חציו אמונה וחציו אפיקורסות: משהו על עגנון וגרשם שלום

קבלת פנים בבית הנשיא לכבוד הענקת פרס נובל לעגנון, 17 בנובמבר 1966
מימין לשמאל: ש"י עגנון, לאה גולדברג, גרשם שלום, אברהם שלונסקי (ארכיון בית עגנון)

מאת יוסף סאקס

קשרי הקשרים של ידידות בין ש"י עגנון וגרשם שלום מתועדים היטב בכתביהם ובתילי תילים של מחקרים אשר נכתבו על הסופר המהולל והפרופסור הנערץ. בהקשר זה ראוי לציון הריאיון שערך דן מירון עם שלום על עגנון (בפברואר 1981, שנה לפני מותו של שלום). ההקלטה (חלק א' לא נשמר, חלק ב', חלק ג') והתמליל של הריאיון נגישים באינטרנט.

עגנון ושלום נפגשו לראשונה בימי מלחמת העולם הראשונה, באולם הקריאה של ספריית הקהילה היהודית בברלין. בקיץ דאשתקד ציינו מאה שנה לשריפת ביתו של עגנון בבאד-הומבורג, אירוע שהביא לסיום שהייתו הפורה של הסופר בגרמניה. בלילה שבין 4 ל-5 ביוני 1924 שכנו של עגנון הצית שריפה בדירתו בבית המשותף, במזימה לתביעת דמי ביטוח, ובכך סיפק הוכחה לצדקתם של חז"ל שקבעו 'אוי לרשע אוי לשכנו' (משנה נגעים, יב, ו). משפחת עגנון איבדה כמעט את כל רכושה בשריפה זו. לבד מכתבי היד של שני ספרים כמעט גמורים, עלו באש 'ארבעת אלפים ספרים עבריים שרובם באו לי בירושה מאבותי ומקצתם קניתי מכספי שקימצתי מלחמי', כפי שסיפר עגנון לימים בנאומו בטקס קבלת פרס נובל ב-1966.

בין 4,000 הספרים הללו היה לפחות ספר אחד שעגנון קיבל במתנה משלום: הפרסום הראשון של החוקר הצעיר, Das Buch Bahir, מפירות הדיסרטציה שכתב שלום על ספר הבהיר. זה היה תרגום לגרמנית של כתב יד עברי משנת 1298 וביאור לאותו טקסט קבלי קדום. הספר יצא לאור בהוצאת דְּרוּגוּלין שבלייפציג בשנת 1923. 

ספר הבהיר, לייפציג 1923

הספר נשא את תת-הכותרת Ein Schriftdenkmal aus der Frühzeit der Kabbala auf Grund der kritischen Neuausgabe, שפירושה: אנדרטה כתובה מראשית ימי הקבלה המבוססת על מהדורה ביקורתית חדשה. הוא הופיע בסדרת Quellen und Forschungen zur Geschichte der jüdischen Mystik (מקורות ומחקרים לתולדות המיסטיקה היהודית). על גבי הכריכה, המעוטרת בתמונת הדפס עץ של מקובל ליד 'עץ החיים', תרשים של עשר הספירות, ניתנה הכותרת 'קבלה' (Qabbalah). סיפור הוצאתה לאור של דיסרטציה זו – העוסקת בנושא אזוטרי למדי – באמצע שנות האינפלציה בגרמניה סופר על ידי שלום בתחילת הפרק התשיעי של זיכרונותיו, מברלין לירושלים: זכרונות נעורים (עם עובד, 1982).

באותה שנה שהוציא את מהדורתו לספר הבהיר עזב שלום את גרמניה, עלה לארץ ישראל, והגיע לחופי יפו ביום הכיפורים 1923. כעבור קצת יותר משנה עזב גם עגנון את גרמניה ועלה בשנית לארץ ישראל. עגנון הגיע לירושלים ביום שישי, ערב שבת פרשת נח תרפ"ה. עם חידוש הקשר בין השניים העניק לו שלום עותק נוסף מספרו במקום עותק המתנה המקורי, שדפיו נשרפו ואותיותיו פרחו באוויר. בהקדשה כתב שלום:

הקדשה משלום לעגנון על ספרו Das Buch Bahir (ספריית בית עגנון, מס' 2473)

מתנה היא לידידי ש"י עגנון 

ותבוא נא באוצר ספריו  

במקום תחת הראשון אשר נשרף 

ממני אוהבו הנאמן 

גרשם שלום

האם יש במחיקת המילה 'במקום' והחלפתה ב'תחת' רמז לרצונו של עולה חדש לבחור במילה מעט יותר 'ספרותית' בהקדשתו למי שנחשב בעיניו כ'האומן' (בה' הידיעה) של השפה העברית? 

עם עלייתו ארצה התלבט שלום בין שתי הצעות עבודה: ללמד מתמטיקה בבית ספר תיכון או לעבוד בספרייה הלאומית. היה ברור שעבודת הספרנות מתאימה יותר לאישיותו ולתחומי העניין שלו, אבל הוא עצמו הודה בכנות כי חשש שבבתי ספר 'ילעגו התלמידים למבטא הברליני שלי' (מברלין לירושלים, עמ' 198).

בספריית בית עגנון בירושלים נשמרו עשרות ספרים, ספרונים ותדפיסים פרי עטו של שלום, הרבה מהם נושאים הקדשות מאת המחבר לעגנון. עגנון מצדו גמל לשלום וגם הוא הקדיש לו את ספריו (ראו לדוגמה הקדשה חידתית משנת 1952 על ספרו עד הנה, שפורסמה בעבר בבלוג עונג שבת). 

אחת ההקדשות המעניינות ביותר רשומה על תדפיס מאמרו הידוע של שלום, 'מצוה הבאה בעברה (להבנת השבתאות)', שנדפס לראשונה בשנת 1936 בכרך ב' של הקובץ כנסת: דברי סופרים לזכר ח.נ. ביאליק, בעריכת פישל לחובר (מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' 392-347). זהו אחד ממחקריו של שלום שפרצו דרך חדשה בהבנת השבתאות והשפיעו על מחקר הנושא ואף מעבר לו. לימים פורסם המאמר שוב בפתח הקובץ מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה (מוסד ביאליק, תשל"ד, עמ' 67-9), ולאחרונה שוב במהדורה חדשה שערך יונתן מאיר ובתוספת מבוא, השוואת נוסחי המאמר, הערות ונספחים (ספרי בלימה, תשפ"ד).

מצוה הבאה בעבירה: להבנת השבתאות, הוצאת בלימה, תשפ"ד

 במאמר רחב יריעה זה העמיד שלום את השבתאות כאבן בוחן שדרכה צריך להעריך מחדש את רצף תולדות ישראל. לדעתו, השבתאות הביאה לניתוק בין ההלכה (והיהדות הרבנית) לבין הקבלה והמיסטיקה היהודית והוואקום שנוצר אִפשר את עלייתן של תנועות מודרניות כמו ההשכלה, החילוּן והציונות. אחד מקביעותיו הידועות של שלום במאמר זה גרסה שהרב יהונתן אייבשיץ היה ממאמיני שבתי צבי, כפי שטען כלפיו בן זמנו הרב יעקב עמדין (ראו במהדורת יונתן מאיר, עמ' 52 ובמיוחד בהערה 15). טענה זו עוררה את רוגזם של חוקרים בני העולם הרבני, ולפיכך יש עניין בחרוז שרשם שלום על התדפיס שמסר לעגנון: 

חציו אמונה וחציו אפיקורסות  

כמעט בלי כל כסות  

לש"י עגנון בברכת-רעים  

ממני גרשם שלום

ספריית בית עגנון, אוסף 24 תדפיסים מאת גרשם שלום בענייני שבתאות (1965-1929)

ממין העניין להשוות הקדשה זו להקדשה שכתב שלום לידידו זלמן רובשוב (לימים שזר), בעצמו חוקר השבתאות והפרנקיזם, על אותו מאמר עצמו. ההקדשה ודיון בה הובאו בידי דוד אסף ברשימתו 'זיכרון בספר: הקדשות מגרשם שלום לזלמן רובשוב', בלוג עונג שבת, 21 בפברואר 2012.   

לשבתי-צביניק האחרון, לזלמן רובשוב

ממאמין כופר ואוהב נאמן

גרשם שלום 

'שבתי-צביניק', כתב אסף, הייתה מילת גנאי כלפי מאמיניו הנסתרים של שבתי צבי, ושלום 'האשים' את ידידו רובשוב שהוא אחד האחרונים שעוד מאמין בו...

מתוך מילון יידיש-עברית-אנגלית של אלכסנדר הרכבי

אפשר לשער כי בצירוף 'חציו אמונה וחציו אפיקורסות', שנועד לעיני עגנון שומר המצוות, התייחס שלום למאמרו ולתכניו, ואילו בצירוף 'ממאמין כופר', שנועד לעיני רובשוב, התייחס שלום לעצמו ואולי גם למה שחשב גם על רובשוב.

זלמן שזר (במרכז) בבית 'דבר', 1949 (צילום: בנו רותנברג; אוסף מיתר, הספרייה הלאומית)

בריאיון עם דן מירון הזכיר שלום את העובדה שעגנון עמד לצדו שעה שהותקף על ידי חוקרים דתיים וחרדיים שנסערו ממה שכתב ב'מצוה הבאה בעבירה' ובמאמרי המשך. מירון שאל על כך ועל מידת העניין שגילה עגנון במחקר האקדמי של מדעי היהדות בכלל ושלום השיב:

אבינעם ברשאי (עורך), ש"י עגנון בביקורת העברית, א, שוקן והאוניברסיטה הפתוחה, 1991, עמ' 367

לא ברור מי היו חבריו של עגנון ממפלגת פועלי אגודת ישראל. ייתכן שבשעת הריאיון, 45 שנים אחרי פרסום המאמר 'מצוה הבאה בעבירה', שלום החליפם עם אנשי המזרחי והמפד"ל, שכן בין מבקריו הנחרצים היו יצחק וֶרְפֶל (לימים רפאל, שכינה את עצמו גם בשם הספרותי א' השילוני) והרב ראובן מרגליות (1971-1889), שהיו מזוהים עם הציונות הדתית. 

אחרי ששלום העמיק וביסס את קביעתו לגבי שבתאותו של אייבשיץ (במאמר ביקורת על ביוגרפיה פסיכואנלטית של הרב עמדין שכתב באנגלית מורטימר כהן), פרסם מרגליות תגובה קשה נגד שלום. מרגליות, שחיבר עשרות ספרים תורניים, היה אז הספרן הראשי של ספריית הרמב"ם בתל אביב (היום חלק מבית אריאלה) ונחשב למדן מופלג. הספרן הנוכחי, הרב אבישי אלבום, פרסם ב-2021 בבלוג שלו 'עם הספר', רשימה 'הרב ראובן מרגליות נגד פרופסור גרשם שלום' ובה סקר את פרשת הוויכוח שהתרחב גם לתחומום סמוכים בחקר הזוהר. 

שלום מצדו לא נשאר חייב. בשנת 1941 פרסם בהוצאת שוקן חוברת בת עשרים עמודים בשם לקט מרגליות (להערכת הסניגוריה החדשה על ר' יונתן אייבשיץ) ובה השיב בחריפות למבקרו (נדפס שנית בספרו מחקרי שבתאות, שערך יהודה ליבס [עם עובד, 1991], עמ' 706-686, עם נספח ביבליוגרפי שסוקר את מהות הוויכוח ושלביו).

הרב מרגליות עם פרישתו לגמלאות (1967) יחד עם סגן ראש העיר תל אביב אברהם עופר (עם הספר; ויקיפדיה)

בספריית בית עגנון נמצא תדפיס מן המאמר עם הקדשה שכתב שלום לעגנון:

הקדשת שלום לעגנון על החוברת לקט מרגליות, שוקן, תש"א (ספריית בית עגנון, מס' 2839)

לש"י עגנון ידידי וחברי במלחמה בעמי הארץ בברכת גרשם שלום

עגנון העריך את אישיותו הכפולה של שלום: אמונה מגולה ואפיקורסות שהיא כמעט בלא כסות. ככל הידוע לנו, עם הרב ראובן מרגליות, שכמותו היה יליד גליציה, לא היו לו קשרי ידידות וזאת למרות זיקות משותפות. שנות חייהם של עגנון ומרגליות חפפו כמעט לגמרי, ומרגליות, יליד לבוב שלמד בבוצ'אץ', אף הוסמך לרבנות על ידי הרב מאיר אַריק (1925-1855), שנזכר בהערצה פעמים רבות בסיפורי עיר ומלואה. בספריית בית עגנון יש כ-13 מספריו של מרגליות, אך בניגוד להקדשות המנציחות את הידידות החמה בין עגנון ושלום, אין בספריו של מרגליות ולו הקדשה אחת לעגנון.

___________________________________________________

הרב יוסף (ג'פרי) סאקס הוא מנהל אגף המחקר בבית עגנון בירושלים   saks@agnonhouse.org.il

מאמריו של גרשם שלום על עגנון נגישים במאגר המחקרים באתר בית עגנון. תודה לד"ר אורית מיטל ולפרופ' יונתן מאיר על עזרתם.

חוטאים וחטאים בירושלים: מי היו גנבי הפשטידות?

מאת איל דודסון

אין זמן ראוי יותר מחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, לעיון בספר חוטאים וחטאים בארץ ישראל, שנדפס בירושלים בשנת 1924 (מהדורה מתורגמת לאנגלית ראתה אור באותה שנה בכותרת: Crime and Criminals in Palestine). המחבר, דוד תדהר, לא מצא שם מעוּדָן יותר לספרו, שאינו אלא יומן זיכרונותיו של מפקח משטרת ירושלים בראשית תקופת המנדט הבריטי, שמסכם שנתיים (1924-1922) של חקירות פליליות. ובהתאם, גם המוטו של הספר, שנדפס על דף השער, הוא 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ' (דברים, יג 6).

קצין המשטרה תדהר (1970-1897), יליד שכונת נווה שלום שביפו, צבר בעבודתו ניסיון רב בחקירות, ובשנת 1926, לאחר שפרש מהמשטרה, הקים בתל אביב (ברחוב אחד העם 30) משרד חקירות פרטי.

תדהר לא הסתפק בחקירות אמיתיות ובשנת 1932 נתן את שמו ליצירת 'הבלש העברי הראשון': סדרה של 28 חוברות, שנקראו ספריית 'הבלש', ובהם נפרשו בפני הקוראים סיפורי חקירות ובילוש בדיוניים שגיבורם היה הוא עצמו. יחד עם שני עוזריו הנאמנים, ירמיהו וסעדיה התימני, פענחו בני החבורה תעלומות פשע חובקות עולם, חיפשו אוצרות זהב ואיתרו צוואות אבודות. הם יצאו למשימות נועזות בלונדון ובפריז, בהרי השומרון, במערות ים המלח ובתל אביב, והפילו בפח את 'התליין מקורפו', 'הערפד' ופושעים מטילי אימה אחרים. סדרת החוברות זכתה להצלחה מרובה בתוך זמן קצר וקוראים בני כל הגילאים גמאו בשקיקה כל חוברת חדשה.

כריכת החוברת הראשונה של 'הבלש' עם תצלום פניו של דוד תדהר

בכל זה לא היה די לאישיותו הפורה וההיפר-אקטיבית של תדהר. הוא המשיך בפעילות ספורטיבית, תחביבו עוד מהימים ששיחק בקבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב בשנת 1913, ועסק בפעילות ציבורית נמרצת לעידוד הספורט העברי. נשאר לו גם זמן לתחביב אחר שהפך למפעל חיים. באמצעות שאלונים מפורטים, חושים בלשיים וידע אישי רב ליקט תדהר וערך ביוגרפיות קצרות של כ-6,000 מחלוצי ההתיישבות בארץ ישראל, בוניה ועסקניה. את החומר העצום, שלא היה מבייש שום מסד נתונים מודרני, ערך תדהר בתשעה-עשר כרכים של אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו. אנציקלופדיה זו, שכל כרכיה זמינים במרשתת, נחשבת עד ימינו מקור ביוגרפי ראשון במעלה, לעתים מקור יחידי, של מאות רבות של אישים שתדהר הציל משר השכחה. 

דוד תדהר עם עשרת הכרכים הראשונים של ה'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו'

אפשר להמשיך ולספר עוד ועוד על דמותו הססגונית של דוד תדהר, אך אנו נתמקד בספר 'החוטאים והחטאים' שלו, שהזכרנו לעיל. רגע לפני שנקרא את אחד הסיפורים, נשים לב להקדשת התודה בפתיחת הספר, 'לקצין המשטרה בחיפה, מר ב. שיתרית'.

בכור-שלום שטרית (1967-1895), יליד טבריה, היה עמיתו הגלילי של תדהר בראשית ימי המנדט הבריטי. הוא פיקד על משטרת טבריה ושימש קצין חקירות. לימים היה שטרית ה'צבר' היחידי בין חותמי מגילת העצמאות ושר המשטרה הראשון בממשלות ישראל שהתמיד בתפקידו זה – שהיום נחשב לבית קברות פוליטי – במשך 18 שנה (!).

שר המשטרה בכור-שלום שטרית (משמאל) בבית הספר לשוטרים בתל מונד, יוני 1948
(צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

בפרק 'גנבים ל... שבת' (עמ' 35-34) מגולל תדהר בלשון היתולית ודרמטית (ובמטבעות לשון מקראיות) את עלילות גנבי הפשטידות בלילות שבת. אירוע פלילי חמור שמתרחש מדי שבת בשבתו בחצרות שכונת הבוכרים שבעיר הקודש:

גם אלה מאתנו שהצליחו להתגבר על ניבים כמו 'צִיקֵי הקדרה' (התבשיל שנדבק לדפנות הסיר), 'תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה' (אבל כבד) או 'קִבְּצוּ פָארוּר' (שחורים כשולי הקדירה), ספק אם יבינו את הסיפור ללא הכרת הרקע שלו: הכנת החלות, העוגות או הפשטידות לשבת הייתה מלאכה נשית מייגעת. תנור לא היה מצוי בבתים הפרטיים, אפילו לא בבתי אמידים, ותהלוכות תבניות הבצק הקלוע בדרך אל התנור, וניחוחות המאפים בדרך חזרה משם לקראת כניסת השבת, היו חלק בלתי נפרד מהווי החיים בירושלים (ראו גם ברשימתו של דנצ'ו ארנון, 'התנור שמאחורי הדלת הירוקה', שפורסמה לא מכבר בבלוג עונג שבת).

כך סיפרה לימים חנה לונץ-בולוטין, בתו של חוקר ארץ ישראל הדגול אברהם משה לונץ:

עם עלות השחר התחילה עקרת הבית בעבודתה והיא – רחיצת החיטים. שמים היו אותם באגן מים ומשפשפים היטב להפיג את הטעם המר של זרעי הבר שנתערבבו בהם, אחר כך שוטחים אותם על מחצלאות בחדר או על הגג השטוח, ובזה תמו ההכנות שלפני הטחינה. מטחנת הקמח הושבו החיטים טחונים ומעורבים, ועל בעלת הבית היה לנפות ולהפריד את הסובין ואת הסולת. מן הסולת הוכנו החלות וכן איטריות לפשטידות לשבת ולמועד. 

עיקר הסבל היה באפיית הלחם – רק שלושה תנורים היו בכל העיר! התור לאפייה היה ארוך והצפיפות רבה, ולא פעם יצאו ככרות הלחם חרוכות או שלא נֵאפוּ די צורכן. מה גדול היה אז צער האֵם והרעיה העמלה! המשפחות, שהיו אמידות יותר, שכרו אדם שיוביל את הלחם לתנור ויחזירהו אפוי. אך רוב הנשים לא יכלו להרשות לעצמן נוחות זו, ונאלצו לשאת על ראשן את ככרות הלחם לתנור, כשהן מונחות על טבלת עץ. לא אחת ירדו אגלי זיעה על לחייהן, והקללה 'בזיעת אפיך תאכל לחם' נתקיימה בהן פשוטה כמשמעה (חנה לונץ-בולוטין, מאיר נתיבות ירושלים: חיי אברהם משה לונץ, ירושלים: אחיעבר תשכ"ח, עמ' 21-20).

ובנוסח דומה, סיפר גם חוקר ארץ ישראל ישעיהו פְּרֵס (1955-1874), בספרו מאה שנה בירושלים: מזכרונות איש ירושלים (ראובן מס, 1964):

ישעיהו פרס, מאה שנה בירושלים, עמ' 17-16

לא רק לאפייה שימש התנור השכונתי, אלא גם פְּלָטָה ציבורית של שבת. עם סיום האפייה בערב שבת, ולאחר שאחרונת הנשים הגיעה לקחת את תבנית המאפים המשפחתית, לא כובו הגחלים אלא כוסו בלוחות פח, ובזה אחר זה הונחו על גביהם סירי החמין. התבשילים המתובלים המבעבעים, ובתוכם ירקות, קטניות ומעט בשר, המשיכו להתבשל במשך כל הלילה והבוקר שאחריו, ולקראת סעודת שבת חזרו נציגי המשפחות אל התנור השכונתי, בירכו איש את רעהו ב'שבת שלום', שאלו מה חדש, וחזרו הביתה עם סיר ה'עונג שבת' – החמין (הספרדי), הצ'ולנט (האשכנזי), הטפינה (המרוקאית) או התְבּית (העיראקית) – משאירים מאחוריהם שובל של ניחוחות גן עדן וחתולים מכושפים.

גם בשכונת הבוכרים עמד התנור במרכז ההווי החברתי והקולינרי. כך תיאר זאת אחד מדיירי השכונה, הרב אברהם מונסה, שהיה מחכמי ישיבת 'פורת יוסף': 

בשנת פר"ת יוסף [תר"פ, 1920], בחנוכה, עלינו כל המשפחה והדודים לירושלים וגרנו בשכונת רחובות הבוכרים, בבית המנוח מו'[רנו] בנימין גול ז"ל [רחוב יחזקאל 37-35]. מול [בית] המרחץ של הבוכרים  [רחוב יחזקאל 36] ... באותם הזמנים לא היו מוכרים לחם מן המוכן בחנויות. במכולת מכרו רק קמח ובבתים היו לשים קמח ועושים עיסה ומברכים על החלה ועורכים את הלחם על מגש עץ ולוקחים לתנור ואופים את הלחם בשכונה. אחרי בית המרחץ היה תנור של יחיא התימני ... בכל יום שישי היו מכינים את החמינין (האוכל של סעודה שניה [סעודת הצהריים] של שב"ק [שבת קודש]) ולוקחים קדרות החמין לתנור והאופה טומן אותם בתנור, וביום שב"ק אחר תפלת שחרית ומוסף, בערך בשעה 10-9, כל אחד הולך לתנור ומכיר את הקדירה שלו, ולוקח אותה לביתו (א"י מונסה, פדה את אברהם, א, ירושלים תשנ"ו, עמ' תט-תי). 

הגנבים משכונת הבוכרים לא המתינו עד הבוקר כדי שישביח טעמו של התבשיל, אלא כילו את סירי החמין באישון לילה. הבלש תדהר חקר ומצא שהגנבים היו 'המהגרים הפרסים שעלו בשנה זו לא"י עם הטף אשר ברגליהם, ושכנו כבוד בשכונה הזאת'. 

אכן, יהודים עלו מפרס לירושלים במספר גלים למן שלהי המאה ה-19, ובמיוחד לאחר הצהרת בלפור (1917). מרביתם היו יוצאי הערים שיראז, משהד, יזד, המדן, טהרן וג'הרום. לארץ הגיעו רובם מרוששים מכספם ומדולדלים מנכסיהם. מעט הכסף שהיה להם אזל בדרך או נשדד בטלטלות נתיבי הים (מנמל בושהיר שבמפרץ הפרסי, דרך בומביי וסואץ ליפו) או בנתיבי היבשה (דרך בגדד, דמשק וצפת). כשהופיעו בשערי ירושלים היו עולים חדשים אלה דלים וחסרי כול, שהתקשו למצוא מקורות מחייה בעיר הענייה ממילא.

על מצבם השפל של בני העדה הפרסית דיווח עיתון המגיד בשנת 1901:

המגיד, 12 בספטמבר 1901, עמ' 370-369

'הרעש הנורא' שנזכר כאן היה צו הגירוש שהוציא השליט העות'מני כלפי היהודים הפרסים בשנת 1892, משום שראה בהם נטל כלכלי וחברתי בלתי נסבל (על פרשה זו ראו דב גנחובסקי, סיפורים ירושלמיים, ירושלים תשמ"ט, עמ' 69-66). צו הגירוש, החריג בחומרתו, אמנם לא יצא אל הפועל לבסוף, אך מלמדנו עד כמה היה מצבם של עולי פרס קשה.

'אבנים בחומה' (ירושלים 1970), ספרו של המדפיס רפאל חיים הכהן (1970-1884),
מתאר את קורות עליית משפחתו משיראז לירושלים בשנת 1890

עולי פרס התרכזו במספר שכונות בירושלים החדשה, אך לאלו מהם שהתיישבו בשכונת הבוכרים היה סיפור מיוחד. אלו הם אנוסי משהד – יוצאי העיר משהד שבצפון-מזרח איראן, שנאלצו להמיר דתם לאסלאם בשנת 1839 בעקבות עלילת דם נוראה, אך המשיכו לשמור על יהדותם בסתר. 

בשנת 1900 יצא חאג'י מחמד איסמאעיל ממשהד, כדי לקיים את מצוות עליית הרגל למכה. הוא כבר היה בשנות השבעים לחייו והכינוי חאג' שהוצמד לשמו מלמד כי כבר קיים את המצווה הזו. אבל הפעם היה זה רק סיפור הכיסוי, שכן חאג'י מחמד התכוון לעלות לרגל לירושלים, להתיישב בה ולחשוף את יהדותו. וכך היה. בירושלים הוא שינה את שמו לחאג'י יחזקאל ואת ביתו בנה בשוליה הצפוניים של שכונת הבוכרים (רחוב אדוניהו הכהן 6). בעקבותיו עלו לירושלים משפחות אנוסים נוספות ממשהד, ובהן משפחת כהן-אהרונוב, שבחצרה (רחוב אדוניהו הכהן 7) הוקם בית הכנסת חאג'י אדוניהו בשנת תרס"ב (1902).

לוח הקדש בבית הכנסת של עולי משהד בירושלים (ויקיפדיה)

'גנבי הפשטידאות' לא היו פושעים אמתיים אלא פשוט עניים אומללים ורעבים ללחם שביקשו לשרוד. סיפורם הקשה הוא גם סיפורה של תקופה שממנה צמחה והתפתחה ירושלים החדשה.

לסיפורם של אנוסי משהד הוקדש סרט תעודי שיצר העיתונאי המנוח אורי כהן אהרונוב, בעצמו בן הקהילה:

_________________________________

ד"ר איל דודסון מלמד במכללת הרצוג ובמכללת אורות ישראל eyaldav65@gmail.com

בעלי התוספות

ידיד הבלוג שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק עד לא מכבר, הוסיף את הדברים הבאים: 

עם גלריית האישים שעמדו בקשר עם ביאליק נמנה גם הבלש ומפקח משטרת העיר החדשה של ירושלים דוד תדהר, אשר העניק למשורר את ספרו חוטאים וחטאים בארץ ישראל בלווי ההקדשה המשעשעת הבאה: 

למשורר הטוב ספרי הרע

לח.נ. ביאליק

לזכר בואו לארץ ישראל

מוגש בנאמנות ובהדרת כבוד

ירושלים ר"ח ניסן תרפ"ד 

את דעתו של ביאליק על ספר זה ניתן ללמוד מתוך איגרת שכתב המשורר בינואר 1927 לידידו יעקב פישמן, עורך המאָרגען זשורנאַל בניו יורק, שבהּ ביקשוֹ להעסיק את תדהר בעיתונו, וזאת נוכח סגולותיו בתחום הכתיבה: 

כאדם בעל ניסיונות הרבה וידען גדול במעשיו של 'עולם הפושעים' כאן, בארץ ישראל, וכשוטר בעל רוח עז היתה היכולת בידו לאסוף חומר עשיר, מגוון ומעניין מאוד משל אותו עולם, וחלק ממנו פרסם בספר קטן, אבל מלא חן 'חוטאים וחטאים בא"י'. על הספר הזה רבו הקופצים ועורר רעש. כי לא זה בלבד שהוא חד וחריף ואכזוטי, אלא יש בדרך כתיבתו גם מן הפקחות היתרה, וכאמור, מן החן: הוא ענייני, קצר ונמרץ ומעורר בלי הרף התעניינות ומכריח את האדם לבוא עד סופו (אגרות חיים נחמן ביאליק, ד, תל אביב: דביר, תרצ"ח, עמ' עו). 

מעניין לציין, שגם אל ראי"ה קוק, מידידיו של ביאליק, שלח תדהר את ספרו חוטאים וחטאים בארץ ישראל, ובמענה לכך השיבו הרב בביקורת מעודנת: 'יהי רצון שנזכה במהרה לספר כתוב על צדיקים וצְדקות' (אגרות הראי"ה, ד, ירושלים תשמ"ד, עמ' רא). מכל מקום, המלצתו של ביאליק נתבררה בסוף כמיותרת, שכן במקום לארצות הברית נסע תדהר למצרים. גם משם המשיך הבלש את קשריו עם המשורר, ואף שיגר אליו דו"ח על פעולות 'המועדון העברי בקהיר', שאותו טיפח. בשער הדו"ח מתנוססים כמוטו פסוקיו של ביאליק מ'ברכת עם' ('תחזקנה'): 'הוי כוחות נפרדים, התלקטו, התקוששו! / עבדו שכם אחד בחיל ועוז!".

*

פרופסור ציפי שחורי-רובין קראה את המאמר בהתרגשות, שכן הוא הזכיר לה סיפור ישן מבית אבא:

אבי, ישראל שחורי (צ'רני), עבד שנים רבות בבית משפט השלום בתל אביב ברח' יהודה הלוי בשנים 1979-1948; משנת 1968 כמזכיר ראשי וממונה על בתי משפט השלום בגוש דן. במסגרת זו נפגש לא מעט עם דוד תדהר והוא העניק לאבי את ספרו בשרות המולדת, הוצאת ידידים, 1960, והוסיף הקדשה יפהפייה. זו לשונה: 

'בחמת אבטומוביליהם': חרוזי עגנון

ב-17 בפברואר 1970, לפני חמישים שנה, נפטר ברחובות (אחרי תקופת אשפוז בבית החולים הגריאטרי הרצפלד בגדרה, שנפתח שמונה חודשים קודם לכן)  הסופר הגדול ש"י עגנון, ולמחרת הובא לקבורה בהר הזיתים בירושלים.

דבר, 18 בפברואר 1970

בן 82 היה עגנון, שבע ימים ושבע יצירה. ביום קבורתו ספד לו בעיתון הסופר חנוך ברטוב: 'לא אנחנו נפרדים ממנו – הוא הלך מאתנו. לא לעולמו הלך – עִם עולמו הלך'...

חנוך ברטוב, 'עולם שלם', למרחב, 18 בפברואר 1970

אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, וְשָׁמַיִם יריעות, וכל בני אדם לבלרין, אין מספיקים לכתוב את כל שבחיו של עגנון. בבלוג עונ"ש הבאתי בשעתו כמה שירים נשכחים או לא ידועים של עגנון. ואנו נצא אפוא ידי חובה בעוד שני צימוקים של חרוזי שיר, קטנים ולא מוּכרים.

א. 'ואנכי איש עלג': שיר הקדשה לרב חיים ברודי, 1935

בחול המועד סוכות של שנת תרצ"ו (1935) רשם עגנון הקדשה לחברו הרב חיים ברודי (1942-1868), בפתח הכרך החמישי של כל סיפוריו של שמואל עגנון, שנדפס זה לא מכבר בהוצאת שוקן, ברלין תרצ"ה (1935). בכרך זה נדפס לראשונה הרומן 'סיפור פשוט'.

ברודי, חוקר מובהק של שירת ימי הביניים, עלה לארץ בשנת 1934 וניהל את 'המכון לחקר השירה העברית', שנוסד בברלין ארבע שנים קודם לכן, ב-1930, על ידי שלמה זלמן שוקן. המכון עבר לירושלים לאחר עליית הנאצים לשלטון וברודי עבר עמו.

נסו לפענח מה כתוב כאן!

הנה מה שכתוב:

יראתי בבואי לפני מעלת כבודו

 בספורים הללו ללא הדר ותֹאר 

עם שרי אל הסכין ועם מתי סודו 

שירתם בקדש כשמים לטֹהר  

ואנכי איש עלג דל לשון מעודי 

אך יאבתי להביא ברכת החג 

לחכם המעֻלה רבי חיים ברודי 

ראש ישיבה ואב בית דין דפראג 

חול המועד של סוכות תרצו          ש"י עגנון 

עגנון, שהקפיד על החריזה בהקדשה זו – כראוי למקבל השי שעיסוקו בשירת תור הזהב של ספרד –חיקה נוסחאות מוכרות של פיוט ('יראתי בבואי' מזכיר את הפיוט 'יָרֵאתִי בִּפְצוֹתִי שִיחַ לְהַשְׁחִיל'). הוא גם מלהטט בפסוקי תורה שונים: 'עם שרי אל הִסְכִּין', רומז לכאורה למאבקו של יעקב עם המלאך, שבעקבותיו כונה בשם יִשְׂרָאֵל (בראשית, לב 29), אך עגנון בעל הסיפורים ('בספורים הללו'), התכוון, כמובן, ל'שָׁרֵי אֵל', בש' ימנית, מלשון שירים, תחום עיסוקו של ברודי. 'מתי סודו' הוא ביטוי שנלקח מספר איוב, יט 19: 'תִּעֲבוּנִי כָּל מְתֵי סוֹדִי'. 'מְתֵי סודי' אינם מתים, אלא חברים קרובים בני סוד (כמו מְתֵי מעט). 

ההצטנעות כביכול, המאוד לא-אופיינית לעגנון, 'ואנכי איש עלג דל לשון מעודי', היא בעצם שבח עצמי, שמדמה את הכותב למשה רבנו ('לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם ... כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי'). המילה הנדירה 'יאבתי', שמשמעה התאוויתי, נלקחה ממזמורי תהלים: 'פִּי פָעַרְתִּי וָאֶשְׁאָפָה כִּי לְמִצְו‍ֹתֶיךָ יָאָבְתִּי' (קיט 131). 

ולבסוף התואר המפוצץ 'ראש ישיבה ואב בית דין דפראג', אינו אלא תוארו האמיתי של ברודי, שלמן שנת 1912 ועד שנקרא על ידי שוקן לברלין ב-1930 היה רבה של פראג.

הרב חיים ברודי, פראג 1913 (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

ההקדשה שמורה בביתם של ליאורה ורפי ברודי (רפי הוא נכדו של חיים ברודי). תודה לשופט ד"ר מנחם פינקלשטיין שהעביר; תודה לסופר חיים באר על הסיוע בפענוח.

ב. 'בחמת אבטומוביליהם וברוע מעלליהם', 1966

מודעת פרסום לאבטומובילים (הארץ, 25 ביוני 1929)

והנה עוד שיר מחורז ששירבט עגנון במענה לעיתונאי ולסופר הצפתי ישעיהו עַשְׁנִי, שכמו עגנון גם הוא נולד בעיירה בוצ'אץ' (עשני נולד בי"ט בטבת תרע"ג / 29 בדצמבר 1912; לא הצלחתי למצוא את תאריך מותו, אחרי 1978). עגנון לא הכירוֹ, לא מהגולה ולא מהארץ.

עשני כתב לעגנון מכתב מחורז, ובו התלונן, כנראה ברצינות גמורה, על המפעל לייצור קפה נמס של עלית, שהוקם בשנת 1956 ומאז מזהם את אווירה הקדוש של צפת (המפעל אגב נסגר ב-2014, לאחר כמעט שישים שנה).

בית חרושת עלית בצפת, 2005 (צילום: עמית המכשף)

כנראה שעגנון לא ממש התרשם מהאסון האקולוגי וענה לו בחרוזים משועשעים. השיר התפרסם בעיתון דבר, 25 בנובמבר 1966, ואני משער שאת הידיעה הלא-חתומה חיבר עַשְׁנִי עצמו.

הגיעוני חרוזיך, שכולם יפים נאים,

מה אומר ומה אדבר, עמך אהגה נכאים.

ולבי עלי דוי, ולא אתן לעיני לשנת,

כי השחיתו עיר עז עיר הקודש צפת.

אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה,

כי באו יהודים והשחיתו את אקלימה.

כמוהם כן עושים בכל ערי אלהינו,

ובירושלים מחמדנו תפארת עוזנו.

אין שקט בארץ הזאת, כל הארץ רועשת,

כל אח עקוב יעקב, נפש בנפש מתנקשת,

בסערת נשפיהם, בחמת אבטומוביליהם,

בשרירות לבם וברוע מעלליהם.

עד אנה לא תשקוטו, מתי תתנו מרגוע,

לנוח מעצבוננו, לבנות ולנטוע.

דבר, 25 בנובמבר 1966

בוא עמי לצפת: עיר הזוהר והקבלה – מדריך לצפת ולסביבתה הקרובה (ספרית צפת, 1965)

'מי יתן והיה הבית הזה ריק ושמם': רחוב ביליק ושתי הקדשות לא ידועות של ביאליק

בשבוע שעבר תיארתי בפניכם את ביקורי בכפר ראדי מקום גידולו של ביאליק; הנה אפוא עוד כמה ענייני ביאליק.

א. חילק ובילק

בתלמוד הבבלי (חולין, יט ע"א) מופיע הביטוי הארמי 'אנא לא חילק ידענא ולא בילק ידענא', שפירושו אני לא מכיר את פלוני וגם לא את אלמוני, ומשתמשים בו כדי לציין אנשים שאינם מוכרים. 

הביטוי הזה קיבל משמעות חדשה בעיני כשראיתי את הצילום הזה, משדרות ביאליק ברמת השרון, ששלחו לי שניים מקוראי הבלוג: 

צילום: מנחם קרן-קרץ

צילום: גדעון פליישמן

בעלי התוספות

לא יצתה שעה קלה מאז פורסם פוסט זה, והקבלן, רדוף רגשות אשמה ובושה, החליף את השלט...

צילום: מנחם קרן-קרץ

ב. הקדשות ביאליק

 שתי הקדשות לא ידועות של משוררנו הלאומי הגיעו אליי וחיכו להזדמנות נאותה לפרסמן.

1. ברכה לבית החולים

הראשונה נשלחה אליי על ידי שמואל אבנרי, מנהל הארכיון בבית ביאליק וחוקר מובהק של המשורר ומורשתו. את ההקדשה הזאת כתב ביאליק בספר האורחים של בית החולים הדסה, ביום ז' בניסן תרפ"ד (11 באפריל 1924):

ראיתי את בית החולים הדסה, את תאיו ואת חדריו ואת מטות חוליו ואת כל סדריו הטובים. במה אברככם? מי יתן והיה הבית הזה ריק ושמם מאין שוכב ואת רופאיו בטלים מעבודה.

ביאליק עלה לארץ בסך הכל שבועיים קודם לכן (26 במרס 1924), וכבר מצא את עצמו מבקר בבית החולים...

ועוד יש להבהיר כי בית החולים 'הדסה', שבו ביקר, אינו זה הירושלמי המפורסם וגם לא זה שבתל אביב, אלא  החיפאי, שנקרא בשעתו 'בית החולים רוטשילד' ומוכר היום כבית החולים 'בני ציון'.

בית חולים 'הדסה' בחיפה בשנות העשרים (ביתמונה)

תודה ליעקב סתר, חבר קיבוץ בית גוברין, שהעביר את ההקדשה לבית ביאליק.

2. 'לבן ארצי ומולדתי'

אריאל גינזבורג שלח לי צילום של הקדשת ביאליק לאביו פסח גינזבורג. ההקדשה נרשמה על כרך מהודר של כתבי ביאליק ('מהדורת היובל' בארבעה כרכים), שראה אור בברלין, בקיץ תרפ"ג, בהוצאת 'חובבי השירה העברית'.

ההקדשה עצמה, שנכתבה שנתיים לאחר מכן, היא קצרה. מועט המחזיק את המרובה:

למשורר בן ארצי ומולדתי / לפסח גינזבורג / כתבת זכרון / מאת / ח"נ ביאליק

א' דחוהמ"פ תרפ"ה / תל אביב

פסח גינזבורג (1947-1894)

יום ראשון של חול המועד פסח תרפ"ה, היה יום חמישי, ט"ז בניסן
(10 באפריל 1925).

הסופר, המתרגם והעורך פסח גינזבורג נולד בליפניקי שבפלך ווֹלין, וביאליק רמז לכך בשורה 'בן ארצי ומולדתי', שהיא משחק על דברי אלהים לאברהם ('לך לך מארצך וממולדתך'). כדאי לשים לב שהמולדת כאן היא אוקראינה ולא ארץ ישראל (כמו בשירו של שאול טשרניחובסקי 'הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ', שגם בו הכוונה היא לאוקראינה).

במהדורה האקדמית של שירי ביאליק נרשמה הקדשה שרשם
ביאליק לדוד (בן שמעון) גינצבורג, לרגל היותו בר-מצווה.

שמעון גינצבורג, בעצמו סופר ומשורר, מתרגם ועורך (שגם עסק
הרבה בחקר רמח"ל), היה אחיו של פסח גינזבורג, בעל ההקדשה שלפנינו. מעניין שכל אחד מהאחים שימר גרסה שונה של שם המשפחה: גינצבורג וגינזבורג. אריאל משער שאביו ניסה להיבדל משני אֶחיו הבוגרים.