היום יום הולדת: בלוג עונג שבת בן חמש-עשרה

איור: נעם נדב

א. היום יום הולדת

משנכנס אדר מרבין בשמחה...

שוב חלפה שנה בחייו הציבוריים של הבלוג ובחייו הפרטיים של עורכו. הבלוג חוגג חמש-עשרה שנים לקיומו (הפוסט הראשון עלה לאוויר ב-19 בפברואר 2011), ועורכו, כלומר אני, מציין בסיפוק (גם אם לא בשמחה 😉), את שנת השבעים להולדתו (ב' באדר תשט"ז / 14 בפברואר 1956, אם שאלתם).

חמש-עשרה שנים, לאו מילתא זוטרתא היא! כמה מלחמות, מבצעים, מגפות, טלטלות, עליות ומורדות חווינו כאן מאז, ועדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה ומי יודע מה צופן בחובו העתיד הקרוב. הבלוג איננו עיתון שמתעד את החדשות המשתנות לבקרים, אבל הן משתקפות ומציצות בו, במאמרים, בקוריוזים ובתגובות הקוראים.

דרך אגב, המעקב רב השנים אחר תגובות הקוראים (קרוב ל-30,000 תגובות לפי ספירת 'בלוגר') הביא אותי לניסוח כלל אצבע חדש, ברוח חוק גודווין (Godwin's law). חוק גודווין הנודע לתהילה קובע שככל שדיון מקוון מתארך, כך גוברת ההסתברות שתוצע הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר, מה שממילא יביא את הדיון לסופו. ובכן, ברוח זו, חוק עונ"ש קובע שככל שדיון מקוון בבלוג מתארך, כך גוברת ההסתברות ששמו של ביבי נתניהו ישורבב לתוכו ויסיט את הדיון הענייני למקומות אחרים.

לפני כמה שבועות, לאחר הרצאה שנשאתי במוזיאון 'אנו', ניגש אליי פלוני מן השומעים, הציג את עצמו כאחד מקוראי הבלוג ובירך אותי על מפעל החיים שלי. נָבֹכְתִּי. מעולם לא חשבתי על בלוג עונג שבת כעל 'מפעל חיים'. את מפעלי חיי ראיתי במקומות אחרים לגמרי, ועבודת הבלוג נחשבה בעיניי דבר חשוב וכיפי, אבל צדדי לעיסוקיי החשובים יותר (משפחה, מחקר והוראה, פרסומים אקדמיים). בין כך ובין כך שמחתי לשמוע כי בלוג עונג שבת אכן נתפס, לפחות בעיניו של קורא אחד, כדבר חשוב, ואפילו חשוב מאוד. 

זמן מה אחרי כן השתתפתי באירוע אחר ואיך שהוא שמי ונוכחותי באולם הוכרזו בו. בסיומו של האירוע ניגשו אליי כמה אנשים ושאלו אותי: 'אתה עונג שבת?'. ושוב חייכתי במבוכה ונאלצתי להשיב בחיוב...

פרסומת מהלכת לבלוג בשוק מחנה יהודה בירושלים, ינואר 2026 (צילום: טובה הרצל)

ב. אז מה היה לנו השנה?

במהלך שנת הבלוג האחרונה (כלומר מ-20 בפברואר 2025, יום ההולדת הקודם ועד עכשיו) התפרסמו כאן 108 פוסטים, ובסך הכול, מאז צאתו של בלוג עונג שבת לאוויר העולם בשנת 2011 ועד היום – 2,286 פוסטים. גאווה ישראלית.

כרגיל, בדקתי מה היו עשרת הפוסטים הנקראים ביותר במהלך השנה האחרונה:

1. רוביק רוזנטל, הה ברברה: גורלו של ספר 

2. עודד מיוחס, זכרונות וסודות מכפר סמיר

3. עמי זהבי, דַּר וְסֹחָרֶת: תעשיית כפתורי הצדף בארץ

4. דן לב ארי, רשימת גְלוֹבּוֹצְנִיק: דיוקנו של תליין נאצי (שני חלקים)

5. עמי צורן, אלו מציאות: אבדות של ידועי שם בראי העיתונות העברית

6. דותן גורן, סיפורי חמין

7. שרית סגל, דם על הקירות: כשגרפיטי הופך לכתב אישום נגדי

8. אלון תן עמי, קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה: השמועות על מותו של ביאליק

9. סיפורי רחובות: החזה של נעמי שמר

10. במדינת האנשים הישרים: דן אלמגור בן תשעים

 

שד' נעמי שמר/ 'Naomi Shemer Breast בבאר יעקב, לפני ואחרי

וכאן כמה המלצות לכתבות מרתקות ומקסימות שאולי פספסתם:

1. מסיפורי פוצ'ו אפשר ללמוד: שבת ברחוב נפחא

2. יעקב שביט, משחקים בארגז החול

3. אם הנך רוצה לדעת: משפרים את ביאליק

4. לאה ביירך, אלתר קָצִיזְנֶה יאָרצײַט 

5. נדב מן, ה'סקוטים' של מרחביה 

6. אבי בלדי ודוד אסף, שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי: ה'שלושה' על מפת הארץ (שלושה חלקים)

7. שמריה גרשוני, מעיל נקמה: חולצת קוזק או מעיל נאצי?

8. רון זרחי, שֶׂה צָמֵא לִי: עיון חוזר ב'שירים ופזמונות לילדים' של ח"נ ביאליק

9. קובי לוריא, מניו יורק לקומקום דרך ולנסיה: גלגוליה של בננה (שני חלקים)

10. מתי ואיפה מת הרמח"ל?

ולצידם, כרגיל, המדורים ההומוריסטיים הקבועים, 'ארץ הקודש', 'פרנסות של יהודים', 'מִשׁוּט בארץ', 'סיפורי רחובות', 'הספרות והחיים', 'חדש על המדף', 'בורא מיני מזונות' ועוד.

בשבוע הבא, או בזה שאחריו, אוכל סוף סוף להכריז על הופעתו של ספרי החדש אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי, שיראה אור בהוצאת מאגנס. ספר זה – כרך שני בסדרה 'פרקי מסע בזמר העברי' (הראשון, שיר הוא לא רק מילים, ראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 2019) – לא היה נכתב אלמלא בלוג עונג שבת, שהביא אותי לעסוק במחקר הזמר העברי והיידי. מקצת מן הפרקים שבספר פורסמו בעבר בבלוג בגרסה 'רזה' עד 'כחושה', ובספר הם יובאו בגרסה מורחבת ומעודכנת. כאמור, הפרטים המלאים על הספר והדרך לרכוש אותו במחיר השקה יובאו כאן ממש בקרוב.

ג. עלינו לשבח וזיכרונם לברכה

כרגיל, תודתי נתונה לכותבי המאמרים ולצלמים הקבועים והמזדמנים, למגיבים שזהותם גלויה ולמגיבים האנונימיים (נואשתי מהמאבק בתופעה מגונה זו, אך השתכנעתי שאצל רובם הדבר לא נובע מכוונה רעה אלא מבעיית אוריינות דיגיטלית). בלי שיתוף הפעולה שלכם, בלוג עונג שבת לא היה מה שהוא. 

תודה לרפי מוזס, יועץ הלשון המסור, שבכל שבוע טורח לעקור טעויות ושיבושים ולתקן את הדרוש תיקון. תודה לצלמים המשוטטים של הבלוג, ובייחוד לאיתמר לויתן שנענה ברצון לכל בקשה ולכל גחמה. תודה גם לטובה הרצל מירושלים, ליוחנן פלוטקין מבני ברק, לגונן זיק מפתח תקווה ולעוד הרבה צלמים חובבים ששולחים לי את מציאותיהם. גם אם לא תמיד הצילומים שלכם מתפרסמים, וגם אם לפעמים אתם שולחים לי צילומים של דברים שכבר התפרסמו בשעתו בבלוג – אני מעריך זאת מאוד ומודה לכל אחד ואחת מכם. תודה לחברי הטוב נעם נדב שגם השנה צייר את איור יום ההולדת של הבלוג (למעלה), ואם זה מזכיר לכם את סצינת הסיום המרהיבה של הסרט 'קרב רודף קרב', לא טעיתם.

וכמובן, תודה לכל הכותבים והכותבות שמציעים מאמרים לפרסום בבלוג. אני מתכבד בהם ובאמון שהם רוחשים לי. ואלה שמות הכותבים שפרסמו בשנה האחרונה מפרי עטם בבלוג:

רפי אוסטרוף, עמנואל אטקס, דן אלמגור, דנצ'ו ארנון, לאה ביירך, אבי בלדי, ניצה בן-דב, דותן גורן, ברוך גיאן, שמריה גרשוני, אבנר הולצמן, אליהו הכהן [ז"ל], דן הכט, שלמה הרציג, ישראל ויסלר (פוצ'ו), עמי זהבי, רון זרחי, שאול כוכבי, דן לב ארי, קובי לוריא, אבישי ליוביץ', עודד מיוחס, נדב מן, טל סגל, שרית סגל, עמי צורן, רוביק רוזנטל, סמדר רייספלד, יעקב שביט, אלון תן עמי.

ולהבדיל בין החיים לבין המתים. לא תמיד אני יודע על שינויי כתובת הדוא"ל של קוראים (אנא עדכנוני אם אתם רוצים להמשיך ולקבל את העונ"ש השבועי) או על קוראים שנפטרו. 

בלוג עונג שבת נפרד בצער מקוראיו שהלכו לעולמם בשנה האחרונה ושמותיהם ידועים לי. מקצתם של ההולכים היו חברים אישיים שלי וגדול הצער. 

דן בנוביץ (לשעבר מנכ"ל הוצאת הספרים מאגנס); אברהם בנמלך (עיתונאי וסופר); מיכאל (מיקי) גינזבורג (המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל); פרופ' מוטי גולני (אוניברסיטת תל אביב); פרופ' חיים גורן (המכללה האקדמית תל-חי); יהודה הצבי (הרצליה); פרופ' יואל ינון (אוניברסיטת בר-אילן); ד"ר אהרן לשם (תל אביב); דייויד סלע (נוסטלגיה אונליין); ד"ר מרטין ססלר (קיבוץ מגן); ד"ר עוזי פז (החברה להגנת הטבע); דליה קרפל (עיתונאית); אורה רענן (תל אביב); אורי רוזנברג (בלוג 'נושנות'); פרופ' זהר שביט (אוניברסיטת תל אביב); רֶנֶן שׁוֹר (במאי וקולנוען);  חיים שרת (הר חלוץ).

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

ד. משמיעים על השקלים

הפולניה

זו ההזדמנות השנתית להזכיר לכם, קוראים יקרים, שהבלוג לא נוצר מעצמו, והבינה שאצורה בו אינה מלאכותית אלא בשר ודם. מאות רבות של שעות עבודה משוקעות בו, ומי שמשקיע אותן הוא העורך, הַסַּדָּר, המגיה והמלבה"ד – אני.

הקוראים יכולים רק לשער בדמיונם איזו השקעה כרוכה בהופעתו הקבועה והנחושה של הבלוג: בכתיבה, בעריכה, בהתחדשות המתמדת, באיתור מאמרים ואיורים וביצירת קישורים, בהיבטים הטכניים ובתקשורת השוטפת עם קוראים ועם מתלוננים. לבלוג אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים. אין אחראי לגרפיקה, אין מי שיטפל בזכויות יוצרים ואין מי שיענה לנודניקים. אני לבדי מטפל בכל אלה, וכל תלונותיכם (ויש כאלה) – עליי.

את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם אלה שנכתבים בידי אחרים עוברים התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי שעות ארוכות, בכל יום ובכל לילה, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה. אני עושה זאת באהבה ובשמחה, ומקווה שאוכל להמשיך בכך עוד שנים רבות. לבלוג אין 'חומת תשלום' או דמי מינוי והוא פתוח חינם אין כסף לכל מי שרוצה לקרוא בו. אין בו פרסומות או חסויות, ולצערי גם אין מי שיממן אותו ויאפשר לי להקדיש זמן נוסף לשיפורו. 

אם אתם אוהבים את הבלוג ונהנים מקריאתו, כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בימי שישי, וכן בשולי העמוד בצד שמאל למעלה.

תמיכתכם והשתתפותכם חשובות לי. הן מרגשות ומשמחות אותי, נותנות ערך לעבודתי, מחזקות ומעודדות להמשיך הלאה. הן מאפשרות לי להקדיש את זמני לעבודת הבלוג, לחיפוש חומרים, לעריכה מוקפדת, להתנהלות שוטפת מול הכותבים והקוראים המנויים על הבלוג, ועוד ועוד. 

אז תודה לכל התומכים, הקבועים והחד-פעמיים, שמבינים שגם זמן שווה כסף, ומוצר מקורי, מענג ומוקפד, גם אם הוא מוגש חינם, ראוי לתגמול ולהכרת הטוב. כל תרומה מרגשת אותי מחדש. אני ממשיל אותה בליבי לאורח שמגיע לסעוד בבית חברו ומביא עימו שי צנוע: ספר, בקבוק יין, בונבוניירה או פרחים.

נתראה 'בשנה הבאה', כלומר ביום שישי הבא...

בית כנסת 'עונג שבת' ברמת השרון (צילום: איתמר לויתן)

לא נעים לאדם חי להיות נחשב בין המתים: השמועות על מותו של אליעזר שטיינמן

אליעזר שטיינמן (צילום: בוריס כרמי, הספרייה הלאומית)

מאת דן הכט 

המהפכה הבולשביקית הביאה עמה גם פרעות קשות ביהודי האימפריה הרוסית. בין השנים 1917 ו-1920, בחסות האנרכיה שהשתוללה, התחוללו מאות פוגרומים בהיקפים חסרי תקדים (ההערכות הגסות, שנעות בין כ-30,000 קורבנות עד לכ-200,000, רק ממחישות את המידע הסטטיסטי החסר). כתב ההיסטוריון גור אלרואי: 

הבולשביקים, הלאומנים האוקראינים, האיכרים, הפרטיזנים וחיילי הצבא הלבן בראשות דניקין נלחמו זה בזה, ובה בעת ניצלו את הכאוס ששרר כדי לבזוז ולתקוף את היהודים ולבסוף אף לטבוח בהם. הכוחות הכובשים והנסוגים מהמחוזות ווהלין, פודוליה וקייב זרעו הרס וחורבן. היהודים היו הראשונים ששילמו את מחיר המלחמה והאנרכייה, ועיירות רבות חוו יותר מפוגרום אחד (ארץ מקלט: ההגירה לארץ ישראל, 1919–1927, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב 2021, עמ׳ 64). 

בחסות הכאוס, ההרג הרב, הדרכים המשובשות ואמצעי התקשורת הפרימיטיביים נפוצו שמועות על מותם בטרם עת של יהודים רבים, אפילו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק (אלון תן עמי, 'קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה: השמועות על מותו של ביאליק', בלוג עונג שבת, 18 ביולי 2025). 

לגורל דומה 'זכה' גם הסופר והמסאי אליעזר שטיינמן (1970-1891), שהשמועה על הירצחו באודסה ביולי או באוגוסט 1920 נדפסה בכמה עיתונים. שטיינמן – לימים חתן פרס ישראל לספרות יפה (1963) – זכה לכבוד המפוקפק לראות את מודעת האבל עליו וגם לקרוא הספדים נרגשים ומפורטים בעיתונות העברית בת הזמן. 

ישראלים רבים יזכרו בוודאי את אחד הרגעים המביכים בתולדות בית הנבחרים הישראלי (היו לא מעט כאלה, והם הולכים ותוכפים). זה היה בשנת 1999, כשיו"ר הכנסת אז, אברהם בורג, קיבל הודעת כזב על מותו של חבר הכנסת אמנון רובינשטיין ונשא מעל הדוכן דברים לזכרו. רובינשטיין, לשבחו, קיבל את הדברים בהומור וזכה להאריך ימים ושנים, עד שנפטר בדרך הטבע כמעט רבע מאה מאוחר יותר. שטיינמן 'הלך לעולמו' בשנת 1920 מעל דפי העיתונות העברית, אך אותו זה לא הצחיק כלל. צלקות אירוע מקאברי זה ליווהו לאורך כל שנותיו והותירו חותם של ממש על מסלולו הספרותי.  

הארץ, 13 באוגוסט 1920, עמ׳ 4

'הסופר העברי הצעיר, אליעזר שטינמן, איננו!', נכתב מתחת למסגרת השחורה המסורתית שנדפסה בעיתון הארץ. 'חדל לדפוק לב אדם צעיר, אשר בכל יצירותיו חיפש את היופי שבחיים'. בעיתונות העברית החלו סופדים לסופר שנקטף בדמי ימיו, והוא רק בן 28, וסיכמו את פועלו הספרותי. אומנם הוא רק החל מפלס לו דרך בנתיבי הספרות העברית, אך כבר הספיק לפרסם סיפורים קצרים, רשימות, תרגומים, מסות ומאמרים, ואף חצי רומן שפורסם בהמשכים.

הפועל הצעיר, 13 באוגוסט 1920, עמ' 14

העיתונאי משה גליקסון (1939-1878), לימים עורך הארץ, התאבל על 'חבר חביב', שאותו הכיר מקרוב כשעבדו יחד במוסקווה במערכת העם. גליקסון עמד על תכונתו היסודית של שטיינמן, זו שאיפיינה אותו גם בשנים הבאות, לפרוץ גדר ולקבוע סדרים חדשים בספרות העברית:

הנובילות היפות שהספיק כבר לפרסם, משכו את תשומת לבם של הקוראים בעלי הטעם, ואף על פי כן עדיין עמד בו טעמו של אותו הנער המקורי, בעל ההשגות והשאיפות שאינן מצויות, האומר לכבוש לו בכחו ובעוצם ידו דרך רוח חדשה. שטיינמן לא היה מסוגל על פי עצם טבעו ללכת בדרכים כבושות ולמצוא סיפוק באמת שנגלתה לו פעם. כל ימיו היה תוהה על נפשו ועל עולמו, כל ימיו היה מתחבט ומתלבט במשעוליו ומבקש פתרון לפי דרכו לחידות חיים וחידות עולם, שבאו עליו כהמון מים רבים. ה'מקוריוּת' הייתה הקו האופיי [האופייני] בצביונו. הוא לא היה מסוגל ללמוד מאחרים, לזכות מן המוכן בתכני מחשבה ובצורות מחשבה, שכבר טרחו בהם קדמונים וכבר נעשו נכסי צאן ברזל לכל אדם מן היישוב, דוגמת שבלונה ונוסח, המוכנים ועומדים לתשמיש יד לכל מי שצריך להם. כל מה שלמד – מעצמו היה לומד, מנשמתו היה דולה אותו, בעצב ומתוך זעזועי נשמה חוללו (הפועל הצעיר, 13 באוגוסט 1920, עמ' 15).

דומני ששטיינמן עצמו היה חותם בהתלהבות על מילות ההספד המכובדות הללו. גליקסון אף סיפר בהספדו על ניסיונותיו הכושלים של שטיינמן להצטרף לאונייה המפורסמת רוּסלאן, ה'מייפלאואר' העברית, שעזבה את אודסה לארץ ישראל בשנת 1919, ועל סיפונה מי שהיו לימים שמנהּ וסולתה של היישוב העברי. 

הפועל הצעיר, שם, עמ' 16

אגב אורחא אנו לומדים מדברי גליקסון מה היה המקור לשמועה: עיתוני לודז' (הוא לא נקב בשמות העיתונים). המבקר ישראל כהן, שלדבריו נתייחס בהמשך, גרס כי השמועה הגיעה מן העיתון היהודי Der Jude שראה אור בגרמניה. לצערנו לא הצלחנו לפי שעה למצוא את הידיעה המקורית על מותו.

מכל מקום, מי שהגיעה על 'רוסלאן' הייתה סופרת היידיש, זינא רבינוביץ (1965-1895), ידידתו של שטיינמן מימיהם במוסקווה, וגם היא נשאה הספד כאוב עליו: 

הארץ, 18 באוגוסט 1920, עמ' 3

גליקסון רמז ורבינוביץ כתבה במפורש, כי הסיבה לכך ששטיינמן לא קיבל רישיון לעלות על 'רוסלאן' הייתה פוליטית: האהדה שגילה לבולשביקים.

הארץ, שם

שטיינמן הצעיר (מימין), לצדו יעקב אֶפְטֶר וברוך הורוויץ (ארכיון אליעזר שטיינמן, מכון גנזים)

לא כל ההספדים היו כאובים ומכובדים. בד בבד נתפרסמו גם הערכות שלא חלקו כבוד ל'נפטר' וליבולו הספרותי. הדברים הללו הכאיבו לשטיינמן וצרבו את נפשו. כך, למשל, המבקר והחוקר פישל לחובר (1947-1883) התחיל במילות צער וכאב ('בין הידיעות, המחרידות כל לב, הגיעה אלינו מעבר לחיץ, ידיעה אחת קטנה, לא ברורה ביותר ולא בטוחה ומרעידה בכל זאת את הלב: שטיינמן איננו), אך מהר מאוד הגיע לסיכום צונן של מפעלו הספרותי: 

שטיינמן לא היה – לא ה י ה, עד כמה מכאיב, כשאומרים זאת על אדם בן שלושים – מן הסופרים, שצורתם כבר קבועה בספרות ופרצופם שלם. איש הצורה היה, אבל צורה זו הייתה עדיין רופפת, נמשכת אילך ואילך ונוטה לצדדים. [...] בכלל יש לשטיינמן הנטייה לבלתי תפוס את הדברים תפיסה כראוי פעם אחת, כי אם לפרושׂ רשת להם. ברשת זו יש שנאחזים דגי אדם – וגם דגי רקק. יש פה תמיד הרבה מן היתר והמיותר, מן הקל והדל. כאן סוד האריכות היתרה שבדבריו (התקופה, ז, ורשה, ניסן-סיון תר״ף, עמ׳ 500).

שטיינמן כבר חווה ביקורת קשה קודם לכן. המבקר החשוב ראובן בריינין (1939-1862) לעג לרומן הביכורים שלו, סחור סחור (פורסם בהמשכים בגליונות התקופה, אך מעולם לא הושלם):

הסיפור 'סחור סחור' אין בו אף הד קל של חיים, לא החיים של היום ולא גם של אתמול או שלשום. אין בו אף צל של מציאות ממשית [...] הוא לא סיפור וגם לא קובץ של ציורים בודדים, כי אם ערמת מילים וסלסולי לשון, לפעמים גם יפים, בלי כל רעיון מבריח, בלי רצון אמן או משורר, המחיה, המצמצם והמגבל את החומר, הצר בו צורה בולטת ומשורטטת ומטיל בו נפש ממללת (התֹּרֶן, ה, ח׳ באלול תרע״ה, עמ׳ 3-2).

עם זאת, יש הבדל בין ביקורת על רומן, גם אם היא שלילית, לבין דברי הספד שמסכמים את כלל מפעלו של היוצר, ובפרט כאשר המבוקר כבר אינו יכול להגיב. הפגיעה שחש שטיינמן הייתה קשה, אך עוד יותר מכך פגע בו נקרולוג ארסי במיוחד שחיבר המשורר יעקב שטיינברג (1947-1887), ובו זלזל ביומרותיו האומנותיות של שטיינמן:

דרך מקרה, אגב רפרוף על פני העיתונים המעוכים הבאים ממקומות הבהלה מפולניה, קלטו עיני את הידיעה המוזרה על דבר מותו של 'אליעזר שטיינמן ז"ל'. מוזר היה לי לחשוב, כי סופר צעיר זה, שכל כך הרבינו להטיל בו מרה – גם בכתב וגם בדברי שיחה, בינינו לבין עצמנו – הלך פתאום לעולמו, בהשאירו ללא גמר וללא תכלית את גליונות הסיפורים הרחבים, שנראו לנו תמיד כמכוונים לשֵם קלקול, לשם שפע של חיקוי. אנחנו חשדנו בסופר המהיר הזה, כי יש בו זריזות יותר מאשר אמת, כי הוא מְאַמֵן את עטו העסקנית יותר בכח הידוע של חיפזון יהודי מאשר בכח ההכרח של יצירה; על כן חששנו להשפעתו הבלתי רצויה, ואולם כמו כן הבדלנו אותו והוא היה לנו לעניין, תלינו בו עינים והנה הוא איננו (מעברות: ירחון לספרות ולעניני החברה, ב, גיליון י-יא, יפו תר״ף, עמ׳ 431).

יעקב שטיינברג (מכון גנזים, ויקימדיה)

פישל לחובר (מכון גנזים)

לא עבר זמן רב והידיעות על הירצחו של שטיינמן הוכחשו. ביומון הוורשאי הײַנט נדפסה ידיעה, על סמך מקורות אמינים, כי שטיינמן לא נרצח, הוא נמצא באודסה ומתכוון לעלות לארץ ישראל בזמן הקרוב:

'אליעזר שטיינמן חי' (הײַנט, 5 בנובמבר 1920, עמ' 2)

הדברים החריפים שנכתבו עוררו, מן הסתם, מבוכה גדולה משהתברר ששטיינמן כלל איננו 'איננו', אלא דווקא ישנו. חי וקיים בברלין. מי שנספה, וכנראה היה המקור לטעות, הוא ביינוש שטיימן (1919-1897), מחזאי יידיש צעיר, שמצא את מותו בגיל 22 בלבד בפרעות הנוראות שפקדו באותן שנים את אוקראינה. הדמיון בין שמות המשפחה והעיסוק הספרותי הם שיצרו את הבלבול. 

המשורר יעקב פיכמן (1958-1881), עורך כתב העת מעברות, שנתן במה להספד הפוגעני של שטיינברג, מיהר להתנער מדבריו: 

האמן לי שבעומק לבי הצטערתי, והבעתי את צערי זה לגליקסון והוכחתיו כמה פעמים על אשר נתן מקום לדברי נבלה כאלה על חבר שמֵת. [...] בירחוני נכתבו עליך בידיעתי גם דברים טובים וגם לא טובים, ושלא בידיעתי – דברים שאני מזדעזע לזכרונם (ארכיון שטיינמן 1:717).

הסופר והמסאי ישראל כהן (1986-1905) העיד לימים עד כמה השפיעה פרשה זו על יחסיהם של שטיינמן ושטיינברג: 

שטיינמן לא היה יכול לשכוח כל ימי חייו מה שכתב עליו שטיינברג במלחמת העולם הראשונה ב'מעברות' כשנתפשטה שמועת שוא על מותו.  

והמעשה שהיה כך היה: בקיוב היה סופר באידיש בשם בינוש שטיימן (בלי נו"ן), שניספה בימי מלחמת־האזרחים בשנת 1919. ולפי שקשרי־הדואר בין רוסיה והעולם היו משובשים ביותר, נודע מפי פליט יהודי שעבר את הדנייסטר כי הסופר שטיינמן ניספה. שטיימן נתחלף לו בשטיינמן. וכך נתגלגלה הידיעה ל'דער יודע' שבגרמניה ולעיתונות בפולין ובארץ ישראל. [...] אין ערוך להשפעתה של פרשה קשה ומוזרה זו. בשנת 1924 עלה שטיינמן לארץ. לאחר לבטי קליטה, התחיל בפעילות ספרותית ענפה. אולם היחסים בינו לבין יעקב שטיינברג לא היו נוחים מלכתחילה. הם נמנעו מפגישה פנים אל פנים. מאמר ההספד חצץ ביניהם, ודעותיהם זה על זה היו מושפעות עד מאד ממטען שלילי זה כל ימי חייהם. שטיינמן ידע מה חושב עליו שטיינברג באמת, ושטיינברג הבין את שיעור הפגיעה שפגע בו, והריחוק ההדדי היה המוצא הטבעי (פנים אל פנים, 1979, עמ׳ 172, 179; נגיש בפרויקט בן-יהודה).

עם זאת, בארכיונו של שטיינברג נמצא מכתב משטיינמן, מימיהם המשותפים בארץ ישראל, שדווקא מצביע על יחסים תקינים ביו השניים. שטיינמן פנה אל שטיינברג בברכת 'חבר יקר' והציע לו להיפגש אחר הצוהריים 'בביתך או בביתי או בבית קפה [...] במקום שנוכל לשוחח לבדנו'. מי יודע , אולי היה כאן ניסיון לישר את ההדורים.

ארכיון שטיינמן, 283:3961 (מכון גנזים)

כאמור, ההיחשפות למודעת האבל של עצמו וקריאת ההספדים על אודותיו, הותירו בשטיינמן רושם בל יימחה. עבורו, המת שניעור לחיים, התשובה למספידיו ולמלעיזיו הייתה להרבות בכתיבה. וכך כתב 'המנוח':

הנני מדבר גם על עצמי. טעמתי מעט את הטעם המר-המתוק הזה של קריאת הספד-עצמי. למה לכחד? – האדם הרואה את עצמו בתוך המסגרת השחורה, אינו נהנה הנאה יתירה. הגיעו נא בעצמכם: שנים אדם מנסר בלי הרף, דופק על לבבות, מזעזע מוחות. וכל זה כדי לחרות את שמו בלבבות ולהוציא לעצמו מוניטין. מבקש הוא לטבוע את המטבע שלו, כדי לבסס על ידי זה את הוויתו לקבוע במוחות שגם הוא חי בעולם בתור הוויה בעלת דעה. והנה באים בני אדם ומוחקים הוויה זו במשיכת קולמוס אחת, על עבודת פרך של שנים העבירו מחק. ואתה לך והתחל הכל מחדש, חזור ודפוק על הלבבות, הכרז והכרז על עצמך ופרסם את ישותך לתוך כל האוזניים. והטמפּו של החיים רץ. השעה דחוקה. שטח רב אין בעולם בשביל הכל. ולב האדם צר הוא מהכיל את הכל. מכיון שפינה מי[שהו] שטח שהוא הוא שמח. והמתים רודפים זה את זה. בינתים מת שני, שלישי. הידיים מלאות עבודה להספיד, בשל המתים אין פנאי לשים לב אל החיים – לא, לא נעים ביותר הוא לאדם חי להיות נחשב בין המתים.

ומפני זה הנני רואה חובה לעצמי להסיר מעליי את החרפה להיות נספד ולהיות נחשב בין שוכני העפר וגם להכריז ולהודיע: עדיין חי אני, תודה לאל, השבחים המועטים והזלזולים המרובים, שזכיתי לשמוע אחרי מיטתי, הם ממני והלאה. עוד ידיי מלאות עבודה ואין שעתי פנויה לשמוע סך הכל – והעיקר, הנני עדיין אויב חי ('בין החיים והמתים', הצפירה, 10 ביוני 1921, עמ׳ 5).

הפגיעה בשטיינמן הייתה ספרותית וקיומית: מכאן ואילך הוא פתח בכתיבה בלתי פוסקת, ואף אובססיבית, על מתים ומוות. הנה רשימה חלקית בלבד של רומנים, סיפורים ומסות העוסקים בנושא: 'בסוד שיח עם המות', 'נשיקת המות', 'תחת כנפי המות', 'בצל המות', 'המות עלה בחלונותינו', 'המתים בדמי הלילה', 'לו המתים יחיו לפניך', 'לא המתים יהללו', 'בין חיים למתים', 'מת וחי', 'אל תאמרו אדם מת!', 'הסגולה למות', 'אל תאמין במותך', 'הסתלקות', 'דרך כל בשר', 'בר-מינן חי', 'בר-מינן דו-פרצופי', ועוד ועוד.  

אומרים כי שמועות מסוג זה הן סגולה לחיים ארוכים, ואכן שטיינמן האריך ימים עד גיל 78. אבל בניגוד לביאליק או לאמנון רובינשטיין שלקחו את השמועות הללו בהומור, את שטיינמן זה לא הצחיק. צל מותו המוקדם ליווה אותו כל חייו. 

מצבת קבורתם של אליעזר שטיינמן ורעייתו שושנה בבית הקברות קריית שאול בתל אביב (צילום: דן הכט)

____________________________

אני מודה לעובדי ארכיון מכון גנזים על עזרתם ועל הרשות להשתמש בחומרים מארכיון אליעזר שטיינמן.

ד"ר דן הכט הוא כתב בחדשות 12. עבודת הדוקטורט שלו, שנכתבה באוניברסיטת תל אביב בהדרכתו של פרופ' אבנר הולצמן, עסקה ברומנים המסאיים של אליעזר שטיינמן ואושרה לאחרונה.

danny.hecht@gmail.com

היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן שלוש-עשרה

א. משנה לשנה

משנכנס אדר מרבין בשמחה, אבל השמחה השנה טבולה בדם ודמעות.

ב-19 בפברואר 2011 – חמישה ימים לאחר יום הולדתי – נולד בלוג עונג שבת. לא בדיוק היום אלא בעוד שלושה ימים, אבל יום שישי הוא היום שבו אנו נפגשים. ושוב אני, יחד אתכם קוראיי היקרים, מציין את יום ההולדת השנתי של הבלוג, שנוסד לפני 13 שנה והגיע עתה לגיל בר-מצווה. האם הגיעה השעה להיפטר מעונ"שו של זה?

מיום ההולדת שעבר ועד יום הולדת זה, הבא עלינו לטובה, הופיעו בבלוג 94 פוסטים (או רשימות או רשוּמוֹת), ובסך הכל, מאז היווסדו ועד היום, הועלו לאור הבלוג 2,085 פוסטים, כולל זה הנוכחי. לא כולם שרדו את מהמורות הזמן, מקצתם התיישנו, אבל רובם ככולם עדיין משעשעים ומחכימים, הצטברותם יחד הפכה את הבלוג למצבור ידע רב-תחומי, מעשיר וסמכותי.

כושר ההתמדה של הבלוג ושלי-עצמי מפתיעים אותי כל פעם מחדש. לא הייתי מאמין שתימצא בי כזאת משמעת עצמית וכזאת מוטיבציה להמשיך ולייצר מדי שבוע בלוג תוסס, חיוני, מעניין ומשעשע, וגם ליצור קהילת קוראים שמעוניינת בסחורה הזו (כולל 'אנונימיים' קבועים, שמשתלחים בי על היותי מי ש'שנה ופירש' – וכידוע, זה הכי גרוע שיש! – ששואב הנאה מלעג למסורת ישראל בכלל ולחרדים בפרט). אבל עובדה שהצלחתי, ועם עובדות והצלחות לא מתווכחים. האם הבלוג ישרוד עוד 13 שנה? מי יודע... אסתפק באיחולים להצלחתו בשנה הקרובה. 

בעוד כשמונה חודשים, באוקטובר 2024, אצא באופן רשמי לגימלאות, ולמעשה זו השנה האחרונה שאני מלמד באוניברסיטת תל אביב, אחרי שלושים שנות הוראה פעילה. איך תיראה 'הפנסיה'? נחיה ונראה, אבל כרגע נראה לי שחוץ מחובות ההוראה היא תהיה די דומה. איך שר אריק איינשטיין? 'את אותם הדברים אבל לאט'...

וכדי שלא תאשימו אותי שסתם התבטלתי בשנה האחרונה, הנה בשורת ספרים נפתחים: בחודש מארס, כלומר בעוד שבועיים-שלושה, יראה אור בהוצאת מאגנס ספר חדש, מרגש ומרתק שחיברתי יחד עם שותפתי פרופ' יעל דר, ועליו אבשר כאן בנפרד. הנה טעימה ממנו – העטיפה (הקלקה על העטיפה תגדיל אותה לקריאה נוחה).

ובינתיים אני גם טורח הרבה על השלמת הכרך השני בסדרת שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי, שנושאו יהיה גלגולי שירים על האמא היהודייה – הספר ייקרא (כנראה) אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי, ויהיו בו עשרה פרקים: מ'אַ ייִדישע מאַמע' ועד 'חיימקה שלי', מ'בריוועלע די מאַמען' ועד 'בואי אימא', ובתווך גם שירי העלייה השלישית (כמו 'שני מכתבים' של אביגדור המאירי), עבור ב'על הדרך עץ עומד' של איציק מאנגר ו'מכתב מאמא' של נתן אלתרמן ועד 'לילה ראשון בלי אימא', ו'חורשת האקליפטוס', ועוד ועוד. עוד רחוקה הדרך להבאת הספר לדפוס, אבל אני מקווה שזה יקרה במהלך השנה. עדכונים יגיעו.

ב. הבלוג בצל המלחמה

על רקע המלחמה בעזה, החטופים שעדיין לא נפדו, והתושבים בדרום ובצפון שנאלצו לנטוש את בתיהם ועדיין לא שבו, אירועי הבלוג מתגמדים ונראים לא חשובים. מיד לאחר ז' באוקטובר חשבתי שנכון יהיה להקפיא את פעילות הבלוג. למי יש ראש עכשיו להתעסק עם פרנסות של יהודים, שמות רחובות משובשים או שאר דברי הבאי, הבל ושטות שהבלוג מתמחה בהם? 

במייל ששלחתי למנויי הבלוג ב-13 באוקטובר, עוד טרם התבררו מימדי האסון לאשורם, כתבתי בין השאר:

אנו עדיין בעיצומם של 'הימים הנוראים' ומי יודע כמה זמן עוד יימשכו. אנו עדיין קוברים את מתינו, מבכים את ההולכים שלא ישובו, מתאבלים על זיו העלומים ועל חמדת הגבורה, על קדושת הרצון ועל מסירות הנפש. אנו עדיין מייחלים לרפואת הגוף והנפש של אלפי ישראלים ודואגים לשלומם של החטופים שנשבו בידי אויב רצחני. 

עוד תבוא עת ההתחשבנות מבית, והיא תבוא. ובינתיים – ימי נקם ושילם באויב. 

התלבטתי אם להמשיך את שגרת הבלוג – למי יש ראש עכשיו לכתוב, לקרוא או לצחוק? ובכל זאת, החלטתי להביא פרק אחד, שיש בו לא רק הסחת דעת מן האבל והצער אלא גם מקור עידוד ונחמה. גלגוליו של השיר 'ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור'. הבלוג יוצא להפסקה – קצרה ככל האפשר – עד שנסיים לקבור ולהתאבל, עד שתתבהר התמונה ותתייצב.  

'כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת, אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו'.

ההפסקה אכן הייתה קצרה מאוד. למעשה לא הייתה הפסקה כלל, ושבוע לאחר מכן, ב-20 באוקטובר, כתבתי כך: 

קוראים רבים פנו אליי בבקשה שלא אפסיק. 'כמה אפשר להיות צמודים למסכי הטלוויזיה או לרדיו?', שאלו. דרושה לנו הסחת דעת, מי יתננו במדבר מלון אורחים... 

'מרובים חללי המלחמה ושבוייה ונעלמיה, והיאך אתה מבקש למצוא את פלוני בן פלונית, קורט אבק בסערות המלחמה', כך כתב ש"י עגנון בפתח סיפורו 'עד הנה' (1952) וכיוון למלחמת העולם הראשונה. והמשיך וכתב: 'כבר מתחילת המלחמה הנחתי כל עסקי, ואפילו חיבורי הגדול על המלבושים נשתייר בלא המשך, שמנשמע קולה של המלחמה שבתו כל מעשי ולא היה בי אלא רצון אחד, לקמט את הימים עד שיבוא יום שאין בו מלחמה'. 

דומני שבכולנו בוער הרצון הזה, 'לקמט את הימים', עד שייגמר הסיוט שבתוכו אנו חיים ונחזור לחיי השיגרה המבורכת.   

אבל בינתיים המלחמה נמשכת, ואין לנו בררה אחרת אלא לחיות בצילה ולצידה, להתפלל לסיומה הטוב, להחלמת הפצועים, לפדיון השבויים ולניצחון הטוב על הרע. 'כי מעולם לא נחרץ בבירור כזה דינם של הרעים ושל הטובים, שהביא לאלה כליה, ולאלה – ישועה' (פילון האלכסנדרוני, על חיי משה, ספר ראשון). 

אשתדל אפוא להמשיך ולקיים את הבלוג גם בשגרת המלחמה ולהתאימו, ככל שניתן, לרוח הימים האלה. חזקו ואמצו!

המלחמה עדיין לא הוכרעה, רוב השבויים עדיין לא נפדו ממסגרם, וממשלת המחדל וההפקרה עדיין מושלת בנו. נקווה לסיום טוב של הימים הנוראים האלה ולרוח חדשה שתשרה עלינו, רוח של התנערות והתחדשות, בניין ויצירה.

ג. החשכת הבלוג

בד בבד קרו עוד כמה דברים הקשורים בבלוג שבסיכומה של שנה אבקש להזכיר ולספר.

האירוע הראשון, שבוודאי נשכח מלב הקוראים, היה החשכת הבלוג, ומעשה משונה שהיה כך היה.

בבוקר ה-29 באוגוסט לא הצלחתי להיכנס לבלוג, כל נסיונותיי עלו בתוהו. כל אלפיים הפוסטים שפורסמו בו מאז ומעולם היו בלתי נגישים וחושך ירד על פני תהום. אפוקליפסה עכשיו!

עד מהרה התבררה המציאות המרה. קיבלתי מכתב מ'בלוגר' (זו הפלטפורמה החינמית של גוגל שעליה 'יושב' הבלוג) בזו הלשון:

From Blogger: <no-reply@google.com>

Sent: Tuesday, August 29, 2023 8:52 PM

To: davassaf@gmail.com

Subject: הבלוג שלך "http://onegshabbat.blogspot.com/" הוסר

שלום,  

כידוע לך, הנחיות הקהילה שלנו (https://blogger.com/go/contentpolicy) מתוות את הגבולות לתוכן שמותר – ובמיוחד לתוכן שאסור – לפרסם בBlogger-. הבלוג שלך onegshabbat.blogspot.com סומן לבדיקה, שבה מצאנו שהוא מפר את ההנחיות. קוראי הבלוג לא יכולים להיכנס אליו יותר בכתובת onegshabbat.blogspot.com 

למה הבלוג הוסר? הבלוג הוסר כי התוכן שלו הפר את המדיניות שלנו לגבי SPAM [...] כשאנחנו סבורים שבלוג לא עומד בציפיות שמתווה המדיניות שלנו, אנחנו לא מאפשרים לפרסם אותו לציבור הרחב. אם טעינו לדעתך, אפשר ללחוץ על הקישור הזה .... צוות  Blogger

ובמילים אחרות: הבלוג ננעל, נסגר, אין יוצא ואין בא...

נרעש ונפחד מפחד יושבי תהילות גוגל הרצתי איגרת לקוראי הבלוג וזו לשונה:

לקוראי וקוראות בלוג עונג שבת שלום,

ככל הנראה מישהו מחורשי רעתו של הבלוג הלשין לגוגל, שבלוג עונ"ש הוא SPAM (זבל) ועובר על חוקי גוגל. לפי שעה הבלוג נסגר ואין גישה אליו ולתכניו. הגשתי בקשה לבדיקה ונקווה שהצוות שלהם יגלה במהירות שאין בתלונה מאומה ויחזיר את הבלוג לפעילות תקינה. אם יש מישהו מבין הקוראים שיש לו קשר עם מנהלי בלוגר ויכול להחיש את הבדיקה – אשמח. עד אז הבלוג מושבת מפעילות ותכניו חסומים, ועמכם הסליחה.

בד בבד ביקשתי מכמה מקוראי הבלוג להפעיל את קשריהם עם 'גוגל' (נסו לדבר עם 'גוגל' בטלפון. נראה אתכם...), ובעזרתם ובעזרת שוכן מעונה, ולאחר דאגה מצמיתה ומרגיזה, חזר הבלוג לאחר יממה להאיר את שמי חיינו.

לקוראי הבלוג כתבתי אז כך:

אחרי יממה של דאגה, צער וכאב לב וראש קיבלתי עכשיו הודעה שהבלוג נבדק ונמצא טהור, ככד השמן במקדש, ולפיכך נפתחה החסימה וצינורות הבלוג השופעים חוזרים לחדש ימיו כקדם. תודה לעשרות (ושמא מאות) הקוראים והקוראות שמיהרו להביע את הזדהותם, צערם ותקוותם – הייתם לי למנחם.

תודה מיוחדת לנאוה בודק-אחירון, לדוד שי, לישראל שק ולעופר אדרת, ולרוני לוין וערן בלינסקי מ'גוגל'. נתראה מחר, כרגיל.

רוב הקוראים כלל לא הרגישו בכך, אבל לי הראה הדבר עד כמה שברירית היא המציאות הטכנולוגית שבתוכה אנו פועלים ועליה אנו סומכים. עד היום אין לי מושג ידו של מי הייתה במעל, ומה גרם למישהו לחשוב שהבלוג הפר את הנחיות 'הקהילה' ופירסם תוכן שאסור לפרסמו. נקווה שלא ניכשל עוד...

ד. בית המשפט!

עוד פרשה שהעיבה על שמי הבלוג בכלל ועל השמיים הפרטיים שלי, ועדיין לא הסתיימה, היא תביעה שהוגשה נגדי לבית המשפט לשלום בירושלים בחודש מארס 2023. התובעת טענה כי הפרתי את זכויותיה בכך שפרסמתי בבלוג תמונה (דוממת) של הכניסה למערת ניקנור, שהיא צילמה והעלתה לוויקיפדיה, ולא ייחסתי אותה לה (התמונה יוחסה לוויקיפדיה, כמקובל, אך זה לא הספיק לה היא דרשה את שמה המפורש, אף על פי ששמה כלל לא נזכר בפרטי התמונה). התנצלותי המיידית והסרת התמונה לא הספיקו. לדבריה, זכויותיה הקנייניות והמוסריות נפגעו, ועל כך היא דורשת ממני באמצעות בית המשפט 30,000 ש"ח פלוס הוצאות.

כמובן שדחיתי לחלוטין את איומיה וטענותיה והגשתי כתב הגנה מפואר, שלא אכנס כאן לפרטיו משום שההליך עדיין מתברר. אך יידעו קוראי הבלוג במה עסוק העורך בשעות הפנאי שלו. אגב, לטענתה הבלוג נועד, לא פחות, כדי 'להשיא את רווחיו [של הנתבע] כמדריך טיולים ומרצה בקורסים בארצות מזרח אירופה ובישראל, את יחסי הציבור שלו באקדמיה ואת המוניטין שלו כ"מומחה"... 

וכל השומע יצחק. אני מקווה שהצדק ייראה וייעשה. אעדכן.

ה. אז מה היה לנו השנה? הנבחרים

כמו בכל 'יומולדת' עברתי ובדקתי מה היו הפוסטים הנקראים ביותר במהלך השנה האחרונה. לא במפתיע הנקראים ביותר היו אלה שעסקו במלחמת עזה. והנה עשרת הגדולים:

1. דוד אסף, לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב

2. דוד אסף, שדות שפוכים במצפה חרובים: משהו על 'החיטה צומחת שוב'

3. אביעד הכהן, המאהב הגדול: פרידה ממאיר שלו

4. יפתח מזור, שיבולי פז: על עמירם קופר שנחטף לעזה

5. עודד מיוחס, טיול בארץ על חשבון חברת ספנות כושלת, 1936

6. דוד אסף, החיטה תצמח שוב

7. דוד אסף, שׂר וגדול נפל היום בישראל: אליהו הכהן איננו

8. דוד אסף, פרידה מדן לאור

9. דוד מילגרם, בית יוסף באו: האיש והמוזיאון

10. עמוס רודנר, ברחנו אל אותן המלחמות

וכאן כמה המלצות לכתבות מרתקות ומקסימות שאולי פספסתם:

1. דוד אסף, שיר מחיי הטבע עם סוף טרגי: גלגולי 'אבא ודני'

2. דוד אסף, ילד יהודי פולני: עם מותו של שלמה אבינרי

3. דוד אסף, כאן פתחא דקרתא: היכן קבור בנימין?

4. דוד אסף, הכאב של שתי המולדות: בעקבות לאה גולדברג

5. נאוה בודק-אחירון, בעקבות 'כתה בארץ' של ע. הלל

6. איל דודסון, יהודים של פעם: נתן חבקין, חלוץ הצמחונות העברית

7. אליהו הכהן, השיר הכי אהוב: ערב בגליל

8. אבנר הולצמן, מוכרחים ממש להתאהב: דרמות הנישואים של א"ב יהושע

9. אליקים רובינשטיין, התנ"ך שלי: זיכרונות אישיים

10. דוד אסף, הכתובת הייתה על השיר: יעקב שבתאי ורחובות תל אביב 

תודה לכותבי המאמרים שתנובתם התפרסמה בשנה האחרונה: דן אלמגור, דנצ'וּ ארנון, נאוה בודק- אחירון, אמיר בן-עמרם, דותן גורן, ברוך גיאן, איל דודסון, אבנר הולצמן, אביעד הכהן, אליהו הכהן, שלמה הרציג, טובה הרצל, רמה זוטא, רון זרחי, אורי יעקובוביץ', יפתח מזור, עודד מיוחס, דוד מילגרם, דינה פורת, שלמה צוקר, עמוס רודנר, אליקים רובינשטיין. 

וכרגיל תודה לכל הקוראים שמפנים את תשומת לבי לזוטות ולדברי הבאי ושולחים לי צילומים מעניינים. לא כל מה ששולחים לי נכנס בסוף ל'היכל הנצח' של הבלוג, אבל כולם מתקבלים בברכה ובתודה. אנא המשיכו. 

תודה מיוחדת, כרגיל, לאיתמר לויתן, שליח הבלוג למשימות צילום מיוחדות, שגם מתחזק את עמוד האינסטגרם של הבלוג. ותודה לידידי נעם נדב שמכין בכל שנה ברכת יומולדת מצויירת לבלוג.

ו. זיכרונם לברכה

קרוב ל-4,000 איש ואישה מקבלים ממני בכל שבוע את המייל של הבלוג – כולם הביעו את רצונם המפורש והכתוב להיות מנויים על הבלוג. אך הזמן עובר ורבים מהם משנים כתובת ולא תמיד זוכרים להודיע לי. כמה מהם הלכו לעולמם וגם את זה איני יודע תמיד.

במהלך השנה נפרדנו כאן במאמרים מיוחדים מכמה חברים יקרים: פרופ' שלמה אבינרי, חוקר הזמר העברי ואיש המעלה אליהו הכהן, שמאמריו ליוו את הבלוג בעשור האחרון, חוקר הספרות העברית פרופ' דן לאור והסופר מאיר שלו.

ואלה שמותיהם של קוראי הבלוג הידועים לי שהלכו לעולמם בשנה האחרונה: חוקר הפולקלור פרופ' דן בן עמוס (פילדלפיה); כנרת גת (קיבוץ בארי), שנחטפה ונרצחה בשבת השחורה; ההיסטוריון פרופ' גרשון הונדרט (אוניברסיטת מק-גיל, מונטריאול); ליאורה חשין; אסנת מרדור (הוד השרון); יונה שחר-לוי (ירושלים); שדרן הרדיו שמואל שי; הדיפלומט יואל שֶׁר; הפלמ"חניק הוותיק ברוך תירוש ('בוטרוס'). מקצתם היו מוכרים לי אישית, ורב הצער.

ביקור בבית הנשיא הרצוג בעקבות פרסום מאמרו של יואל שֶׁר ז"ל (שני משמאל) בבלוג על ציור של לודוויג בלום, 2021

יהי זכרם ברוך בין שאר מתי ישראל.

ז. משמיעים על השקלים

צילום: חיים פיק

וכרגיל, כבכל שנה, זה הזמן להזכיר לכם, קוראים יקרים, שהבלוג לא נוצר מעצמו. מאות רבות של שעות עבודה משוקעות בו, ומי שמשקיע אותן הוא העורך – אני.

תמיכתכם חשובה לי. היא נותנת ערך לעבודתי ומאפשרת לי להקדיש את זמני לעבודת הבלוג, לחיפוש חומרים, לעריכה מוקפדת, להתנהלות שוטפת מול הכותבים והקוראים המנויים על הבלוג, ועוד ועוד.

אני מעתיק כאן דברים שכתבתי לפני שנה. בעניין זה, כלום לא השתנה.

הפולניה

שמירות וישועות לא תקבלו כאן, אבל תודה היוצאת מן הלב – בהחלט כן. כל השתתפות שלכם מרגשת אותי מחדש. אני ממשיל אותה בלבי לאורח שמגיע לסעוד בבית חברו ומביא עמו שי צנוע: ספר, בקבוק יין, בונבוניירה או פרחים.

אז תודה לכל תומכי הבלוג, הקבועים והחד-פעמיים, שהם בעיניי שותפים מלאים למפעל הפרטי, ועוזרים לי להבין כמה חשוב להם הבלוג וכמה הם נהנים ושמחים במעשה ידיי. 

הקוראים יכולים רק לשער בדמיונם איזו השקעה כרוכה בהופעתו הקבועה והנחושה של הבלוג: בכתיבה, בעריכה, בהתחדשות המתמדת, באיתור איורים וביצירת קישורים, בהיבטים הטכניים ובתקשורת השוטפת עם קוראים ועם מתלוננים. לבלוג אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים, אין אחראי לגרפיקה, אין מי שיטפל בזכויות יוצרים ואין מי שיענה לנודניקים. אני לבדי מטפל בכל אלה, וכל תלונותיכם (ויש כאלה) – עליי.

את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם אלה שנכתבים על ידי אחרים עוברים התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי שעות ארוכות, בכל יום ובכל לילה, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה. אני עושה זאת באהבה ובשמחה, ומקווה שאוכל להמשיך בכך עוד שנים רבות. לבלוג אין 'חומת תשלום' או דמי מנוי והוא פתוח חינם אין כסף לכל מי שרוצה לקרוא בו. אין בו פרסומות או חסויות, ולצערי גם אין מי שיממן אותו ויאפשר לי להקדיש זמן נוסף לשיפורו. 

אם אתם אוהבים את הבלוג ונהנים מקריאתו, כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בימי שישי.

התרומות שלכם מרגשות ומשמחות אותי, מחזקות ומעודדות להמשיך הלאה. תודה לכל התומכים, שמבינים שגם זמן שווה כסף, ומוצר מקורי, מענג ומוקפד, גם אם הוא מוגש חינם, ראוי לתגמול ולהכרת הטוב.

נתראה 'בשנה הבאה', כלומר ביום שישי הבא...