חודשיים בתש"ח: יומנו של חייל, עולה חדש מהונגריה

משה הרצל, כותב היומן, בימי הקרבות (האתר אינו מזוהה)

מאת טובה הרצל ודוד פרנקלין

משה י' הרצל (1990-1924), נולד בעיירה Dunaföldvár שבהונגריה, וגדל בעיר שולטוואדקרט (Soltvadkert). הוא קיבל חינוך דתי קפדני ולמד בישיבות שונות. עם הכיבוש הגרמני, במארס 1944, הוא נשלח בכפייה למחנה עבודה. 

משה הרצל עונד טלאי צהוב, כנראה במחנה עבודה גרמני בהונגריה

בתום המלחמה, בה נספתה מרבית משפחתו, הוא הגיע לבודפשט. שם הצטרף להכשרה ציונית לקראת עלייה ובמהלכה למד להיות חשמלאי. 

מסיבת פרידה בבודפשט מן העולים לארץ. משה יושב שלישי משמאל לפמוט

משה עלה ארצה בגפו באפריל 1948 – לפני 75 שנה בדיוק – ומיד הצטרף ל'הגנה'. 

היומן שכתב עם עלייתו ארצה ונותר בעיזבונו פותח צוהר לאירועים היסטוריים, ובעיקר לנקודת מבט אישית, לעתים צינית, של חייל פשוט. כך תוארו בדרך אגבית לחלוטין ההכרזה על הקמת המדינה ונפילת הרובע היהודי וגוש עציון. לצד אלה, הוא תיעד גילויים של התלהבות מפריצת 'דרך בורמה' או התרגשות ממפגש עם תלמידי ישיבה בעלי חזות חרדית שהתגייסו לכוח הלוחם. נקודת המבט האירונית של עולה חדש צעיר – תלמיד ישיבה חרדי ובן עיירה ששרד את סבלות השואה, הזדהה עם הציונות ועלה ארצה לבדו – היא ייחודית. יומנו מספק אשנב הצצה לא רק לחווית ההתערות המזורזת במולדת החדשה (גיוס מיידי, מפגש עם נופי התנ"ך, חמסינים במשלט ועוד), ובעיקר להתנהלות הלא כל כך מסודרת של הצבא ומוסדות המדינה בראשית דרכם. 

היומן פותח בהפלגה, כנראה מהעיר מרסיי, בשבת, 17 באפריל 1948, באוניית המעפילים 'פרובידנס'. כעבור תשעה ימים, לרבות יציאה ממצרים ביום הראשון של פסח, עגנה האונייה בחיפה ובו ביום גויס משה ל'הגנה'. לאחר יומיים הועבר לבסיס בתל אביב ושם עבר תהליכי קליטה ואימון בסיסי. הוא שהה באזור תל אביב ויפו במשך כחמישה שבועות. בכ"ה באייר (3 ביוני) שהה מספר ימים באזור נבי רובין (היום חולות פלמחים), מדרום לראשון לציון. משם נשלח בערב שבועות למחנה צריפין, וכעבור יומיים, אסרו-חג שבועות (14 ביוני), עבר לגזרת הרי ירושלים. בתקופה הזאת השתתף הגדוד אליו השתייך בקרבות מבצע דני לכיבוש לטרון וכפרים ערביים באזור, וכנראה עמד לרשותו רק מעט זמן לכתיבה.

היומן נכתב בהונגרית, בצפיפות וברצף, ואנו מביאים כאן קטעים נבחרים מתוכו בתרגום לעברית. בגרסה קצרה זו הושמטו אזכורי קרובים וידידים, ולנוחות הקריאה התרגום חולק לימים ולפסקאות, מעשה ידיו של נכדו דוד פרנקלין שאף הוסיף הערות פירוש בסוגריים מרובעות.

עמוד מהיומן המקורי

*

שבת, ח' בניסן תש"ח (17 באפריל 1948) 

עליתי לספינה בשעה עשר בשבת לפני הצהריים.

אניית המעפילים 'פרובידנס'

חמישי, י"ג בניסן תש"ח (22 באפריל)

מגיעים לנמל אלכסנדריה בשעה שבע בערב. הנמל גדול. עדיין לא ידוע עד מתי נישאר כאן.

שישי, י"ד בניסן תש"ח, ערב פסח (23 באפריל)

אנחנו נמצאים במצרים בערב פסח ומחכים להיגאל מכאן! בערב ערכנו את הסדר. היו מצות ובננות. מצב ההגדות היה כמו זה של הקניידלך – שניהם לא בנמצא!

שבת, ט"ו בניסן תש"ח (24 באפריל)

כשהתעוררנו, כבר היינו על הים. עוד ביום שישי הודיעו לנו, שלפני שנגיע לחיפה, האונייה תעצור בביירות. זה מצער אותי.

ראשון, ט"ז בניסן תש"ח (25 באפריל)

בתשע בבוקר רואים את הרי הגליל, לבנון והחרמון. בשתיים הספינה עגנה. ביירות נראית הרבה יותר מסודרת מאלכסנדריה והפועלים לבושים טוב יותר.

שני, י"ז בניסן תש"ח (26 באפריל)

יום שני של חול המועד פסח והיום השלישי בארץ. באחת-עשרה יצאנו מהסירה שבאה לקחת אותנו מהאונייה. הגענו לאדמת ארץ ישראל! התהליכים המנהליים נמשכו בערך שעה, ובינתיים קראו את השמות של אלה שיתגייסו. ברור כשמש שאני ברשימה! אוטובוס לקח אותנו לטכניון. הרבה רופאים בדקו לי כל מיני חלקים בגוף. הכול נמצא תקין – גייסו אותי!

בערב יצאתי לעיר. הופתעתי לטובה. תמיד תיארתי לעצמי שחיפה היא עיר אפלה, שקטה. היינו כמה ימים אחרי המפלה של הערבים [ערביי חיפה נכנעו ארבעה ימים קודם, ב-22 באפריל]. ראיתי פנים זוהרות משמחה. העיר מוארת, חלונות הראווה היו מתאימים לרחוב ואצי [Vaci Utca, רחוב קניות ידוע בבודפשט]. פגשתי חלק מהחבורה איתה הגעתי. ליוויתי אותם למגוריהם בכרמל. מראה יפה שכזה – לראות מלמעלה את העיר והנמל מוארים, עוד לא ראיתי!

'תעודת עולה' של משה הרצל

רביעי, י"ט בניסן תש"ח (28 באפריל)

באחת-עשרה אוטובוס לקח אותנו לתל אביב. אחרי כשלוש שעות הגענו. הביאו אותי למחנה ענק עם גדר תיל דוקרנית [הכוונה למחנה יונה, היום בתחומי גן העצמאות של תל אביב, ששימש בסיס קליטה ומיון]. אחרי ששיכנו אותנו באוהל, התחילו לרשום את השמות שלנו, וחזרו על התהליך הזה עוד כמה פעמים. לקראת ערב קיבלנו אישור יציאה.

חמישי, כ' בניסן תש"ח (29 באפריל) 

ביום חמישי התחילו שוב לרשום ולצלם אותנו, ובעשר נתנו לנו אישור יציאה עד למחרת בבוקר.

שישי, כ"א בניסן תש"ח (30 באפריל) 

יום שישי ושבת היו דומים זה לזה. כל היום הלכתי וזה עייף אותי, ובמוצאי שבת סיימתי לבקר אצל כל הקרובים. אחד היה יותר נחמד, שני פחות, אבל ככלל הם היו כפי שדמיינתי לעצמי.

ראשון, כ"ג בניסן תש"ח (2 במאי)

ביום ראשון שוב רשמו את שמי בכל מיני מקומות. קיבלנו ציוד: גופיה אחת, זוג נעלי צבא, תחתונים, וחולצה אחת שיכולה לשמש גם כז'קט. כובע לא קיבלנו אבל למזלי מצאתי אחד באוהל. עכשיו אני פונצ'ינלו [דמות בתיאטרון בובות איטלקי] מוחלט, רק חסרים החוטים שיפעילו אותי...

בערב קיבלתי אישור יציאה, אבל בשער לא נתנו לי לצאת – הכריזו על סגר! הייתי צריך ללכת לכיכר בבסיס, שם קראו שמות, אני ועוד שבעים ואחד. אנחנו עוברים למחנה אחר, במרחק של כעשר דקות הליכה. שם קיבלו אותנו 'יפה מאוד' – האדון שקיבל אותנו היה דומה לסוג הכי פחות ידידותי של נגדים בצבא המלכותי בהונגריה! שוב רשימת שמות, רישומים, הרבה שאלות. בין היתר, האם אני דתי?

שני, כ"ד בניסן תש"ח (3 במאי)

אחרי הצהריים שוב רישומים ושאלות. הפעם שאלו אותי באיזה אופן אני דתי ... בדרך שטחית ולא ראויה רצו להניא אותנו שלא נשרת ביחידה דתית. אחדים השתכנעו. אחרי הצהריים שוב המשיכו עם המִנְהלות. אחדים קיבלו חופשה לכמה שעות, ואלה שגרים רחוק אפילו לכמה ימים. חופשה נתנו רק מסיבות טובות. בדרך כלל לנו, לעולים, לא נתנו, כי אי אפשר לבטוח בנו, אנחנו עלולים לברוח...

רביעי, כ"ו בניסן תש"ח (5 במאי)

ביום רביעי כבר לא נשאר מה לרשום, אז השאירו אותנו לנוח. מפרידים בין הדתיים והזקנים 'הלא מתאימים' ומתחילים עם הטירונות של השאר. באו בחורי ישיבה. תענוג לראות מקלע ואקדח בידיהם! נזכרתי שבפאפה [Pápa היא עיר בהונגריה בה למד מוישי בישיבה], מאתיים או שלוש מאות בחורי ישיבה נמלטו מפני שלושה או ארבעה צנחנים.

חמישי, כ"ז בניסן תש"ח (6 במאי)

ביום חמישי שוב לא עשינו שום דבר. לדבריו של אחד המפקדים, זאת, כדי ללמוד להיות סבלניים. 'אתם יכולים אפילו לגדל עובש, אבל לא תקבלו חופשה או אישור יציאה'. לכן הייתי צריך לדאוג לעצמי ויצאתי בערב. בן אדם מרגיש אחרת לגמרי מחוץ לגדר התיל.

שני, א' באייר תש"ח (10 במאי)

ביום שני אותו דבר כמו יום ראשון: שוברים שיאים של שעמום ... בצהריים מודיעים על כוננות. לכן אסור לעזוב את בניין הקולנוע שמשמש כדירה שלנו. ולטייל רחוק גם אסור, אפילו בתוך המחנה. משתמע שאנחנו עומדים לעזוב את המקום. בכל זאת יצאנו. ואת מי אנו פוגשים באלנבי? את הסמל. שאלתו הראשונה מטומטמת: 'יש לכם אישור יציאה?' – איך אפשר לשאול דבר כזה?; 'מי המפקד שלכם?' אנחנו לא יודעים, אולי אין לנו בכלל; 'באיזו פלוגה אתם?', לא יודעים; 'באיזה גדוד אתם?' לא יודעים. בכעס רב רשם את שמותינו וציווה שלמחרת נתייצב במשרד!

שלישי, ב' באייר תש"ח (11 במאי)

ביום שלישי כמובן שלא התייצבנו במשרד. לפני הצהריים פגשנו את ידידנו. שוב התקיימה אותה שיחה, כמעט מילה במילה. הוא היה חייב להשלים עם כך שלא יסתדר אתנו, ועזב בכעס גדול. התחילו 'לטרטר' אותנו: מעמידים אותנו בשורה פעמיים או שלוש ביום. בערב כמובן היינו בעיר.

חמישי, ד' באייר תש"ח (13 במאי) 

ביום חמישי אחר הצהריים שוב מכריזים על כוננות. נגד צעיר מבטיח לנו, כשהוא נותן מילת כבוד, נשבע על חייו וכל מיני דברים (שחלקם יש לו, וחלקם אין), שמחר יחזירו אותנו לקריית מאיר [שכונה בתל אביב שם היה בסיס הקליטה של ההגנה], וישחררו אותנו. התמימים מאמינים לו, מתקבצים ומביאים כמה בקבוקי בירה כדי לשתות לחיי 'כבוד הרב"ט'. הצטרפתי אליהם לשתייה, לא היה מה להפסיד. שוב הזהירו אותנו, מרצון טוב, לא לעזוב ולהסתובב כי אחרת לא ישחררו אותנו. בערב שוב יצאנו העירה.

לוחית זיכרון לבסיס הקליטה במחנה קרית מאיר, היום בכניסה לגינת דובנוב (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

שישי, ה' באייר תש"ח (14 במאי) 

בשמונה התחלנו להוריד את המיטות והמזרנים למחסן, כנראה לא נישאר פה זמן רב. ובאמת, הסיעו אותנו למחנה יונה. נשאלנו המון שאלות שכבר נשאלנו לפחות חמישים פעם. אחרי ארוחת הצהריים –מסדר. 'עמוד דום!' מופיע הסמל התורן. כך נשמע הנאום שלו: 'אנשים! האם אתם יודעים מי אני? אני אדון הסמל התורן! תזכרו טוב, יש במחנה שני אולמות: חדר מתים, ואולם אסירים. לכן, אנשים, תזהרו לא לפגוש אותי, כי זה עלול לעלות לכם ביוקר! ועכשיו תסתלקו מפה, ולכו לחפור שוחות'. חפרנו בכל הכוח עד רבע לארבע.

אחר כך במסדר, הרימו באופן חגיגי את הדגל לראש התורן, כדי לציין את הקמת המדינה! קצין אחד דיבר כמה דקות ברצינות, תוך פנייה ללב שלנו – יום אחרי נפילת גוש עציון זה לא היה קשה. המשכנו לעבוד עד הערב ואז היה נשף, בהשתתפות שחקן מוכר.

שבת, ו' באייר תש"ח (15 במאי)

15 במאי. בחמש וחצי השכמה מוזיקלית! המוזיקה באה מהפצצה של חיל האוויר המצרי. פצצות נפלו 400-300 מטר מאתנו. אף אחד לא ציפה לתקיפה כזו. לא הייתה שום הגנה אווירית. בלגן ענק! אדון הסמל התורן הסתובב ורץ מפה לשם ולא ידע מה לעשות. חילקו לנו רובים וירינו לעבר המטוסים אבל כמובן ללא הועיל. המטוסים הסתובבו מעל המטרות והפציצו אותן ללא הפרעה! ההתקפות האלו חזרו על עצמן כמה פעמים. מאוחר יותר הייתה מעט הגנה אווירית, ואחרי הצהריים כבר פעל אפילו תותח אמיתי של הגנה אווירית.

עקרונית לא היינו אמורים לעבוד בשבת, אבל בגלל שהייתה תקיפה הדתיים התבקשו לוותר על השבת ולחפור תעלות. מי שלא ירצה – שלא יעבוד. היו שהוציאו את עצמם, אני התחלתי לעבוד. אחרי הצהריים כמה לא-דתיים, שמרוב עצלנות לא הרימו כלי עבודה, התחילו לקלל ולרדוף אחרי שומרי שבת. אחרי שהבטחתי לשבור להם את הראש ולעשות דברים דומים שעלולים לגרום להם נזק בריאותי, הם השתתקו.

בניין בתל אביב שהופצץ על ידי מטוסים מצריים, 16 במאי 1948 (ויקיפדיה)

שני, ח' באייר תש"ח (17 במאי)

ביום שני ההצגה התחילה מוקדם! הם [המפציצים המצרים] מחפשים את הנמל, את שדה התעופה ואת תחנת הכוח, והם קרובים אלינו. סביבי חבורה של פחדנים. יש אנשים שיורדים לחוף הים מוקדם בבוקר ולא עולים עד מאוחר בערב, ויש אפילו כאלה שעברו לגור בעיר. ההגנה מתחזקת ומתחילה להיות רצינית. המצרים מקבלים מאתנו אש תופת, וממשיכים לתקוף. כשהתקלחתי נשמעה אזעקה, אפילו את הסבון לא הצלחתי לשטוף. התקיפה הזו כוונה בדיוק נגדנו! הם הסתובבו מעל המחנה. ניסינו לירות עליהם. הם הפציצו את בית החולים [בית חולים 'הדסה', לימים איכילוב], היו שלושה הרוגים ומספר פצועים.

שלישי, ט' באייר תש"ח (18 במאי)

ביום שלישי התקיפות נמשכו, אבל הפעם תקפו בחלק אחר של העיר. הסמל התורן ועמיתיו, פחדנים מטבעם, החליטו שאחרי הצהריים נצא לאימון 'ימינה פנה'. מתוך 48 איש שהגיעו יחד לבסיס, הם הצליחו בקושי לאסוף 24.

רביעי, י' באייר תש"ח (19 במאי)

ביום רביעי השכמה מוקדמת. הטירונות מתחילה. הרב"ט כנראה קצת מעורער בנפשו – אם מישהו לא יכול לפרט באוזניו את כל חלקי הרובה אחרי שמיעה ראשונה, הוא מיד צועק במלוא הגרון!

חמישי, י"א באייר תש"ח (20 במאי)

הבלגן וחוסר המחשבה גורמים לפעמים לכאב פיזי ממש! מצד שני, אני מוריד את הכובע בפני הטוראים, הם כולם מתנדבים! זאת אומרת, רק מי שרצה התגייס.

ראשון, י"ד באייר תש"ח (23 במאי)

כמה ימים אנחנו קמים בחושך, בחמש (לפי שעון שהוקדם בשעתיים), עושים מסדר מתחת לכוכבים ויוצאים בלי ארוחת בוקר: כבר עשר כשמוציאים לנו אותה! אפילו כתירוץ לא ראוי לומר שבגלל מחסור בדלק האוכל מתאחר. בקבוצה אין שום יחסים חברתיים. הטירונות לא מגיעה לרמה של הטירונות שעברתי בצרפת [במרסיי הוקם מחנה אימונים של ההגנה ובו קיבלו המיועדים לעלייה הכשרה צבאית בסיסית] – אילו לא הייתי עובר אותה, לא הייתי יודע כלום!

רביעי, י"ז באייר תש"ח (26 במאי)

ביום רביעי השכמה מוקדם, בארבע! מה לעזאזל יכול להיות דחוף כל כך? בשש עלינו לאוטובוסים ליפו. בתשע עדיין עמדנו וחיכינו מול הדואר בלי שמישהו יידע מה לעשות איתנו. בהמשך אספו כשלושים מאתנו, וצעדנו לנמל. לא ראינו נפש חיה, אלא רק לכלוך וריחות לא נעימים. אני חייב לציין שאת הלכלוך לא הערבים השאירו, אלא אלו ששירתו כאן לפנינו. כשסידרו את המשמרות הוצבתי בשער הצפוני עם עוד שמונה אנשים. השירות כאן לא קשה. שעתיים שמירה, ארבע שעות מנוחה. בצהריים הביאו לנו 15 תתי-מקלע חדשים, עדיין בגריז המקורי מהמפעל. לקראת ערב הפציצו את יפו. החזירים האלה כנראה מחפשים אותי!

שישי, י"ט באייר תש"ח (28 במאי) 

ביום שישי שוב הייתי ביפו. לקראת הצהריים עזבו כעשרים. באו במקומם בחורים שחזרו מאזור חולדה בתחילת השבוע. אחר הצהריים התחלנו לרוקן את המחסנים באופן יסודי [מחסנים שהותירו אחריהם החיילים הבריטים]. לפנות ערב שוב הפציצו את יפו.

שבת, כ' באייר תש"ח (29 במאי)

ההבדל בין שישי ושבת היה שאלו שרוקנו את המחסנים הגבירו את קצב העבודה, כאילו זה הדבר החשוב ביותר! אירועים 'קטנים', כמו נפילתה של העיר העתיקה בירושלים אתמול, לא השפיעו על חריצותם ועל נחישותם. בערב כולם קיבלו אישור יציאה לכמה שעות. שם שמעתי שמלכה וינברגר [ניצולת שואה מהונגריה שאותה הכיר הכותב במרסיי] נהרגה מפגיעה ישירה של פגז, כשירו על בארות יצחק [אז קיבוץ בנגב המערבי].

מלכה וינברגר (1948-1923) נהרגה בו' באייר תש"ח,
פחות משלושה שבועות לאחר שעלתה לארץ, בדיוק לפני 75 שנה
(אתר בארות יצחק)

ראשון, כ"א באייר תש"ח (30 במאי)

ביום ראשון – שוב יפו. אולי זה הדבר הכי משעמם בעולם: לעמוד ולשמור על שער שלעולם לא עולה בדעתה של נפש חיה להיכנס דרכו. כדי להקל על תחושת השעמום הישגתי מכונת קפה וכמה כוסות מבית קפה קרוב. היו לנו קפה וסוכר, ומיד עשינו קפה.

שני, כ"ב באייר תש"ח (31 במאי)

אחרי שעה וחצי של שינה העירו אותנו. זרזו אותנו להתלבש מהר, אספו 12 איש במהירות, נתנו לנו נשק, העלו אותנו על טנדר והביאו אותנו ליפו. במשך הלילה ועד הבוקר נדרשנו לשמור על מחסן נשק ערבי שהתגלה יום קודם. עם הזריחה העמידו אותנו על גגות הבתים הגבוהים באזור. הגעתי לגג שטוח של בניין בן שלוש קומות. הכריזו על עוצר. אנחנו חייבים לירות בלי אזהרה בכל אחד שמפר אותו. אחרי כמה יריות אזהרה הרחוב התרוקן. אחרי זמן הופיע ערבי במרחק של שלוש מאות מטר. יריית האזהרה לא עזרה! הבן אדם צריך להיות חירש, אולי גם עיוור, שלא רואה את האבק שעולה לפניו מפגיעת הכדור בדרך. אני חייב לירות שוב! אם אני לא טועה הוא נפצע ברגל, כי אחרי הירייה הוא הסתובב במהירות סביב עצמו, ומאחר שלא הייתה בסביבה מכונית הוא פינה את עצמו ברגל לבית חולים קרוב.

בינתיים המשיכו לחפור ולחפש תחמושת. התגלו שלושה רובים אנגליים, 10,000 כדורים וכמות מסוימת של חומר נפץ. היינו שם עד הצהריים, ואז חזרנו ברכב לתל אביב. יתר חברי הקבוצה כבר עברו ליפו. אחרי ארוחת הצהריים נסענו בעקבותיהם. אכסנו אותנו במלון קונטיננטל. את בית המלון ואת הסביבה ניקו ערבים. היה שם מפקד כיתה שהצטיין כמְרוֹקֵן [מחסנים] בנמל, והיה אחראי עליהם. כשהם לא זזו מספיק מהר לטעמו הוא היכה אותם במקל. כשהזהרתי אותו שזה אסור, הוא לא הפסיק, לכן גערתי בו וכולם הצדיקו אותי!

רביעי, כ"ד באייר תש"ח (2 ביוני)

אחר הצהריים קיבלנו משכורת! מפני שנרשמתי רק בשני במאי הורידו לי משכורת של יום, שישה פיאסטר. לכן קיבלתי  ליד 1.94 לירות [התשלום היה בלירות ארץ ישראליות (לא"י), אך עדיין נשמרה החלוקה לפיאסטר המצרי, שהיה 1/100 מהלירה].

חמישי, כ"ה באייר תש"ח (3 ביוני)

ביום חמישי אחרי הצהריים – מסדר. יצאנו שני אוטובוסים, שישים איש. נסענו לכיוון ראשון לציון. הייתה הפצצה לפני הצהריים. עשרים מתים והרבה פצועים. כעבור זמן קצר עצרנו, כי ראו מפציץ אויב מעלינו. ראינו שמתקרב אליו מטוס קרב. הוא תקף כמה פעמים את המפציץ והצליח להפיל אותו!

אחרי נסיעה של כחצי שעה בדרכי עפר מפותלות יצאנו מהאוטובוס. הגענו לנבי רובין [קבר מקודש בשפך נחל שורק] – מקום יפה! עוד לא עברו יומיים מאז שכבשו את הכפר הבדואי הזה. החלפנו את הלוחמים. חילקו אותנו לשניים. חצי נשארו בבניין המקודש והחלק השני עלו לגבעה במרחק של שני קילומטר. הבניין בעל קדושה רבה לערבים. לפי המסורת, קבור כאן ראובן, הבן הבכור של יעקב אבינו. מכאן גם שם המקום, נבי רובין – 'ראובן הנביא'. באולם מתחת המבנה אפשר לראות מבנה דומה לארון קבורה, שעליו מספרים במוזיאונים שבזמנים ההם כך קברו אנשים חשובים.

למזלי שמו אותו בקבוצה של עולי הגבעה. כך יכולתי לסחוב את כל הציוד שלי למרחק של שני קילומטר, בחול שהגיע מעבר לקרסוליים ... היה ערב כשהגענו למעלה. בערב לא מתאים לאכול, אלא אם מגישים לנו ... לכן נשכבנו בלי ארוחת ערב. אבל לא הלכנו לישון, מפני שלדברי אלו שהיו כאן לפנינו, המצרים נמצאים כשישה קילומטר מפה עם טנקים (פאנצר). לכן התמקמנו בחצי גורן על הגבעה, בכיוון המצרים. לדעתי זה לא שווה כלום משתי סיבות: ראשית, מיקמו אנשים כבודדים, וכמעט אי אפשר לשכב על הקרקע לילה שלם לבד בלי לדבר ולא להירדם, במיוחד שרוב האנשים שמרו רוב הלילה הקודם. שנית, 15 מתוך השלושים אף פעם לא ירו, וחצי מאלה בחיים לא יעזו לירות.

שוק בדואי בנבי רובין, 1935 (ויקיפדיה)

שישי, כ"ו באייר תש"ח (4 ביוני)

עלה השחר, נהיה יום שישי. אכלנו ארוחת בוקר והלכנו לישון. השינה לא באה בקלות, כי לא היו לנו מים – לכל אחד הייתה חצי כוס. למזלנו בבוקר התגלתה באר במרחק של קילומטר. בינתיים טעה לכיוון שלנו חמור, שקיבל את השם פארוק [מלך מצרים]. החמור של אלה למטה כבר קיבל את השם עבדאללה [מלך ירדן]. אחרי הצהריים יצאתי עם כמה בחורים לפטרול, כדי להכיר את השטח. הגענו לשפך הקטן של נחל רובין [נחל שורק] לים. לא ויתרנו על ההזדמנות להתרחץ בים!

בדרך חזרה נפרדתי מהקבוצה והלכתי למגדל [כאן ובהמשך, הכוונה היא כנראה לצריח המסגד] כדי לקחת תה וסוכר. חצינו את הכפר. הוא מורכב מכמה צריפים עשויים מסמרטוטים או מפח שנחתך ממכלי דלק. שורה של צריפים כאלה נמשכת כנראה עד עזה. מקום שיש בו יותר צריפים כאלו נחשב לכפר. בקושי חזרתי כשאמרו לנו שגם הלילה צריך לצאת לפטרול, מפני שה'הגנה' מתכננת בלילה לכבוש את הישוב הערבי יבנא [יבנה], המונה 6,000 תושבים, כשמונה קילומטר דרומה מאתנו. התפקיד שלנו יהיה לחסום את הדרך של הבורחים צפונה. קודם הלכנו לכפר, ומשום שלא מצאנו שם אף אחד תפסנו את עמדותינו. חיכינו עד אחת אחר חצות ולא שמענו אפילו ירייה אחת. כנראה התקיפה נדחתה, הייתה מניעה, סביר שההצגה תתחיל לפנות בוקר. לכן חזרנו למגדל לישון, וביקשנו שישכימו אותנו אם יישמעו יריות.

שבת, כ"ז באייר תש"ח (5 ביוני)

במהלך היום שמענו את הסיבה הפשוטה בגללה לא שמענו כלום בלילה: היישוב [יבנא] נכבש בלי ירי!

ראשון, כ"ח באייר תש"ח (6 ביוני)

ביום ראשון התעוררנו לחום נוראי. 'חמסין'. חמישים בערבית. האוויר לא זז, ואם הוא זז המצב עוד יותר גרוע. האוויר החם, שמגיע ממדבר סהרה, שורף את הגוף. מעל הים רואים את הצבע הטבעי של האוויר, כחול, אבל מעל הקרקע הוא צהוב-אפור. האנשים נחלשים. אין להם תיאבון. זה רק עוזר לנו עכשיו, כי אנחנו כבר לא מקבלים אוכל מיפו מגדוד 41, אנחנו כבר לא שייכים לשם. ביומיים הראשונים קיבלנו אוכל בטעות מגדוד 44, כי הם לא ידעו שהאנשים שלהם עזבו. אבל הם גילו את הטעות והאספקה נפסקה. מאז אין לנו אבא ואימא ואין מי שיאכיל אותנו! יש לנו אספקה שתספיק ליום אחד.

שני, כ"ט באייר תש"ח (7 ביוני)

ביום שני מזג האוויר מעט יותר נעים. לפני הצהריים עשיתי כביסה ליד הבאר. אני בדילמה גדולה, כי אינני יודע אם ראוי או מקובל להסתובב במדבר בחולצה ובמכנסיים לא מגוהצים ... עוד לא קיבלנו מזון! בלי מבוכה, כמה מאנשי המגדל יורדים לבית עובד, המושב הקרוב אלינו, ומביאים משם אוכל 'בשביל החיילים הרעבים המסכנים'.

בממוצע יוצאים מאתנו פטרול או שניים ביום, והסיורים מסתיימים בדרך כלל ברחצה בים.

אחרי הצהריים ראינו שמתחת לאף שלנו, במרחק של כ-800 מטר דרומית-מזרחית מהכפר, מסתובב ערבי בין האוהלים. המ'''כ לא היה מסוגל להחליט מה לעשות. היינו שמונה. בלי שום מאמץ, שלושה או ארבעה מאתנו היו יכולים לגשת לשם, לעמוד מולו והופ! אבל לא, הוא שלח אחד מאתנו לגבעה כקילומטר צפונה, להתעניין מה ניתן לעשות. בינתיים כמה חבר'ה התחילו לטייל על גב הגבעה. הערבי ראה וברח. כשהגיע המפקד שלנו, המ''מ מקלויזנבורג [היום קלוז'-נאפוקה ברומניה] שדיבר גם הונגרית, יכולתי רק להודיע לו לאיזה כיוון בין העצים נעלם החבר שלנו. כשיצאנו לרדוף אחריו, כבר היה מאוחר מכדי לתפוס אותו.

כשהגענו לאוהלים – כולם התקרבו אליהם בכל מיני צורות של זחילה – הייתי בטוח שרק ערבי אחד הסתובב פה ואין שום סימן ל'עמדה ערבית'. ניגשתי לכל אוהל עם רובה טעון, לכן נחשבתי 'חייל אמיץ'. הם התחילו לשבור את הראש לאיזה כיוון הערבי יכול היה ללכת. אני לא גנרל, אפילו כחייל פשוט לא הייתי בחזית, דבר שהרבה אחרים התהדרו בו. אבל חשבתי שאפשר לדעת לפי העקבות בחול באיזה דרך הלך. עקבנו אחריו שלושה או ארבעה קילומטר בין אוהלים, צריפים ועצי תאנה. עכשיו ראינו גם בתים רציניים מאבן, וה'רציניים' בינינו חשבו שלא כדאי לנו להיכנס בלי מספיק ציוד. לאף אחד לא היה רימון, ורק למעט היו כדורים. הסכמנו שאולי מחר נחזור ועזבנו. בדרך לקחנו כמה תרנגולים ותרנגולות שנותרו מאחור, והיו שהציתו כמה אוהלים וצריפים.

היה חושך כשחזרנו, והיה לילה כשהתחלנו לאכול. בקושי התחלתי לאכול כשראיתי מכיוון דרום-מזרח אור כלשהו. לקחנו את הנשק ורימוני היד ויצאנו חמישה: המ"מ, שלושה מ''כים ואני. חשבנו שזה פנס של מכונית, מדורה ומי יודע מה עוד. ידעתי שאור בלילה יכול להטעות, אבל לא הייתי מעלה בדעתי שעד כדי כך. אחרי צעדה של כשלושת-רבעי שעה נדמה היה לנו שעוד צריך ללכת קילומטרים. הלכנו עוד כמה צעדים, ועשרה מטר לפנינו עמד שלד של אוהל, מעלה עשן. עכשיו נזכר 'גנרל' מ"מ שתושבי המגדל אמרו שהם יצאו לסיור, וסביר שזה היה מעשה ידיהם. יצאנו חזרה לכיוון המגדל. מפני שבשטח הורידו את שלטי הרחוב, היה לנו די קשה למצוא את הדרך... למזלנו לא מעונן כאן, והכוכבים הראו לנו את הדרך.

שלישי, א' בסיון תש"ח (8 ביוני)

עדיין אין שום אוכל באופק! מספר אנשים מחליטים לעזוב. אבל לעזוב באמת אף אחד לא מעז. המצב לא כל כך טרגי כי אנחנו עדיין מקבלים אוכל מבית עובד או מנס ציונה והאזור מלא עגבניות ובצל. לא נמות מרעב, אבל בכל זאת היה טוב לאכול צלחת מכובדת של פַּפְּרִיקָאשׁ קְרוּמְפְּלִי [Paprikás Krumpli – תבשיל בשר מתובל בפפריקה עם תפוחי אדמה] עם בשר מעושן. אילו רק לא היה כל כך חם...

רביעי, ב' בסיון תש"ח (9 ביוני)

אחרי שעברנו למטווח ירי בריטי שני קילומטר מנבי רובין, ארגנו מחלקת פטרול ובה שבעה מ''כים ושני טוראים. אני אחד הטוראים ולכן אני פטור משמירה. יש פה בתים, אנחנו מתמקמים בהם. כמובן שקודם סילקנו את הפרעושים באמצעות עשן. היה הרבה יותר טוב על הגבעה, מפני שהחול תחת העץ הרבה יותר רך מאשר הרצפה...

חמישי, ג' בסיון תש"ח (10 ביוני)

ביום חמישי הודיעו לנו שנעבור לגדוד 43, זאת אומרת שעברנו מחי''מ לחי''ש [גדוד 43 של חטיבת קרייתי, שבהמשך השתתפו חייליו בקרבות מבצע 'דני' באזור בית שמש של היום. המעבר מחי"מ (חיל משמר) לחי"ש (חיל שדה) נחשב בעיני החיילים ל'שדרוג']. אבל מה שמעניין אותנו זה שכבר יש אוכל בשפע! הוקם מטבח ויש אוכל מבושל, כמו שצריך.

הפוגה [ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות הייתה בת חודש והחלה ב-11 ביוני]. בעיני זה בכלל לא מוצא חן. לערבים תהיה הזדמנות לנצל את המצב, אבל עלינו ברנדוט [הרוזן השוודי פולקה ברנדוט שתיווך מטעם האו"מ בין מדינת ישראל לצבאות ערב. שלושה חודשים אחר כך התנקשו חברי לח"י בחייו] ושאר עושי דברם של האנגלים ילחצו חזק! בינתיים התחילו לחלק חופשות. יכולתי לקבל חופש, אבל לא יכולתי להבטיח שאחזור בשבת, לכן אני לא מקבל.

שבת, ה' בסיון תש"ח (12 ביוני)

בשבת אחר הצהריים אני באמצע השינה של אחרי החמין – לא שהיה לנו חמין – כשבאים להודיע, שאני חייב לארוז, דחוף, כי אנחנו עוזבים! באים להחליף אותנו. אנחנו נוסעים לסרפנד [מחנה צריפין ליד ראשון לציון].  

ליל שבועות. עכשיו נפתחים השמיים! היינו רוצים לראות את זה!

ראשון, ו' בסיון תש"ח (13 ביוני)

ביום ראשון בשמונה – מסדר. מפני שעברנו לגדוד אחר, מתחילים מחדש עם הרישומים. אני מכיר את השאלות בעל-פה. בלי שישאלו אותי, אני כבר יודע איך לענות. בעשר כולם קיבלו אישור חופשה, עד שמונה בבוקר למחרת. העמידו משאית לקחת אותנו לתל אביב. בגלל החג, 14 מאיתנו יצאו ברגל. אומרים שהדרך אורכה 22 קילומטר, אבל בכל זאת הגענו תוך שעתיים וחצי! אמנם רק שישה, היתר הזדחלו. משכנו תשומת לב כשהגענו לעיר – מאובקים, מזיעים, אחדים עם רובה ביד. לי השיער צמח פרא (מאז שהגעתי לארץ לא הסתפרתי) והיה לי זקן בן יותר משבוע.

שני, ז' בסיון תש"ח (14 ביוני)

בשמונה וחצי בבוקר הגיע רכב לקחת אותנו. החופשה הזו לא השתלמה, במיוחד בגלל ההליכה. בנוסף, לא היה לי דחוף לשמוע מה ששמעתי. הייתי בטוח שהעם עומד מאוחד מאחורי החיילים, ושלעולם לא יהיו בוגדים בקרבנו! אבל שמעתי הרבה סיפורים על יהודים שבגדו.

בשתיים אחר הצהריים עולים לאוטובוסים ויוצאים לכיוון ירושלים! אחרי רחובות ירדנו מכביש הבטון והמשכנו לנסוע בדרך בורמה. כל הכבוד לעבודה ולתושייה העברית! הכביש הזה נבנה בדם ובאש! במקומות מסוימים לא היה צורך אלא לעבור עם טרקטור בשדה או במטע תירס והאדמה הסלעית כבר הייתה מוכנה לשימוש ככביש. לעומת זאת בהרים נדרשה עבודה קשה מאוד. למרות זאת, היה חלק של כשמונה קילומטר, שהיה בלתי שמיש לרכבים, חוץ מג'יפים. פתרו את הבעיה עם העברה ידנית ממשאית למשאית. במקומות רבים, הכביש היה רחוק רק שניים עד שלושה קילומטר מעמדות האויב. עבדו והובילו תחת אש בלתי פוסקת!

לוחמים מעבירים שקי קמח בקטע מדרך בורמה שלא היה עביר למשאיות (ויקיפדיה)

הגענו בדרך הזאת לעמדה חשובה מאוד: בית סוסין [כפר ערבי סמוך ללטרון שנכבש כשבועיים קודם לכן]. זה היה כפר ערבי, בנוי על גבעה, מימין לדרך בורמה. הכפר שונה מהותית מנבי רובין, למשל בתי האבן נראים די מסודרים, אבל לא מומלץ להיכנס, כי ברגע שבן אדם נכנס לכפר, מיד הוא מתמלא פרעושים ואז הבגד נהיה שחור ומתחיל לזוז.

כשלושה קילומטר מאתנו, נמצאים ערבים בכפר סרעה, על גבעה ששולטת על האזור. השם מופיע בתנ''ך כמקום הלידה של שמשון [צרעה]. אם נכון, שהשם של לטרון בתנ''ך הוא אשתאול, אז כאן באזור של בית סוסין צריך להיות הקבר של שמשון. בצד שמאל, הגבעות ליד דרך בורמה בידינו, אבל על הכביש, כקילומטר מכאן, שולטים הערבים. מולנו נמצאת לטרון, אחת מהעמדות הכי מבוצרות וחשובות של הלגיון. אילו הייתה מגיעה לשליטתנו, היה אפשרי להתחבר לירושלים!

תל צרעה ועליו בתי הכפר הערבי סרעה, 1949 (ויקיפדיה)

מיד אחרי שהגענו, התחלנו לחפש מים. זמן קצר אחר כך, ראינו שמגיע רכב עם מים. רק זה היה חסר! מכל צד אויבים ואפילו את המים צריך להביא ברכב! אומנם יש בכפר באר אבל המים כל כך מסריחים שאי אפשר אפילו להשתמש בהם לרחצה. אבל לא לחינם עבדתי כסייר. אחרי כחצי שעה מצאנו מעיין קטן! המים נקיים וקרים. חבל שהפסקתי לכתוב שירים, אחרת בוודאי הייתי כותב שיר אחד או שניים על הנביעה הקטנה הזו! לא רחוק מהמעיין יש מפל קטן של כמטר. פה עשינו מקלחת מאולתרת.

חמישי, י"ד באב תש"ח (19 באוגוסט)

אל קובאב [כפר ערבי באזור רמלה, שנכבש כחודש לפני כן במהלך מבצע דני]. אני לא יודע למה, אבל הזנחתי את היומן שלי. עכשיו אשתדל לכתוב על הכול.

צילום אוויר של הכפר הערבי אל קובאב, מאי 1948 (ויקיפדיה)

*

למרות הבטחתו היומן נפסק כאן. אולי האינטנסיביות של הקרבות שבהם השתתף לא אפשרה את המשך הכתיבה.

בשנת 1950, לאחר שחרורו מצה"ל, נישא משה לרחל רוזנברג, גם היא שורדת שואה מהונגריה, ויחד עברו להתגורר במושב תפרח בנגב והיו בין מקימיו. הוא עבד כחשמלאי, טַיָּח ואף השתתף בסלילת כבישים. לאחר כמה שנים עברה המשפחה לבאר שבע, שם רכש משה השכלה בחינוך, הוציא תעודת הוראה והיה מורה ומנהל בחינוך הממלכתי-דתי. הוא יצא לשליחות חינוכית בדרום אפריקה ושם כתב דוקטורט על עגנון. ספרו הנצרות ושואת יהודי הונגריה פורסם לאחר מותו (בעברית: הוצאת שם, תשנ"ד; באנגלית: Christianity and the Holocaust of Hungarian Jewry, הוצאת אוניברסיטת ניו יורק, 1993. בהונגרית יצא הספר בשנת 2000).

משה הרצל בעמדה עם מקלע כבד מסוג 'בֶּזָה'

___________________________________________

טובה הרצל, בתו של משה, היא גמלאית של משרד החוץ והייתה שגרירת ישראל במדינות הבלטיות ובדרום אפריקה.  tovaherzl@gmail.com; דוד פרנקלין, נכדו, הוא מורה להיסטוריה ומדריך טיולים davidf@derech-avot.org.il

הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם-נוֹעָדוּ? 'השניים' ברחובות ישראל

 מאת אבי בלדי

אַז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע־וָקֶסֶם.

וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם, שׁוֹקְטִים,

יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף

שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינָת־הַיְּהוּדִים

(נתן אלתרמן, 'מגש הכסף', 1948)

פיגוע הירי הקשה בבני ברק, ב-29 במארס 2022, העלה לכותרות את שמו של רחוב השניים – שם הייתה זירת הפיגוע – והזכיר לנו כי רחובות ויישובים רבים בישראל מנציחים נופלים, מוּכרים ושאינם מוּכרים, לפעמים בלי לנקוב בשמם אלא רק במספרם. 

נערוך מסע בעקבות רחובות ואתרי זיכרון בישראל שנקראו 'השניים' (ובהמשך גם מספרים אחרים) וננסה לפענח את סודותיהם.

א. 'השניים' בבני ברק 

שלום צלאח

יוסף בצרי

רחוב השניים בבני ברק נקרא על שמם של יוסף בצרי ושלום צלאח, שהואשמו בעיראק בריגול למען ישראל והועלו לגרדום בשנת 1952. בצרי וצלאח נולדו בבגדאד באותה שנה – 1923, הצטרפו לתנועת 'החלוץ', ובצרי אף עלה לישראל דרך איראן בשנת 1949, גויס לפעילות מודיעינית ושב לעיראק. בצרי הצליח להעביר לישראל את הדו"ח הסודי של הוועדה הפרלמנטרית שבדקה את כישלון הצבא העיראקי בפלישתו למדינת ישראל הצעירה, מיד לאחר הכרזתה במאי 1948. בשנת 1951 החל גל פיגועים נגד מטרות יהודיות ומערביות בבגדאד, אשר כנראה בוצעו על ידי חברים בתנועת האחים המוסלמים, ובד בבד החלה הבולשת העיראקית לעצור פעילים ציונים. בין העצירים היו השליחים יהודה תג'ר (שנידון גם הוא למוות, אך לבסוף שוחרר) ומרדכי בן-פורת ובהמשך גם יוסף בצרי, שלום צלאח ולטיף אפרים. הם הואשמו כי יזמו פעילות טרור נגד יהודים על מנת לעודדם לעלות לישראל. האשמה זו, שלימים הצטרפו לה גם כמה עיתונאים ישראלים, נשללה.

משפטם של אנשי הרשת נערך בשלהי 1951, וחלקים ניכרים מדיוני בית המשפט פורסמו בשידורי רדיו בגדאד, בכתבות בעיתונות וגם בשידורי קול ישראל בערבית. בצרי הוכה ועונה וחוקריו ניסו לשבור את רוחו בכל דרך אפשרית, אך הוא לא נשבר ולא הסכים להודות בהטלת הפצצות. לבסוף הואשמו השניים בריגול והוצאו להורג. בצרי קיבל דרגות קצונה לאחר מותו.

אף שהשניים לא גרו מעולם בבני ברק, הם הונצחו ברחוב במה שהיה אז מעברת פרדס כ"ץ, שאוכלסה ביהודים רבים שעלו מעיראק. מיקום ההנצחה התאים לשכונה ולאופיה.

'השניים' הונצחו גם באנדרטה לזכר עולי הגרדום ('אנדרטת השניים'), שנחנכה ביוני 1966 ליד מרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה. האנדרטה מורכבת מארבע קוביות אבן גדולות המשתלבות זו בזו. האבן העליונה, שפונה לשמיים, מסמלת את התקווה. לפניהן על שני סלעי בזלת נרשמו שמות הנופלים.

צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה

בשנת 1982 הונצח דיוקנו של שלום צאלח בגיליון מזכרת של דואר ישראל שהוקדש לזכרם של עולי הגרדום:

ויקיפדיה

 על שמם המפורש של 'השניים' נקראו גם רחובות במרכז קרית אתא ובאזור התעשייה שלה, וכן בפתח תקווה:

רחוב בצרי בקרית אתא (מפות גוגל, 2012)

ב. 'השניים' בגן יבנה

ויש עוד רחוב 'השניים'. לא בבני ברק אלא במועצה המקומית גן יבנה, וגם הוא מנציח שניים שנפלו על משמרתם. 

בגן יבנה, שראשיתה כמושבה, הונצחו שניים ממייסדי היישוב וחברי ההגנה: אברהם כהן אחראי השמירה, וסגנו מאיר אברבוך. שניהם נפלו ב-18 באוקטובר 1938, בדרכם חזרה מתל אביב. כנופיית פורעים ערבית פתחה באש על האוטובוס שבו נסעו, בין פרדס ורבורג לבין משטרת דגון, ושניהם נהרגו. הם נקברו יחד, בקבר אחים.

מאיר אברבוך (מימין) ואברהם כהן 

דבר, 20 באוקטובר 1938

שמם הונצח בגן יבנה בגן מטופח וברחוב יפהפה עם שדרת פיקוסים צפופה ועבותה, כמו גם בשם 'רמת השניים', שניתן לשכונה הראשונה שהוקמה ביישוב. 

רחוב השניים בגן יבנה (מפות גוגל, 2012)

ג. 'השניים' מיקנעם

'רמת השניים' (או 'עמק השניים'), שבנחל השופט שברמות מנשה, נקראה כך לזכר השומרים יואש זולר ויצחק קליצ'בסקי. הם נרצחו באכזריות על ידי פורעים ערבים בליל ה-2 באוגוסט 1936, כאשר שמרו על מטעי המושבה יקנעם, למרגלות הכרמל. גופותיהם נמצאו רק בשעות הבוקר ועקבות התוקפים הובילו לכפר קוסקוס-טבעון (בין קריית טבעון לאלונים). 

יואש זולר (מימין) ויצחק קליצ'בסקי (ויקיפדיה)

דבר, 4 באוגוסט 1936

השניים נקברו בקבר אחים על יד בורות המים של המושבה, ולאחר הירצחו של אלכסנדר זייד (1938) הועברו גופותיהם לבית הקברות של אגודת השומרים בשייח' אבריק (קרית טבעון). 

שני בנים תאומים, אשר נולדו ביקנעם סמוך לאירוע, נקראו על שמם של השניים, וכשנודע הדבר חיבר דוד שמעוני את השיר 'בהר אפרים ביקנעם', שהולחן באותה שנה על ידי יהודה שרת וגם על ידי מרדכי זעירא:

בְּהַר אֶפְרַיִם בְּיָקְנְעָם

יָצְאוּ שְׁנֵי רֵעִים לְעֶזְרַת הָעָם: 

יוֹאָשׁ וְיִצְחָק, בַּחוּרִים אַמִּיצִים,

עֵת לַמַּעְדֵּר וְעֵת לַחִצִּים.

יָצְאוּ לִשְׁמֹר בְּחֶשְׁכַת הַלֵּיל

אֶת שְׂדוֹת יִשְׂרָאֵל מִצָּר מִשְׁתּוֹלֵל.

 

בְּחֶשְׁכַת הַלֵּיל סַכָּנוֹת לָרֹב

מֵאַחֲרֵי כָּל אֶבֶן רוֹצֵחַ יֶאֱרֹב.

יוֹאָשׁ בְּחִיּוּךְ לְיִצְחָק יִלְחַשׁ:

אֶם אֶפֹּל – לְבִנְךָ תִּקְרָא יוֹאָשׁ

רֵעוֹ לִקְרָאתוֹ בָּאֹפֶל יִצְחָק:

וּבְנָפְלִי תִּקְרָא לְבִנְךָ יִצְחָק.

 

בְּהַר אֶפְרַיִם בְּיָקְנְעָם

יְרִיָּה אַחֲרֵי יְרִיָּה תִּרְעַם

מְטַר חִצִּים בָּאֹפֶל יִרְעַשׁ

עַל שְׂדוֹת יִשְׂרָאֵל יִצְחָק וְיוֹאָשׁ

עַל שְׂדוֹת יִשְׂרָאֵל שְׁנֵי רֵעִים צְעִירִים

נָפְלוּ חֲלָלִים, שׁוֹמְרִים עֲרִירִים.

 

אָז אִישׁ יָקְנְעָם נִשְׁבַּע עַל דָּמָם:

בָּנִים יִוָּלְדוּ יִקָּרְאוּ עַל שְׁמָם

אֲבָל הָרִאשׁוֹן עַל שֵׁם מִי יְקֹרָא?

שְׁנֵיהֶם חֲבִיבִים, וּלְמִי הַבְּכוֹרָה?

וְהֵן עַל לִבֵּנוּ שְׁנֵיהֶם כְּחוֹתָם

הֵן לֹא נִפְרְדוּ גַּם בְּמוֹתָם.

 

בְּהַר אֶפְרַיִם בְּיָקְנְעָם

בְּשִׂמְחָה חֲרִישִׁית כָּל לֵב יִפְעַם:

אִשָּׁה יָלְדָה בָּנִים תְּאוֹמִים!

הַאֵין זֶה אוֹת וּמוֹפֵת מִמְּרוֹמִים?

אִם לֹא נִפְרְדוּ גַּם בְּמוֹתָם,

עַתָּה בְּרִית חַיִּים מֵחָדָשׁ אִחְדָתָם...

 

בְּהַר אֶפְרַיִם, בְּיָקְנְעָם

נוֹלְדוּ שְׁנֵי אַחִים לְעֶזְרַת הָעָם

יוֹאָשׁ וְיִצְחַָק, בַּחוּרִים כַּהֲלָכָה,

יוֹנְקִים שְׁדֵי אִמָּם וּגְדֵלִים לִבְרָכָה.

גִּדְלוּ מְהֵרָה, יוֹאָשִׁים! יִצְחָקִים!

שְׂדוֹת יִשְׂרָאֵל לָכֶם מְחַכִּים.

בשנת 2012 נמצאו (כנראה) טיוטות הטקסט המקורי של השיר בשוק הרוכלים בכיכר דיזנגוף בתל אביב, ופורסמו כאן.

שלט זיכרון לשניים. ברקע שני ברושים שניטעו לזכרם באפיק הנחל (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

ד. 'השניים' מכרכור

עוד רחוב ושמו 'השניים' נמצא בכרכור, והוא נקרא על שם דניאל סטנייצקי ואיסר טנקוס. השניים גרו ביישוב ועבדו בחברת 'מקורות' כאחראים לבדיקת בארות מים. ב-30 באוגוסט 1937 הם יצאו לבדוק את באר לבזובסקי, מזרחית לעין שמר, ושם נרצחו במארב מתוכנן. בפעולת נקם יהודית נרצחו לאחר יומיים שני מוכרי שמן ערבים מג'ת, שאיתרע מזלם לעבור במזרח המושבה.

איסר טנקוס

דניאל סטנייצקי

הבאר לידה נרצחו השניים נקראה על שמו של הפרדסן אברהם לבזובסקי מחדרה. בארות רבות נחפרו באזור זה, אך המים בהן היו בדרך כלל מועטים ומלוכלכים והספיקו לשתייה אך לא להשקיית שדות או מטעים. לבזובסקי היה משוכנע כי ניתן יהיה למצוא מים בקו המעיינות הנובעים בדרך ההולכת אל קיבוץ ברקאי. עקשנותו והתמדתו הביאו בשנת 1932 לקידוח בבאר שבו נמצאו לבסוף מים בעומק של כ-182 מטר!

מגדל המים של כרכור אז והיום

מגדל המים ברחוב ניר בכרכור (צילום: עודד פרגאי, פיקיויקי)

בעיתון דבר פורסם דבר הגילוי בעמוד הראשון והגילוי עצמו צוין בטקס חגיגי שנקרא 'חג המים הרבים בכרכור':

דבר, 6 ביולי 1932

על שם השניים שנפלו על הגנת הבאר נקרא רחוב השניים הפסטורלי בכרכור:

רחוב השניים בכרכור (מפות גוגל, 2012)

ה. 'השניים' מגבעתיים

רחוב השניים בגבעתיים נקרא על שמם של שני אישים ידועים יחסית בתולדות היישוב: דב הוז (1940-1894) ויצחק בן יעקב (1940-1891), אשר ניספו יחד בתאונת דרכים בשנת 1940.  

דב הוז, בוגר המחזור הראשון של הגימנסיה העברית הרצליה, היה מראשי תנועת העבודה וההסתדרות, ממייסדי 'ההגנה' ומחלוצי הטייס העברי. הוא היה נשוי לרבקה שרתוק, אחותו של ידידו הטוב ובן-כיתתו משה שרת. הוז, שרת, ועמם אליהו גולומב ושאול אביגור, היו מראשי היישוב וההגנה. ארבעתם היו קשורים בקשרי משפחה וכונו 'הגיסים'. 

דב הוז

יצחק בן יעקב

יצחק בן יעקב, איש העלייה השנייה וחבר קיבוץ דגניה א', היה גם הוא פעיל בהגנה. יחד עם הוז הקים את חברת 'אוירון', חברה משותפת להסתדרות ולסוכנות היהודית, שנועדה להיות הזרוע האווירית של היישוב.

ב-29 בדצמבר 1940, בדרכם חזרה מביקור אצל מ"ג אסירי ההגנה בכלא עכו, איבד הוז את השליטה על ההגה. זה היה בכביש חיפה-תל אביב 'הישן'; הרכב התדרדר לתעלה בצד הדרך ונחבט בעוצמה בקיר בטון של גשר. כל יושבי הרכב נהרגו למעט אחותו חוה: אשתו רבקה, בת-אחותו אורה בורודובסקי, בתו תרצה הוז, גיסתו צִבְיה שרתוק (אשתו של יהודה שרת מיגור) ויצחק בן יעקב. התאונה עוררה זעזוע רב ביישוב, והייתה כמובן טרגדיה נוראה לבני משפחת שרתוק. 

בשנת 1950 הוקמה אנדרטה לזכר הנספים במקום התאונה ליד צומת פרדסיה.

האנדרטה במקום התאונה, ליד צומת פרדסיה (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

דב הוז ובני משפחתו, ולימים גם גיסם אליהו גולומב, נקברו בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב. זו הייתה הסיבה לכך שראש הממשלה השני משה שרת ביקש להיקבר לצדם ולא בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

קברם של משה שרת ורעייתו צפורה בבית הקברות הישן בתל אביב (ויקיפדיה)

על שמם של ההרוגים ממשפחת הוז נקרא קיבוץ דורות (ראשי תיבות: דב, רבקה ותרצה), שהוקם שנה לאחר מכן בצפון-מערב הנגב. על שמו של דב הוז נקרא 'שדה דב', שדה התעופה הקטן שפעל עד לא מכבר בצפון תל-אביב, וכן ספינת מעפילים, בתי ספר ורחובות ביישובים רבים. על שמו של יצחק בן יעקב נקרא שדה התעופה בראש פינה. שני האישים החשובים לא התגוררו בגבעתיים אך זכו שייקרא שם רחוב על שמם.

רחוב השניים בגבעתיים (מפות גוגל, 2015)

ו. 'השניים' מיפו

בפינת הרחובות יפת וד"ר ארליך ביפו נמצא 'גן השניים'. מי הם השניים הללו? ככל שמצאתי אלה הם 'השניים' היחידים שכונו כך לאחר הקמת המדינה.

ב-17 במארס 1992, ימי האינתיפאדה הראשונה, הסתער פלסטיני מעזה עם חרב על הנערה אילנית אוחנה, תושבת חולון, שהייתה בדרכה לטיפול שיניים ברחוב אילת. אילנית ניסתה לברוח למוסך סמוך. עבד אל-גני, מנהל המוסך, ניסה להגן עליה בגופו, אך נדקר למוות יחד עם הנערה. המחבל המשיך לבניין סמוך, פצע כמה נערים שהיו בדרכם למסיבת פורים ולבסוף נורה בידי שוטר. על שמם הוקם גן השניים.

איור: מושיק לין (NRG)

עבד אל-גני נולד בשנת 1946 בשכונת מנשייה מצפון ליפו. למד בבית הספר היסודי טרה סנטה ביפו ואחר כך בתיכון המקצועי שבח, שם התמחה במגמת מכונאות רכב. לימים פתח מוסך ברחוב אליפלט, שם דבק בו הכינוי 'עובדיה'. גם את המוסך כינו כולם 'מוסך עובדיה'. עבד אל-גני התגורר עם משפחתו ברחוב סמוך, שהיום נקרא גם הוא על שמו.

עבד אל-גני (הביטוח הלאומי)

ז. טובים השניים

הרי לנו שישה רחובות, גנים ואתרים שונים הקרויים על שם 'שניים', וישנם עוד. 

רחובות בשם 'השניים' יש גם בראשון לציון ובבנימינה, אך לא הצלחתי למצוא על שם מי הם. רעה חולה במדינתנו היא שברבים מן היישובים נמצא שם הרחוב ללא מלל או הסבר, וכך סיפוריהם של 'השניים' השונים מתערבבים בין ערים ואתרים. 

נסיים במה שהתחלנו, ברחוב השניים בבני ברק.

סמוך לאחר הפיגוע, שבו נפל השוטר-האופנוען אמיר חורי, ערבי נוצרי בן 32, תושב נוף הגליל, הודיעו שלוש רשויות מקומיות סמוכות – בני ברק, גבעתיים ורמת גן – וכך גם עיריית אור יהודה (שם גרה משפחתו של חורי זמן מה), כי ינציחו את שמו וזכרו של חורי. הראשונה הייתה עיריית גבעתיים, שחנכה גינה על שמו בדרך השלום. 

אמיר חורי (משטרת ישראל)

גם בבני ברק, שבה אירע הפיגוע, עלתה יוזמה להנציח את זכרו של אמיר חורי, אך זו לוותה בהצעה מוזרה שביקשה להחליף את שמו של רחוב השניים. וכי לא ראוי להנציח גם את 'השניים' המקוריים וגם את חורי?

עד כה לא הצליחה עירית בני ברק למצוא את המקום הראוי להנצחתו של מי שהגן בגופו על תושביה. 

____________________________________________

אבי בלדי הוא סטודנט לתואר שני במשפטים ומורה דרך abvrio@gmail.com