'מטרתי להקים יחידת צנחנים גדולה': תזכיר של חיים גורי

חיים גורי (שני משמאל) מתאמן בקפא"פ עם חניכיו בהונגריה, 1947 (הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית)

מאת עמוס רוּדנר

בסוף שנת 1971, אם לסמוך על זיכרוני, הזדמנתי להוצאת הספרים 'הקיבוץ המאוחד' בתל אביב. ניסיתי להציע לזרֻבבל גלעד, מנהל ההוצאה, להדפיס מהדורה שנייה של ספרון הרשימות שלי בכל הצניעות (הקיבוץ המאוחד, 1968). זרובבל נתן בי מבט אלכסוני יַגֵּעַ ואמר: 'יותר טוב בוא, אני אכיר לך את חיים גורי'. נכנסנו לחדר שבו ישב גורי על הגהות כלשהן. זרובבל אמר 'תכיר את עמוס רודנר מגבעת ברנר', וגורי, שהושיט ידו ללחיצה, אמר 'אני קורא אותך בשדמות'. 'כן', עניתי בענווה, 'וגם פָּצִ'י [אברהם שפירא מקיבוץ יזרעאל], עורך שדמות, כותב אצלי בבַּמַּעֲלֶה'. כך הסתיימה הכרותינו.

לימים, כאקורדיוניסט (שימושי בעיקר לענייני שירת רבים), שגם הפיק וערך את השירונים וגם התעניין ברקע ממנו צמחו שירי הזֶמֶר, ניצלתי את 'היכרותי' עם גורי כדי לאסוף טקסטים לשירי פלמ"ח שזכרתי ממדוּרוֹת מחלקת הפלמ"ח בקיבוץ מכורתי, אבל כאלה שחיים חפר לא חיבר ולכן לא הופיעו באוסף שיריו תחמושת קלה (הקיבוץ המאוחד, 1949). עד צאתו לאור של הקובץ משפחת הפלמ"ח, שערכו שני החיימים, גורי וחפר (ידיעות אחרונות, 1977) לא הִכרתי שום מקור למילותיהם של שירים אלה. 

כך הגעתי לשירים כמו 'בְּסֻכָּה קְטַנָּה', 'הִיא עָמְדָה בַּחַלּוֹן וְהִבִּיטָה', 'תַּק תַּק תַּק מְתַקְתֵּק תַּת-מַקְלָע' או 'קוֹאוֹפֶּרֵיְשֶׁן' (שחפר חיבר ולא פרסם). גורי הקריא לי את השירים בטלפון ושר לפחות בית אחד. 

אני נזכר שלפחות שיר אחד משכתי מגורי אחרי שכבר הופיעו הספרים משפחת הפלמ"ח, אוטוביוגרפיה בשיר וזמר של נתיבה בן יהודה (כתר, 1990) ואתרי 'שירונט' ו'זמרשת' כבר היו באוויר המרשתת. 

בשנת 2010, לקראת ערב זיכרון להורינו, תמר רעייתי המנוחה ואני תרגמנו (על גבי תרגום מילולי), את השיר הרוסי 'צ'ובצ'יק'. שיר זה, שהיה מאוד אהוב על הורינו, וכמובן ברוסית, מספר על פרחח עני, בעל בלורית פרועה המתבדרת ברוח, שמסתבך בגניבה, נתפס ונשלח לסיביר. כשצ'ובצ'יק שר (בתרגומנו): 'מִסִּיבִּיר לֹא פּוֹחֵד וְלֹא בּוֹרֵחַ / גַּם סִיבִּיר הִיא אֲדָמָה רוּסִית', נזכרתי שהפלמ"חניקים 'אצלנו' שרו, בעברית, כמה בתים במנגינת 'צ'ובצ'יק', כשכל בית הסתיים בשם של מחנה מעצר מנדטורי שאינו מפחיד, כיוון שהוא בארץ ישראל. למשל, 'לֹא אִכְפַּת לִי לָשֶׁבֶת בְּרָפִיחַ / גַּם רָפִיחַ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל', או 'גּ'וֹנִי קַח אוֹתִי אֲפִלּוּ לְקַפְרִיסִין / זֶה בַּדֶּרֶךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל'. לַזֶמֶר הזה לא היה זֶכֶר במשפחת הפלמ"ח ולא בשום מקור שהכרתי. חזרתי לגורי והזכרתי לו שאנחנו מכירים מזמן... שרתי לו בטלפון את סיומי הבתים שזכרתי וגורי המשיך מיד בשני בתים שזכרתי במעומעם את סיומיהם, על מעצר בעכו ועל מעצר בלטרון. הוא עוד הספיק לומר: 'אני בדלת. הנה הטלפון של רמה זוטא. היא תיתן לך את המילים שאלתרמן חיבר לאיזו מסיבה' (בינתיים גילו ב'זמרשת' שלפחות בית אחד חובר על ידי שלונסקי). רמה הכתיבה לי בטלפון את שני הבתים שגורי הזכיר, וסיפרה שלמדה אותם מאביה, יוסף אבידר, שהיה מראשי ההגנה ולימים אלוף בצה"ל.

ביום העצמאות של אותה שנה (2010), תמר ואני הגענו לבנייני האומה לטקס הענקת פרס ישראל למשורר אריה סיון (אחיה של תמר). על המישורת בין שני מהלכי מדרגות פגשנו את חיים גורי ורעייתו עליזה. כשסיון גילה, שגורי ואני מכירים, הוא הצביע עליי ואמר לגורי: 'אתה יודע שהוא היה בצנחנים?!'

גורי שאל 'מתי?', ואני השבתי כי היה זה בשירותי הסדיר ב-1954, ואחרי כן עוד כתריסר שנות מילואים. 'היכרת את שְׁוַורצִי? היכרת את ג'ורג'י? היכרת את סמי רפאל?', מנה גורי בהתרגשות שמות של צנחנים ומדריכי צניחה ותיקים, אלה שצ'כית, הונגרית ובולגרית היו שפות אימהותיהם. עניתי שכן, היכרתי... גורי התרגש וסיפר שבשנת 1948 – בתחילת קשרי התמיכה הצבאית שהעניקה צ'כוסלובקיה (בפקודת סטלין!) למדינה היהודית שבדרך – הוא פיקד על קורס צניחה לצעירים יהודים בצבא הצ'כוסלובקי. הוא גם דיקלם – בצ'כית! – את כל הפקודות: מחגירת המצנח ועד היציאה מהמטוס והגִלגול הנכון בפגישה עם הקרקע. מדריכי הצניחה הוותיקים, שעל היכרותי איתם שאל, היו חניכיו, שהשתתפותם בתרגילים ובצניחות, יחד איתו, הצבר מארץ ישראל, הייתה מאוד משמעותית לו.

בסרטון קצר זה, שצולם באחרית ימיו, סיפר גורי בהתרגשות, כשדמעות בעיניו, על חוויותיו מקורס זה:

גורי סיפר לי שכאשר חזר ב-1948 משליחותו ארצה, כדי להצטרף לחבריו הלוחמים בקרבות, הציע לו יגאל ידין להקים יחידת צנחנים וביקש ממנו להכין הצעה בכתב. גורי הכין הצעה וידין אישר ושלח אותה לרמטכ"ל יעקב דורי, עם המלצה להציב את גורי בראש היחידה. 

יגאל ידין, סגן הרמטכ"ל ומחליפו (ויקימדיה)

'ידין הזמין אותי לפגישה', סיפר גורי, ואמר: 'בן גוריון התנגד והתעקש על יהודה הררי. לגורי לא היה ספק שבן גוריון לא אישר את המינוי מסיבות פוליטיות, בשל היותו איש פלמ"ח. 62 שנים אחרי האירועים עדיין חש גורי עלבון קשה. 'תן לי את המייל ואשלח לך את הצעתי לידין', אמר לי. שלחתי לו את המייל והוא שלח לי שני עמודים מצולמים, שמובאים כאן. לאחר מותו של גורי פרסם ארכיון צה"ל כמה תמונות ומסמכים הקשורים בגורי, ביניהם גם מסמך זה, אך קשה היה לפענחו וככל שידוע לי איש לא עשה זאת עדיין (צילום ופענוח של כמה שורות הובאו ברשימה שפורסמה ב-Ynet, ב-1 בפברואר 2018).

השתדלתי, וזה מה שהצלחתי להקליד מתוך התזכיר, למרות צלקות צילום המסמכים, תלאות הזמן והתייבשות צבע הדפוס בְּסִרְטֵי מכונת הכתיבה Hermes Baby  מ-1948). בפענוח הכנסתי סימני פיסוק שלא היו במקור וכן תיקוני כתיב קלים (כתיב מלא או חסר לפי העניין). מעט הוספות ניתנו בתוך סוגריים מרובעים. 

גורי לא היה הראשון או היחיד שהציע תוכנית כזו, וקדמו לו הצעות אחרות (ראו כאן), אך בין כך ובין כך חוקרי תולדות מלחמת העצמאות ותולדות חיל הצנחנים, כמו גם חוקרי יצירתו של גורי, עשויים למצוא עניין בתזכיר זה.

* * * 

השורות הקצרות למעלה מימין הן בכתב ידו של ידין:

לרמטכ"ל [יעקב דורי]                                                

זה בהמשך לשיחתנו.

אבקשך להטיל על אכ"א [אגף כח אדם],

או מח"א [מפקדת חיל אוויר], להקים את היחידה.

מציע את חיים גורי כמפקדה.

בשלב ראשון מציע שהיחידה תצורף לשירות המודיעין

                 [1948] 24.8  י. ידין

                                                                               תזכיר מס'

אל: י. ידין

מאת: חיים גורי

הנידון: הקמת יחידת צנחנים

כהמשך לשיחתנו מיום שישי, קיבלתי על עצמי להביא קווים לתכנית הקמת היחידה הנ"ל. חקרתי, במידת האפשר, את הבעייה ונפגשתי עם מספר אנשים לשם אינפורמציה. הריני רוצה לסכם בזאת את המצב הנוכחי ולהסיק מסקנות מעשיות מכך.

המצב כיום. נעשו עד היום ניסיונות שונים לגבש יחידת צנחנים, אבל רובם היו תוצאה מיוזמה אישית יותר מאשר כיוון והוראה מהמטכ"ל. בעיקר עסקו בכך אנשים שהיו קשורים, במישרין או בעקיפין, לחיל האוויר. נוסף לזאת נמצאים בשורות הצבא מספר אנשים, בעיקר מגח"ל [גיוס חוץ לארץ], שהיו צנחנים בזמן המלחמה השנייה [מלחמת העולם] בצבאות שונים. ע"י [על יד] לשכת המודיעין של אג"ם קיימת קבוצת אנשים (כעשרים), רובם אנשי מקי [פרטיזנים צרפתים], שחלקם היו צנחנים.

הפעולה הרצינית הראשונה נעשתה בצ'[כוסלובקיה], בבית ספר לצנחנים שליד הצבא. קורס זה הקיף כ-35 איש, מהם 15 ארץ-ישראליים המתחלקים ל-5 קצינים ארץ-ישראליים, 2 בד"א [בעלי דרגות אחרות] אמריקאים בעלי ניסיון רב בשטח זה, 4 רבי-טוראים. שאר האנשים אירופאים. הקצינים, כולל את האמריקאים, ממשיכים עתה בהשתלמות רצינית, ליד המטה, בכל הנוגע לארגון החיל, טקטיקה, הצנחת אספקה, בעיות הדרכה, אפסנאות, שלוב פעולות, תִכנון וכו', והם מהווים את הכתובת היחידה לשלד הפיקודי המסוגל לענות לרוב התפקידים הנדרשים ביחידה הנ"ל. בימים אלה מסתיים הקורס ורוב האנשים יחזור ארצה, מלבד מספר קצינים וסמלים שיישארו שם על מנת לקלוט ולארגן את המחזור השני שישלח מכאן.

לפיכך אנו רואים כי קיימת מסגרת ראשונית שתקיף, אחרי מיזוג כל יודעי צניחה מחוץ לארץ ומהארץ, כ-50 איש. דבר זה יקרה באם יאוּרגנו כל הקבוצות המכילות צנחנים ושעדיין מחפשות דרך אל העניין.

בפגישתי עם ראש מטה חיל האוויר, נאמר לי באופן המפורט ביותר כי חיל האוויר מצידו מסוגל למלא על הצד היותר טוב את הקשור בתפקידו הוא, ז.א. [זאת אומרת] הספקת מטוסים לאימון ולפעולה, מצנחים לאנשים ואספקה, מכשירי אימון וכו'. הוא קובע כי בשרות הח.א. [חיל אוויר] נמצאים כיום טייסים שיוכלו בביטחון גמור, לאחר אימון מסוים, לעסוק בהצנחת אנשים.

אי לכך אני מציע את ההצעות כדלקמן, בהנחה שמטכ"ל מעוניין להחיש ככל האפשר את הקמת היחידה, בעיקר בתקופת ההפוגה היחסית כיום.

1. חייב לקום מיד מטה היחידה שיתחיל מיד בארגונה. על המטה לכלול בתחילתו: א. מפקד היחידה; ב. קצין קשר עם מטכ"ל [ועם] מח"א; ג. אפסנאי.

2. יש להקים מיד בסיס ליחידה שישמש לקלט ומיון. בו יוכלו האנשים [להתארגן] לאימון ולפעולה ואליו יוחזרו מבית הספר [לצניחה בצ'כוסלובקיה]. בסיס זה חייב להכיל בתוכו את הדברים הדרושים לאימון ולארגון ראשוני. ראש מטה מח"א מציע לעשות זאת בקרבת שדה תעופה או בתוך שדה תעופה.

3. יש לקבוע איזה אגף במטכ"ל אחראי ליחידה באופן ישיר, לא רק בפעולתה אלא בשלבי התארגנותה ואימוניה, ולמי [תהיה] קשורה בכל הנוגע לאפסנאות וכספים.

4. יש להתחיל בגיוס אנשים מיד. לדעתי יש לארגן בשלב ראשון פלוגה שתכיל בתוכה את השלד למפקדה שלה: סמלים, קצינים, אלחוטאים וכו'. זאת כדי לשלוח אותם מיד לחוץ לארץ. כ"כ יש להתחיל למיין את המועמדים בשאר הדרגות. לבודקם, לקבוע את תאריך נסיעתם. על האנשים להיות מסוגלים לפעילות מיוחדת מבחינת נכונותם והתנדבותם. יש לצרף מיד את כל האנשים שעברו אימון בצניחה או הקשורים למקצוע ולהקים [?] לשם השתלמות מקצועית והתאמתם לתפקידם. 

5. יש להתחיל מיד בהקמת בי"ס לצנחנים בארץ ולקשור קשר ישיר עם חיל האוויר בכל הנוגע לתפקידם בעניין. יש בידינו התכנית המלאה לביה"ס ואין כל מניעה להקימו בארץ.

6. יש לשאוף להקנות אימון בצניחה לחלק מיחידות המשימה או הקומנדו, או יחידות מובחרות כחטיבות פלמ"ח. יחידות אלה פועלות ביחידות חיל רגלים או ג'יפים אבל מסוגלות לפעול כחיל מוטס או כצנחנים.*

[הערת כוכבית בתחתית המכתב בכתב ידו של גורי:] 

בשבוע שעבר נעשה ניסיון מעניין ???? בשדה תעופה בהפעלת יחידות חיִּל מוטס בפעולת פשיטה. בפשיטה זו שולבו אלמנטי הצנחה. יש לתאם את כל הניסיונות הנעשים בשטח זה עם אימוניה ותכניותיה של יחידת הצנחנים, לשם שילוב ולימוד הדדי, במידה שלא תאושר העברת יחידות אלה לחיל הצנחנים. 

7. יש לאשר את עמדת [מעמד] האנשים כאן ובצ'[כוסלובקיה] ולאשר את השתייכותם לחיל זה. כ"כ [כמו כן] יש ליפות את בא-כוחנו ליד מחלקת הרכישה שם [כדי] להתחיל מיד ברכישת חלקי ציוד הדרושים לנו. כ"כ יש לדאוג לקשר ישיר ומתמיד בין הארץ ושם [למתאמנים בצ'כוסלובקיה].

8. יש לשאוף להגיע במהירות הגדולה ביותר לתמרוני פעולות משולבות של מספר שירותים על מנת להכשיר את היחידה לקרב בתנאי הארץ, בעיקר [מפני] שחלק מהחומר האנושי הוא בן חו"ל. להלן תוספת מיוחדת הקשורה בבעיית אנשים לפעולות מיוחדות, הכוונה [ל]מסתערבים. 

כל הגורמים הנוגעים ליחידה זו הביאו את דרישתם להקנות אימון צנחנים למספר מסוים מאנשיה. אנשים אלה יפעלו בתפקידים שונים ולא יחשבו לצנחני קרב גרידא; הם יעמדו לפקודתה של לשכתם בכל הנוגע לתפקידם המיוחד, אבל בכל הקשור עם הקניית אימון הצניחה והפעלתה בפעולה [הם] חייבים להיות כפופים למפקד היחידה.

סיכום

חבר האנשים, הנמצא כיום בארץ, ובעיקר בצ'[כוסלובקיה], תוך תוספת המתנדבים החדשים, מסוגל לשמש התחלה רצינית לעניין, בהנחה שתנאי החוץ יחייבו את הגדלת הקף היחידה. במקרה שידרשו פרטים ותוספות, או פרטי פרטים, אני נכון למלאם בכל זמן [ובכל] דקה.

[אחרי הסיכום גורי הוסיף בכתב ידו:]

נ.ב. כל האמור בתזכיר זה אינו מבטל את מטרתי להקים בצבא ההגנה לישראל יחידת צנחנים גדולה בשילוב עם חיִל מוטס. יש לבנות את היחידה כיום בצורה שתוכל לענות על תפקידיה בעתיד.

 ___________________________

עמוס רודנר הוא בן קיבוץ גבעת ברנר וגם צנחן בעברו  rudner-t@zahav.net.il

ונזכור את כולם: משהו על 'הרעוּת' ועל 'באב אל-וואד'

שורה מתוך 'הרעוּת' על אנדרטת זיכרון בבית הספר 'כדורי' (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה)

____________________________________________________________________

הייתכן ש'שיר הרעוּת' המיתולוגי, נכתב בהשראת שיר סובייטי שנכתב שנה אחת לפניו?

ותגלית:  יפה ירקוני חושפת בעדות מוקלטת כי מי שערך את 'באב אל-וואד' היה לא אחר מאשר נתן אלתרמן

__________________________________________________________________________________

מאת קובי לוריא

אין חולק על כך שהשירים 'הרֵעוּת' ו'באב אל-וואד' – שניהם פרי עטו של איש הפלמ"ח, המשורר והלוחם חיים גורי – הם מן המזוהים ביותר בזמר העברי של מלחמת העצמאות. שניהם הולחנו והושרו סמוך לכתיבתם – 'הרעות', שהולחן על ידי אלכסנדר אברמוביץ (לימים סשה ארגוב), הושר לראשונה בפי להקת הצ'יזבטרון; 'באב אל-וואד', שהולחן בידי שמואל פֶרְשְׁקוֹ, הושר לראשונה בפי יפה ירקוני. 

ההקלטה הראשונה של 'הרעות', 1949 (סטריאו ומונו)

א. הרֵעוּת

בשיחה שקיימתי עם חיים גורי בשנת 2006 הוא הגדיר את צמד שיריו כ'יכין ובועז' של שירי מלחמת העצמאות. לשאלתי אם הוא זוכר מתי בדיוק כתב את 'שיר הרעות', ענה: 'כבר שנה, כתוב בשיר, בוא נעשה חשבון. מדובר, אם כן, בשנה מפרוץ המלחמה'. המלחמה, כידוע, פרצה מיד לאחר כ"ט בנובמבר 1947, מדובר אפוא בדצמבר 1948, בזמן ש'על הנגב ירד ליל הסתיו', וזה בערך המועד בו הצטרף גורי אל מערך הכוחות הלוחמים, מיד כשחזר משליחותו החשובה והארוכה באירופה שארחיב עליה בהמשך. משעה ששב גורי ארצה, חָבַר אל הכוחות בנגב, התמנה לסמ"פ בחטיבת הנגב, כסגנו של אברהם אַדָן (בְּרֶן), לימים מניף דגל הדיו באילת ואלוף בצה"ל.

ערב מבצע עובדה, 1949. משמאל לימין: חיים גורי, עמירה (מזכירת הפלוגה), מנחם (מנדי) מרון, למעלה אברהם אדן (ברן) (ויקימדיה)

טרם נמשיך הבה נאזין לביצוע המקורי של השיר, בפי להקת הציז'בטרון והסולן גדעון זינגר. הההקלטה היא מתחילת שנת 1949:

 

אם כן, המועד המשוער של כתיבת השיר הוא כשבועיים לאחר מבצע יואב המוצלח, שהסתיים ב-22 באוקטובר 1948 ובו כותר והוכה הצבא המצרי ונפרצה הדרך לנגב, ולקראת מבצע חורב, שהחל ב-22 בדצמבר 1948. אלה בדיוק הימים בהם הועבר כובד המשקל של המלחמה אל מעבר לגבול המצרי. התחושה אז הייתה שהמדינה הצעירה נחלצה, פחות או יותר, מן הסכנה הקיומית המיידית שארבה לה. לעתים, דווקא כשאפשר 'להסדיר נשימה', יש שהות להביט לאחור ולעכל את גודל המחיר. או אז התחוורו ממדי השכוֹל: מתוך יישוב של כ-670.000 איש נפלו  5,677 חיילים ואזרחים – כמעט אחוז שלם. כשישית מכלל לוחמי הפלמ"ח, 1197 במספר ('מה רבים שאינם כבר בינינו') נהרגו במלחמה. כל לוחם פלמ"ח שישי נפל! 

הפלמ"ח, מעצם מהותו, התנהל כמשפחה אחת גדולה, ואין ספק שגורי הכיר אישית רבים מבין הנופלים. על נפילת מקצתם שמע בנכר (את 'הנה מוטלות גופותינו' כתב באירופה, בסוף ינואר 1948, כתגובה על הרוגי שיירת הל"ה בגוש עציון) ועל אחרים שמע רק עם חזרתו לארץ. כלומר, גורי ידע גם ידע, אבל אולי רק כאן, בנגב הסתווי, כשהוא נמצא בגופו עם החברים שנותרו בחיים, הפנים את המחיר הכבד. וכך, ערב המבצע האחרון בנגב, נשלמה התמונה ובנקודת זמן זו נולד שיר הזיכרון הגדול, 'הרעוּת'. את 'באב אל-וואד' כתב גורי כמה חודשים אחר כך, במחצית השנייה של 1949, כשהדי המלחמה כבר נַדָמו, אבל לא תחושת השכול.

חיים גורי בימי שירותו בפלמ"ח (הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית)

שירים אלה הפכו כבר מזמן למעין 'כתבי קודש' של התרבות הישראלית בכלל ושל זיכרון השְׁכוֹל בפרט, ובכל זאת אבקש להציע בזהירות שלתוך עורקיהם חלחלו, בלבוש עברי, כמה משפטי מפתח מתוך שיר סובייטי ידוע. אין בכך כדי להמעיט, וְלוּ כזרת, ממקוריותם, מעוצמתם ומיופים החד-פעמי של השירים, אלא להעשיר במשהו את הידוע על עולמו של היוצר. 

כדי להבין זאת נחזור מעט בזמן אל פסטיבל הנוער הדמוקרטי הראשון, שהתקיים בפראג בחודשים יולי-אוגוסט 1947. בפסטיבל אדיר ממדים זה השתתפו כ-17.000 איש שייצגו 72 מדינות. הפסטיבל נועד 'ללכד את השורות' של אותן מדינות שנספחו בעקבות מלחמת העולם השנייה לברית המועצות וחסו בעל כורחן תחת כנפי השלטון הסובייטי. פסטיבל הנוער תוכנן להיערך אחת לשנתיים ולנדוד בכל פעם לבירה אחרת. ואכן כך היה, ובפסטיבלים הראשונים של שנות החמישים השתתפו גם נציגי תנועות שמאל ישראלי, בעיקר אנשי מפ"ם, השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד. 

נערות צ'כיות צועדות ברחובות פראג בימי הפסטיבל הראשון, 1947 (ויקימדיה)

אל החגיגה הזאת, שמעבר למסך הברזל, נקלע גם חיים גורי, ולא במקרה.

במאי 1947 נשלח גורי, עקב נסיונו הצבאי כמפקד מחלקה בפלמ"ח, יחד עם לוחמים נוספים, בשליחות מורכבת להונגריה ולצ'כוסלובקיה, הנוגעת לרכש, להעפלה ולהדרכה צבאית לניצולי שואה צעירים. שם, בפראג, התארגן גח"ל (גיוס חוץ לארץ), שם נחתמה עסקת הנשק בינואר 1948, ושם, ביולי 1948, כחודשיים אחרי הכרזת העצמאות, התקיים קורס הצניחה הראשון של הצבא הישראלי הצעיר. 42 מתנדבים השתתפו בו. חיים גורי עצמו קיבל דרגת קפיטן (סרן) והתמנה למפקד הקורס שחניכיו נאספו מהארץ ומהעולם. אפילו הזמר הפופולרי שמשון נוימן (לימים בר-נוי), שהיה קודם לכן קצין בצבא הבריטי, השתתף בקורס.

שלט שנקבע בפראג לציון עזרתה של צ'כוסלובקיה לישראל בימי מלחמת העצמאות (ציום: יאיר חקלאי; ויקימדיה)

כל הפעילות הציונית-ביטחונית הזאת מעבר למסך הברזל קרמה עור וגידים בחסות ברית המועצות, שבאותן שנים הייתה המשענת היחידה של המדינה שבדרך, ונציגיה תמכו ברעיון הציוני באו"ם, שעה שהארי טרומן, נשיא ארה"ב, עדיין היסס. סטאלין, לעומתו, האמין שהמדינה החדשה תוקיר את תמיכתו ותצטרף לגוש הסוציאליסטי ותתמוך בברית המועצות במלחמה הקרה שהחלה להתפתח. מעת שהבין, די מהר, שהמדינה הצעירה פונה מערבה, הפך מתומך לעוין. 

נשוב לגורי. כאמור, כחודשיים אחרי שהגיע לאירופה, נפתח בפראג 'פסטיבל הנוער הדמוקרטי'. כנהוג בברית המועצות, שיר חגיגי ופטריוטי נכתב במיוחד לכבוד האירוע. השיר, 'המנון הנוער הדמוקרטי', נכתב על ידי לב אוֹשָנין (1996-1912) והולחן על ידי אנטולי נוביקוב (1984-1896) – שניהם שמות ידועים בברית המועצות דאז ומעריצים שרופים של סטאלין (כאילו שהייתה להם ברירה אחרת). שוחרי הזמר העברי מכירים מן הסתם את לחנו של נוביקוב לשיר 'כי אבד אשר עבר', ששרים חברי הגבעטרון (אין קשר בין המילים העבריות, שכתב נחמן רז, לבין המקור הרוסי).

אנדרטה לכבודו של לב אוֹשָנין בעיר ריבינסק שעל גדות הוולגה (ויקימדיה)

בול לכבודו של אנטולי נוביקוב, ברית המועצות 1986 (ויקימדיה)

השם המלא של השיר היה 'המנון הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי', וכאן אפשר לשמוע אותו במקורו הרוסי:

באתר 'זמרשת' הובא תרגום לעברית של הבית הראשון מהשיר. זהותו של המתרגם אינה ידועה, יש אומרים נתן שחם ויש האומרים אפרים דרור (טרוכה):

‏נֹעַר כָּל עַם וָאָרֶץ לָנוּ יֵשׁ מַחְשָׁבָה אֲחִידָה שׁוּב נִסְתֹּם אֶת הַפֶּרֶץ שֶׁנִּבַּע בֵּין אֻמָּה לַשְּׁנִיָּה. בּוֹאוּ אֶל שׁוּרוֹתֵינוּ, יָד שַׁלְּבוּ בְּיָדֵינוּ נֹעַר בֶּן דַּעַת צַעַד בְּצַעַד יַחַד לַמַּטָּרָה. ‏ קוּם וְשִׁיר הַנֹּעַר שִׁיר הָאַחֲוָה, אַחֲוָה, אַחֲוָה! בֶּן אַלְמָוֶת הוּא שִׁירֵנוּ – לֹא יִגְוַע, לֹא יִגְוַע, לֹא יִגְוַע! אָז יַאֲזִין שִׁירָתֵנוּ זוֹ עוֹלָם כֻּלּוֹ, ‏קוּם וְשִׁיר הַנֹּעַר שִׁיר הָאַחֲוָה, אַחֲוָה, אַחֲוָה!

מובן ששיר זה הושמע ללא הרף בצ'כוסלובקיה ובקע ממכשירי הרדיו ומהרמקולים הציבוריים בכל אתר ואתר, על גבול שטיפת המוח. לא היה צעיר או צעירה שלא נחשפו לשיר, ואין ספק שגורי גם הוא היה אחד מהם. אפשר גם להניח שאוזנו הייתה כרויה לשירים כאלה, הרי לפלמ"חניקים שמורה הייתה תמיד פינה חמה בלב לשירים סובייטיים, שכונו אצלנו 'שירים רוסיים' (ראו ברשימתו של אליהו הכהן, 'משהו על השירים הרוסיים ששרו בפלמ"ח: מחווה לפוצ'ו', בלוג עונג שבת, 14 בפברואר 2020). הם אימצו אין ספור שירים כאלה, ואין טעם למנותם, והיוצרים שבהם, כמו חיים חפר וגורי עצמו, אף כתבו גרסאות כיסוי רבות ללחנים כאלה ('רותי' או 'בין גבולות' של חפר, 'היא עמדה בחלון והביטה', 'רשות הדיבור לחבר פרבלום', 'הזקן רק יתן פקודה', 'יום יבוא אחים', ו'שיר הקברניט ['עם ליל חורפי']' של גורי). השירים הללו ערבו לאזני הפלמ"חניקים: באותה עת ראו בצבא האדום שהביס את הגרמנים מופת, והנרטיב הרוסי, על תרבותו, ספרותו, שירתו ותעמולתו התקבל ללא עוררין. לימים, גורי עצמו קרא לתופעה זו 'המשיחיות האדומה'.

המסרים בשיר הם גדולים ופשוטים: אחווה, אחווה, אחווה. נילחם למען השלום (אוקסימורון חביב שמתאים גם לימינו), למען הדורות הבאים, ולמען האושר. נילחם בכוחות השחור הזורעים מוות.

השיר נכתב לפי הזמנה: שלושה בתים הפונים לשלושה דורות. הבית הראשון מתייחס אל ילדי ארצות העולם, הבית השלישי מתייחס אל הצעירים בלבם, כלומר המבוגרים. המחצית השנייה של הבית השני מתייחס אל בעלי 'הנשמות הטהורות', ולהבנתי הוא מכוון אל הדור שזה מקרוב חזר משדה הקרב, כשזיכרון המלחמה עדיין טרי. 

אבל ענייננו הוא במחצית הראשונה של הבית השני, המוקדש לזכר הנופלים במלחמה: 

Помним грохот металла/ И друзей боевых имена

Кровью праведной, алой/Наша дружба навек скреплена

ובתרגום חופשי: נזכור את רעם המתכת ואת שמות חברינו הלוחמים. בדם האדום הטהור, חברותנו חתומה לעד. 

השורות האלה, לעניות דעתי, העניקו השראה לכמה משפטי מפתח בשיר 'הרעות', ויש להן עקבות אפילו בשורה מתוך 'באב אל-וואד': 

מקבילות בשירי חיים גורי	תרגום חופשי	המקור הרוסי
שלד הברזל שותק כמו רעי (באב אל-וואד)	נזכור את רעם המתכת	Помним грохот металла
לנצח זכור נא את שמותינו (באב אל-וואד) כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח (שיר הרעות)	(נזכור את) שמות חברינו הלוחמים	И друзей боевых имена
לא תיתן את ליבנו לשכוח [...] אהבה מקודשת בדם (שיר הרעות)	בדם האדום הטהור חברותנו חתומה לעד	Кровью праведной, алой Наша дружба навек скреплена
כותר השיר היא 'הרעוּת'	הנוער שר את שיר הידידות	Песню дружбы запевает молодежь,

הפזמון החוזר של המנון הנוער הדמוקרטי מתחיל במילים Песню дружбы запевает молодежь (הצעירים שרים את שיר הידידות). הרעות אצל גורי היא למעשה החברוּת שבין הלוחמים, בוודאי ובוודאי כאשר מדובר בזכר לוחמים שנפלו, כמו בשיר שנכתב במאי 1948 וקדם ל'הרעות' בכמה חודשים – 'דּוּדוּ' של חיים חפר ('רַק מִי שֶׁשָּׁכַל אֶת הַטּוֹב בְּרֵעָיו, אוֹתָנוּ יוּכַל לְהָבִין...').

המילה 'רֵעוּת' היא בעצם 'חברוּת' או 'ידידוּת', אלא שהיא מוגבהת ופיוטית יותר. יחד עם זאת, זו בדיוק החברות שמשתקפת בשיר הרוסי, והיא בהחלט חברות של לוחמים, שכן חברות שחתומה בדם האדום של אלה שנפלו היא בהחלט בתחום הגבוה של 'רעות'. כדי לחזק דעה זו אֶתָּלֶה באילן גבוה: אברהם שלונסקי תרגם ב-1944 את השיר הרוסי 'לילה במעגן', שיר לוחמים מובהק שנכתב ב-1941, בימי המצור על לנינגרד, שאותו אנו מכירים בשם 'שלום עירי נוחמה'. שלונסקי תירגם את השיר עבור התוכנית 'שי לחייל' שהעלה תיאטרון המטאטא, ואת הבית השני הוא מסיים כך: 

התרגום של שלונסקי	תרגום חופשי	המקור הרוסי
עַל סוֹד הָרֵעוּת, עַל כַּת טַנְקָאִים	על חברות גדולה, חברות ימאים [שלונסקי הפך את הימאים לטנקאים כנראה לצרכי ההצגה. לכותב שורות אלה חלק בגילוי שתי הגירסאות של שלונסקי, ימאים וטנקאים. על כך ראו ב'סיפור שיר' בזמרשת.]	О большой, о службе морской
נָשִׁירָה בְּצַוְותָּא, רֵעַי	בואו נתקרב חברים	Подтянем дружнее друзья.

Дружбе друзья – מדובר באותה מילה, רק ביחסה אחרת – כך הסבירו לי חברים דוברי רוסית ואף הוסיפו עוד דוגמאות לאחוות לוחמים בשירת החיילים הרוסית תחת השם друзья. ואם שלונסקי תרגם друзья ל'רעות', סביר שגורי, שהעריך מאוד את שלונסקי (ומי לא?), הלך בדרכיו.

ובכלל ראוי לשאול, ממתי הפכה הרֵעוּת לביטוי נשגב של חברוּת בין לוחמים? זה לא תמיד היה כך: שלמה אבן גבירול כתב ב'ככלות ייני', שיר היין המפורסם שלו, 'הנני רֵעַ לצפרדע', ולא התכוון לאיש צפרדע מהקומנדו הימי; לאיוב ולשלושת רעיו – רעוּת היא חברות במובן הפשוט ביותר; וכמובן נזכור את הציווי המקראי 'ואהבת לרעך כמוך', את הפסוק המפורסם 'לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ', ועוד ועוד.

באתר זמרשת התפרסמו שלוש גרסאות עבריות להמנון הנוער הדמוקרטי, ספק עיבודים ספק תרגומים: הראשונה, 'רוח אחת תְּלַכְּדֵנוּ' (פרי עטו של מתי מגד) שאותה שרו בתנועת הנוער העובד והלומד; השנייה, 'נוער כל עם וְאֶרֶץ', שאותה שרו בבנק"י (כנראה פרי עטו של אפרים דרור); בגרסה השלישית, 'צו שלום ילכדנו', ששם מתרגמה אינו ידוע, אכן מופיעה השורה השלישית בבית השני ברוח דבריי: 'הַקְּרָבוֹת לֹא נִשְׁכָּחָה, / וּשְׁמוֹת לוֹחֲמִים וּמוֹתָם, / זֹךְ דְּמֵיהֶם שֶׁנִּשְׁפָּכוּ / אַחְוָתֵנוּ בְּאֹדֶם חָתַם' – הכי קרוב ל'אהבה מקודשת בדם'.

לא נותרו הקלטות רבות של גרסאות אלה, והנה נגה אשד מלווה צוות של חמישה בנים, שרים את ההמנון בגרסתו של מתי מגד באחד ממפגשי חוג הזמר גורדון (חז"ג):

זמן קצר לאחר שנכתב הולחן שיר הרעות על ידי סשה ארגוב ועוד באותו חודש נכנס לתוכנית החדשה של הצ'יזבטרון, שנקראה "הפלמ"חניק מחפש את המחר". לשירת הסולו נבחר גדעון זינגר, אז עולה חדש מצ'כוסלובקיה, שאך החלים מפציעה בקרב בשיח ג'ראח ומבית החולים בירושלים נסע ליפו לבחינות הקבלה ללהקה והתקבל. על האקורדיון ניגן אליקום שפירא, לימים תלמיד של ליאונרד ברנשטיין ומנצח בינלאומי.  

חברי הצ'יזבטרון, ספטמבר 1949. מימין לשמאל: נעמי פולני, חיים חפר, גדעון זינגר, אדי גרינברג
(באקורדיון), זם דגן, שמואל בונים, שייקה אופיר, יואל זילברג (ויקימדיה)

למן הפעם הראשונה שבה בוצע השיר הוא בלט מעל ומעבר לכל השירים האחרים. עם השנים זכה השיר לאין ספור ביצועים אבל דומה שזה של להקת הנח"ל משנת 1972, בתוכניתה 'הפלנ"חניק' שהוקדשה לשירי הפלמ"ח, הוא שזיכה אותו בחיי נצח.

כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את לבנו לשכוח... 

ב. באב אל-וואד

שורה מתוך 'באב אל-וואד' על אתר החאן המשוחזר בכניסה לשער הגיא (צילום ישראל זלר; ויקימדיה)

אם שיר הרעות הוא ה'יכין' של שירי מלחמת העצמאות, הרי ש'באב אל-וואד' הוא ה'בועז'. 

יפה ירקוני ביצעה את השיר 'באב אל-וואד' לראשונה באולם 'אוהל שם' בתל אביב, בחודשים האחרונים של 1949, בליווי המלחין והפסנתרן שמואל פֶרְשְׁקוֹ, והשיר התקבל בהתרגשות עצומה. נשמע אותה בהקלטה הראשונה של השיר:

 

על אף שיש ביצועים רבים ומצוינים לשיר זה, ירקוני היא שזוהתה איתו. ואכן, בשיחה שקיימתי איתה ב-1 באפריל 2007 (הקלטת השיחה שמורה עימי), היא סיפרה לי שגורי כתב את השיר לבקשתה. בהמשך השיחה הופתעתי לשמוע ממנה כי מי שערך את השיר היה לא אחר מאשר נתן אלתרמן. 

הנה תמליל ההקלטה עם תיקוני כתיב קלים (ההערות בסוגריים הן שלי): 

באב אל-וואד נכתב לי באופן מיוחד. ביקשתי מחיים גורי לכתוב לי שיר והוא אמר: 'אני אכתוב לך משהו'. הוא כתב שיר אהבה על הירקון, אמרתי לו: 'הירקון מסריח' [ובמקומו ביקשה ירקוני שיר על הדרך לירושלים]. אני הייתי אז אלחוטאית ואני ראיתי את זה, ואני רואה ומדווחת כל פעם שנהרג מישהו. נהרגו שם שמונים בחורים. המפקד שלי בגבעתי אמר לי 'אין זמן לבכות. או שאת יושבת פה או שאת הולכת הביתה'. אבל הם היו על ידי! שתיתי איתם קפה. הייתי חולה! חולה!  

הוא [גורי] כתב את באב אל-וואד בשנים-עשר בתים [ירקוני הפצירה בו לקצר, אך גורי התעקש ולכן היא הציעה לבקש מאלתרמן שיפסוק]. אמרתי, אם הוא יגיד שאתה צודק, אני אכרע בפניך ברך. אם לא – אתה תעשה מה שאני אומרת? והוא כמובן הסכים, כי אלתרמן היה המלך של כולם.   

ירקוני תיארה את הפגישה המשולשת עם גורי ואלתרמן:

הוא [אלתרמן] ישב שמה בבית קפה על יד התחנה המרכזית, ואז הוא הסתכל, הוא היה כזה אנטיפת, או-הו! ... מסתכל-מסתכל עם הסיגריה בפה [ומדריך את גורי]: את זה תזיז קדימה, תוציא את שני הבתים האלה, ותעשה רצ'יטטיב [קטע דיבורי] בסוף [במקום אחר, ייחסה ירקוני את רעיון הרצ'יטטיב בסוף השיר לעצמה]. אז אם אלתרמן אמר: זה אפשרי וזהו! הוא [גורי] ביקש [ממני] סליחה. הוא [אלתרמן] לא הוסיף אף מילה [לשיר]. רק תיקן כמה בתים ש'לא אומרים ככה', 'לא אומרים ככה'.

את הטקסט הערוך העבירה ירקוני למלחין ולמעבד שמואל פרשקו, שלזיכרונה 'התגורר ליד הים והיה לו פסנתר איום ונורא. אמרתי לו: למה אתה לא מכוון? אני לא יכולה לקבוע טונציה!' פרשקו ענה: 'אני לא מכוון שום דבר'...

הההקלטה הראשונה של באב אל-וואד, 1949 (ארכיון האינטרנט)

תווים ומילים של 'באב אל-וואד', עם הקדשת המלחין, 1950 (וינר'ס מכירות פומביות) 

___________________________

תודה לד"ר מרדכי יושקובסקי על עזרתו בהבנת המקור הרוסי

קובי לוריא הוא פזמונאי, מלחין וחוקר הזמר הישראלי kobilu@gmail.com

בין אימה לחוסן: עיון בכמה שירי מלחמה וזיכרון

רמת אביב (צילום: איתמר וכסלר)

מאת שלמה הרציג

זוועות 'השבת הארורה' (7 באוקטובר 2023) והטבח הנורא שבמרכזה הולידו בציבוריות הישראלית תחושות של אימה, חרדה וחוסר אונים, המהדהדים את הטראומה הלאומית שגרמה בשעתו מלחמת יום הכיפורים, ואפילו את אימי השואה. במקביל, וכמעין תגובת נגד תרפויטית למעשי הרצח, האונס והחטיפה שעשו אנשי חמאס ביישובי הנגב המערבי, התעצם מאד בתקשורת הישראלית, בפוליטיקה, במערכות החינוך וגם באקדמיה, שיח פסיכולוגיסטי עשיר ורב משמעות אודות מצבו של החוסן הנפשי והמנטלי (Resilience), האישי והלאומי, ותפקידו בהתמודדות עם השבר הנורא. כדי לסבר את האוזן: במוסף השבת של העיתון ישראל היום, מיום 26 באוקטובר 2023, התפרסם ריאיון עם הפסיכולוג ומומחה החוסן, פרופ' שאול קמחי, וזו כותרתו: 'כן לעולם חוסן: למרות הכל – עלייה ברמות התקווה': 

ישראל היום, 26 באוקטובר 2023

הצירוף 'חוסן נפשי' (או 'מנטלי') הוא פרייה של אסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית ה'חיובית'. הוא מתייחס ליכולתם של אנשים, יחידים או קבוצה, להתמודד היטב עם מצבי לחץ ומשבר ולהסתגל לנסיבות חיים משתנות אשר נגרמו עקב מצבים טראומטיים. אנשים בעלי חוסן נפשי מאופיינים בדרך כלל בתחושת שליטה בחייהם, מעורבות וניסיונות להשפעה, חיפוש משמעות, ומידה של אופטימיות ואמונה בעתיד טוב יותר. הם גם ניחנים בגמישות רעיונית וחברתית המאפשרת להם להתמודד עם אירועים בלתי צפויים, קשים ככל שיהיו. עוד מתברר, שחוסן וצמיחה אישיים ולאומיים, אינם תכונות גנטיות, והם עשויים להיוולד, לעיתים קרובות בסיוע קהילה תומכת, דווקא מתוך התמודדות מוצלחת עם מצבי שבר ומצוקה, ובתוכם גם מצבי מלחמה. לעניינינו רלוונטיים במיוחד מצבי המלחמה הפוקדים תדיר את החברה הישראלית.  

תיבת דואר בקפה 'ארומה', צומת בית קמה (צילום: אבי בלדי)

ומפסיכולוגיה לספרות: מהי משמעותו ותפקידו של החוסן בכמה משירי המלחמה והזיכרון העבריים הקלאסיים? נבדוק זאת בכמה שירים מוכרים. למותר לציין, שדבריי אינם מתיימרים להציע אפיון גורף של מאות שירי המלחמה והזיכרון שנכתבו במהלך השנים, גם לא להציע פרשנות חדשה, אלא רק להצביע על הפוטנציאל הגלום במושג העכשווי 'חוסן נפשי-מנטלי' ככלי לחשיפת מבני עומק האופייניים לשירי זיכרון ומלחמה רבים שנכתבו בדורות האחרונים.

א. אלהים מרחם על ילדי הגן

הנה למשל הבית הראשון משירו הידוע של יהודה עמיחי 'אֱלֹהִים מְרַחֵם עַל יַלְדֵי הַגַן', שנדפס בשנת 1955 בספרו עכשיו ובימים האחרים (הוצאת לקראת; שם הספר לקוח מהשורה האחרונה של שיר זה): 

בניגוד למשתמע מכותרתו ושורתו הראשונה – לא אלוהים הוא גיבור השיר. זו טיבה של המציאות הישראלית, רווית המעקשים והמלחמות, מתקופת היישוב ועד ימינו, שעומדת במוקדו של השיר. בבית הראשון מעמיד המשורר בטכניקה של 'הזרה' איזו היררכיה מדומיינת של רחמים (כלומר, חסות והגנה) על רקעם של אימי המלחמה. רחמים אלו הולכים ופוחתים, לפי שכבות הגיל, מילדי הגן, דרך ילדי בית הספר ועד ל'גְּדוֹלִים'. למרבה האירוניה, דווקא האחרונים אינם זוכים ברחמי ה'אל', לאו דווקא, בשל בגרותם ויכולתם המשוערת להסתדר בכוחות עצמם. נהפוך הוא, בזחילתם על ארבע בחול הלוהט של שדה הקטל, כשהם שותתי דם, בדרכם לתחנת האיסוף (מוות והצלה באותה מילה), הם מדומים לתינוקות חסרי ישע – השלמה אירונית מרה של שכבת הגיל ה'חסרה' בפתיחת השיר – וזקוקים מאד לרחמים. 

בבית השני מכריז המשורר על חסותו המסויגת ('אולי') של 'אלוהים' על קבוצה ספציפית: 'הָאוֹהֲבִים בֶּאֱמֶת'.

במילים אחרות: רחמי האל, שהם למעשה האהבה עצמה, מהווים נחמה פורתא, מעין כיפת ברזל רגשית, לאוהבים באמת. 

אך שיאו של השיר, והביטוי העָצמתי בו לדרכי רכישת ההגנה מפני אימי המלחמה, מצוי בבית השלישי החותם את השיר: מטבעות החסד המטפוריים של ימי ילדותנו, מורשת בית אמא, הם אלו המסייעים בידינו ב'רכישת מניות' באושר האהבה, וזו בתורה מחזקת את החוסן המנטלי שלנו, הן בעתות שלום ('עכשיו') הן בימות מלחמה קשים ('בימים האחרים'). אגב, השימוש בגוף ראשון רבים בסיום השיר רחוק מאד ממשמעותו בשירת ה'אנחנו' של דור המדינה, שעמיחי היה חלק ממנו. 

ניתן לומר שהמבנה הסמנטי של שיר אנטי-מלחמתי זה, שנכתב שש שנים בלבד לאחר מלחמת העצמאות, הוא מעניין ועקרוני, שכן הוא מעמיד בפנימיותו איזו תבנית דינמית המיוסדת על מתח דיאלקטי שבין אימת המוות של המלחמה, כמתואר בפתיחת השיר, לבין תשוקת חיים וכמיהה להגנה מפני המוות הקטלני בקרב, בסיומו. תבנית דו-קוטבית זו אופיינית לרבים משירי המלחמה והזיכרון העבריים (אך לא לכולם), והיא מגוונת מאד במופעיה השונים. זאת ועוד, התבנית 'אימה-חוסן', הממזגת כאמור בין אימי המלחמה ליכולת להפיק מהם עָצמה והעצמה, מובילה אותנו, הקוראים או השומעים – שהרי רבים מן השירים הללו גם הולחנו וזכו לביצועים פופולריים, ולא רק בטקסי זיכרון – דווקא לגילויים של זיכוך, התרוממות רוח ותקווה ('קתרזיס'). 

ואכן, בשנת 1973 זכה שירו של עמיחי לשתי הלחנות יפות ביותר. ככל שבדקתי שני הלחנים נעשו לפני מלחמת יום כיפור, אך המלחמה נתנה להם תוקף מיוחד ובשנה העוקבת הם הושמעו רבות באמצעי התקשורת.

מתי כספי ושלמה גרוניך הלחינו את השיר במשותף בסגנון רוק והם גם שרו אותו (נכלל בתקליטם 'מאחורי הצלילים'). הנה כאן בהקלטה נדירה מהופעתם לפני חיילים במלחמת יום כיפור:

< 

באותה תקופה, פחות או יותר, הלחין את השיר גם גידי קורן עבור להקתו, 'האחים והאחיות':

פרט מעניין הקשור לשיר זה: בדצמבר 1994 זכה יצחק רבין בפרס נובל לשלום (יחד עם שמעון פרס ויאסר עראפת). הוא הזמין את יהודה עמיחי להתלוות אליו כאורחו האישי. בנאומו ציין רבין כי עמיחי נוכח באולם וציטט את השורות הראשונות של השיר 'אלוהים מרחם על ילדי הגן'.

ב. ראי אדמה, כי היינו בזבזנים

אחד הביטויים המעניינים של שילוב בין חוסן לאימה מצוי בשירי מלחמה וזיכרון המיוסדים על השדה הסמנטי החקלאי של אדמה, צמיחה, פריחה וכדומה. אין תמה בכך, שהרי מטפורות אלה הן החזקות ביותר בעיצוב חוסן אישי ולאומי, שמוגדר כצמיחה מתוך שבר. 

כזה הוא למשל שיר הקינה והמחאה הידוע של שאול טשרניחובסקי משנת 1938 'רְאִי אֲָדמָה'. השיר נכתב בעיצומם של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, והפך ברבות השנים לאחד השירים הנקראים ביותר בטקסי זיכרון לנופלים במערכות ישראל. 

הקריאה המקובלת בשיר מצביעה על הסתירה המוּבְנֶת והבלתי פתורה בין שתי עמדות רגשיות מנוגדות: קוטב קורבנם הנורא והמיותר של אנשים צעירים שנרצחו, כנרמז בפתיחת השיר ובסיומו: 'רְאִי אֲדָמָה כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!', וגם: 'פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנוּּ'; והקוטב המרפא של גאולה ונחמה המעניקים ערך ומשמעות לקרבן: 'וְאַתּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ! / מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ! / בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד...'. 

לשון אחר, הדינמיקה הבולטת בשיר היא המהלך ה'חיובי' שבו, שמתפתח מתחושת כאב טרגית על בזבוז חיים משווע, בפתיחתו, אל תחושת התעלות מזקקת, שמברכת על הקורבן, בסיומו. זה אינו שיר שרק נועד לקריאה בטקסים, אלא הוא עצמו מהווה מעין טקס השבעה, שמבקש לבטא חוסן לאומי באמצעות מבנה סמנטי של מעבר משֶׁבֶר לצמיחה, ומחוסר אונים לגאולה ותקווה. יתר על כן, לשיר זה יש גם משמעות מכוננת: הוא מבקש, במגוון אמצעים רטוריים ופרוזודיים, לנטוע את תחושת החוסן בלבות הנמענים של השיר. לכאורה הפנייה בפתיחת השיר ובסיומו מציבה את האדמה כנמענת הגלויה של השיר, אך 'מעל לראשה' הוא מופנה אל משתתפים מדומיינים וממשיים בטקסי הזיכרון לנופלים, שאותם מבקש המשורר 'לחסן' מפני דיכאון הבזבוז.

גם שיר זה הולחן בידי חיים אלכסנדר, כנראה בשנת 1957, אך הלחן לא התפשט וכמעט שלא הושמע. הוא נותר באוצר ההקלטות של מקהלת קול ציון לגולה:

ג. האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד

ומחוסן לאומי לחוסן אישי. 

בשנת 1943 ראה אור הקובץ הספרותי בסער בעריכת יעקב פיכמן ובהוצאת אגודת הסופרים העברים. מטרתו המוצהרת של הקובץ הייתה לחזק את רוחם וחוסנם של בני ובנות היישוב העברי בארץ שהתנדבו להילחם בשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בגילוי הדעת שעמו נפתח הקובץ נכתב, כי מטרתו היא 'לציין כי רוח היוצר העברי מתייצבת גם היום על משמר המגן לעם ולאדם'.

החוברת נפתחה בשיר הידוע של לאה גולדברג, שיר ללא שם, המוכר במילתו הראשונה 'הַאָמְנָם'. זו עובדה מעניינת על רקע התנגדותה העזה של גולדברג, מתוך עמדתה הפציפיסטית, לשירי תהילה ללוחמים ולמלחמה. בניגוד לשירי הקינה הנשגבים ורוויי הפאתוס על גורל העם היהודי בשואה, שנשאו משוררים בני הזמן כמו שלונסקי, גרינברג ואלתרמן, 'הַאָמְנָם' נושא בשורה הומנית-אוניברסלית בעלת גוון לירי ואישי מאוד. מתברר שגם כאן התבנית הדו-ראשית של 'חוסן מול אימה' היא הלב הפועם של השיר. 

השיר בפרסומו הראשון בקובץ 'בסער', תש"ג (הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית)

אכן, השיר נפתח בהיגד ספקני: 'הַאָמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד', אך העדר סימן השאלה בסיומו ורצף התמונות הפלסטיות שבהמשכו, ובהן תיאור עתידי מדומיין ורב עָצמה של הליכת המשוררת בשדה, מסייעים בהצגת הליכה זו כהתרחשות בת-קיימא: 'וּמַחֲשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת, / אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ, וְתִמְתַּק דְקִירָתָם'. אל התמונות הסוגסטיביות הנפרשות על פני שלושת הבתים הראשונים בשיר נלווים תארים ורגשות חיוביים במיוחד: 'וּפְשוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹעַ, / וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב'. 

כמו בשירו של עמיחי, גם כאן מוצגת האהבה כמעין 'זריקת חוסן' נגד המלחמה. למעשה, רק בבית הרביעי והאחרון בשיר מתברר במלואו התפקיד התרפויטי העמוק של אותן תמונות הנותנות ביטוי לחוסן האישי כנגד זוועות המלחמה: 'אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם'. זאת ועוד, בסיום השיר נעלמות שאריות הספק והוא הופך לוודאות מוחלטת ('אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָׂדֶה'), ודאות המעוגנת בתקווה לשחזור העבר הקדם-מלחמתי, שהוא-הוא המעניק לחיים את משמעותם: 'וּבְיֹשֶׁר לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת / כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָָדָם'.

הנה חוה אלברשטיין בביצוע האהוב של השיר: 

ד. החיטה צומחת שוב

ומכאן לשיר אבל וזיכרון אישי וקיבוצי כאחד, שאף הוא מיוסד על דימוי חקלאי: 'החִיטָּה צוֹמַחַת שוּב'. השיר – שעליו דובר לאחרונה בבלוג עונג שבת ('שדות שפוכים במצפה חרובים: משהו על "החיטה צומחת שוב"', 22 בספטמבר 2023; 'החיטה תצמח שוב', 27 באוקטובר 2023) – נכתב כידוע בשנת 1974 על ידי חברת קיבוץ בית השיטה דורית צמרת לזכרם של אחד-עשר מבני הקיבוץ שנפלו במלחמת יום הכיפורים. בשיר פונה הדוברת בפנייה אישית-אינטימית אל הנופלים במערכה, תוך שהיא נותנת ביטוי לפער הטרגי שבין נופי הקיבוץ וסביבתו (עצי חרוב וזית, שדות חיטה ופרחי עירית, רכס הרי הגלבוע, עמק יזרעאל) לבין האובדן הקשה ('אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לָשׁוּּב').

ושוב, בניגוד אולי לצפייה משיר הקינה והאבל לתחושות של ייאוש קיומי, מוות וחוסר אונים, שאכן נרמזים בשיר ('עַיִט', 'הֶעָפָר הַמַּר', 'זָרַח הַשֶּׁמֶש, שׁוּב הַשֶּׁמֶש בָּא') השיר פועל עלינו הקוראים פעולה הפוכה, או לפחות אמביוולנטית, ומחזק אותנו, בעיקר בזכות השורה החותמת את הפזמון החוזר בשיר: 'אַך הַחִיטָּה צוֹמַחַת שוּב'. שלא כמו בפואמה הידועה של ח"נ ביאליק 'בְּעִיר ההריגה' (1903), רוויית הייאוש הקיומי: 'הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט', כאן הסמיכות המחזורית בין חיים למוות היא המקור לחוסן נפשי, שכן צמיחת החיטה מגלמת את כוח החיים, ומהווה סמל של המשכיות, שלא ניתן לגדוע אותה.   

הנה ביצוע מחודש ו'מעודכן' של השיר. חברי הגבעטרון במחווה מרגשת לתושבי 'עוטף עזה' ולחטופים: זה לא אותו הנגב... אתם אינכם וחייבים לשוב.

ה. הנה מוטלות גופותינו

אחתום בבחינת מקומו של החוסן המנטלי בשירי המלחמה והזיכרון הידועים ביותר של חיים גורי. תקצר היריעה מלתאר את שפע ביטויי המוות הבוטים בשיר הקינה שלו על מחלקת הל"ה, 'הִנֵה מֻטָלוֹת גוּפוֹתֵינוּ' (עיתים, פברואר 1948). הנה  כמה מהם: 'הִנֵה מוּטָלוֹת גוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה'; 'הַמַוֶת נִשְׁקָף מֵעֵינֵינוּ'; 'אֵינֵנוּ נוֹשְׁמִים, וְדָמֵנוּ מֻתָּז בַּשְׁבִילִים שָׁעַל-שָׁעַל'; 'נוֹתַרְנוּ עִם עֶרֶב מֵתִים'; 'עַד הַמָוֶת עָצַם אֶת עֵינֵינוּ'. וכבר כתבו מבקריו של השיר על התפרצות החיים המחודשת שבו, כגון: 'הֵן נָקוּם, וְהֵגַחְנוּ שֵׁנִית כְּמוֹ אָז, וְשָבְנוּ שֵׁנִית לִִתְחִיָה'. 

החיוניות והוויטליות, המתגברות כביכול על מותם של הלוחמים, הן רק אחד מגילויי החוסן הלאומי. ביטוי נוסף לחוסן זה מגולם במבנה הסמנטי של המונולוג הדרמטי של המתים. השיר נפתח בשעות הדמדומים ('פָּנִים נְגוֹהוֹת אַחְרוֹנִים, וְהָעֶרֶב צוֹנֵחַ בָּהָר'), נמשך אל תוך החשיכה ('רְאֵה, אֵיזֶה לַיְלָה גָדּוֹל וְרָחָב'), ומסתיים בתיאור לידתו המחודשת, הכמעט עליזה, של יום חדש: 'וְהַבֹּקֶר נוֹלָד, וּזְרִיחַת הַטְלָלִים רוֹנְנָה'. גם התיאור האסכטולוגי של שובה של 'מַחְלֶקֶת הָהָר' כפרחים אדומים הוא חלק מהבניית החוסן הלאומי כניגוד לחוויית האובדן והתבוסה בקרב.

הפרסום הראשון של השיר, 'בנכר, פברואר 1948' (הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית)

גם בשני שירי הזיכרון הקלאסיים של גורי – 'הָרֵעוּת' (אוקטובר 1948) ו'בָּאבּ אֶל-וָאד' (1949) – שוקעה אותה תבנית סמנטית של מתח בין אימה לחוסן. 

אם בבית השני ב'הָרֵעוּת' הובלט היעדרם של הנופלים ('מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵנוּ'), הרי שבהמשך השיר מופיעה הבטחה לזכור את הנופלים באופן המנכיח אותם מחדש ביננו. בבית הרביעי בשיר, הרֵעוּת עצמה הוצבה ככוח חיים מואר, העומד במפורש בניגוד לחשכת הלילה האיומה של המלחמה: 'מִלֵילוֹת הָאֵימָה הַגְדוֹלִים / אַת נוֹתַרְתְּ בְּהִירָה וְדוֹלֶקָת'.

האנדרטה לזכר בוגרי בית הספר כדורי שנפלו במערכות ישראל ועליה ציטוט מתוך 'הרֵעוּת'
(צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

באופן דומה מומחש החוסן הלאומי גם ב'בָּאבּ אֶל-וָאד'. בחלקו הראשון, ובמיוחד בפזמון החוזר בו, השיר מעמיד את המוות 'בַּדֶרֶך אֶל הָעִיר' (ירושלים) כתמה מרכזית: 'בְּצִידֵי הַדֶרֶך מוּטָלִים מֵתֵינוּ'. אך לקראת סופו חל היפוך לטובת המשפחתיות המחזקת ('כָּאן הָיִינוּ יַחַד מִשְׁפָּחָה אַחַת'). גם פריחת הרקפות והכלניות, המדומיינת בבית האחרון, אינה אלא גילום של עתיד פסטורלי של תקווה, כזה המעניק (שוב) 'זריקת חוסן' נגד המוות הנורא בקרב: 'יוֹם אָבִיב יָבוֹא וְרַקָּפוֹת תִפְרַחְנָה / אֹדֶם כָּלָּנִית בָּהַר וּבַמוֹרָד'. 

אין זה מקרה שבסיום מבצע 'צוק איתן' בשנת 2012 ניבא הרמטכ"ל דאז בני גנץ, ב'נאום הכלניות' שלו, כי יום יבוא ושדות היישובים בעוטף עזה, ההרוסים מרקטות ובלוני תבערה, יפרחו בשלל כלניות: 

יש פה קיץ חם. הסתיו יבוא אחריו. הגשם ישטוף את אבק הטנקים. השדות יוריקו, ו'דרום אדום' במובן החיובי של המילה, של כלניות, פרחים ויציבות, יהיו פה, ויהיו פה להרבה מאוד שנים קדימה...

לו יהי! 

שלט על חלון ראווה בחנות 'סידקית' ברחובות (צילום: זיוה לוי)

לקריאה נוספת

חן מלול, 'האמנם עוד יבואו ימים? לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב', הספרנים: בלוג הספריה הלאומית, 28 במאי 2017.

נתי גבאי, 'הנה מוטלות גופותינו': חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה', שם, 31 בינואר 2018.

חזי עמיאור, 'יפי הבלורית והתואר: הרעות של חיים גורי', שם, 15 באפריל 2018.

______________________________________

ד"ר שלמה הרציג היה המפקח על לימודי הספרות במשרד החינוך. הוא חוקר ספרות ומרצה. shlomozo@bezeqint.net