אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות, מורחבות ומעודכנות, בספרי אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת מאגנס, 2026). פרטים נוספים, פרק לדוגמה ואפשרויות רכישה ומשלוח – כאן.
המוטיב הקדום של 'עץ על אם הדרך' השפיע על משוררים רבים, בעברית וביידיש, ועל כך עמד בהרחבה דב סדן במאמרו 'על אם הדרך: לדרכו של שיר עם ושלוחותיו', שנדפס לראשונה בהמשכים בגיליונות הפועל הצעיר, תשי"ט, ואחר כך נדפס בספרו בצאתך ובאהלך, מסדה, 1966, עמ' 97-74.
בין היתר הראה סדן כיצד נספג השיר בזיכרון חורבנה של מזרח אירופה בשואה. כך למשל שיר מזעזע ביידיש, שכתב זלמן שניאור כבר ב-1940 ונקרא 'לעבן קלויסטער...' (ליד המנזר). השיר, שנכתב בפריז, כונס בספרו של שניאור, פֿערציק יאָר: לידער און פּאָעמען, 1944-1903, ניו-יורק, 1945, עמ' 141, ומהדהד בו כמובן שיר העם 'אין מיטן וועג שטייט אַ בוים', ששניאור עצמו תרגם מיידיש בשנת 1915 ונוסחיו השונים הובאו בחלק הראשון של הסדרה:
דב סדן, בצאתך ובאהלך, עמ' 83
זלמן שניאור (1959-1887)
וביתר שאת, בשיר של אהרן צייטלין, 'ברוך שֶׁקִּדְּשָׁנוּ', שנכתב ב-1943:
אהרן צייטלין, שירים ופואימות, מוסד ביאליק, תש"י, עמ' 246
אהרן צייטלין (1973-1898)
אך אנו נתמקד בכמה דוגמאות הקשורות בשיר ובזמר העברי בארץ ישראל.
מטבע הדברים, בארץ ישראל הנבנית ומתחדשת קשה היה לקבל כפשוטו את השיר הגלותי על העץ השחוח – בין אם מדובר בעץ, שבצל ענפיו מתפלל היהודי הזקן תפילת 'מנחה', בין אם מדובר בנער המאנגרי, שאמו דואגת לבל יצטנן. ואכן, היו שהשתמשו באותם מוטיבים אבל בצורה מהופכת ומתפלמסת, שמקדמת את חזונם הציוני: נערים צעירים וחסונים העולים לארץ ישראל, מפריחים את שממות הנגב או נושאים בגאון את עמם עלי שכם. השיר הראשון נכתב ב-1925 ואילו שני האחרונים חוברו בימי מלחמת העצמאות.
1. אברהם שלונסקי, לֶךְ-לְךָ
מימין לשמאל: נתן אלתרמן, ישראל זמורה ואברהם שלונסקי, תל-אביב 1930 (מקור: חגית הלפרין, המאֶסטרו: חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, הקיבוץ המאוחד, תשע"א, עמ' 352)
בשנת 1925, בהיותו בפריס, חיבר אברהם שלונסקי הצעיר (הוא היה אז בן 25 בסך הכל) את שירו הארוך 'לֶךְ-לְךָ'. שנה לאחר מכן נדפס השיר בכתב העת 'הַשִּׁלֹּחַ', שבאותה עת כבר נדפס בירושלים (כרך מו, א, ניסן תרפ"ו, עמ' 76-75).
זהו שיר מרד חילוני של צעיר, שנטש את העולם המסורתי, המזוהה עם סבו, ועלה לארץ ישראל (שלונסקי עצמו עלה לארץ ב-1921). הוא יוצא לדרכו בלא טלית או תפילין ובלא תפילת הדרך (שאותה הוא מצפה כי יאמרו הוריו). גם באנייה העושה דרכה לארץ הוא שומע 'אל מזמור חלוצים בקודש', אך אז מגיחים גם ספקות, שמתגלמים ב'זֶמֶר ידוע', שאינו אלא אותו זמר ביידיש, שבו עסקנו בחלק הראשון של הרשימה. שלונסקי תרגם את שתי השורות הראשונות של אותו זמר.
שנה לאחר מכן (1927) נדפס השיר שוב בספר שיריו 'בַּגַּלְגַּל', ושם הכניס שלונסקי שינוי נוסח קטן. במקום 'שם ברחוב' כתב 'על הדרך'. הנה חלקו הראשון של השיר:
אברהם שלונסקי, בַּגַּלְגַּל: שירים ופואימות, הוצאת 'דבר', תרפ"ז, עמ' קס-קסא
2. שמואל פישר, שיר על עץ
שמואל פישר (1971-1917)
שמואל פישר היה שחקן תיאטרון ופזמונאי (בין השאר חיבר את 'ארצנו הקטנטונת' ו'הכל עובר חביבי'), שביקש להגיב ישירות לשירו של מאנגר. שירו של פישר נקרא 'שיר על עץ' ולמעשה אין זה תרגום אלא גרסה ציונית פולמוסית, נעדרת ליריות ועמוסת פאתוס תעמולתי. פישר נשאר מחויב למנגינה המקורית של לסקובסקי, אך את המילים והתוכן שינה לחלוטין. האווירה המזרח-אירופית המושלגת שבשירו של מאנגר הוחלפה במרחבי הנגב הארץ ישראלי; עץ השִׁקְמָה הוא עץ בודד אך מוכר היטב לכל אדם בערבה והוא מעין תחליף אֵם. שלא כמו 'האמא המאנגרית', שמנסה לעצור את בנה ומונעת ממנו לפרוח, האמא של פישר שולחת את בנה מן העיר ('הקריה הרחוקה') אל ההתיישבות החקלאית בנגב, שם הוא ישקה בזיעת אפיו את השדות, ישמור ויילחם. לדברי מאיר נוי, השיר חובר בימי מלחמת השחרור והושר 'בחזית ובעורף ... בהתרגשות רבה' (מעיני הזמר, 1996, עמ' 132).
שמואל פישר בפרסומת לסיגריות מטוסיאן. איור של אדם שליין (על המשמר, 22 במאי 1946).
3. נתן אלתרמן, על אם הדרך עץ עומד
נתן אלתרמן בעבודתו כעורך לילה בעיתון 'הארץ' (צילום: אברהם סוסקין, מכון לבון לחקר תנועת העבודה)
שיר מפורסם הרבה יותר משני קודמיו הוא של נתן אלתרמן. השיר, שנקרא 'על אם הדרך', פורסם לראשונה בעיתון דבר, בערב פסח, י"ד בניסן תש"ז (4 באפריל 1947). זהו שיר מעפילים, וכמו שירו של שלונסקי גם הוא מתכתב עם שירי העם ביידיש שקדמו למאנגר.
אם בשירי היידיש סופר על יהודי המגיע לעץ ומתפלל בצלו את תפילת המנחה, אלתרמן ראה באירוע זה את חילופי הדורות. הילד הגלותי משירו של מאנגר הפך לרב חובל שמוביל מעפילים לארץ ישראל. ענפי העץ הזקן, שבצלו נקשר האב, נעקד והומת, הפכו להיות התורן, הקשור בכבלי פלדה אל הספינה העושה דרכה לארץ ישראל.
נעמי שמר הלחינה את שירו של אלתרמן ב-1971 (כלומר, שנתיים קודם שתרגמה בעצמה את שירו המקורי של מאנגר), תוך שקיצרה לא מעט את הנוסח המקורי של השיר.
השיר נמסר ללהקת חיל הים, והנה חיה ארד, סולנית הלהקה בתוכנית 'שירת הים':
וכאן ביצוע סולו יפה של דני מסנג:
על השיר הזה כתב ח-גי, הוא חיים גורי, במדורו בעיתון דבר, ב-13 בינואר 1972, כשנתיים לאחר מותו של המשורר הנערץ עליו (28 במרס 1970):
בעלי התוספות
לפרק א
ד"ר נתן שחר הפנה את תשומת לבי לגרסה שונה של תרגום השיר ביידיש, שקדמה ככל הנראה לגרסתו של אברהם לוינסון. השיר נקרא 'עץ בודד, עץ אָבֵל', והתרגום הוא מעשה ידיו של יוסף בן-סיון (רייכרודל). העיבוד למקהלה נעשה על ידי משה ביק, ולדברי שחר השיר אכן הושר בכמה מקהלות פועלים בשנות השלושים של המאה הקודמת.
רמי נוידרפר מצא בעיתון דבר, 23 בדצמבר 1938, שיר שחיבר מרדכי סברדליק (לימים: סֶבֶר), כתגובה לאירועי 'ליל הבדולח'. אותו סברדליק תרגם מאוחר יותר גם את שירו המקורי של איציק מאנגר (ראו בחלק השני, מס' 5)!
בעיזבונו של המשורר והמחנך האמריקני ח"א פרידלנד (1939-1891) נמצא תרגום שלו לשיר זה:
ח"א פרידלנד, שירי עם, הוצאת 'עוגן' ומ' ניומן, [1963], עמ' 27
ועוד גרסה מצאתי במחזה 'ילדי הצל' של בן-ציון תומר, שהוצג לראשונה בתיאטרון 'הבימה' בשנים 1963-1962. המחזה עוסק בקליטתם של ילדים ניצולי השואה ('ילדי טהראן') במדינת ישראל של שנות החמישים. המערכה השנייה נפתחת בשיר זה:
בן-ציון תומר, ילדי הצל, עמיקם, 1963, עמ' 43
לפרק ב
נחומי הרציון הפנה את תשומת לבי למאמרה של הרצליה רז, 'על השביל עץ עומד', מעגלי קריאה, 6 (תשל"ט), עמ' 28-21. מאמר זה עיקרו הדרכה דידקטית להוראת השיר, אך בזכותו למדתי על תרגום נוסף לעברית (שישי במספר) פרי עטו של מרדכי אמיתי (1993-1914). תרגומו של אמיתי נדפס בספר: איציק מאנגר, לְבָנָה אֲדֻמָּה עַל גַּג מַכְסִיף, תרגם, כתב ואייר מרדכי אמיתי, הוצאת המנורה, תל-אביב תשל"ה, עמ' 16-15.
שונות ומשונות
בספטמבר 2015, בעיצומו של משבר הפליטים באירופה, זמר גרמני הבריח בטנדר שלו, מבודפשט לווינה, משפחת פליטים פלסטינית מסוריה. בדרך הוא שר להם את שירו של מאנגר. יש הרבה אירוניה היסטורית בסרטון הזה...
ויקיפדיה בעקבות עונ"ש
ב-31 בינואר 2016 העלה אביעד תאני (ברשותי כמובן) ערך לוויקיפדיה העברית, 'על הדרך עץ עומד', שמסכם את שלוש הרשימות על גלגולי השיר, ואף מוסיף עליהן כהנה וכהנה.
אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות, מורחבות ומעודכנות, בספרי אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת מאגנס, 2026). פרטים נוספים, פרק לדוגמה ואפשרויות רכישה ומשלוח – כאן.
שירו של איציק מאנגר, 'אויפֿן וועג שטייט אַ בוים', שעמו התחלנו את המסע, זכה לתרגומים יפים לעברית, וכולם הותאמו למנגינה המוכרת של פיליפ לסקובסקי. ידועים לי שישה תרגומים כאלה: נעמי שמר, בנימין טנא, נתן יונתן, יעקב אורלנד, מרדכי סֵבֶר ומרדכי אמיתי. תרגומיהם של טנא ויונתן זכו גם ללחנים חדשים לגמרי וידועים לי שלושה כאלה: בני נגרי, דפנה אילת ונחום היימן. כולם יובאו בהמשך.
1. נעמי שמר
הידוע והאהוב בתרגומים הוא של נעמי שמר. תרגום זה, שגם זכה לביצועים רבים, נעשה בשנת 1973 עבור תוכנית הרדיו 'דוֹ רֶה וּמִי עוֹד', שהוקדשה לשירי יידיש מתורגמים, ולבקשת חברתה של שמר, המפיקה דליה גוטמן. התרגום נדפס בספרה של נעמי שמר סימני דרך, כנרת, תשס"ג, עמ' 115:
יש נקודה ייחודית ומעניינת בתרגומה של נעמי שמר, שבו היא שינתה מכל המתרגמים האחרים.
במקור כתב מאנגר: 'דרייַ קיין מזרח, דרייַ קיין מערב, / און דער רעשט קיין – דרום', כלומר: שלוש [ציפורים פונות] מזרחה, שלוש מערבה; והנותרות– דרומה. שמר שינתה את סדר רוחות השמיים וכתבה: 'אל דרום ומערב / ואולי מזרחה'. לכאורה, שינוי פעוט, שאולי מתחייב מצרכי החריזה, אך אי אפשר לא לשים לב למשמעות הנסתרת: הבלטת הפנייה למזרח, לארץ ישראל...
הביצוע המפורסם של גרסה זו הוא של צילה דגן, ששרה אותו, כאמור, בתכנית הרדיו 'דו רה ומי עוד', שהוקלטה בבית המורה בתל אביב בשנת 1973:
אך יש ביצועים רבים נוספים.
כאן, למשל, ביצוע הרמוני נהדר של מיקי קם, מירי אלוני ועליזה רוזן, בתכנית טלוויזיה שהוקלטה אי-שם בסוף שנות השבעים:
וכאן עוזי חיטמן המנוח וחיים משה בדואט יפה, מלווים בתזמורת צה"ל בניצוחו של זיקו גרציאני המנוח גם הוא.
וכאן תמר גלעדי (כלתה של נעמי שמר), בביצוע 'בלוזי', מתוך התקליט 'בלוז לנעמי' (2011):
2. בנימין טנא תרגומו של בנימין טנא נדפס בכרך תרגומיו לשיריו של איציק מאנגר, שירים ובלדות, על המשמר, 1969, עמ' 221-219.
טנא תרגם גם הוא על פי המנגינה המוכרת של לסקובסקי, אבל הגרסה שלו זכתה בתוך זמן קצר לשתי הלחנות חדשות! ראשונה הייתה דפנה אילת, שהלחינה את השיר ב-1972 עבור צוות הווי חיל התותחנים. הביצוע הזה לא נכלל באף תקליט, אלא השתמר בהקלטה מתוך הופעה שנערכה באותה שנה ב'בית המורה' בתל-אביב. שנתיים לאחר מכן זכה השיר שוב ללחן חדש, הפעם מאת בני נגרי. שרה אותו ריקי גל בפסטיבל שירי משוררים לילדים בשנת 1974. מעניין ששיר זה נתפס כ'שיר ילדים'...
3. נתן יונתן תרגומו של נתן יונתן נכלל בספרו: איציק מאנגער, מבחר שירים, כתר, 1986, עמ' 60-58 (נדפס שוב בספר: איציק מאנגר, האור והזהב, קשב לשירה, 2010, עמ' 51-50).
תרגומו של נתן יונתן זכה גם הוא ללחן חדש שחיבר נחום היימן. הנה הוא בשירתם של גתית שובל ורון דרויאן:
4. יעקב אורלנד
תרגומו של יעקב אורלנד נדפס בספר היו לילות: שירי הזמר של יעקב אורלנד, תמוז, 1985, עמ' 76.
5. מרדכי סֵבֶר
תרגומו של מרדכי סבר (1984-1906), פורסם בעיתון דבר, 29 בספטמבר 1961, לרגל ביקורו של איציק מאנגר בארץ. סבר (מקודם סברדליק) היה עורך ומתרגם, בעיקר מרוסית ומיידיש:
ברשימה הקודמת ראינו שהשיר תורגם לפולנית (Na drodze stało drzewo) על ידי אנטוני סלונימסקי. ככל שהצלחתי לברר, סלונימסקי – שלא ידע יידיש – תרגם את השיר בשיתוף פעולה עם מאנגר עצמו, שאותו פגש בלונדון בימי המלחמה. השיר פורסם לראשונה ב-1945 בירחון ספרותי פולני שערך סלונימסקי ונקרא 'Nowa Polska' (פולין החדשה). את המילים בפולנית אפשר למצוא כאן.
יש גם תרגום לרוסית (В поле деревце одно), ואת המילים אפשר למצוא כאן:
וכמובן שהשיר תורגם גם לאנגלית. כאן אפשר לשמוע אותו כאן בביצוע תלת-לשוני – יידיש, עברית ואנגלית.
המתרגמת היא שירה לאורה, ואלה מילותיה:
On the hillside -- bent and lonely - a twisted tree is standing
All the birds have flown away, it's sad cries notwithstanding
Some go west , some go east, the tree is soon forsaken
From the stormy wind that blows, its branches all are shaken
Mama, Mama, please I say, please don't stand in my way
I will turn into a bird, live in the tree not far away
I will sing it pretty tunes to warm its wintry branches
I will sit in my own nest, no need to be anxious
Momma tells me, "no my child" and sheds a bitter tear
"That you'll freeze up on that tree is my biggest fear"
To my mother then I say, please just do not cry
Because right before you know it, I'll fly into the sky
"Oh, my treasure, oh my crown" sobs poor momma sadly
Here's a scarf and here's a coat, you - will need them badly
Your galoshes I am sure -- you'll need them for the winter
Wear your fur hat, silly boy - so does Mama plead
Iam, Tari, Tari
עוד תרגום לאנגלית הובא בסדרה אנתולוגיה לשירי עם ביידיש, מאגנס, (כרך ב, תשמ"ד, עמ' 112; כרך ז, תשס"ד, עמ' 5), אך שֵׁם המתרגם נשמט. תרגום נוסף, פרי עטו של ליאונרד וולף, פורסם בספר The World According to Itzik: Selected Poetry and Prose, translated and edited by Leonard Wolf, Yale University Press, 2002, pp. 102-104
וכאן בפסטיבל ריקודים בברלין. בהסברים מצוין משום מה שזהו 'שיר חסידי'... (תודה לעלי כהן)
ט. החלקה על הקרח
וזה כבר שייך למחלקת הביזאר.
בתחרויות החלקה על הקרח, שנערכו ברוסיה בשנה שעברה, העלו צמד המחליקים האמנותיים, אַלְבֶּנָה דֶנקובה מבולגריה ופטר קיסלוב מרוסיה, את הגרסה שלהם לשירו של מאנגר.
זה מתחיל קיטשי ('הרב והרבנית' מרדימים את התינוק), אבל בהמשך זה מרהיב ומרגש.
אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות, מורחבות ומעודכנות, בספרי אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת מאגנס, 2026). פרטים נוספים, פרק לדוגמה ואפשרויות רכישה ומשלוח – כאן.
אחד משיריו היפים והידועים של איציק מאנגר נקרא 'אויפֿן וועג שטייט אַ בוים' (על הדרך עץ עומד). השיר זכה לביצועים רבים, ביידיש ובתרגום לעברית. למרות שנכתב בשנת 1938 הוא מזוהה במידה רבה עם זיכרון השואה ועם העולם היהודי במזרח אירופה שחרב ואיננו.
מאנגר חיבר שיר לירי על האמא היהודייה (כפי שנראה בהמשך, הוא חשב על אמו-שלו), שדואגת לבנה ('איציק קרוין', כלומר איציק עטרת ראשי, והכוונה כמובן למאנגר עצמו), פן יצטנן. היא מזהירה אותו, כדרכה של אמא, שלא ישכח להתעטף בסוודר ולנעול ערדליים חמים, ואהבתה-דאגתה זו כמעט שחונקת אותו – 'לא נתנה אַהֲבָתֵךְ לי לפרוש כנפיים'. קוראי השיר לא הסתפקו ברובד הפשטני ומצאו בו, בדיעבד, את אווירת השואה הממשמשת ובאה ורבדים סמליים עמוקים הרבה יותר. למימד הטרגי הוסיפה כמובן המנגינה המופלאה.
נתחיל בביצוע מרגש מאוד, שמשלב את שירו של מאנגר ביידיש עם תרגומה של נעמי שמר לעברית, בטקס הרשמי של פתיחת יום השואה, שנערך ביד ושם, 2007. מקהלת 'בת-קול' עם הסולנית שירה פטשורניק.
מאנגר כתב את השיר בוורשה, כאמור בשנת 1938, והוא הובא לדפוס בספרו 'וואָלקענס איבערן דאַך' (עננים מעל הגג), שראה אור בלונדון בשנת 1942, בהוצאה 'אַליינעניו' (לבדי), שמאחוריה עמד מאנגר עצמו ולבדו.
הנה הן המילים המקוריות ביידיש, כפי שנדפסו לראשונה; על התרגומים הרבים של השיר לעברית נרחיב בחלק השני של הרשימה.
כאן אפשר לשמוע הקלטה נדירה משנות החמישים ובה איציק מאנגר עצמו קורא את השיר:
דף השער של הספר 'וואָלקענס איבערן דאַך', שבו הופיע השיר לראשונה, עם הקדשה של איציק מאנגר מדצמבר 1946. בדפוסת נרשמו שלושת הערים: צ'רנוביץ, ורשה ולונדון, אך בשנת 1942 הייתה זו מחווה סמלית בלבד... הספר נדפס כמובן בלונדון (מקור: קדם)
ב. משהו על מקורות השיר
ניסיונו של מאנגר לשוות לשירו אופי 'עממי' עולה בבירור משורות הפתיחה, שאותן נטל מאוצר השירה העממית ביידיש. באוצר זה יש כמה שירים שמתחילים בדיוק באותן מילים, שמספרות על עץ שעומד אי-שם על אם הדרך, והידוע שבהם נדפס בראשית המאה ה-20 באנתולוגיה ייִדישע פֿאָלקסלידער אין רוסלאַנד (שירי עם יהודיים מרוסיה), שערכו שאול גינזבורג ופסח מארֶק (סנט פטרסבורג 1901, עמ' 14). כפי שאפשר להבחין מהשם שמובא בתחתית השיר, מי שרשם את המילים היה המשורר אברהם רייזן, שגר אז במינסק:
תרגומו הפשוט של השיר הוא:
באמצע הדרך עומד עץ כפוף. יהודי נוסע לארץ ישראל בעיניים דומעות. אלי, אלי! הבה נתפלל 'מנחה', כאשר ניסע לארץ ישראל תהיה שמחה גדולה.
אך ארץ ישראל, שנזכרת כאן פעמיים, אינה נזכרת אף לא ברמז אצל מאנגר, שהעמיד במרכז שירו את העץ הבודד ואת הציפורים שנטשוהו.
לשיר העממי הזה היה גם לחן עממי, ועדות מעניינת על כך ששרו אותו בוורשה בין השנים 1913-1911 השתמרה בספר זיכרונותיו של אלחנן צייטלין, אין אַ ליטעראַרישער שטוב (בבית ספרותי), שנדפס לראשונה בוורשה בשנת 1937.
אלחנן (1942-1902), לימים עיתונאי ידוע ביידיש שנספה בשואה, היה אז בסך הכל כבן עשר, אך זכר היטב את המסיבה הספרותית שערכו תלמידותיו ה'קוּרְסִיסְטִיוֹת' של יצחק אלתרמן (אביו של נתן), ובה השתתפו, בין השאר, אביו-שלו (הסופר והוגה הדעות הנערץ הלל צייטלין) וגם י"ל פרץ סופר יידיש הדגול. במהלך הסעודה החל אחד המורים לשיר את השיר על העץ הכפוף:
וכך תרגם זאת דן מירון (בספרו פרפר מן התולעת: נתן אלתרמן הצעיר, האוניברסיטה הפתוחה, 2001, עמ' 26-25):
איזה מורה עברי – שאת שמו איני זוכר אבל אני זוכר את מראהו: גבוה, צנום, עם פנים שחומים-חולניים ועיני מזרח חמות-בוערות – החל לשיר בקול שקט-חמים:
על אם הדרך עץ עומד
אוי, ריבונו של
העולם,
כפוף הוא ושחוי
הבה נתפלל מנחה.
נוסע יהודי לארץ ישראל
כשיהודים יסעו לארץ ישראל
קדורני ובכוי.
רבה תהיה השמחה.
הסתכלתי בפרץ – הוא היה עצוב. עיניו נצצו בלחות, הביטו לאי-שם, למרחוק. הוא הימהם משהו מתחת לשפמות. לפתע הניע את ראשו הגדול באחת, כאילו התעורר משינה, או כאילו נזכר במשהו. לאט קם מעם השולחן, לא אמר דבר, ניגש אל החלון והחל לתופף על השמשה, שחשכת הלילה נשקפה בעדה. אז פנה אל הדלת ויצא והקורסיסטיות בעקבותיו.
הסיפור ממשיך אך כבר אינו קשור לענייננו (י"ל פרץ הלך לחדר צדדי ושם, מוקף בעדת התלמידות, שר בעברית [!] את 'יה חלילי, יה עמלי').
בהמשך (עמ' 138) סיפר אלחנן צייטלין על השערה רווחת, שמחבר השיר המפורסם 'אויפֿן באַרג שטייט אַ בוים' הוא עסקן ציוני צעיר ונלהב ושמו מ"ד יונגשטיין, שעליו לא מצאתי מאומה <זהו מאיר דוד יונגשטיין שהיה סגן יו"ר ההסתדרות הציונית באוטווצק; פרטים עליו ראו בקישוריות שהביא אביעד בתגובות למטה>. דב סדן דחה את 'הסברה הקוריוזית הזאת', וגרס כי מדובר בשיר-עם עתיק יומין שמחברו אינו ידוע ('על אם הדרך: לדרכו של שיר עם ושלוחותיו', בצאתך ובאהלך: מנין חקרי ספרות, מסדה, 1966, עמ' 76). סדן גם התפלמס עם הדעה הרואה בשיר זה 'שיר ציוני', וטען כי אין קשר בין השיר לבין הציונות או אפילו חיבת ציון. בסך הכל מדובר כאן על 'נסיעת יהודי לארץ ישראל וייחולם של שאינם-נוסעים שיסעו גם הם, והוא דבר שכל תאריך מוקדם שנקבע לו, יש מוקדם ממנו' (עמ' 77).
ב-1915, בשבתו בברלין, חיבר הסופר והמשורר זלמן שניאור (1959-1887) נוסח של 'שיר עם', שאינו אלא וריאציה של השיר ביידיש שהובא למעלה. גם כאן מדובר בשיר 'לאומי' ולא בשיר 'ציוני', שכן העולה לארץ ישראל אינו חלוץ צעיר הבא להפריח את שממות הארץ, אלא יהודי זקן, 'עולה ציון של הדורות הקודמים' (כניסוחו של דב סדן, שם, עמ' 82), שנפשו הומיה מגעגועים לארץ והוא מבקש להתפלל בכותל המערבי ובקבר רחל. השיר פורסם לראשונה בעיתון הצפירה, ג' בסיון תרע"ז (24 במאי 1917), עמ' 6, אך בהדפסה זו נשמטו שני בתים והם נדפסו מאוחר יותר במהדורות השונות של שירי שניאור:
בית זה הוא פרודיה, שמקורה, כנראה, בשירי המחסור של החלוצים, והיא נכתבה ברוח שירו הידוע של אביגדור המאירי 'הי נעליים'.
קוריוז מעניין סיפר המוסיקולוג והמלחין מנשה רבינא, שבשנת 1959 הוזמן לפולין להרצות על השיר היהודי העממי. העסקנים היהודים הקומוניסטים, שנכחו בהרצאתו הראשונה בוורשה, מחו בתוקף על שהוא כלל בהרצאתו את השיר 'אויפֿן וועג שטייט אַ בוים', משום שראו במילים 'נוסע יהודי לארץ ישראל' תעמולה ציונית נסתרת. הם פסלו כמעט כל שיר שרבינא השתמש בו, בין משום שנרמזו בו געגועים למולדת, בין משום שנזכר בו שמו של הקדוש ברוך הוא, בין מחשש להעלבת ה'גוי'. אבל דווקא השיר הפרודי, על היהודי שמטליא מכנסיים בארץ ישראל, הוכשר בעיניהם, משום שראו בו שיר בונדיסטי אנטי-ציוני...
וכך סיפר רבינא:
מנשה רבינא, 'נוסע יהודי לארץ ישראל', הפועל הצעיר, נב, גיליון 39 (י' בסיון תשי"ט), עמ' 23-22
הנה חבורת שהם שרה את 'על השביל עץ עומד' – תחילה במקור ביידיש ואחר כך בתרגומו העברי של לוינסון. הסולן הוא אבא'לה פורמן:
באתר 'זמרשת' הובא עוד שיר דומה, 'על אם הדרך', וגם הוא תורגם, כנראה, מאותו שיר יידיש שהובא למעלה. תרגומים ושילובים נוספים הביא דב סדן במאמרו האמור לעיל, עמ' 79 והלאה, ולמקצתם עוד נשוב בחלק השני של הרשימה.
ג. מי הלחין?
מוזר ככל שזה יישמע, אין ידיעה ברורה ומוסמכת מי הלחין את שירו של מאנגר בצלילים המוכרים כל כך ומתי. מסורת מקובלת, שאמנם לא אומתה, מייחסת אותו לפיליפ לסקובסקי (Philip Laskowsky).
אין הרבה מידע על חייו של לסקובסקי, למרות שנפטר רק לפני חמישים שנה. הוא נולד בוורשה למשפחה חסידית, למד שירה וניצוח מקהלות, שיחק בתיאטרוני יידיש שונים בפולין ושלח ידו גם בכתיבה ובהלחנה. בשנת 1921 היגר לארה"ב והשתלב מיד בסצינת תיאטראות היידיש בניו-יורק. הוא הופיע כשחקן וזמר וכמובן עסק גם בכתיבה ובהלחנה של שירים ואופרטות (מידע נוסף עליו: זלמן זילבערצווייג [עורך], לעקסיקאָן פֿון ייִדישן טעאַטער, ב, ורשה 1934, עמ' 1004).
פיליפ לסקובסקי (1960-1889)
כאמור, אין עדות מוסמכת שלסקובסקי אכן הלחין את שירו של מאנגר, אך זו מסורת מושרשת ובהעדר 'מתחרים' אחרים נקבלה. אפשר להניח אפוא שההלחנה נעשתה בניו-יורק בראשית שנות הארבעים.
הנה כינורו של יצחק פרלמן:
ד. מבחר ביצועים ביידיש
לשירם של מאנגר-לסקובסקי יש ביצועים רבים ואהובים, הנה כמה מהם. ונתחיל, כמובן, עם חוה אלברשטיין:
כאן נחמה הנדל בערב איציק מאנגר (1963):
וזו שלישיית עתר הירושלמית עם הסולנית יעלה אביטל:
וכאן גרסת אנימציה מרשימה, עם כתוביות עבריות (לא כל כך מדויקות):
איתי טיראן, שחקן התיאטרון המוכשר, שר ביידיש (!) קטע מהשיר בסרט 'בית אבי', שהופק בשנת 2008. זהו, כנראה, הסרט הישראלי השני שדובר יידיש (הראשון היה 'כשנותנים – קח', מ-1982; ראו בתגובות). קצת מדכא הקטע הזה...
ה. למי 'שייך' השיר?
באפריל 1948 נסע איציק מאנגר לוורשה, לטקס חנוכת האנדרטה לזכר לוחמי הגטו שיצר הפסל נתן רפפורט. זה היה יום השנה החמישי לפרוץ מרד גיטו ורשה, וזו גם הייתה הפעם הראשונה שמאנגר חזר לפולין אחר השואה. על נסיעה זו ועל החוויות שחווה שם נפוצו סיפורים רבים.
(מקור: אלכסנדר שפיגלבלאט, פינות כחולות: איציק מאנגר – חיים, שיר ובלדה, כרמל, 2002)
לימים העלה מאנגר על הכתב משהו מזיכרונותיו, והדברים פורסמו בעברית בעיתון מעריב, ב-17 בפברואר 1960, תחת הכותרת 'גלגולו של שיר'. אפשר להניח בוודאות, שמי שכתב את הדברים – בין שתרגם אותם מהכתב בין ששמעם ממאנגר בעל-פה – היה ידידו הקרוב העיתונאי שלום רוזנפלד. בין כך ובין כך, זהו סיפור מרגש ביותר, וכמדומני לא כל כך ידוע.
מאנגר סיפר על שתי אפיזודות הקשורות לשיר 'על הדרך עץ עומד': הראשונה התרחשה בנסיעה ברכבת מוורשה ללודז', ובה פגש הסופר הוורשאי אפרים כגנובסקי, פולנייה קשישה, שהכירה את השיר בתרגומו לפולנית של המשורר אנטוני סלונימסקי (Antoni Słonimski), נכדו המומר של חיים זליג סלונימסקי, עורך 'הצפירה'; השנייה, סיפור ששמע מאנגר עצמו מפי מארק אדלמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה שנותר בחיים, על אחת הלוחמות במרד, שמלמלה את מילות השיר בצאתה מאחת מתעלות הביוב וקודם שמתה. הנה הרשימה במלואה (בתיקוני עריכה קלים):
א
באפריל 1948 טסתי לוורשה בשליחות מועדון פא"ן הבינלאומי בלונדון. שלחו אותי לייצג את המועדון בהסרת הלוט מעל האנדרטה לזכר לוחמי הגטו, לשאת דברי בשם כל מועדוני הפא"ן הארציים על חורבנם של חיים יהודיים וספרות יהודית.
הטיסה היתה מלווה סיוטים. מה מראיתה של ורשה, אותה עיר שבלב כבד כל כך עזבתיה ב-1938? עם מי עוד אפגש? והיכן אמצא את המילים שיביעו את הצער ואת הזעם – והלא החריפה שבמילים תאלם נוכח אותו חורבן.
בשדה התעופה של ורשה חיכתה לי קבוצת אנשים קטנה. אפרים כגנובסקי הושיט לי צרור פרחים קטן והנה אנו נוסעים ברחובות חרבים אל המלון היחיד שנותר בוורשה, מלון 'בריסטול'.
בדברי על רחובות חרבים, כוונתי לחלק העיר שמחוץ לגטו, כי בגטו לא נותרו רחובות. רק אבנים וציבורי הריסות, אבנים וציבורי הריסות.
באחד הימים ישב כגנובסקי בחדרי במלון וסיפר לי אפיזודה זו:
פעם נסע עם קבוצת סופרי יידיש מוורשה ללודז'. בימים כתיקונם אין זו נסיעה רחוקה, אך הימים לא היו כתיקונם. היו אלה הימים הראשונים שלאחר המלחמה, ועדיין שרצו פורעים פולנים. קומץ היהודים שנותרו לפליטה היה כצנינים בעיניהם. ואכן פה ושם, במקום שאפשר היה, רצחו יהודים... אחרוני היהודים בפולין. ביחיד מסוכנת הייתה הנסיעה ברכבת. בתחנות הקטנות היו כנופיות חמושות מתפרצות לתוך הרכבות החונות, מורידות את כל היהודים ויורים בהם במקום.
הקרון שנסענו בו היה מלא פולנים. מזמן לזמן היו שומעים 'פרושה פאני' [בבקשה אדוני] או 'פשפראשם' [סליחה].
והנה כל אימת שהתקרבה הרכבת אל תחנה קטנה, גדלה הסכנה, כמובן נעשינו עצבנים, אפילו החוורנו. הנה הנה עלול הדבר לקרות. אשה פולנייה קשישה, מבין הנוסעים בקרון, הרגישה שקומץ היהודים מחווירים ומתעצבנים פעם בפעם, ואמרה בקול רם: 'מה אתם מפחדים כל כך? הלא בין בני אדם אתם. אמהות פולניות – גם הן אמהות'.
וסיפרה לנו הפולנייה הקשישה, כי לא מכבר קראה שיר ביידיש, 'ליד הדרך עומד עץ' בתרגום פולני מאת אנטוני סלונימסקי, ועל כן היא מדגישה, שגם 'אמהות פולניות אמהות הן'.
בשמענו קול אהדה פולני בתוך הקרון הפולני הזר, הוקל לנו. סיפרנו לה, שגם אנו סופרי יידיש, ואנו מכירים את המשורר שכתב את השיר השני, שהנה יש לנו אוהד בתוך הקרון שדומיה עוינת שוררת בו. תוך שיחה זו הגענו ללודז' בשלום'.
האפיזודה כולה נגעה עד לבי. סיפרתי לכגנובסקי, שטובה רבה עלי להחזיק לתרגום הפולני הנאה שתירגם אנטוני סלונימסקי את השיר שלי, עד שנגע אל לב פולני באותו 'קרון פולני עוין או אדיש'.
'עוד לא סיימתי' – נכנס כגנובסקי לתוך דברי – 'יש עוד משהו באפיזודה זו'.
ליד הפולנייה הקשישה, שדיברה בהתלהבות כזאת על שירי, ישבה כל הזמן צעירה. פולנייה טיפוסית מאותו סוג שהגרמנים היו מכנים אותו 'ארי'. היא האזינה לשיחתנו, פניה לא זעו, עיניה תכולות וקרות. בוודאי לא אוהבת ישראל... אמרו בלבותיהם הסופרים היהודים שבקרון, אבל מי זקוק לה? כלום יש מחסור בשונאי ישראל בקרון, ברכבת, בפולין כולה? די היה להם בחמימות שגילתה הפולנייה הקשישה בדיבוריה על שיר ביידיש, על משורר יידיש.
'כאמור, הגענו בשלום ללודז', נטלנו ברכת פרידה מן הקשישה הפולנייה, ואל הצעירה, בעלת הפנים הזועפים, אף לא הסתכלנו. העיקר שהגענו.
יצאנו מן התחנה בלודז'. נשמנו לרווחה – והנה קורא מישהו מאחורינו: "פאנייה, פאנייה!"
זו הייתה אותה צעירה פולנייה שישבה בקרון. זו בעלת הפנים הזועפות – רומזת לנו בידה, הולכת אחרינו חפוזה. חכו, חכו. הנה היא עומדת על ידינו, באין נשימה. העיניים התכולות שוב אינן קרות, ודמעות מתנוצצות בהן. היא מדברת, מספרת – ביידיש פולנית מחייה נפשות.
סיפור פשוט, "נורמלי" למאה העשרים. הגרמנים גילו שלא בטהובן היה הגאון האמיתי שלהם ולא באך או מוצארט או גיתה או הלדרלין, אלא איזה ריקא מעיירה אוסטרית. גטאות, תאי גז, יהודים ספורים נותרו בין חורבות פולין. ובין הספורים – היא, תודות לחזות פניה הארית, לתעודות אריות טובות ולכסף יהודי טוב. כסף שהפולנים ישתקו, שלא ידברו, שלא יודיעו למקום שאפשר להודיע.
לאחר המלחמה החליטה להישאר כפי שהעמידה פנים כל הזמן; פולנייה, ארית. האל היהודי מת, העם טבוח, אנה תלך? והנה היא יושבת בקרון, שומעת שיחה על משורר יהודי, על שיר ביידיש. עוד יש בעולם סופרי יידיש. כל מה שהסתירה אחרי המסיכה הפולנית החמורה בקרון – אך אחיזת עיניים, תיאטרון. זאת רצתה לומר לנו. מוכרחה הייתה לומר. זו הפעם הראשונה מזה שנים שהסירה מעל עצמה את המסיכה הפולנית. והנה – פנים יהודיים ודמעות יהודיות.
הלכה מעמנו. שיר ביידיש חשף פרצוף יהודי, "ליד הדרך עומד עץ" '.
אפלה עמדה בחדר. על השולחן עמדה כוס, ובכוס צרור הפרחים שהביא כגנובסקי משדה התעופה של ורשה.
אנטוני סלונימסקי (1976-1895)
ב
את האפיזודה השנייה סיפר לי מארק אדלמן, מפקד 'אזור המברשות' במרד ורשה [באזור זה שבצפון הגטו היה מפעל לייצור מברשות לניקוי טנקים].
כמה מפקדים היו במרד גטו ורשה? מי שאיננו בקי באסטרטגיה של הגרמנים רשאי לשאול שאלה זו, ואף להתבלבל בגללה.
הגרמנים ביתרו את הגטו ובודדו את קבוצות היהודים זו מזו, כדי שלא יהיה מגע בין שרידי היהודים הנותרים, כ-50 אלף במספר. כך, קיוו, יהיה קל יותר לחסל את הקבוצות אחת אחת, בבוא המועד לחיסול.
אך נוצר מגע – באמצעות בלדרים.
המפקד הראשי של כל מרד הגבורה בוורשה היה מרדכי אנילביץ, אך כיוון ש'אזור המברשות' נותק ובודד מנקודות העבודה האחרות בגטו, נעשה מארק אדלמן מפקד האזור.
על מרד גטו ורשה יש ספרות שלמה. ספרים שנכתבו לא בידי סופרים מקצועיים אלא בידי אנשים שהשתתפו במרד. ספרים 'שנכתבו בדם ולא בדיו'.
חבל שיהודים אינם רוצים לקרוא ספרים אלה. למה לעורר את הסיוטים? הגרמנים אף הם אינם רוצים לשמוע על ספרים כאלה – למה יזכירו לעצמם את רציחותיהם?
הרי לכם פרדוכס משונה, גם הרוצח וגם הקרבן אינו רוצה לזכור.
זה וזה רוצים לשכוח. כך קל יותר. אך כלום מותר לשכוח? התשכח ההיסטוריה? לא רק ההיסטוריה היהודית, אלא ההיסטוריה של כלל האנושות?
אבל נחזור נא ללודז' של 1948.
הגרמנים החזיקו את לודז' עיר גרמנית. כמו בסיפורו של שלום עליכם על הגרמני תלו פעמון בתחנת הרכבת. הדביקו שלט 'ליצמאנשטאדט' וצפצפו על העולם.
מתוך כך חסו על העיר אף בשעת מנוסתם. רק את יהודיה טבחו; ושרפו את הגטו ברובע באלוט. עוד עיר 'מטוהרת מיהודים' באירופה.
על כן הייתה נפשי עגומה עלי בלודז' עוד יותר מבוורשה. הסתובבתי ברחובות מוכרים. כל הרחובות ישנם – אך היהודים היכן? עמדתי לפני בתים מוכרים. על הבתים ישנם, אבל ידידי... היכן? היכן הם, שהיו מקבלים בסבר פנים יפות כל כך כל סופר יהודי? היכן הם – משפחות צימרמן, ביימץ, פדר, סולוביץ, לויפר?
הסתובבתי ברחובות. הכל ממשי כל כך – וחסר ממש. באותה לודז', המוכרת כל כך והזרה כל כך, הייתי רוח הרפאים המחפשת את יום אתמול כי עבר, את תפארת האתמול שלא יהיה עוד יפה ממנה בעולמו הזוי של הקדוש ברוך הוא.
באחד הימים הללו ניגש אלי מארק אדלמן באחד מרחובות לודז'. זו היתה פגישתנו הראשונה. עצרני וסיפר לי מעשה שהסעירני והתמיהני – והייתה לו שייכות לאותו שיר שלי, והפעם לא בתרגום פולני אלא ביידיש – בלשון שנכתב בה.
חרש סיפר בלא פאתוס, את הסיפור הפאתטי ביותר ששמעתי מימי בקשר לשיר:
'גטו ורשה לחם וגסס. כדי להכריע את לוחמי הגטו התחילו הגרמנים להטיל פצצות תבערה אל הבתים. החום היה ללא נשוא. אלפי יהודים נשרפו בבתים, הנשק והתחמושת נתמעטו. רבים מאנשי מגיני אזור המברשות כבר נפלו בקרב. לאחרונים ששרדו היה מוצא לצאת מן הבונקרים להבקיע אל ביבי השפכים ולצאת דרכם אל הצד הפולני.
בצאתם מן הבונקרים נבוכו לרגעים. להבות הבתים עלו מעברים, כל הגטו היה גוש אש אחד. כך היה בוודאי מראה ירושלים כאשר הציתוה הרומאים. כך בוודאי היה מראה רומא כאשר הציתה נירון.
דקלמה? לא. לא דקלמה. בקושי, בקושי מלמלה – אך הכל שמעו. כל אשר בקבוצה חשו, כי הציפורים שעפו התפזרו מן העץ. לא סתם ציפורים הן, אלא אבא, אמא, אחים ואחיות, חברים וידידים. היפות שבציפורי יהדות פולין.
הבקיעו את הביבים. לא כל אנשי הקבוצה הגיעו, רבים נפלו בדרך.
והיא, הבחורה? מן הראשונים היתה בנופלים. היא לא הגיעה. באותו שיר נפרדה מאיתנו. מן העולם. אלע פייגעל פונם בוים זיינען זיך צעפלוייגן...'
הרהרתי, ועדיין אני נוהג להרהר, בגורלו המוזר של שיר. כתבתי את השיר בשנות השלושים לזכר אמי – אם יהודייה פשוטה, שלא ידעה קרוא וכתוב, אבל ניחנה בים של אהבה שעלול היה להכביד על הכנפים החזקות ביותר.
עכשיו אני יודע, כי הקרבן של אהבה לאמי לא היה 'איציק קריין' [איציק עטרת ראשי] אלא אחי נטע. תלולית האדמה הגלמודה בבית העלמין של יהודי בוכארה בסאמארקאנד של אוזבקיסטאן [שם נקבר נטע] היא עדות לכך.
אך השיר עצמו שייך עתה לאותה בחורה יהודיה אלמונית מגטו ורשה. היא קידשה אותו ברגעיה האחרונים, לאור להבות הגטו.
הבחורה היהודיה והשיר היהודי.
מדוע לא נזכר שום גרמני בשורותיו של גתה: 'אצילי יהא האדם, נכון לעזרה וטוב, כי אך בזאת ייבדל מכל ברואי עולם'.
...אולי כאן ההבדל בין גרמני ליהודי?
המשלחת הארץ-ישראלית בטקס הסרת הלוט מהאנדרטה בוורשה, 19 באפריל 1948. בשורה הראשונה (משמאל לימין): משה סנה, אברהם שלונסקי, יעקב זרובבל, אבא קובנר (מקור: בית לוחמי הגטאות).
י. השפעות ופולמוס (זלמן שניאור, אהרן צייטלין, אברהם שלונסקי, שמואל פישר ונתן אלתרמן).
בעלי התוספות
ד"ר אפרת גל-עד, מהמכון למדעי היהדות באוניברסיטת דיסלדורף, משלימה בימים אלה ביוגרפיה רבת היקף על איציק מאנגר. היא כתבה לי:
השיר
נדפס לראשונה בוארשה בעיתון 'נײַע פֿאָלקסצײַטונג', 21 באפריל 1938 (ראו בצילום), שבוע לאחר שמאנגר עזב
לפריז. ממשלת קוזא־גוגא שללה ממנו את האזרחות הרומנית ובעקבות זאת סירבו
השלטונות הפולנים להאריך את אישור השהייה שלו. מאנגר השאיר את השיר במערכת
העיתון (בו כתב בקביעות עד לגירושו מפולין), כדי שיפורסם עם עזיבתו. עד כמה השיר
אישי מראה הכותרת המקורית, אותה שינה מאנגר מאוחר יותר.
השיר נדפס בלונדון בספר וואָלקנס איבערן דאַך. מאנגר אמנם מכנה את ההוצאה 'אַליינעניו' – כך נהג כבר בוורשה כשהוציא את ספריו לאור בעצמו – אולם בלונדון הספר הופק ונדפס על ידי בן-ציון מרגוליס (אביה של פרופסור אליס שלוי). הפקת הספר הייתה חלק ממאמציו של מרגוליס לעודד את מאנגר, שלא מצא בלונדון סביבה יידישאית והסתובב חסר פרוטה ומיואש. מרגוליס שילם את כל ההוצאות של ההפקה היקרה (כריכת פשתן עם הטבעת זהב), תמך במאנגר שנים ארוכות, ולמעשה הציל את חייו.
הרשימה 'גורלו של שיר' לא נכתבה על ידי שלום רוזנפלד. מאנגר פירסם את המאמר 'דער גורל פֿון אַ ליד' ב־1 בפברואר 1960 בכתב העת דער וועקער, ניו יורק (ראו: איציק מאַנגער, שריפֿטן אין פּראָזע, תל־אביב 1980, עמ' 396-390).
