ממנו תראו וכן תעשו: רב-נגד יצחק טאיטו פורש מצה"ל

רב-נגד יצחק טאיטו מצדיע (דובר צה"ל)

מאת אבי בלדי

ב-25 ביולי 2021 נערכה בבית הספר לקצינים במצפה רמון (בה"ד 1) מסיבת פרידה מיוחדת לרגל פרישתו של החייל הוותיק ביותר בצה"ל, רב-נגד יצחק טאיטו, שהגיע לגבורות. הוזמנתי להשתתף באירוע זה משום שהכרתי את טאיטו בפרק הזמן שבו שירתתי בעצמי כקצין בבה"ד 1. זמן מה אחרי האירוע גם ביקרתי אותו בביתו בבאר שבע, כשהוא כבר פנסיונר מן המניין. זהו סיפורו של איש מיוחד במינו, שבמשך עשרות שנים היה אחראי על המשמעת של מי שיהיו קציני צה"ל.

אחרי 62 שנות שירות, ולאחר התמודדות אישית עם נגיף הקורונה ואירוע מוחי, גם חיילים ותיקים כמו טאיטו הפנימו כי הגיעה העת לפשוט את המדים ולצאת סוף סוף לפנסיה ('מוקדמת!' מנקודת מבטו).  

הרמטכ"לים לשעבר אמנון ליפקין-שחק, שאול מופז, בוגי יעלון, בני גנץ, גבי אשכנזי, גדי אייזנקוט ואביב כוכבי, כמו גם ראשי הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ובנימין נתניהו, וראש הממשלה הנוכחי נפתלי בנט – כל אלה, ועשרות אלפי אחרים (כולל שני בניו), צעדו בסך לפניו. מאז הגיע טאיטו לבה"ד 1 בשנת 1963 עברו תחת שרביט הרס"ר שלו לא פחות מ-100,000 צוערים.

בית הספר לקצינים של צה"ל החל את דרכו עם הקמת המדינה במחנה 80 שליד פרדס חנה. ב-1955 הועבר למחנה סירקין ליד פתח תקווה ושם שכן עד 1968. בעקבות קריאתו של דוד בן-גוריון ליישוב הנגב הוחלט כי בה"ד 1 יהיה הבסיס הצבאי הראשון שיעבור למצפה רמון. עיר הבה"דים, אשר תוכננה להיבנות מיד אחרי כן, 'התעכבה מעט', ויישומה החל חמישים שנה אחר כך, בשנת 2015...

בית הספר החדש לקצינים, שבנייתו נמשכה בין השנים 1967-1963, היה גם עבודת הביכורים של האדריכל צבי הֶקֶר. בשנת 2019, בראיון למיכאל יעקובסון, הגדיר הקר את עבודתו זו כ'אואזיס במדבר. כמו בתי הלינה שבנו הנבטים לשיירות הגמלים בדרך המשי'.

בה"ד 1 במבט מלמעלה (האתר של צבי הקר)

הקר ציין לשבח את מצב השימור המעולה של המבנה, שאותו תלה בפירוש בנגד המשמעת המיתולוגי של המחנה, יצחק טאיטו. ב-1968, זמן קצר לאחר חנוכת בה"ד 1, קיבל טאיטו את תפקיד הרס"ר שבו החזיק יובל שנים. 'הוא שומר על הארכיטקטורה בקפדנות ולא מרשה שום שינויים', שיבח הקר את טאיטו והביע תקווה כי גישה זו תימשך גם בעתיד (גם אנחנו מקווים!).

טאיטו נולד בתוניסיה ב-13 ביוני 1941 ועלה לארץ עם בני משפחתו בשנת 1949 והוא בן שמונה. 'הולדתי לוותה בחששות כבדים', סיפר לי. 'הנאצים כבר החילו חוקי גזע בצפון אפריקה והעתיד נראה קודר מאוד. המלחמה האיצה את פעילות הסניף המקומי של תנועת גורדוניה ורבים מבני משפחתי השתתפו בפעילות ציונית'. באשר למקור שם משפחתו אמר: 'משפחתנו המקורית הייתה בין מגורשי ספרד, וצאצאיה התפזרו לכל ארצות הים התיכון. זו הסיבה ששם משפחתנו מופיע בקהילות רבות, בעיקר בצפון אפריקה'. 

'הרבה זיכרונות מתוניסיה אין לי', סיפר טאיטו בריאיון לדודי פטימר (מעריב, 27 ביולי 2021), 'אבל זכור לי שאחי הבכור רצה לעזוב את המשטרה ולעלות ארצה כי הוא היה בחור ציוני, היה חבר בתנועת בית"ר ובנוער העובד. אמא שלי גם הייתה מאוד ציונית, ועוד בתוניסיה היא ארגנה גרעין עלייה להתיישבות במושב עזריקם, ליד באר טוביה. אבא שלי קנה כרטיסים, והפלגנו מתוניסיה לאירופה ומשם לארץ'. 

'היינו אחת מחמש המשפחות החלוצות של מושב עזריקם', הוא מוסיף בשיחה אתי. 'מה זה חלוצות! השם של המושב היה יותר גדול ממה שהיה שם'. 

שלט כניסה למושב עזריקם (שלטי עץ בית יצחק)

את מבצע קדש הוא כבר זוכר היטב: 

עוד לפני שהתגייסתי כבר היה לי תפקיד, הייתי בכיתה ט' וגייסו אותנו לעמדה הצה"לית אשר הייתה ממוקמת מעל קולנוע 'קרן' בבאר שבע. עמדה זו הייתה האזעקה של העיר והפעלנו אותה בהתאם להוראות שקיבלנו מהג"א [הגנה אזרחית]. לאחר מכן הייתי חוזר הביתה באופניים, עם גאווה רבה.

קולנוע 'קרן' בבאר שבע, 1962. הקולנוע נהרס בשנת 1997 (צילום: משה פרידן; ויקיפדיה)

הוא התגייס לצה"ל בנובמבר 1959 ושירת בנח"ל, שם שימש מפקד כיתה, סמל מחלקה ורב-סמל פלוגתי. ב-1963 עבר טאיטו לשרת בבית הספר לקצינים שהיה אז בבסיס סירקין. הוא היה סגנו של נגד המשמעת שלמה ישראלי (2000-1923) – גם הוא רס"ר מיתולוגי שכמותו לא היה וכנראה גם לא יהיה. הוא נולד בפולין בשם שלמה גלברד ונדודיו ועלילותיו במשך המלחמה, עד שהגיע לארץ ישראל עם צבא אנדרס, ערק ונשאר – הן נושא לרשימה בפני עצמה. בקיבוץ משמרות שבו נקלט הוא שינה את שם משפחתו לישראלי, על שם סבו ישראל שנרצח. 'שלמה היה אדם רגיש וחייכן מצד אחד, ואיש צבא קשוח שקללה עסיסית קבועה בפיו מצד שני'. העיד טאיטו על מי שהיה חונכו.  

בחודש מאי 1968, עבר בה"ד 1 למקומו הנוכחי במצפה רמון. עם סיום קורס הקצינים ביוני של אותה שנה, מונה טאיטו לנגד המשמעת של הבסיס ולמפקד המחנה – מאז ועד שנת 2021.  

טאיטו (מאחור) במסדר עם הרמטכ"ל חיים בר-לב (במחנה)

'מאז שנת 1963 שירתתי בבית הספר לקצינים עם יותר משלושים מפקדי בית ספר. מי שקיבל אותי לתפקיד היה אל"מ אביב ברזילי (1970-1926), לימים מושל רצועת עזה וצפון סיני. אביב השתתף במלחמת העצמאות והיה מפקד גדוד. במלחמת סיני כבר היה סמח"ט ובשנת 1962 מונה למפקד בית הספר לקצינים. הוא נפטר בפתאומיות בגיל 44, וכך נמנעה ממנו הבשורה המרה על נפילת בנו אריאל במלחמת יום כיפור'.

גם מלחמת ששת הימים צרובה בזיכרונו: 'עשרות צוערים שהכרתי נהרגו במלחמה זו, ובהם מפקד בית הספר אל"מ שלמה אלטון, שנהרג בחזית הדרום, וסא"ל מיכאל (מיכה) פייקס, שהיה מפקדי הישיר, ונהרג בניסיון כיתור העיר העתיקה בקרב על אבו תור. פייקס היה איש משכמו ומעלה. לא ראיתי דוגמה אישית כזאת לאורך כל שירותי הצבאי. שרשרת הטרגדיות של משפחתו היא סיפור איום ונורא. בנו יונתן נהרג שש שנים אחריו, ביום השני של מלחמת יום כיפור, ובנו הבכור דניאל נהרג אחר כך בתאונת סנפלינג בצרפת'. 

טאיטו השתתף בכמה אירועים חשובים נוספים בהיסטוריה של המדינה. כך למשל, ניהל את טקס הקבורה של דוד בן-גוריון בשדה בוקר בשנת 1973, ואת הטקס הרשמי של ביקור הנשיא המצרי אנואר סאדאת בשנת 1977. 'משמר הכבוד הקרבי', הוא מספר, 'התארגן לשני תרחישים: טקס רשמי מלא, ובמקביל היערכות לפעולת טרור בלתי צפויה מהמטוס. זה היה מאתגר מאוד. עד שראו את סאדאת, המתח באוויר היה מטורף. היו אלה הדקות הארוכות בחיי...' 

טקס הלוויתו של דוד בן גוריון, שדה בוקר 1973 (צילום: יעקב סער, ארכיון לע"מ)

מסדר הכבוד הצה"לי לנשיא מצרים אנואר סאדאת בנתב"ג, 1977 (תמונה: דובר צה"ל)

אירוע עצוב אחר היה ניהול טקס הקבורה של יצחק רבין בהר הרצל בשנת 1995: 'היומיים שבהם התארגנו לטקס היו באווירת שבר וחורבן בכל זרועות צה"ל', מספר טאיטו בצער.

דמותו של טאיטו במרכז רחבת המסדרים של בה"ד 1, כפי שהיא מוצגת מאז 2005 בפארק 'מיני ישראל' ליד לטרון 

יצחק התחתן עם דניאלה. הם הביאו לעולם שני בנים ובת ('גם הבנים עברו תחת פיקודי, אבל לא נתתי הנחה. להפך'), ויש להם כבר שלושה נכדים.

יצחק ודניאלה טאיטו בחזית ביתם בשכונת רמות בבאר שבע (צילום: אבי בלדי)

מאז שהוצע לו לפרוש לפנסיה, בשנות התשעים המוקדמות, הצהיר טאיטו כי ימשיך לשרת בצה"ל עד יומו האחרון. אך עם תחילת עידן הקורונה הוא לקה בשני אירועים מוחיים בזה אחר זה. 'אני רק זוכר שמצאתי את עצמי על הרצפה בגינה. זה היה מוזר, אבל חשבתי שפשוט נפלתי... קמתי והמשכתי לעבוד'. כשזה קרה בשלישית, בנוכחות בתו, הבינו בני המשפחה שמשהו אינו תקין ולקחו אותו לבית החולים. התפרצות נגיף הקורונה, יחד עם האירועים המוחיים, השאירה אותו לראשונה בבית אחרי 62 שנות שירות. 'עד אז לא פספסתי כמעט יום אחד', הוא אומר לי בעצב. 'לצערי, החיים מובילים אותנו אחרת מהמתוכנן, וכנראה שאני לא צעיר וחזק כמו שהייתי...' 

'פעמים רבות הציעו לי לקבל דרגות קצונה, אבל בסופו של דבר צה"ל צריך גם חיילים ונגדים פשוטים, כאלה שמבצעים את המשימות השוטפות, ואני רציתי להיות להם דוגמה. אף פעם לא התכוונתי להפוך סֶמֶל, אבל אם קיומו של איש כמוני עודד חריצות, נאמנות ומשמעת – אני גאה על הזכות שנפלה בחלקי'.

'ומה התכניות לעתיד?' שאלתי.

– 'באמת הגיע הזמן שאטוס למזרח, לא? חלק מהקצינים אמרו שאני טיפוס של דרום אמריקה. נראה'.

האזרח טאיטו. סוף סוף יש זמן לעשות סדר בניירת (צילום: אבי בלדי)

אחרי כשישים שנה בבה"ד 1 ופרס מפעל חיים של צה"ל, גם לחייל ותיק מותר להצטלם עם המשפחה (צילום: אבי בלדי)

____________________________________ 

אבי בלדי שירת כמ"פ בבית הספר לקצינים (2017-2016), וכיום הוא מתמחה במשרד האוצר