וועלטשפּיגל: 'העולם הזה' ביידיש

מאת רמי נוידרפר 

ב-25 בפברואר 1954 התפרסמה בשבועון העולם הזה מודעה שצדה את עיני ונראתה כתחילתה של בדיחה:

בהיותי חובב מושבע של עיתונות יהודית היסטורית, שגם משמשת עבורי כלי מרכזי במחקר, הופתעתי להיווכח שהיה בכלל פרסום כזה. מי היה מאמין? העולם הזה ביידיש! בחיפוש מהיר באינטרנט לא הצלחתי למצוא כמעט מאומה על השבועון וועלטשפּיגל (ראי עולם), ששמו העברי היה 'העולם החדש'. הרשימה שלפניכם היא כנראה הפעם הראשונה שבה דנים בעיתון זה.

על פי קטלוג הספרייה הלאומית העיתון אכן ראה אור והתמיד בהופעתו קצת פחות משנה (היו כנראה גם מהדורות באנגלית ובספרדית, אך עליהן בפעם אחרת). בספרייה שמור כרך מצהיב של העיתון וכשדפדפתי בו הייתה לי תחושה שעין קורא כמעט ולא שזפתו מעולם. כרך דומה נמצא גם בספריית ייוו"א בניו יורק, וגיליון אחד שמור למעצבה בארכיון הציוני. יותר לא מצאתי. אספנים פרטיים (כמו חיים חצב מטבריה, שסרק עבורי את הגיליון שברשותו) מחזיקים בוודאי עותקים נוספים. 

למטה מימין נדפס הלוגו של העיתון: 'אָן מורא, אָן חניפה' (בלי מורא ובלי חנופה)

קשה להגזים בחשיבותו של השבועון העולם הזה, שראה אור בין השנים 1993-1937. העיתון, ששמו המקורי היה תשע בערב (רק ב-1946 שונה השם להעולם הזה), נערך על ידי העיתונאי הוותיק אורי קיסרי והתרכז בעולם הבידור והבמה הקלה. תפוצתו הייתה דלה, במיוחד על רקע מוראות השואה ומלחמת העצמאות. בשנת 1950 רכש אותו החייל המשוחרר (ולימים חבר הכנסת) אורי אבנרי ושותפו שלום כהן, ומכאן ואילך צבר העולם הזה השפעה רבה ושינה את פניה של העיתונות הישראלית ושל הפוליטיקה הישראלית, לטוב ולרע. אבנרי ואנשיו יצרו עיתון תוסס וסנסציוני, שנאבק בשחיתות פוליטית, בכפייה דתית ובמה שכונה 'מנגנון החושך': שלטון מפא"י והכוחנות של דוד בן-גוריון ושירותי הביטחון, במיוחד השב"כ (שנקרא אז 'שין-בית'). אבנרי ועיתונו נתפסו כאיום על הממסד הישראלי, הפוליטי והבטחוני, עד כדי כך שבשנת 1956 מימן הש"ב שבועון מתחרה בשם רימון, שעוצב בדיוק כמו העולם הזה ותפקידו העיקרי היה להילחם באבנרי ולהכפיש את עיתונו. 

אבנרי וכהן לא היססו להקנות לעיתון אופי רכילותי 'צהוב'. השער האחורי הוקדש בדרך כלל לסנסציה בעלת אופי ארוטי ולצילומים של נשים חשופות, ובעיתון עצמו הוקדש מקום לרכילות על אנשי הבוהמה התל-אביבית, על חיי הלילה, המסעדות ו'החיים הטובים'.

הציבור התייחס לעיתון באמביוולנטיות: הדתיים תיעבו אותו (בתנועת הנוער 'בני עקיבא' – כך סיפר לי דוד אסף עורך הבלוג – שרו את השיר: 'מי שקורא את העולם הזה, אין לו חלק בעולם הבא, ומי שקורא את העיתון זרעים [כתב העת של 'בני עקיבא'] יש לו בעולם הבא שני חלקים'). בבית הציוני-כללי שלי, גינה אבי בחריפות את העיתון, אך לא התאפק, רכש אותו בסתר והחביאו במגירה כדי שילדיו לא יראו אותו (הוא כמובן טעה).

לאחרונה עלה למרשתת אתר ובו סרוקים (סריקה מקצועית לעילא!) כל גיליונות השבועון מאז שנת 1950 ועד 1989. אוצר בלום של מידע ונוסטלגיה שמספק למכורים עשרות שעות של עונג שבת ועונג יום חול.

אורי אבנרי מפגין בירושלים נגד חוק איסור לשון הרע [1965?] (אורי אבנרי)

מה הביא את אבנרי ליוזמה כל כך מוזרה של הוצאת עיתון ביידיש? 

על כך ענה מאמר המערכת, שהתפרסם בגיליון הראשון של וועלטשפּיגל, ב-25 בפברואר 1954. על המאמר חתם העורך הראשי יעקב לוטן, דמות צבעונית שנשכחה בחלוף השנים ואליה נגיע בהמשך.

'ליבער לעזער' (קורא יקר), פנה לוטן לקוראיו, בדיוק בדרך שבה נהג אורי אבנרי לפתוח את מאמרי המערכת שלו במשך עשרות שנים. בהמשך טען לוטן כי העולם הזה הוא העיתון היחידי שמייצג באמת את כל שכבות הציבור. הוא מודע לבעיות הרבות שיש לעיתון האֵם בעברית, במיוחד משום שמכתבי קוראים שמתפרסמים בו אינם מייצגים את ציבור דוברי היידיש בישראל. הוא הבטיח לקוראי העיתון החדש כי תגובותיהם תתפרסמנה 'אָן מורא, אָן חניפֿה', כלומר בלי מורא ובלי חנופה, ברוח המוטו המיתולוגי של אורי אבנרי 'בלי מורא ובלי משוא פנים'.

בשלב זה, כתב לוטן, מערכת העיתון ביידיש זהה למערכת העברית (חוץ מהעורך הראשי), אולם בהמשך יתמקד העיתון ביידיש בעולים חדשים שאינם דוברים עדיין עברית וגם בקוראים מחוץ לישראל. כמו כן, הכוונה היא להגדיל בהמשך את מספר חברי המערכת של המהדורה ביידיש. וכך, ברשימת חברי המערכת ביידיש אנו מוצאים לצד אורי אבנרי גם את שותפו שלום כהן ואת אורי דן (שניהם ממוצא תימני), את אורי סלע ואת סילבי קשת.

בעוד אורי אבנרי היה מזוהה כאיש שמאל, ולימים אפילו שמאל קיצוני, לוטן היה איש ימין מובהק, ואפילו ימין קיצוני. עד כמה היה קיצוני? זאת ניתן ללמוד מפרשת הניסיון לפוצץ את בניין משרד החוץ בקרייה בתל אביב, ב-5 באוקטובר 1952. במרתף משרד החוץ נעצר אז צעיר, ניצול שואה, שנשא בכליו מטען חבלה רב עוצמה. שמו היה דב שילנסקי, לימים מראשי הליכוד ויושב ראש הכנסת. לוטן, שנחשד שהיה מפקדה של הקבוצה שיזמה חבלה זו, נעצר גם הוא ל-15 יום.

העולם הזה, 16 באוקטובר 1952, עמוד 5  

ביולי 1955 נחקר לוטן בחשד שהיה מעורב בהנחת מטען נפץ בביתו של ישראל רוקח, שר הפנים וראש עיריית תל אביב לשעבר, אך הוא שוחרר לאחר שסיפק אליבי.

מעריב, 24 ביולי 1955

מי היה אותו יעקב לוטן, שעשה שימוש גם בשמות יעקב הבל ודן נמרוד?

לוטן (2002-1923), או בשם הולדתו יעקב הבל, נולד למשפחה חסידית אמידה בפולין. בגיל 13 ברח מהבית, עלה לארץ ישראל והצטרף לפלוגת גיוס של בית"ר בראש פינה ובבאר יעקב. בהמשך היה פעיל באצ"ל. בימי מלחמת העולם השנייה הצטרף לצבא הבריטי אבל בנובמבר 1943, לאחר שנוכח בהתנהגותם המחפירה של הבריטים בשעת חיפוש נשק בלתי חוקי בקיבוץ רמת הכובש, החליט לערוק. הוא נתפס, נשפט ונדון לתקופת מאסר קצרה. לאחר סיום המלחמה נסע לוטן לאירופה בשליחות אצ"ל. הוא שימש נציג אצ"ל בגרמניה ופעל לרכישתה ושילוחה של הספינה 'אלטלנה' (הוא חזר לארץ יום אחרי שזו הוטבעה). לוטן התגייס לצה"ל ואף הספיק להילחם בשלביה האחרונים של מלחמת העצמאות. לאחר שחרורו החל לעבוד בחברת 'אבן וסיד' (שהייתה חלק מ'סולל בונה' ההסתדרותית), אולם התפטר משום שתכנן לנסוע לארצות הברית וללמוד שם. נסיעה זו השתבשה לאחר שלוטן נחשד במשלוח פצצה לקנצלר גרמניה קונרד אדנאואר. 

בכל אותו הזמן שימש לוטן גם כעיתונאי בכיר בעיתון חירות, שם היה לו מדור קבוע בשם 'זכור את אשר עשה לך עמלק', בו הטיף נגד השילומים ונגד כל פיוס עם גרמניה. כך למשל, ב-6 בינואר 1952, בשבוע שבו נדרשו חברי הכנסת להצביע בסוגיית קבלת השילומים מגרמניה, כתב לוטן מאמר ובו השתמש בלשון קיצונית. את חברי המפלגה הפרוגרסיבית, שהיו ברובם יוצאי גרמניה, הוא כינה 'פולקסדויטשה' (כינוי שהנאצים השתמשו בו להגדרת גרמנים אתנים), לא פחות.

לוטן היה קרוב לוודאי קיצוני מדי אפילו בשביל ראשי תנועת חרות. הוא הצטרף למערכת העיתון סולם, שערך ישראל אלדד (שייב), ובו פרסם כתבות חריפות אף יותר. לשיא קיצוניותו הגיע ברשימה שכותרתה הייתה 'למה ובעד כמה נמכרה תנועת ה"חרות" לד"ר גולדמן', ובה מתח ביקורת על מפלגת חרות שהצטרפה ל'קונגרס היהודי העולמי' בראשותו של נחום גולדמן, שנודע כמתון בהשקפותיו המדיניות. מאמר זה התפרסם בסולם, ב-17 בינואר 1954, ימים ספורים לפני שהחל לוטן לעבוד כעורך מהדורת היידיש של העולם הזה.

התשובה לשאלה כיצד התמנה איש ימין קיצוני כל כך לתפקיד בכיר בהעולם הזה היא פשוטה: באותם ימים לא נחשב עיתון זה לביטאון שמאל אלא לעיתון אנטי-ממסדי. הממסד זוהה עם מפא"י של בן-גוריון ועם שירותי הביטחון, שהואשמו כמי שפועלים בשירותה של מפלגת השלטון.

אבל עמדותיו של לוטן היו מורכבות יותר, ולפעמים סותרות. כך למשל, במאמר מערכת שפרסם בוועלטשפּיגל ב-29 באפריל 1954 הוא טען כי רק בן-גוריון יכול להנהיג את העם ולהציל את ישראל מהסכנה הביטחונית האורבת לה. אמנם, לשם כך עליו לנטוש את מפלגתו הסוציאליסטית מפא"י, מאחר ומספרם של חסידיו מחוץ למפא"י רב יותר מאשר במפא"י עצמה. מאמר זה זכה לגינויים מימין ומשמאל: הן בעיתון הימני חרות (ב-19 במאי, בחתימת מ' בן-עמי), הן בביטאון מפא"י דבר (ב-2 ביוני 1954, בחתימת י' בן עדי).

איך התגלגל לוטן לזרועותיו של אורי אבנרי? אפשר לשער שה'שדכן' היה עורך הדין שמואל תמיר, שבשנת 1954 ייצג את מלכיאל גרינוולד במשפט בינו לבין ישראל קסטנר. גרינוולד, שהאשים את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים ולפיכך נתבע למשפט דיבה על ידי קסטנר, תפס מקום של כבוד בהעולם הזה של אותם ימים, שכן נתפס כמי שנלחם בממשלת בן-גוריון. תמיר היה גם פרקליטו של לוטן, לפרק זמן קצר, בפרשת הנחת הפצצה המשרד החוץ.

נחזור לעיתון עצמו ונעיין בתכניו.

ככלל, המהדורה ביידיש הייתה זהה למהדורה העברית. המאמרים פשוט תורגמו ליידיש. אלא שמטבע הדברים, המהדורה ביידיש כללה את התכנים (כולל עמוד השער) של הגיליון העברי מן השבוע הקודם...

בגרסה ביידיש היו פחות דפים (12 עמודים, לעומת 20 במהדורה העברית), וגם המחיר היה בהתאם (220 פרוטות לעיתון ביידיש, לעומת 300 לעיתון בעברית). גם התמונות היו זהות בשתי המהדורות, אך כיוון שהתכנים ביידיש התפרסמו שבוע מאוחר יותר נוצרו לעיתים עיוותים. כך לדוגמה, דיוקנו של יגאל אלון הופיע על שתי המהדורות שראו אור ב-25 במארס, אולם התכנים של המהדורה ביידיש תאמו את הגיליון העברי שהופיע שבוע קודם. הכתבה על יגאל אלון לא נכללה בהן והתמונה הייתה בלתי מובנת.  

נבחן אפוא גיליון אופייני של וועלטשפיגל, הוא הגיליון שתמונתו המיותמת של יגאל אלון נדפסה בשערו.

בדף השער נזכרים הנושאים הבאים: 

• הרצח הנורא בדרך לאילת, כשהכוונה היא לטבח במעלה עקרבים (17 במארס 1954), שבו נרצחו 12 נוסעים באוטובוס אגד שעשה דרכו לתל אביב.

• איך ציירתי את סטאלין, מאת יחיאל בשן.

• ריאיון מיוחד עם ד"ר יוסף אשרמן, מנהל מחלקת נשים בבית החולים הדסה בתל אביב, על הפלות מלאכותיות.
• במרדף אחרי כלה.

ובתוך הגיליון, בין השאר: 

• מכתבים למערכת: הקוראים חיים גרוסמן ויחיאל צוקרמן מיפו, וכן מנשה שטולמן מנתניה, מביעים את שמחתם על הופעת השבועון ביידיש ומקשרים בינו לבין עיתוני היידיש הגדולים שהופיעו בפולין לפני המלחמה; הקורא שמעון שיפמן מירושלים, מספר שאינו מסוגל למצוא עבודה והוא חי בקושי על קצבה סוציאלית; הקורא מ"י, פקיד ממשלה מבני ברק, מתלונן על שחיתות וביורוקרטיה ועל קנס שקיבל כאשר ניסה לקבל רישיון להחזקת מקלט רדיו.

• חיפשתי כלה: כתב העיתון התחזה לרווק צעיר המחפש שידוך. תחקיר מעמיק ומרתק על שוק השידוכים. 

חיפשתי כלה

• חדשות חוץ: כתבה על פורפיריו רובירוזה, דיפלומט ונער שעשועים מהרפובליקה הדומיניקנית, שהיה כנראה גם רוצח שכיר בשירות הדיקטטור רפאל טרוחיו. 

• כתבה ‏על הסרט הצרפתי 'משחקים אסורים'.

• ידיעה על צייר רחוב בחיפה שלא הצליח למכור תמונות של מלאכים. בייאושו הסיר את הכנפיים מן המלאכים, הלבישם בבגדי חאקי ומכר את התמונות לתיירים כתמונות של חיילי צה"ל. ידיעה אחרת מספרת על סוחר תמונות לונדוני שאולץ להסיר מחלון הראווה ציור של אישה בעירום, שכן פניה היו דומות לפני המלכה אליזבת. 

• כתב העיתון יחיאל בשן, יליד פולין, שהוגלה על ידי שלטונות ברית המועצות, מספר על החיים בגולאג. ככל שביררתי כתבה מרתקת זו הופיעה רק במהדורה ביידיש. 

ציירתי את סטאלין

• העולם היהודי: כתבה על דייויד שיין, איש עסקים יהודי עשיר, שגויס לצבא ארצות הברית והפך לדמות שנואה בשל קשריו עם עורך הדין רוי כהן (שהתפרסם לשמצה בסיוע הפעיל שהגיש לסנאטור ג'וזף מקארתי). 

• כתבה פוליטית על ראשי הקיבוץ המאוחד.

• ריאיון מיוחד: תחקיר על הפלות מלאכותיות ושיחה עם הגינקולוג ד"ר יוסף אשרמן. בישראל של 1954 זה היה נושא נועז ביותר. 

• חידון רגליים: הקוראים התבקשו לצפות בתשע תמונות של רגלי נשים ולנחש מה עושה האישה המחוברת לרגליים הללו: האם היא עוברת טיפול במכון ליופי, התעוררה משנתה, מודדת שמלה, או נבדקת על ידי הרופא. נזכיר שוב כי השנה היא 1954 – לפני שבעים שנה – ואף אחד לא שמע אז על 'החפצה'. 

חידון הרגליים

וועלטשפּיגל החזיק מעמד פחות משנה. בסך הכל יצאו 12 גיליונות. למיטב ידיעתי אוסף שלם נמצא רק בספרייה הלאומית בירושלים. 

מדוע הפסיק העיתון לצאת? ממרחק הזמן אין בידינו תשובה ודאית, אך גם לא קשה לשער. אפשר להניח שתקוותם של עורכי העיתון למספר מנויים גדול בארץ, ובעיקר בחו"ל, נכזבה. בכל גיליונות העיתון לא נדפסו מודעות פרסום וברור שעיתונים לא יכולים להתקיים לאורך זמן ללא הכנסות ממודעות. בעלי עסקים וחברות גדולות במדינת ישראל הצעירה לא התלהבו לפרסם מודעות ביידיש, וכנראה שגם מספר המנויים היה קטן.

מה עלה בגורלו של יעקב לוטן? לאחר שהעיתון ביידיש נסגר הוא עבד במשך תקופה קצרה בעיתון הבוקר, שהיה מזוהה עם 'הציונים הכלליים' (מפלגת ימין מתונה שייצגה את האינטרסים של בעלי הבתים והתעשיינים). ב-1956 הוא היגר לקנדה, גר במונטריאול ועשה שימוש בשם העברי למהדרין 'דן נמרוד'. בקנדה עבד לוטן כמורה וכמו"ל בנושאים יהודיים וישראליים. לאחר 'המהפך' ועליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 חזר לוטן למלאכת הכתיבה ועסק באינטנסיביות בתעמולה פרו-ישראלית מנקודת מבט ימנית קיצונית. אחד מספריו, שנדפס בשנת 1984, נקרא: Peace Now: Blueprint for National Suicide, ובעברית: שלום עכשיו: מרשם להתאבדות לאומית, ואין כאן מה להוסיף... ממרחקים, בשבתו במונטריאול, ידע הפטריוט לוטן-נמרוד להגן על מאיר כהנא ולהטיף מוסר ל'תבוסתנים' שנשארו בישראל (עוד על האיש והגותו ראו מרדכי ניסן, 'דן נמרוד [2002-1923]: ציוני לכל החיים', נתיב, 3 [2002] עמ' 103-102).

וועלטשפּיגל, כמו גם אביו מולידו העולם הזה, נמצאים מזמן בעולם הבא, אך האפיזודה קצרת הימים של העיתון ביידיש, וגלגוליו של עורכו הראשי ראויים למחקר נוסף.

מחדל יום כיפור של ד"ר מלכיאל זוארץ ז"ל

מאת רמי נוידרפר

לאחר מותו של אורי אבנרי הועלו למרשתת כל גיליונות השבועון העולם הזה בתקופה שבה אבנרי היה העורך הראשי של העיתון (יחד עם שותפו וסגנו שלום כהן). כל הגיליונות שבין השנים 1989-1950 סרוקים באיכות גבוהה וזמינים לקריאה, להורדה ולחיפוש. זהו אוצר בלתי רגיל להיסטוריונים, לחוקרי התרבות הישראלית, לבני אותו הדור ולחובבי נוסטלגיה. האנשים האנונימיים, שעשו את מלאכת הקודש הזו שלא על מנת לקבל פרס, ראויים לכל שבח ותודה. מנקודת המבט שלי הם זכו לא רק ב'עולם הזה' אלא גם בעולם הבא...

העולם הזה של אורי אבנרי התמקד בשלושה תחומים: חדשות שוטפות ומלחמה בלתי מתפשרת בממשלות ישראל, מימי מפא"י והמערך ועד הליכוד; רכילות על מפורסמים ומפורסמות בחברה הישראלית (בעיתון היה מדור פופולרי שנקרא 'רחל מרחלת על כל העולם'); פורנו 'רך', בעיקר בשער האחורי הסנסציוני. אחרי 1967 נשא העיתון בגאון את דגל המאבק בכיבוש וקידם את חזון הקמת מדינה פלסטינית לצדה של מדינת ישראל. 

כל מי שיעיין במאות גיליונות העיתון שנסרקו ונמצאים באתר יחוש בשינויים האדירים שעברה החברה הישראלית מימי הצנע של שנות החמישים ועד ימי הנהנתנות שאפיינו את תקופת האינפלציה האדירה של שנות השמונים המוקדמות.

אורי אבנרי, 1965 (צילוםף משה פרידן; אוסף התצלומים הלאומי)

בין שאר האוצרות שמזומנים לחובבי הז'אנר נמצאים גם מאות פרקים של המדור הסאטירי האהוב 'ZOO הארץ'.  

מדור זה, אביו מולידו של 'ניקוי ראש', הופיע בין השנים 1976-1973, ולימים שימש דגם לאין ספור מופעי הומור וסאטירות פוליטיות. מייסדו ועורכו הראשון, הפיקטיבי כמובן, היה הדוקטור מלכיאל זוארץ ז"ל. דמותו של אותו זוארץ, עיתונאי קשיש ונרגן, ציוני ימני, שכתיבתו ספוגה בססמאות חסרות שחר ובקלישאות נבובות, התבססה על דמותו של דוקטור הרצל רוזנבלום, עורך העיתון ידיעות אחרונות (בפועל, למרות תוארו, רוזנבלום לא היה העורך אלא רק כותב מאמרי המערכת). 

ד"ר הרצל רוזנבלום, 1977 (צילום: יעקב סער; אוסף התצלומים הלאומי)

את המדור הסאטירי 'ערכו בפועל' 'ממשיכי דרכו יבדל"א' של הדוקטור: ב. מיכאל, חנוך מרמרי, קובי ניב ואפרים סידון (הם כינו את עצמם בשם סחב"ק). לימים עזב ב. מיכאל את המדור. זו הייתה סאטירה שמאלנית, עוקצנית ושוחטת פרות קדושות, שבמובנים רבים המשיכה את הקו הסאטירי שהתוו עמודי הסאטירה בעיתון ידיעות אחרונות, שכונו 'פַתַחלֶנד', ובהם השתתפו עמוס קינן, חיים חפר, בועז עברון ואחרים, ועם מחזותיו של חנוך לוין. ובנוסף היו גם בדיחות 'גסות', שלא ממש התאימו לטעמם השמרני של בני הדור.

בשנת 1975 ראה מבחר מן המדורים הללו בספר שהיה לרב-מכר וראה אור בשתי מהדורות נוספות – ZOO ארץ ZOO?, בתוספת איורים וקריקטורות של דודו גבע ודיק קודור.

ב-2 ביוני 1976 הופיעה בעיתון העולם הזה ידיעה קצרה שבישרה כי 'דוקטור מלכיאל זוארץ ז"ל לקה בהתקף של עייפות וביקש לצאת לחופשה. לפיכך לא יופיע המדור במשך שבועות אחדים'. כך הודיעו העורכים על סופו של המדור הסאטירי האהוד.

בגיליון שראה אור ב-3 באוקטובר 1973, שבוע לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, קרה לעורכי המדור הסאטירי מקרה מביך, שכמובן לא יכלו לחזותו מראש. 

תחת הכותרת 'מה תקרא ביום ראשון הבא בעיתונים', הופיעה רשימה של ידיעות סתמיות וטיפשיות על אירועים חסרי חשיבות שהתרחשו כביכול ביום הכיפורים תשל"ד וחזרו על עצמן מדי שנה: 'מעגלי חוגגים ליד הכותל',  'תנועה מעטה בכבישים', 'נרגמו מכוניות בבני ברק' ומגן דוד אדום טיפל בעשרות מקרי התעלפות. 

אמנם, בעמוד המקביל התפרסמה קריקטורה חריפה, שכותרתה 'הזמן פועל לטובתנו', שחזתה אסון מתקרב מאחורי הססמאות היהירות והשאננות של מנהיגי המדינה. אולם אין ספק שאיש מעורכי המדור, כמו כל אזרחי ישראל באותה עת, לא העלה בדעתו את המלחמה שתתחיל בתוך כמה ימים.

ואכן, כותרות העיתונים של 'יום ראשון הבא' היו כמובן שונות לחלוטין מן הצפוי. מדינת ישראל מצאה את עצמה בפתחה של מלחמה נוראה, ששינתה את ההיסטוריה שלה ושלנו. 

גם שער העולם הזה באותו יום ראשון היה אחר לגמרי. העיתון הופיע במהדורה קצרה (8 עמודים), ואין צריך לומר שהמדור הסאטירי יצא לחופשה של כמה שבועות.

זמן לא רב אחר כך כבר החלו בכל העיתונים לעשות שימוש במילה 'המחדל' שנכנסה מאז לשפתנו. עורכי המדור הציעו את 'אלבום שירי המחדל' (3 בינואר 1974).

כעבור שנה, בגיליון יום הכיפורים שהתפרסם ב-23 בספטמבר 1974, ניסו עורכי המדור הסאטירי לתקן במידה מסוימת את 'המחדל' של השנה הקודמת. המדור הציג בפני הקורא שתי אפשריות 'את זה או את זה תקרא ביום שישי בעיתונים'. מצד ימין נדפסו התחזיות הטיפשיות של 1973, ומצד שמאל תחזיות למלחמה חדשה – 'קרבות עזים בגולן, בבקעה ובמרחב סיני'. מצד ימין 'מעגלי חוגגים ליד הכותל', ומשמאל 'מעגלי מקוננים'; מצד ימין 'תנועה מעטה בכבישים', ומשמאל 'תנועת שריון בכבישים'; מצד ימין 'נרגמו מכוניות בבני ברק', ומשמאל 'אש מרגמות בבני ברק', וכדומה.

באותו גיליון הופיעה גם 'תחרות' היתולית לילדים: מי שיכתוב שיר, סיפור, ציור או בדיחה, שתנציח באופן חד וממצא (כך!) את ניצחון ישראל, הוא הוא יהיה מרים המורל של 'ZOO הארץ'. בין הפותרים נכונה יוגרלו צווי גיוס...

גמר חתימה טובה לכל קוראי הבלוג.

'השקף על ארצך מאווירון': הטיסות המסחריות הראשונות בארץ ישראל

מפת מסילות רכבת ונתיבי תעופה לפלשתינה (א"י), 1930 בערך (PPPA)

מאת רמי נוידרפר

כסקרן בלתי נלאה אני אוהב לשוטט בארכיונים של מסמכים ישנים. כמעט בכל פעם אני מוצא שם מסמכים או תמונות שמעוררים את דמיוני ומוציאים אותי למסע קצר אל העבר. אני אוהב במיוחד לגלוש באתרים של בתי מכירות פומביות. אפשר למצוא שם פריטים נדירים ומפתיעים שלא יימצאו בשום מקום אחר.

לאחרונה מצאתי באתר המכירות הפומביות הוותיק 'קדם' מודעה תלת-לשונית שעוררה את סקרנותי. ה'חפירה' במה שהסתתר מאחורי מודעה זו הובילה אותי אל הטיסות המסחריות הראשונות מנמל התעופה שמוכר היום כנתב"ג, אל קו הרכבת שנעלם, אל מייסד המטאורולוגיה העברית ואל כפרים ערביים שחרבו במלחמת העצמאות. 

'השקף על ארצך מאוירון', קוראת המודעה בעברית, באנגלית ובערבית. תוכל לעשות זאת עם 'אוירוני קבינה נוחים ומודרניים של חברת "מיסר לתעופה" מונהגים על ידי טייסים בריטים מנוסים'. 

קדם – בית מכירות פומביות (לחיצה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה)

הבה נחפור קצת במודעה... 

הנה הגדלה של הטקסט בעברית:

א. מתי יצאו הטיסות, לאן טסו וכמה זה עלה?

וזו התכנית: ב-31 במארס וב-1 באפריל יצאו טיסות מכפר יונס במשך כל היום. לאן הגיעו? לא ברור מהכתוב. כנראה שהמטוס המריא, עשה 'סיבוב' באוויר ונחת בחזרה. בילדותי קראנו לזה 'טיסה בשמי הארץ'...

ב 2 באפריל יצאו מחיפה טיסות נוסעים במשך כל היום, ולמחרת – טיסה לקהיר.

ניתן לשכור אווירון נוסף, מספרים כותבי המודעה, בין 31 במארס ל-3 באפריל, ולטוס אתו בכל רחבי הארץ.

והמחירים? שווים לכל נפש!

טיסות הנוסעים 'הקטנות', כלומר סיבוב בשמי הארץ, עלו 250 מיל לאיש; טיסות מעל יפו ותל אביב מכפר יונס עלו 500 מיל; הטיסה לקהיר הייתה כבר עניין רציני ויקר – היא עלתה חמש או שש לירות ארץ ישראליות (ההבדל במחיר קשור אולי במיקום בתוך המטוס).

איפה נמצא שדה התעופה של כפר יונס? כנראה שכמונו, גם בני הזמן לא הכירו היטב את המקום ועל כן יש הסבר בגוף המודעה: 'כפר יונס נמצא במרחק של 10 מילים ממזרח ליפו ותל אביב ו-3 מילים מצפון ללוד בדרך הכביש ונפגש עם קו הרכבת מלוד לחיפה'.

איך מגיעים לשם? אפשר להגיע דרך רמלה ולוד ואפשר גם מיפו או תל אביב דרך פתח תקווה וּוילהלמה (וילהלמה הייתה מושבה טמפלרית שנוסדה ב-1902, והיום נמצא על שטחה המושב בני עטרות).

ויש גם רכבות שתעצורנה בשדה התעופה של כפר יונס ביום שישי ובשבת. אפשר למשל לצאת מיפו ותל אביב בשעה 10:00 ולהגיע לכפר יונס ב-10:35. אפשר להגיע לשם גם ברכבת מירושלים או מחיפה. כדאי לשים לב שהרכבות נסעו בשבת – הוכחה לכך שטענות הסטאטוס-קוו למיניהן אינן נכונות. תחבורת הרכבות בשבת הופסקה זמן קצר לאחר הקמת המדינה רק בשל לחץ פוליטי של המפלגות הדתיות.

בכפר יונס, כך מסופר במודעה (ראו בתחתית האיור הראשון), יש 'מקומות מחסה וקורת רוח'. אפשר להניח שהכוונה למחסה מפני רוחות קרות, אבל אולי זהו גם משחק מילים והכוונה גם לשביעות רצונו של ציבור המשתמשים בשירותי התעופה.

ב. מתי והיכן?

המודעה הזו עוררה את סקרנותי. היכן נמצא כפר יונס ומה נשאר ממנו? איזה מין שדה תעופה היה שם? מהי חברת 'מיסר לתעופה', ומתי בדיוק התרחשה כל ההתעופפות הזו?

'מלחמת חפירות' קצרה באינטרנט ובארכיונים העלתה תשובות לרוב השאלות.

קודם כל, על איזו שנה מדובר? במודעה לא צוינה השנה, אך ברור שמדובר בשנת השלושים. מלוחות הזמנים עולה כי 31 במרץ ו-1 באפריל חלו ביום שישי ובשבת בהתאמה רק בשנים 1933 או 1939. בהמשך נגלה באיזו שנה בדיוק מדובר.

מהי חברת התעופה? מדובר בחברת התעופה המצרית Misr Airwork (ובערבית مصر للطيران, Miṣr liṭ-Ṭayarān). חברה זו הוקמה בשנת 1932 על ידי ‏טייס בריטי בשם אלן מונץ (Muntz).

כרזה של Misr Airwork, 1934

אלן מונץ (ויקיפדיה)

אלן מונץ (1985-1899), כפי שלמדתי מערכו בוויקיפדיה באנגלית, התגייס לצבא הבריטי ושירת בצרפת בשלהי מלחמת העולם הראשונה. אחר כך השלים תואר בהנדסה אווירונאוטית באוניברסיטת קיימברידג'. בשנת 1928 הקים יחד עם שותפו ניגל נורמן חברה בשם Airwork Services, שסיפקה שירותים שונים לחברות תעופה. בשנת 1931, במהלך טיול במצרים, צץ במוחו של מונץ הרעיון להקמת חברת תעופה ראשונה מסוגה במדינה זו. ב-31 בדצמבר של אותה שנה העניקה לו הממשלה המצרית (שהייתה אז תחת שליטה בריטית) זיכיון בלעדי לאספקת שירותי תעופה במדינה. חברת התעופה הלאומית המצרית שהקים מונץ הייתה חברת התעופה הלאומית השביעית בעולם.

הטיסות החלו כבר בשנת 1932. תחילה היו אלה בעיקר טיסות פרטיות במטוסים שכורים. בשנת 1934 החלה חברת 'מיסר' לערוך טיסות בינלאומיות, והיעד הראשון היה פלשתינה (א"י).

ומהו 'כפר יונס' ואיפה הוא נמצא היום? מיקומו המדויק צוין במודעה, אולם שמו העברי שובש. הנוסח באנגלית ובערבית (תודה לעופר ברודץ' שתרגם) מאפשר לנו לדעת היכן היה המקום המדויק ממנו המריאו הטיסות. ובכן, מסלולי ההמראה נסללו ליד כפר ערבי ושמו ג'יניס. לא היה זה כפר של ממש, אלא תחנת רכבת שנקראה כפר ג'יניס (Kafr Jinnis) והייתה תחנת הרכבת הראשונה במסלול שהוביל מהעיר לוד צפונה.

בתצלום אוויר אפשר לראות כמה קרוב אתר חרב זה לנתב"ג של ימינו, עד שאפשר לקבוע שהוא חלק בלתי נפרד ממנו.

Mapcarta

על תחנת הרכבת הזו מצאתי מידע במחקרו של אבי ששון, 'סקר מסילת הברזל הבריטית מלוד ללובאן', במעבה ההר: מחקרי הר אפרים ובנימין, ב, תשע"ג; וכן ברשימה מפורטת משנת 2013 של מיכאל יעקובסון, 'סיבוב בכפרים ערבים סמוך לנמל התעופה בן גוריון', בבלוג שלו 'חלון אחורי: ארכיטקטורה ואידיאולוגיה בדינסילנד מקומי'. 

יעקובסון כלל ברשימתו גם את התמונה היחידה (כנראה) של תחנת הרכבת, שצולמה בשנות השלושים או הארבעים.

בשנת 1931 יצאה תחנת כפר ג'יניס משימוש כתחנה לרכבות משא ופעלה רק כתחנה לרכבות נוסעים.

בזמן מלחמת העולם השנייה הקים הצבא האמריקני (!) באותו מקום מסילת ברזל קצרה שהובילה פצועים אמריקנים לבית החולים הצבאי בתל ליטוינסקי (כיום בית החולים שיבא, תל השומר). לאחר קום המדינה הוקמה במקום תחנת רכבות משא של רכבת ישראל, שנקראה 'תחנת רכבת תעופה'. הרכבות בקו זה נסעו אל שדה התעופה לוד הסמוך והובילו בעיקר דלק מטוסים. בשנות החמישים חדלה המסילה מלהוליך רכבות.

מפה בריטית מסוף שנות השלושים מראה כי תחנת הרכבת נמצאת סמוך מאוד למסלולי שדה התעופה לוד (Lydda Airport), הידוע כיום כנתב"ג, נמל התעופה על שם דוד בן-גוריון. אנו רואים במפה כי ממערב למסילת הברזל וקצת מצפון לתחנה, נמצא מקום בשם חירבת כפר ג'יניס, וממזרח לה יישוב בשם אל-קוראמה. האם גרו אנשים בחירבה זו? עד מתי שרד הכפר ומתי נחרב?

וכך נראית מפת האזור היום:



העובדה שהמודעה שאיתה התחלנו את המסע (או שמא את הטיסה) לא ציינה את שמו של שדה התעופה אלא רק 'כפר יונס', מביאה למסקנה כי טיסות חוויה אלה נערכו בשנת 1933, לפני סגירת תחנת הנוסעים ולפני הקמת שדה התעופה לוד, שהקמתו החלה בשנת 1935 והמסלולים הראשונים מבטון נחנכו בשנת 1937.

ג. הציורים של רודולף פייגה 

כיצד 'חיו' זה עם זה שדה התעופה לוד והכפר הערבי הסמוך כל כך? משהו על כך הביא נדב מן, במדורו 'טיול לעבר', (Ynet, דצמבר 2012).

מן איתר חוברת מצוירת שהשתמרה בעיזבונו של ראובן (רודולף) פייגה (1948-1889), מייסד מדע המטאורולוגיה בארץ ישראל והמנהל הראשון של השירות המטאורולגי. פייגה, יליד ברסלאו (היום וורוצלב שבפולין), נמלט מגרמניה בשל רדיפות הנאצים ועלה לארץ ב-1935, לאחר שהשתתף במכביה שנערכה באותה שנה. כאן הקים מכון מחקר שנתן שירותים לגורמים שנזקקו למידע מטאורולוגי, ובין השאר סיפק שירותי חיזוי מזג אוויר לשדה התעופה החדש בלוד. כשהוקם שדה התעופה גרו פייגה ובני משפחתו בשטח השדה, בבניינים שהוקמו עבור העובדים. בשעות הפנאי צייר פייגה להנאתו את מה שראו עיניו בסביבה, ומתחת לציורים רשם כתובות היתוליות מחורזות בגרמנית. הבה ונתבונן במקצתם (ציורים נוספים והסברים מאירי עיניים הובאו במאמרו הנזכר של נדב מן).

בציור הראשון נראה הטרמינל הראשי הידוע של שדה התעופה בלוד, ולידו בניין גדול בהרבה ועליו הכתובת 'המכון המטאורולוגי של פייגה' (אפשר להניח שבמציאות בניין זה היה צריף קטן). מאחורי הטרמינל מוצבות אנטנות שנועדו לאיכון שדה התעופה ולכיוון המטוסים אל המסלול.

בציור אחר נראה אדון פייגה – כובע שעם טרופי לראשו, מטרייה בידו ומקטרת בפיו – צועד-רץ עם בת זוגו אחרי אוטובוס מספר 12, שעושה את דרכו מרחוב סלמה ביפו אל שדה התעופה. שימו לב לשלט 'גזוז' מצד שמאל, המסמן את מיקומו של דוכן למשקאות קרים.

האיור הבא פחות משעשע. היו אלה ימי המרד הערבי הגדול, שכונה ביישוב היהודי בשם 'מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט'. כאן אנו רואים את תוצאות מעשי החבלה של פורעים ערבים בני הכפר ג'יניס (השם KAFR JINIS רשום על גג המבנה הבוער): מבנה תחנת הרכבת (ראו בצילום למעלה) עולה באש, פיצוץ המסילה וקווי הטלגרף שהובילו לשדה התעופה.

תרגום מילולי: להבות פורצות לשמים / לילה. זה מתפוצץ / רואים קהל מרחוק / הרכבת נפלה. המסילה נפלה. הבית נפל. החוט
נפל / ורק הבירוקרטיה נשארת כאמצעי קשר

הבריטים הקימו מערכת שמירה על שדה התעופה בלוד. בציור נראה  סמל בריטי ושני 'גפירים' עבריים.

תרגום מילולי: הגדר, אם היא חשמלית / מפחידה את השודדים / הגפיר והפּילבוקס עושים את זה / 
הסמל הבריטי צוחק / אם הוא מתנפח כמו טווס / אבל חוץ מזה הוא פושר

לאחר שבקבוק תבערה ריק נזרק על ביתו של פייגה ליד שדה התעופה, הועברו העובדים למבנה יותר מוגן.

תרגום מילולי: שנאפס הוא אחת מאותן מתנות / שגברים בוגרים אוהבים / עם זאת, בקבוק ריק לתוך הבית / 
הופך אותך לחסר נשימה!

עובדי שדה התעופה עוברים ל'דיור מוגן' בגלל התקפות הערבים

בדצמבר 1938 תפס הצבא הבריטי את מגדל הפיקוח בשדה התעופה. בציור הבא אפשר לראות את הקיר העגול של מגדל הפיקוח במבט מבפנים, את החיילים שהביאו את ציודם ומשתרעים על המיטה והערסל. על הקיר משמאל נמצאת צנרת התקשורת הפניאומטית שבין קומות המגדל. למעלה משמאל, ציור של טרמינל לוד בינואר 1936, ומימין – אותו מבנה בינואר 1939, כאשר משני צדדיו כבר הוקמו מגדלי אנטנות.

אחריתו של רודולף פייגה הייתה עצובה. לאחר הכרזת המדינה שוייכה יחידת החיזוי המטאורולוגי למשרד התחבורה ופייגה התמנה להיות מנהלה. שבוע אחר כך, ב-28 במאי 1948, הוא נהרג בהפגזה בירושלים ונקבר בבית העלמין בסנהדריה.

הנה סרט תיעודי המתאר את פרשת חייו:

ומה קרה לכפר ג'יניס?

ראשית היווסדו לוטה בערפל, אך ידוע כי במאה ה-16 כבר היה כפר מוסלמי בשם זה, שנבנה סביב מצודה צלבנית קטנה. סופו של הכפר, לעומת זאת, ידוע. ב'מבצע דני' (13 ביולי 1948) נכבש הכפר בית נבאלא, שכפר ג'יניס כבר היה חלק בלתי נפרד ממנו. בהוראת ההנהגה הערבית התפנו כ-2,680 תושבי בית נבאלא ולאחר כמה חודשים (13 בספטמבר 1948) נהרסו כל בתיו בידי צה"ל, פרט למבנה המנדטורי של בית הספר לבנים. על אדמות הכפר הוקמו היישובים כפר טרומן ובית נחמיה.

בעלי התוספות

כתב אבישי ליוביץ':

אני מצרף מודעת פרסומת מראשית שנות השלושים על טיסות מסחריות מעל תל אביב. המודעה, השמורה בארכיון עיריית תל אביב-יפו, מסתימת בהמלצה החביבה 'עליך לעוף בהחלט':

כמו כן, מצוייה אצלי גלויה שנשלחה בדואר אוויר מפולין לסבא של אשתי בארץ ישראל. על הגלויה הוטבעה חותמת עם דמות אווירון ועם הכיתוב העברי 'מעוף ראשון פולניה–ארץ ישראל, 27 באוקטובר 1936'. 

כתבה ד"ר עדינה בר-אל:

אגב טיסות לארץ ישראל בשנות השלושים, אוסיף טיפה משלי על הטיסה הראשונה מוורשה לארץ ישראל. מידע זה התפרסם בעיתון עולמי של רשת בתי הספר 'תרבות', בגיליון שיצא לאור בוורשה ב-13 בנובמבר 1936. ראו את צילום השער של גיליון זה, ואת הידיעה שנלוותה לו: 'ארוחת הבוקר בוורשה וארוחת הערב בתל אביב (למרות שהאווירון בכלל הגיע לחיפה...)

 כתב חיים פילון:

הצילום המצורף נמצא באלבום של הוריי, דבורה לבית חיסין וישראל פינקלשטין. מופיעות בו משפחות חיסין, יעביץ' ודוביצקי. בגב הצילום רשום: 'פורים 1928'. בעזרת האתר 'עיתונות יהודית היסטורית' הגעתי לעיתון דבר מיום 14 במארס 1928, וכך גם הבנתי מה היה אותו אירוע.