‏הצגת רשומות עם תוויות יגאל ידין. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יגאל ידין. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 17 במאי 2024

'מטרתי להקים יחידת צנחנים גדולה': תזכיר של חיים גורי

חיים גורי (שני משמאל) מתאמן בקפא"פ עם חניכיו בהונגריה, 1947 (הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית)

מאת עמוס רוּדנר

בסוף שנת 1971, אם לסמוך על זיכרוני, הזדמנתי להוצאת הספרים 'הקיבוץ המאוחד' בתל אביב. ניסיתי להציע לזרֻבבל גלעד, מנהל ההוצאה, להדפיס מהדורה שנייה של ספרון הרשימות שלי בכל הצניעות (הקיבוץ המאוחד, 1968). זרובבל נתן בי מבט אלכסוני יַגֵּעַ ואמר: 'יותר טוב בוא, אני אכיר לך את חיים גורי'. נכנסנו לחדר שבו ישב גורי על הגהות כלשהן. זרובבל אמר 'תכיר את עמוס רודנר מגבעת ברנר', וגורי, שהושיט ידו ללחיצה, אמר 'אני קורא אותך בשדמות'. 'כן', עניתי בענווה, 'וגם פָּצִ'י [אברהם שפירא מקיבוץ יזרעאל], עורך שדמות, כותב אצלי בבַּמַּעֲלֶה'. כך הסתיימה הכרותינו.

לימים, כאקורדיוניסט (שימושי בעיקר לענייני שירת רבים), שגם הפיק וערך את השירונים וגם התעניין ברקע ממנו צמחו שירי הזֶמֶר, ניצלתי את 'היכרותי' עם גורי כדי לאסוף טקסטים לשירי פלמ"ח שזכרתי ממדוּרוֹת מחלקת הפלמ"ח בקיבוץ מכורתי, אבל כאלה שחיים חפר לא חיבר ולכן לא הופיעו באוסף שיריו תחמושת קלה (הקיבוץ המאוחד, 1949). עד צאתו לאור של הקובץ משפחת הפלמ"ח, שערכו שני החיימים, גורי וחפר (ידיעות אחרונות, 1977) לא הִכרתי שום מקור למילותיהם של שירים אלה. 

כך הגעתי לשירים כמו 'בְּסֻכָּה קְטַנָּה', 'הִיא עָמְדָה בַּחַלּוֹן וְהִבִּיטָה', 'תַּק תַּק תַּק מְתַקְתֵּק תַּת-מַקְלָע' או 'קוֹאוֹפֶּרֵיְשֶׁן' (שחפר חיבר ולא פרסם). גורי הקריא לי את השירים בטלפון ושר לפחות בית אחד. 

אני נזכר שלפחות שיר אחד משכתי מגורי אחרי שכבר הופיעו הספרים משפחת הפלמ"ח, אוטוביוגרפיה בשיר וזמר של נתיבה בן יהודה (כתר, 1990) ואתרי 'שירונט' ו'זמרשת' כבר היו באוויר המרשתת. 

בשנת 2010, לקראת ערב זיכרון להורינו, תמר רעייתי המנוחה ואני תרגמנו (על גבי תרגום מילולי), את השיר הרוסי 'צ'ובצ'יק'. שיר זה, שהיה מאוד אהוב על הורינו, וכמובן ברוסית, מספר על פרחח עני, בעל בלורית פרועה המתבדרת ברוח, שמסתבך בגניבה, נתפס ונשלח לסיביר. כשצ'ובצ'יק שר (בתרגומנו): 'מִסִּיבִּיר לֹא פּוֹחֵד וְלֹא בּוֹרֵחַ / גַּם סִיבִּיר הִיא אֲדָמָה רוּסִית', נזכרתי שהפלמ"חניקים 'אצלנו' שרו, בעברית, כמה בתים במנגינת 'צ'ובצ'יק', כשכל בית הסתיים בשם של מחנה מעצר מנדטורי שאינו מפחיד, כיוון שהוא בארץ ישראל. למשל, 'לֹא אִכְפַּת לִי לָשֶׁבֶת בְּרָפִיחַ / גַּם רָפִיחַ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל', או 'גּ'וֹנִי קַח אוֹתִי אֲפִלּוּ לְקַפְרִיסִין / זֶה בַּדֶּרֶךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל'. לַזֶמֶר הזה לא היה זֶכֶר במשפחת הפלמ"ח ולא בשום מקור שהכרתי. חזרתי לגורי והזכרתי לו שאנחנו מכירים מזמן... שרתי לו בטלפון את סיומי הבתים שזכרתי וגורי המשיך מיד בשני בתים שזכרתי במעומעם את סיומיהם, על מעצר בעכו ועל מעצר בלטרון. הוא עוד הספיק לומר: 'אני בדלת. הנה הטלפון של רמה זוטא. היא תיתן לך את המילים שאלתרמן חיבר לאיזו מסיבה' (בינתיים גילו ב'זמרשת' שלפחות בית אחד חובר על ידי שלונסקי). רמה הכתיבה לי בטלפון את שני הבתים שגורי הזכיר, וסיפרה שלמדה אותם מאביה, יוסף אבידר, שהיה מראשי ההגנה ולימים אלוף בצה"ל.

ביום העצמאות של אותה שנה (2010), תמר ואני הגענו לבנייני האומה לטקס הענקת פרס ישראל למשורר אריה סיון (אחיה של תמר). על המישורת בין שני מהלכי מדרגות פגשנו את חיים גורי ורעייתו עליזה. כשסיון גילה, שגורי ואני מכירים, הוא הצביע עליי ואמר לגורי: 'אתה יודע שהוא היה בצנחנים?!'

גורי שאל 'מתי?', ואני השבתי כי היה זה בשירותי הסדיר ב-1954, ואחרי כן עוד כתריסר שנות מילואים. 'היכרת את שְׁוַורצִי? היכרת את ג'ורג'י? היכרת את סמי רפאל?', מנה גורי בהתרגשות שמות של צנחנים ומדריכי צניחה ותיקים, אלה שצ'כית, הונגרית ובולגרית היו שפות אימהותיהם. עניתי שכן, היכרתי... גורי התרגש וסיפר שבשנת 1948  בתחילת קשרי התמיכה הצבאית שהעניקה צ'כוסלובקיה (בפקודת סטלין!) למדינה היהודית שבדרך  הוא פיקד על קורס צניחה לצעירים יהודים בצבא הצ'כוסלובקי. הוא גם דיקלם – בצ'כית!  את כל הפקודות: מחגירת המצנח ועד היציאה מהמטוס והגִלגול הנכון בפגישה עם הקרקע. מדריכי הצניחה הוותיקים, שעל היכרותי איתם שאל, היו חניכיו, שהשתתפותם בתרגילים ובצניחות, יחד איתו, הצבר מארץ ישראל, הייתה מאוד משמעותית לו.

בסרטון קצר זה, שצולם באחרית ימיו, סיפר גורי בהתרגשות, כשדמעות בעיניו, על חוויותיו מקורס זה:

גורי סיפר לי שכאשר חזר ב-1948 משליחותו ארצה, כדי להצטרף לחבריו הלוחמים בקרבות, הציע לו יגאל ידין להקים יחידת צנחנים וביקש ממנו להכין הצעה בכתב. גורי הכין הצעה וידין אישר ושלח אותה לרמטכ"ל יעקב דורי, עם המלצה להציב את גורי בראש היחידה. 

יגאל ידין, סגן הרמטכ"ל ומחליפו (ויקימדיה)
'ידין הזמין אותי לפגישה', סיפר גורי, ואמר: 'בן גוריון התנגד והתעקש על יהודה הררי. לגורי לא היה ספק שבן גוריון לא אישר את המינוי מסיבות פוליטיות, בשל היותו איש פלמ"ח. 62 שנים אחרי האירועים עדיין חש גורי עלבון קשה. 'תן לי את המייל ואשלח לך את הצעתי לידין', אמר לי. שלחתי לו את המייל והוא שלח לי שני עמודים מצולמים, שמובאים כאן. לאחר מותו של גורי פרסם ארכיון צה"ל כמה תמונות ומסמכים הקשורים בגורי, ביניהם גם מסמך זה, אך קשה היה לפענחו וככל שידוע לי איש לא עשה זאת עדיין (צילום ופענוח של כמה שורות הובאו ברשימה שפורסמה ב-Ynetב-1 בפברואר 2018).

השתדלתי, וזה מה שהצלחתי להקליד מתוך התזכיר, למרות צלקות צילום המסמכים, תלאות הזמן והתייבשות צבע הדפוס בְּסִרְטֵי מכונת הכתיבה Hermes Baby  מ-1948). בפענוח הכנסתי סימני פיסוק שלא היו במקור וכן תיקוני כתיב קלים (כתיב מלא או חסר לפי העניין). מעט הוספות ניתנו בתוך סוגריים מרובעים. 

גורי לא היה הראשון או היחיד שהציע תוכנית כזו, וקדמו לו הצעות אחרות (ראו כאן), אך בין כך ובין כך חוקרי תולדות מלחמת העצמאות ותולדות חיל הצנחנים, כמו גם חוקרי יצירתו של גורי, עשויים למצוא עניין בתזכיר זה.

* * * 

השורות הקצרות למעלה מימין הן בכתב ידו של ידין:

לרמטכ"ל [יעקב דורי]                                                

זה בהמשך לשיחתנו.

אבקשך להטיל על אכ"א [אגף כח אדם],

או מח"א [מפקדת חיל אוויר], להקים את היחידה.

מציע את חיים גורי כמפקדה.

בשלב ראשון מציע שהיחידה תצורף לשירות המודיעין

                 [1948] 24.8  י. ידין

                                                                               תזכיר מס'

אל: י. ידין

מאת: חיים גורי

הנידון: הקמת יחידת צנחנים

כהמשך לשיחתנו מיום שישי, קיבלתי על עצמי להביא קווים לתכנית הקמת היחידה הנ"ל. חקרתי, במידת האפשר, את הבעייה ונפגשתי עם מספר אנשים לשם אינפורמציה. הריני רוצה לסכם בזאת את המצב הנוכחי ולהסיק מסקנות מעשיות מכך.

המצב כיום. נעשו עד היום ניסיונות שונים לגבש יחידת צנחנים, אבל רובם היו תוצאה מיוזמה אישית יותר מאשר כיוון והוראה מהמטכ"ל. בעיקר עסקו בכך אנשים שהיו קשורים, במישרין או בעקיפין, לחיל האוויר. נוסף לזאת נמצאים בשורות הצבא מספר אנשים, בעיקר מגח"ל [גיוס חוץ לארץ], שהיו צנחנים בזמן המלחמה השנייה [מלחמת העולם] בצבאות שונים. ע"י [על יד] לשכת המודיעין של אג"ם קיימת קבוצת אנשים (כעשרים), רובם אנשי מקי [פרטיזנים צרפתים], שחלקם היו צנחנים.

הפעולה הרצינית הראשונה נעשתה בצ'[כוסלובקיה], בבית ספר לצנחנים שליד הצבא. קורס זה הקיף כ-35 איש, מהם 15 ארץ-ישראליים המתחלקים ל-5 קצינים ארץ-ישראליים, 2 בד"א [בעלי דרגות אחרות] אמריקאים בעלי ניסיון רב בשטח זה, 4 רבי-טוראים. שאר האנשים אירופאים. הקצינים, כולל את האמריקאים, ממשיכים עתה בהשתלמות רצינית, ליד המטה, בכל הנוגע לארגון החיל, טקטיקה, הצנחת אספקה, בעיות הדרכה, אפסנאות, שלוב פעולות, תִכנון וכו', והם מהווים את הכתובת היחידה לשלד הפיקודי המסוגל לענות לרוב התפקידים הנדרשים ביחידה הנ"ל. בימים אלה מסתיים הקורס ורוב האנשים יחזור ארצה, מלבד מספר קצינים וסמלים שיישארו שם על מנת לקלוט ולארגן את המחזור השני שישלח מכאן.

לפיכך אנו רואים כי קיימת מסגרת ראשונית שתקיף, אחרי מיזוג כל יודעי צניחה מחוץ לארץ ומהארץ, כ-50 איש. דבר זה יקרה באם יאוּרגנו כל הקבוצות המכילות צנחנים ושעדיין מחפשות דרך אל העניין.

בפגישתי עם ראש מטה חיל האוויר, נאמר לי באופן המפורט ביותר כי חיל האוויר מצידו מסוגל למלא על הצד היותר טוב את הקשור בתפקידו הוא, ז.א. [זאת אומרת] הספקת מטוסים לאימון ולפעולה, מצנחים לאנשים ואספקה, מכשירי אימון וכו'. הוא קובע כי בשרות הח.א. [חיל אוויר] נמצאים כיום טייסים שיוכלו בביטחון גמור, לאחר אימון מסוים, לעסוק בהצנחת אנשים.

אי לכך אני מציע את ההצעות כדלקמן, בהנחה שמטכ"ל מעוניין להחיש ככל האפשר את הקמת היחידה, בעיקר בתקופת ההפוגה היחסית כיום.

1. חייב לקום מיד מטה היחידה שיתחיל מיד בארגונה. על המטה לכלול בתחילתו: א. מפקד היחידה; ב. קצין קשר עם מטכ"ל [ועם] מח"א; ג. אפסנאי.

2. יש להקים מיד בסיס ליחידה שישמש לקלט ומיון. בו יוכלו האנשים [להתארגן] לאימון ולפעולה ואליו יוחזרו מבית הספר [לצניחה בצ'כוסלובקיה]. בסיס זה חייב להכיל בתוכו את הדברים הדרושים לאימון ולארגון ראשוני. ראש מטה מח"א מציע לעשות זאת בקרבת שדה תעופה או בתוך שדה תעופה.

3. יש לקבוע איזה אגף במטכ"ל אחראי ליחידה באופן ישיר, לא רק בפעולתה אלא בשלבי התארגנותה ואימוניה, ולמי [תהיה] קשורה בכל הנוגע לאפסנאות וכספים.

4. יש להתחיל בגיוס אנשים מיד. לדעתי יש לארגן בשלב ראשון פלוגה שתכיל בתוכה את השלד למפקדה שלה: סמלים, קצינים, אלחוטאים וכו'. זאת כדי לשלוח אותם מיד לחוץ לארץ. כ"כ יש להתחיל למיין את המועמדים בשאר הדרגות. לבודקם, לקבוע את תאריך נסיעתם. על האנשים להיות מסוגלים לפעילות מיוחדת מבחינת נכונותם והתנדבותם. יש לצרף מיד את כל האנשים שעברו אימון בצניחה או הקשורים למקצוע ולהקים [?] לשם השתלמות מקצועית והתאמתם לתפקידם. 

5. יש להתחיל מיד בהקמת בי"ס לצנחנים בארץ ולקשור קשר ישיר עם חיל האוויר בכל הנוגע לתפקידם בעניין. יש בידינו התכנית המלאה לביה"ס ואין כל מניעה להקימו בארץ.

6. יש לשאוף להקנות אימון בצניחה לחלק מיחידות המשימה או הקומנדו, או יחידות מובחרות כחטיבות פלמ"ח. יחידות אלה פועלות ביחידות חיל רגלים או ג'יפים אבל מסוגלות לפעול כחיל מוטס או כצנחנים.*

[הערת כוכבית בתחתית המכתב בכתב ידו של גורי:] 

בשבוע שעבר נעשה ניסיון מעניין ???? בשדה תעופה בהפעלת יחידות חיִּל מוטס בפעולת פשיטה. בפשיטה זו שולבו אלמנטי הצנחה. יש לתאם את כל הניסיונות הנעשים בשטח זה עם אימוניה ותכניותיה של יחידת הצנחנים, לשם שילוב ולימוד הדדי, במידה שלא תאושר העברת יחידות אלה לחיל הצנחנים. 

7. יש לאשר את עמדת [מעמד] האנשים כאן ובצ'[כוסלובקיה] ולאשר את השתייכותם לחיל זה. כ"כ [כמו כן] יש ליפות את בא-כוחנו ליד מחלקת הרכישה שם [כדי] להתחיל מיד ברכישת חלקי ציוד הדרושים לנו. כ"כ יש לדאוג לקשר ישיר ומתמיד בין הארץ ושם [למתאמנים בצ'כוסלובקיה].

8. יש לשאוף להגיע במהירות הגדולה ביותר לתמרוני פעולות משולבות של מספר שירותים על מנת להכשיר את היחידה לקרב בתנאי הארץ, בעיקר [מפני] שחלק מהחומר האנושי הוא בן חו"ל. להלן תוספת מיוחדת הקשורה בבעיית אנשים לפעולות מיוחדות, הכוונה [ל]מסתערבים. 

כל הגורמים הנוגעים ליחידה זו הביאו את דרישתם להקנות אימון צנחנים למספר מסוים מאנשיה. אנשים אלה יפעלו בתפקידים שונים ולא יחשבו לצנחני קרב גרידא; הם יעמדו לפקודתה של לשכתם בכל הנוגע לתפקידם המיוחד, אבל בכל הקשור עם הקניית אימון הצניחה והפעלתה בפעולה [הם] חייבים להיות כפופים למפקד היחידה.

סיכום

חבר האנשים, הנמצא כיום בארץ, ובעיקר בצ'[כוסלובקיה], תוך תוספת המתנדבים החדשים, מסוגל לשמש התחלה רצינית לעניין, בהנחה שתנאי החוץ יחייבו את הגדלת הקף היחידה. במקרה שידרשו פרטים ותוספות, או פרטי פרטים, אני נכון למלאם בכל זמן [ובכל] דקה.

[אחרי הסיכום גורי הוסיף בכתב ידו:]

נ.ב. כל האמור בתזכיר זה אינו מבטל את מטרתי להקים בצבא ההגנה לישראל יחידת צנחנים גדולה בשילוב עם חיִל מוטס. יש לבנות את היחידה כיום בצורה שתוכל לענות על תפקידיה בעתיד.

 ___________________________

עמוס רודנר הוא בן קיבוץ גבעת ברנר וגם צנחן בעברו  rudner-t@zahav.net.il

יום שני, 16 בדצמבר 2013

על דעת המקום: העולים אל מצדה

יגאל ידין מדריך במצדה את ראש הממשלה דוד בן-גוריון, 1963 (מקור יד לשריון)

מאת יהודה זיו

בימים אלה מלאו חמישים שנה למשלחת החפירות במצדה, בראשות פרופסור יגאל ידין – תחילה בין אוקטובר 1963 למאי 1964, ושוב מנובמבר 1964 עד אפריל 1965. חפירת מצדה עוררה התלהבות שכמוה לא נודעה עד אז, וזאת עוד בטרם נחשפו הממצאים המרגשים שהחזירו אותנו אל סופה המר של מצדה, ובמיוחד 'חרס הגורל', עם שמות אחרוני הקנאים שנטלו את נפשם בכפם. למחנה החופרים נהרו מתנדבים, מן הארץ ומכל רחבי תבל, שביקשו ליטול חלק בהרפתקה ולזכות בתואר 'חופר מצדה'. 


יגאל ידין משוחח בטלפון באמצעות מרכזייה שהוקמה במצדה לשימוש משלחת החופרים, 1963
(מקור: נדב מן, ארכיון ביתמונה)

א. מי עלה ראשון למצדה והיכן 'התחיל' הנגב?

מאימתי החלה ההתרפקות על מצדה ועל סיפור הגבורה של לוחמיה? הטיול המאורגן הראשון של נוער עברי, שכלל העפלה אל מצדה, נערך, ככל הנראה, באביב של שנת תרע"ב (1912). בשנה ההיא נוסד בירושלים סניף האגודה להתעמלות 'מכבי', והעומד בראשו, אביעזר ילין (בנו של דוד ילין), יצא עם ה'מכבים' – בהם גם אלעזר ליפא סוּקֶנִיק (אביו של יגאל ידין) – למסע בן אחד-עשר יום, אשר נשא את הכותרת המקראית 'הנגבה'.


אביעזר ילין בקהיר, 1934 (מקור: פיקיוויקי

'הנגב' היה בעת ההיא מושג כללי ומעורפל. בשנת 1934 הגיע גרעין 'הבונים' – שחבריו הקימו לימים את קיבוץ כפר סאלד – לגדרה, שם נגזר עליהם להמתין בתור להתיישבות. מה שכּונה 'ההתיישבות העברית החדשה' השתרע באותם ימים, כדברי שירו של קדיש יהודה סילמן, 'מקוּסְטִינָה [באר טוביה] עד ראש פינה'. בחנוכת המחנה, שהוקם למען חברי 'הבונים' בדרום המושבה, השתתף גם ברל כצנלסון. ברל התפעל מן המרחבים הנשקפים דרומה משם ובלהט ציוני האופייני לו הציע לכנות את המקום בשם 'שער הנגב'. ה'נגב' הזה היה מהלך שלושה קילומטרים בלבד מדרום לגדרה...

ערב יום 'העלייה על הקרקע' נודע לחברי הגרעין כי זהו יום הולדתה ה-75 של הנרייטה סולד, ובהיותם יוצאי 'עליית הנוער' החליטו לכבדה ולקרוא לקיבוצם בשם 'כפר סאלד'. בשנת 1942 העתיק הקיבוץ את מקומו אל בקעת חולה שבצפון הגליל ושם הוא יושב עד היום, בעוד שעל אדמות 'שער הנגב' הוקם ב-1944 הקיבוץ הדתי חפץ-חיים.

את השם 'שער הנגב' היה אמור לקבל גרעין תנועת הצופים, שישב גם כן באדמות גדרה והמתין להתיישבות בצפון-מערב הנגב. אך כשנה קודם מבצע '11 הנקודות' הנודע (מוצאי יום הכיפורים תש"ז / 1946), בו עלו חברי הגרעין על הקרקע, נפטר ברל כצנלסון (12 באוגוסט 1944), ולפיכך השתנתה התוכנית ומאז נושא קיבוצם את שמו העברי המקורי של ברל – בְּאֵרִי (בְּאֵרְ'ל).

דבר, 9 באוקטובר 1946

באיזה נתיב נתממשה אפוא הקריאה 'הנגבה' של סיירי אגודת 'מכבי'? 

את המסלול שיחזר לימים אביעזר ילין: מירושלים לבית לחם, ומשם לחורבות תקוע, חצצון-תמר ועין גדי. לאחר יגע ועמל רב, בשביל עקלקל ובדרך לא דרך, העפילו אל ג'בל סֶבֶּה [ سَبَّة; הר קללה], שטרם נודע אז ברבים כמקומה של מצדה – וזה המקום להזכיר כי זיהויה של מצדה ראשיתו בשנת 1838, כאשר צפו הארכאולוג האמריקני הנודע אדוארד רוֹבִּינְסוֹן ועוזרו המיסיונר עלי סמית על ההר מראש מצפה עין-גדי, וזיהו אותו עם 'מסדה' של יוספוס. ארבע שנים אחר כך, בשנת 1842, עלו המיסיונר האמריקני ס' ווֹלְקוֹט (S.W. Wolcott) והצייר הבריטי ויליאם טִיפִּינְג (William J. Tipping) להר ואישרו, ממראה עיניים, את הצעתם.

לאחר מכן עשו ה'מכבים' את דרכם אל חברון, דביר ('היא קרית-ספר, היא דהרייה'), באר-שבע, רוחמה (שם ערכו לטיילים 'הכנסת אורחים נלבבת לאור הלבנה של חודש ניסן'), עזה, אשקלון, גדרה ועקרון [מזכרת בתיה], חולדה (לאחר חצות לילה) ובתחנת הרכבת הקרובה של נחל שורק נפרדו המטיילים ונסעו לביתם – מי לירושלים ומי לתל-אביב... 

דבר, 16 בינואר 1966, עמ' 3

ב. 'פִּתְחִי, מַסָּדָה, שְׁעָרַיִךְ וְאָבֹאָה'

מצדה, 2007 (צילום: אבינועם מיכאלי)

בשנת תרפ"ג (1923) יצא לאור בהוצאת שטיבל בוורשה תרגום עברי חדש ל'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים' של יוסף בן מתתיהו, פרי עטו של ד"ר יעקב נפתלי שמחוני.


בעקבות הופעת הספר כתב המשורר יצחק למדן את הפואמה 'מַסָּדָה' – כדרך שעדיין הגו אז את שמה – ובטרם ראתה אור הפואמה בשלמותה (1927), מיהר למדן ופרסם קטעים ממנה עוד באותה שנה. אך בניגוד לשמחוני – אשר ניקד תחילה בתרגומו את השם 'מַצָּדָה' ואף 'מַצָּדָה (מַסָּדָה)' – החזיק למדן, בעקבות יוספוס, בגרסה הַמְּיוּוֶנֶת 'מַסָּדָה'.


מהדורת דביר, 1952

ההתרפקות על הפואמה הולידה את שמו של קיבוץ מסדה, שאותו העניקו לעצמם בשנת 1937 מייסדי הקיבוץ, חברי תנועת 'גורדוניה' ברומניה. הם התנגדו בכל תוקף להחלטת ועדת שמות היישובים של הקרן הקיימת לכנות את קיבוצם, היושב בעברו המזרחי של הירדן, בשם 'בני גד' (בעקבות יהושע, יג 28-24). רק במרס 1956 זכה השם 'מסדה' באישור ועדת השמות הממשלתית...


דף מתוך הגדה של פסח שהכינו חיילי הבריגדה היהודית במצרים, 1942 ובו שולבו קטעים מ'מסדה' של למדן (מקור: ויקיפדיה)

בעקבות הופעת התרגום החדש והקריא של י"נ שמחוני והפואמה המליצית של יצחק למדן החלה נהירת מטיילים ארץ-ישראליים אל מצדה. עוד באותה שנה, תרפ"ג, יצאו לשם חברי 'אגודת המשוטטים' בירושלים, ואף המורה והסופר חיים אריה זוטא הוליך לשם את תלמידי 'בית המדרש למורים העברי', שנודעה לימים כ'סמינר בית הכרם' והיום היא קרויה 'המכללה לחינוך על שם דוד ילין'.

בחנוכה תרפ"ה (דצמבר 1924) יצא ד"ר אברהם יעקב בראוור עם תלמידיו ב'בית המדרש למורים מזרחי' (היום 'מכללת ליפשיץ'), בהם גם בנות, למסע שייט בן יומיים, חמישי ושישי בשבוע, בים המלח, עין גדי, מצדה ונחל ארנון (על מסע זה סיפרנו ברשימה 'כרמי עין גדי וסוף עידן התמימות'). התלמידים ביקרו ביום המסע הראשון בעין גדי, העפילו ב'שביל הרץ' אל הר מצדה, ובראשו, כעדותו של ש"י עגנון – שהשתתף גם הוא בטיול – 'התפלל הד"ר בראוויר תפלת אל מלא רחמים לזכר נשמות הגבורים אשר נהרגו שם' (אסתרליין יקירתי – מכתבים, שוקן, תשמ"ג, עמ' 43-42).

הנה קטע מיומנו של בראוור המספר על עליית הקבוצה למצדה (פרסמתיו במאמרי 'לכבוש את מצדה! ראשוני המעפילים אל ההר', קתדרה, 90, תשנ"ט, עמ' 136-134)





כאמור, אחד המשתתפים בטיול היה עגנון, ידידו של בראוור. בשובו מן המסע כתב עגנון אל אשתו, אשר שהתה בעת ההיא בגרמניה: 'שלושה ימים הייתי על הים ושני לילות לנתי בחוץ על קרקע תחוח, לאור המדורה והגשם ירד עלי ממעל והאדמה הייתה רטובה תחתי. שם הכרתי את מעשי ה' וטבע ארצנו שעשע את נפשי, כמדומה שאני שייך להארץ הזאת'. בהמשך התוודה עגנון בפני אסתר כי לקח אתו ממצדה למזכרת כמה אבני פסיפס... (אסתרליין יקירתי, עמ' 43-42).

פחות משלושה חודשים לאחר מכן שב עגנון ונטל חלק במסע שייט נוסף על ים המלח: 
התרחצנו בנחל ארנון (... זהו המקום היותר יפה והיותר נורא שראיתי בימי חיי) ועלינו להר סדום, שהוא אחד הפלאות ובאנו עד למסדה. אבל למסדה לא עליתי, כי הפרופסור וַרְבּוּרְג בקשני ללכת עימו ללקט צמחים אצל ים המלח והוא למדני ארבעים מיני צמחים ... שבתי מלוכלך ובריא (שם, עמ' 76). 
בחופשת הפסח של אותה שנה יצאו גם תלמידי הגימנסיה 'הרצליה' למסע שייט בים המלח. ביום האחד-עשר למסעם, לאחר סערות ושטפונות, הם העפילו אל מצדה וממנה הפליגו אל עין-גדי, אך סערה נוספת גרמה להם לשוב אל צפון ים המלח רק ביום הארבעה-עשר של הטיול! בגימנסיה 'הרצליה' נקטו כלל ועל פיו המסע אל מצדה ייערך מדי שנתיים. וכך שבו תלמידיה ויצאו אף בפסח 1927 לטיול דומה בים המלח. 

בינואר 1942 התקיים לרגלי ההר 'סמינר מצדה', שארגן שמריהו גוטמן, חבר קיבוץ נען ומראשוני תנועת 'הנוער העובד', ובהשתתפותם של נציגים מתנועות נוער אחרות ('המחנות העולים' ו'השומר הצעיר'). הייתה זו תחילתו של 'מיתוס מצדה': מכאן ואילך נהגו חברי תנועות הנוער החלוציות להעפיל אל מצדה ולקיים בראשה טקס זכרון לגבורת לוחמי החופש, שכלל קריאת קטעים מתוך נאומו המרגש של אלעזר בן יאיר וקטעים מ'מַסָּדָה' של למדן. לצד הכרזה: 'פִּתְחִי, מַסָּדָה, שְׁעָרַיִךְ וְאָבֹאָה הַפָּלִיט!', נשבעו העולים: 'שנית מסדה לא תיפול'.


משתתפי 'סמינר מסדה' בשובם מן הסיור בהר (צילום: לופוס מקיבוץ נען; סריקה: נדב מן, 'ביתמונה')

בעקבות תנועות הנוער הגיעו גם פלוגות הפלמ"ח, שהנהיגו את 'המסע הגדול' – עשרה ימים של הליכה מראש צוקים (רָאס פַשְחָ'ה), דרך עין גדי ומצדה, לעבר המכתשים ועד קיבוץ רביבים. לאחר קום המדינה הונהגה בכמה מיחידות צה"ל, ובראשן חיל השיריון, השבעת טירונים בראש מצדה ונוהג זה נמשך עד שנות השבעים (עורך עונ"ש, למשל, סיפר לי כי נשבע שם אמונים לצה"ל בחורף 1974); והיו גם שנהגו לערוך טקסי 'בר-מצווה' בבית הכנסת העתיק שנחשף במצדה.

שמריהו גוטמן טיפס אל ראש הר מצדה כמעט מכל צד אפשרי, עד שגילה את שרידי 'שביל הנחש', שהיום הוא משוחזר ומשופר (שלא לדבר על הָרַכֶּבֶל, שהחליף אותו לימים). את ראשו של שמריה עיטרה רעמת שיער מבהיקה בלובנה ובמרכזה קרחת שזופה ונוצצת. וכך סיפר:
באחד החיפושים אחר שביל הנחש טיפסנו, אני עם עוד חבר מקיבוץ נען, כשאנו נאחזים בזיזי סלע. כבר היינו סמוכים אל ראש ההר, ואני ביקשתי להיאחז בסלע שמעלי כדי להוסיף ולעלות, ופתאום פגעה בראשי אבן חצץ. מיהרתי להצמיד את ראשי אל קיר הסלע, אך בכל פעם שהרמתי אותו, כדי לחפש נקודת אחיזה חדשה ולהוסיף לעלות, שבה ופגעה בו עוד אבן חצץ. הרמתי קולי וקראתי שוב ושוב: 'חבר'ה, תפסיקו לזרוק אבנים, יש אנשים למטה!', אך רק בהגיענו אל הפסגה נתברר העניין: בשולי ההר ניצבו שני עורבים, ואחד מהם נטל מדי פעם אבן חצץ במקורו, המתין בסבלנות עד שארים את ראשי ושמט עליו את החצץ, בּוּל במטרה... 
מצבת קברו של שמריהו גוטמן, 'איש מצדה', בקיבוץ נען. על המצבה סותתה מפת הארץ ועליה צויינו שמות שני האתרים העיקריים שחפר: מצדה וגמלא (מקור: ויקיפדיה)

חבורת המתנדבים הססגונית שנלוותה למשלחת החפירות הולידה שפע סיפורים משעשעים, ופרופ' יגאל ידין נהג, כדרכו, לתבל את הרצאותיו על ממצאי מצדה בזוטות מהווי המשלחת. הנה סיפור אופייני: מעשה בקבוצת עובדי דחק, שהובאה למצדה מדימונה בדרך החדשה, אשר נפרצה במיוחד מערד לעבר הסוללה שבמערב מצדה. אחד מאלה ירד מן ה'טיולית', לבוש סינר לבן וחבוש מגבעת טבחים מעומלנת, והסביר: 'אמרו: הולכים לעבוד בַּמִּסָדָה'... 

בשל החום הכבד החלו החפירות, מדי יום, בשעה ארבע בבוקר ונסתיימו באחד-עשרה לפני הצהריים. בין המתנדבים היה גם אחד מגימלאי 'סולל בונה', ואף לאחר שבע שעות החפירה המפרכת, היה אותו 'סבא' פורק את עודף המרץ שלו כשהוא פוסע במרץ בשולי ההר, סביב-סביב, מנופף את אגרופו מול כל אחד משרידי שמונת המחנות הרומיים, העוטרים את מצדה, ושופך עליהם את זעמו בעברית צחה: 'ייכנס הרוח באבי-אבות-אבותיכם, בני נַעֲוַת-הַמַּרְדּוּת'... 

ואף זו אחת הדרכים לבוא אל מצדה.

יגאל ידין צופה במתנדבים החופרים. על המצוק עומד שמריהו גוטמן (ניכר בשיערו הבן-גוריוני), מצד ימין עומד הארכאולוג דן בהט (מקור: נדב מן, ארכיון ביתמונה)