין]'. הרישום נשמר באלבומו הפרטי של העיתונאי שלום רוזנפלד (באדיבות ישראל גיא)

החלק הראשון של הרשימה פורסם כאן.

ו. תרגומים לעברית ולחנים חדשים

שירו של איציק מאנגר, 'אויפֿן וועג שטייט אַ בוים', שעמו התחלנו את המסע, זכה לתרגומים יפים לעברית, וכולם הותאמו למנגינה המוכרת של פיליפ לסקובסקי. ידועים לי שישה תרגומים כאלה: נעמי שמר, בנימין טנא, נתן יונתן, יעקב אורלנד, מרדכי סֵבֶר ומרדכי אמיתי. תרגומיהם של טנא ויונתן זכו גם ללחנים חדשים לגמרי וידועים לי שלושה כאלה: בני נגרי, דפנה אילת ונחום היימן. כולם יובאו בהמשך.

1. נעמי שמר

הידוע והאהוב בתרגומים הוא של נעמי שמר. תרגום זה, שגם זכה לביצועים רבים, נעשה בשנת 1973 עבור תוכנית הרדיו 'דוֹ רֶה וּמִי עוֹד', שהוקדשה לשירי יידיש מתורגמים, ולבקשת חברתה של שמר, המפיקה דליה גוטמן. התרגום נדפס בספרה של נעמי שמר סימני דרך, כנרת, תשס"ג, עמ' 115:

יש נקודה ייחודית ומעניינת בתרגומה של נעמי שמר, שבו היא שינתה מכל המתרגמים האחרים.

במקור כתב מאנגר: 'דרייַ קיין מזרח, דרייַ קיין מערב, / און דער רעשט קיין – דרום', כלומר: שלוש [ציפורים פונות] מזרחה, שלוש מערבה; והנותרות – דרומה. שמר שינתה את סדר רוחות השמיים וכתבה: 'אל דרום ומערב / ואולי מזרחה'. לכאורה, שינוי פעוט, שאולי מתחייב מצרכי החריזה, אך אי אפשר לא לשים לב למשמעות הנסתרת: הבלטת הפנייה למזרח, לארץ ישראל...

הביצוע המפורסם של גרסה זו הוא של צילה דגן, ששרה אותו, כאמור, בתכנית הרדיו 'דו רה ומי עוד', שהוקלטה בבית המורה בתל אביב בשנת 1973:

אך יש ביצועים רבים נוספים.

כאן, למשל, ביצוע הרמוני נהדר של מיקי קם, מירי אלוני ועליזה רוזן, בתכנית טלוויזיה שהוקלטה אי-שם בסוף שנות השבעים:

וכאן עוזי חיטמן המנוח וחיים משה בדואט יפה, מלווים בתזמורת צה"ל בניצוחו של זיקו גרציאני המנוח גם הוא.

וכאן תמר גלעדי (כלתה של נעמי שמר), בביצוע 'בלוזי', מתוך התקליט 'בלוז לנעמי' (2011):

 2. בנימין טנא

תרגומו של בנימין טנא נדפס בכרך תרגומיו לשיריו של איציק מאנגר, שירים ובלדות, על המשמר, 1969, עמ' 221-219.

טנא תרגם גם הוא על פי המנגינה המוכרת של לסקובסקי, אבל הגרסה שלו זכתה בתוך זמן קצר לשתי הלחנות חדשות!

ראשונה הייתה דפנה אילת, שהלחינה את השיר ב-1972 עבור צוות הווי חיל התותחנים. הביצוע הזה לא נכלל באף תקליט, אלא השתמר בהקלטה מתוך הופעה שנערכה באותה שנה ב'בית המורה' בתל-אביב.

שנתיים לאחר מכן זכה השיר שוב ללחן חדש, הפעם מאת בני נגרי. שרה אותו ריקי גל בפסטיבל שירי משוררים לילדים בשנת 1974. מעניין ששיר זה נתפס כ'שיר ילדים'...

 

3. נתן יונתן

תרגומו של נתן יונתן נכלל בספרו: איציק מאנגער, מבחר שירים, כתר, 1986, עמ' 60-58 (נדפס שוב בספר: איציק מאנגר, האור והזהב, קשב לשירה, 2010, עמ' 51-50).

תרגומו של נתן יונתן זכה גם הוא ללחן חדש שחיבר נחום היימן. הנה הוא בשירתם של גתית שובל ורון דרויאן:

4. יעקב אורלנד

תרגומו של יעקב אורלנד נדפס בספר היו לילות: שירי הזמר של יעקב אורלנד, תמוז, 1985, עמ' 76.

5. מרדכי סֵבֶר

תרגומו של מרדכי סבר (1984-1906), פורסם בעיתון דבר, 29 בספטמבר 1961, לרגל ביקורו של איציק מאנגר בארץ. סבר (מקודם סברדליק) היה עורך ומתרגם, בעיקר מרוסית ומיידיש:

<תרגומו של מרדכי אמיתי הובא לידיעתי לאחר פרסום הרשימה והוא יובא בחלק האחרון של הסדרה>

ז. תרגומים לשפות נוספות

ברשימה הקודמת ראינו שהשיר תורגם לפולנית (Na drodze stało drzewo) על ידי אנטוני סלונימסקי. ככל שהצלחתי לברר, סלונימסקי – שלא ידע יידיש – תרגם את השיר בשיתוף פעולה עם מאנגר עצמו, שאותו פגש בלונדון בימי המלחמה. השיר פורסם לראשונה ב-1945 בירחון ספרותי פולני שערך סלונימסקי ונקרא 'Nowa Polska' (פולין החדשה). את המילים בפולנית אפשר למצוא כאן.

יש גם תרגום לרוסית (В поле деревце одно), ואת המילים אפשר למצוא כאן:

וכמובן שהשיר תורגם גם לאנגלית. כאן אפשר לשמוע אותו כאן בביצוע תלת-לשוני – יידיש, עברית ואנגלית.

המתרגמת היא שירה לאורה, ואלה מילותיה:

On the hillside -- bent and lonely - a twisted tree is standing

All the birds have flown away, it's sad cries notwithstanding

Some go west , some go east, the tree is soon forsaken

From the stormy wind that blows, its branches all are shaken

Mama, Mama, please I say, please don't stand in my way

I will turn into a bird, live in the tree not far away

I will sing it pretty tunes to warm its wintry branches

I will sit in my own nest, no need to be anxious

Momma tells me, "no my child" and sheds a bitter tear

"That you'll freeze up on that tree is my biggest fear"

To my mother then I say, please just do not cry

Because right before you know it, I'll fly into the sky

"Oh, my treasure, oh my crown" sobs poor momma sadly

Here's a scarf and here's a coat, you - will need them badly

Your galoshes I am sure -- you'll need them for the winter

Wear your fur hat, silly boy - so does Mama plead

Iam, Tari, Tari

עוד תרגום לאנגלית הובא בסדרה אנתולוגיה לשירי עם ביידיש, מאגנס, (כרך ב, תשמ"ד, עמ' 112; כרך ז, תשס"ד, עמ' 5), אך שֵׁם המתרגם נשמט.

תרגום נוסף, פרי עטו של ליאונרד וולף, פורסם בספר The World According to Itzik: Selected Poetry and Prose, translated and edited by Leonard Wolf, Yale University Press, 2002, pp. 102-104

There Is a Tree That Stands

There is a tree whose branches

Bend across the road

All its birds have flown away

Leaving not a bird.

The tree, abandoned to the storm

Stands there all alone:

Three birds east and three birds west

The rest have southward flown.

I say to my mother,

If you won’t meddle, please,

I’ll turn myself into a bird

Before your very eyes.

I’ll sit all winter on the tree

And sing it lullabies

I’ll rock it and console it

With lovely melodies

Tearfully, my mother says

Don’t take any chances

God forbid, up in the tree

You’ll freeze among the branches

Mother, please don’t cry,” I say

Ah, mother, don’t be sad

But on the instant I transform

Myself into a bird.

My mother says, “Oh, Itzik, lo

In the name of God

Take a little scarf with you

To keep from catching cold

And dear, put your galoshes on

The winter’s cold and aching

Be sure to wear your fleece-lined cap

Woe’s me, my heart is breaking

And, pretty fool, be sure to take

Your woolen underwear

And put it on, unless you mean

To lie a corpse somewhere

I try to fly, but I can’t move

Too many, many things

My mother’s piled on her weak bird

And loaded down my wings

I look into my mother’s eyes

And, sadly, then I see

The love that won’t let me become

The bird I want to be.

ח. השיר כריקוד מעגל

בשנת 1983 חיבר הכוריאוגרף יעקב מריומה ריקוד מעגל לשירו של מאנגר. הנה המרקדים לצלילי השיר ביידיש:

וכאן רוקדים לצלילי תרגומה לעברית של נעמי שמר:

וכאן בפסטיבל ריקודים בברלין. בהסברים מצוין משום מה שזהו 'שיר חסידי'... (תודה לעלי כהן)

ט. החלקה על הקרח

וזה כבר שייך למחלקת הביזאר.

בתחרויות החלקה על הקרח, שנערכו ברוסיה בשנה שעברה, העלו צמד המחליקים האמנותיים, אַלְבֶּנָה דֶנקובה מבולגריה ופטר קיסלוב מרוסיה, את הגרסה שלהם לשירו של מאנגר.

זה מתחיל קיטשי ('הרב והרבנית' מרדימים את התינוק), אבל בהמשך זה מרהיב ומרגש.

בהמשך המסע...

י. השפעות ופולמוס (זלמן שניאור, אהרן צייטלין, אברהם שלונסקי, שמואל פישר ונתן אלתרמן).

גלגולו של ניגון: שוב יוצא הזמר אל הדרך...

שיירה בדרך לירושלים (מקור: מרכז מידע פלמ"ח)

ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – תשע"ג

שוב יוצא הזמר אל הדרך, שוב הולכים ימינו ובוכים...

זהו בלי ספק אחד השירים האהובים ביותר על בני דורי. הוא מזדמזם לאטו במנגינה כובשת לב, יוצר מיד אווירה מהורהרת ועצובה של שבת אחים גם יחד, וטוב כשיר פתיחה, שאחריו יבואו תמיד השירים הרוסיים על וָנְיָה הקומיסר האדום ועל קטיושקה שיצאה לשוח, על גדות הדנייפר ועל פרשי בודיוני. רבים מיודעיו ואוהביו של שיר זה בטוחים שמדובר בעוד שיר 'עממי', שתורגם מרוסית לעברית, ואינם יודעים שמדובר בשיר כחול-לבן לגמרי, גם במילותיו וגם בלחנו, שנכתב על רקע מלחמת העצמאות ולזכרו של חייל שנפל.

א. 'שיירה שלנו'

את השיר 'שיירה שלנו' כתב המשורר נתן יונתן (אז עדיין נתן קליין) בשנת תש"ח, כאשר היה בן 25 בסך הכל. במילותיו שיקף השיר את הווי ה'פוּרְמָנים' (שהיו ברובם חברי הפלמ"ח), שליוו את שיירות האספקה בדרכן מהשפלה אל ירושלים הנצורה ובחזרה. השיר הוקדש לזכרו של אהרן אגסי, יליד בגדד וחבר קיבוץ שריד של השומר הצעיר (שהיה גם קיבוצו של נתן יונתן). אגסי נפל ב-9 בינואר 1948 ליד הכפר הערבי סאריס (היום מושב שורש, מדרום לשער הגיא), שעה שנהג במשאית של אספקה חקלאית, בשיירה שעשתה את דרכה חזרה מירושלים לשפלה.

בן 28 היה אגסי בנפלו, וכך כתבו עליו באתר 'נזכור את כולם':

השיר פורסם בעיתון 'על המשמר' ביום 4 במאי 1948, ארבעה חודשים לאחר נפילתו של אהרן אגסי ועשרה ימים קודם הכרזת המדינה.

זהו שיר לירי, מסוג שירי האבל והקינה המכונה 'אלגיה'. השיירה המשוריינת מקבלת תכונות אנושיות ('גלוית-עינים') והמשורר פונה אליה כבת-שיח אינטימית ('שיירה שלי', ורק בבית האחרון היא הופכת להיות 'שיירה שלנו'). שיירת האספקה העצובה, ה'נושאת פַּת קִבָּר ומים', שבתחילת השיר נתיבה אינו ברור ('אל אנה את עוברת?'), ממוקמת לבסוף במרחב גאוגרפי קונקרטי, שבו נפל אהרן אגסי:

עד אשר יִקְטֹף עִמָּךְ רקפת / בהרים אל נֹכַח באב-אל-וואד.

שיר זה הוא, ככל הנראה, גם שירו המולחן הראשון של נתן יונתן, ולא זו בלבד אלא שהולחן פעמיים.

בפעם הראשונה הולחן השיר כבר בשלהי שנת 1948, עבור 'הלהקה הצבאית הארצית', שהעלתה אז תכנית בשם 'השיירה העליזה'. המלחין היה רומן (ירחמיאל) ולדמן, פליט שואה שעלה מרוסיה זה לא מכבר ושימש כאקורדיוניסט בלהקה. לימים נשכחה מנגינת השיר ולצערי לא מצאתי לה זכר; גם על ולדמן לא מצאתי פרטים נוספים. בתכנייה נקרא השיר בשם 'השיירה'.

<ראו גם למטה ב'בעלי התוספות'>

התכנית של 'השיירה העליזה' (1948) ובה 'השיירה' בלחנו של ולדמן (מקור: זמרשת)

שלוש שנים לאחר מכן נדפס השיר 'שיירה שלנו' שוב, בספר השירים הראשון של נתן יונתן, שְׁבִילֵי עָפָר (ספרית פועלים, 1951, עמ' 17-16). כאן הכניס המחבר מעט תיקוני נוסח – שהבולט בהם היה השינוי של 'שוב הולך הזמר' ל'שוב יוצא הזמר' – תיקוני פיסוק וכן השמיט, מסיבה לא ידועה, את שורת הזיכרון לאהרן אגסי. <מהנוסח שנדפס ביולי 1948, והובא למטה במדור 'בעלי התוספות', עולה שהשינוי מ'שוב הולך הזמר' ל'שוב יוצא הזמר' נעשה כבר אז.>

בתכנית הרדיו 'כל ההתחלות' עם נתן יונתן, ששודרה ברשת ג' בשנת 2003, סיפר המשורר בקצרה גם על נסיבות כתיבת השיר (תזמון בערך לדקה 14:00). באותה עת כבר שכח יונתן את הרקע האמתי של שירו, וסבר שנכתב על רקע נפילתם של אנשי שיירת הל"ה.

ועוד הערה: במסתו המלומדת של פרופסור דן מירון, 'שוב יוצא הזֶמֶר: עדותם של פזמונים', שנכללה בספרו מול האח השותק: עיונים בשירת מלחמת העצמאות (כתר והאוניברסיטה הפתוחה, 1992, עמ' 265-257), התייחס החוקר בהרחבה ובאירוניה לשירו של יונתן והציגו כגרוע במיוחד. לדעת מירון, השיר גדוש בסתירות פנימיות, 'רצוף חוסר מוגדרות'  ואינו אלא חיקוי חיוור של שירי אלתרמן ('עוד חוזר הניגון') וגורי ('באב אל ואד'). מבלי להתמודד במישרין עם הניתוח הדקדקני והקצת מנותק – שממחיש את ההבדל בין הדרך שבה השיר מתפרש בעיניו של מבקר אליטיסטי ומחמיר לבין הדרך שבה הוא נתפס בעיני קהל הצרכנים 'הפשוט' – הנחת המוצא של מירון באשר לתולדות הטקסט היא שגויה. מירון, שהסתמך על מהדורת 'שבילי עפר' (שבה מחק יונתן את שורת הזיכרון לאגסי), סבר שהשיר 'לא התפרסם בתקופת המלחמה עצמה אלא יצא לדרכו הפזמונאית אחריה' (עמ' 257), וכפי שראינו לעיל אין הדבר כן, השיר נכתב והולחן לראשונה בעיצומה של המלחמה.

ב. 'שוב יוצא הזמר'

בפעם השנייה הולחן השיר על ידי יעקב (יענקל'ה) שגיא, חבר קיבוץ עין השופט, ולחנו המוכר והאהוב זכה לחיי נצח.

יענקל'ה שגיא (1980-1937)

הקשר בין שגיא לבין יונתן – שניהם חברי קיבוצים שכנים של השומר הצעיר – נוצר כאשר השתתפו ב'פסטיבל הנוער הדמוקרטי', שנערך בוורשה בשנת 1955. בשנים שלאחר מכן הלחין יענק'לה כמה משיריו של יונתן (לפחות שישה), ובהם גם 'שיירה שלנו', ככל הנראה בברכתו של המשורר. השנה המדויקת אינה ידועה, אך רינה שגיא, אשתו, משערת שהיה זה ב-1958 או 1959.

זמן מה קודם לכן (בשנת 1956?), הקים נחום (נחצ'ה) היימן, אז חבר קיבוץ בית אלפא, את 'חמישיית גלבוע'. זה היה הרכב כֶּלִי יוצא דופן באיכותו, שמנה חמישה חברי קיבוצים מבית אלפא וחפציבה, כולם בעלי השכלה מוסיקלית קלאסית שניגנו באקורדיון, חליל צד וקלרנית, גיטרה וקונטרבס. יענקל'ה שגיא מעין השופט, שהשתחרר מהצבא בשנת 1957, וכבר התפרסם בלחניו ובחצוצרתו, לא היה חלק מהחמישייה אבל הלחין ועיבד עבורם שני שירים – 'שוב יוצא הזמר' ו'שיבולי פז' (שאת מילותיו כתב ב-1960 עמירם קופר מקיבוץ ניר עוז). החמישייה, שניגנה שירי כפר ורועים, מנגינות עממיות ו'חסידיות' ולחנים מקוריים שאת רובם עיבד היימן, זכתה בשנות השישים לפופולריות והושמעה רבות ברדיו. היא נתפסה, ובצדק, כמבטאת של מוסיקה ארץ ישראלית שורשית, כפרית, חמה ואותנטית. לימים, נעימת 'שוב יוצא הזמר' נתנה לתקליט המוכר ביותר של חמישיית גלבוע את שמו (התקליט ראה אור ב-1970).

הנה הביצוע שלהם בסרטון שלפנינו:

באופן טבעי מצאו שני השירים את דרכם מחמישיית גלבוע לחבורת הזמר הגבעטרון, שנחום היימן שימש מנהל מוסיקלי שלה בין השנים 1967-1961. חברי הגבעטרון שרו את 'שוב יוצא הזמר' בהופעותיהם הראשונות ולמעשה הם שפרסמוהו ברבים. השיר בפי הגבעטרון נכלל לראשונה בתקליט 'שבולי פז', שנדפס בשנת 1963 או 1964 (מאז נכלל השיר בתקליטי אוסף רבים של חבורת זמר זו).

והנה הביצוע המקורי של הגבעטרון בתקליט זה, מלווים בחמישיית גלבוע:



במעבר מן הנוסח המקורי של השיר אל הנוסח המושר קוצר השיר משמונה בתים לשלושה בלבד וגם עבר תיקונים קלים. כל המבצעים של השיר – מן הגבעטרון ואילך – נהגו, כנראה על דעת עצמם, לשנות את 'שָׁם הולכים ימינו ובוכים' ל'שוב הולכים ימינו ובוכים'. שינוי קטן נוסף, ובמקרה זה מוצדק, היה 'אֵי אנה את עוברת?', שהחליף את 'אֶל אנה את עוברת?' שבמקור. שינוי נוסף שנעשה בביצוע זה הוא החלפת המילה 'שיירה' בשורה הרביעית, במילים 'שמעי-נא'.

הנה עוד כמה ביצועים יפים של השיר.

דודו זכאי (בן עין השופט, ולימים חבר קיבוץ דליה השכן):



מיכל פרס, שהייתה בשעתה סולנית להקת גיסות השריון, הוציאה בשנת 1968 (או 1970) תקליט בהדרכתו המוסיקלית של שגיא. בין השאר שרה גם היא את 'שוב יוצא הזמר'.



וכאן, חבורת הזמר של קיבוץ עין השופט, בחגיגת 75 שנים לייסוד הקיבוץ  (2012):



כמה מילים על שגיא (שמו המקורי היה וייסמן), שנקרא בפי כל מיודעיו יענקל'ה. הוא נולד בבוקרשט בנובמבר 1937 ועלה לארץ ב-1948 עם אמו ואחותו (לאחר שנה במחנה מעצר בקפריסין). הוא היה פליט שואה בן 11, שנקלט מיד כילד חוץ בקיבוץ עין השופט שבהרי אפרים, ושם חי כל ימיו. לצד עבודתו בחקלאות ובצאן עסק בעיקר במוסיקה – בנגינה, בהלחנה ובחינוך מוסיקלי. הוא נפטר במפתיע בספטמבר 1980 והוא בן 43 בלבד, אך השאיר אחריו יבול מוסיקלי מרשים.

שגיא מחצרץ בפתיחת אחת מוועידות מפ"ם

אחת מתכניות 'על הדשא', שהנחה אליהו הכהן בכל פעם בקיבוץ אחר, הוקלטה בשנת 1976 בעין השופט. בסוף התכנית ריאיין אליהו את יענקל'ה, ואחר כך שרו כולם את 'שוב יוצא הזמר' ואת 'שיבולי פז'...



עד כמה הפך הלחן של 'שוב יוצא הזמר' ל'עממי' יעיד הסיפור הבא, מפיו של שגיא עצמו (מתוך יענקל'ה, חוברת שיצאה לזכרו בקיבוץ עין השופט, 2010, עמ' 29):

ג. שיריו האחרים של יענקל'ה שגיא

חצוצרת הפלא של יעקב שגיא, לצדו, מנגן בקרן יער, בנו יניב (היום מנכ"ל סמינר גבעת חביבה)

אם הגענו עד הנה, ניזכר בעוד כמה משיריו היפים של יענקל'ה.

מארש גולני

רק מעטים יודעים ששגיא הוא זה שהלחין את אחד משירי הלכת המושמעים ביותר עד היום בטקסים צבאיים, 'מארש גולני'. ראשיתו של שיר זה בשיתוף פעולה בין יהודה אטלס (לימים סופר ילדים ידוע) ויענקל'ה שגיא – שניהם שירתו כחיילים בגולני וחיברו ביחד, ב-1955, את 'שיר חטיבת גולני'. לימים נשכחו מילות השיר וזכרו נשמר רק כמנגינת לכת.

<עוד על מארש זה ראו בתגובתו של חיים אנלין ובתיקון של יהודה אטלס, בסעיף 'בעלי התוספות', שמעיד כי את מילות המארש לא כתב הוא אלא הפרסומאי ראובן וימר>

הנה להקת גולני בהקלטה משנת 1969:


עוד נשוב מחר

'עוד נשוב מחר' (מילים: אלי נצר מקיבוץ דליה), נכתב והולחן בראשית שנות השבעים, בימי מלחמת ההתשה.
שרים דודו זכאי והגבעטרון (פסטיבל עין גב, 2010):

פרחים בקנה, שירי להקות צה"ל, ערך: אפי נצר, שי לקוראי ידיעות אחרונות לעונת החגים תשמ"ד, עמ' 31

שיבולי פז

וכמובן, 'שיבולי פז' (מילים: עמירם קופר), שהוזכר כבר למעלה והוא בעיניי אחד השירים הכי 'ארץ-ישראליים' שיש. הנה נעמי שמר ורביעיית זמרים במחרוזת שירי שיבולים בתכנית הטלוויזיה 'ימי ניסן' ('שיבולי פז' מתחיל בתזמון 1:44):



שיבולים כורעות עומס,
שפע בר על כרים,
עלמות חן ישאו
עומרים.
חרמשים כבר הושחזו
ונישאו מונפים.
שיבולי פז ירחשו
שיר חג.

רב הגודש,
באסמינו בר בשפע,
בא החודש, עת אלומות בא.
רב הגודש,
באסמינו בר בשפע,
בא החודש, עת אלומות.

לפני כמה שנים יצא תקליט אוסף של שירי יעקב שגיא.

תודה לרינה שגיא (אשתו של יענקל'ה) ולגיל דגן מעין השופט, שחיבר עבודה סמינריונית על 'שירי הכפר של יעקב שגיא' (אוניברסיטת חיפה, 2004). תודה גם לגרימי גלעד, אבנר הולצמן, גדעון טיקוצקי ולאספן התקליטים רפי בינדר.

בעלי התוספות

כפי שהעיר למטה אורי יעקובוביץ', 'שיירה שלנו' נדפס בעיתון 'בשער' (8 ביולי 1948), בגרסה מקוצרת כחודשיים לאחר הפרסום המקורי ב'על המשמר'. לצד מילות השיר נדפסו הפעם גם התווים של ר'[ומן] ולדמן, שהפך את הבית 'אור דועך על שריוניך' לפזמון החוזר. בשיר עצמו הוכנסו תיקונים משמעותיים נוספים, שנועדו כנראה להתאימו ללחן.

רמי דיין ('רמי תל-אביב') נטל יזמה (אוגוסט 2016; מרס 2020), הקליט את השיר המקורי בלחנו של רומן ולדמן והעלה אותו ליו-טיוב:

סופר הילדים יהודה אטלס, ששמו הוזכר כשותף לכתיבת 'מארש גולני', כתב לי:

הריני להוסיף כמה פרטים שנשמטו מידיעתך, על מנת לדייק במידע. העניין נוגע להמנון גולני, שאצלך נאמר – בטעות – שנולד כשיתוף פעולה ביני לבין שגיא. ובכן, הסיפור קצת יותר מורכב. את מילות השיר 'לא פלדה אפורה שעטה במורד,/ לא שריון וגם לא תותחים./ זהו חי"ר של גולני, הרימו היד,/ הנה הם קרֵבים ובאים' וכו', כתב ראובן וימר, לימים יושב ראש איגוד הפרסומאים, כשהיה ב'גולני'. וימר הוא ממזרע (ילד חוץ) ויענקלה מעין השופט. שניהם קיבוצניקים. הוא ושגיא היו בני אותו מחזור, 'מחזור הקיבוצניקים', באותה טירונות בגולני, ואת ההמנון הזה הוא כתב לפלוגה שלו, כנראה בטירונות, ויענקל'ה חיבר את המנגינה, שהפכה לימים למארש הראשי של צה"ל. אני ושגיא היינו כעבור זמן יחד במפקדת חטיבת גולני, ב'חינוך', וכשהתעורר הצורך בהמנון לחטיבה, מה גם שהיה בשורותיה מלחין מוכשר כשגיא (אז הוא היה עדיין וייסמן), לקחו מן המוכן את ההמנון לפלוגה ההיא ופנו אליי בבקשה שאעשה אדפטציה של המילים של וימר לחטיבה כולה. זה מה שעשיתי בקלי-קלות. השארתי את כל המילים של וימר כמו שהן ורק שיבצתי במקום 'פלוגה ב' ', או מה שזה היה, את המילים 'חי"ר של גולני', ובא לציון גואל. בטעות השתרשה ההנחה שאני הוא שכתבתי את המילים, ולא היא. ראובן וימר עדיין חי ובועט וניתן לבדוק אתו את כל העניין וגם לקבל ממנו את המילים המקוריות על דיוקן.

דני גייזלר שם לב כי בביצוע המקורי של הגבעטרון, מ-1964, יש שינוי נוסף:

בשורה הרביעית נראה שאינם מתחילים במילה 'שיירה'. לא הצלחתי לזהות בברור מה הם שרים, אך זה נשמע כמו 'שמעי-נא, עצוב על הדרכים'.

הקשבתי שוב ואכן דני צודק. גם אני לא הצלחתי להבין אל-נכון מה הם שרים, ואם יש קוראים חדי אוזן – נשמח להביא את התשובה המדויקת ולנסות ולשער מה הן הסיבות לשינוי. מכל מקום, בהקלטות מאוחרות יותר של הגבעטרון הם כבר שרים בברור: 'שיירה, עצוב על הדרכים'.

גלגולו של ניגון: העגורים שבים

'איגור ומסע העגורים'

ברחבי הארץ מוצג עתה סרט ילדים ישראלי חדש, שנקרא 'איגור ומסע העגורים'. הסרט, בבימויו של יבגני רומן, זוכה לתשבחות רבות. העלילה, המתבססת על ספרו של אקי שביט 'איגור ומסע העגורים' (ספרית פועלים, 2002), מספרת על ילד שגר עם אמו ברוסיה. אביו, שאותו הוא פוגש רק לעתים רחוקות, משתף אותו במעקב אחר נדידת החורף של העגורים, בדרכם מרוסיה לאפריקה (דרך ישראל). כאשר איגור עולה לארץ הוא ממשיך את המעקב אחר הלהקה דרך האינטרנט, וכאשר הם עומדים לנחות בארץ הוא מתחיל בהכנות לאירוע...

זו אפוא הזדמנות טובה להתחקות אחר עקבותיהם של העגורים בזמר העברי.

א. 'העגורים', גרסת דן אלמגור

השיר 'העגורים' הושר לראשונה בשנת 1971, בהצגה המוסיקלית 'השטן ואשת האיכר'. השירים וקטעי הקישור של ההצגה, ובהם 'העגורים', נכתבו ונערכו על ידי דן אלמגור, הבמאי היה נדב לויתן המנוח והזמרים היו אמנון ברנזון, רפי גרנות ומיכל טל. הביקורת הייתה קצת ספקנית בתחילה, אך המופע זכה להצלחה והועלה על הבמות במשך כשנתיים.

דבר, 18 בנובמבר 1971

את 'העגורים' שר אמנון ברנזון בקולו העמוק והחם. הבה ניזכר:

לימים שרו את השיר גם חברי הגבעטרון:

 ואלה המילים היפות שחיבר דן אלמגור:

אלא שאין, ומעולם לא היה, שום קשר בין המילים של דן אלמגור, שאינו דובר רוסית, לבין המילים של השיר המקורי.

על הנסיבות שבהן כתב דן אלמגור את 'העגורים' – כמו גם את 'ליושינקה', שהתפרסם בביצוע הבלתי נשכח של מיכל טל – הוא כתב בספרו הצ'ופצ'יק של הקומקום (כנרת, 2012, עמ' 65). מדבריו עולה, כי השיר נכתב, לא פחות, בהשראת 'אל הציפור' של ביאליק...

ב. 'חֲבֵרִי', הגרסה הרוסית המקורית

כיצד התגלגל שיר 'העגורים' מברית המועצות אל ישראל?

יוסף חרמוני, איש קיבוץ איילת השחר, יצא בעקבות השיר הרוסי המקורי, וגם תרגם אותו בהתאמה ללחן.

העגורים (ז'וראבלי, zhooravli), כתב לי חרמוני, מסמלים בתרבות הרוסית את החופש, את האביב והאופטימיות. ואכן, בשירי זמר רוסיים רבים מופיע העגור כנושא בשורות אלה, ונדודיו לארצות החום מבטאים את הסתלקותם של חום השמש, התקווה והחופש (על הסרט הסובייטי 'העגורים עפים', כתבתי מעט גם בעונ"ש). 

אבל השיר שלנו, שחובר בשנת 1958, נקרא במקורו הרוסי 'חֲבֵרִי' (Товарищ мой; טוֹוַארִישץ' מוֹי) – בגרסה הישראלית היום היינו קוראים לו 'אחי' או 'אח שלי' – ואין הוא מספר על עגורים ולא על ברווזים אלא על אחוות לוחמים שצלחה אש וסופות שלג, ומיתרגמת לידידות וגעגועים שגוברים על הזמן שחלף ועל מרחקים. 

הנה קודם כל הזמר האגדי ולדימיר טְרוֹשין (2008-1926), שר את 'חברי':

מחבר המילים, יבגני דולמטובסקי (Евге́ний Аро́нович Долмато́вский) נולד למשפחה יהודית במוסקבה. אביו, אהרן, היה פרופסור למשפטים, שהוצא להורג בעוון בגידה בשנת 1938, בימי הטיהורים של סטאלין. בימי מלחמת העולם השנייה שירת יבגני בצבא האדום ככתב צבאי של העיתון 'קוסמולסקאיה פראבדה'. הוא שירת באוקראינה ואף נלקח בשבי בקרבות באזור אוּמָן, אך הצליח להימלט וחזר לחזית. חוויותיו מימי המלחמה שוקעו בשיריו הפופולריים, ובהם גם 'חברי' ו'שיר הדנייפר', שבו נעסוק בהמשך.

יבגני דולמטובסקי (1994-1915)

המלחין אדוארד קולמנובסקי (Эдуа́рд Саве́льевич Колмано́вский), יהודי יליד מוהילב (על הרקע היהודי שלו ראו כאן), התגורר ופעל במוסקבה ויצר במגוון סוגים מוסיקליים – מהלחנה סימפונית, עבור בכתיבת מוסיקה לסרטים וכלה בשירים פופולריים. את שירו של דולמטובסקי הוא הלחין כאמור בשנת 1958.

אדוארד קולמנובסקי (1994-1923)

וזה תרגומו היפה של יוסף חרמוני, שהותאם ללחן 'העגורים' (תודה למרים אהרוני על הניקוד).

יָדִיד  יָקָר 

נִפְגַּשְׁנוּ בַּשְׁלָגִים וּבַבַָּרָד,

יַחְדָיו צָלַחְנוּ מַיִם וְגַם אֵשׁ.

יָדִיד יָקָר, הַעוֹד תִזְכּוֹר? – הָיִינוּ לֵב אֶחָד,

כָּל קְרָב יָדַעְנוּ כִּי עוֹד נִפַָּגֵשׁ.

אֵיךְ הִשְׁתַּנֵּינוּ, זְמַן חָלַף וְגָז.

וְאִיש-וָאִיש בִּשְבִיל חַיָּיו הָלַךְ.

יָדִיד יָקָר, כְּבָר לא פְּגִישָה כָּל יוֹם, וּצְחוֹק כְּמוֹ אָז, 

וְרַק מִבְרָק 'שָׁנָה טוֹבָה' אֶשְלַח.

אַךְ יַד-רֵעִי בְּכַף יָדִי אָחוּשׁ.

כְּמוֹ אֵין שָׁנִים בֵּינֵינוּ, ומֶרְחָק.

יָדִיד יָקָר, בְּיוֹם שֶל חַג אוֹ בְּרִגְעֵי-יֵאוּשׁ,

אַתָּה אִתִּי תָּמִיד, אֲנִי אִתְּךָ.

כָּךְ, אֶל הַזִּכְרוֹנוֹת הַלֵּב נֶחְפָּז,

כִּי הֵם הָאוֹר כְּשֶקּוֹדְרִים יָמַי.

כּוֹסִית אֶשְתֶּה כָּאן, לְחַיֵּי יָדִיד יָקָר מֵאָז,

וְגַם אַתָּה, רֵעִי, שְׁתֵה לְחַיָּי!

כאן שר איזי הוד (בליווי מאיר רז) את השיר בתרגומו של חרמוני:

ג. מן הדנייפר אל מישורי הַלֵּס: 'עגורים יפים'

שיר עגורים עברי נוסף חיבר נתן יונתן והוא נקרא 'עגורים יפים'. הוא נדפס בספרו 'אֶל הַנִירִים הָאֲפֹרִים: שירים לבני הנעורים' (ספרית פועלים, [1954], עמ' 61):

כאן אפשר לשמוע את חבורת שהם שרה את 'עגורים יפים' (מתוך התקליטור 'שתי מנדולינות', 2002). למיטב ידיעתי זהו הביצוע היחיד בעברית:

הוספה

גרימי גלעד מעין-גדי שלח לי הקלטה של נתן יונתן, ששר את הבית הראשון של השיר. ההקלטה נערכה לקראת הכנת החלק החמישי של הסדרה 'אלף זמר ועוד זמר', שהוקדש לשירים רוסיים (כינרת 1987). ההקלטה נמסרה לגרימי לצורך שימור דיגיטלי בידי אורי יעקובוביץ', שהשתתף בליקוט השירים של חלק זה (והוא מצדו קיבלה מידי רפי פסחזון ז"ל, שהיה מעורכי הסדרה):

נתן יונתן כתב את השיר על פי מנגינה רוסית יפהפיה שהלחין מרק פרדקין (Марк Фрадкин). זה היה אחד השירים הרוסיים המפורסמים ביותר מימי מלחמת העולם השנייה: 'שיר הדנייפר' (Песня о Днепре). את מילות השיר המקורי כתב לא אחר מאשר יבגני דולמטובסקי, מחבר השיר 'חֲבֵרי'...

מרק פרדקין, יהודי יליד ויטבסק, היה מלחין פורה (הוא הלחין מוסיקה לכחמישים סרטים), שהרבה לשתף פעולה עם דולמטובסקי. 'שיר הדנייפר', שאותו חיברו יחד בנובמבר 1941, היה הראשון שחיברו במשותף, והוא גם אחד הידועים שבהם.

השיר נכתב נוכח כיבושה המהיר של אוקראינה בידי הגרמנים בימי מבצע 'ברברוסה' (קייב נפלה בספטמבר 1941), והוא משקף את האהבה הרוסית הפטריוטית לנהר הגדול ולמולדת ההולכת ונכבשת. השיר גם הפך סמל לקרבות הגדולים שניהל הצבא האדום לשחרורה של אוקראינה מידי הפולשים הנאצים.

הנה מקהלת הצבא האדום שרה את 'שיר הדנייפר' בנוכחות המלחין מרק פרדקין (הקלטה מ-1970).

וכאן עוד ביצוע מרגש ברוסית, מ-1973. שר אלכסי סרגייב וליד הפסנתר המלחין פרדקין.

ב'שיר הדנייפר' אכן נזכרים עגורים החולפים על פני הנהר הגדול דנייפר (2,290 ק"מ), אך לגמרי בשולי השיר. לא הם העיקר אלא מי הנהר הרחב והאדיר, שמנקודת מבטו של המשורר בהם יטבע הפולש הגרמני השנוא.

נתן יונתן העביר את העיקר אל העגורים עצמם ואת זירת ההתרחשות העתיק מן הנהר הרוסי, החוצה את בלארוס ואוקראינה ונשפך אל הים השחור, דווקא אל נוף הפוך לחלוטין: 'מִישׁוֹרֵי הַלֵּס, מֶרְחֲבֵי מִדְבָּר', של הנגב הישראלי...

מרק פרדקין (1990-1914)

שני הבתים הראשונים של 'שיר הדנייפר' תורגמו לעברית על ידי אפרים דרור (טרוכה), מתרגם מחונן שנפטר בשנת 1981. השיר נקרא בעברית 'אצל זה החוף':

אֵצֶל זֶה הַחוֹף בַּמֶּרְחָב שֶׁלּוֹ
לָנוּ כֹּה בָּגְרוּ הַנְּעוּרִים כֹּה רָחָב, אַדִּיר!
הוֹ, דְּנְיֶפְּרוֹ, דְּנְיֶפְּרוֹ! 
עַל גַּבְּךָ עָפִים עֲגוּרִים.

אֶת מֵימֶיךָ, דְּנְיֶפּ, לֹא נִתֵּן לַזָּר 
רַק יִטְבַּע בָּהֶם הַשּׂוֹנֵא 
נִלָּחֵם לְךָ עַל אוֹיֵב נִגְבָּר 
בִּמְהֵרָה נָשׁוּב, נִפָּגֵשׁ.

וכאן אפשר לשמוע את שירת הבית הראשון בעברית (המבצעת היא רותי פריד).

לפנינו אפוא מקרה מיוחד במינו: שני שירים רוסיים שונים, שחיבר יבגני דולמטובסקי, ובמקורם עוסקים בחוויות חיילים מימי מלחמת העולם השנייה, הומרו לעברית, באופן בלתי תלוי, על ידי שני מחברים (נתן יונתן ודן אלמגור). בשני השירים הרוסיים העגורים נמצאים בשוליים ('שיר הדנייפר') או לא נמצאים כלל ('חברי'), ואילו בשתי הגרסאות העבריות נמצאים העגורים במרכז.

ד. השיר הרוסי 'עגורים' 

ובכל זאת, בזמר הרוסי היו גם היו עגורים. לא אחד ולא שניים, אלא להקה גדולה.

אחד הנודעים, היפים והמרגשים שבשירי העגורים נקרא Журавли (עגורים; zhuravli). הנה הוא קודם כל בביצועו של מרק בֶּרְנֶס (Марк Наумович Берне́с), זמר ושחקן קולנוע יהודי-סובייטי מפורסם (שם משפחתו המקורי היה ניימן). ההקלטה היא מיום 16 באוגוסט 1969 וזה היה השיר האחרון שהקליט ברנס. שבוע לאחר מכן הוא נפטר.

על גלגוליו של השיר 'עגורים' כתב לי יוסף חרמוני:

'עגורים', הוא אחד משירי מלחמת העולם השנייה הידועים ביותר, שמדברים אל לבם של מאתיים מיליון אזרחי ברית המועצות לשעבר, וזאת חרף היותו חדש יחסית. הוא נכתב ב-1968! 'עגורים' הוא לרוסים, פחות או יותר, מה ש'באב אל-ואד' או 'שיר הרעוּת' לישראלים. ומרק ברנס הוא, פחות או יותר, צירוף של שמשון בר-נוי, יהורם גאון ועוד כמה. הוא זמר המלחמה (השנייה), ואחריה. אני עצמי הכרתי את השיר לראשונה בביצוע יוסיף (יוסף) קובזון, הזמר הרשמי של ימי ברז'נייב, וזמר הרומאנסים וריקודי הטנגו הרוסיים הקלאסיים, שהיה הגדול מכולם בשנות השבעים והשמונים (וכמובן היה יהודי).  

מרק בֶּרְנֶס (1969-1911)

מחבר המילים, רַסוּל גַמְזָטוֹב, הוא ממוצא מוסלמי (מרפובליקת דגסטאן שבקווקז). את השיר כתב לאחר שביקר במונומנט הזיכרון להרוגי פצצת האטום בהירושימה. הוא התרשם והתרגש עד מאוד מפסל הזיכרון לילדה סָדָאקוֹ סָסָאקִי. סדאקו נפטרה ב-1955, בת 12, כקורבן מאוחר של קרינת הפצצה. בבית החולים, שם אושפזה תקופה ארוכה טרם שנפטרה, לימד אותה ידיד של הוריה ליצור עגורי נייר בקיפולי אוריגמי. אמונה רווחת ביפן גורסת כי מי שעולה בידיו ליצור אלף עגורי אוריגמי, מנצח את מחלתו. סדאקו הספיקה לקפל רק שש מאות וחמישים עגורים. כשנפטרה, הניחו ידידיה שלוש מאות וחמישים עגורים נוספים על קברה. 

פסלה של סדאקו ססקי בהירושימה (מקור: ויקיפדיה)

הסיפור, ופסלה של סדאקו, כבשו את ליבו של גמזטוב, והוא כתב את השיר 'עגורים' בשפתו: אווארית, שהיא שפת אחד העממים של דגסטאן.

רסול גמזטוב (2003-1923)

השיר תורגם לרוסית בשנת 1968 בידי ידידו, המשורר-המתרגם נאום (נחום) גרבנייב (1988-1921), יהודי כמובן (שמו המקורי היה רמב"ך), ופורסם בעיתון 'נוֹבִי מִיר' וצד את עינו של מרק ברנס. 

ברנס היה שחקן קולנוע בזמן מלחמת העולם השנייה, וככזה שר את 'לילה אפל' (טיוֹמנָאיָה נוֹץ'), בסרט המלחמה 'שני לוחמים' (1943). שיר זה כבש את לבם של מיליוני הרוסים וברנס היה לשחקן וזמר הבולט ביותר בתקופת המלחמה ואחריה. קול הבריטון האינטימי שלו ליווה את שנותיה האחרונות של המלחמה. הוא הוסיף להקליט להיטים ומילא תפקידי גיבור בסרטי מלחמה גם לאחריה. 

ברנס ערך בשיר כמה 'תיקונים', ואז ביקש מהמלחין הפופולרי יאן פרנקל שילחין אותו. פרנקל, ששמו מעיד על יהדותו, נענה והשיר זכה להצלחה בלתי רגילה. 

יאן פרנקל (1989-1920)

ברנס הקליט את 'עגורים' ב-1969 כאשר כבר היה חולה בסרטן ריאות. שבוע לאחר מכן הוא נפטר. לידידיו אמר כי שיר זה הוא מעין צוואה שלו, ודימה לראות את נפשו העולה לשמיים, על פי שורותיו האחרונות של הבית השני – כמצטרפת ללהק העגורים הבא לאוספו.

'עגורים' היה מאז לשיר המלחמה האולטימטיבי (מעין 'מגש הכסף' שלנו) והוא מושמע בפי זמרים רבים. בימי הזיכרון למלחמת העולם נראה הקהל, תמיד, מוחה דמעות כשמושמע השיר, ועד היום נוהגים להשמיע גם את ההקלטה המפורסמת של ברנס. קולו המחוספס, נטול הגינונים, הישיר, הבלתי מקצועי, דובר אל ליבו של כל שומע. כך הפך שיר מאוחר זה – קו-פרודוקציה של דגסטאני אחד ושלושה יהודים – לאחד מסמלי הזיכרון של 'המלחמה הפטריוטית הגדולה'. 

הנה תרגומו של חרמוני מן הנוסח הרוסי של השיר 'עגורים' (תודה למרים אהרוני על הניקוד):

הַחַיָּלִים הַהֵם, כָּךְ נִדְמֶה לִי,
אֲשֶׁר מִשְׂדֵה הַקְּרָב אֵינָם חוֹזְרִים
לֹא נִטְמְנוּ אֵי-שָׁם, בִּשְׂדוֹת הַשֶּׂלֶף
אֶלָּא הָיוּ לְלַהַק עֲגוּרִים.

מֵאָז, הַרְחֵק בַּזְּמַן וְעַד עַתָּה
עָפִים הֵם וְקוֹרְאִים הֵם מִמָּרוֹם
וְאָנוּ בְּמַבָּט עָצוּב נִשָּׂא
עֵינֵינוּ אֶל הַלַּהַק, וְנִדּוֹם.

חוֹלֵף מֵעַל טוּר עֲגוּרִים, יָגֵעַ,
בַּעֲרָפֶל עָף, עִם סוֹף הַיּוֹם.
וְשָׁם, בַּטּוּר, פִּתְאוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ,
מָקוֹם גַּם לִי יֵשׁ, עֵת לִבִּי יִדּוֹם.

יָבוֹא הַיּוֹם, אֶפְרֹשֹ כָּנָף צְחוֹרָה
אָשׁוּט בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב שֶׁקָּדְרוּ.
וְאָז, בְּקול עָגוּר, מֵעַל אֶקְרָא
לְכָל אֲשֶׁר לְמַטָּה נִשְׁאָרוּ.

וכאן, ביצועו של יוסיף קובזון משנת 1971 (אם אינני טועה, הפסנתרן הוא המלחין יאן פרנקל):

ה. 'רעי' של אבי ארנון וחיים ברקני

בזמן הכנת הרשימה כתב לי גרימי גלעד מעין גדי:

ידועים לי שלושה תרגומים נוספים מושרים בעברית. תרגום של זאב גייזל, מושר בפי דמיטרי לייקין; תרגום של איבן נביא (קרא ישר והפוך), שאצלו הפכו העגורים לחסידות; תרגום של מתרגם לא ידוע בשם 'רעי', מושר על ידי דמיטרי שפובלוב במנגינה שונה, שלא הצלחתי למצוא לה מקור רוסי. שפובלוב שר את השיר במסגרת תכנית על רומנסות רוסיות מתורגמות, כך שסביר שגם שיר זה מקורו ברוסיה. עם זאת, השמעתי את השיר בפני שתי קבוצות של עולים מרוסיה (כמאה איש), אך אף אחד לא הכיר את השיר.

הנה הביצוע של לייקין:

את תרגומו של גייזל מצאתי ברשימתו 'המלחמה ההיא', שהתפרסמה בעיתון מקור ראשון, 11 במאי 2012, שבת, עמ' 13-12:

וכאן הביצוע של 'איבן נביא':

והנה, זמן לא רב לאחר מכן הצליח גרימי לזהות את 'המתרגם הלא ידוע' של 'רעי' ואת המלחין של 'המנגינה השונה'.

מתברר ש'בעלי הזכויות' הם אבי ארנון ממושב גמלא והמלחין חיים ברקני מקיבוץ שער הגולן. כתב לי גרימי (16 בספטמבר 2014):

איך הגעתי לכך ? סיפור ארוך.  

העליתי במועדון הותיקים של קיבוץ עין גדי ערב בשם 'המלחמה הפטריוטית הגדולה בראי הזמר הסובייטי'. הצגתי את 'ז'וראבלי' כשיר הזיכרון האולטימטיבי ברוסיה (בגלל שיר זה נקרא לפעמים יום הזיכרון 'יום העגורים הלבנים'. מצבות זיכרון רבות לחללים הן בדמות עגור או עגורים). בסיום התכנית ניגש אלי חבר ואמר שהוא מכיר שיר בעברית, שלדעתו הוא תרגום השיר הרוסי. השיר היה 'רעי'. 

דרך רעייתו המנוחה, ששרה רבים משירי חיים ברקני, הוא הכיר את ברקני וגם את השיר. גדעון ברקני (הבן) שלח סריקה של דף השיר ועליו כתוב: 'מלים: אבי ארנון'.

 מיהו אבי ארנון ? העליתי מ-144 את רשימת ה'אבי ארנון'ים. החלטתי ללכת מצפון לדרום ו'פגעתי בול' בנסיון הראשון.  

מסתבר, שכשעלה שפובלוב ארצה, הוא גר במושב גמלא, מושבו של אבי. יום אחד, הגיעו אליו שפובלוב ואמרגנו. הם שמעו שהוא מושך בעט פזמונאים, הביאו לו תרגום מילולי של השיר וביקשו שיכתוב מלים. 

מלכתחילה, היה השיר אמור להיות מושר במנגינה המקורית. איכשהו, התגלגלו המלים אל חיים ברקני, שהלחין ושפובלוב ביצע. 

הנה הביצוע של שפובלוב:

ו. 'עָגוּ עָגוּ עֲגוּרִים'

עגורים באגמון החולה, 2013 (צילום: גדי מינץ)

הסיפור לא יושלם אם לא נזכיר, שהעגורים נוכחים בזמר העברי עוד קודם לשיריהם של נתן יונתן ודן אלמגור.

הופעתם הראשונה הייתה, כנראה, בשירו של מתתיהו שֶׁלֶם (מילים ולחן), 'יוחנן וגבריאל', שנכתב בראשית שנות השלושים, כאשר שלם היה חבר קיבוץ בית אלפא.

יוֹחָנָן וְגַבְרִיאֵל רָכְבוּ לָאֲפוּנִים, 
עַל מַקְלוֹת דָּהֲרוּ וְעַל מַטְאַטְאִים. 

עָפוּ עָפוּ צִפֳּרִים
אֶל שְׂדוֹת הָאֲפוּנִים,
אֶל שְׂדוֹת הָ(אֲפוּ) אֲפוּנִים. 

עָפוּ עָפוּ צִפֳּרִים
אֶל שְׂדוֹת הָאֲפוּנִים,
עָפוּ בְּרִנָּה הַצִּפֳּרִים. 

"קֵן מָצָאתִי, דַּבּוּרִים!" יוֹחָנָן שָׂמֵחַ 
"וַאֲנִי זוּג עֲגוּרִים!" גַּבְרִיאֵל צוֹרֵחַ. 

עָגוּ עָגוּ עֲגוּרִים, 
זִמְזְמוּ הַדַּבּוּרִים, 
זִמְזְמוּ הַ(דַּבּוּ) דַּבּוּרִים. 

עָגוּ עָגוּ עֲגוּרִים, 
זִמְזְמוּ הַדַּבּוּרִים, 
עָגוּ בְּעִגּוּל הָעֲגוּרִים.

"נִשָּׁאֵר פֹּה לְעוֹלָם, בָּאֲפוּנָה נָלִינָה, 
סוֹד יִהְיֶה זֶה לְכֻלָּם, אֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל אִמָּא".

סוֹד לָכֶם הַשְּׁבִילִים, 
הַכִּיסִים כְּבָר מְלֵאִים, 
הַכִּיסִים כְּבָר (מְלֵא) מְלֵאִים.

סוֹד לָכֶם הַשְּׁבִילִים, 
הַכִּיסִים כְּבָר מְלֵאִים, 
הַכִּיסִים כְּבָר (מְלֵא) מְלֵאִים.

"בּוֹא מַהֵר, יוֹחָנָן, נִשְׁכַּב תַּחַת הַשִּׂיחַ, 
אוֹי, בִּטְנִי מַה נְּפוּחָה כְּגֹדֶל אֲבַטִּיחַ". 

מַר בָּכוּ הַפְּעוֹטִים, 
הַרְחֵק שָׁמְעוּ הַבַּחוּרִים, 
הַרְחֵק שָׁמְעוּ הַ(בַּחוּ) בַּחוּרִים.

מַר בָּכוּ הַפְּעוֹטִים, 
הַרְחֵק שָׁמְעוּ הַבַּחוּרִים, 
הַרְחֵק שָׁמְעוּ הַ(בַּחוּ) בַּחוּרִים. 

יוֹחָנָן וְגַבְרִיאֵל רָכְבוּ לָאֲפוּנִים...

הנה דגנית יורם-קריב שרה בתוכנית 'שרתי לך ארצי', בנוכחותו של 'גבריאל' מהשיר, הלא הוא גַבְרוּש רפפורט מקיבוץ בית אלפא.