יומן קריאה: אמת אחת בשתי אוטוביוגרפיות

מאת ניצה בן-דב 

ב'פסטיבל מטולה לשירה', שהתקיים זו השנה השנייה בירושלים (5-3 בספטמבר 2025), הוקדש מושב לכבודו של הסופר חיים באר במלֹאת לו שמונים שנה. כותרת המושב 'איך אפשר בכלל להכיר את חיים באר?', רמזה למשפט החותם את הרומן האוטוביוגרפי שלו חבלים (עם עובד, 1998): 'איך אפשר בכלל להכיר מישהו'.

רוחמה אלבג, שהייתה אחת המשתתפות במחווה זו, פרסמה לפני חודשים אחדים מאמר שהמשפט 'איך אפשר בכלל להכיר מישהו' שימש לו כותרת (הארץ, 14 במארס 2025). במאמרה תיארה אלבג את קשרי הקשרים שנוצרו בינה לבין באר, פתחה בדברי הערכה לחבלים והדגישה שהסופר היה לה מורה דרך.

את המונח 'מורה דרך', שבו השתמשה, אפשר להבין בשתי דרכים. באר ערך, לדבריה, מסעות מלאי 'אהבה ותשוקה' בעקבות סופרים וספרים, תחילה בשכונות ירושלים ועם הזמן בעיירות מזרח אירופה. בעקבותיו ולאורו הובילה אלבג, שמשפחתה ממוצא עיראקי, קבוצות רבות בסיורים לימודיים במזרח אירופה שתרו אחרי הקשר בין הסופר ובין מקום הולדתו. היא זכתה להערכה רבה כמורת דרך עתירת ידע ומרתקת, פרסמה שני ספרים על מסעות אלה – אל המקום: בדרכים בעקבות ספרים (מכון מופ"ת, 2015), אל הבית: בדרכים בעקבות ספרים (מכון מופ"ת, 2022) – וספר שלישי בסדרה כבר מתרקם והולך. כמו חיים באר, גם רוחמה אלבג ראתה בכך שליחות.

כשהתפרסם הרומן האוטוביוגרפי של אלבג נשארתי בשבילכם (אפרסמון, 2023), התברר שבאר שימש לה מורה דרך לא רק במובן המקצועי של המושג, אלא שהוא גם לימדהּ מה לעשות בשפע החומר המשפחתי הפרטי שיש לה לסַפר. במאמרה ציינה אלבג כי באר פרש לפנינו בספרו 'פרשת חיים שכל־כולה אמת מזוקקת, נטולת פשרות, של סופר נועז שפתח לנו את צוהר לבו, התערטל מכיסויים ואשר לעתים אף לא חס על קוראיו'. 

חיים באר ליד מצבת אמו של עגנון בבוצ'אץ', 2018 (צילום: דוד אסף)

דברים דומים אפשר לומר על הרומן של רוחמה אלבג עצמה.

השוואה בין שני הרומנים האוטוביוגרפיים הללו תגלה דמיון מפתיע. במרכזם עומדת אם שלסירוגין מספרת את סיפורה ב'חתיכות', כשעשרות תמונות מרוסקות, שהן חלק ממהותם של החיים, כפי שנתפסו בעיני שתי האימהות – זו של באר וזו של אלבג – צפות ועולות, והסופר והסופרת נותנים להן מבע מושהה ואותנטי. ילדים שמתו טרם ששני הסופרים נולדו, הם חלק חשוב מחייהן של שתי האימהות השכולות, ובצל המוות המוקדם הזה הן מגדלות את הילד החי שנולד להן מאוחר יותר. בשני הרומנים יש אב 'שקוף', שעליו מטילות שתי האימהות את האחריות לנישואיהן האומללים, ובשניהם יש סבתא דומיננטית שהשפעתה גדולה. גם דרך הסיפור דומה ודמיון זה מלמד עד כמה היה באר לאלבג מורה דרך, וזאת על אף ההבדלים בגיל, במוצא וברקע ביניהם. מכאן סופר 'אשכנזי', שילדותו ונעוריו עברו בירושלים, ומכאן סופרת 'מזרחית', שבתים רבים הממוקמים במרחב אמורפי במרכז הארץ – הבית שבין הפרדסים של סבתהּ, הבית על הגג שבנה אביה, ודירה נוספת שהחליפה צבעים וצורות בשל חוסר השקט והתזזיות של אמהּ – הם תבנית נוף מולדתה.

אבל יותר מכל יש לראות את שני הרומנים הללו כסיפורי שליחות או ייעוד.

רעיון השליחות הוא מקראי במקורו. האבות, השופטים והנביאים – כולם היו סוג של שליחים מְכוּוְני יעד. סיפור הגעתם לשליחות רווי מוטיבים חוזרים המכשירים אותם לייעודם: אֵם עקרה או סכנת מוות הנשקפת ליילוד הם פריט כמעט הכרחי. גם בית הגידול שאינו בית ההורים הטבעי הוא מוטיב בעל מופעים רבים ומגוונים. המעשה הסמלי, המכונן, המעיד על ייחודם, הוא מוטיב שלישי המשותף כמעט לכולם. משה רבנו, למשל, ניצַל מגזירת פרעה להורגו, אך באופן אירוני גדל בביתו. הסנה הבוער באש ואיננו אֻכָּל הוא מראה הייחודי רק לו. שמואל הנביא נולד לחנה העקרה, גדל במשכן ה' בשִׁילֹה, ובאחד הלילות קורא לו אלוהים שלוש פעמים עד שעֵלי הכהן מבין שהאל הוא המתגלה בפני הנער בביתו שלו, ולוֹ, ורק לוֹ, בחר לגַלות את תוכניתו הגדולה.

'הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי', הנער שמואל מתייצב בפני עלי. ציור של ג'ון סינגלטון קופלי, 1780 (ויקימדיה)

עיבוד יצירתי של אשכול המוטיבים האלה נמצא בסיפורה של רוחמה אלבג, ובו הדוברת היא בת לשושלת של נשים מוכות ולא מאושרות, שמעולם לא אהבו את בעליהן שנכפו עליהן. בכור בניה של אמהּ מת בלידתו ולכן הבת, המספרת, אחותו החיה שתיוולד אחריו, היא שתישא על כתפיה את נטל השליחות. במקרה שלה: לספר את הסיפור.

המשפט 'את הילד לא ידעו להשאיר, את הבת השאירו', שמהדהד את הוראתו של פרעה לבני עמו: 'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן' (שמות, א 22), מביע לכאורה מורת רוח ואכזבה. למעשה, זהו משפט ה'הכתרה' או ההקדשה של הילדה, ולא של הילד, שמורה לה לממש שליחות כפולת פנים: ללמד את מורשתם של היוצרים העברים שנולדו וגדלו במזרח אירופה במקום לידתם מכאן, ולספר את סיפורם של גיבורי משפחתה שלה, שנולדו וגדלו במציאות אחרת, רחוקה כרחוק מזרח ממערב, מכאן. הילדה רוחמה (אומנם שמה אינו נזכר, אך ברור שהיא מדברת על עצמה גם אם הדמיון הביוגרפי הוא חלקי), ששרדה בתהליך הברירה הטבעית, נלקחה לבית סבתהּ – שאינו בית פרעה וגם לא משכן אלוהים בשילה – אבל זהו בית בין פרדסים, מעין גן עדן עלי אדמות. סבתהּ, שיודעת לבשל ולתפור, רוצעת, כנהוג במשפחה, את אוזניהן של נכדותיה, אך חסה על הילדה היפה ש'נשארה' לחיות ולא מוכרת אותה לעבדות. הסבתא שחוררה לכל הבנות האחרות חורים באוזניים, שאל תוכם יושחלו עגילים שובי לב, קמע למציאת בן־זוג בבוא היום, לא רצעה את אוזניה של נכדתה האהובה. הרי היא לא כמו כולן...

בחבלים אין מחילה לאב המבוגר והשולי. לאורך כל הרומן הוא נשאר דמות שקופה ולא אהודה. כדי לעשות עימו חסד מאוחר של אמת, הקדיש לו באר רומן שלם, צל ידו (עם עובד, 2021). ספר זה מתרחש אחרי מותו של האב ובו מתהפכת דמותו הדחויה, הזכורה מחבלים, לדמות אהודה וכובשת לב.

אלבג – שספרו של באר שימש לה כאמור מודל בסיפור הנשים במשפחתה, שהיא נצר להן אבל שונה מהן – לא השאירה לרומן עתידי נוסף את הצורך בתיקון דמותו של אביה השקט, השתקן, החי 'כמו מאחורי קיר זכוכית', או כמו 'פסל של בנאדם' (כפי שאמהּ הגדירה אותו). הרומן שלה הוא נשי לכל דבר, ובמרכזו נמצא בלי עוררין הדיון במוצא וברקע המשפחתי, כמו גם עיצוב דיוקנן של סבתהּ ואמהּ. אך בירכתי הרומן, בשתי התמונות האחרונות, מונכחת דמות האב בצורה רגישה ומכמירת לב. מתברר שכפות ידיו המפליאות לעשות, השירים שהרבה לשמוע ולזמזם, העציצים שטיפח – כל התכונות הללו העידו עליו ודיברו בשמו ובמקומו. קשר עמוק, שמעבר למילים, נרקם בינו לבין בתו. בחנות המחסן שלו, שם שהתה עימו בילדותה, 'שתקנו עד בלי די. לעתים היה שולח אליי חיוך מבויש. חייכתי אליו בחזרה, משפילה מבט [...] מדי פעם היה נכנס פועל מאחד המוסכים, כמעין פולש זר [...] מפר את הנעימות' (עמ' 211). 

אחרי מותו של האב מנסה אלמנתו לארגן את חייה החדשים בלעדיו ומרוקנת את דירתם המשותפת מכל סימן למישהו שחי בה עימה אי־פעם. זו ההזדמנות שנקרתה בפני הבת להציג לאם את השאלה הקשה ביותר לגביו: 'מי אתה אבא, האם יש סיכוי לחשוף משהו על אודותיך. מאיפה בכלל להתחיל' (עמ' 220). בכך שבה רוחמה אלבג –מדעת או שלא מדעת – ומתחברת לחבלים של חיים באר, שהמשפט החותם אותו נדד אל כותרת מאמרה ומשם למחווה שנערכה לבאר בפסטיבל השירה: 'איך אפשר בכלל להכיר מישהו?'. 

זו שאלה קיומית של כולנו. האם אנו מכירים את זולתנו הקרוב ביותר? האם אנו בכלל מכירים את עצמנו? רוחמה אלבג, שקיימה ומקיימת את ייעוד חייה בשלל צורות ומופעים, ורואה בהם שליחות, מתמודדת עם שאלה קיומית זו באופן מעורר השתאות ומשמשת מורת דרך לקוראיה. 

רוחמה אלבג עם 'בנות הכפר' בדֶרְצִ'ין (בלארוס), עיירתו של המשורר חיים לנסקי, 2015 (צילום: ליאורה קרויאנקר)

________________________________

פרופסור (אמריטה) ניצה בן-דב לימדה ספרות עברית באוניברסיטת חיפה. היא כלת פרס ישראל לחקר הספרות (2021)  bendov@research.haifa.ac.il

יומן קריאה: 'אל הבית – בדרכים בעקבות ספרים'

מאת יואל רפל

'סע, סע, אסור לך לשכוח' הוא ציטוט מ'הוראות לגניבת הגבול', שירו של חוקר הספרות פרופסור דן פגיס, שבעקבותיו ובגללו נסעה ד"ר רוחמה אלבג לעיר רָדָאוּץ שבבוקובינה (היום בשטחה של רומניה). עיר זו, שמדריכי טיולים אינם מתעכבים עליה בדרך כלל, ולכל היותר מסתפקים בשניים או שלושה משפטים, אם בכלל, זכתה עכשיו לתיאור מקיף בפרק ארוך ועשיר במיוחד. ואכן, ככל שהדברים אמורים באלבג, אין זה מפתיע. רוחמה, חוקרת הספרות העברית ומרצה אהובה, היא גם מן הוותיקים והמנוסים שבין המדריכים בשבילי מזרח אירופה היהודית, וכבר הובילה אחריה מאות רבות של טיילים וטיילות בעקבות סופרים וספרים. ואכן, עבורה, גם עיר נידחת כמו רדאוץ היא עולם שלם ומלא, שממנו ודרכו ניתן להכיר את יצירתו הנפלאה של פגיס ולהבינה טוב יותר. מסעה לרדאוץ זכה לפרק מיוחד בספרה החדש, והמרגש עד מאוד, אל הבית, שהוא בעצמו המשך טבעי ורציף של ספרה הקודם אל המקום (מכון מופ"ת, 2015; על ספר זה ראו ברשימתו של אליהו הכהן, שפורסמה בבלוג זה ב-10 בפברואר 2015). 

כתבתי כי הספר 'מרגש', וקביעה זו מחייבת הסבר. ככלות הכול, מדובר בסיפורי מסע אל ערים ועיירות ישנות ועשנות במזרח אירופה, שרובן חבוטות וחבולות ממכות שקיבלו מידי הטבע ומידי אדם. בכל אחד ואחד מאותם מקומות שכוחים נולד או גדל סופר או משורר חשוב, ששמו נודע בדרך כלל רק לאחר שעזב את בית הולדתו. הרושם הראשון מחזותם של רוב המקומות הללו – כולל הערים הגדולות – הוא מדכא. עליבות, עזובה ועוני באין תקווה שוררים עליהם. המבקר המזדמן, האורח הנוטה ללון – וביקרתי ברוב המקומות הללו יותר מפעם אחת – צריך להתאמץ כדי למצוא בהן את המעניין והחשוב. 

רוחמה אלבג בספרה נופחת במקומות הללו רוח חיים ומחזירה אותם לימי תפארתם, לימים שבהן פרחו, לימים שעליהם חלם והרהר הסופר או המשורר כשהוא יושב הרחק משם – בעיר המזרח-אירופית הגדולה שאליה נמלט מן העיירה, בארץ ישראל או במדינת ישראל. אוהבי ההיסטוריה היהודית והספרות העברית מכירים אותם ואת יצירותיהם, אך לרובנו אותם יוצרים הם לא יותר מאשר שמות רחובות בערי ישראל. בסדרת ספריה של אלבג עולות דמויות אלה וערש הולדתן לקדמת הבמה ומציגות את עצמן, בבחינת 'אדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו'.

בזכות בקיאותה הרבה במכמני הספרות העברית, כמו גם בספרות המחקר, מצליחה אלבג, כמעין ארכאולוגית ספרותית, לחשוף את עברן הגלוי והסמוי של אותן עיירות, את ימי הבראשית שלהן, את ימי הפריחה והסערה ואת חורבנן הנורא. 

אך לא רק בקיאות וכשרון כתיבה יש כאן. בעליל ניכר כי שני הספרים נובעים מנשמתה ורוחה של המחברת, ודבר זה כשלעצמו מפליא ומרגש. רוחמה אלבג איננה נצר למשפחה מזרח-אירופית ושורשיה הפרטיים נשתלו במקום רחוק ושונה. היא בת להורים ילידי עיראק, שנשמו וחיו את תרבותם של עמי המזרח התיכון, ובינם לבין התרבות והספרות בעברית וביידיש של יהודי מזרח אירופה לא היה דבר וחצי דבר. התפנית בתחום עניינה, שהפכה לעיקר עיסוקה, לדרך חיים ולמעין זהות שנייה, התחולל במהלך שיעורי הספרות בבית הספר התיכון שבו למדה. אז נדלק בה הניצוץ, שהפך לאש גדולה של הערצה ליוצרים הגדולים של התרבות היהודית שנולדו ובאו משם, מן העולם השונה והרחוק כל כך מזה שבו גדלה. היא התאהבה והתמכרה ליצירותיהם של עגנון (עליו כתבה את עבודת הדוקטורט באוניברסיטת בר-אילן), ביאליק, טשרניחובסקי, לאה גולדברג, אצ"ג, אורלנד, ברנר ואחרים, שהפכו לעיקר עיסוקה והתמחותה.

את הידע והאהבה הנחילה רוחמה אלבג בעשרות סיורים מודרכים שערכה במזרח אירופה היהודית, תוך שהיא משתפת פעולה עם מדריכים רבים אחרים שהתמחו בחבל ארץ זה (ובהם דוד אסף, הסופר חיים באר, הרב בני לאו, אברהם נוברשטרן, מיכאל בר-אל וכותב שורות אלה), שעתה חלק הארי שבו – אוקראינה – נמצא לצערנו מחוץ לתחום.

רוחמה אלבג מדריכה בבוצ'אץ', 2016 (צילום: דוד אסף)

שניים משנים-עשר פרקי הספר נכתבו בידי פרופסור דוד אסף, עורך עונ"ש, שגם הוא מן המנוסים והוותיקים שבמדריכים. הוא כתב על העיירה הנידחת לישטין, שביאליק 'זיכה' את תושביה בשיר הפרודי 'מי יודע עיר לישטינא'. אסף ואלבג, והמטיילים אשר עמם, היו ככל הנראה הישראלים הראשונים שדרכה רגלם במקום נידח זה, שנמצא לא הרחק מהעיר ז'יטומיר. היו חוקרים שפקפקו אם מקום כזה אכן קיים במציאות, שכן פרט למה שכתב ביאליק איש לא שמע עליו – לא יצא משם רב או רבי, לא עסקן ציוני ולא סופר שהתפקר. ובכל זאת, המקום קיים גם קיים וחלקים ממנו אף שמרו על צורתם המקורית מאז ביקר בו ביאליק.  

פרק נוסף שכתב אסף מוקדש לקאפולי, עיר הולדתו של שלום יעקב אברמוביץ, הוא מנדלי מוכר ספרים. מנדלי עצמו תיאר את עיירתו, שנמצאת היום בבלארוס, לא הרחק ממינסק, 'קן בודד היא באחת הפינות הנשכחות מני רגל'. כאשר כתב מילים אלה לא יכול היה 'הסבא' של ספרות יידיש המודרנית לתאר לעצמו, שיום יבוא, כמאה שנים לאחר מותו באודסה, וחבורת מטיילים ישראלים, מונהגים על ידי שני אנשי אקדמיה, יבקרו בעיירה השכוחה. על אותו ביקור כתב אסף פרק יפה, מעניין ומחדש. ספק גדול אם קאפולי של ימינו זוכה ולוּ לקבוצת תיירים אחת בשנה, פרט לישראלים 'משוגעים לדבר', שגם בהם, כמו במדריכיהם, בוערת הסקרנות והאהבה לעבר היהודי באותם מקומות שכוחי אל. מה היה בה באותה עיירה פרט לכך שמנדלי נולד בה? למעשה כמעט כלום, רק 'כבוד הטבע ... הדר יערים והוד החיים, עמקים ושדי חמד סביבה', כפי שכתב מנדלי עצמו. אך הקריאה בפרק זה מראה, כפי שמוכיח אסף, כי 'מנדלי עזב את קאפולי בערך בשנת 1850, אולם היא לא עזבה אותו ואת דמיונותיו' (עמ'  49).

רוחמה אלבג ודוד אסף, המוזיאון העירוני בקאפולי, 2015 (צילום: רמי נוידרפר)

הספר אל הבית מוסיף, כביכול, עוד דלתות וחלונות לבית שהחל להיבנות בספר הקודם אל המקום. שנים-עשר יוצרים, סופרים ומשוררים מוצגים כאן דרך שתים-עשרה ערים ועיירות, שאליהן יצאה רוחמה במה שראשיתו הייתה מסע צליינות פרטי, בעקבות סופרים נערצים ואהובים עליה, וסופו שהפך, בזכותה ובזכות עמיתיה להדרכה, למסע צליינות לאומי, שעד לא מכבר השתתפו בו אלפי ישראלים. 

הספר כולל בתוכו חמישה פרקי מסע לעיירות באוקראינה, מדינה שמאז יצאה לעצמאותה ריתקה את דמיונם וסקרנותם של  אלפי ישראלים שטיילו בה (איני מונה כאן את מאות-האלפים שנסעו על מנת להשתטח על קברי צדיקים, באומן או במז'יבוז', ושום דבר אחר לא עניין אותם) – לִישְׁטִין של ביאליק, נוֹבִי-מְלִינִי של ברנר, בֶּלָאיָה צֶרְקוֹב של יעקב שטיינברג, לוּפָּאטִין של אשר ברש ומְלִינוֹב של יצחק למדן; שתי ערים בבלארוס – קָאפּוּלִי של מנדלי ודֶרֶצִ'ין של חיים לֶנסקי; שתיים במולדובה – קישינב של הפוגרום, שביאליק כמובן במרכזו, וטֶלֶנֶשְׁטִי של ש. בן-ציון ובנו נחום גוטמן; עיר אחת בפולין – זָמוֹשְׁץ' של י"ל פרץ; עיר אחת בליטא – קובנה של לאה גולדברג; ועיר אחת ברומניה – רדאוץ של דן פגיס.

רק שתיים מן הערים או העיירות הללו מוכרות מעט לישראלים: קישינב, בירת מולדובה של ימינו, 'בזכות' הפוגרום שאירע בה בשנת 1903, וקובנה שבליטא, שממנה באו לאה גולדברג, השופט בדימוס אהרן ברק, וכן ההורים של נעמי שמר, יורם טהרלב ורבים נוספים. העיירות האחרות שברשימה הן בלתי ידועות לרובנו. והנה, בכל פרק ופרק מקלפת רוחמה ביסודיות את השכבות ההיסטוריות והספרותיות, ובאמצעות ציטוטים שנבחרו בקפידה, היא מסירה את האבק והאשפה שכיסו את המקום ואת שרשרת הדורות, וככל שהחיטוט מעמיק יותר ויורד לשורשים, כך סיפור המקום וסיפורו של היוצר שבא ממנו מרתק יותר ומעניין יותר.

ביקשתי להשוות את אל הבית, החדש, עם קודמו, אל המקום וההבדל ניכר מיד. בספר הראשון הוקדשו 11 פרקים לסופרים ומשוררים שבאו מערים באוקראינה, שני פרקים לבלארוס ופרק אחד לפולין. הפרק על רובנה היה חריג, כיוון שנסמך על סופר שנולד, חי וכתב בישראל  ומעולם לא היה ברובנה – עמוס עוז וסיפור על אהבה וחושך. בשבע השנים שעברו מאז הופעת  הספר הראשון (2015), שכאמור רובו הוקדש לאוקראינה, ועד הופעת הספר השני (2022), עשתה אלבג מסעות רבים נוספים. פקדה מקומות חדשים והרחיבה את ידיעותיה על המקומות הישנים והמוכרים. ההבדלים ניכרים גם ברמה הגבוהה של עיצוב הכרך החדש, שכולל עשרות רבות של תמונות צבע איכותיות. 

אלבג ראויה גם לכל שבח על שמצאה דרך יפה ומכובדת לשלב בספרה שני פרקים שכתב עמיתה פרופסור דוד אסף. אין זה דבר של מה בכך: אסף כותב כהיסטוריון, שמתמחה בתנועות חברתיות ובזרמים הדתיים שרווחו בחברה היהודית של מזרח אירופה בעת החדשה, בעוד אלבג כותבת כחוקרת הספרות העברית. גיא עמוק פעור בין שני תחומי המחקר הללו, אך בספר זה הם משתלבים באופן אורגני ויוצרים תמונה יפה, עשירת צבעים, שמאפשרת לקוראים להלך כביכול בעקבות 'המדריכים', להאזין לתורתם וכך לדעת ולהבין את העולם המורכב של יהודי מזרח אירופה ואת הקרקע שממנה צמחו גדולי עמנו.

בשוק בקולומיאה רוחמה מראה לקשישה מקומית את תמונתה שנדפסה ב'אל המקום', 2016 (צילום: דוד אסף)

גילוי נאות: השותפות הקרובה שלי עם רוחמה אלבג בהדרכת מסעות וסמינרים מטיילים במזרח אירופה החלה לפני יותר מעשרים שנה. ברבים מן המקומות היינו הראשונים לבקר, וכמובן שהסתייענו במדריכים מקומיים נפלאים, שכבר הכירו את המקומות הללו גם אם לא פענחו את כל סודותיהם. בכל סיור היו גילויים חדשים והפתעות. בכל מקום ניסתה רוחמה לבדוק עד כמה המציאות כפי שנגלתה לעינינו תואמת את התיאור הספרותי, שבמקרים רבים נכתב מאה שנה ויותר קודם לכן. ככל שגדלה ההתעניינות בנסיעות כן נרתמו גופים ומוסדות שונים לארגן אותם, ובהם בולטים 'בית שלום עליכם' ו'בית עגנון', שהקפידו לבחור את טובי המדריכים ובכך העניקו חסות אקדמית אמיתית לנסיעות.

נשוב לעיירה.

'עיר אפופת הילה רומנטית, המוקפת יערות עבותים, שערמונים ופעמונים, מגדלים וגשרים מעטרים אותה' (עמ' 338), כך כותבת אלבג בפרק על רדאוץ. תיאור זה מזכיר ציטוט שהביא אסף, בפרק שהוזכר לעיל על 'עיר לישטינא'. על הכניסה ללישטין כתב ביאליק בטיוטת סיפור שמעולם לא הושלם: 'שטוחה על רפידה ירוקה של דשאים ועשבים הגדלים מזה ומזה בשפוע ההר. עגל, סיח ועז עומדים ומלחכים שם לתומם. על גבי ההר תיכף לעליה נמשך המשעול ועובר דרך חלקת-אדמה קטנה, אוכלת כשלישית שטח ההר, מוקפת ברקנים זרועה אבטיחים ... חן ההר והדר היערות על העיירה ל'[לישטין]' (עמ' 148). בפרק זה, שעניינו חידת מקומה של העיר לישטינא וטיבה, זוכה הקורא לא רק למענה אלא גם לפירוש מלא ונרחב של השיר. 

חיפוש מקומו של בית הכנסת, כמו גם אתרים יהודיים נוספים, עומד במרכז ביקוריה של אלבג בעיירות השונות. כך למשל, בעיירה נובי-מליני, שבה נולד הסופר יוסף חיים ברנר. המסע הזה, כתבה אלבג, היה עבורה 'אתגר של ממש'. בניסיונה לפענח את אישיותו המסובכת היא חוזרת לימי ילדותו בעיירה ומסתמכת על הרומן בחורף, שהותיר בה רושם ניכר כיוון שהוא "העלה את דיוקנה של עוד אחת מאותן עיירות, מאלו שפקדתי בשנים האחרונות' (עמ' 162-161). ליד אנדרטה סובייטית, ובסיוע תושבי המקום, היא איתרה 'בית עץ דו-קומתי, גדול, צבוע בירוק עָז ולו גג צהוב. פיתוחי עץ נאים וחלונות בתבנית מגן דוד. "זהו בית הכנסת" אומרת לנו בעלת הצרכניה'. קונה מזדמנת שנכחה במקום הוסיפה וסיפרה על גלגולי הבניין: 'היה בית כנסת, אחר כך מתפרה, עכשיו מחלבה' (עמ' 167).

נובי-מליני: בית כנסת, מחלבה או מתפרה?

העיר קובנה, שבה גדלה המשוררת לאה גולדברג, היא ממושאי אהבתה של רוחמה, ואהבה זו משתקפת כמעט בכל עמוד בפרק זה. ארבע שנים לאחר שעזבה את ערי אירופה והתיישבה בעיר העברית הראשונה שנבנתה על חולות, כתבה לאה גולדברג על החצר הקובנאית שבה גדלה וזכורה לה בחיבה רבה: 'בזכות יופייה, ההולך וכלה מן העולם, מחבבת אני אותה. עוד מעט ולא יהיו עוד בשום עיר שבעולם חצרות כאלה. בתי העץ הקטנים הצבועים ירוק, וגינה ליד כל בית, תשע מספרן. וגן גדול בתוך החצר...' (עמ' 192). את הקטע הזה, ודומים לו, קוראים כל המדריכים שמגיעים לאותה חצר שברחוב קסטוצ'ו 16, ואחר כך שרים בצוותא את שירי ארץ אהבתה של גולדברג – 'מכורה שלי, ארץ נוי אביונה'...

אלבג שוזרת היטב את קטעי המקורות והציטוטים, שמקצתם מוכרים לחובבי הספרות ורובם אינם מוכרים, והם הופכים להיות חלק אורגני מסיפור המסע. כתיבתה מאופקת ומותאמת ליוצר עליו היא כותבת. היא מספרת על מראה העיירה ועל חיי הגרים בה, על המבנים הציבוריים שנותרו בה, על עולמם היומיומי של התושבים ועל מקומן המרכזי של הכנסיות השונות. בניגוד לבתי הכנסת, שרבים מהם שינו את צורתם וייעודם, הרי שבתי יראתם נותרו בדרך כלל על מקומם לבטח והם בולטים בשטח. 

אני זוכר היטב את ביקורנו הראשון בעיירה דּוּבּוֹבָה – דומני שהיינו הראשונים לבקר בעיירה זו – עיירתו הדחוקה והרחוקה מכל יישוב של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. מרבית זמן שהותנו במקום הוקדשה לניסיונות כושלים לאיתור בית הכנסת. ומשירדה החשיכה, החלטנו כי בניין מסוים, שנראה כמתאים לתפקידו, הוא-הוא בית הכנסת. הנה כך כותבת אלבג על טֶלֶנֶשְׁטִי, העיירה שבה נולד וגדל ש. בן-ציון:

אנחנו משוטטים בטלנשטי, ללא כיוון ובאין מטרה. בתים, חצרות, גינות, ואנשים בה אין. לנגד עינינו עולים בסך בתי אבן, שהדרם לשעבר ניכר בהם. כנסייה עתיקת ימים, בעלת בצלצלים ירקרקים מוקפת גדר עץ נושנה, טובעת בדשא גבוה וסבוך. שלוש כיפותיה מבהיקות למרחוק, ומנעולה החלוד מצביע על כך שאינה בשימוש. ברקע מבצבצים שיכונים סובייטים, זרים ומוזרים בסביבה הפסטורלית. עובר אורח שהזדמן לכאן ידע להצביע על שטח ריק סמוך לכנסייה, שעשבים שוטים עולים בו, ולהעיד שכאן היו בתי כנסת (עמ' 111).

אמת או בדיה? ביקור חטוף במקום אינו מאפשר לקבוע דברים כאלה בוודאות, והם יצטרכו להמתין למחקר יסודי יותר. תיאור זה הזכיר לי חוויה דומה, שעה שביקרתי עם רוחמה בעיירה שכוחת-האל בילאקמין, שבה נולד אורי צבי גרינברג. אלא ששם לא מצאנו אפילו עובר אורח שניתן לדובב אותו ולחלץ מידע כלשהו על מיקומו של בית הכנסת.

יהיו ודאי קוראים שעוד בטרם יקראו את הספר יביטו בצילומים הצבעוניים הרבים שמעטרים אותו. אנו רואים את העיירות המתוארות בספר בשפע צילומים מרהיבים, שרבים מהם צולמו על ידי המטיילים שהשתתפו במסעות השונים. הצילומים, כמו גם ההערות המחכימות והביבליוגרפיה שצמודה לכל פרק, מעשירים את הספר, והופכים את שני ספריה לא רק מעניינים כשלעצמם אלא גם ספרי הכנה שימושיים עבור אלה שחשקה נפשם במסע אל העולם היהודי המזרח-אירופי, הקרוב כל כך אך גם מרוחק מידיעותינו ותודעתינו.

רק מתי מעט ויחידי סגולה, מאלה שגרים היום באותן עיירות, שמעו מעודם על היוצרים העבריים שהוציאו את שמען של העיירות הללו למרחוק ולדורות. חוששני שגם רבים מאד מהישראלים כבר לא מכירים את שמם של חלק גדול מן היוצרים הללו, ודאי לא את ספריהם. אל הבית הוא ספר מעולה, שעשוי, לפחות אצלנו, כאן בארץ, לתקן, ולוּ במעט, את העוול שעושה מערכת החינוך בתחום הוראת ההיסטוריה והספרות העברית.

במרוצת השנים נכתבו אלפי ספרים על העולם היהודי שהתקיים מאות בשנים וחרב בשואה. עולמה של העיירה תואר באין ספור ספרים ומאמרים, ובולטים בהם ספרי היזכור לקהילות הרבות, יותר מאלף כרכים שבם תועדו חייהן ומותן של אותן קהילות. לצידם עומדים לרשותנו מאות רבות של ספרי זיכרונות ותיעוד, ביידיש ובעברית, שנכתבו לפני ואחרי השואה. לא הרי שני כרכי זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, שנכתבו ביידיש בראשית המאה העשרים, וזכו לתרגום ולההדרה אקדמית בידי דוד אסף, לספרו של שמואל בן-ארצי נוברדוק, שנכתב במדינת ישראל; לא הרי זיכרונותיו של חיים צ'מרינסקי עיירתי מוטלה שנכתב ב-1917, בהיותו על ערש דווי, לזיכרונותיו של ההיסטוריון שמעון רדליך על עיירת הולדתו, שבה גם ניצלו חייו על ידי אישה אוקראינית פשוטה (יחד ולחוד בבְּזֶ'זָ'נִי: פולנים, יהודים ואוקראינים, 1945-1919, באר-שבע 2005).

מה שחסר עד מאוד בארון הספרים היהודי הוא 'ספר העיירה היהודית'. הרבה ספרים יש עליה, אך הספר, בה' הידיעה, עדיין חסר, ובשל עושרו של הנושא ספק אם ייכתב. רוחמה אלבג בשני ספריה מפגישה אותנו מחדש עם עולמה של העיירה, ועושה זאת בחן, בחסד וברחמים.

את הספר אפשר לרכוש דרך מכון מופ"ת, בקישור הזה.

_____________________________________________

ד"ר יואל רפל, מוותיקי המדריכים במזרח אירופה היהודית, הוא חוקר בכיר במכון לחקר השואה ויועץ המכון לחקר הציונות הדתית באוניברסיטת בר-אילן. yrappel1@gmail.com

אֶרֶץ שׁוֹמֶרֶת יָפְיָהּ וְתֹם לֹא נִפְגָם לָהּ: ביקור בבֶּלְץ של יעקב פיכמן

גדות הנהר בעמק הריאוט (צילום: אבישי אמיתי)

מאת רוחמה אלבג

מי לא מכיר את 'אגדה' של יעקב פיכמן ואת שורת הפתיחה הקסומה 'על שפת ים כנרת ארמון רב תפארת'? 

את שְׁבחיו של שיר נפלא ומרגש זה שמעתי לראשונה בבית הספר היסודי מפי המורה לזִמרה, שהחליט כי שיר זה, שכתב 'המשורר הדגול' יעקב פיכמן, יהיה השיר הנבחר למסיבת הסיום. הוא לא חדל להפציר בנו, הנערים והנערות של המקהלה, להקשיב לרחש האגם ולדממה 'בו עץ לא ינוע', וסינן ללא הרף 'הס!', 'הס!'. שקט לא היה, כי כולנו, בלי יוצא מן הכלל, זעקנו במלוא גרון ובחוסר מוּדעות מוזיקלית 'מי גר שם? רק נער כעוף בִּדמי יער'. המורה ביקש שוב ושוב לשיר בעדינות והוסיף כי הלחן הגאוני של חנינא מתאים למילים ולאווירה.

לאחר ניסיונות חוזרים וכושלים ניגשתי למורה ולחשתי באוזנו כי 'גברת חנינא לא התאימה את הלחן למקהלה שלנו. אולי נחליף שיר?'. זיכרון זעקת השבר של המורה לזמרה, שחנינא הוא אדון ולא גברת, ליוו את נסיעתי למחוזות הולדתם ונעוריהם של המשורר יעקב פיכמן (1958-1881) ושל המלחין חנינא קרצ'בסקי (1925-1877) בבֵּסָרַבְּיָה – פיכמן בעיר בֶּלְץ, קרצ'בסקי בכפר פטרוֹבקה (מדרום לאודסה, והיום בתחום אוקראינה) ואחר כך בבֶּנְדֶרֵי. 

כשהגעתי לשם לא יכולתי שלא להשוות בין ארץ האגדות הזו, שהתפאורה בה עוצרת נשימה, לבין נופי הכנרת. רק שם הבנתי את הכמיהה לשקט ומה פירוש 'בִּדְמִי יַעַר', שכן לא זה ולא זה היו בנמצא לפני מאה שנה בתל אביב, בה גרו פיכמן וקרצ'בסקי. פיכמן כתב את השיר בשנת 1917, וארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1921, הוא הולחן בידי קרצ'בסקי, שהיה המורה לזמרה בגימנסיה 'הרצליה'. 

הנה הוא השיר בפי מקהלת 'בית הלל' (לימים 'חבורת שירו שיר') בעיבודו של מאיר הרניק ובניצוחו (הוקלט ב-1962):

ובכן, יצאתי אל ערים רחוקות שנקשרות למראות ולקולות של השיר הכל כך ארץ-ישראלי הזה. ביקשתי לעמוד מקרוב על קרקע גידולם של שיר ולחן, שהתגלגלו משפת נהר דנייסטר לשפת אגם כנרת.

את המסע לחבל הארץ ההיסטורי בסרביה – על רוב שטחו נמצאת כיום רפובליקת מולדובה – אפשר לדמות לדפדוף בצרור גלויות צבעוניות. מרגע שיצאנו מעיר הבירה קישינב לכיוון בֶּלְץ, או בֶּלְצִי (Bălți), נפרשו בפנינו שדות באינספור גוונים, כפרים זעירים, עצי דובדבנים ועצי שיטה ריחניים, שזלפו באפנו, כמאמרו המקברי של ביאליק בשירו 'בעיר ההרגה' ('וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים'). גם כעת האביב נאה והטבע ממשיך בשלו והשיטה מלבלבת כמימים ימימה. מראות הטבע הללו בלטו לעינינו בחניית ביניים שערכנו בכפר טיפּוֹבה (Tipova), המנומר בבארות מים עתיקות ומצוירות, שכולן בשימוש, ורובן ככולן בתוך ביתנים המצויירים אף הם בחן רב.

בארות מים בכפר טיפובה (צילום: מיכאל בר אל)

אנו ממשיכים הלאה ונוסעים בעמק עטור ירק אל העיר בלץ, בה נולד (בדיוק לפני 140 שנה) וגדל יעקב פיכמן, מי שיהיה לימים משורר, מבקר, עורך ומתרגם, וגם חתן פרס ישראל לספרות יפה (1957). וכשעמדתי על שפת נהר רֵיאוּט (Reut; Răut), יובל מפותל של נהר דנייסטר שאורכו 286 ק"מ, הבנתי את נאמנותו הכמעט מוחלטת של פיכמן ל'אֶרֶץ שׁוֹמֶרֶת יָפְיָהּ; וְתֹם לֹא נִפְגָם לָהּ. / וְיֵשׁ שָׁעָה גְּדוֹלָה, כִּי יִזְכֶּה לִרְאוֹתָה הַיֶלֶד, וְכָל יָמָיו לֹא יִשְׁכָּחֶנָּה' ('אדמה חדשה', שנתון דבר, תש"י, עמ' 59).

יעקב פיכמן הצעיר (מכון 'גנזים')

לצד שירים רבים של פיכמן, שנטועים בארץ ישראל, 'נוף מוצאי' – כפי שכינה את בסרביה – הונצח גם כן בעשרות מיצירותיו. בימי זקנתו פנה לכתוב על עיר הולדתו, ושיאה של כתיבה זו בפואמה 'בַּיִת מוּל הָרֵיאוּט' (כתבי יעקב פיכמן, דביר, תש"ך, עמ' קנו-קנט). בשיר 'הערים אשר אהבתי', שנדפס בספרו צללים על שדות: שירים (תל אביב 1935), נימק פיכמן את פשר שיבתו לעיירה:

ערים גדולות ומלאות חמדה ראיתי, אך בכל אשר התהלכתי ובכל אשר נדדתי לא האיר עוד הדשא בעיני כאשר האיר באפרִים נְקוּדי הזהב על שפת הָרֵיאוּט צְלוּל המים.

הדרך לבלצי ארוכה אך לא חד-גונית, ובמהלכה התנגנו באוזנינו שירי פיכמן, כמו 'יום יום אני הולך לִמְעוֹנֵךְ' (שהלחין מתי כספי), אך גם שירים שעמדו בסתירה למראות שניבטו מעבר לחלון – 'ימין ושמאל רק חול וחול, יצהיב מדבר ללא משעול' (שהלחין דוד זהבי). המשכו של שיר זה הוא, כידוע, 'גמלים פוסעים בנוף עצוב' – תמונה שהיא לחלוטין חריגה לנופים שליוו אותנו. אנו ראינו רק סוסים רתומים לעגלות טעונות מספוא... 

בכניסה לבלצי (צילום: אבישי אמיתי)

תמונות אלה ואחרות חידדו את הפער בין 'שתי המולדות', בעיקר נוכח שדות החיטה הזהובים ומרבדי החמניות האינסופיים, שפיכמן הכירם היטב. אולי הם עמדו נגד עיניו כשכתב את 'שיר הנוטע' – 'עֲלֵה חֹרֶש יָרֹק / עַל כָּל סֶלַע דַּל', שחנינא קרצ'בסקי התאים לו לחן נוגה כמתבקש. הלא שניהם באו, פחות או יותר, מאותו הכפר...

בין לבין הזדמזם במהלך הנסיעה, טבעי לחלוטין לאווירה, שיר היידיש המוכר 'מײַן שטעטעלע בעלז', וביקשתי למצוא קשר בין העיר הממשית, זו שעוד רגע אגיע אליה, לשיר הגעגועים הכל-כך סנטימנטלי שלגלגוליו הקדיש דוד אסף מחקר מיוחד (שיר הוא לא רק מילים, עמ' 115-87). אסף הראה שהשיר, שנכתב בניו יורק בשנת 1932 עבור אופרטה מוזיקלית ביידיש בשם 'שירו של הגטו', אינו קשור לבֶּלְז החסידית שבגליציה המזרחית, אלא לבֶּלְץ שבבסרביה. המחבר, ג'ייקוב ג'ייקובס יליד הונגריה, והמלחין אלכסנדר אולשנצקי יליד אודסה, היטיבו להבין את רחשי לבם של פליטי העיירות שהיגרו לאמריקה ממזרח אירופה. בחירתם בבלץ דווקא לא היתה שרירותית: זו הייתה מחווה לשני כוכבי המחזמר, אִיזָה גולד וליאון קרמר, שנולדו בסוף המאה ה-19 באותה עיירה (שלמען האמת, לא הייתה כלל עיירה אלא עיר). יוצרי השיר ומבצעיו נדדו מערבה והגיעו לאמריקה, ואילו פיכמן עזב את עיירתו ונדד בין ערים ברחבי האימפריה הרוסית (קישינב, ורשה, וילנה, אודסה), עד שלבסוף קבע את מושבו בתל אביב. אבל לבלץ עיירתם הם התגעגעו בכל מקום שאליו הגיעו...

הנה משה אוישר שר על בלז בסרט האמריקני דובר הייידיש 'דעם חזנ'ס זינדל' (בן החזן) משנת 1937. הביצוע הזה תרם כנראה לפופולריות הבלתי רגילה של השיר, וגם לבלבול בין בלץ הבסרבית לבלז הגליצאית:

 

פיכמן יצא מביתו שבבלץ בגיל 14 לרכוש השכלה בקישינב אך חזר לעירו. כניסתו לעולם הספרות היתה בשנת 1900, כשהיה בן 19. הוא שלח אז, מבלצי הרחוקה, 'שיר אביב' לעיתון גן שעשועים, כתב העת הראשון לילדים בעריכת אברהם מרדכי פּיוּרְקוֹ, שראה אור בליק שבגרמניה, על גבול פולין. 

גן שעשועים, כ"ה בניסן תר"ס (24 באפריל 1900) 

שמו של פיכמן, ומן הסתם גם שם עירו, לא היו מוכרים אז לעורך ולרוב קוראיו. אבל חמדת הטבע הבסרבי בעונת שנה זו, שעולה משורות השיר, הייתה בלי ספק מוכרת היטב לכותב: 'עַל אָחוּ וְכָרִים, יִרְעוּ עֲדָרִים ... בִּשְׁלָל צִבְעֵי חֶמֶד יוֹפִיעַ כָּל עֵץ; בֵּין פְּרָחִים וּוְרָדִים, יָרֹנוּ יְלָדִים ... כָּל דֶּשֵֶא צוֹמֵחַ, כָּל צִיץ נוֹתֵן רֵיחַ'.

מכאן דרכו של פרח משוררים זה למרכז הספרותי התוסס באודסה הייתה פתוחה וקצרה. 

בהגיעו לאודסה בשנת 1901 התוודע פיכמן לחברי הקבוצה הספרותית שסבבה את ביאליק, אך שנתיים אחר כך (1903) כבר מצא את עצמו בוורשה. בעקבות אירועי מהפכת 1905 שב פיכמן דרומה, למכורתו בסרביה, ושהה שלוש שנים כמורה לעברית בעיירה לִיאוֹבָה (Liova), שעל הגדה המזרחית של נהר פְּרוּט (Prut). שלושים שנה קודם לכן התפרסמה עיירה זו בצדיק החסידי דב בער מליאובה, בנו של רבי ישראל מרוז'ין, ששכן בתוכה. בשנת 1869 'בערניו' התמשכל והתפקר ואירועים אלה הציתו את המחלוקת הגדולה בין חסידויות צאנז וסדיגורה. נופי ליאובה, שם גר לפניו הסופר יהודה שטיינבֶּרג ובה היו באותה עת בית ספר עברי וחמישה בתי כנסת, היו מקור השראה לעבודתו הספרותית של פיכמן. בית על שפת המים – תמונת תשתית, שתחזור ותשוב ביצירתו, דובבה את מראות ההולדת. 

שירו 'עַל הַפְּרוּט', כמו עוד שירים שכתב באותה עת, הלם להפליא את המראות שנגלו לעינינו בנסיעה לאורך הנהר באישון לילה. בספר הביכורים של פיכמן, גבעולים (ורשה 1911) הוא כתב על נהר זה כך: 'רַק לִרְצוּעַת הַמַּיִם הַשּׁוֹקְטִים, / הַנּוֹהֲרִים דּוֹם עִם הַלַּיְלָה, זֹהַר מַתֶּכֶת שֶׁקָּפְאָה, / מַבְהִיקָה וּמַשְׁחִירָה כְּאַחַת' (עמ' 86).

אבל לפני כל אלה הייתה בֶּלְץ, עיירת הולדתו. 

בלץ, שפירוש שמה הוא בִּיצָה, הייתה בתחילת המאה ה-19 כפר גדול, שבמרוצת השנים הפך לעיר השלישית בגודלה בבסרביה. המדריכה המקומית חזרה וטענה, כי 'אין בה כלום. יותר נכון, לא נשאר בה כלום'. העיר נהרסה במלחמת העולם השנייה ונבנתה בחופזה בערבוביה של סגנונות בנייה סובייטים. כיום מתגוררים בה כ-100,000 תושבים. 'יש רחוב ראשי ארוך ומסעדת פיצה גדולה. אולי נאכל שם', הבטיחה. 

בכניסה לעיר קיבלה את פנינו עגלת עץ רתומה לסוס יגע, עמוסת שקים שתכולתם לא ברורה. אחריה השתרך טור מכוניות, חלקן חדישות, ואוטובוס ציבורי דחוס. משני צדי הכביש חנויות, רוכלים ודוכני רחוב – המונה של עיר. לכל אלה אין כמובן זכר בשיריו של פיכמן. מבטו התרכז בפיסת ארץ קטנה המשנה את פניה בעונות השנה, בעמק הריאוט המקיף את בלץ ובבית ילדותו שבשוליה. 

'עֵמֶק קָטָן מֻקָּף גְּבָעוֹת ... וְיַרְקוּתוֹ עָמְקָה מִכָּל צִבְעֵי הָעֲרָבָה' (יעקב פיכמן, דמויות קדומים, תש"ח, עמ' 335)
צילום: מיכאל בר אל

בשירו 'לילה בָּאָחוּ', שאותו כתב בשנת 1949 בתל אביב, מרחק שנות אור מבלצי המרופטת של היום, כתב פיכמן: 'זֹאת הָעִיר בֶּלְץ, רִאשׁוֹנָה בָּה מַיִם וָדֶשֶׁא רָאִיתִי / לֹא נִתְבָּרְכָה בְּחֵן' (מולד, ג-ד, תש"ט, עמ' 88). ואכן, כפי שטענה מדריכתנו, בבלצי המוזנחת של היום כבר אין מה לראות, זולת פה ושם בניינים עתיקים שחזותם מלמדת על מעמדה של העיר בעבר.

הצצנו במבנה קלאסי של בית דואר בן 150 שנה, שהוזכר כבדרך אגב ביצירתו בהקשר רומנטי. פיכמן, ששב לבית הוריו לאחר נדודים, תיאר את יציאתו 'בלב נִפעם מן הדואר ומכתבהּ בידי כשלל יקר'. מכתב זה של אשה אהובה, הוא שהביאו לעזוב סופית את עיירתו ולשוב לאודסה ('אביב מוזר', כתבי פיכמן, עמ' צא-צב).

ראשוני היהודים הגיעה לכאן בסוף המאה ה-18. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה שהיגרו לכאן, אל 'הדרום הפרוע', מרחבי האימפריה הרוסית. עד סוף המאה ה-19 מחצית מהתושבים היו יהודים. הם הקימו טחנות קמח, מפעלי ממתקים, סבון, נרות וצמר גפן, וסמוך לעיירה פרחו חוות חקלאיות שבהן ייצרו יהודים, כמו בני משפחת פיכמן, בין השאר שמן חמניות וסחרו בצאן ובקר. 'שָׁם יְהוּדִים פְּשׁוּטִים, שֹׁותְקִים כִּרְגָבִים,/ דּוֹרְכֵי-יֵינוֹת, שׁוֹלְקֵי-גְּבִינָה' ('בסרביה', כתבי פיכמן, עמ' כב).

מימי נהר הריאוט, הזורמים בנחת בשולי העיר, הביאו ברכה לטחנות הקמח ולמקשאות הרבות, וגם ליהודים שומרי המסורת, שבימי ראש השנה יצאו אל גדות הנהר כדי לקיים שם את טקס ה'תשליך'. 

גשר על נהר ריאוט ליד בלצי, שנות השלושים של המאה העשרים. הגשר אינו קיים עוד (ויקיפדיה)

לב העיר נטול חן, אולם כל מה שמחוץ לה יפה מכל יופי. אנו מתפעלים מן הנהר החוצה את עמק הריאוט, שהכפרים הזעירים הפזורים לאורך גדותיו הם תמונה כמעט מדויקת של סדרת שיריו 'הבסרביים' של פיכמן. על דעת עצמי קבעתי, שבית אחד סמוך לנהר הוא בן-דמותו של בית משפחת פיכמן: 'לָָבָן וָרָם מֵעַל תִּלוֹ הֵאִיר / וַיְהִי כֻלּוּ תִּפְאֶרֶת לְרוֹאָיו' ('בית מול הריאוט', כתבי פיכמן, עמ' קנו), תאומו של הארמון רב התפארת שעל שפת הכנרת.  

בית מול הָרֵיאוּט (צילום: מיכאל בר אל)

כדי להשלים את תמונת בית ילדותו של פיכמן הסתייעתי בכתביו של לייב קופרשטיין (1992-1904), יליד מרקולשטי הסמוכה ואביה של שדרנית הרדיו עדנה פאר. קופרשטיין, שהגיע לבלץ כמורה לעברית לאחר שסיים לימודי ספרות בסורבון, ניהל בעיר את בית הספר התיכון של רשת 'תרבות'. הוא סיפר כי משפחת פיכמן הייתה חמה ומלבבת וידעה לטפח את הבן המוכשר. אביו של יעקב, אליהו פיכמן, נתפס בעיניו כ'יהודי בסרבי גזעי', רציני ושתקן, שהיה שקוע בעסקיו: 'איש ערבה עבדקן, רחב גרם וחסון, יהודי חוכר אדמה ומגדל צאן, סוחר הצובר את תנובת השדה ופרי הצאן ומעבירם למרחקים, בעיקר לאודסה' (ספר בלצי, עמ' 449). ילדי פיכמן למדו בחדר המקומי, אך גם קיבלו שיעורים ממלמד פרטי שמוצאו מליטא.

לייב קופרשטיין (ויקיפדיה)

דברי קופרשטיין הצטרפו לשירי פיכמן, שבהם תיאר את ביתם המקושט בשטיחים צבעוניים ובעבודות רקמה מעשה ידיה של האֵם 'יְפת-קומה', שגם נהגה לשיר בקולה הנעים. גם הסבתא הקפדנית שהתגוררה עמם הייתה חלק מתמונת חייו בחצר הגדולה, באסם, באורווה ובגינת הירק – 'בַּת-כְּפָר הָיְתָה, פְּשׁוּטָה ... עֵינָהּ פְּתוּחָה לְכָל מַה שֶׁעֻקָּם' ('בית מול הריאוט', כתבי פיכמן, עמ' קנו).

אולי כאן, במקבץ הבתים הנאים, הנראים ריקים מאדם, ליד הבאר עם הקילון, אמצא תשובות לשאלות ששואל אלטר את חברתו לשעבר בשיר 'מײַן שטעטעלע בעלז': 'איך נראה הבית הקטן שפעם כה זָָהָר, / העוד צומח העץ הקטן ששתלתי במו ידיי?' (תרגם דוד אסף, שיר הוא לא רק מילים, עמ' 96). תמונה נאיבית-פסטורלית זו נשמעת לכאורה כלא יותר מנוסטלגיה סנטימנטלית, אך כאן, לנגד עיני ממש, היא נוכחת כאותה מִנחה יפה שהעניק פיכמן לעיירה באידיליה 'צָהֳרֵי-קִָיץ' (1907). הנה כך מתוארת הסביבה שהזמן בה עצר מלכת, ממתינה לרגע בו תילכד בעדשת המתבונן בה גם בחלוף למעלה ממאה שנה:  

צִבּוּר שֶׁל בָּתִּים נְמוּכִים וּצְפוּפִים הִתְפַּשֵּׁט בְּלִי סֵדֶר. 

וְשֻׁפְּכוּ עַל אוֹתָם הַבָּתִים קִלוּחִים, קִלוּחִים שֶׁל זָהָב,

 ... וְעָמְדָה הָעֲיָרָה בְּבָתֶּיהָ הַקְּטַנִים מֻטְבַּעַת בִּנְגוֹהוֹת,

 מְקַבְּלָה הָאוֹר בְּאַפַּטִּיָה גְּמוּרָה, כְּאִילוּ לָהּ אַחַת:

אִם יֵרֵד הָאוֹר וְאִם יֵחְדַּל – – –

                               אַךְ בָּאוּ יוֹשְׁבֶיה כֻּלָּמוּ 

בְּמִסְתּוֹר בָּתֵּיהֶם, הֵגִיפוּ הַתְּרִיסִים וּפָרְשׁוּ וִילוֹנוֹת 

צִבְעוֹנִים בְּכָל חַלּוֹן, וַתַּעֲמֹד הָעֲיָרָה בּודֵדָה-שׁוֹמֵמָה ...

('צהרי-קיץ', גבעולים, עמ' 95)

הד להווי הכפרי ששרר בבלץ נמצא למכביר ביצירתו ביידיש של הסופר יעקב יקיר (1980-1908), יליד העיר ובן למשפחת טוחני קמח. יקיר, שלמד עם נתן אלתרמן בגימנסיה 'מגן דוד' שבקישינב, הוא גם סבהּ של הסופרת והמתרגמת התל-אביבית עינת יקיר. ספרו ירח נוהג בכוכבים (תרגם שלמה שנהוד, הקיבוץ המאוחד, 1970) שופע סיפורי פולקלור מקומיים ותיאורים שובי-לב של ביתם שבסמטה הציורית ושל שכניהם – יהודים של ימות חולין, נשים נמרצות, ילדי החדרים ועוד טיפוסים בסרביים עליזים.

יקיר ציטט את דברי אמו: 'אם אין לחם ואוכלים ממליגה בלבד, הרי זה אסון קטן. אך אם גם ממליגה אין, הרי האסון כבר גדול' (עמ' 43). ואכן, את המָמָלִיגָה המשובחת, דייסה צהבהבה העשויה מקמח תירס, שמוכרת לנו גם כ'פּוֹלֶנְטָה', טעמנו מדי יום בווריאציות שונות, ובזכותה החוויה הפכה לא רק נעימה לעין אלא גם לחיך. 

'שמש גדולה, עגולה כממליגה' (ויקיפדיה)

תיאוריו של פיכמן מהדהדים בסיפורו של יקיר 'הלבנה משקיפה במשקפיים', על אותן עיירות מנומנמות הנחבאות בינות לשדות ולכרמים וממתינות לשווא להתרחשות כלשהי – 

צהרי יום שבת קיצי. 

שמש גדולה, עגולה כמַמליגה, ממש צֵא וּבְצע אותה, שופכת רמץ. העיירה רודמת נעגמת בצל העצים המוריקים ובצינת הבארות. 

נסה נא לשֵׁם סקרנות להפליג מן העיירה אל הדרך, ואתה אבוד. השמש תופסת אותך בהיותך בשדה, קופחת וחורכת אותך ומתיכה אותך כנר. 

כנראה הכל חשים בכך, ולכן אין זזים. יש חוטפים נמנום בדירותיהם, יש מתנמנמים אצל דופן העפר שליד ביקתתם. 

הללו שכבר הקיצו משנתם, משפשפים עינם האחת, אחר כך את השנייה. מסתכלים על סביבם, מציצים אל מעבר לגדרות, וכשאין רואים איש ואין שומעים אפילו ציוץ כלשהו, חוזרים ומתפהקים ... משום מה דומה עתה עיירתנו לטירה עתיקה מימי המלך סוביאסקי, לחורבה נטושה, כמעט למדבר (עמ' 21). 

ובאותם צהרי-יום, בעודנו מצפים בעצמנו לגילוי כלשהו אל מול דממת הבתים המסוגרים, הבחנו ברועת אווזים שתפסה מחסה תחת העצים, משל יצאה היא מתוך שירי פיכמן או סיפורי יקיר.

רועת אווזים (צילום: מיכאל בר אל)

המדריכה המקומית שלנו, שמתגוררת בקישינב אך גדלה באחד הכפרים בסביבה, ביקשה לצנן את התלהבותנו מהנופים המרהיבים. היא סיפרה על ימי החורף הארוכים ועל המזון הנאגר במזווה הכפרי, והוסיפה כי הוצאות החימום בחשמל מכבידות עליה, שלא כמו בני משפחתה שמשתמשים בבולי עץ מהמנסרות שבסביבה או מכריתת עצים ביערות. 'החורף קשה וארוך', אמרה. 'לא כדאי לבוא בחורף, גם לא בסתיו'. ואכן משירו של פיכמן 'בראשית הסתיו' (1902) למדתי כי בעונה זו 'רַק שָׂדוֹת עֵירֻמִּים וּצְהוּבִים מִשְׂתָּרְעִים, / וּגְלוּיִם לָעַיִן כָּל עֵמֶק וָגָב; / וְאֵין עוֹד לַיַּעַר סוֹדוֹתָיו הַיָּפִים'. שיר נוגה, שנחתם בצער על 'אֹשֶׁר שֶׁעָף' (גבעולים, עמ' 11), וגם על חורף מושלג שבו 'הָעוֹלָם נִתְרוֹקֵן וַיִפְתַּח / אֶת שְׁעָרָיו לָקַּדְרוּת הַחִוְרָה' ('חורף', שם, עמ' 40). 

מזווה בכפר בסרבי (צילום: מיכאל בר אל)

התנחמתי אפוא בעשרות שירי האביב והקיץ ובדימויי גן עדן הייחודיים לכברת ארץ זו, שהכשירה את פיכמן להיות דרוּך ומְלֵא קשב לכל נוף, גם לזה שבגליל ובנגב. הד עמוק לרגישותו זו יש ברשימתו 'פינות ירוקות', שם הוא מונה את צרור התמונות הנבחר שלו – 'יש פִּנּוֹת בְּרוּכוֹת, שֶׁיַּרְקוּתָן נֶאְפֶּדֶת זֹהַר עָמֹק, טֹהַר-חַג, כאילו כאן היתה לאדמה עֶדנת ימיה הראשונים', וממשיך ומפליג, ממקום מושבו בתל אביב, גם שם פגש פינה ירוקה בשרון ובגליל, אל הפינה החתומה בלבבו, אותה הוא נוצר בזיכרונו: עמק הראוט, 'שֶׁבְּלִבִּי אִוִּיתִיהָ לְמוֹשָׁב לִי לְכָל יְמֵי חַיָּי' ('פִּנּוֹת יְרֻקּוֹת', כתבי פיכמן, עמ' קעד). 

מה נותר מאותו עולם שרחש כאן כל העֵת ובכל עונה? 

ברחובה הראשי של בלץ אנו מחפשים את אתר הזיכרון ליהודי העיר. מצאנו אותה ברחבה לא גדולה, מול שרשרת שיכונים בלב אזור מסחרי. מונומנט אבן צבוע לבן ומוקף צמחיה. הסְפָרוֹת 1941, שמייצגות את שנת השבר, בולטות במיוחד, אילמוֹת נוכח שאון העיר והמולת האנשים עמוסי סלים שחולפים בדרכנו. רק קומץ עצי אורן מכתר את רחבת ההתייחדות השקטה. נותרו רק מילים – סיפורים, שירים וספר הזיכרון המונומנטלי לקהילת בלץ על כ-650 עמודיו. 

אנדרטה לציון רצח היהודים בבלצי (צילום: אבישי אמיתי)

במחקר על 'שירי השואה' של פיכמן הראה אבנר הולצמן כי ראיית העולם האמנותית של המשורר הייתה טבועה מאז ומתמיד בחותם דיכוטומי – הרמוניה ומנגד אסון, אמונה בכוח החיים של האדם והטבע ומנגד קדרות ופסימיות. לאחר השואה התחדדה השקפה זו בשיריו הרבים, ספוגי הכאב, על בלץ שזכר. מוטיב אחד בולט בכולם: העושר והיופי שבחיים שלפני החורבן, והשאלה המתבקשת – היכן הם עתה? 

כרבים מבני דורו גם פיכמן נרתם למשימה של הצבת אנדרטה פואטית לעולם שנהרס ואיננו. קורפוס זה מונה כארבעים שירים – רובם מכוונים במישרין לבסרביה ולבלץ ומקצתם לוורשה – שנכתבו, כפי שהראה הולצמן, בשש שנות מלחמת העולם השנייה. הידיעות  על הרס העיר בהפצצות מטוסים, ועל גורלם המר של היהודים שלא הצליחו להימלט מבעוד מועד, נותרו בבלץ ונרצחו או נשלחו למחנות עבודה מעבר לנהר דיינסטר, הגיעו גם לאוזניו של פיכמן ומצאו ביטוי בשיריו. כזה הוא למשל השיר הקצר 'בֶּסָרַבְּיָה', שבו נהר רֵיאוּט 'עָזוּב בַּשֶׁמֶשׁ,/ סַב לְאִטּוֹ אִלַּם בִּצְהֹב קָמָה'. הוא תוהה על גורלם של היהודים הפשוטים, 'דּוֹרְכֵי-יֵינוֹת, שוֹלְקֵי-גְּבִינָה' (כתבי פיכמן, עמ' כב). בפואמה אפופת היגון 'בַּיִת מוּל הָרֵיאוּט', שחזר פיכמן את מבט הילד, זה המשתטח בראש ערמת שחת, 'מְלַא הִרְהוּרִים ... וּקְלֹט קוֹלוֹת, צְבָעִים, קִטְעֵי חַיִּים' (שם, עמ' קנו), ומבעד לעיניו נפרש עולם ומלואו – הטבע, העיירה והמשפחה.

הערבה הירוקה הפרושה לפני המבקרים במרחבים אלה, יותר ממאה שנה לאחר שפיכמן עזבם, חוגגת בצבעוניותה וקמה לתחייה, 'פָּרְחָה, צָמְחָה, מָשְׁכָה בְּאֹור יַרְקָהּ / וְאֵד כָּחֹל נִתְלָה בְּאֳפָקֶיהָ' (עמ' קנז). בזה אחר זה באים ועולים אמו, אביו, סבתו, רועי הצאן ועושי הגבינות, האיכרים המקומיים, וגם בחורים רעבים שהיגרו מליטא והצטרפו לתאוות החיים הבסרבית: 'בָּצְּרוּ דָּרְכוּ יֵינוֹת, כָּבְשׁוּ שְׁזִיפִים,/ לָגְמוֹ תִּירוֹשׁ, וּצְלִי כְּבָשִׂים שְׁמֵנִים / אָכְלוּ לָשׂבַע' (עמ' קנח). כולם מתמזגים להפליא באדמה הדשנה – 'כָּל חַמָּנִית יוֹקֶדֶת שָׁם, כָּל דְּלַעַת / מֻטֶּלֶת עַל צִדָּה' (עמ' קנט), קְני התירס, אשכולות הגפנים כענברים. הייתכן כי היקום הזה, מְלֵא החִיוּת, נדם ונעלם?

הכאב הזועק מכל שורה מהול ברגשות אשמה על הפניית העורף, על ההבנה כי 'לֹא פֹּה, לֹא פֹּה אֶצְמַח' (עמ' קנט), שהביאה אותו לנדוד ולבנות את חייו במקומות אחרים. פיכמן, הממאן להתנחם, שעזב את משפחתו, חש כי נטש אותם לגורלם. בסיום הפואמה הוא מפרש את טעמה של השיבה המיוסרת אל עולם ילדותו: 'אַךְ זֶה הָיָה בֵיתִי, נוֹף מַטָּעִי./ פֹּה כָּל אֲשֶׁר הֵחֵל לִהְיוֹת – וַיְהִי', כולל ההשלמה עם כך שאיש מבני משפחתו ועמו כבר לא יחכה לו בשדות הריאוט הירוקים, 'עַתָּה שׁוֹמֵם הַתֵּל, וְעַל עִיָּיו / לֹא עוֹד יַלְבִּין הַבַּיִת הַמְרֹעָף', וקינתו נחתמת במילים: 'אֵבְךְּ בֵּית אָבִי אֲשֶׁר לָעַד יֻתָּם' (שם). 

יעקב פיכמן

נפרדנו מבלץ. 

נותר עוד חוב אחד וכדי לפרעו אנו מוצאים את עצמנו במעבר גבול ובו שוטרים חמורי סבר. היעד הוא העיר בֶּנְדֶרִי (Bender, Bendery), כיום טיגינה (Tighina). בנדרי נמצאת בטרנסניסטריה – מדינה מוזרה (עם שם מעורר אימה בזיכרון היהודי), שפרשה בשנת 1990 ממולדובה והכריזה עצמאות, אך אינה מוכרת על ידי אף מדינה אחרת, פרט לתמיכה לא רשמית של רוסיה. 

לאחר סידורים פורמליים נוקשים אנו עוברים את הגבול וחולפים על פני מבצר שנבנה במאה ה-16 והוא אחד מסמלי העיר בנדרי שלחוף נהר דנייסטר. בעיר זו הייתה קהילה יהודית שמנתה כ-20,000 איש, ובה גדל חנינא קרצ'בסקי. כאן התגלה כשרונו המוזיקלי ומכאן יצא ללמוד בקישינב.

החזקנו בידינו תצלום ישן-נושן של חנינא משנת 1906, עם חברי 'צעירי ציון' בבנדרי, קודם שיעלה לארץ ישראל ב-1908.

אריה צנציפר (רפאלי), פעמי הגאולה: ספר הציונות הרוסית, הוצאת נ' טברסקי, תשי"ב, עמ' 169

צילום זה ליווה אותנו בדרכנו אל רחבת הקתדרלה העירונית, הזוהרת בכיפתה הכסופה, וממנה לבניין הגימנסיה העברית המהוללת. בגימנסייה זו לימד המורה לעברית חיים גלאס, אביו של המשורר זרובבל גלעד (1988-1912), מחבר 'שיר הפלמ"ח' וחבר קיבוץ עין חרוד. גלעד, שעלה לארץ עם בני משפחתו והוא בן חמש, נולד כאן. כמה משיריו נוגעים בילדותו בבנדרי וראויים לפרק נפרד, שעוד יבוא.

'תלמוד תורה' בבנדרי, 1937 (ויקימדיה). על הלוח כתוב 'הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' (נדרים, פא ע"א)

טיילנו בעיר זרה, ובה בעת גם מוכרת. ביקרנו באתר זיכרון מרשים שנבנה על שפת הדנייסטר ומנציח את גירושם ורציחתם של יהודי העיר, והוא לא רחוק מבית החולים היהודי הבנוי בטוב טעם, שכיום מאכסן בין כתליו פקולטה לרפואה. 

אתר זיכרון בבנדרי על גדות נהר דנייסטר (צילום: מיכאל בר אל)

המשכנו בשיטוט נעים בטיילת שלאורך הנהר. המדריך המקומי סיפר לנו כי אידה נודל גרה כאן לאחר שחרורה מסיביר. בקשתה לגור במוסקווה סורבה והיא גרה בבנדרי עד שהותר לה לעלות לארץ (אוקטובר 1987). צעדנו לאורך שדרת עצי ערמונים, שמשני צדיה בתים נאים שברובם גרו קודם לשואה עשירים בני הקהילה היהודית. המדריך הצביע לעבר אחוזות מפוארות המתוחזקות היטב – כאן גר סוחר חיטה, כאן מנהל הבנק וכאן סוחר בדים ...   

השדרה הגדולה בבנדרי (צילום: מיכאל בר אל)

שמנו פעמינו אל מבנה מהודר – זהו בית הכנסת הגדול לשעבר של בנדרי, שכיום הוא מרכז ספורט. הקפנו אותו מכל עבר עד שהותר לנו להיכנס פנימה. אולם קטן בתוכו הוסב לזירת אגרוף, ובאולם הגדול, שהיה בשעתו אולם התפילה, ריחפו על הבמה רקדניות בבגדי בלט לצלילי פסנתר. עמדנו זמן מה והתבוננו בהן. בעולם אחר אפשר היה לדמות את חנינא קרצ'בסקי מלווה בפסנתר את הרקדן והצייר ברוך אגדתי (1976-1895), אף הוא יליד בנדרי שעלה לארץ בשנת 1910, שנתיים אחרי חנינא המבוגר ממנו. 

בניין בית הכנסת הגדול בבנדרי (צילום: מיכאל בר אל)

איך מסיימים רשימה זו? 

אולי בשיר 'פִּרְחֵי שָׁדֶה', שפרסם יעקב פיכמן באוסף שירי הילדים שלו עֲרָבָה (הוצאת 'אמנות', פרנקפורט ע"נ מיין, 1922). אלה הם שירים קצרים החוגגים את מחזור החיים בטבע, והם גדושים בגינות, בפרחים ובפרפרים, והכל מלווה בעשרות איורים שובי-לב.

פיכמן לימד אותנו להתבונן בקמילה ובפריחה שבטבע:

אִם הַזְמֵן הִזְמַנְתֶּם / אוֹתָנוּ וְאִם לֹא – / הָאָבִיב חַגֵּנוּ, / וַאֲנַחְנוּ נָבֹא!' (עמ' 21).

אם כך הוא הטבע, האם כך היא גם ההיסטוריה?

לקריאה נוספת

נורית גוברין (עורכת), יעקב פיכמן: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, עם עובד, 1971.

א"ב יפה, 'מה נתן לנו יעקב פיכמן', חותם אישי: מסות ספרותיות, הקיבוץ המאוחד, 1984, עמ' 17-11.

לייב קופרשטיין, 'יעקב פיכמן: פרשות חיים ויצירה', ספר בלצי בסרביה: יד וזכר ליהדות בלצי, 1993, עמ' 453-448.

אבנר הולצמן, 'שירי השואה של יעקב פיכמן: במעגלי כיליון וצמיחה', אהבות ציון: פנים בספרות העברית החדשה, כרמל, 1999, עמ' 305-299.

דוד אסף, 'בחזרה לשטעטל: היכן הייתה "עיירתי בלז"?', שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי, עם עובד, 2019, עמ' 115-87.