א. כהנים, היזהרו!
מעל גיא בן הינום בירושלים בנו לאחרונה גשר – מיותר ומכוער, אבל לא זו הנקודה.
ראו את השלט שתלו שם:
 |
| צילום: מיקי מלכה (ותודה גם לטל סגל ולזאב קינן) |
האם זה קשור לטומאת המתים מבית הקברות הקראי שבצלע הדרומית של הגיא, או אולי לבית הקברות סמבוסקי (שכבר כמעט ולא קיים) שנבנה על הצלע הצפונית? אולי זה בגלל מערות הקבורה שם למטה בגיא ועצמות אדם שהתגלו שם (כנראה מהתקופה הכנענית), ושמא זה בכלל קשור לקרבנות שהוקרבו שם בימי קדם (גיהנום, לא)?
בקיצור, האוויר טמא מכל הצדדים. אז למה לקחת סיכון? עדיף לא להוציא אצבעות (וגם לא חלקי גוף אחרים)...
איך שלא נהפוך את זה. איבדנו את זה לגמרי. מעניין מי הגוף הרשמי שבנה את הגדר הפנימית וקבע את השלט הזה. ניחוש שלי: אתרא קדישא.
 |
| הגשר על גיא בן הינום (צילום: זאב קינן) |
הבאתי את התמונה ב
דף הפייסבוק שלי, והתגובות שבאו בעקבותיה מעניינות גם הן.
ב. מְגָרֵשׁ העכברים
התמונה צולמה בבני ברק, הנדל"ן לא מכאן.
 |
| צילום: גונן זיק |
שבעים אלף יורו לווילה ענקית בשטח 950 מ"ר, מרוהטת קומפלט ומוכנה למגורים, והעיקר ארבע דקות בלבד מהקבר של ר' שעיה – נשמע כמו עסקה טובה גם למי ששמו של ר' שעיה לא אומר להם מאומה.
אבל רק רגע. איפה זה בכלל?
ובכן קֶרֶסְְטוּר, או בפי דוברי יידיש קְרֶסְטִיר (לא קרעסטירר), הוא כפר נידח בצפון-מזרח הונגריה, ושמו ההונגרי הוא
בודרוגקרסטור. גרים בו היום פחות מאלף איש ועיקר תפארתו ומקור הכנסתו הוא קברו של ר' שעיה...
ומיהו ר' שעיה? זהו
ישעיה שטיינר (1925-1852), רב חסידי ועושה ישועות, שראשיתו כמשמש של אדמו"ר חסידי ידוע (צבי הירש פרידמן מליסקא), ולאחר שהלה נפטר מילא ר' שעיה את מקומו. הוא הציג עצמו כיהודי פשוט, אך התפרסם במידת הכנסת האורחים והצדקה שבה ניחן, ובעיקר במופתים ובנסים שחולל, ובשל כל אלה הגיעו אליו המונים. צאצאיו כבר ייסדו חסידות ושושלת משל עצמם, וכבודם מלא עולם.
 |
| העתק הנוסח שנחקק על מצבתו של ר' ישעיה מקרסטיר (מי באר ישעיהו, תרפ"ח) |
למרבית הגיחוך, ר' שעיה התפרסם לדורות בעיקר בכך שתמונתו היא סגולה לגירוש עכברים...
ג. המיסיון היהודי: זרוק את הטאבלט ותזכה לישועות
חיילת קרבית בצה"ל עברה בתחנת האוטובוסים המרכזית בירושלים והנה ניגשת אליה גברת חסודה ומציעה לה מתנה – 'קיט' מושך, עטור בסרט מתנה סגול, ובו כמה שוקולדים משיבי נפש. המארז נועד לנשים, ובלשונן 'אחיות יקרות'.
כשפתחה את מארז השי בהתרגשות היא מצאה בו מכל טוּב ארץ הקודש.
וזו תכולתו:
א. פתקא מן שמיא: פתקית בסייעתא דשמיא ובה מעיד הנחתום על עיסתו: 'אחות יקרה, את מחזיקה כעת
בידייך את אחת המתנות היקרות ביותר שיכול היה מישהו לתת לך'. לא פחות. פתקית נוספת מבשרת: 'קו הצניעות ממתיק לך את החיים'.
ב. מגנט למקרר: 'זקוקה לישועה? שמעת בשורה קשה? השידוך מתעכב? ... מצפה לחבוק תינוק? (פירוש רש"י: נכנסת להיריון בלתי
צפוי, לא רצוי, ומחוץ לנישואין) – קו הישועות במיוחד בשבילך!'
ובקו עצמו ערוצים הרבה: שיעור יומי וסיפורי ישועות (לנשים בנפרד ולבנות בנפרד), שמירת הלשון, 'מתחזקות' ועוד.
ג. עלונים לדוגמה (מס' 144 ומס' 152): לפי המספרים כנראה שיש במלאי לפחות עוד 150 עלונים כאלה עם 'סיפורי ישועות של מאזינות'.
מהטור שבצד שמאל אפשר לראות של'קו הצניעות' יש סניפים בכל העולם, מצרפת וקנדה ועד מקסיקו ואוסטרליה, ובכל מקום יענו לכם בשפתכם: רוסית, אנגלית, צרפתית וספרדית. בארה"ב של אמריקה – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – תוכלו להקשיב ולדבר באנגלית, בעברית וביידיש.
מה נבחר מתוך השפע הגדול הזה כדי להתחזק?
הנה למשל המעשה המופלא מן הטאבלט, אשר באשמתו קרו לאישה האנונימית (הן תמיד אנונימיות) צרות צרורות, ובזכות הוצאתו מן הבית ישועות גדולות. האישה קיבלה ממקום עבודתה טאבלט במתנה, ואז התחילו הצרות... התינוקת נפלה
מן הבימבה, קיבלה מכה בראש והחלה לפרכס ('פחד פחדים!'). בד בבד הציפה מכונת הכביסה את הבית וכל הצנרת
בבית דרשה החלפה מיידית. הטאבלט נזרק והכל חזר למקומו בשלום. הבת הרגישה טוב והאינסטלטור, שעבד יומיים, סירב לקחת תשלום. נס ענק! הארה משמים!
 |
צילומים: זאב קינן
|
ובשוליים, באוניברסיטת חיפה פועל 'ארכיון הסיפור העממי בישראל' (אסע"י), שאותו ייסד פרופ' דב נוי בשנות החמישים של המאה הקודמת. אני מקווה שמי שעובד בארכיון זה ישכיל לצרף את החומרים הללו לארכיון זה.
ד. ביוש בבית הכנסת?
בית הכנסת של עולי לוב הוקם בשנת 1938 (אדר ב' תרצ"ח) בקומה השנייה של בניין ברחוב איסרליש 12 בשכונת מונטיפיורי בתל
אביב. זה היה לפני 85 שנים.
כנהוג בבתי כנסת, על קירות האולם קבעו הגבאים לוח שיש עם רשימת הנדבנים שתרמו לבניין גג בית הכנסת (כאמור, בית הכנסת נבנה בקומה השנייה); שלא כמקובל הם לא נמנעו מלציין את אלה שלא נתנו כלום, ליתר דיוק נתנו 0 לא"י.
 |
| צילומים: יוחנן פלוטקין |
האם היתה כאן כוונת מכוון לבייש את אלה שלא נשאו בעול (קמצנים או מעוטי יכולת), או שמא הדבר נעשה באיזו מין תמימות בירוקרטית: למען הסדר הטוב יצוינו כולם, כולל מי שלא נתן, שמן הסתם היה עני ודל שממילא לא ציפו ממנו לכלום.
'אני נוטה', כתב לי יוחנן פלוטקין, 'לאפשרות השנייה, משום שקשה לי להאמין שמי שחטף שיימינג
ניצחי לא פעל בכל כוחו נגד זה. אני גם חושב על המבוכה של בניהם ונכדיהם של המונצחים, ומה עבר בראשם כאשר ביקרו
בבית הכנסת'.
מעניין גם הכינוי של עולי לוב את עצמם בשם 'עולי לביא'. ברור שיש כאן הד לשמו של המקובל והרב שמעון לביא (מחבר הפיוט 'בר יוחאי'), ממגורשי ספרד, שחי בטריפולי שבלוב במאה ה-16 ושם מנוחתו כבוד. אבל לביא זה גם שם עברי נאה ללוב. לא ראיתי מקומות נוספים שבהם כונו כך עולי לוב.
בעלי התוספות
ד"ר גילה וכמן הפנתה את תשומת לבי למאמרו של יצחק טסלר, 'מתפללים ומשלמים: כמה עולה להחזיק בית כנסת?', שבצירוף מקרים מעניין התפרסם ממש לפני חודש וחצי ב-Ynet. מן המאמר עולה כי אין מדובר בביוש כלל, והאנשים המסוימים הללו תרמו גם תרמו, אבל לא בכסף. האחד תרם בע"י, כלומר בעבודת יד, ורעהו היה מב"ע, שפירושו מנהל ביצוע עבודה.
.jpg)
