יום ראשון, 29 ביוני 2014

רשימת שינדלר: נדל"ן בניחוח צרפתי

'תצפית רומנטית על שקיעה באווירה צרפתית'

אוסקר שינדלר היה תעשיין גרמני ונאצי שנוי במחלוקת, שזכה לתואר 'חסיד אומות העולם' בזכות פרויקט נועז של הצלת עובדיו היהודים בגטו קרקוב. פעילותו הונצחה בסרטו היפה והמרגש של סטיבן שפילברג 'רשימת שינדלר' (1993), ומאז שמו של שינדלר מפורסם בכל העולם.

קברו של אוסקר שינדלר בבית הקברות הקתולי בהר ציון (מקור: ויקיפדיה)

שינדלר, שנפטר בשנת 1974, לא זכה ליהנות מתהילת הסרט, אך יש כאלה שנהנים בשמו.

הנה למשל חברת הנדל"ן 'אלמוגים' הקימה מגדלים רבי קומות בחיפה ועתה, כשהסתיימה הבנייה, היא משווקת אותם כ'פרויקט אוסקר שינדלר 3'.



אי אפשר שלא להתפעל מן הארומה הצרפתית הפלצנית והפרובינציאלית שאופפת את הפרויקט. שימו לב לא רק ל'תצפית הרומנטית על השקיעה באווירה צרפתית!' (מה זו בכלל 'שקיעה באווירה צרפתית'?), ולא רק ל'מטעמים בניחוח צרפתי' (רוגאלאך דמויי קרואסון?), שהבטיחו המארגנים, אלא במיוחד ל'מוזיקת סנשונים אותנטית'.

'סנשונים' כאלה אפילו אדית פיאף וז'ורז' ברסנס לא ידעו לשיר.

הקומפניון דה לה סאנשון

תודה לעפרה פרי

יום שישי, 27 ביוני 2014

על דעת המקום: הלילה בו רעדה הארץ ונֶעְתְּמוּ שָׁמַיִם

אנדרטת יד לי"ד (צילום: ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה)

מאת יהודה זיו

בשבוע שעבר נערך ביד יצחק בן-צבי בירושלים כנס מיוחד במינו, ובו השתתפו כשלושים 'יחיעמים' (מתוך כחמישים ידועים), שנקראו על שמו של יחיעם וַיְץ שנפל ב'ליל הגשרים'.

דברים שאמרתי שם היו בסיס לרשימה המובאת כאן.


בשיר הידוע של חיים חפר, 'דחילק מוטקה', שרה להקת הצ'יזבטרון כך:

בַּשֵּׁשׁ עֶשְׂרֵה לְחֹדֶשׁ יוּנִי
אַרְבָּעִים וְשֵׁשׁ,
בְּטֶרֶם הָלַךְ הוּא לַגֶּשֶׁר
וְהֵרִיחַ אֵשׁ...
אֶת הַכְּלִי הוּא לֹא נָצַר,
לָחַץ... כַּדּוּר עָקָר.
'דַּחִילַק, מוֹטְקֶה'  הִיא אָמְרָה לוֹ,
כָּכָה הִיא אָמְרָה.



על השיר האמריקני המקורי (Put the Blame on Mame) שממנו 'גנב' חפר את הלחן (הסרט 'גילדה') ראו ברשימתו של עפר גביש.

ובכן, מה קרה 'בשש עשרה לחודש יוני ארבעים ושש', ומהו 'הגשר' שם ההולך אליו 'הריח אש'?

'ליל הגשרים' היה מבצע מתואם, שבמהלכו אמורים היו לוחמי הפלמ"ח לפוצץ בו-זמנית 11 גשרי כבישים ומסילות ברזל בגבולות ארץ ישראל המנדטורית. הפעולה נערכה בלילה שבין 17-16 ביוני 1946 והצליחה כמעט לגמרי, פרט לגשר אחד שלא פוצץ. המחיר היה כבד: במהלך פיצוץ גשר א-זיב, מסילת הברזל מעל נחל כזיב, נפלו ארבעה-עשר לוחמי פלמ"ח. יחיעם וַיְץ נורה ראשון באש נוטרי גשר המסילה, בעוד שאר חבריו נהרגו בהתפוצצות שאירעה בשל פגיעת כדור נותב בתרמיל מטעני הנפץ. כך נותר גשר הכביש הסמוך  מאה מטרים ומשהו ממערב לגשר המסילה, שתחתיו אירע אסון נפילת הי"ד – הגשר היחיד שלא פוצץ ב'ליל הגשרים'

זכר הנופלים בפיצוץ גשר אַכְזִיב – הנושא את זכר אכזיב הקדומה, ששמה השתמר בשם הכפר הערבי אֶ-זִיבּ – הונצח בשם הקיבוץ הסמוך גשר הזיו, המאזכר את שמו הקדום של המקום ובה בעת רומז בבירור לנוסח 'יזכור', שחיבר ברל כצנלסון לאחר קרב תל-חי (1920): 'יזכור ישראל, ויתברך בזרעו, ויאבל על זיו העלומים'.



בצד הגשר הוקמה אנדרטה מרשימה המכוּנה 'יד לי"ד', שאותה עיצב אדריכל ההנצחה הידוע אשר חירםמעגל לוחות אבן, שבראשו נחקקו שמות י"ג הנופלים, ששרידיהם נטמנו תחילה – וללא ידיעת בני המשפחות – בחיפה ובקיבוץ מצובה (יחיעם ויץ נקבר בהר הזיתים בירושלים). רק לאחר תקופה ארוכה של חיפושים, 'ביום י"ז בסיון התשכ"ח'  עשרים ושתיים שנים לאחר מעשה  הובאו שרידי החללים למנוחות בלב כיכר האנדרטה, ואז נוספו לה גם המילים שחתמו את הפרשה הכאובה: 'תהא מנוחתם שלום'. לרגלי האנדרטה, סביב סביב, דברי הספד שכתב בשעתו הסופר ס' יזהר

פה נפלו בליל 
י"ח בסיון התש"ו
ארבעה עשר בחורי פלמ"ח
בבואם לנתק הארץ מגבולה:

כי בלילה ההוא הובקעו
אחד עשר גשר ממתולה
עד עזה  קול ענות העם:
מלחמה אם אין מוצא:


עומסי נפץ וכפופים
לשליחותם נפרדו פה
חוליות הבטחה וההורסים
יצאו אל מוסדי הגשר:



לא נחלצו לקרב 
ואש פתע ניחתה בהם ויפול האחד, 
"איש למקומו"
חזקה הפקודה וירוצו:

המה באים תחת הגשר 
ונפץ אדיר נפל פתאום
לא נודע מאין.
רעדה הארץ נֶעְתְּמוּ שמים:


מקור: בית ליברמן - מוזיאון לתולדות העיר נהריה

וכשוך הכל לא היה עוד הגשר,
ושלושה עשר בנים נמוגו אל דממת הַיָּרֵחַ,
אפסו באמצע לכתם.

ומכל תפארת עלומיהם 
לא נותר עמנו זולת שמם,
חקוק בלבנו במסד הארץ 
ובאבן הזאת.

באוצרות הספרייה הלאומית שמורים שני הנוסחים המקוריים שהכין ס' יזהר לכיתוב על האנדרטה. רק בנוסח השני מופיע הצירוף 'רעדה ארץ, נעתמו שמים', וגם הוא לאחר מחיקות והיסוסים:


הנוסח הראשון

הנוסח השני

רבים  עד היום – לא הבינו מה פירוש הצירוף 'נעתמו שמים' ואף הניחו כי מְעַצֵּב אבני האנדרטה חקק בה בטעות מילה זו וכוונתו הייתה 'נֶאֱטְמוּ שמים'. אך את 'נֶעְתְּמוּ' שאל יזהר סמילנסקי מדברי ישעיהו הנביא, שהוא בלבד עשה בשעתו שימוש בשורש עת"ם, בכתבו: 'בְּעֶבְרַת יְהוָה צְבָאוֹת נֶעְתַּם אָרֶץ וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ' (ישעיהו, ט 18)

יזהר סמילנסקי (2006-1916)
(מתוך ספרה של ניצה בן-ארי, ס. יזהר: סיפור חיים, 2013)

יזהר ביקש לו צירוף מקראי הולם ועז מבע, כדי לבטא באמצעותו את אבלו הגדול על נפילת יחיעם ויץ, שהיה בן-דודו (מצד אמו) ורֵעַ נעוריו, ועל אובדנם, אפוף המסתורין, של שלושה-עשר הלוחמים האחרים. אפשר, לפיכך, שכדי להדגיש את התעלומה בחר יזהר דווקא בצירוף יחידאי ואף תמוה זה – שהרי בעוד 'נֶעְתַּם' הריהו ממין זכר, 'אָרֶץ' היא נקבה. זו הסיבה, אולי, שיזהר החליף את חלקי הפסוק והתאים את מינם: 'רעדה הארץ, נעתמו שמים'

תמיהה לשונית זו על דברי ישעיהו לא העסיקה את בעלי 'תרגום השבעים': Codex Sinaiticus (כתב יד סִינַי) מביא בתרגום אותו פסוק בספר ישעיהו נוסח אחר, במקום 'נֶעְתַּם' הקשה: 'נִצְּתָה אָרֶץ'; וכך אף 'תרגום ירושלמי' לארמית, המיוחס ליונתן בן עוזיאל: 'חֲרוֹכַת אַרְעָא  נשרפה / נִצְּתָה הארץ'. ואכן, נוסח זה מתקבל יותר על הדעת (שתיהן ממין נקבה, כיאות), והוא אף מתאשש על דרך טעות מקובלת של 'קרי וכתיב': ב'נֶעְתַּם' וב'נִצְּתָהזהות האותיות נו"ן ותי"ו, האות עי"ן דומה לאות צד"י ואף האות ה"א (כמו בכתב סת"ם ובעיקר בכתב רש"י) נראתה כעין מי"ם סופית. כך קראו כאן לימים בעלי המסורה, שהקפידו על הכתיב אך ניגודי זכר ונקבה לא העסיקו אותם, 'נעתם' תחת 'נצתה'.

אך ייתכן שאין צורך בתיקון זה ומשמעות הצירוף 'נֶעְתְּמוּ שמים', שאותו המציא יזהר, פשוטה יותר. על כך מלמדת הלשון הערבית, אחות אחרת ממשפחת הלשונות השמיות. הבאים אל עכו העתיקה דרך 'שער הים' מגיעים אל השוק הלבן (סוּק אֶל-אַבְּיַד) שממזרח למסגד אל-גִ'זָּאר. מדוע קרוי השוק בשם זה? כדי להבהיר את מקור כינויו נוהגים המדריכים לספר את האגדה הידועה על מקור כינויו של הבית הלבן, מעונם של נשיאי ארצות הברית: בעקבות דליקה, שהותירה את הבניין מפוייח כולו, צריך היה לסייד אותו מחדש וכך זכה בשמו.


'השוק הלבן', תמונה משנות השישים (מקור: עכו - הרוח החדשה)

אך גם כאן אין לטיח הלבן כל קשר לשם השוק ומקורו פשוט הרבה יותר: מדרום לאותו מסגד מצוי 'בַּזָאר' נוסף, מרוחק מעט מנתיב התיירות המקובל, ומקומו הוא בסימטה מקורה ואפלולית אשר העניקה לו את הכינוי 'השוק הֶאָפֵל' או 'החשוך' (סוּק אֶל-עָאתֶם;  سوق العَاتِم). מכאן מובן, מדוע זכה השוק הפתוח והמואר בשם 'השוק הלבן', ו'נעתמו שמים' פירושו אפוא 'האפילו שמים'. אלא שבפי יושבי עכו, למרות היותה עיר מעורבת דוברת עברית וערבית כאחד, מקובל היום תרגום שָׁגוּי של השם הערבי: אמנם, מסלולי ההדרכה המוצעים למטייל מפנים אותו אל 'סוּק אֶל-עָאתֶם', אך משום מה מתורגם שמו בטעות: 'השוק הֶאָטוּם'. 


ב'שוק החשוך' כבר אין חנויות והוא משמש היום רק כמעבר מקורה בין רחוב צלאח א-דין לבין השוק הפעיל
(מקור: אל-עכו)

ונחזור ל'ליל הגשרים' ולאובדנם של לוחמי הפלמ"ח. בשנה שעברה (2013) ראה אור בהוצאת 'כרמל' ספרו המרגש של ד"ר דב גביש, שאחיו הבכור יהודה היה בין הנופלים, והוא מוקדש כולו לתיאור פרשת ליל הגשרים והחיפוש אחר י"ג הנעדרים.


הנה מה שכתב גביש על פרשת האנדרטה (עמ' 162-161):


     [ ...]



יום חמישי, 26 ביוני 2014

תכשיטי מקובלים וטבעת אטלנטיס המסתורית

מעשה בעידו וינטר, מקוראי עונ"ש המסורים, שהלך במדרחוב הירושלמי ואת עינו צדה חנות שמציגה לראווה משקפיים מיוחדים במינם, לפחות על פי שמם: משקפי קבלה.

שפשף עידו את עיניו, נכנס פנימה ובחן את המשקפיים מקרוב. אולי הגיעה השעה לרענן את קולקצית המשקפיים שלו במוצר חדשני ומבטיח? ואכן כך הוא! 'משקפי קבלה', לא פחות. אמר בלבו: 'אם קבלה היא – נקבל; ואם לדין – יש תשובה'.

האם המרכיב או חובש אותם (עיינו בפוסט שדן בשאלה מה בדיוק עושים עם משקפיים) יראה מה שלא ראתה שפחה על הים? האם כיחזקאל בן בוזי יחזה במעשה המרכבה? האם יגלה את סודות מעשה בראשית ויברא בכל ערב שבת עגל משולש בהבל פיו?

והאם ייתכן כי אלה המשקפיים שהרכיבו רבי שמעון בר יוחאי, משה די-ליאון, משה קורדוברו, האר"י, הרב אשלג, גרשם שלום ומדונה?

עידו התאפק ולא ניסה (האמת, משקפיים מכוערים למדי), והסתפק בצילומם.



לאחר מכן, כשראה שגם ברחוב דיזנגוף בתל-אביב יש חנות לתכשיטי קבלה, החליט עידו לחפור מעט באינטרנט. לתדהמתו גילה שאין מדובר בגימיק אלא ברשת של ממש – 'חנויות האר"י' – שמוכרת 'תכשיטי מקובלים', ומביאה את הוולגריזציה של הקבלה לשיא בלתי מוכר וקרדום להתפרנס ממנו.


כמובן שלאר"י יש גם חשבון פייסבוק:


בחרדת קודש חזרתי לקטלוג התכשיטים, אך התקשיתי להכריע בין 'טבעת זעיר אנפין ומלכות' (סגולה לאיחוד הנשמה ולהרמוניה זוגית), 'תליון תיקון אדם וחוה' (עוצמה ואיזון בנפש האדם ואיזון בין זכר לנקבה), 'תליון דג צדיק וטוב לו'! (הגברת שמחת החיים והעליצות) ו'תליון סוד המרכבה' (עטיפה רוחנית המגינה מאנרגיות מזיקות ומושך את העין הטובה).

כיוון שכך, החלטתי להתמקד בגלרית ה'מיוחדים'.


כבכבלי קסם נמשכתי אל 'טבעת אטלנטיס'.

מה הקשר בין תורת הקבלה היהודית העתיקה לבין אותה יבשת אגדית ומסתורית? ביקשתי לקבל 'מידע נוסף', ואכן קיבלתי, ובגדול.

אוסף של הבלים מקושקשים כאלה כבר מזמן לא ראיתי:


ולסיכום: הבוז למלעיגים ולקטני האמונה. נסו והיווכחו!

יום שלישי, 24 ביוני 2014

מאה שנה לשיגעון הגדול: מלחמת העולם הראשונה בספרות העברית

חיילים יהודים בצבא האוסטרי בימי מלחמת העולם הראשונה (ויקיפדיה)

מאת אבנר הולצמן

א. הספרות העברית בימי מלחמת העולם הראשונה

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, לפני מאה שנה בדיוק, הייתה הספרות העברית באחת מתקופותיה הטובות ביותר, בעיצומו של מה שאפשר לכנות ממרחק השנים בשם 'עידן הקלאסיקונים'. קבוצה גדולה של סופרי מופת, בשירה ובפרוזה, הייתה מצויה אז בשלבים שונים של מהלך יצירתי עשיר ופורה ביותר, ויצירות שבאו לעולם בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 מהוות עד היום את בסיס התרבות הספרותית שלנו. כדי לסבר את האוזן די אם אציין כמה מן הסופרים הבולטים שהיו פעילים בשנת 1914: ביאליק וטשרניחובסקי, שניאור ופיכמן, ברנר וברדיצ'בסקי, גרשם שופמן ודבורה בארון, אורי צבי גרינברג ויעקב שטיינברג, ש"י עגנון ודוד פרישמן, ולא מניתי אלא תריסר שמות מתוך רבים מאוד. רובם ישבו עדיין במזרח אירופה, בתחומי האימפריה הרוסית, או במרכז אירופה – בגרמניה ובאוסטריה, לרבות גליציה. מיעוטם כבר פעלו בארץ ישראל העות'מנית של שלהי תקופת העלייה השנייה והניחו בה יסודות למרכז החיים והפעולה של הספרות והתרבות העברית לעתיד לבוא. 

מכיוון שהספרות העברית הצטיינה תמיד ברגישותם של מנגנוני החישה שהפנתה אל העולם, רק טבעי שאירוע דרמטי אדיר ממדים ועתיר השלכות על הכלל והפרט כמו מלחמת העולם הראשונה מצא בה ביטוי נרחב; מה גם שכל הסופרים שהזכרתי וחבריהם ישבו בפועל בארצות שבהן התנהלה המלחמה או בארצות שהשתתפו במלחמה, ורובם אף הושפעו ממנה באופן אישי. הם היו ערים וקשובים ביותר אל המציאות הקטסטרופלית שסבבה אותם, וגייסו את מיטב כלי ההבעה שלהם כדי לעצב ולשקף אותה. מטבע הדברים הם תהו במיוחד על הנקודה היהודית – על גורלם של יהודים כיחידים וכקהילות שטולטלו בסערה הגדולה. צירוף הפרספקטיבות השונות של הסופרים שישבו בכל הארצות הלוחמות ומכל הצדדים של קווי החזית מעלה תמונה מורכבת ומגוונת ביותר, וכדי להמחיש את הדברים על קצה המזלג אתן שמונה דוגמאות קצרות. 

חיים נחמן ביאליק, תושב אודסה באותה העת, שהיה נתון בשתיקה יצירתית ממושכת מזה שנים, התנער ממנה בבת אחת בקיץ של 1915, וחיבר שיר וסיפור שעקבות המלחמה ניכרים בהם בבירור. השיר הוא 'למנצח על המחולות', המתאר חבורת יהודים מסתחררת בריקוד אקסטטי מתלהט והולך באווירה פרועה של הפקר ומהומה, עד שמחול המוות שלהם מגיע לשיאו ולסיומו בהילולת חורבן נואשת. הסיפור הוא 'החצוצרה נתביישה', המתאר מפגש עם חייל מילואים יהודי ותיק שגויס להשתתף במלחמה. במסווה של זיכרון ילדות כאוב על משפחתו של החייל, שגורשה מביתה בכפר ערב פסח, הסיפור מעלה תהיות נוקבות על הטעם וההיגיון המוליכים יהודים להשליך נפשם מנגד למען עם ומלך העוינים וצוררים אותם, וממילא מבצבץ מתוכו הפתרון הציוני. 

גלויה עם דיוקנו של ח"נ ביאליק הצעיר. 
הציטוט הוא מן הבית האחרון של שירו 'עם פתיחת החלון' (1901)

שאול טשרניחובסקי, שעשה אף הוא את השנים ההן ברוסיה כרופא צבאי, העלה מתוך המלחמה את מחזור הסוניטות המרשים 'לַשֶׁמֶשׁ' – מן השיאים הגבוהים ביותר של יצירתו. הוא עיצב בו את משבר העולם במלחמה, עולם של הרס והרג המוני, מוכה אימה ומבוכה, בתוך עולם הבלהות המשובש הזה נאבק המשורר לשמור על שלמות נפשו ועל חוסנו הפנימי ולהגן על הערכים האנושיים האוניברסאליים שהוא מבקש לנצור. 

מתוך 'לשמש' של טשרניחובסקי (אודסה, 1919)

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בברלין התגורר באותן שנים מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שהיה אז עדיין נתין רוסי ולפיכך כפוף לפיקוח ולהגבלות מצד השלטונות הגרמניים. הוא אמנם לא תיאר את המלחמה בסיפוריו, אבל עקב אחר מהלכיה יום יום וליווה אותה ברשימות מפורטות ביומנו האישי, שפורסמו רק בשנים האחרונות. מצד אחד ניכרת בכתיבתו הדאגה להמוני היהודים במזרח אירופה שהפכו לפליטים נרדפים, ובמיוחד החרדה לגורלם של בני משפחתו שנותרו ברוסיה והקשר עמם אבד. מצד אחר מצויים ביומנו גילויים מפורשים של פטריוטיזם גרמני. ברדיצ'בסקי, ששאף שנים רבות לקבל אזרחות גרמנית והעריץ את האומה הגרמנית עקב במתיחות ובהזדהות אחרי מהלכיו של הצבא הגרמני ביבשה ובים, שמח על נצחונותיו והצר על תבוסותיו. 

שמואל יוסף עגנון הצעיר עשה גם הוא את שנות המלחמה בגרמניה, בעיקר בברלין ובלייפציג. כעבור יותר משלושים שנה חזר אל אותם ימים וחיבר את סיפורו הארוך 'עד הנה', שהוא מעין אנטומיה מקיפה ומעמיקה של החברה הגרמנית הכללית והיהודית בימי מלחמת העולם הראשונה. בעיקר בולט ביצירה זו תיאור ההתפוררות החברתית הפוקדת את גרמניה בשנות המלחמה, תוך כדי תיאורי בלהות של הנכים המעוותים הממלאים את רחובותיה. בתוך כך מתואר הסבך המיוחד שנתונים בו יהודי גרמניה המתלבטים בין זהותם הלאומית הייחודית לבין חובת הפטריוטיות לארץ מגוריהם. 

ואילו גרשום שופמן, אמן הסיפור הקצר והקצרצר, בילה את שנות המלחמה כפליט נרדף בווינה, ותיעד את התקופה הזו ברבים מסיפוריו. מצד אחד יש בהם ביטוי למצבם האומלל והרעוע של פליטים יהודים מזרח-אירופים כמוהו, בתוכם סופרים ואנשי רוח, המקיימים את עצמם בקושי ובהסתר, 'במצור במצוק', ככותרת אחד מסיפוריו הבולטים. מצד אחר הפנה שופמן את מבטו האירוני אל האקסטזה המלחמתית ששטפה את החברה האוסטרית הכללית, ותיאר באותו הקשר כמה וכמה מעמדים גרוטסקיים בכיכובם של שרים וקצינים, פצועים ונכים, שכאילו נלקחו מציוריו הנשכניים של גיאורג גרוס

רישום של גיאורג גרוס למחזה 'החייל האמיץ שווייק', גרמניה 1928 (50Watts)

מהדורת עם עובד, 1970
גם בארץ-ישראל ניכר רישומה של מלחמת העולם הראשונה על האוכלוסייה היהודית הקטנה, למשל בפרשת הגירוש ההמוני של תושבי תל-אביב בידי הטורקים, שהפכה אותם לפליטים נודדים והפילה בהם חללים רבים ברעב ובמגפה. יוסף חיים ברנר היה אחד מן הפליטים האלה, כשגלה עם משפחתו צפונה לחדרה ולזכרון יעקב. כמה מסיפוריו הקצרים החשובים, כגון 'המוצא' ו'עוולה', בוקעים מתוך הימים ההם ומעלים דילמות מוסריות קשות שאוכלוסיית הגולים נאלצה להתמודד עמן. ואילו דבורה בארון, יחד עם בעלה יוסף אהרנוביץ ובתה התינוקת הייתה בין תושבי תל-אביב שהוגלו לאלכסנדריה שבמצרים, שם שהו כפליטים עד תום המלחמה. חייה בתקופה הקשה ההיא שימשו יסוד לרומן 'הגולים', המתאר בלא כחל ושרק את חייהם הקשים של גולי מצרים ומסיים בשיבה לארץ ישראל שכמוה כגלגול מחודש של יציאת מצרים.

אי אפשר לפסוח בהקשר הזה על דב סדן, שהיה בן שתים-עשרה כשפרצה המלחמה ובן שש-עשרה כשהסתיימה. כעבור שלושים שנה גולל בפירוט את קורותיו בשנים ההן בספר הזכרונות המרתק 'ממעגל הנעורים', ותיאר בו את הטלטולים, הסכנות, מראות החורבן ורגעי האימה שחווה עם משפחתו כפליטים נודדים, מאז שנעקרו מעירם ברודי ועד שחזרו אליה סמוך לתום המלחמה. בשנות מלחמת העולם הראשונה עוצבה תודעתו של דב שטוק הילד והנער, ואין זה מקרה שמתוך מהומת המלחמה וחוויית הפְּליטוּת חסרת האונים הפציעה תודעתו הציונית, כמשתקף בפרק הסיום של הספר, 'עין לציון'. 

גלוית דואר: ברודי, 1914 (ויקיפדיה)

ב. ספרות מלחמת העולם הראשונה

די בדוגמאות הקצרות האלה, שהן מעט מהרבה, כדי להראות איזה עושר והיקף של התבוננות וחוויה גלום בספרות העברית שנולדה מתוך המערבולת העצומה של מלחמת העולם הראשונה. ואף על פי כן, כאשר אנו חושבים על המושג 'ספרות מלחמת העולם הראשונה' לא אלה הסופרים ולא אלו היצירות המנצנצים בתודעתנו באופן מיידי. כך הדבר לא רק בתחום הספרות העברית. הביטוי 'ספרות מלחמת העולם הראשונה' שמור בביקורת ובמחקר לגִזְרה יצירתית מצומצמת יותר – לא ליצירות שחיברו מי שצפו במלחמה מרחוק או שנפגעו ממנה כאזרחים בעורף או שחוו אותה כפליטים מטולטלים, אלא ליצירות הבוקעות ועולות מתוך שדות הקטל ממש, יצירות שגיבוריהן הם הלוחמים בחפירות הבוציות והמדממות ומחבריהן היו אף הם מן הלוחמים בקווי החזית. ספרות כזו הופיעה בכל הארצות שהשתתפו במלחמה, ובמבט כולל אפשר לזהות בה שני גלים עיקריים: הגל הלאומי-ההרואי, שעיקרו בשנים הראשונות של המלחמה; הגל הפציפיסטי האנטי-מלחמתי, שהחל להופיע בשלהי המלחמה והתעצם עוד יותר בשנים שאחריה. מדובר במין תגובה מושהית, שהגיעה לשיאה בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים.
המהדורה הראשונה של 'במערב אין כל חדש', ברלין 1929

למעשה, יצירות הספרות החשובות ביותר שהניבה מלחמת העולם הראשונה שייכות לגל השני הזה, ודי אם נציין כמה דוגמאות בולטות, כולן משנת 1927 ואילך: 'הקץ לנשק' של ארנסט המינגוויי (1927), 'שלום ולא להתראותשל רוברט גרייבס (1929), 'מלחמה' מאת לודוויג רֶן (1929), 'הריב על אודות סרג'נט גרישה' של ארנולד צווייג (1932), ומעל כולן הרומן 'במערב אין כל חדש' של אריך מריה רֶמַרק (1929). ספרו של רמרק כבש בסערה את אירופה, נמכר בתוך זמן קצר במיליוני עותקים, הוסרט והוליד שפע של חיקויים נחותים, אם כי כידוע הרושם האדיר שעוררה הקריאה האנטי מלחמתית הגלומה בו לא בלם כלל את דהרתה של המפלגה הנאצית אל השלטון זמן קצר לאחר מכן. 

האם יש לספרות העברית חלק ונחלה גם בספרות המחאה האנטי-מלחמתית של לוחמי החפירות? בהחלט כן, אם כי לא בשפע. כתריסר סופרים עברים, שהשתתפו במלחמה כחיילים בצבאות השונים – הרוסי, האוסטרי, הטורקי, וכן בגדודים העבריים, נתנו לחוויה הזו ביטוי, בעיקר בסיפורים וברומנים. היו ביניהם דמויות בולטות או בולטות-למחצה. יהודה בורלא, יעקב חורגין ול"א אריאלי פרסמו סיפורים מנסיונותיהם הלא-קלים בצבא הטורקי. שאול טשרניחובסקי העלה בסיפוריו מחוויותיו כרופא בצבא הרוסי. אורי צבי גרינברג שילב בשירתו – אמנם בעיקר ביידיש ופחות בעברית – תמונות זוועה שנחרתו בו מן הקרבות שנטל בהם חלק בחזית הסֶרבית כחייל בצבא האוסטרי. שמואל בס פרסם רומן מחיי הגדוד העברי, והיו עוד שפרסמו סיפורי מלחמה, כמו יהושע השל ייבין, שמעון הבר-הלנר ומנחם זלמן וולפובסקי. אך רק סופר עברי אחד הפך את חוויותיו כלוחם במלחמת העולם הראשונה לאחד המוקדים העיקריים ביצירתו הספרותית, והוא אביגדור המאירי.

ג. אביגדור המאירי ו'השיגעון הגדול'

אביגדור המאירי במדי הצבא האוסטרו-הונגרי
מהדורת 'דביר', 1989

כשמחפשים היכן מצויה תרומתה המובהקת של הספרות העברית לספרות הלוחמים של מלחמת העולם הראשונה, מן הראוי לעסוק קודם כל ומעל לכל ביבול הספרותי הנכבד שאביגדור המאירי הותיר אחריו בנושא זה: שני רומנים אוטוביוגרפיים, שלושה קבצים של סיפורים קצרים, כחמישים שירים ליריים, מחזה אחד וגם חלק מפעילותו כמתרגם.

מתוך המכלול הזה אתמקד כאן רק ביצירה הבולטת ביותר – הרומן 'השיגעון הגדול', שהופיע בשנת 1929. בין שאר סגולותיו הוא נחשב גם לרב-המכר הממשי הראשון בתולדות הסיפורת העברית, ואין פלא בדבר, משום שמדובר ברומן קריא, דרמטי, רב-אירועים, צבעוני, סוחף ומגרה שלֵיחו לא נס גם אחרי שמונים וחמש שנה. 
ערב מלחמת העולם הראשונה כבר יצאו להמאירי מוניטין גם בספרות העברית וגם כסופר ועיתונאי הונגרי. הוא שילב פעילות בתנועה הציונית בהונגריה עם מעורבות אינטנסיבית בחיי התרבות והבוהמה של בודפשט, שבה התגורר. באופן פרדוקסלי ראה את עצמו כיהודי לאומי בעל הכרה אבל גם כפטריוט הונגרי, בלא שנתן לעצמו דין וחשבון ממשי על הסתירה בין שני מרכיבי זהותו.

ספר שיריו הראשון של אביגדור המאירי, בודפשט 1912 (ספריית הקונגרס)

עם פרוץ המלחמה נסחף גם המאירי (אז פוירשטיין) בגל ההתלהבות הלאומית והתגייס לצבא ההונגרי, שהיה חלק מן הצבא המשותף של הקיסרות האוסטרית. הוא השתתף בקרבות גליציה נגד הצבא הרוסי במשך יותר משנתיים, ואף הגיע לדרגת קצונה, עד שנפל בשבי הרוסי בסתיו של שנת 1916. לאחר מסע ייסורים בין מחנות שבויים השתחרר בעקבות מהפכת פברואר 1917, הגיע תחילה לקייב ואחריה לאודסה, ובה עשה את השנים הסוערות של מהפכת אוקטובר ומלחמת האזרחים ברוסיה. הוא התקבל בזרועות פתוחות על ידי קבוצת הסופרים העברים שישבה אז באודסה, ובראשה ח"נ ביאליק, וחידש את פעילותו הספרותית בכתיבה ובתרגום. ב-1921, נחלץ מרוסיה עם קבוצת הסופרים שהצליחה לצאת משם בהשתדלותו של ביאליק ובסיועו של הסופר מקסים גורקי, ועלה לארץ ישראל. בכך נחתם הפרק האירופי בחייו, שהיה עתיד לפרנס חלקים גדולים מיצירתו הסיפורית. 
דבר, 6 בנובמבר 1929 

הרומן 'השגעון הגדול', שהופיע ב-1929, הוא תוצר מובהק של הגל השני, המאוחר, של ספרות מלחמת העולם הראשונה, ובצדק הודגש הדמיון הרב בינו לבין 'במערב אין כל חדש'. יחד עם זאת, כבר במודעות הפרסומת שליוו את הופעת הספר הודגש ייחודו המובהק, כספר המבטא באופן חסר תקדים את מצוקתו המיוחדת של החייל היהודי במלחמה זו.

ואכן, אף על פי שכמיליון ורבע חיילים יהודים נטלו חלק במלחמה, בכל הצבאות שהשתתפו בה, הנושא הזה כמעט לא נדון בספרות האירופית, ולא בא לידי ביטוי אפילו ביצירתם של סופרים יהודים, או ממוצא יהודי, שביטאו את חוויית המלחמה, כגון ארנולד צווייג, פרנץ וֶרפֶל, קרל קראוס, זיגפריד ששון או אייזק רוזנברג. היה בהחלט על מה לכתוב, שהרי מלבד הסבל הרב, שהיה מנת חלקו של כל חייל במלחמה זו, נאלצו החיילים היהודים לעמוד בשורה של לחצים ומבחנים נוספים, שגרמו להם להיקרע בין דילמות קשות. 

שורש הבעיה היה שאלת 'הנאמנות הכפולה', כלומר המתח בין הזהות היהודית ובין ההשתייכות הלאומית, שהתקיים במידה כזו או אחרת בכל הצבאות, גם באלה שלא שררה בהם אנטישמיות גלויה ובוטה כבצבא הרוסי. אפילו בצבאות בריטניה וארצות הברית הנאורות לא נמלטו החיילים היהודים מגילויי חשדנות כלפי מידת נאמנותם, שלא לדבר על הצבא האוסטרי שבו שירת המאירי, אשר שררה בו אנטישמיות סמויה על אף שהותר ליהודים ששירתו בו להגיע לדרגות קצונה גבוהות. אין ספק שחלק נכבד מגילויי הפטריוטיות של חיילים יהודים במלחמה זו נבע ממניעים כנים לחלוטין, וכי התלהבותם והתנדבותם עם פרוץ המלחמה, ומעשי הגבורה שלהם במהלכה, נבעו מהתעוררות רגשות עמוקים כלפי ארצותיהם. בה במידה אפשר לשער, שחלק אחר מן הגילויים האלה היה פרי רצון מחושב לחזק את מעמדם של היהודים בארצות מושבם בזכות הפגנת נאמנות זו. כנגד נאמנות זו למדינותיהם עמדה לפני החיילים היהודים עובדה קשה לעיכול, שגם בצד השני מצויים יהודים, וקל לשער כיצד השפיעה ידיעה זו על תודעתם. סיטואציה כזאת של יהודים הנלחמים ביהודים מעולם לא התרחשה בממדים כאלה לפני כן (ואף לא אחרי כן). לא היה זה מופרך לצפות שיהודי מרוסיה, הנלחם תחת דגלו של הצאר, יהרוג יהודי מגליציה, הנלחם למען הקיסר פרנץ יוזף. היקפם הגדול של הצבאות וריבוי החיילים היהודים בהם אכן הביא להתרחשותן של אפיזודות מקבריות ואבסורדיות כאלה. קושי נוסף שעמד לפני חיילים יהודים שהשתייכו לצבאות כיבוש היה המפגש עם האוכלוסייה היהודית המקומית והחשיפה לסבל שנגרם לה מידי צבאם שלהם, כגון התעללותם האכזרית של חיילים רוסים ביהודי גליציה הכבושה. 

גלוית דואר: חייל גרמני משוחח עם יהודים בלודז', 1915 (קדם)

כל הנושאים האלה באים לידי ביטוי ב'השיגעון הגדול'. מבחינה ספרותית זו יצירה מורכבת, שמאורגנת בשרשראות ניגודים ובמערך של מוטיבים חוזרים, כגון מוטיב השיגעון השזור בו לכל אורכו. אבל כאן אתרכז בעולם הנפשי הנשקף מתוך הרומן – בקרב המרתק הנערך בתוך תודעתו של המספר (הוא אביגדור המאירי עצמו) בין המרכיבים השונים של זהותו. 

ניתן לתאר את 'השיגעון הגדול' כסיפורה של מטמורפוזה החלה בגיבור בשלושה מישורים: א. מאינטלקטואל יהודי-הונגרי מנוכר, כפי שהוא מצטייר בפרקים הראשונים, הוא נהפך ליהודי לאומי גאה הלוחם על כבוד עמו;  ב. מאזרח המתייחס אל אנשי הצבא בבוז מתנשא הוא נהפך לחייל מקצועי, ומסתגל במהירות לשינויים באורח החיים ולהתהפכות סולם הערכים הקודם; ג. במקביל להפיכתו מאזרח לחייל מתחולל בו תהליך מנוגד: נוכח המציאות הקשה והלא-הרואית מתחלף הפטריוטיזם התמים של ראשית המלחמה בהשקפה פציפיסטית נחרצת, המציבה את חיי האדם כערך הדוחה כל ערך אחר. 

באופן מוזר וייחודי 'השיגעון הגדול' הוא רומן פציפיסטי ורומן הרואי בעת ובעונה אחת. ליתר דיוק: הוא רומן פציפיסטי אירופי ורומן גבורה יהודי. 

המהדורה הראשונה (2000 עותקים) אזלה בתוך כמה חודשים... (דבר, 11 באפריל 1930)

זיקתו של 'השיגעון הגדול' אל הספרות הפציפיסטית האירופית שפרחה בין שתי מלחמות העולם ניכרת בשפע המוטיבים האנטי-מלחמתיים הפזורים בו ומצטרפים לכדי אמירה בוטה בגנות המלחמה בכלל. ההשקפה האנטי-מלחמתית צומחת ומתבססת משמתגלה המלחמה בממשותה הפיסית, הגסה והאכזרית, ומשחודרת אט אט לתודעה עובדת סופיותו הנחרצת של המוות. ההכרה המתגבשת באיוולת שבמלחמה מולידה תהייה על דמותו של האחראי לה, הקיסר פרנץ יוזף, ועל מניעיו. נושא אחר הוא החורבן שהמלחמה מחוללת והסבל שהיא גורמת לאזרחים ולחיילים. ב'השיגעון הגדול' מוקדשים לכך כמה תיאורי זוועה נוראים. המחאה וההתמרמרות של המספר על אדישות האזרחים שבעורף לסבלם של החיילים מובעת בעיקר בפרק המוקדש לתיאור חופשתו בבודפשט, שם הוא נדהם להיווכח כי 'חיי האושר הולכים במסלולם הטבעי', וכי איש אינו נותן דעתו על קורבנם של הלוחמים. פער גדול לא פחות קיים בתוך הצבא עצמו בין קצינים לחיילים, והמאירי מצייר זאת בניגודי שחור-לבן: כמעט כל הקצינים הם אנוכיים, הוללים ומושחתים, פחדנים וסדיסטים, ולעומתם מתקיימות הרמוניה וחיבה הדדית ביחסים בין החיילים הפשוטים לבין עצמם. אופייני לספרות המלחמה הוא, כי בניגוד לעוינות ההדדית בין חיילים לקצינים אין המספר וחבריו חשים כל שנאה כלפי האויב הרוסי. אדרבה, בולטת תחושת ההזדהות בין חיילים מן השורה שיש להם אינטרס משותף בסיום המלחמה, ואין הם מבינים את שיקולי מנהיגיהם להמשיכה. בצד ההזדהות קיימת גם סקרנות, תהייה על דמותו של האויב ורצון להתקרב אליו. המתח הפרדוקסלי שבין האהדה לרוסים כבני אדם לבין הלחימה האכזרית בהם מומחש פעמים אחדות בהרהוריו של המספר, ובייחוד בתיאור המפגשים המתקיימים במקרה בין חיילי שני הצדדים. אפילו במעמד הנפילה בשבי, החותם את הספר, המספר מדגיש את אהדתו לקצין הרוסי ששבה אותו ואת גילויי הכבוד ההדדי והידידות ביניהם. 

חיילים יהודים בצבא הגרמני, ריגה 1918

הספר זרוע מוטיבים נוספים המאפיינים את ספרות המלחמה; והווי החיים בחפירות, המתואר בו בהרחבה, מזכיר תיאורים דומים בספריהם של רמרק, ברביס, גרייבס ואחרים. הרעב המיני, למשל, נדון בו בהרחבה, וכך גם האמונות התפלות שהחיילים שטופים בהן. לא נפקד מקומן של תמונות מבית החולים הצבאי, המופיעות כמעט בכל סיפור מלחמה; מתוארת הוצאתו להורג של עריק; מודגש יפי הטבע ומזג האוויר הנעים כניגוד למעשי הזוועה המתרחשים בו; מתוארת חרושת השמועות המאפיינת את המלחמה. בקצרה, זהו קטלוג של מוטיבים טיפוסיים המאכלסים את הספרות הפציפיסטית שבכל הלשונות. משום כך, ייחודו האמיתי של 'השיגעון הגדול' מעוגן בלא ספק באספקלריה היהודית שלו, המתקיימת בצִדו של המסר הפציפיסטי האוניברסלי והופכת אותו לעדות ספרותית יחידה במינה על הסיטואציה הבלתי אפשרית שנקלע אליה החייל היהודי במלחמת העולם הראשונה.

חיילים יהודים מצבאות אוסטרו-הונגריה וגרמניה בחזית המזרחית, חנוכה 1916

בהקדמת 'השיגעון הגדול' מציג המאירי את המימד היהודי של הספר כמין תוצר לוואי לחוויה האוניברסלית שהוא בא לתאר: 'אך בינתיים ראיתי בקרבנו גם את היהודי ... לא התכוונתי מראש לראות את היהודי שבי ובחברי-למוות – אך כך יצא'. ניסוח ממעיט זה אינו משקף את מעמדה האמיתי של הנקודה היהודית בספר, שבמרכזיותה חשו כל מבקריו. הישגו הגדול הוא אכן תיאור חוויית הלוחם היהודי. זו גולת הכותרת של הסיפורת שלו, אם לא של כלל יצירתו, וזו תופעה ייחודית בספרות העברית.

את התייחסויותו של המאירי ליהודים וליהדות ניתן למיין לחמישה תחומים עיקריים:
א. גילויי אנטישמיות, שמלווים את המספר מרגע פרוץ המלחמה ומשמשים כוח מניע של אפיזודות רבות. ההטחה 'יהודי' מפי ידידו היא נקודת מוצא המזעזעת את יסודות עולמו, מכרסמת בו וממריצה אותו להתגייס. עיקר ביטויי האנטישמיות באים מצד הקצינים הנוצרים כלפי המספר וחבריו היהודים, ומתגלים בקיפוח שיטתי של זכויותיהם, במניעת אותות הערכה והצטיינות שהם ראויים להם, בשידולם להמיר את דתם ובהיאחזות בדעות קדומות על היהודים, שהם כביכול 'מחוסרי הכוח ואמצעי המלחמה'. 

ב. כנגד האנטישמיות המספר דואג להדגיש את גילויי הגבורה היהודית של חיילים וקצינים כאחד. הוא כותב שיר על חייל יהודי גיבור, מתאר בהרחבה את העזתו ותושייתו של חברו יעקב מרגלית ואת חוכמת החיים והאדיקות במצוות של הדוד אסטרייכר הקשיש, ומפרט כל מקרה שבו הפליא חייל יהודי להצטיין בקרב. כחיזוק נוסף לתחושת הסולידריות היהודית הוא מרבה להזכיר משקעים מסורתיים השמורים בתודעתו: לימוד רש"י, דרשת הבר-מצווה שלו או רבנים ופוסקים גדולים שהיו גיבורי ילדותו. 

ג. כאנטיתזה ליהודים האמיצים והגאים ביהדותם מתוארים בספר מומרים לא מעטים, מהם אדוקים בשנאתם המופגנת ליהודים יותר מאשר הנוצרים מלידה. דוגמה לכך הוא השחקן מאדי, שרק לפני שעומדים להוציאו להורג בעוון בגידה מתגלה יהדותו כאשר הוא מבקש שחבריו היהודים יאמרו עליו קדיש. גם שאר המומרים או מסתירי יהדותם נחשפים לבסוף מרצונם או בעל כורחם, ויש בכך אמירה עקיפה כי נסיונות ההתבוללות לא יצלחו והפתרון טמון בגאווה היהודית המופגנת. 

ד. הנקודה היהודית ניכרת גם במחשבות החולפות מדי פעם במוחו של המספר בדבר מציאותם של חיילים יהודים בצבא האויב, אם כי בשום מקום הוא איננו מביא את עצמו לידי חשבון נפש בשאלה זו, החושפת יותר מכל את האבסורד המוחלט שבהתלהבותו הפטריוטית ההונגרית. עם זאת, גם ברמזים חטופים אלה, כגון ההרהור על האפשרות שבצד השני ניצב אולי המשורר זלמן שניאור, יש כדי לרמוז על הקושי שעמד לפני חיילים יהודים בכל הצבאות: מחד גיסא דוכאו כיהודים בתוך צבאותיהם, ומאידך גיסא אולצו להרוג בבני עמם בשם מטרות לא להם. 

מהדורת 'דביר', 1989
ה. הפתרון למצב היהודי המורכב המוצג בספר מצוי בכיוון הציוני. ככל שמתגלה אופיה האמיתי של המלחמה כן מתמעט אצל המספר הלהט הפטריוטי ההונגרי, ומתוך שרידיו מבקיעים כיסופים גדולים לייחוד לאומי יהודי. ציוניותו המוצהרת של המספר נזכרת אמנם כבר בראשית הספר ונרמזת לכל אורכו, אלא שזו נשארת רדומה ואינה מחייבת אותו למעשים, עד שבא הזעזוע עם הידיעות על הצהרת בלפור והקמת הגדודים העבריים, המחשמלות את המספר וחבריו. אז אין הוא יכול עוד להתחמק מן הדילמה בין שתי הנאמנויות, ובתום התלבטות, הבאה לידי ביטוי במונולוג נסער ומגומגם, הוא נותן את הגט להונגריה ונשבע אמונים לציונות ולארץ ישראל. המוצא ברור ומוגדר אפוא, אלא שנגזר על המספר לעמוד עוד בנסיונות קשים ולהתגלגל גלגולים רבים בחזית ובשבי עד שיוכל להגשים את משאת נפשו ולעלות לארץ ישראל. 

'השיגעון הגדול' יחד עם המשכו, רומן השבי 'בגיהנום של מטה', משקפים באופן נאמן למציאות, פחות או יותר, את שבע השנים הסוערות בחייו של אביגדור המאירי מאז תחילת מלחמת העולם הראשונה ועד שעזב את רוסיה ביולי 1921. צמד רומנים זה הוא הראשון בספרות העברית המציב במרכזו את דמותו של הלוחם היהודי, להבדיל מן החייל היהודי, שאת דמותו עיצבו כבר בראשית המאה סופרים כברנר וכשופמן על סמך נסיונם בצבא הרוסי, ועוד לפניהם בספרות ההשכלה י"ל גורדון.

ספריו של המאירי הם ראשונים בשורה ארוכה של יצירות סיפורת, שנכתבו רובן ככולן על רקע מלחמות ישראל (קצת גם על מלחמת העולם השנייה ובמיוחד על הבריגדה). ברור שבגלל אופיין של מלחמות אלה, שליוותה אותן בדרך כלל תחושה של הכרח והזדהות, לא צמחה בספרות העברית יצירה בעלת אופי אנטי-מלחמתי ממשי, לפחות עד אחרי מלחמת לבנון הראשונה (למעט יוצאי דופן ספורים המאשרים את הכלל, כגון ספרו של אורי אבנרי 'הצד השני של המטבע'). לכן קשה לומר, שספריו של המאירי יכולים להיחשב כפותחי מסורת פציפיסטית בסיפורת העברית. מסיבה זו ואחרות נראה, בסיכומו של דבר, שההקשר הטבעי של 'השיגעון הגדול' ושל 'בגיהנום של מטה' הוא בכל זאת הז'אנר של הרומן הפציפיסטי האירופי בין שתי מלחמות העולם, יותר מאשר ההקשר של הסיפורת העברית או הישראלית, שבה עומדים ספרים אלה נבדלים ומיוחדים, בדומה למחברם שכל ימיו עמד עמידת יחיד בצד הכלל וכנגדו.


אביגדור המאירי עם הקדשה בכתב ידו 'למירה הנחמדה' (אלבום בן-ציון כהנא, יד יצחק בן צבי)

יום ראשון, 22 ביוני 2014

סיפורי רחובות: הרמ"א מטריפולי

עמוד השער של שלחן ערוך, יורה דעה, מנטובה תפ"ב (1722). בצד שמאל: ציור דמיוני של הרמ"א.

שאלו כל משכיל ובן תורה מיהו הרָמָ"א (או הרֶמָ"א), ותשובתו תהיה מיד מוכנה על פיו: הן זהו רבי משה איסרליש, מגדולי חכמי ישראל בפולין של המאה ה-16, שפרס על ספר 'שלחן ערוך' של רבי יוסף קארו את 'המפה', כלומר הגהות ביקורתיות קצרות, שבאמצעותן ביקש לשמר את מנהגיהם של בני קהילות פולין ואשכנז.

הרמ"א, שנפטר בשנת 1572, קבור בקרקוב שבפולין, בבית קברות שנמצא מאחורי בית הכנסת המשפחתי הקטן אותו ייסד בשנת 1553 אביו הסוחר ישראל (ומכאן השם איסרליש). בית הכנסת קרוי דווקא על השם הבן: 'בית הכנסת חדש דרמ"א', והשם 'חדש' ניתן לו כדי להבדילו מבית הכנסת הגדול של שכונת היהודים בקרקוב, שכּוּנה 'אלטשול', כלומר הישן. אגב, בכל הלשונות האחרות, חוץ מעברית, מבטאים את שמו של הרמ"א בצורה שונה: רֶמוּ (Remuh).

על מצבת קברו של הרמ"א נחרט 'וממשה [רבינו] ועד משה [רמב"ם] לא קם כמשה [איסרליש] בישראל'. והנה מתברר כי הרבה ממשיכים קמו לו למשה זה.

שער הכניסה לבית הכנסת הרמ"א בקרקוב (מקור: הנוער העובד והלומד)

ד"ר אבישי טייכר עבר לאחרונה בשכונת רמת פנקס, שבאור יהודה, והופתע לגלות רמ"א חדש לחלוטין, שאף פעם לא שמע עליו.

אולי אפשר לקרוא לו הרמ"א של המזרחיים?


מיהו רבי משה אסרוסי, שזכה להיקרא בראשי תיבות מסורתיים אלו?

מדובר במשה בן ראובן אסרוסי (1919-1821), אחד מרבני טריפולי אשר בלוב, שחיבר ספר מלומד של שאלות ותשובות בדיני איסור והיתר בשם 'וישב משה' (שלושה חלקים; תוניס 1907-1897). השם רמ"א הודבק לו, ככל הנראה, הרבה יותר מאוחר והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.

כשעיינתי מעט בספרו שמחתי לראות שמדובר באיש עם הומור עצמי. הנה מה שכתב בפתח החלק הראשון של 'וישב משה': 'הקדמת המחבר, בבלבול דעת מדבר'



ככל שהמשכתי לבדוק גיליתי שיש עוד תלמידי חכמים ורבנים שמעריציהם מכתירים אותם בראשי תיבות אלה.

כך, למשל, הרב רפאל משה אלבז (1896-1823), תלמיד חכם ומחבר פורה מהעיר צֵפְרוּ שבמרוקו, שמוגדר 'מאדריכלי השירה העברית במרוקו'. בשנת 2013 ראה אור בהוצאת מאגנס ספר עב-כרס, שכתב מאיר נזרי, ובו הוא מכונה 'הרמ"א'.


אפילו הרב הראשי הספרדי לשעבר, מרדכי אליהו (2010-1929), זכה להיקרא רמ"א, במכון לסופרי סת"ם הקרוי על שמו 'ביד רמ"א'.


אבל לא רק רבני המזרח נטלו עטרה זו לעצמם. הנה גם הרב החרדי ההונגרי הקנאי משה אריה פריינד (1996-1894) זכה לכינוי 'הרמ"א' ולמוסדות המכונים על שמו 'מוסדות הרמ"א'.

JDN, כ' באלול תשע"א

ראו החילוניים כי טוב והתקנאו גם הם.

הרמ"א היה כינויו של ראש המפקדה הארצית של 'ההגנה', ועמיתתי פרופסור אניטה שפירא אף פרסמה בשעתו ספר, שחובשי בתי המדרש היו מתקשים מאוד לפענח את כותרתו:

הקיבוץ המאוחד, 1985

בין האישים שזכו להיקרא רמ"א, אף שספק אם עיינו אי-פעם בשלחן ערוך, היו יוחנן רטנר, משה סנה וישראל גלילי.

האדריכל פרופסור יוחנן רטנר (1965-1891), היה הרמ"א הראשון (מקור: הספרייה הלאומית)