שמחה גדולה בכפר כָּמָא

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון 

הצ'רקסים הם בני אומה עתיקה שמקורה בהרי הקווקז, אותו חבל ארץ החוצץ בין רוסיה האירופית לרוסיה האסיאתית. בשנות השישים של המאה ה-19 כבשה רוסיה את הקווקז וטבחה בצ'רקסים. שרידי החרב שנותרו בחיים, שהיו מוסלמים ולא חפצו לקבל על עצמם עול שלטון נוצרי, היגרו לארצות האימפריה העות'מנית. העות'מנים, שידעו שהצ'רקסים הם חיילים מעולים, הושיבו אותם באזורי גבול בעייתיים על מנת שיישמרו על הביטחון, וכך יושבו רוב הצ'רקסים בארצות הבלקן. 

בשלהי המאה ה-19, כשבולגריה זכתה בעצמאות, העבירו העות'מנים את הצ'רקסים לצפון ירדן ולגולן, חבלי ארץ שהיו נתונים לפשיטות של בדואים. מעטים מהם התיישבו בתחומי ארץ ישראל והתרכזו בשלושה כפרים: כפר כמא סמוך לכפר תבור, ריחאנייה ליד מושב עלמה שבגליל העליון, וחירבת צ'רקס ליד חדרה (יישוב שננטש בגלל המלריה). שני הכפרים שנותרו, ובהם גרים היום כ-5,000 צ'רקסים, משמרים את בנייני הרעפים הישנים שנבנו בסגנון קווקזי. 

הצ'רקסים הם אנשים יפים, על כך יעיד כל מי שפוגש אותם. הנשים, שלהן תווי פנים קווקזיים-סלאביים, נודעו ביופיין עוד בתקופות קדומות. למרות שהם מעטים בישראל, הם שומרים על תרבותם המיוחדת ועל לשונם (ששמה המדויק הוא אדיגית), שלנו, היהודים, קשה לבטא. הם משמרים תלבושות לאומיות, מאכלים לאומיים ותרבות ייחודית של ריקודים. הצ'רקסים, שאבות אבותיהם התקשרו עם היישוב היהודי בארץ עוד בימי העלייה הראשונה, ידועים בהכנסת האורחים שלהם, אותה חש כל מי שבא במחיצתם, ולא רק בימי שמחה ופסטיבל. כאמור, בישראל חיים רק אלפים ספורים מהם, ואיך נאמר זאת בלי להתנשא או להתחנף? חבל שלא יותר...

בסוף השבוע שעבר, בשישי-שבת, 22-21 ביולי, נערך בכפר כמא פסטיבל צ'רקסי נהדר. אלפי אנשים, צ'רקסים ואורחים מישראל, מילאו את המדרחוב שבגרעין הכפר. לאורכו של המדרחוב נפרשו עשרות דוכנים למכירת אוכל, מזכרות ועבודות יד, ובשני קצותיו, בכיכרות, נערכו מופעי ריקודים. מוזיקת ריקודים צ'רקסית, בה מככב האקורדיון, מילאה את האוויר.

בין המבלים הסתובבו צ'רקסים רבים, מבוגרים וגם ילדים, שלכבוד האירוע התלבשו בבגדיהם הלאומיים המפוארים. לנשים בגדים רקומים וכובע נאה שאליו צמוד צעיף. 

הגברים חובשים קולפקים, מזויינים בפגיונות כסופים ובתרמילי כדורים הצמודים לבגדיהם. 

מי שנזכר בתמונות ותיקי 'השומר', רוכבים על סוסיהם ברחבי העמק וחבושים בסוגי כובעים שונים, או בגאפירים, הנוטרים העבריים בשנות השלושים, יבין מיד מי לקח ממי...

נוטרים עבריים בכפר סבא בראשית שנות השלושים (ויקיפדיה)

בין הדוכנים השונים היו דוכני אוכל וטעימות שהציבו תושבי הכפר ובהם נמכרו מאכלים מסורתיים. היו שם הגבינות הצ'רקסיות המפורסמות, וגם מתאזה, חאלוז', עוואמה, חלז'ורואנה ושאר מטעמים שקשה לבטא את שמם אך נעים לאוכלם. 

לא רק אוכל, אלא גם חפצי נוי ומלאכת יד.

מסמר הפסטיבל היו מופעי הריקודים, גאוות העדה הצ'רקסית. לבושים בבגדים מסורתיים הופיעו בני העדה בריקודי קבוצות, שהיו רק חימום לריקוד החשוב ביותר, הששאן. זהו ריקוד מעין 'בן לוקח בת', שאותו רוקדים בעיקר בחתונות. 

וכך מתנהל הריקוד: בצד אחד עומדות הבנות (ככלל, רק הרווקות) ולהן מנהלת; בצד בשני עומדים הבנים (גם נשואים) ולהם מנהל. האקורדיון מנגן את מנגינות הריקוד הסוחפות.

מנהל הגברים שולח אחד מהם למעגל והוא סובב אותו בתנועות רגליים מסובכות ומהירות. מנהלת הבנות שולחת מולו את אחת הבנות ואז מתחיל עיקר הריקוד, מופע של צייד ואיילה או נץ ויונה. הבחור מתקדם בצעדי ריקוד אל הנערה ומנסה לדחוק אותה לפינה, בעוד היא מתחמקת ממנו בטיפוף רגליים. ישנם צעדים קבועים לריקוד, אבל יש גם אלתורים ולא מעט אקרובטיקה. מספרים לי שהרבה זוגות נוצרו בעקבות הריקוד – הגבר יכול לרמוז למנהלת הבנות מול מי הוא רוצה לרקוד. 

תחילה רוקדים מעין ריקודי 'חימום', שלושה גברים מול שלוש נשים:

עכשיו מתחיל ריקוד הזוגות המסובך יותר, ה'ששאן':

אל הרוקדים מצטרפים גם ילדים, שכבר מגיל צעיר לומדים את צעדי הריקוד המסובך. בעוד כמה שנים גם הם יצטרפו אל 'הגדולים'.

וכמובן, יש צ'רקסים מבני הכפר ובנותיו שלא נבחרו לריקוד הייצוגי ומנסים אף הם את כוחם בריקוד. הקהל מעודד אותם, אבל נאמר זאת כך: עם ג'ינס ונעלי ספורט, זה לא ממש אותו דבר...

נתראה בפסטיבל בשנה הבאה.

_______________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי ומורה דרך.

roshyarok@barak.net.il

סִיוּרְחוֹב: סיור ברחוב יהואש בתל אביב

כל התמונות הן של איתמר לויתן

קטן, צר ומוצל הוא רחוב יהואש, הנמצא ממזרח לרחוב הירקון (הוא גובל ברחובות מאפו ושל"ג ורחוב רופין חוצה אותו). קטן וקסום הרחוב, מרחק הליכה קצר מחוף הים, והוא אחד הבודדים במרכז תל אביב שעוד אפשר לשמוע בו ציוץ ציפורים מעצי הפיקוס והדקלים. היום רק אנשים אמידים במיוחד יכולים למצוא בו דירה, ובכל זאת גם לפְּלֶבֶּאים יש מה לחפש שם. ברחוב ובסביבתו יש לא מעט מבנים מעניינים שגרו בהם סופרים, משוררים ויוצרים.

הרחוב עצמו קרוי על שמו של שלמה בְּלוּמְגָרְטֶן (1927-1872), סופר ומשורר ביידיש, שהתפרסם בתרגום התנ"ך ליידיש ונודע בשם העט 'יהואש' (לדמותו הקדשנו בבלוג עונג שבת רשימה מיוחדת שכתבה עדינה בר-אל, 'בין ניו יורק לווילנה: יהואש כמשורר ילדים'). שלט הרחוב הנושא את שמו המלא אינו מספר עליו מאומה.

ברחוב זה גר הסופר דן צַלְקָה (2005-1936), שאחד מספריו נקרא – ולא במקרה – יהואש ורוכבי המרכבה השמימית (1998), שמספר על יהואש מתרגם התנ"ך.

צלקה, יליד ורשה שעלה לארץ ב'עליית גומולקה' (1957), גר במספר 11.

בבית מספר 6, פינת רחוב רופין 1, גרה המשוררת דליה רביקוביץ, שהייתה כלת פרס ישראל לשירה (1998).

וכך נראית הכניסה לחדר המדרגות בביתה לשעבר של דליה רביקוביץ:

מי שיטייל במקום וייזכר במשוררת גדולה זו יוכל לקרוא כאן את 'שיר חצות 1970', שנכתב בשנת 1970 (נדפס בספרה תהום קורא, 1976), ולחפש את הציפור העירונית הקטנה שעפה בגינה ושעליה לא הייתה מוכנה לוותר. 

אפשר להיזכר בשיר היפה 'שובי לביתך', שגם בו נוכחת 'ציפור אחת'. הנה הוא בלחנו של שם טוב לוי ובביצוע נפלא של שם טוב לוי עצמו ו'האורקסטרה':

בבית מספר 8 גרה פרידל שטרן שהייתה ציירת, מעצבת גרפית וקריקטוריסטית בעלת קו ייחודי. היא עלתה לארץ ב-1936 ורוב חייה גרה בתל אביב.

דבר השבוע, 16 במאי 1958

כמה חבל שהמידע על שנת לידתה שגוי. פרידל נולדה בלייפציג שבגרמניה בשנת 1917 (ולא 1916), ובהעדר תאריך מדויק הרי שסטטיסטית מדובר בתרע"ז (ולא תרע"ח).

בקריקטורה הזו ציירה פרידל את עצמה בחדר עבודתה. הים התיכון נשקף מהחלון.

עיזבונה של פרידל שטרן שמור במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון (הבלוג של עודד בן יהודה)

ברחוב של"ג 5 פינת יהואש נמצא בית משפחת קדמן שנבנה בשנת 1930. הבית המקורי נהרס בשנת 1988 (כפי שלמדתי ממכתבה של נעמה זהבי-אילי, נכדתה של גורית קדמן, שמופיע בתגובות למטה) ומאומה ממנו לא נותר.

כאן גרה גורית קדמן (1987-1897), מאמהות ריקודי העם בארץ, ובניסוח השנון של השלט, 'כאן עשתה תנועת ריקודי העם את צעדיה הראשונים'.

גורית קדמן (גרטרוד קאופמן), ילידת לייפציג (כמו השכנה פרידל, שהייתה צעירה ממנה), עלתה לארץ בשנת 1920. סיפורה הוא סיפורם של ריקודי העם בישראל, שהיו חלק בלתי נפרד מההווי והאתוס הציוני והישראלי במשך עשרות שנים, ושלטו ברמה לפחות עד שנות השבעים של המאה הקודמת. מאות ריקודי עם מקוריים נוצרו לצלילי שירי זמר ישראלים, פסטיבלי מחולות ארציים נערכו בקיבוץ דליה, בכפר הנוער בן שמן, בחיפה ובמקומות נוספים, ותרבות ריקודי העם רווחה בכל תנועות הנוער החלוציות, מ'השומר הצעיר' ועד 'בני עקיבא'. גורית קדמן – לצד דמויות כמו רבקה שטורמן, שרה לוי-תנאי ותרצה הודס – הייתה בלי ספק אחת המייסדות של תחום זה, ולפיכך גם קיבלה את פרס ישראל בתרבות המחול (1981). אגב, את השם 'קדמן' היא בחרה משום שהוא מזכיר את הפֹּעַל 'לקדם משהו', לצעוד קדימה...

גורית קדמן, עם רוקד: תולדות ריקודי העם בישראל, הוצאת שוקן, תשכ"ט

על הבית ברחוב יהואש נכתב בוויקיפדיה:

בשת 1925 יצאה המשפחה לאוסטריה בשליחות של תנועת 'החלוץ', שם נולדה הבת איילה. בשנת 1926 שבו לתל יוסף. בשנת 1928, בעקבות מינויו של בן זוגה למזכיר מרכז השיכון של ההסתדרות עברו לגור בתל אביב, בה עבדה כמורה למחול ולהתעמלות. בביתם בתל אביב התגוררה משפחת קדמן יחד עם בת זוגו הנוספת של אב המשפחה, שולמית, רופאה במקצועה. השניים נרשמו כ'ידועים בציבור' ונולדה להם בת בשם אבישג. כל המשפחה – הגבר, שתי הנשים וארבעת הילדים – חיו יחדיו בבית אחד כמשפחה גרעינית אחת.

גורית קדמן (שנייה מימין) וילדי המשפחה (משמאל לימין): רפאל, איילה  ואבישג, 1945 (ויקיפדיה)

ניפרד מגורית קדמן במחרוזת מחולות שיצרה ('עץ הרימון', 'לקוצרים הידד') כפי שנרקדו על ידי חבורת רקדני 'תות שדה' מרמת השרון בפסטיבל כרמיאל, 2009:

  

מול בית קדמן, בשל"ג 6 פינת יהואש 12, שוכן בית מידות מרשים בממדיו. אין לנו מושג מי גר פה פעם ומה ההיסטוריה של הבניין, ונשמח אם מישהו מהקוראים יאיר את עינינו.

את הסיור נסיים ברחוב רופין, שכאמור חוצה את יהואש, וגם בו שוכנים כמה בתים מעניינים.

ברופין 13 שכנו ביתו ומרפאתו של המנתח ד"ר יצחק שנקר (1948-1889). 

ד"ר יצחק שנקר (ההסתדרות הרפואית בישראל)

על הקיר שלט חצי רשמי מטעם ארגון 'ישראל זוכרת'.

וברופין 26, ביתו של הסופר והמחזאי אהרן מגד, חתן פרס ישראל לספרות (2003).

אחד מספריו הידועים של מגד, שלימים גם הפך לסדרת טלוויזיה מצליחה, נקרא חדוה ואני (הקיבוץ המאוחד, 1953). כותרת המשנה היא ופרשת קורותינו בעיר תל אביב...