 |
| איורים: נעם נדב |
מאת רון זרחי
דוד אסף, אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי, ירושלים: מאגנס, 2026, 432 עמ'.
 |
| על העטיפה: נחום גוטמן, צעדים ראשונים, 1937 |
בשונה מהכרך הקודם, שפרקיו (כלשון המחבר) 'היו אקלקטיים ומוינו לחמישה שערים נושאיים', כל פרקי הכרך הנוכחי עוסקים 'בנושא אחד מיוחד: שירי זמר על אמא, וליתר דיוק, על האֵם היהודייה והישראלית'. לספר שני שערים: הראשון – 'בגולה' – על שירי זמר שאמא במרכזם, שחוברו בארצות מזרח אירופה ובשלוחותיה, בעיקר באמריקה ובארץ ישראל; והשני – 'במולדת' – ובו שירים על אותו נושא, שחוברו בארץ ישראל ובימי המדינה.
כתיבתו של דוד אסף בתחום הזמר העברי, היא במידה רבה המשך למפעלו הייחודי של אבי מחקר הזמר העברי אליהו הכהן, שאף כתב את דברי ההקדמה לשיר הוא לא רק מילים, והלך לעולמו במהלך כתיבת הכרך הנוכחי. בהקשר זה ראוי להביא את דבריו של אסף כלשונם, מתוך המבוא לספר: 'נפלה בחלקי הזכות לעבוד עמו ובקרבתו כעשר שנים, לערוך עשרות ממאמריו ולפרסמם, ובעיקר ללמוד תורה מפיו ומפי כתביו'. מכאן גם המחווה היפה והמתבקשת של הקדשת הספר לזכרו של הכהן: 'יהיה ספרי מנחת זיכרון צנועה לאדם דגול זה'.
 |
| אליהו הכהן ודוד אסף, אוגוסט 2018 (צילום: דליה הכהן) |
הספר כמעט שאינו עוסק בהיבט המוזיקולוגי של הלחנים או בניתוח ספרותי של הטקסטים, אלא מתמקד בשירי הזמר כתעודות תרבותיות, המשקפות אירועים, דמויות ותקופות היסטוריות שונות, לצד מידע רב על הרקע להיווצרות השירים, דמויות יוצריהם (כותבים, מלחינים, מתרגמים ומבצעים), התקבלותם, גלגוליהם המפתיעים ועוד. על אף שהמחבר אָמוּן על מחקר אקדמי, הוא מכוון את כתיבתו לכלל שוחרי הזמר באשר הם ולאוהבי 'הסיפורים הטובים', ובהחלט מצליח להנגיש את הספר לקהל יעד רחב.
אחד הדברים שמייחדים את גישתו של אסף בכתיבה על הזמר העברי, הוא הגדרתו המרחיבה למושג זה. התשובה המקובלת לשאלה 'מהו זמר עברי?', היא שזהו שיר זמר שנכתב בשפה העברית, בדרך כלל בארץ ישראל או במדינת ישראל, או שחוּבּר בגולה בזיקה כלשהי לארץ ישראל או לתרבות היהודית לגווניה. שירים שנכתבו בגולה, ביידיש או בלדינו, נכללים בהגדרה זו רק אם הם מוּכּרים ומוּשרים בתרגום לעברית.
ומה לגבי שירים שנכתבו בגולה ואין להם כל זיקה לארץ ישראל, ואף אינם מוכרים ומבוצעים בנוסח עברי? אלה בדרך כלל אינם נכללים בהגדרה של 'זמר עברי', והם מוזכרים בספרות המחקר רק אם היו מקור השפעה לשיר עברי כלשהו. כך למשל מוזכר שירו של זלמן שניאור 'מאַרגאַריטקעלעך' (מרגניות) כמקור ל'רקפת' של לוין קיפניס, או שירו של מוריס רוזנפלד 'גלות מאַרש' (מרש הגלוּת) כמקור (בהיפוך התוכן) ל'פֹּה בארץ חמדת אבות' של ישראל דושמן (גילוי של אליהו הכהן). מי שרגיל לגישה זו, יכול היה לצפות שבספר החדש יוצג למשל שירו של נתן אלתרמן 'מכתב מאמא' כבסיס לדיון במקור שעליו הוא מבוסס ובהשפעתו על שירי זמר נוספים בהמשך. לא כך נהג דוד אסף, ובאופן שעשוי להפתיע מקצת קוראים. הוא התחיל את הדיון בשיר זה בפרק מיוחד שהוקדש דווקא לַשיר ביידיש, אשר היה מקור ההשראה של אלתרמן ושל יוצרים רבים אחרים, והפך אותו – לדעתי בצדק רב – לגיבור הראשי. מדובר בשיר משנת 1907 – 'אַ בריוועלע דער מאַמען' (מכתב קטן לאמא), שכתב והלחין בניו יורק שלמה שמוּלֵבִיץ, יליד פינסק. שמולביץ חיבר עשרות רבות של שירים ביידיש, אך שיר זה – שדיבר על אמא באחת מעיירות הגולה, שממתינה למכתב שלא מגיע מִבְּנה שהיגר לאמריקה – היה להיט יוצא דופן שמיליוני יהודים שרו והרגישו שנכתב עליהם. אסף דן בו על כל היבטיו וגלגוליו המפתיעים, עד לסיפור קצר של יצחק בשביס-זינגר, שהשיר ממלא בו תפקיד מרכזי.
 |
| מהגרים מרוסיה מתקבלים בזרועות פתוחות באמריקה, 1901 (ויקימדיה) |
גם אם הדברים אינם נאמרים במפורש, מכלל הדיון בשירי היידיש שהובאו בספר יש אמירה ברורה בנוגע להרחבת המושג 'זמר עברי' גם לשירים שחיברו יהודים בגולה בשפת דיבורם היומיומית שלא הייתה עברית. בה במידה, יש כאן גם ביטוי לתפיסתו של המחבר את שאלת היחס התרבותי בין הגולה לארץ ישראל בכלל, שניתן לסכמה בקיצור כ'שלילת שלילת הגולה'. בין כך ובין כך, אהבתו של המחבר למורשת התרבותית והמוזיקלית של יהודי מזרח אירופה עולה כמעט מכל עמוד.
ואכן, אין מדובר רק במחקר מדעי 'קר', אלא בחיבור שקיים בו יסוד אישי ואוטוביוגרפי מובהק של הכותב, אשר ככל אדם גם הוא תבנית נוף מולדתו. מאחר ששני הוריו נולדו וגדלו בוורשה, אך טבעי הדבר שחלקו הראשון של הספר, 'בגולה' מוקדש ברובו לשירים ביידיש ונפתח בממואר אישי מרגש של המחבר על אימו-שלו ('אמא יקרה שלי'). אולי יהיה ספר זה גם דוגמה מאתגרת לספרים ולמחקרים נוספים על הזמר העברי במובנו הרחב, שיוקדשו לשיריהן של תפוצות ישראל האחרות, בשפות השונות שהיו נהוגות בהן, מתוך זיקה דומה לשורשי משפחתם של הכותבים.
המפגש עם השיר 'אַ בריוועלע דער מאַמען' מזַמֵן לקורא חוויה מעשירה ומרגשת, קודם כל בזכות ההיכרות עם השיר עצמו ולחנו, אך לא פחות מכך מן המסופר על גלגוליו והשפעתו העצומה על בני תקופתו ועל יוצרים רבים בדורות שאחריו. דוגמה לכך היא שירו של המשורר והמחזאי אהרן צייטלין, בנו של הוגה הדעות הנודע הלל צייטלין, שבנעוריו עבר עם משפחתו לוורשה, ובמקרה שהה בניו יורק כשפרצה מלחמת העולם השנייה ופולין נכבשה בידי הגרמנים. חייו ניצלו, אך כל בני משפחתו נספו בשואה, ובשיר שכתב ב-1945 ביידיש ונקרא 'וואַרשע אין 1912' (ורשה ב-1912), הוא מספר על הגרמופון שאי אז השמיע בוורשה – בבית פרטי או בחנות שמכרה תווים וכלי נגינה – את שירו של שמולביץ 'מכתב קטן לאמא'. השיר מסתיים בפנייה של המשורר, כביכול לאותו גרמופון (אמצעי ההפצה החשוב ביותר של שירי זמר באותה תקופה):
גְּרָמוֹפוֹן וַרְשָׁאִי / מִשְּׁנַת אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה / עַד אֵלַי הִגִּיעַ / קוֹל בִּכְיְךָ הָרוֹגֵשׁ / בִּשְׁנַת אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ./ עָלַי לוֹמַר לְךָ / מִמְּקוֹם מוֹשָׁבִי בִּנְיוּ יוֹרְק שֶׁכְּבָר / לֹא נוֹתַר דָּבָר.
ובשורות האחרונות מובעת פעם נוספת, וביתר שאת, התובנה המרה של האובדן:
בְּכָל מְאוֹדֵנוּ הָיִינוּ רוֹצִים לִשְׁלֹחַ / מִכְתָּב עַל פְּנֵי הַיָּם / מִכְתָּב לְאִמָּאלֶ'ה אֵי שָׁם,/ אֲבָל / אֵיפֹה אִמָּא? (תרגום: רחל שליטא).
הנה ההקלטה המוקדמת ביותר של השיר, מ-1908, בפיו של המחבר והמלחין, שלמה שמולביץ:
גלגול רחוק יותר של השיר וברוח דומה, הוא שיר קינה של אבות ישורון על בני משפחתו שנספו, אשר נכתב בישראל, בעברית, למעלה מארבעים שנה אחרי כן. המשורר, שעלה לארץ ב-1925, מיעט מאוד לכתוב לאימו ולבני משפחתו שנשארו בגולה, ומיאן להקשיב להפצרותיהם הרבות. לימים ייסר את עצמו על שתיקתו, ואת תחושותיו הקשות ביטא באמצעות 'מכתבים' שלא נכתבו ולא נשלחו:
אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?
אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְאִישׁ לֹא חַי?
את הכתיב המוזר של המילה 'איננו' ללא האות ו' המסיימת, מסביר אסף כ'ביטוי סמנטי לחוסר יכולתה של השפה להכיל את האַיִן המוחלט שחש המשורר נוכח אובדן בית ילדותו על יושביו'. רבות האבחנות מסוג זה הזְרויות בדפי הספר ומסייעות לקורא לא רק להבין את הטקסטים כפשוטם, אלא גם לעמוד על הקשרם הרחב ולהתחבר אליהם רגשית.
בדומה לכך ילמד הקורא כיצד אימץ שמואל פֶרְשְׁקוֹ (מלחין 'באב אל-ואד', 'רבותי ההיסטוריה חוזרת' ועוד) את מנגינת הפזמון משיר היידיש של שמוּלביץ ללחן שחיבר ל'מכתב מאמא' של אלתרמן, במטרה להבליט את הקשר בין 'אַ בריוועלע דער מאַמען' ('מכתב לאמא') לבין שירו של אלתרמן ('מכתב מאמא').
דוגמה נוספת היא השפעת 'מכתב מאמריקה', שירו של מארק ורשבסקי (מחבר השיר הנודע 'אויפֿן פּריפּעטשיק'; חדר קטן צר וחמים), על דורות של מחברי שירי מכתבים בגולה ובארץ ישראל (בדרך כלל של האם לִבְנה הנמצא במרחקים, או של הבן לאמו שנותרה מאחור), ואיך הוא עצמו הושפע משיר קודם, מפורסם מאוד, של הסופר שלום עליכם, 'שלאָף, מײַן קינד' (נום ילדי), המוּכּר מתרגומו הנפלא של יעקב שבתאי ומביצועו של ליאור ייני:
נוּם יַלְדִּי, זְהַב
פַּרְוַיִם, / נוּם מַלְאָךְ שֶׁלִּי,
אוֹצָרִי, יְפֵה
עֵינַיִם, / נוּמָה עוֹלָלִי.
עַל יָדְךָ אִמְּךָ
יוֹשֶׁבֶת / שָׁרָה וּבוֹכָה,
אֶת אֲשֶׁר אֲנִי
חוֹשֶׁבֶת / פַּעַם עוֹד תֵּדַע.
בדיון הנרחב והמעמיק על שירו של איציק מאנגר 'אויפֿן וועג שטייט אַ בוים' (על הדרך עץ עומד), הפותח את חלקו הראשון של הספר, אנו מתוודעים למקורו העממי ביידיש וכן להשפעותיו הרבות, המגיעות עד אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, חנוך לוין ואפילו אריק איינשטיין.
בשיר זה – שהוא אוניברסלי במהותו ויכול להתאים לאם הדואגת לבנה בכל תרבות ובכל זמן – ארץ ישראל איננה מוזכרת כלל, אף על פי שבמקורו העממי, שמאנגר הכיר בלי ספק, מופיע המשפט: 'נוסע יהודי לארץ ישראל'. לעניין זה מצטט אסף את דב סדן, שקבע כי אין כל קשר בין השיר העממי לבין הציונות או אפילו לחיבת ציון, מפני שמדובר בו בעלייה מסורתית לארץ, כפי שהייתה מאז ומעולם. על רקע בירור הקשרו הלאומי של שיר העם, מאלפת אבחנתו של אסף על האופן שבו רמזה נעמי שמר בתרגומה לשירו של מאנגר על הפנייה למזרח, לעבר ארץ ישראל, שכאמור אינה מוזכרת בנוסח המקורי ביידיש: 'אֶל דָּרוֹם וּמַעֲרָב, וְאוּלַי מִזְרָחָה' (במקור מאנגר מתאר שלוש ציפורים שפונות למזרח, שלוש למערב והנותרות דרומה).
בחלקו השני של הספר, 'במולדת', נחשף בין השאר סיפור חיבורו של השיר 'בואי אמא', שכתבה לאה נאור על פי מנגינת שיר רוסי שהיא כלל לא הכירה את מילותיו. רק מאוחר יותר התברר לה שגם במקור הופיעה אמא, אומנם בהקשר אחר לחלוטין. אסף מציג את המקור הרוסי ואת הרקע לכתיבתו, ומבחין בדמיון ובשוני בין שירה של נאור לבין 'בואי רוח' – הנוסח העברי שחיבר יעקב שבתאי לאותו לחן כשנה לאחר מכן, עבור המופע המצליח 'הלוך הלכה החבריא'.
פרק מורכב ומרתק, הכתוב כתעלומה בלשית הבאה לבסוף על פתרונה, מוקדש לשירם של דן אלמגור ומשה וילנסקי 'חיימקה שלי' – שיר שהגדיר מחברו אלמגור כשיר האולטימטיבי על אמא יהודייה. אם בדרך כלל מדובר על גלגולו של שיר מן המוקדם למאוחר, הרי שבמקרה זה אלו הם גלגולים לאחור, כאשר בכל פעם שנדמה כי הגענו למקור, מתגלה מקור מוקדם ומפתיע ממנו, עד הרגע שבו נחשפת הבדיחה הסקוטית שממנה התחיל הכול...
כמו בספרו הקודם, שבו אירח אסף מחַבּר נוסף (אביעד תאני, שותפו למחקר גם בספר זה, שכתב את הפרק על 'פזמון ליקינתון'), כך גם כאן זימן אסף אורחת תחת צל קורתו. פרק חשוב בספר, על דמות האֵם בשיריה של נעמי שמר, נכתב בידי המוזיקולוגית ד"ר תמר זיגמן. חלקו הראשון של הפרק מוקדש לשיר 'חורשת האקליפטוס', ודרך סיפור היווצרותו והרקע לכתיבתו מתואר גם סיפור ילדותה והתבגרותה של נעמי שמר (אז בשם נעוריה ספיר) בקבוצת כנרת. דגש מיוחד ניתן לדמות אימהּ, רבקה, ולקשר העמוק שהיה בין השתיים, שבא לידי ביטוי גם בשיר האינטימי והפחות מוכר 'דיוקן אמי', אשר נכתב בשנת 1983, עוד בחייה של האם:
וּבְאֵין קָמֵעַ לִי אוֹ נֵר
דְּיוֹקַן-אִמִּי עָלַי שׁוֹמֵר
הוּא מִגָּבוֹהַּ כְּמוֹ מַקְשִׁיב
וְאֶת הַמַּנְגִּינָה מַכְתִּיב
הנה נעמי שמר שרה את 'דיוקן אמי' (הקלטה מ-1983, ליווי בפסנתר של רפי קדישזון):
לספר מצורפת ביבליוגרפיה עשירה ובעלת ערך רב למחקר ולהעמקה בתחום הזמר העברי, רשימת מפורטת של מקורות האיורים והציטוטים לפי הפרקים השונים, וכן מפתחות אלפביתיים לכל שמות האנשים ולכל השירים המוזכרים בספר. אי אפשר שלא להתרשם מן העריכה המוקפדת, מאיכות ההדפסה ומבהירותה, ומן השפע הרב של איורים מאירי עיניים מכל הסוגים, בצבע ובשחור-לבן, שהופכים את הקריאה לחוויה מענגת גם מההיבט האסתטי והוויזואלי. מוצלח במיוחד הוא עימוד השירים ביידיש לצד תרגומם לעברית בניקוד מלא, המאפשר גם למי שאינו שולט בשפה לעקוב בנוחות אחרי המילים ולהבינן תוך כדי האזנה לשירים ברקע.
הספר מומלץ מאוד לשוחרי הזמר העברי ואוהביו (ומי מאיתנו אינו כזה?), לאוהבי היסטוריה יהודית בכלל ומורשתם של יהודי מזרח אירופה בפרט, ולקוראי הבלוג, שמכירים ואוהבים את סגנון כתיבתו הידעני והאירוני של דוד אסף.
___________________________________
גרסה מורחבת של רשימתי, 'האם היהודייה והאם הישראלית, מצא את ההבדלים', שהתפרסמה בהארץ, תרבות וספרות, 26 ביוני 2026, עמ' 4.
פרופ' רון זרחי הוא מוזיקאי ומנצח מקהלות. נמנה בעבר עם סגל ההוראה במדרשה למורים למוזיקה שבמכללת לוינסקי לחינוך ron.zarchi@gmail.com
