חוטאים וחטאים בירושלים: מי היו גנבי הפשטידות?

מאת איל דודסון

אין זמן ראוי יותר מחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, לעיון בספר חוטאים וחטאים בארץ ישראל, שנדפס בירושלים בשנת 1924 (מהדורה מתורגמת לאנגלית ראתה אור באותה שנה בכותרת: Crime and Criminals in Palestine). המחבר, דוד תדהר, לא מצא שם מעוּדָן יותר לספרו, שאינו אלא יומן זיכרונותיו של מפקח משטרת ירושלים בראשית תקופת המנדט הבריטי, שמסכם שנתיים (1924-1922) של חקירות פליליות. ובהתאם, גם המוטו של הספר, שנדפס על דף השער, הוא 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ' (דברים, יג 6).

קצין המשטרה תדהר (1970-1897), יליד שכונת נווה שלום שביפו, צבר בעבודתו ניסיון רב בחקירות, ובשנת 1926, לאחר שפרש מהמשטרה, הקים בתל אביב (ברחוב אחד העם 30) משרד חקירות פרטי.

תדהר לא הסתפק בחקירות אמיתיות ובשנת 1932 נתן את שמו ליצירת 'הבלש העברי הראשון': סדרה של 28 חוברות, שנקראו ספריית 'הבלש', ובהם נפרשו בפני הקוראים סיפורי חקירות ובילוש בדיוניים שגיבורם היה הוא עצמו. יחד עם שני עוזריו הנאמנים, ירמיהו וסעדיה התימני, פענחו בני החבורה תעלומות פשע חובקות עולם, חיפשו אוצרות זהב ואיתרו צוואות אבודות. הם יצאו למשימות נועזות בלונדון ובפריז, בהרי השומרון, במערות ים המלח ובתל אביב, והפילו בפח את 'התליין מקורפו', 'הערפד' ופושעים מטילי אימה אחרים. סדרת החוברות זכתה להצלחה מרובה בתוך זמן קצר וקוראים בני כל הגילאים גמאו בשקיקה כל חוברת חדשה.

כריכת החוברת הראשונה של 'הבלש' עם תצלום פניו של דוד תדהר

בכל זה לא היה די לאישיותו הפורה וההיפר-אקטיבית של תדהר. הוא המשיך בפעילות ספורטיבית, תחביבו עוד מהימים ששיחק בקבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב בשנת 1913, ועסק בפעילות ציבורית נמרצת לעידוד הספורט העברי. נשאר לו גם זמן לתחביב אחר שהפך למפעל חיים. באמצעות שאלונים מפורטים, חושים בלשיים וידע אישי רב ליקט תדהר וערך ביוגרפיות קצרות של כ-6,000 מחלוצי ההתיישבות בארץ ישראל, בוניה ועסקניה. את החומר העצום, שלא היה מבייש שום מסד נתונים מודרני, ערך תדהר בתשעה-עשר כרכים של אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו. אנציקלופדיה זו, שכל כרכיה זמינים במרשתת, נחשבת עד ימינו מקור ביוגרפי ראשון במעלה, לעתים מקור יחידי, של מאות רבות של אישים שתדהר הציל משר השכחה. 

דוד תדהר עם עשרת הכרכים הראשונים של ה'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו'

אפשר להמשיך ולספר עוד ועוד על דמותו הססגונית של דוד תדהר, אך אנו נתמקד בספר 'החוטאים והחטאים' שלו, שהזכרנו לעיל. רגע לפני שנקרא את אחד הסיפורים, נשים לב להקדשת התודה בפתיחת הספר, 'לקצין המשטרה בחיפה, מר ב. שיתרית'.

בכור-שלום שטרית (1967-1895), יליד טבריה, היה עמיתו הגלילי של תדהר בראשית ימי המנדט הבריטי. הוא פיקד על משטרת טבריה ושימש קצין חקירות. לימים היה שטרית ה'צבר' היחידי בין חותמי מגילת העצמאות ושר המשטרה הראשון בממשלות ישראל שהתמיד בתפקידו זה – שהיום נחשב לבית קברות פוליטי – במשך 18 שנה (!).

שר המשטרה בכור-שלום שטרית (משמאל) בבית הספר לשוטרים בתל מונד, יוני 1948
(צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

בפרק 'גנבים ל... שבת' (עמ' 35-34) מגולל תדהר בלשון היתולית ודרמטית (ובמטבעות לשון מקראיות) את עלילות גנבי הפשטידות בלילות שבת. אירוע פלילי חמור שמתרחש מדי שבת בשבתו בחצרות שכונת הבוכרים שבעיר הקודש:

גם אלה מאתנו שהצליחו להתגבר על ניבים כמו 'צִיקֵי הקדרה' (התבשיל שנדבק לדפנות הסיר), 'תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה' (אבל כבד) או 'קִבְּצוּ פָארוּר' (שחורים כשולי הקדירה), ספק אם יבינו את הסיפור ללא הכרת הרקע שלו: הכנת החלות, העוגות או הפשטידות לשבת הייתה מלאכה נשית מייגעת. תנור לא היה מצוי בבתים הפרטיים, אפילו לא בבתי אמידים, ותהלוכות תבניות הבצק הקלוע בדרך אל התנור, וניחוחות המאפים בדרך חזרה משם לקראת כניסת השבת, היו חלק בלתי נפרד מהווי החיים בירושלים (ראו גם ברשימתו של דנצ'ו ארנון, 'התנור שמאחורי הדלת הירוקה', שפורסמה לא מכבר בבלוג עונג שבת).

כך סיפרה לימים חנה לונץ-בולוטין, בתו של חוקר ארץ ישראל הדגול אברהם משה לונץ:

עם עלות השחר התחילה עקרת הבית בעבודתה והיא – רחיצת החיטים. שמים היו אותם באגן מים ומשפשפים היטב להפיג את הטעם המר של זרעי הבר שנתערבבו בהם, אחר כך שוטחים אותם על מחצלאות בחדר או על הגג השטוח, ובזה תמו ההכנות שלפני הטחינה. מטחנת הקמח הושבו החיטים טחונים ומעורבים, ועל בעלת הבית היה לנפות ולהפריד את הסובין ואת הסולת. מן הסולת הוכנו החלות וכן איטריות לפשטידות לשבת ולמועד. 

עיקר הסבל היה באפיית הלחם – רק שלושה תנורים היו בכל העיר! התור לאפייה היה ארוך והצפיפות רבה, ולא פעם יצאו ככרות הלחם חרוכות או שלא נֵאפוּ די צורכן. מה גדול היה אז צער האֵם והרעיה העמלה! המשפחות, שהיו אמידות יותר, שכרו אדם שיוביל את הלחם לתנור ויחזירהו אפוי. אך רוב הנשים לא יכלו להרשות לעצמן נוחות זו, ונאלצו לשאת על ראשן את ככרות הלחם לתנור, כשהן מונחות על טבלת עץ. לא אחת ירדו אגלי זיעה על לחייהן, והקללה 'בזיעת אפיך תאכל לחם' נתקיימה בהן פשוטה כמשמעה (חנה לונץ-בולוטין, מאיר נתיבות ירושלים: חיי אברהם משה לונץ, ירושלים: אחיעבר תשכ"ח, עמ' 21-20).

ובנוסח דומה, סיפר גם חוקר ארץ ישראל ישעיהו פְּרֵס (1955-1874), בספרו מאה שנה בירושלים: מזכרונות איש ירושלים (ראובן מס, 1964):

ישעיהו פרס, מאה שנה בירושלים, עמ' 17-16

לא רק לאפייה שימש התנור השכונתי, אלא גם פְּלָטָה ציבורית של שבת. עם סיום האפייה בערב שבת, ולאחר שאחרונת הנשים הגיעה לקחת את תבנית המאפים המשפחתית, לא כובו הגחלים אלא כוסו בלוחות פח, ובזה אחר זה הונחו על גביהם סירי החמין. התבשילים המתובלים המבעבעים, ובתוכם ירקות, קטניות ומעט בשר, המשיכו להתבשל במשך כל הלילה והבוקר שאחריו, ולקראת סעודת שבת חזרו נציגי המשפחות אל התנור השכונתי, בירכו איש את רעהו ב'שבת שלום', שאלו מה חדש, וחזרו הביתה עם סיר ה'עונג שבת' – החמין (הספרדי), הצ'ולנט (האשכנזי), הטפינה (המרוקאית) או התְבּית (העיראקית) – משאירים מאחוריהם שובל של ניחוחות גן עדן וחתולים מכושפים.

גם בשכונת הבוכרים עמד התנור במרכז ההווי החברתי והקולינרי. כך תיאר זאת אחד מדיירי השכונה, הרב אברהם מונסה, שהיה מחכמי ישיבת 'פורת יוסף': 

בשנת פר"ת יוסף [תר"פ, 1920], בחנוכה, עלינו כל המשפחה והדודים לירושלים וגרנו בשכונת רחובות הבוכרים, בבית המנוח מו'[רנו] בנימין גול ז"ל [רחוב יחזקאל 37-35]. מול [בית] המרחץ של הבוכרים  [רחוב יחזקאל 36] ... באותם הזמנים לא היו מוכרים לחם מן המוכן בחנויות. במכולת מכרו רק קמח ובבתים היו לשים קמח ועושים עיסה ומברכים על החלה ועורכים את הלחם על מגש עץ ולוקחים לתנור ואופים את הלחם בשכונה. אחרי בית המרחץ היה תנור של יחיא התימני ... בכל יום שישי היו מכינים את החמינין (האוכל של סעודה שניה [סעודת הצהריים] של שב"ק [שבת קודש]) ולוקחים קדרות החמין לתנור והאופה טומן אותם בתנור, וביום שב"ק אחר תפלת שחרית ומוסף, בערך בשעה 10-9, כל אחד הולך לתנור ומכיר את הקדירה שלו, ולוקח אותה לביתו (א"י מונסה, פדה את אברהם, א, ירושלים תשנ"ו, עמ' תט-תי). 

הגנבים משכונת הבוכרים לא המתינו עד הבוקר כדי שישביח טעמו של התבשיל, אלא כילו את סירי החמין באישון לילה. הבלש תדהר חקר ומצא שהגנבים היו 'המהגרים הפרסים שעלו בשנה זו לא"י עם הטף אשר ברגליהם, ושכנו כבוד בשכונה הזאת'. 

אכן, יהודים עלו מפרס לירושלים במספר גלים למן שלהי המאה ה-19, ובמיוחד לאחר הצהרת בלפור (1917). מרביתם היו יוצאי הערים שיראז, משהד, יזד, המדן, טהרן וג'הרום. לארץ הגיעו רובם מרוששים מכספם ומדולדלים מנכסיהם. מעט הכסף שהיה להם אזל בדרך או נשדד בטלטלות נתיבי הים (מנמל בושהיר שבמפרץ הפרסי, דרך בומביי וסואץ ליפו) או בנתיבי היבשה (דרך בגדד, דמשק וצפת). כשהופיעו בשערי ירושלים היו עולים חדשים אלה דלים וחסרי כול, שהתקשו למצוא מקורות מחייה בעיר הענייה ממילא.

על מצבם השפל של בני העדה הפרסית דיווח עיתון המגיד בשנת 1901:

המגיד, 12 בספטמבר 1901, עמ' 370-369

'הרעש הנורא' שנזכר כאן היה צו הגירוש שהוציא השליט העות'מני כלפי היהודים הפרסים בשנת 1892, משום שראה בהם נטל כלכלי וחברתי בלתי נסבל (על פרשה זו ראו דב גנחובסקי, סיפורים ירושלמיים, ירושלים תשמ"ט, עמ' 69-66). צו הגירוש, החריג בחומרתו, אמנם לא יצא אל הפועל לבסוף, אך מלמדנו עד כמה היה מצבם של עולי פרס קשה.

'אבנים בחומה' (ירושלים 1970), ספרו של המדפיס רפאל חיים הכהן (1970-1884),
מתאר את קורות עליית משפחתו משיראז לירושלים בשנת 1890

עולי פרס התרכזו במספר שכונות בירושלים החדשה, אך לאלו מהם שהתיישבו בשכונת הבוכרים היה סיפור מיוחד. אלו הם אנוסי משהד – יוצאי העיר משהד שבצפון-מזרח איראן, שנאלצו להמיר דתם לאסלאם בשנת 1839 בעקבות עלילת דם נוראה, אך המשיכו לשמור על יהדותם בסתר. 

בשנת 1900 יצא חאג'י מחמד איסמאעיל ממשהד, כדי לקיים את מצוות עליית הרגל למכה. הוא כבר היה בשנות השבעים לחייו והכינוי חאג' שהוצמד לשמו מלמד כי כבר קיים את המצווה הזו. אבל הפעם היה זה רק סיפור הכיסוי, שכן חאג'י מחמד התכוון לעלות לרגל לירושלים, להתיישב בה ולחשוף את יהדותו. וכך היה. בירושלים הוא שינה את שמו לחאג'י יחזקאל ואת ביתו בנה בשוליה הצפוניים של שכונת הבוכרים (רחוב אדוניהו הכהן 6). בעקבותיו עלו לירושלים משפחות אנוסים נוספות ממשהד, ובהן משפחת כהן-אהרונוב, שבחצרה (רחוב אדוניהו הכהן 7) הוקם בית הכנסת חאג'י אדוניהו בשנת תרס"ב (1902).

לוח הקדש בבית הכנסת של עולי משהד בירושלים (ויקיפדיה)

'גנבי הפשטידאות' לא היו פושעים אמתיים אלא פשוט עניים אומללים ורעבים ללחם שביקשו לשרוד. סיפורם הקשה הוא גם סיפורה של תקופה שממנה צמחה והתפתחה ירושלים החדשה.

לסיפורם של אנוסי משהד הוקדש סרט תעודי שיצר העיתונאי המנוח אורי כהן אהרונוב, בעצמו בן הקהילה:

_________________________________

ד"ר איל דודסון מלמד במכללת הרצוג ובמכללת אורות ישראל eyaldav65@gmail.com

בעלי התוספות

ידיד הבלוג שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק עד לא מכבר, הוסיף את הדברים הבאים: 

עם גלריית האישים שעמדו בקשר עם ביאליק נמנה גם הבלש ומפקח משטרת העיר החדשה של ירושלים דוד תדהר, אשר העניק למשורר את ספרו חוטאים וחטאים בארץ ישראל בלווי ההקדשה המשעשעת הבאה: 

למשורר הטוב ספרי הרע

לח.נ. ביאליק

לזכר בואו לארץ ישראל

מוגש בנאמנות ובהדרת כבוד

ירושלים ר"ח ניסן תרפ"ד 

את דעתו של ביאליק על ספר זה ניתן ללמוד מתוך איגרת שכתב המשורר בינואר 1927 לידידו יעקב פישמן, עורך המאָרגען זשורנאַל בניו יורק, שבהּ ביקשוֹ להעסיק את תדהר בעיתונו, וזאת נוכח סגולותיו בתחום הכתיבה: 

כאדם בעל ניסיונות הרבה וידען גדול במעשיו של 'עולם הפושעים' כאן, בארץ ישראל, וכשוטר בעל רוח עז היתה היכולת בידו לאסוף חומר עשיר, מגוון ומעניין מאוד משל אותו עולם, וחלק ממנו פרסם בספר קטן, אבל מלא חן 'חוטאים וחטאים בא"י'. על הספר הזה רבו הקופצים ועורר רעש. כי לא זה בלבד שהוא חד וחריף ואכזוטי, אלא יש בדרך כתיבתו גם מן הפקחות היתרה, וכאמור, מן החן: הוא ענייני, קצר ונמרץ ומעורר בלי הרף התעניינות ומכריח את האדם לבוא עד סופו (אגרות חיים נחמן ביאליק, ד, תל אביב: דביר, תרצ"ח, עמ' עו). 

מעניין לציין, שגם אל ראי"ה קוק, מידידיו של ביאליק, שלח תדהר את ספרו חוטאים וחטאים בארץ ישראל, ובמענה לכך השיבו הרב בביקורת מעודנת: 'יהי רצון שנזכה במהרה לספר כתוב על צדיקים וצְדקות' (אגרות הראי"ה, ד, ירושלים תשמ"ד, עמ' רא). מכל מקום, המלצתו של ביאליק נתבררה בסוף כמיותרת, שכן במקום לארצות הברית נסע תדהר למצרים. גם משם המשיך הבלש את קשריו עם המשורר, ואף שיגר אליו דו"ח על פעולות 'המועדון העברי בקהיר', שאותו טיפח. בשער הדו"ח מתנוססים כמוטו פסוקיו של ביאליק מ'ברכת עם' ('תחזקנה'): 'הוי כוחות נפרדים, התלקטו, התקוששו! / עבדו שכם אחד בחיל ועוז!".

*

פרופסור ציפי שחורי-רובין קראה את המאמר בהתרגשות, שכן הוא הזכיר לה סיפור ישן מבית אבא:

אבי, ישראל שחורי (צ'רני), עבד שנים רבות בבית משפט השלום בתל אביב ברח' יהודה הלוי בשנים 1979-1948; משנת 1968 כמזכיר ראשי וממונה על בתי משפט השלום בגוש דן. במסגרת זו נפגש לא מעט עם דוד תדהר והוא העניק לאבי את ספרו בשרות המולדת, הוצאת ידידים, 1960, והוסיף הקדשה יפהפייה. זו לשונה: