יום שני, 20 בספטמבר 2021

זיכרון לסופרי ישראל: מאפו, שלום עליכם, טשרניחובסקי, מאנגר ורחל

א. מה קורה פה?

הסופר אברהם מאפּוּ, יליד קובנה שבליטא ומחבר הספרים הידועים אהבת ציון, עיט צבוע ואשמת שומרון, שעשו רושם רב על קהל הקוראים העברי במחצית השנייה של המאה ה-19, זכה להנצחה נאה בחיפה. 

צילומים: רון מנדל

התארוך של שנת הולדתו 1807 אינו מובן מאליו. ככל הידוע הוא נולד בי' בטבת תקס"ח, שזה מצד אחד 28 בדצמבר 1807 על פי הלוח היוליאני ('הישן') שנהג אז ברוסיה, ומצד שני זהו גם 9 בינואר 1808 על פי הלוח הגרגוריאני שנהוג בימינו... בעיה.

אבל זו באמת בעיה קטנה, כי מתברר שלא כולם שמעו על מאפו. ולכן, אם רחוב מזא"ה יכול להיות 'מה זה', אז רחוב מאפו יכול להיות גם 'מה פה', ובקיצור 'מפו'...


חיפה ידעה להוקיר את מאפו במקום נוסף, ב'מדרגות אהבת ציון', על שם יצירתו המפורסמת ביותר.

כמה אירוני שעל יד המקום שמנציח את הרומן העברי החילוני הראשון נמצא תלמוד תורה חסידי...


ב. שלום עליכם מר יעקב רבינוביץ

ברחוב שלום עליכם הוותיק, בשכונת טלביה בירושלים, הותקן שילוט חדש, ואבוי לבושה:

צילומים: דוד אסף

ובכן שמו של שלום עליכם היה שלום רבינוביץ, לא יעקב.

שלום רבינוביץ הוא שלום עליכם

היה סופר ושמו יעקב רבינוביץ, אבל עם כל הכבוד לו הוא מעולם לא התיימר להיות שלום עליכם...

זהו יעקב רבינוביץ (ויקיפדיה)

וחוץ מזה שימו לב להבדל בניקוד בין שני הצדדים של אותו שלט עצמו ברחוב שלום עליכם. 

נאמר זאת כך: את האות ע' יש לנקד בחטף-פתח – עֲלֵיכֶם (כמו בתמונה העליונה), ולא חלילה בשווא (כמו בתמונה התחתונה).

ג. טשרניחובסקי 

לא הרחק משם, בירושלים, נמצא רחוב טשרניחובסקי. 

איזה ביזיון למשורר, שבחייו דקדק בכל מילה ומילה שיוצאת מקולמוסו, שייכתבו מתחת לשמו את המילה 'העברית' בכתיב משובש (ודוק: כתיב משובש, לא כתיב מלא).


וראו זה פלא, לא הרחק מהשלט השגוי נמצא שלט תקין לחלוטין (וגם הערבית תוקנה):

צילומים: דוד אסף

ד. מאנגר פינת רחל

במרכז תל אביב נפגשים שני משוררים דגולים: איציק מאנגר ורחל בלובשטיין המוכרת בכינוי 'רחל המשוררת'. 

הביטו בשלט הרחוב 'רחל': מילא שהאות ח', של הקיצור רחוב, נפלה והייתה לר'; מילא ששנת הולדתה של רחל היא תרנ"א ולא תר"ן; מילא שלא זיכו אותה בשם משפחה או בכינוייה וגם נמנעו ממילות הסבר (שהעדרן בולט על רקע השילוט של 'השכן' איציק מאנגר); אבל מאיפה הם לקחו את התעתיק המשונה RAHEL?

צילום: איתמר לויתן

יום שישי, 17 בספטמבר 2021

ממנו תראו וכן תעשו: רב-נגד יצחק טאיטו פורש מצה"ל

רב-נגד יצחק טאיטו מצדיע (דובר צה"ל)

מאת אבי בלדי

ב-25 ביולי 2021 נערכה בבית הספר לקצינים במצפה רמון (בה"ד 1) מסיבת פרידה מיוחדת לרגל פרישתו של החייל הוותיק ביותר בצה"ל, רב-נגד יצחק טאיטו, שהגיע לגבורות. הוזמנתי להשתתף באירוע זה משום שהכרתי את טאיטו בפרק הזמן שבו שירתתי בעצמי כקצין בבה"ד 1. זמן מה אחרי האירוע גם ביקרתי אותו בביתו בבאר שבע, כשהוא כבר פנסיונר מן המניין. זהו סיפורו של איש מיוחד במינו, שבמשך עשרות שנים היה אחראי על המשמעת של מי שיהיו קציני צה"ל.

אחרי 62 שנות שירות, ולאחר התמודדות אישית עם נגיף הקורונה ואירוע מוחי, גם חיילים ותיקים כמו טאיטו הפנימו כי הגיעה העת לפשוט את המדים ולצאת סוף סוף לפנסיה ('מוקדמת!' מנקודת מבטו).  

הרמטכ"לים לשעבר אמנון ליפקין-שחק, שאול מופז, בוגי יעלון, בני גנץ, גבי אשכנזי, גדי אייזנקוט ואביב כוכבי, כמו גם ראשי הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ובנימין נתניהו, וראש הממשלה הנוכחי נפתלי בנט  כל אלה, ועשרות אלפי אחרים (כולל שני בניו), צעדו בסך לפניו. מאז הגיע טאיטו לבה"ד 1 בשנת 1963 עברו תחת שרביט הרס"ר שלו לא פחות מ-100,000 צוערים.

בית הספר לקצינים של צה"ל החל את דרכו עם הקמת המדינה במחנה 80 שליד פרדס חנה. ב-1955 הועבר למחנה סירקין ליד פתח תקווה ושם שכן עד 1968. בעקבות קריאתו של דוד בן-גוריון ליישוב הנגב הוחלט כי בה"ד 1 יהיה הבסיס הצבאי הראשון שיעבור למצפה רמון. עיר הבה"דים, אשר תוכננה להיבנות מיד אחרי כן, 'התעכבה מעט', ויישומה החל חמישים שנה אחר כך, בשנת 2015...

בית הספר החדש לקצינים, שבנייתו נמשכה בין השנים 1967-1963, היה גם עבודת הביכורים של האדריכל צבי הֶקֶר. בשנת 2019, בראיון למיכאל יעקובסון, הגדיר הקר את עבודתו זו כ'אואזיס במדבר. כמו בתי הלינה שבנו הנבטים לשיירות הגמלים בדרך המשי'.

בה"ד 1 במבט מלמעלה (האתר של צבי הקר)

הקר ציין לשבח את מצב השימור המעולה של המבנה, שאותו תלה בפירוש בנגד המשמעת המיתולוגי של המחנה, יצחק טאיטו. ב-1968, זמן קצר לאחר חנוכת בה"ד 1, קיבל טאיטו את תפקיד הרס"ר שבו החזיק יובל שנים. 'הוא שומר על הארכיטקטורה בקפדנות ולא מרשה שום שינויים', שיבח הקר את טאיטו והביע תקווה כי גישה זו תימשך גם בעתיד (גם אנחנו מקווים!).

טאיטו נולד בתוניסיה ב-13 ביוני 1941 ועלה לארץ עם בני משפחתו בשנת 1949 והוא בן שמונה. 'הולדתי לוותה בחששות כבדים', סיפר לי. 'הנאצים כבר החילו חוקי גזע בצפון אפריקה והעתיד נראה קודר מאוד. המלחמה האיצה את פעילות הסניף המקומי של תנועת גורדוניה ורבים מבני משפחתי השתתפו בפעילות ציונית'. באשר למקור שם משפחתו אמר: 'משפחתנו המקורית הייתה בין מגורשי ספרד, וצאצאיה התפזרו לכל ארצות הים התיכון. זו הסיבה ששם משפחתנו מופיע בקהילות רבות, בעיקר בצפון אפריקה'. 

'הרבה זיכרונות מתוניסיה אין לי', סיפר טאיטו בריאיון לדודי פטימר (מעריב, 27 ביולי 2021), 'אבל זכור לי שאחי הבכור רצה לעזוב את המשטרה ולעלות ארצה כי הוא היה בחור ציוני, היה חבר בתנועת בית"ר ובנוער העובד. אמא שלי גם הייתה מאוד ציונית, ועוד בתוניסיה היא ארגנה גרעין עלייה להתיישבות במושב עזריקם, ליד באר טוביה. אבא שלי קנה כרטיסים, והפלגנו מתוניסיה לאירופה ומשם לארץ'. 

'היינו אחת מחמש המשפחות החלוצות של מושב עזריקם', הוא מוסיף בשיחה אתי. 'מה זה חלוצות! השם של המושב היה יותר גדול ממה שהיה שם'. 

שלט כניסה למושב עזריקם (שלטי עץ בית יצחק)

את מבצע קדש הוא כבר זוכר היטב: 

עוד לפני שהתגייסתי כבר היה לי תפקיד, הייתי בכיתה ט' וגייסו אותנו לעמדה הצה"לית אשר הייתה ממוקמת מעל קולנוע 'קרן' בבאר שבע. עמדה זו הייתה האזעקה של העיר והפעלנו אותה בהתאם להוראות שקיבלנו מהג"א [הגנה אזרחית]. לאחר מכן הייתי חוזר הביתה באופניים, עם גאווה רבה.
קולנוע 'קרן' בבאר שבע, 1962. הקולנוע נהרס בשנת 1997 (צילום: משה פרידן; ויקיפדיה)

הוא התגייס לצה"ל בנובמבר 1959 ושירת בנח"ל, שם שימש מפקד כיתה, סמל מחלקה ורב-סמל פלוגתי. ב-1963 עבר טאיטו לשרת בבית הספר לקצינים שהיה אז בבסיס סירקין. הוא היה סגנו של נגד המשמעת שלמה ישראלי (2000-1923) – גם הוא רס"ר מיתולוגי שכמותו לא היה וכנראה גם לא יהיה. הוא נולד בפולין בשם שלמה גלברד ונדודיו ועלילותיו במשך המלחמה, עד שהגיע לארץ ישראל עם צבא אנדרס, ערק ונשאר  הן נושא לרשימה בפני עצמה. בקיבוץ משמרות שבו נקלט הוא שינה את שם משפחתו לישראלי, על שם סבו ישראל שנרצח. 'שלמה היה אדם רגיש וחייכן מצד אחד, ואיש צבא קשוח שקללה עסיסית קבועה בפיו מצד שני'. העיד טאיטו על מי שהיה חונכו.  

בחודש מאי 1968, עבר בה"ד 1 למקומו הנוכחי במצפה רמון. עם סיום קורס הקצינים ביוני של אותה שנה, מונה טאיטו לנגד המשמעת של הבסיס ולמפקד המחנה – מאז ועד שנת 2021.  

טאיטו (מאחור) במסדר עם הרמטכ"ל חיים בר-לב (במחנה)

'מאז שנת 1963 שירתתי בבית הספר לקצינים עם יותר משלושים מפקדי בית ספר. מי שקיבל אותי לתפקיד היה אל"מ אביב ברזילי (1970-1926), לימים מושל רצועת עזה וצפון סיני. אביב השתתף במלחמת העצמאות והיה מפקד גדוד. במלחמת סיני כבר היה סמח"ט ובשנת 1962 מונה למפקד בית הספר לקצינים. הוא נפטר בפתאומיות בגיל 44, וכך נמנעה ממנו הבשורה המרה על נפילת בנו אריאל במלחמת יום כיפור'.

גם מלחמת ששת הימים צרובה בזיכרונו: 'עשרות צוערים שהכרתי נהרגו במלחמה זו, ובהם מפקד בית הספר אל"מ שלמה אלטון, שנהרג בחזית הדרום, וסא"ל מיכאל (מיכה) פייקס, שהיה מפקדי הישיר, ונהרג בניסיון כיתור העיר העתיקה בקרב על אבו תור. פייקס היה איש משכמו ומעלה. לא ראיתי דוגמה אישית כזאת לאורך כל שירותי הצבאי. שרשרת הטרגדיות של משפחתו היא סיפור איום ונורא. בנו יונתן נהרג שש שנים אחריו, ביום השני של מלחמת יום כיפור, ובנו הבכור דניאל נהרג אחר כך בתאונת סנפלינג בצרפת'. 

טאיטו השתתף בכמה אירועים חשובים נוספים בהיסטוריה של המדינה. כך למשל, ניהל את טקס הקבורה של דוד בן-גוריון בשדה בוקר בשנת 1973, ואת הטקס הרשמי של ביקור הנשיא המצרי אנואר סאדאת בשנת 1977. 'משמר הכבוד הקרבי', הוא מספר, 'התארגן לשני תרחישים: טקס רשמי מלא, ובמקביל היערכות לפעולת טרור בלתי צפויה מהמטוס. זה היה מאתגר מאוד. עד שראו את סאדאת, המתח באוויר היה מטורף. היו אלה הדקות הארוכות בחיי...' 

טקס הלוויתו של דוד בן גוריון, שדה בוקר 1973 (צילום: יעקב סער, ארכיון לע"מ)

מסדר הכבוד הצה"לי לנשיא מצרים אנואר סאדאת בנתב"ג, 1977 (תמונה: דובר צה"ל)


אירוע עצוב אחר היה ניהול טקס הקבורה של יצחק רבין בהר הרצל בשנת 1995: 'היומיים שבהם התארגנו לטקס היו באווירת שבר וחורבן בכל זרועות צה"ל', מספר טאיטו בצער.

דמותו של טאיטו במרכז רחבת המסדרים של בה"ד 1, כפי שהיא מוצגת מאז 2005 בפארק 'מיני ישראל' ליד לטרון 

יצחק התחתן עם דניאלה. הם הביאו לעולם שני בנים ובת ('גם הבנים עברו תחת פיקודי, אבל לא נתתי הנחה. להפך'), ויש להם כבר שלושה נכדים.

יצחק ודניאלה טאיטו בחזית ביתם בשכונת רמות בבאר שבע (צילום: אבי בלדי)

מאז שהוצע לו לפרוש לפנסיה, בשנות התשעים המוקדמות, הצהיר טאיטו כי ימשיך לשרת בצה"ל עד יומו האחרון. אך עם תחילת עידן הקורונה הוא לקה בשני אירועים מוחיים בזה אחר זה. 'אני רק זוכר שמצאתי את עצמי על הרצפה בגינה. זה היה מוזר, אבל חשבתי שפשוט נפלתי... קמתי והמשכתי לעבוד'. כשזה קרה בשלישית, בנוכחות בתו, הבינו בני המשפחה שמשהו אינו תקין ולקחו אותו לבית החולים. התפרצות נגיף הקורונה, יחד עם האירועים המוחיים, השאירה אותו לראשונה בבית אחרי 62 שנות שירות. 'עד אז לא פספסתי כמעט יום אחד', הוא אומר לי בעצב. 'לצערי, החיים מובילים אותנו אחרת מהמתוכנן, וכנראה שאני לא צעיר וחזק כמו שהייתי...' 

'פעמים רבות הציעו לי לקבל דרגות קצונה, אבל בסופו של דבר צה"ל צריך גם חיילים ונגדים פשוטים, כאלה שמבצעים את המשימות השוטפות, ואני רציתי להיות להם דוגמה. אף פעם לא התכוונתי להפוך סֶמֶל, אבל אם קיומו של איש כמוני עודד חריצות, נאמנות ומשמעת  אני גאה על הזכות שנפלה בחלקי'.

'ומה התכניות לעתיד?' שאלתי.

– 'באמת הגיע הזמן שאטוס למזרח, לא? חלק מהקצינים אמרו שאני טיפוס של דרום אמריקה. נראה'.

האזרח טאיטו. סוף סוף יש זמן לעשות סדר בניירת (צילום: אבי בלדי)

אחרי כשישים שנה בבה"ד 1 ופרס מפעל חיים של צה"ל, גם לחייל ותיק מותר להצטלם עם המשפחה (צילום: אבי בלדי)

____________________________________ 

אבי בלדי שירת כמ"פ בבית הספר לקצינים (2017-2016), וכיום הוא מתמחה במשרד האוצר 

יום שלישי, 14 בספטמבר 2021

בורא מיני מזונות: עוז, הדר ועצמות, בשר ממשלתי, מילון הסביח, כונפה ביזרעאל

אבוקדו בצורת אבטיח (צילום: גדעון פליישמן)

לקראת הצום הגדול של יום כיפור, קצת ענייני אוכל מחוייכים.

נתחיל בתפריט הבשרי.

א. הבחירה של הקצבים

צילום: טובה הרצל

הפרסומת המתפתחת שמוצגת על משאית הקירור הזו, מ'עוף עוז' ל'עוז והדר', מעלה מאליה את השאלה כמה 'הדר' כבר יכול להיות בתרנגולת מרוטת נוצות המקרקרת בדרכה לשחיטה? 

אולי יש כאן רמז סרקסטי במיוחד למקורו של הצירוף 'עוז והדר', שלקוח מספר משלי, מהפרק המתאר את 'אשת חיל', שעליה נאמר 'עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן' (לא 25). מה שמזכיר לי את האיור המופלא של דודו גבע (ספר הברווז, 1994):

אבל מה שמשונה ואף תמוה הוא שבשם 'עוז והדר' מחזיק גם מכון תורני ידוע, שנוסד ב-1988 ומוציא ספרים רבים בכל מקצועות התורה. 

אז מי קדם למי – משחטת העופות או המכון התורני?

ב. בשר ממשלתי

מתברר שבנוסף לכל תפקידיו החשובים של משרד הכלכלה, עוסקים שם גם בטחינת בשר.

צילום: ארי הולצברג

ג. אנחנו מגש העצמות שעליו ניתנה הסעודה המפסקת

מבצע מפתה במיוחד מוצע לקוראי מקומון חרדי בירושלים. הבחירה קשה: מגש עצמות או גרון עוף?

תודה למיקי מלכה

ד. מילון הסביח השלם

חובבי השפה העברית, כמו גם העוסקים בפילוסופיה אקזיסטנציאלית, ימצאו עניין במילון המונחים שתלוי בכניסה לסביח של עובד בגבעתיים.

הם יימצאו בו פעלים יחודיים, כמו 'חיצול', 'לחצל', 'לבצל' או 'לבצבץ', ושאלות מלחיצות (או מחצילות), כמו 'לרוץ על כל המגרש או לרצרץ?', או 'כמה כמה בדרבי?'

הקשה על התמונה תגדיל אותה לקריאה נוחה.

צילום: איתמר לויתן

בעלי התוספות

כתב לי יריב שיזף: 

סביח הוא שמו הפרטי של ממציא המאכל, צבי ארז, בהגייתו העירקית. נפטר לפני כשנה (תעיד על כך תמונת מצבתו בבית העלמין ירקון). ראש עירית רמת גן הצהיר שיקרא כיכר בעיר על שמו. עובד מגבעתיים הוא אכן לשונאי מופלא וגם איש מכירות מדהים, אבל 'סביח של עובד' זה כמו 'ארטיק של שטראוס' או 'פלאפון של סלקום'. וכמובן שראשי התיבות הצולעים למדי של סבי"ח אינם אלא מחוה ומס שפתים (שורפות מסחוג).

ה. כּוּנֵפָה או כְּנָאפֶה?


ואם אנו בגבעתיים, נעבור לשאלה עוכרת השלווה שמציג הבר הזה שברחוב כצנלסון: כּוּנֵפָה או כְּנָאפֶה?

'כּוּנֵפָה' הוא מונח סלנג שחדר לארצנו כנראה בשנות התשעים ומקורו לא ברור (כנראה מערבית: קניפה), אך יש הסכמה רחבה על משמעותו השלילית: אשה מגעילה.

'כְּנָאפֶה' זה משהו אחר לגמרי, וגם הוא הגיע אלינו מהערבית: מאפה מתוק להחריד, שבאחרונה צובר פופולריות לא מובנת (לפחות לי). כך למשל, בשוק מחנה יהודה הירושלמי נפתחו בשנים האחרונות לפחות חמישה דוכני כנאפה.

בבחירה בין שתי האפשרויות אני בוחר באפשרות השלישית: לא זה ולא זה.

צילום: איתמר לויתן

ו. לחיים

ונסיים במיני אלכוהול.

נתחיל בבירה ושמה התמוה הוא 'מלכה אדמונית' (Pale למיטב ידיעתי זה בכלל חיוור, חלש).

צילום: איתמר לויתן

ונקנח ביין נחמד ושמו יזרעאל, שאין לי מילה רעה על טעמיו אלא רק ביקורת על ניקודו.

צילום: דוד אסף

זו טעות שכמעט כולנו עושים: השם הנכון של העמק הוא לא יִזְרָעֶאל אלא יִזְרְעֶאל. כנאמר 'כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל' (מלכים א כא, 1). 

וגם בשירו הידוע של נתן אלתרמן, 'שיר העמק', שנכתב ב-1934:
בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ
וּמַרְגּוֹעַ לֶעָמֵל.
לַיְלָה חִוֵּר מִשְׂתָּרֵעַ
עַל שְׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
טַל מִלְּמַטָּה וּלְבָנָה מֵעַל,
מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל.

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?
דְּמָמָה בְּיִזְרְעֶאל.
נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת,
אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת.


גמר חתימה טובה

יום שישי, 10 בספטמבר 2021

קֶשֶׁר לָאֶחָד: בעקבות קשישה ירושלמית מסתורית


מאת איל דודסון

כשסיפרתי לאבי על ספרו של חיים באר קשר לאחד (עם עובד, תשע"ז), ועל המלצתי החמה לקרוא אותו, הוא הגיב: 'כמה משונה. אני זוכר שהייתה בירושלים משוגעת אחת, שהסתובבה בשכונת רחביה והייתה צועקת ברחוב "קשר לאחד". זה שם של ספר?'

– 'כן, אבא', עניתי לו, 'והוא מספר בדיוק על המשוגעת הזו'...

חיים באר אכן סיפר על המשוגעת הזו, כפי שנשתמרה בזיכרונות ילדותו מירושלים של המחצית הראשונה של שנות החמישים:

    [...]
קשר לאחד, עמ' 33-31

אינני יכול להסביר מדוע, אבל משהו בדמותה ההזויה של המטורפת הזקנה הקסים אותי. סקרנותי הביאה אותי להתקשר לחיים באר, שהוא אמנם סופר נודע אבל גם מכר משפחתי ותיק.

חיים באר, 2018 (צילום: דוד אסף)


– 'האם ידוע לך מי הייתה גברת "קשר לאחד"?', שאלתי אותו לא מכבר. 

– 'בהחלט', ענה באר. 'האישה המסתורית והקסומה הייתה ז'אן נויבורגר, ששמה העברי היה חנה. היא ובעלה היו בני עדת הייקים של רחביה. היא התגוררה ברחוב עזה 18. לא רציתי לפרט זאת בספרי, כדי לא לפגוע בבני משפחתה. הפרופסור בעל השם, בן משפחתה, הוא המתמטיקאי אברהם הלוי פרנקל (1965-1891), שהיה רקטור האוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל'.

פרופסור אברהם הלוי פרנקל (ויקיפדיה)

בין כך ובין כך שלף באר מארכיונו דפים עם מילות הגיונותיה, שיריה ופזמוניה של 'האישה המסתורית והקסומה', שאותם הציעה לעוברים ולשבים:

את שיריה, שלמראית עין נראים כגיבוב מבולבל של חזיונות אפוקליפטיים כמו-משיחיים, הדפיסה גברת נויבורגר על גבי גלויות וחילקה לכל דורש. על טיבן של הגלויות הללו סיפר חיים באר:

קשר לאחד, עמ' 31

והנה הגלויה:

ובאר ממשיך ומספר כיצד הגיעה גלויה זו לידיו:

[...]

קשר לאחד, עמ' 32-31

בארכיונו של חיים באר שמורים עוד כמה מסמכים פרי עטה של גברת 'קשר לאחד':

וכאן 'המנון' שהכינה ב-1954 והקדישה אותו לנשיא המדינה יצחק בן צבי ולרעייתו רחל ינאית. מחתימתה מתברר כי הייתה בת למשפחת אופנבכר:

כשהתחלתי לחפש מידע נוסף על האישה 'רבת ההשראה וטרופת הנפש' הזו, התברר לי שדמותה השתמרה גם בזיכרונותיהם של סופרים נוספים שגרו באותן שנים בירושלים. כך למשל, המשורר יעקב אורלנד זכר אותה יחד עם שאר טרופי הדעת שהסתובבו בעיר בסוף שנות השלושים. 

בשיר 'אליעז', שהוקדש לידידו המשורר רפאל אליעז, תיאר אורלנד אשה גרומה, לובשת בגדים שחורים, שהחזיקה בידיה פקעות חוטי צמר וקראה לעוברים ושבים 'הַקֶּשֶׁר לָאֶחָד':

יעקב אורלנד, עיר האובות, עקד, 1978, עמ' 139

פרופסור עמיה ליבליך, שנולדה בירושלים בשנת 1939, זכרה גם היא את 'קשר לאחד' מילדותה. אמנם היא לא זכרה את לבושה צבעוני או שחור, אבל זכרה בהחלט את השירים שנהגה למלמל:

עמיה ליבליך, 'אחרית דבר', דורית ויסמן (עורכת), נפש: אנתולוגיה, כרמל, 2019, עמ' 296-295

בהמשך הוסיפה ליבליך וסיפרה: 'ואני שמעתי בימי הירושלמים  שהייתה אחותו של פרופסור פרנקל, המתמטיקאי הידוע. יתכן; מילים מתחומי המדע היו חלק מהלקסיקון האישי שלה' (עמ' 297). היא לא הייתה היחידה שחשבה כך. גם האמנית הירושלמית כלילה בן-עמרם סגרי זכרה את 'שלמה ושולמית', וגם היא שיערה כי הייתה אחותו של פרופסור פרנקל. זו טעות. השניים היו קרובים, אך לא אח ואחות:

יהודה עצבה, מאאתיים סיפורים ירושלמיים, צבעונים, 2007, עמ' 113

את שיריה המיוחדים של הקשישה המטורפת זכר גם עמוס עוז בספרו ארצות התן (עם עובד, 1976, עמ' 124):

במעלה רחוב אבן-עזרא נטפלה להם אשה זקנה אחת, לבושה כמעט בהידור: 
יש קשר אישי בין כל העולם. האלוהים כועס והבן-אדם לא תופס. פשר אחד לכל המעשים, מעשים יפים ומעשים גסים. ההולכים בחושך עוד יראו אור גדול. לא מחר – דווקא אתמול. הגרזן הוא חם והסכין הוא חד. לכל העולם יש פשר אחד'. 
[...] בירושלים נהגו לקרוא לזקנה ההדורה בשם 'פשר אחד'. היה לה קול באס וכן מבטא גרמני. מרחוק בירכה המשוגעת של רחביה את שני ההולכים: 'ברכת הרקיע מלמעלה, ומלמַטה ברכת המים, מדיסלדורף ועד ירושלים, פשר אחד יש לכל המעשים, גם אם בונים וגם אם הורסים. שלום והצלחה וגם גאולה שלמה לכם ולכל הנרדפים והסובלים. שלום שלום לקרוב ולרחוק'.

מדוע שינה עמוס עוז את 'קשר לאחד' ל'פשר אחד'? חיים באר הציע שאולי עשה כן כדי לעמעם את זהותה ולהימנע מפגיעה בבני משפחתה.

– 'מדוע היה לך כל כך חשוב לספר עליה?', שאלתי בהזדמנות אחרת את חיים באר.

– 'היא הייתה מאוד מוכרת. כל מי שהלך ברחובות העיר הכיר אותה', ענה. ולאחר הרהור הוסיף: 'פרופסור אברהם יעקב בְּרָוֶר אמר פעם, שירושלים היא הצנטרום של האקס-צנטרום, כלומר המרכז של כל אלה שמרוחקים ממרכז. במובן זה, גברת "קשר לאחד" ייצגה במשהו את ירושלים של ילדותי'.

דוד אסף, עורך הבלוג, הפנה את תשומת לבי לעוד גלגול ביזארי שקשור בגברת 'קשר לאחד'. מתברר שבנה גוטפריד התגלגל לניו יורק כבר בשנות הארבעים והיה פעיל ב'נטורי קרתא' (ראו דבר17 בדצמבר 1952). הוא הקים ארגון אנטי-ציוני בשם 'ידידי ירושלים' וארגן הפגנות ליד בנין האו"ם. ב-1976 הוא אף השתתף בכנס שנערך בטריפולי שבלוב ונאם שם. 

אכן משפחה שכזאת...

דיווח של העיתונאי נח זבולוני, מעריב, 9 באוגוסט 1976

ולסיום, אנקדוטה משעשעת: תמונתה של 'קשר לאחד', לבושת שחורים ובידה דגלון ועליו כתוב 'קשר לאחד', נשמרה בארכיון תצלומיו של הצלם הירושלמי הוותיק ראובן מילון (קוראי הבלוג הכירוהו לאחרונה מרשימתו של אליהו הכהן, 'וְיָדַעְתָּ, הַבָּחוּר, הַמִּשְׁלָט הַזֶּה אָרוּר: השיר האחרון של צבי בן-יוסף', 23 באפריל 2021, שכן מילון היה עם בן יוסף בקרבות גוש עציון בתש"ח).

 הנה התמונה: 

התקשרתי לראובן מילון כדי לבקש את רשותו להציג את התמונה. מילון פרץ בצחוק גדול וסיפר: 

הכרתי את 'קשר לאחד', ואני זוכר היטב אותה, את שיריה ואת חוטיה. אבל הגברת בתמונה איננה 'קשר לאחד'. זהו מר ברונשטיין, מנהל בית הספר לאמנויות בצלאל, שבו למדתי, שבפורים התחפש ל'קשר לאחד'. זו הייתה התחפושת המוצלחת ביותר באותה שנה...

'מר ברונשטיין', שניהל את 'בצלאל החדש' בין השנים 1952-1940, היה לא אחר ממי שיתפרסם לימים כצייר מרדכי ארדון

והוסיף דוד אסף:

מה הייתה אחריתה של חנה נויבורגר, היא 'שולמית', היא 'קשר לאחד'?

מתברר שנפטרה בי"ג באלול תשט"ז (20 באוגוסט 1956) והיא בת 72.

הארץ, 21 באוגוסט 1956

העיתונאי הירושלמי ופעיל השלום גבריאל שטרן ערך לה רשימת הספד מעניינת, ולא התעלם מהעובדה המשונה שמכל המקומות בעולם מתה 'שולמית' ונקברה 'משום מה דווקא בתל אביב'... 

על המשמר, 3 בספטמבר 1956

ואכן, באופן תמוה, אם כי לא בלתי צפוי, בי"ג באלול תשט"ז (20 באוגוסט 1956) נקברה חנה נויבורגר לבית אופנבכר בבית העלמין קרית שאול בתל אביב ושם מקום מנוחתה עד עצם היום הזה.

Gravez

תודה לחיים באר על עזרתו ועל השיתוף הנדיב באוצרות ארכיונו

______________________________

ד"ר איל דודסון עוסק במחקר ירושלים ומלמד במכללת הרצוג ובמכללת אורות ישראל


בעלי התוספות

כתב לי עודד פלוס, ספרן הספרייה היהודית בציריך:
כבר לפני כמה שנים נתקלתי בשיר שהתפרסם ב-31 במארס 1938, במדור הילדים של ה-Israelit (עיתון יהודי בשפה הגרמנית שיצא בפרנקפורט). הוא מופיע תחת שמה המקורי של 'קשר לאחד' Jeanne Neuburger. כמובן שאיני יכול להיות בטוח שזו אותה אחת, אך ההספד של גבריאל שטרן, שמציין שהיא ממינכן, עושה את זה לסביר מאוד. השיר, בניגוד לרושם שנוצר לה כאן בארץ, הוא חביב וילדותי, ואולי מוכיח שלפני המלחמה היא הייתה טיפוס שונה.


יואל שֶׁר זכר גם הוא את 'קשר לאחד' ושלח לי צילום שני צדדיה של גלויה שקיבל ממנה ושאותה שמר (לא כל יום רואים אשה מצלצלת בטלפון למשיח!).