‏הצגת רשומות עם תוויות פ. לחובר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פ. לחובר. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 18 בספטמבר 2026

עוללות: בין ש"י עגנון לדוד שמעוני

ש"י עגנון (מימין) ודוד שמעוני, יפו 1910 (ארכיון בית עגנון)

מאת אביעד הכהן 

יחסי הידידות בין הסופר ש"י עגנון לבין המשורר דוד שמעוני נמתחו על פני עשרות שנים. על אף שהיו כמעט בני אותו גיל (שמעוני נולד בשנת 1886, שנה לפני עגנון), היכרותם הממשית החלה עם עלייתו של עגנון ארצה, בשנת 1908, והשתקעותו ביפו. כמו רבים מאנשי העלייה השנייה, גם הם היו חברי מפלגת הפועל הצעיר. ארבעה מאנשי הרוח והספר שבהם הונצחו בצילומו המפורסם של אברהם סוסקין, ובו נראים עגנון ושמעוני לצד אז"ר ויוסף חיים ברנר. על תמונה זו כתב חוקר הספרות העברית דן לאור: 'אותה שעת חסד, שבה חיו ופעלו סופרים אלה יחד עם אחרים ביפו ובסביבתה, הייתה שעת לידתה של הרפובליקה הספרותית בארץ ישראל' (חיי עגנון, שוקן, תשנ"ח, עמ' 69).

מימין לשמאל: דוד שמעוני, י"ח ברנר, אז"ר, עגנון, יפו 1910 (ויקימדיה)

עגנון הנציח את דמותו של שמעוני באחד מסיפוריו הראשונים, 'גבעת החול', שם כינה אותו בשם 'פזמוני', ספק בהלצה ספק בלשון גנאי. כך גם כינה אותו בחיבוריו המאוחרים יותר, דוגמת תמול שלשום. ברם, מעיון במכתבים שהחליפו ביניהם עגנון ושמעוני, שמתפרסמים כאן בפעם הראשונה, ניתן ללמוד שלפחות בתחילת הדרך לא סבר עגנון שיש בכינוי זה כדי לבזות את ידידו, וראה בו לכל היותר שם חיבה. כך עולה מכמה גלויות ששלח עגנון לשמעוני מברלין, זמן קצר לאחר שנסע לגרמניה. עגנון, כידוע, השתקע בגרמניה למשך תריסר שנים, עד לאחר שרפת ביתו בבאד הומבורג, בשנת 1924.

באיגרת ידידות זו, למשל, שכתב עגנון שבברלין לשמעוני ביום 14 בנובמבר 1912 ועיסוקה בענייני חולין (הוא מספר כי המחנך והמנהל הירושלמי אפרים כהן-רייס נמצא עתה בברלין ועומד לשוב לארץ), הוא קורא לו 'פזמוני היקר', מסיים במשאלה 'האפשר לחזות את פניכם?', וחותם בשמו הפרטי ש"י. עגנון כיוון גם לבת זוגו של שמעוני, דינה פפירמייסטר, בת למייסדי ראשון לציון, שמכתביה לשמעוני כונסו בידי נכדם, הסופר יובל שמעוני, בספר עשר שנים: אהבת דינה לדוד, כרמל, 2003).

'פזמוני היקר' – עגנון לשמעוני, 14 בנובמבר 1912 (הקלקה על האיורים תגדיל אותם לקריאה נוחה יותר)


מן המכתבים ששלח עגנון לשמעוני מגרמניה עולה תמונה קודרת של סופר עברי הנאלץ לחַזֵר כל העת על פתחי נדיבים, כדי שאלה יספקו לו מעט עבודה במתן שיעורים בעברית וכך יהיה לו במה להחיות את נפשו. עגנון, שהתלונות המתמידות על 'חסרון כיס' היו חלק מאופיו, היה באותם ימים באמת דלפון. בשלב מסוים אף הרהר באפשרות למצוא את מזלו באמריקה, 'ארץ הזהב'. ביטוי לכך ניתן במכתבו לפישל לחובר מראשית 1913:

ואף עכשיו אני עומד וטלטול חדש מתרגש עלי, כי אפשר מאד ואני אעזוב את ברלין ואדוד לאמירקה [!], כי נסתתמו כל מקורות פרנסתי בקרית מלך רב [ברלין] (ש"י עגנון, מסוד חכמים, שוקן, 2002, עמ' 87).

לבסוף חזר בו מתוכניתו זו, אך במכתבים ובגלויות ששיגר באותן שנים שב ונתן בכל פעם ופעם ביטוי לדלותו ולקשיי פרנסתו. כך, למשל, בגלויה ששלח ב-14 באפריל 1913 לשמעוני, ששהה אז בשווייץ, כתב לו עגנון: 'לאמריקה לא נסעתי מחמת הפחד שבי. שִׁעוּרים אַיִן, ומוצא ללחם אַיִן', וברור שיש כאן גם משחק מילים על שיעורים-שְֹעוֹרִים. 


'שעורים אין ומוצא ללחם אין' – עגנון לשמעוני, 14 באפריל 1913 

מחמת מצבו נאלץ עגנון להתחנן על נפשו ולבקש הלוואות מידידיו. בגלויה ששלח לשמעוני ב-25 במאי 1913, כתב: 

דוד יקירי, 
אולי אפשר לך להלוות לי לכל הפחות חמשים מרק? כמובן לפני [חלוף] שנה לא אוכל להשיבם לך, אבל לאחר שנה נאמן אני לפרוע ושלם אשלם לך בתודה. הנני מבקש זאת מידך ואתה יקירי עשה כל מה שתוכל ובלבד שתשלח לי. אחי נלקח לצבא לארבע שנים אחר אשר הוציא מר אבי שיחי' את כל אשר לו. אפשר שאצטרך ללכת בקרוב אל בית אבי ליום חשך ואפלה ח"ו ולכן אם תוכל ואם תחליט לשלוח – שלח תיכף. 
 ידידך אהבך, ש"י.

 

'אולי אפשר לך להלוות לי לכל הפחות חמשים מרק?' – עגנון לשמעוני, 25 במאי 1913 

בגלויה נוספת, ששלח לשמעוני ב-1 ביולי 1913, שב עגנון והתאונן על מצבו בנוסח דומה:

שבתי לאיתני. שִׁעוּרִים יש ואַיִן, בכוח ולא בפועל, והרווחים מועטים ופרנסה אין ואין. אבי נ"י אינו יוצא מחליו. ה' ירחם. אחי כל העת בבוצץ. כסף אין. עליך לשלוח לי עוד.

 

 'שִׁעורים יש ואין, בכוח ולא בפועל' – עגנון לשמעוני, 1 ביולי 1913 

בחלוף כמה חודשים כבר שכב האב על ערש דווי ממש. מגלויה ששלח עגנון לידידו לחובר, ב-15 בנובמבר 1913, עולה שמחמת חסרון כיס והצורך בגיוס הכסף לקניית כרטיס הנסיעה ברכבת לבוצ'אץ', לא הצליח להגיע להלוויית אביו במועד והגיע רק למוחרת. בגלויה התחנן עגנון: 

בעוד רגעים אחדים אני נוסע מברלין על מנת לילך בוצצה כי רגעי אבי ספורים חלילה. ידידי אני מבקשך בכל לשון של בקשה כי תואיל לשלוח לי עפ"י האדריסה [הכתובת] הרשומה מטה סך מאה וחמשים מארק (מסוד חכמים, עמ' 93-92; אמונה ירון, פרקים מחיי, שוקן, 2005, עמ' 160).

הצרות לא עזבו את עגנון גם לאחר מכן. לצד האבל על אביו, נדרש לסייע לשלוש אחיותיו שנותרו יתומות מאב ואם, ובנוסף, הוא עצמו נפל למשכב וסבל ממחושים שונים. ביטוי לכך יש במכתבו ללחובר, שגר אז בוורשה, מיום 1 במאי 1913:  

בפעם הראשונה בימי חיי נחליתי. ראשי כאב עלי וקדחתי. החינין [תרופה למלריה] היה לחמי יומם ודמעתי בלילה. לאמריקה לא נסעתי ובברלין כלו כל התקוות (מסוד חכמים, עמ' 89).

מתברר שהמחלה נמשכה זמן רב. גם בחלוף שלושה שבועות הוסיף עגנון והתלונן בגלויה ששיגר לשמעוני ב-22 במאי 1913: 

התעשה חיל בלמודים? מתי נשוב לארצנו?  
ידידי, אצלי הצרות מרובות על הרגעים. גם בקדחת חנני ה' ובכאב ראש. היום הוקל לי. מי יודע מי יולד יום מחר. באמת כבר באה העת שה' ירחם עלינו. 
ידידך אהבך, ש"י טשאַטשקיס

 

'מתי נשוב לארצנו?' – עגנון לשמעוני, 22 במאי 1913 


בחלוף כשבועיים, ב-3 ביוני 1913, שב עגנון ושיגר גלויה נוספת לשמעוני: 

קדחתי עזבה אותי. כמעט בריא אנכי. אבל לוגם אני כל בקר לגימה הגונה של חינין ואני חלש מאד ורפה אונים. השִעוּרִים מעטים ואבוד הזמן גדול, והחינין מזמזם במוחי, וצרות רבות ורעות מתחדשות עלי חדשים לבקרים. 

 

'קדחתי עזבה אותי' – עגנון לשמעוני, 3 ביוני 1913 

הימים חלפו, השנים עברו. בין לבין התחתן עגנון עם אסתר מרכס, בת למשפחת בנקאים, ומצבו הכלכלי הוטב לאין שיעור; בד בבד פרס עליו שלמה זלמן שוקן את חסותו. מכאן ואילך יכול היה להתמסר למלאכת הכתיבה ולפרסם שלל יצירות ממעיינו השופע.

עם שובו לארץ ישראל, בשנת 1924, ידידותו עם שמעוני הלכה והתחזקה. בין השאר, נהג עגנון לשהות בבית שמעוני בתל אביב, לעיתים מרצונו של המארח ולעיתים שלא מרצונו. ביטוי לכך ניתן במכתבים רבים של עגנון מאותם ימים (ראו במאמרי, 'דוקטור פיקחין ומיסטר פזמוני', הארץ, תרבות וספרות, 16 באפריל 2025). 

דוד שמעוני, כנראה בשנות העשרים (ויקימדיה)


באחד המכתבים שכתב לשמעוני, ב-24 ביוני 1925, התייחס עגנון לסיפורו 'צפורי', שבו שילב מידע אוטוביוגרפי. הסיפור נכלל בספר השנה של ארץ ישראל לשנת תרפ"ה, ששמעוני היה אחד מעורכיו (לימים, ראה אור גם כספרון נפרד בסדרת 'עופר' של הוצאת דביר). בשל לחץ הזמנים שנקבע להופעת ספר השנה, לא עלה בידי עגנון לשכלל עוד ועוד, כמנהגו, את נוסח הסיפור כפי שרצה, אך כדרכו, לא התיר לאיש לגעת בנוסח ששלח. הוא הזהיר את שמעוני לבל 'ישלח ידו' אל הסיפור ואל 'תעש לו מאומה' (לשון המרמזת למעשה העקדה), ללא הסכמתו המפורשת: 

ירושלים ת"ו ד' חקת תרפ"ה

שמעוני היקר הנה אנכי אף שולח לך את צפורי. ידעתי גם ידעתי כי הרבה יש לעשות עוד לספורי ולא עשיתי. אך יען אשר אתה אץ להוציא את ספר השנה אצתי לשלוח אותו לך והנני מוציא מתחת ידי דבר שאינו מתוקן. בכל זאת אבקשך ידידי אם תמצא בספורי דברים אשר לא לפי רוחך הודיעני נא ואתה ידידי אל תשלח (אל) ידך אל ספורי ואל תעש לו מאומה.

ושלו' לך ממני אוהבך

ש"י

בשולי המכתב הוסיף עגנון ברכה מחורזת לדינה, רעייתו של שמעוני: 

ושיר שלום לרעיתך הכבודה / שהציעה לי מטה ונתנה לי סעודה

ואם אבוא בקרוב להתרחץ בים / לא תסיר חסדה מאתי מן הסתם 

ושלום רב לבנך מר שמואל / אור ה' עליו יהל 

ועתה אתה ידידי זיי גיזונד / און שיק מיר תרי"ג פונד

 

'זיי גיזונד' – עגנון לשמעוני, 24 ביוני 1925  


הרמיזה שבשולי האיגרת –  'זיי גיזונד, און שיק מיר תרי"ג פונד', כלומר היה בריא ושלח לי תרי"ג [613] פונט [לירות], כמניין המצוות – מתייחסת לשכר הסופרים הנדיב ששמעוני הבטיח לו, 'פי שניים ומחצה משהוא משלם לשאר הסופרים' (ש"י עגנון, אסתרליין יקירתי, שוקן, 1983, עמ' 80).


דוד שמעוני נואם בכנס הסופרים העברים, קיבוץ מעלה החמישה, 1945 (צילום: זולטן קלוגר, ויקימדיה)

כאמור, הקשר בין השניים נמשך עד פטירתו של שמעוני, בשלהי שנת 1956. ביטוי לו ניתן בשורה נוספת של מכתבים ואיגרות שהוחלפו ביניהם ומצויים כיום בארכיונו של שמעוני השמור בארכיון 'גנזים' של אגודת הסופרים העברים.  

להשלמת התמונה נביא שיר מחורז נוסף, הפעם פרי עטו של שמעוני, על 'ברנר, הבחור הקענער' (ביידיש: היודע). השיר, שנשמר בארכיון עגנון שבספרייה הלאומית, נרשם בשולי גלויה שכתב עגנון מברלין ב-5 בינואר 1913 לידידו יוסף חיים ברנר. השיר נכתב באותיות זעירות אבל קריאות מאוד.

בגלויה עצמה ציין עגנון, בין השאר, כי רצה לספר לארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי, על עניין מסוים, אך שמעוני 'מיחה בו'. בסופה הוסיף עגנון, בלשון שעשויה להשתמע לשתי פנים, לשבח ולגנאי: 'פזמוני כתב שיר, שיר ורננות. זה ימים ושנים לא ראיתי כמוהו ליופי ושירה. קניתי מין דבק ודבקתי את קרעי האפריון'.

את עיקרה של גלויה זו, עם שאר חילופי המכתבים בין עגנון לברנר, פרסם רפי וייזר (גרשון שקד ורפאל וייזר [עורכים], ש"י עגנון: מחקרים ותעודות, מוסד ביאליק, תשל"ח, עמ' 51-50), אך לענייננו כאן, העיקר חסר מן הספר. וייזר, שהיה אז ממונה על ארכיון עגנון בספרייה הלאומית ובקי מאין כמוהו בגנזיו, לא צירף למהדורתו את אותו 'שיר ורננות שכתב פזמוני', והסתפק בהערה בשולי העמוד: 'כאן באות שורות אחדות מחורזות ובפרוזה שכתב שמעוני לברנר, ולא הבאנו אותן כיון שנפגעו ביותר בהסרת הבול מעל הגלויה'. 


עגנון לברנר, 5 בינואר 1913. בתחתית הגלויה: הוספה של שמעוני לברנר  

הנה אפוא השיר ככל שהצלחנו לפענחו (השלמות משוערות וביאורים ניתנו בתוך סוגריים מרובעים):

[צד א]

[... מ]הָלך בדרך ופוגש באיש חָזָק שֶׁשְׁמו בָּזָק, כלומר לא

[ש"י ט]שצקס ובידו צרור מכתבים ופניו נלהבים ועיניו יורות אֵש

[...]ש? וַיַעַן: "אני כוֹתֵב לברנר חיים יוסף אִגֶרֶת עדינה וַתִשְׁרֶה

[... נה] כל נפשי אני בה שופך ואת כל רפיון כֹחי". ואומר: קצת

[אוסי]ף גם אנכי. ובכן בְּרֶנֶר, בְּרֶנֶר, הבחור הקֶענֶער, המשכיל המצוין 

 

שמעוני לברנר (צד א)  


[צד ב]

[...ה] כל נשק מאין, בקצף ובשנינה

באהבה ובשנאה ואיתן מושבו בארץ ישראל,

אשר היא בלבבו ובה יגָאֵל, ואל יִוָאֵל [לשון איוולת] להתיאש 

מישראל. אַיי חבּיבי, נתת מנה יפה בהפוע"ץ [הפועל הצעיר] 

האחרון להאדון מילנר. ואולם מה זו הנשיקה החטופה 

שנשק לך הלוזנקה. האם לא נשרפת בשלהבתה? ד.ש. [דוד שמעוני]


תמונה שמכילה טקסט, כתב יד, מכתב, נייר

תוכן שנוצר על-ידי בינה מלאכותית עשוי להיות שגוי.
שמעוני לברנר (צד ב)

דבריו של שמעוני חידתיים. 

מיהו 'איש חזק ששמו בזק'? לא נדע. מיהו האדון מילנר? במכתב ששלח ברנר למ"י ברדיצ'בסקי, ב-6 באפריל 1908, הוא מציין כי 'ע"ד [על דבר] אותו ד"ר מילנר בפאריס אין אתי יודע עד מה'. 'לוזנקה' הוא אולי אנגרמה של קלוזנר (השערה שהעלה בפניי עורך הבלוג), הלא הוא ההיסטוריון ועורך השלוח יוסף קלוזנר, שחי אז באודסה ולא חיבב את ברנר. 

סדרת מכתבים זו, שכאמור מתפרסמת כאן בפעם הראשונה, חושפת טפח נוסף במסכת היחסים בין הסופר והמשורר. היא מאירה אותה באור חדש, חיובי יותר ושונה מהדימוי השלילי שעשוי היה לעלות, ולוּ למראית עין, מתיאורי שמעוני בסיפוריו של עגנון, שהיו רוויים ברמיזות לעגניות ומזלזלות.

______________________________

פרופ' אביעד הכהן הוא נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים aviad@edu.mishpat.ac.il

תודה לרֵעי פרופ' גדעון טיקוצקי, לעובדי ארכיון מכון 'גנזים' של אגודת הסופרים העברים ולעובדי ארכיון עגנון שבספרייה הלאומית על שסייעו לי כתמיד במאור פנים וברוחב לב והעמידו לרשותי את חומרי הארכיון.

יום שישי, 2 בינואר 2026

לא נעים לאדם חי להיות נחשב בין המתים: השמועות על מותו של אליעזר שטיינמן

אליעזר שטיינמן (צילום: בוריס כרמי, הספרייה הלאומית)

מאת דן הכט 

המהפכה הבולשביקית הביאה עמה גם פרעות קשות ביהודי האימפריה הרוסית. בין השנים 1917 ו-1920, בחסות האנרכיה שהשתוללה, התחוללו מאות פוגרומים בהיקפים חסרי תקדים (ההערכות הגסות, שנעות בין כ-30,000 קורבנות עד לכ-200,000, רק ממחישות את המידע הסטטיסטי החסר). כתב ההיסטוריון גור אלרואי: 

הבולשביקים, הלאומנים האוקראינים, האיכרים, הפרטיזנים וחיילי הצבא הלבן בראשות דניקין נלחמו זה בזה, ובה בעת ניצלו את הכאוס ששרר כדי לבזוז ולתקוף את היהודים ולבסוף אף לטבוח בהם. הכוחות הכובשים והנסוגים מהמחוזות ווהלין, פודוליה וקייב זרעו הרס וחורבן. היהודים היו הראשונים ששילמו את מחיר המלחמה והאנרכייה, ועיירות רבות חוו יותר מפוגרום אחד (ארץ מקלט: ההגירה לארץ ישראל, 1919–1927, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב 2021, עמ׳ 64). 

בחסות הכאוס, ההרג הרב, הדרכים המשובשות ואמצעי התקשורת הפרימיטיביים נפוצו שמועות על מותם בטרם עת של יהודים רבים, אפילו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק (אלון תן עמי, 'קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה: השמועות על מותו של ביאליק', בלוג עונג שבת, 18 ביולי 2025). 

לגורל דומה 'זכה' גם הסופר והמסאי אליעזר שטיינמן (1970-1891), שהשמועה על הירצחו באודסה ביולי או באוגוסט 1920 נדפסה בכמה עיתונים. שטיינמן – לימים חתן פרס ישראל לספרות יפה (1963) – זכה לכבוד המפוקפק לראות את מודעת האבל עליו וגם לקרוא הספדים נרגשים ומפורטים בעיתונות העברית בת הזמן. 

ישראלים רבים יזכרו בוודאי את אחד הרגעים המביכים בתולדות בית הנבחרים הישראלי (היו לא מעט כאלה, והם הולכים ותוכפים). זה היה בשנת 1999, כשיו"ר הכנסת אז, אברהם בורג, קיבל הודעת כזב על מותו של חבר הכנסת אמנון רובינשטיין ונשא מעל הדוכן דברים לזכרו. רובינשטיין, לשבחו, קיבל את הדברים בהומור וזכה להאריך ימים ושנים, עד שנפטר בדרך הטבע כמעט רבע מאה מאוחר יותר. שטיינמן 'הלך לעולמו' בשנת 1920 מעל דפי העיתונות העברית, אך אותו זה לא הצחיק כלל. צלקות אירוע מקאברי זה ליווהו לאורך כל שנותיו והותירו חותם של ממש על מסלולו הספרותי.  

A close-up of a sign

AI-generated content may be incorrect.
הארץ, 13 באוגוסט 1920, עמ׳ 4

'הסופר העברי הצעיר, אליעזר שטינמן, איננו!', נכתב מתחת למסגרת השחורה המסורתית שנדפסה בעיתון הארץ. 'חדל לדפוק לב אדם צעיר, אשר בכל יצירותיו חיפש את היופי שבחיים'. בעיתונות העברית החלו סופדים לסופר שנקטף בדמי ימיו, והוא רק בן 28, וסיכמו את פועלו הספרותי. אומנם הוא רק החל מפלס לו דרך בנתיבי הספרות העברית, אך כבר הספיק לפרסם סיפורים קצרים, רשימות, תרגומים, מסות ומאמרים, ואף חצי רומן שפורסם בהמשכים.

A close-up of a sign

AI-generated content may be incorrect.
הפועל הצעיר, 13 באוגוסט 1920, עמ' 14

העיתונאי משה גליקסון (1939-1878), לימים עורך הארץ, התאבל על 'חבר חביב', שאותו הכיר מקרוב כשעבדו יחד במוסקווה במערכת העם. גליקסון עמד על תכונתו היסודית של שטיינמן, זו שאיפיינה אותו גם בשנים הבאות, לפרוץ גדר ולקבוע סדרים חדשים בספרות העברית:

הנובילות היפות שהספיק כבר לפרסם, משכו את תשומת לבם של הקוראים בעלי הטעם, ואף על פי כן עדיין עמד בו טעמו של אותו הנער המקורי, בעל ההשגות והשאיפות שאינן מצויות, האומר לכבוש לו בכחו ובעוצם ידו דרך רוח חדשה. שטיינמן לא היה מסוגל על פי עצם טבעו ללכת בדרכים כבושות ולמצוא סיפוק באמת שנגלתה לו פעם. כל ימיו היה תוהה על נפשו ועל עולמו, כל ימיו היה מתחבט ומתלבט במשעוליו ומבקש פתרון לפי דרכו לחידות חיים וחידות עולם, שבאו עליו כהמון מים רבים. ה'מקוריוּת' הייתה הקו האופיי [האופייני] בצביונו. הוא לא היה מסוגל ללמוד מאחרים, לזכות מן המוכן בתכני מחשבה ובצורות מחשבה, שכבר טרחו בהם קדמונים וכבר נעשו נכסי צאן ברזל לכל אדם מן היישוב, דוגמת שבלונה ונוסח, המוכנים ועומדים לתשמיש יד לכל מי שצריך להם. כל מה שלמד – מעצמו היה לומד, מנשמתו היה דולה אותו, בעצב ומתוך זעזועי נשמה חוללו (הפועל הצעיר, 13 באוגוסט 1920, עמ' 15).

דומני ששטיינמן עצמו היה חותם בהתלהבות על מילות ההספד המכובדות הללו. גליקסון אף סיפר בהספדו על ניסיונותיו הכושלים של שטיינמן להצטרף לאונייה המפורסמת רוּסלאן, ה'מייפלאואר' העברית, שעזבה את אודסה לארץ ישראל בשנת 1919, ועל סיפונה מי שהיו לימים שמנהּ וסולתה של היישוב העברי. 

הפועל הצעיר, שם, עמ' 16

אגב אורחא אנו לומדים מדברי גליקסון מה היה המקור לשמועה: עיתוני לודז' (הוא לא נקב בשמות העיתונים). המבקר ישראל כהן, שלדבריו נתייחס בהמשך, גרס כי השמועה הגיעה מן העיתון היהודי Der Jude שראה אור בגרמניה. לצערנו לא הצלחנו לפי שעה למצוא את הידיעה המקורית על מותו.

מכל מקום, מי שהגיעה על 'רוסלאן' הייתה סופרת היידיש, זינא רבינוביץ (1965-1895), ידידתו של שטיינמן מימיהם במוסקווה, וגם היא נשאה הספד כאוב עליו: 

הארץ, 18 באוגוסט 1920, עמ' 3

גליקסון רמז ורבינוביץ כתבה במפורש, כי הסיבה לכך ששטיינמן לא קיבל רישיון לעלות על 'רוסלאן' הייתה פוליטית: האהדה שגילה לבולשביקים.

הארץ, שם
שטיינמן הצעיר (מימין), לצדו יעקב אֶפְטֶר וברוך הורוויץ (ארכיון אליעזר שטיינמן, מכון גנזים)


לא כל ההספדים היו כאובים ומכובדים. בד בבד נתפרסמו גם הערכות שלא חלקו כבוד ל'נפטר' וליבולו הספרותי. הדברים הללו הכאיבו לשטיינמן וצרבו את נפשו. כך, למשל, המבקר והחוקר פישל לחובר (1947-1883) התחיל במילות צער וכאב ('בין הידיעות, המחרידות כל לב, הגיעה אלינו מעבר לחיץ, ידיעה אחת קטנה, לא ברורה ביותר ולא בטוחה ומרעידה בכל זאת את הלב: שטיינמן איננו), אך מהר מאוד הגיע לסיכום צונן של מפעלו הספרותי: 

שטיינמן לא היה – לא ה י ה, עד כמה מכאיב, כשאומרים זאת על אדם בן שלושים – מן הסופרים, שצורתם כבר קבועה בספרות ופרצופם שלם. איש הצורה היה, אבל צורה זו הייתה עדיין רופפת, נמשכת אילך ואילך ונוטה לצדדים. [...] בכלל יש לשטיינמן הנטייה לבלתי תפוס את הדברים תפיסה כראוי פעם אחת, כי אם לפרושׂ רשת להם. ברשת זו יש שנאחזים דגי אדם – וגם דגי רקק. יש פה תמיד הרבה מן היתר והמיותר, מן הקל והדל. כאן סוד האריכות היתרה שבדבריו (התקופה, ז, ורשה, ניסן-סיון תר״ף, עמ׳ 500).

שטיינמן כבר חווה ביקורת קשה קודם לכן. המבקר החשוב ראובן בריינין (1939-1862) לעג לרומן הביכורים שלו, סחור סחור (פורסם בהמשכים בגליונות התקופה, אך מעולם לא הושלם):

הסיפור 'סחור סחור' אין בו אף הד קל של חיים, לא החיים של היום ולא גם של אתמול או שלשום. אין בו אף צל של מציאות ממשית [...] הוא לא סיפור וגם לא קובץ של ציורים בודדים, כי אם ערמת מילים וסלסולי לשון, לפעמים גם יפים, בלי כל רעיון מבריח, בלי רצון אמן או משורר, המחיה, המצמצם והמגבל את החומר, הצר בו צורה בולטת ומשורטטת ומטיל בו נפש ממללת (התֹּרֶן, ה, ח׳ באלול תרע״ה, עמ׳ 3-2).

עם זאת, יש הבדל בין ביקורת על רומן, גם אם היא שלילית, לבין דברי הספד שמסכמים את כלל מפעלו של היוצר, ובפרט כאשר המבוקר כבר אינו יכול להגיב. הפגיעה שחש שטיינמן הייתה קשה, אך עוד יותר מכך פגע בו נקרולוג ארסי במיוחד שחיבר המשורר יעקב שטיינברג (1947-1887), ובו זלזל ביומרותיו האומנותיות של שטיינמן:

דרך מקרה, אגב רפרוף על פני העיתונים המעוכים הבאים ממקומות הבהלה מפולניה, קלטו עיני את הידיעה המוזרה על דבר מותו של 'אליעזר שטיינמן ז"ל'. מוזר היה לי לחשוב, כי סופר צעיר זה, שכל כך הרבינו להטיל בו מרה – גם בכתב וגם בדברי שיחה, בינינו לבין עצמנו – הלך פתאום לעולמו, בהשאירו ללא גמר וללא תכלית את גליונות הסיפורים הרחבים, שנראו לנו תמיד כמכוונים לשֵם קלקול, לשם שפע של חיקוי. אנחנו חשדנו בסופר המהיר הזה, כי יש בו זריזות יותר מאשר אמת, כי הוא מְאַמֵן את עטו העסקנית יותר בכח הידוע של חיפזון יהודי מאשר בכח ההכרח של יצירה; על כן חששנו להשפעתו הבלתי רצויה, ואולם כמו כן הבדלנו אותו והוא היה לנו לעניין, תלינו בו עינים והנה הוא איננו (מעברות: ירחון לספרות ולעניני החברה, ב, גיליון י-יא, יפו תר״ף, עמ׳ 431).


יעקב שטיינברג (מכון גנזים, ויקימדיה)
פישל לחובר (מכון גנזים)


לא עבר זמן רב והידיעות על הירצחו של שטיינמן הוכחשו. ביומון הוורשאי הײַנט נדפסה ידיעה, על סמך מקורות אמינים, כי שטיינמן לא נרצח, הוא נמצא באודסה ומתכוון לעלות לארץ ישראל בזמן הקרוב:

'אליעזר שטיינמן חי' (הײַנט, 5 בנובמבר 1920, עמ' 2)

הדברים החריפים שנכתבו עוררו, מן הסתם, מבוכה גדולה משהתברר ששטיינמן כלל איננו 'איננו', אלא דווקא ישנו. חי וקיים בברלין. מי שנספה, וכנראה היה המקור לטעות, הוא ביינוש שטיימן (1919-1897), מחזאי יידיש צעיר, שמצא את מותו בגיל 22 בלבד בפרעות הנוראות שפקדו באותן שנים את אוקראינה. הדמיון בין שמות המשפחה והעיסוק הספרותי הם שיצרו את הבלבול. 

המשורר יעקב פיכמן (1958-1881), עורך כתב העת מעברות, שנתן במה להספד הפוגעני של שטיינברג, מיהר להתנער מדבריו: 

האמן לי שבעומק לבי הצטערתי, והבעתי את צערי זה לגליקסון והוכחתיו כמה פעמים על אשר נתן מקום לדברי נבלה כאלה על חבר שמֵת. [...] בירחוני נכתבו עליך בידיעתי גם דברים טובים וגם לא טובים, ושלא בידיעתי – דברים שאני מזדעזע לזכרונם (ארכיון שטיינמן 1:717).

הסופר והמסאי ישראל כהן (1986-1905) העיד לימים עד כמה השפיעה פרשה זו על יחסיהם של שטיינמן ושטיינברג: 

שטיינמן לא היה יכול לשכוח כל ימי חייו מה שכתב עליו שטיינברג במלחמת העולם הראשונה ב'מעברות' כשנתפשטה שמועת שוא על מותו.  
והמעשה שהיה כך היה: בקיוב היה סופר באידיש בשם בינוש שטיימן (בלי נו"ן), שניספה בימי מלחמת־האזרחים בשנת 1919. ולפי שקשרי־הדואר בין רוסיה והעולם היו משובשים ביותר, נודע מפי פליט יהודי שעבר את הדנייסטר כי הסופר שטיינמן ניספה. שטיימן נתחלף לו בשטיינמן. וכך נתגלגלה הידיעה ל'דער יודע' שבגרמניה ולעיתונות בפולין ובארץ ישראל. [...] אין ערוך להשפעתה של פרשה קשה ומוזרה זו. בשנת 1924 עלה שטיינמן לארץ. לאחר לבטי קליטה, התחיל בפעילות ספרותית ענפה. אולם היחסים בינו לבין יעקב שטיינברג לא היו נוחים מלכתחילה. הם נמנעו מפגישה פנים אל פנים. מאמר ההספד חצץ ביניהם, ודעותיהם זה על זה היו מושפעות עד מאד ממטען שלילי זה כל ימי חייהם. שטיינמן ידע מה חושב עליו שטיינברג באמת, ושטיינברג הבין את שיעור הפגיעה שפגע בו, והריחוק ההדדי היה המוצא הטבעי (פנים אל פנים, 1979, עמ׳ 172, 179; נגיש בפרויקט בן-יהודה).

עם זאת, בארכיונו של שטיינברג נמצא מכתב משטיינמן, מימיהם המשותפים בארץ ישראל, שדווקא מצביע על יחסים תקינים ביו השניים. שטיינמן פנה אל שטיינברג בברכת 'חבר יקר' והציע לו להיפגש אחר הצוהריים 'בביתך או בביתי או בבית קפה [...] במקום שנוכל לשוחח לבדנו'. מי יודע , אולי היה כאן ניסיון לישר את ההדורים.

ארכיון שטיינמן, 283:3961 (מכון גנזים)

כאמור, ההיחשפות למודעת האבל של עצמו וקריאת ההספדים על אודותיו, הותירו בשטיינמן רושם בל יימחה. עבורו, המת שניעור לחיים, התשובה למספידיו ולמלעיזיו הייתה להרבות בכתיבה. וכך כתב 'המנוח':

הנני מדבר גם על עצמי. טעמתי מעט את הטעם המר-המתוק הזה של קריאת הספד-עצמי. למה לכחד? – האדם הרואה את עצמו בתוך המסגרת השחורה, אינו נהנה הנאה יתירה. הגיעו נא בעצמכם: שנים אדם מנסר בלי הרף, דופק על לבבות, מזעזע מוחות. וכל זה כדי לחרות את שמו בלבבות ולהוציא לעצמו מוניטין. מבקש הוא לטבוע את המטבע שלו, כדי לבסס על ידי זה את הוויתו לקבוע במוחות שגם הוא חי בעולם בתור הוויה בעלת דעה. והנה באים בני אדם ומוחקים הוויה זו במשיכת קולמוס אחת, על עבודת פרך של שנים העבירו מחק. ואתה לך והתחל הכל מחדש, חזור ודפוק על הלבבות, הכרז והכרז על עצמך ופרסם את ישותך לתוך כל האוזניים. והטמפּו של החיים רץ. השעה דחוקה. שטח רב אין בעולם בשביל הכל. ולב האדם צר הוא מהכיל את הכל. מכיון שפינה מי[שהו] שטח שהוא הוא שמח. והמתים רודפים זה את זה. בינתים מת שני, שלישי. הידיים מלאות עבודה להספיד, בשל המתים אין פנאי לשים לב אל החיים – לא, לא נעים ביותר הוא לאדם חי להיות נחשב בין המתים.

ומפני זה הנני רואה חובה לעצמי להסיר מעליי את החרפה להיות נספד ולהיות נחשב בין שוכני העפר וגם להכריז ולהודיע: עדיין חי אני, תודה לאל, השבחים המועטים והזלזולים המרובים, שזכיתי לשמוע אחרי מיטתי, הם ממני והלאה. עוד ידיי מלאות עבודה ואין שעתי פנויה לשמוע סך הכל – והעיקר, הנני עדיין אויב חי ('בין החיים והמתים', הצפירה, 10 ביוני 1921, עמ׳ 5).

הפגיעה בשטיינמן הייתה ספרותית וקיומית: מכאן ואילך הוא פתח בכתיבה בלתי פוסקת, ואף אובססיבית, על מתים ומוות. הנה רשימה חלקית בלבד של רומנים, סיפורים ומסות העוסקים בנושא: 'בסוד שיח עם המות', 'נשיקת המות', 'תחת כנפי המות', 'בצל המות', 'המות עלה בחלונותינו', 'המתים בדמי הלילה', 'לו המתים יחיו לפניך', 'לא המתים יהללו', 'בין חיים למתים', 'מת וחי', 'אל תאמרו אדם מת!', 'הסגולה למות', 'אל תאמין במותך', 'הסתלקות', 'דרך כל בשר', 'בר-מינן חי', 'בר-מינן דו-פרצופי', ועוד ועוד.  

אומרים כי שמועות מסוג זה הן סגולה לחיים ארוכים, ואכן שטיינמן האריך ימים עד גיל 78. אבל בניגוד לביאליק או לאמנון רובינשטיין שלקחו את השמועות הללו בהומור, את שטיינמן זה לא הצחיק. צל מותו המוקדם ליווה אותו כל חייו. 

מצבת קבורתם של אליעזר שטיינמן ורעייתו שושנה בבית הקברות קריית שאול בתל אביב (צילום: דן הכט)

____________________________

אני מודה לעובדי ארכיון מכון גנזים על עזרתם ועל הרשות להשתמש בחומרים מארכיון אליעזר שטיינמן.

ד"ר דן הכט הוא כתב בחדשות 12. עבודת הדוקטורט שלו, שנכתבה באוניברסיטת תל אביב בהדרכתו של פרופ' אבנר הולצמן, עסקה ברומנים המסאיים של אליעזר שטיינמן ואושרה לאחרונה.

danny.hecht@gmail.com

יום שישי, 18 בנובמבר 2016

מִי יוֹדֵעַ עִיר לִישְׁטִינָא? עִיר לִישְׁטִין אֲנִי יוֹדֵעַ! – שיר ולחן, סיפור וביקור (ג)


הפרקים הקודמים:
א. על השיר
ב. על הלחן ועל התרגומים

בפרק הבא:
על הביקור בלישטין

ח. על הסיפור

כפי שנכתב בפרק הראשון של הסדרה, ביאליק לא הסתפק בשיר ההיתולי על לישטין והתכוון לכתוב סיפור, שבו יתואר הווי חייהם של תושבי העיירה המופלאה. אלא שהדבר לא עלה בידו ובארכיונו נותרו רק שרידי טיוטות לא גמורות של הסיפור.

אף על פי כן, גם טיוטות ושרבוטים של גאון כביאליק הם כדברי תורה, ולא רק שניתן להפיק מהם הנאה רבה, אלא גם ניתן ללמוד מהם לא מעט על כבשונו של היוצר ועל חבלי לידתה של היצירה.

טיוטות אלה הגיעו לידיו של החוקר והמבקר פישל (ירוחם) לחובר – הידוע יותר כפ. לחובר – ידידו של ביאליק וכותב תולדותיו, שספרו משמש עד היום מקור שופע וסמכותי לתולדות חייו של המשורר. בכרך הראשון של ספרו ביאליק: חייו ויצירותיו (מוסד ביאליק, תשט"ז, עמ' 348-344) הוא פרסם כמעט את כל מה שניתן היה להוציא מן הטיוטות ואנו נהלך בעקבותיו.

שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק, מסר לי בטוּבוֹ העתקים של שבעת עמודי הטיוטה. כשהשוויתי בין המקור לבין העתקתו של לחובר התברר לי לשמחתי כי העתקתו של לחובר הייתה סולת נקייה וכמעט שלא נפלו בה טעויות של ממש. לכל היותר השמטה של מילים בודדות ומעט תיקוני כתיב, שעל כמה מהם אעיר בהמשך.

פישל (ירוחם) לחובר (1947-1883)

בסיפור מתאר ביאליק את לישטין (תחילה הוא מכנה אותה בקיצור ל., אך בהמשך הוא קורא לה בשם המפורש) כמקום משונה גם מבחינה טופוגרפית. העיירה בנויה על הר שכביכול נחפר מתחתיו. היא תלויה ממש בין שמים לארץ, וקיומה הפיזי – ובמשתמע גם קיומה הרוחני – הוא בגדר נס. אך תושביה כלל אינם מודאגים מכך שעירם עשויה לקרוס תחתיה; יש להם עניינים חשובים יותר לענות בהם.

שאלה מעניינת היא מתי נכתבו הטיוטות ומה קדם לְמה – השיר לסיפור או ההפך. קשה לדעת, שכן בשרידי הסיפור קשה למצוא קשרים ישירים לשיר, והם כאילו שתי ישויות נפרדות שאומנם מתרחשות באותו מקום. לחובר ציין שהטיוטות נמצאות בחוברת שבה נרשמו שירי ביאליק מן השנים תרס"א-תרס"ב (1902-1901), וממילא הטיוטות נרשמו באותן שנים. דומני שאפשר בקלות לבסס הנחה זאת ולהוכיח שאכן השיר והסיפור נכתבו בעת ובעונה אחת: השיר – הושלם ונדפס; כתיבת הסיפור לא צלחה וביאליק 'נתקע'. אני מבסס זאת על משפט אחד בכתב היד, שמשום מה לחובר לא רשם, כנראה משום שמשפט זה מנותק מהטקסט ולא מתחבר לשום דבר.

בשורה האחרונה של העמוד האחרון של הטיוטות רשם ביאליק: 'בבית-מרחץ הקהל בכסלון מת'.

העמוד השביעי של טיוטת הסיפור (הקלקה על התמונות תגדיל אותן)

ברור שבשורה זו רמז ביאליק לפרק החמישי של ספר הקבצנים של מנדלי מוכר ספרים, שם מסופר על הווי בית המרחץ של קהילת כסלון ועל פישקָה החיגר שגר שם.

וראה זה פלא, ביאליק עצמו היה זה שתרגם מיידיש לעברית את שמונת הפרקים הראשונים של ספר הקבצנים, והם התפרסמו בעיתון הדור, בשנת 1901. בעיתון זה – נזכיר את הראשונות – נדפס באותה שנה גם השיר 'מי יודע עיר לישטינא' (ראו בפרק הראשון)! וכך אכן תרגם ביאליק: 'בבית מרחץ זה של הקהל בכסלון קבע לו מקום דירתו מנעוריו בחור אחד – פישקא החגר' (ראו שלום לוריא [מהדיר ומתרגם], מנדלי מוכר ספרים, כתבים בְּאִבָּם, אוניברסיטת חיפה, תשנ"ה, עמ' 206ׂ). ביאליק מן הסתם תכנן לעשות שימוש בסצינה דומה גם בסיפורו על לישטין, וכפי שנראה הוא אכן התייחס לבית המרחץ הלישטינאי גם בטיוטות ששרדו.

הנה אפוא מה שנותר מן הסיפור, וחבל על דאבדין.

את הסיפור ביקש ביאליק לפתוח בתיאור הכניסה לעיירה הנידחת והנוף המתגלה לעיני הבאים בשעריה. בנוף זה – כפי שהשתמר עד עצם היום הזה – עוד נחזה בעינינו בפרק הבא.

ביאליק מתאר אפוא את הגשר הרעוע, שאותו צריך לחצות מי שמבקש להגיע לעיירה 'היושבת על ראש הר'. הוא מתמקד בבתו הצעירה של אחד התושבים היהודיים שדירתו סמוכה לנהר, 'נערה ירקרקת ודקה'. מיד כששומעת אותה נערה שעטת סוסים ושקשוק אופנים היא יוצאת החוצה מביתה, 'ארנקי של עור' בידה, כדי לפתוח את המחסום ולגבות את שתי הפרוטות – 'מס הגשר' שאביה חכר. מיד לאחר ששילם הנכנס את המס והגשר נפתח, נעלמת העיירה ולעיניו נגלה הר גבוה וזקוף. לעתים ייתמר עשן מראש ההר, רמז לארובה או לגג של אחד מבתיהם של 'דרי מעלה'.


הערה לשונית: בכתב היד אפשר לקרוא בבירור כי ביאליק כתב על הגשר, 'שהוא תלוי בנס על קונדסין דקים שהם רקובים ומתמזמזים מתחתיתם' (לחובר העתיק בטעות 'מתמזגים'). 

הקונדסין הם מוטות או קורות ארוכות (זו מילה יוונית שמופיעה במשנה עירובין, ג ג). המילה 'מתמזמזים' גם היא מדויקת ואינה קשורה למשמעות הסקסואלית שיש לה בימינו; הכוונה היא שמי הנהר מוססו וריככו את עמודי הגשר.

העמוד הראשון של הטיוטה

והנה הוא העמוד הבא. 

לדעת לחובר זהו נוסח חלופי של פתיחה, שאינו ממשיך את הקטע הראשון שהובא לעיל. כשלעצמי איני חושב כך, לפי שניתן לראותו כהמשך בלתי מלוטש של הפתיחה המקורית, שאומנם נותרו בו כמה משפטים שחוזרים על עצמם. 

ביאליק מתאר כאן את ההר המוזר ומטיל האימה שעליו בנויה העיירה. במבנה הגאולוגי המוזר שלו הוא נדמה לצופה בו כ'בריה משונה, גדולה, שקרעו מעליה עורה', וכאילו עוד רגע יתמוטט. 'צלעות זקופות ושוקעות באמצעיתן יש להר זה' (אולי מזכיר מצבות שקועות בבית קברות עתיק), ופעורים בו כוכים ומערות, משכן לבעלי חיים, וכמובן – על פי השמועה הרווחת – גם מחסה ל'מזיקים', כלומר לשדים ולרוחות. 

בראש ההר בולטות 'גזוזטראות של חול וגבשושיות עפר' המאיימות לנפול, ועל גביהן 'נעצוצים ונהלולים', המעטרים את ההר כולו, 'תלויים לרוחב העולם וחוטריהם באוויר'. ברור שביאליק השתמש כאן בפסוק הפורענות הידוע: 'וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים' (ישעיהו, ז 19). הנעצוצים והנהלולים התפרשו בדרך כלל כשדות קוצים ועצי סרק, שגדלים על סלעי ההרים.

האמירה המשמעותית ביותר בקטע זה הוא המשפט הקובע כי הר זה – שהוא 'בסיס לעיירה ישראלית שלימה' – סופו שייעקר ויתמוטט, ועמו העיירה ויושביה. ויושבי העיירה – הם כלל אינם חוששים. הם מאמינים כי 'עתידים הם שיעמדו על הקרקע'...

להר זה – נקדים את המאוחר – אין כל זכר וסימן במציאות הפיזית של ימינו, וספק אם הייתה לו ממשות כזו אי פעם. ביאליק בנה כאן טופוגרפיה דמיונית לחלוטין, שאמורה לשקף באופן סמלי את הסטרוקטורה האנושית המעורערת של תושבי העיירה ופרנסותיהם. אם תרצו, כך שרטטה הטופוגרפיה הציונית את הגלות.

העמודים השני והשלישי של הטיוטה

ועתה מתחיל הסיפור עצמו, שזה עיקרו: ארבעה מתושבי לישטין, שפרנסתם נפגעה, מתאגדים יחד על מנת לנסוע ליריד בקוטילנא (מקום זה נמצא כ-8 ק"מ מדרום-מזרח ללישטין). שם הם מקווים לנסות ולהרוויח משהו מעסקי 'הזביחה', כלומר שחיטת בקר ('זביחה היא שחיטה' – ספרי על במדבר, ו, ג).

אולי כאן – בפרנסות של תושבי העיירה – אפשר למצוא את הקשר לשיר. אחד מהם הוא 'קצת חנוני ברשות וקצת מוזג שלא ברשות';  השני – 'חילופיהן'; השלישי, 'מקצת שניהם שלא ברשות'; והרביעי הוא בנוסף גם 'קצת פונדקי'. כל אלה מזכירים קצת את שורות השיר: 'ואחד, אילו מצא אורחים / נעשה בו ביום פונדקי'...

העמוד הרביעי של הטיוטה

והסיפור ממשיך כאשר ארבעת הידידים יורדים בערב שבת אל בית המרחץ, זירה מפגש 'קלאסית' בתיאורים הסאטיריים של העיירה מייסודו של מנדלי:

העמוד החמישי של הטיוטה

לפסקה האחרונה, כפי שציין לחובר, יש נוסח חלופי, שבה נפגשים שלושה מן השותפים לא בבית המרחץ, אלא על שפת הנהר. בית המרחץ הקהילתי יצא זמנית מכלל פעולה ('נתקלקלה הקלחת'), וכל אנשי העיירה יורדים לנהר כדי לטבול 'בתוך המים העכורים והקרושים' לכבוד שבת:


העמוד השישי של הטיוטה

לאן אמור היה הסיפור להתפתח מכאן, זאת לעולם לא נדע...

נספח: משהו על פ' לחובר

לפני כמה שבועות, ב-20 בספטמבר 2016, נערך ברחוב אנגל 7 בתל אביב טקס חגיגי ובו הוסר הלוט מעל שלט לזכרו של לחובר, שגר בבית זה.

שלט הזיכרון ברחוב אנגל 7 (מקור: ויקיפדיה)

בדברים שנשאה בטקס (שפורסמו לאחר מכן בעיתון 'הארץ'), הגדירה פרופ' נורית גוברין, ובצדק, את לחובר כמי ש'אי אפשר לתאר את תולדות הספרות העברית ומחקרה בלעדיו'.

דורית שטרן, נכדתו של לחובר, שלחה לי שתי תמונות מעניינות ובו מצולם לחובר עם סופרי דורו. התמונה צולמה לפני שנת 1943, היא שנת מותו של שאול טשרניחובסקי. הקלקה על התמונות תגדיל אותן.



סימנייה עם דיוקנו של ביאליק, 1914 (אוסף מוטי פרידמן)